סופר טבח בקולומביין

גרג קוסטיקיין, מעצב משחקים בעברו וכיום בעיקר פעיל למען משחקי מחשב כצורת אמנות (ומייסד Manifesto Games – אתר למשחקים עצמאיים) כותב מאמר ארוך ומעניין על אחד המשחקים העצמאיים השנויים ביותר במחלוקת בשנים האחרונות – משחק התפקידים Super Colombine Massacre. מדובר במשחק בגרפיקה שמזכירה יותר מכל משחקים כמו האחים מאריו, עם משחקיות שדומה למשחקי תפקידים רבים (דיאבלו, Baldur's Gate). אבל מה שמיוחד בו הוא הסיפור שהוא מספר: השחקן מגלם את שני הרוצחים שטבחו בחבריהם ללימודים בבית הספר קולומביין בארה"ב.

אין כאן נסיון ליפות את הסיפור (למעשה, המשחק כולל גם תמונות אמיתיות מזירת הרצח), והסיפור מסופר, כאמור, מנקודת מבטם של הרוצחים עצמם, מה שמעמיד את השחקן במצב בלתי נעים בעליל.

גרג טוען שבניגוד למה שטענו כנגד המשחק – שהוא גלוריפיקציה של הרצח, או זילות שלו – מדובר כאן בביקורת אמיתית על חברת הנוער האמריקאית מחד, ועל שחקני משחקי המחשב מאידך.

Once the massacre begins, the game becomes, for an experienced player, almost routine; encounter opponent, enter combat, select weapon, collect experience and items. Yet rather than being a trivialization of the event, this in itself is a critique of the conventions of the game qua game–the way in which slaughter becomes an end in itself and a means to advancement. No Conan, nor yet any real-world adventurer (save perhaps Tamburlane) ever personally slaughtered so many foes as a typical RPG requires, and yet we do so without thinking. In Super Columbine Massacre, you can't do so without thinking, precisely because of its connection to a real-world event. Though these are still pixels you are killing, you know they are stand-ins for the real-world victims–and it's hard to avoid a feeling of nausea after a time. Indeed, it is only the low-res, retro nature of the graphics that make it possible to continue playing: the game-ness of it helps to cloak the horror.

It's an interesting tension, in fact–between evocation of the brutality of the event, and enough distance to continue playing, between the banality of the conventions of the RPG and the anything but banal nature of the material under study.

גרג ממשיך וטוען שמדובר ביצירת אמנות – לא במשמעות של משהו מפואר, מדהים ומרהיב (אלו המשמעויות שבדרך כלל מייחסים למונח כשמדברים על משהו כמו משחק מחשב) – אלא במשמעות ה"קלאסית" מדובר פה לא בסתם "בידור" אלא בסוג של אמנות, עם אמירה, עם משמעות, לא פחות מאשר ספרות יפה, מוזיקה, ארכיטקטורה או כל צורה אחרת של אמנות.

האם משחקים יכולים להיות אמנות? שחקנים כמוני וכמו גרג מאמינים שכן. התחום קצת תקוע עדיין, משום שמשחקי מחשב עדיין נתפסים ע"י המיינסטרים כמשהו של ילדים – בישראל יותר מאשר במקומות אחרים, אבל בכל זאת. אפילו ראשי התעשייה עדיין תופסים את שחקן המחשב כנער מתבגר שרוצה דם וציצים מרומזים, ולא הרבה יותר מזה. אבל ככל שגיימרים שבגרו יכנסו יותר ויותר לתוך התעשייה, וככל שהתעשייה עצמה תתבגר, כך יתבגרו גם התכנים. לא "יתבגרו" במובן של יהפכו יותר אלימים או סקסיים. זו לא בגרות, זה גיל ההתבגרות. בוגרים במובן של מעמיקים, של רגישים ומורכבים – ועם יותר דגש על משחקיות מתוחכמת וחדשנית ופחות על סתם גרפיקה יותר ויותר מוצלחת.

ועד שזה יקרה, אני מתכנן להעביר את הזמן עם המשחקיות החדשנית (והגרפיקה הפחות מוצלחת) של ה-wii. הידד!

