עדכון אישי

אם במקרה אתם מנויים על הבלוג שלי אבל לא עוקבים אחרי בשום רשת חברתית, רק רציתי לספר שהיום עברתי את ההגנה על התזה, ואינני עוד דוקטורנט, אלא דוקטור למדע המדינה. רק שתדעו גם שבתודות כללתי גם תודה למגיבים בבלוג על התרומה הרמה שמצאתי בשיחות שהתקיימו כאן לפיתוח הרעיונות שמופיעים בתזה שלי.

המשך יום נעים!

המהפכה הציונית השניה

קיבלתי את הספר הזה לכתיבת ביקורת לכתב עת אקדמי, וכך אעשה, אבל לאחר קריאת הספר הרגשתי צורך לכתוב גם ביקורת פחות אקדמית, שמתמקדת יותר במשמעות הפוליטית של הספר עבור השמאל בישראל. אז הנה היא לפניכם.

The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions, by Michael Walzer. 2015: Yale University Press.

 

 

אחד התחביבים המרכזיים של השמאל הישראלי הוא להעלות תשובות לשאלה "מה הבעיה של השמאל?" התשובות הללו הן פעמים רבות תוצאה של מחשבה מעמיקה, מלומדת ומתוחכמת. אבל לעיתים רחוקות המחשבה הזו מצליחה לצאת מגבולות ישראל (השלמה) ולנסות להסיק איך הגענו הלום מתוך השוואה למקרים דומים ברחבי העולם. ספרו החדש של מייקל וולצר, מהחשובים שבפילוסופים הפוליטיים הפועלים כיום, עושה בדיוק את זה, וגם אם המסקנות שלו עצמן לא בהכרח יראו לגמרי חדשניות, הפרספקטיבה שהוא מגבש מאירה את הקשיים שישראל עומדת בפניהם באור חדש.

וולצר עושה דבר מפתיע כבר בתחילת החיבור שלו, כשהוא מחליט מה, בעצם, הוא מנסה להשוות למקרים אחרים. עבורו, המאפיין הקריטי של המצב הישראלי הוא היותה תוצר של תנועת שחרור לאומית חילונית. מהנקודה הזו זורם כלל הניתוח שלו, וזהו גם הבסיס שלו להשוואה לשני מקרים כל-כך שונים מהמקרה הישראלי: הודו ואלג'יר. תוך שהוא מכיר בהבדלים חשובים ומרכזיים בין שלושת המקרים, וולצר מבקש מהקורא לשים את ליבו לנקודות החיבור: שלוש מדינות שהוקמו על-ידי תנועות שחרור לאומיות שחרטו על דגלן את יצירתו של אדם חדש שיתנער משלשלאות המסורת הדתית, אך תוך פחות משני דורות אחרי השחרור – כשלושים שנה בכל אחד מהמקרים – התעוררו לתוך מהפכת-נגד דתית.

מה יכול להסביר את הדמיון הזה בין שלושת המקרים (והקורא הבקיא ודאי יעלה על דעתו מקרים נוספים שתואמים לדפוס זה), חרף אינספור ההבדלים בין שלוש המדינות? וולצר מציע שהחטא הקדמון הוא במה שבתנועה הציונית כונה "שלילת הגלות". תנועות השחרור הלאומיות קיימו מערכת אהבה-שנאה עם הלאום שלהן. מצד אחד, הן שאפו לשחרר את קבוצת הלאום שלהן מעולו של שלטון זר. מצד שני, הם בזו לאותם אנשים שאותם הם ביקשו לשחרר – ראו בהם שרידים מאובנים שדינם לקמול.

מנהיגי תנועות השחרור הללו האמינו שהיהודי החדש, או ההודי החדש, או האלג'יראי החדש, שיבנו בדמות המהפכה החילונית, יחליפו תוך זמן קצר את המסורתיות הישנה. אחרי הכל, כשבן-גוריון הסכים להרשות לתלמידי ישיבות לקבל פטור מגיוס לצבא, הוא עשה זאת מתוך אמונה שתוך דור או שניים לא יוותרו עוד יהודים גלותיים כאלו שיאכלסו עוד