חלונות אטומים

אני לא כותב הרבה על טכנולוגיה כי בדרך כלל אין לי הרבה מה להגיד על זה. אני משתמש בחלונות כי אין לי כוח להתחיל להתעסק עם לינוקס ולבדוק מה יכול לפעול תחת זה ומה לא (וגם כי אני לא רוצה שאשתי המסכנה תאלץ להתמודד עם מערכת הפעלה שונה ממה שהיא מכירה), אבל תחת חלונות אני מעדיף להשתמש בפיירפוקס ובאופן-אופיס. אין לי רגשות אנטי-מיקרוסופטיים קיצוניים, אבל אני רחוק למרחוש חיבה לארגון או לתוכנות הבעייתיות שלהם.

היום קראתי (דרך אסף רזון) מאמר מטריד מאוד שמסביר איך חלונות ויסטה פועלת נגד המשתמשים שלה כדי להגן על יצרניות תוכן. אחד הפרטים המשעשעים/מטרידים התאור הזה הוא שכדי להגן על תוכן "פרימיום", ויסטה תנגן אותו באיכות נמוכה יותר. כלומר, אם הלכתי ורכשתי את העונה החדשה של (שקר כלשהו) על דיסק בלו-ריי כדי לנגן אותו על הכונן בלו-ריי היוקרתי שלי, אני אזכה לראות את זה באיכות פחותה משמעותית מאשר אם הייתי מנגן אותו על נגן ייעודי. הבנתם? מי שרוצה לצפות בתוכן "פרימיום" נענש. המילה "פרימיום" מעולם לא נשמעה כל כך רעה…

גאוגרפיה

מתוך Ynet:

על-פי התכנון של סגן ראש עיריית רעננה, תושבי אזור המרכז יוכלו בעוד כשלוש שנים להחנות את מכוניותיהם ברעננה, לעלות אל הרכבל ולרחף עד לקניון שבעת הכוכבים בהרצליה. בדרך יעבור הרכבל בתחנות ביניים בפארק רעננה, בגג קניון רננים, גג קניון כפר סבא, פארק כפר סבא, גג הקניון בכוכב יאיר וגג הקניון בהוד השרון. בתוך חצי שעה יוכל תושב רעננה לרחף כל הדרך אל הקניון בהרצליה ולצחוק כל הדרך על הפקק שמתחתיו.

מרעננה להרצליה דרך כוכב יאיר? אני תוהה אם הטמטום פה הוא של מר כהן או של רועי מנדל, הכתב.

שמה! אל המרחק!

כולם כותבים על שמה! (דב איש הזבל נתן מקבץ ממצה למדי של "כולם" – וגם הפניה מעניינת לתנאי השימוש התמוהים של האתר), אז אני מניח שגם אני אצטרף להמולה.

כבר כתבתי על הרעיון של "עורכי רשת", ובעצם מקבץ האנשים (המרשים בפני עצמו) שעורכים את שמה לא עושים הרבה יותר ממה שעושים הרבה מאוד בלוגרים שרוב הפוסטים שלהם מוקדשים בעצם לקישור לדברים אחרים שהם קראו. שמה! הוא, במידה רבה, לא הרבה יותר מאשר גרסא שיתופית של העמוד הפומבי של קורא הרסיסים של גוגל – סדרה של קישורים לכל מיני דברים מרחבי הרשת שעורכי האתר ושאר תורמים, בחרו להציג.

כאמור, זה לא רעיון חדש – הוא קיים בצורות כאלו או אחרות כבר זמן רב. זה לא אומר שאין לו מקום, אבל זה רק אומר שאין הרבה סיבה להמולה הגדולה שקמה כאילו מישהו המציא את הגלגל. אני בספק אם שמה יהפוך להמיזם בה"א הידיעה שיכניס את הבלוגוספירה הישראלית לכל חדר מחשב בישראל, למרות שחנן כהן חושב ששמה מיועד דווקא לאנשים שלא קוראים בלוגים. בסופו של דבר, אנשים שלא קוראים בלוגים אולי יבקרו באתר פעם או פעמיים, אבל אם הם לא מסוג האנשים שיהנו לקרוא בלוגים, הם גם לא יהנו לקרוא את הקרם-דה-לה-שמאטע של הבלוגים.

אני עדיין מאמין שמה שהרבה מאוד בלוגים ובלוגרים צריכים כדי להפוך אותם לבאמת מעניינים עבור הקהל הרחב (יותר), הוא עורך אמיתי. עורך, בסופו של דבר, הוא מסננת. המערכת של שמה היא מסננת עם חורים די גדולים – פוסטים נכנסים לשם בשלמותם, ויוצגו לקורא כפי שהם מוצגים לקורא של הבלוג עצמו (כי שמה רק נותנת קישור לבלוג עצמו). עורך "אמיתי" צריך להיות מסננת הרבה יותר בררנית. לא רק לבחור איזה פוסטים מעניינים או חשובים, אלא גם לערוך את הטקסט עצמו של הפוסטים ולפרסם אותו בצורה פחות או יותר אחידה, בלי להסתמך על כישוריו הגרפיים המזעזעים של הבלוגר המדובר, שלא לדבר על עניין וידוא העובדות, שהרי אין טעם לפרסם פוסט מרעיש אם הוא מתבסס על מידע חסר ערך, וגם כדאי לפעמים לבקש מהכותב לפתח איזה נושא, או לתת הסבר יותר ברור למשהו אחר, וכו' וכו'. עריכה, בקיצור.

אבל זה, כמובן, הרבה יותר מסובך, וכן מצריך "מודל עסקי", כי כל הזמן הזה שצריך להשקיע בעריכה ידרוש או נכונות אדירה של המערכת לתרום מזמנה, או תשלום עבור העבודה הזו (ומדובר על כמות אדירה של עבודה, בנפח הפרסום המתבקש ממיזם שכזה). בסופו של דבר, נקבל מגזין, שהשוני בינו לבין מגזינים אחרים הוא שכל מה שמתפרסם בו הוא גרסא ערוכה של משהו שכבר התפרסם בבלוג כלשהו, וכולל קישור לאותו בלוג. ת'כלס: זה מקום להכיר בלוגרים חדשים ולהפנות תשומת לב לפוסטים מעניינים במיוחד.

אף אחד לא יבצע את זה, כאמור, כי זה מצריך הרבה יותר השקעה. אז מה שנשאר לנו במקום זה עוד אתר עם קישורים, שהסיבות היחידות לקרוא אותו בקביעות הן ההנחות ש(א) אני סומך על הטעם של העורכים, ו-(ב) הם קוראים יותר מקורות ממני, ולכן הם יתנו לי קישורים לבלוגים או מקורות אחרים שאני לא מכיר או שאני לא מספיק לקרוא במלואם.

נו, שוין.

משמאל לדגל

עידו קינן הוסיף לבלוג שלו תוסף קטן ונחמד שמוסיף לצד שמו של כל מגיב את דגל המדינה ממנה הוא כותב (אני מניח לפי ה-IP שלו). לא עברו שניות ספורות וקפץ השמאלני התורן (שמאלנית תורנית, במקרה הזה – אדר שלו) והתמרמרה על כך ש(אלוהים אדירים!)דגל המדינה שלה מתנוסס לצד שמה, משל הייתה איזו מתנחלת רוויית ילדים ואהבת הארץ או משהו כזה.

אני מבין מדוע אנשים רואים בפטריוטיזם עודף משהו בעייתי קמעה, אבל דגל המדינה אמור להיות שייך לכולנו. בויתור של (חלקים מסויימים מ)השמאל על הזיקה לדגל, יש משום ויתור על המדינה ככללותה, כאילו הם ויתרו על המאבק מראש, או לפחות מצהירים שמבחינתם, הם אינם חלק מהמדינה אלא אם המדינה מתנהגת כמו שהם רוצים שהיא תתנהג. כשהמדינה תתרומם לסטנדרטים שלהם, הם ישקלו להביע איזושהי זיקה לדגל.

שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם צורות מחאה והתבטאות שעושות שימוש בדגל, כמו שריפת דגל המדינה או מצגים אומנותיים שונים שיעוררו חלחלה בעיני מתחסדים ימניים. אבל הדגל מסמל משהו שהוא יותר מאשר "המדינה כמו שהיא ברגע זה ממש", הוא מסמל גם את "המדינה כמו שאנחנו רוצים שתהיה", ומחובתו של השמאלן המבקש לשפר את המדינה לאמץ את הדגל ולהופכו לשלו, בדיוק בשביל שלא יהפוך לעוד סמל של ישראל הדתית-לאומנית.

עידו, בינתיים, החליף את סמלילי הדגלים בסמלילים מבישים עוד יותר, החושפים את ערוותם של משתמשי החלונות והאקספלורר (בקיצור, יש שם סמלילים של מערכת ההפעלה והדפדפן של המגיב). זה עצוב שאנשים חושבים שהם יכולים להזדהות עם מערכת ההפעלה והדפדפן שלהם יותר מאשר עם הדגל של המדינה שלהם.

זה עצוב שהמדינה שלנו כל-כך דוחה אנשים טובים שהם חלק ממנה, וזה עצוב שאנשים טובים שרוצים להפוך את ישראל למקום טוב יותר דוחים מעליהם את סממני המדינה.

לא נגענו

מתוך כתבה בהארץ על ביטול מסלולים להשכלה גבוהה עבור נשים חרדיות, שכדאי לקרוא באופן כללי:

"לא ייתכן", צוטט הרב אלישיב ב"יתד נאמן" לפני כמה חודשים, "שמורות האמורות לחנך את בנות ישראל וללמד ב'בית יעקב', יקבלו כל מיני השתלמויות כאשר אין כל פיקוח והכוונה של גדולי ישראל על כל פרט ופרט במה שלומדים וממי שלומדים. הרי ללא פיקוח וקביעת סדרי הלימודים ותוכנם, לא יימלט שב'השתלמויות' יחדרו בין הדברים גם דברי מינות וכפירה".

הקושי למצוא מרצים חרדים בעלי תארים אקדמיים במקצועות האבחון והייעוץ חייב "ייבוא" של מרצים מבחוץ. "משום מה", הזדעק "בית נאמן", מוסף הנשים של יתד נאמן, "מצאנו בשנים האחרונות שנפתחו קורסים בהם מלמדים מרצים זרים, חלקם משתייכים לזרם המזרחי וחלקם, אוי לאותה בושה, חילונים ממש… אמנם המורות אינן תלמידות צעירות, אבל הסכנה בעינה עומדת שהרי 'היוצא מן הטמא – טמא'".

…אלה שכבר השלימו את התואר, לא רק שהתאמצו לשווא – אלא שהשכלתן עתידה לפגוע בהן: לפי הוראת הרב אלישיב, מורה שברשותה תואר מקביל ל-.B.A היא בעלת "עדיפות משנית" להתקבל לעבודה בבית יעקב.

ועדה סמינריונית

Zoolish כותב על כך שלאחר קריאה מעמיקה של דו"ח ועדת מגידור ושלל מסמכים נלווים, הוא גילה שמדובר בלא הרבה יותר מעבודה סמינריונית. מוצלחת, אבל עדיין עבודה סמינריונית. אני שותף לתהייה שהוא מעלה, האם לא מדובר פה על בזבוז מסויים של זמן וכסף. לא פחות מזה אני שותף לתהייה שלו אם הנהייה שלנו אחרי ועדות חקירה ובדיקה אינה מביאה להולכת עצמנו שולל.  תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מצטרפים לאיזו הפגנה בזכות ועדת חקירה בנושא כזה או אחר.

מי, אני?

כולם מפרסמים סטטיסטיקות בתקשורת, אז הנה הסטטיסטיקות הפרטיות שלי:

משמר הכנסת

לא שומעים!

מסקנות? אין מסקנות. למשמר הכנסת יש זרם יציב אך נמוך של קוראים חרף העדכונים הדלילים. בלא שומעים, בעיקר באים כשיש פוסטים, אבל די הרבה. נו, אז? אז כלום. סתם.

ארץ מזויינת

מטעמים שונים,רוב הפעמים שיוצא לי לצפות בארץ נהדרת זה בשידור החוזר,ביום שבת בשבע. השידור החוזר, שמיועד כמדומני לאוכלוסיה הדתית שנציגיה התלוננו שהם לא נהנים מפצצת הרייטינג דאשתקדיים, משודר שבוע לאחר השידור המקורי.  חשוב מכך, לענייננו, השידור הזה מלווה בכתוביות.

בשבת האחרונה צפיתי בשידור החוזר, ובין השאר היה מערכון עם פארודיית מירי-קרן-איה-מסיקה-פלס-כורם שלהם, ש"הופיעה" מול "חיילים". בשיריה סיפרה הפארודיה על האקסים החיילים שלה, והשתמשה לצורך כך בשלל ביטויים כמו "זין" ו"בן זונה". עד כאן הכל טוב ויפה, גם אם הערך ההומוריסטי של הקטע מפוקפק. מה שבאמת היה מצחיק הוא שהמילים הגסות כוסו חלקית ב"בליפים". חלקית מאוד, למעשה – זה נשמע בערך "הבן זונ-בליפ-ה". אבל זה עוד לא מה שהכי מצחיק. מה שהכי מצחיק הוא שהמילים המצונזרות הופיעו בכתוביות במלוא הדרן הפוגע ברגשות הצופים, בלי צנזורה ובלי התייפייפות.

אני תוהה אם מישהו התלונן.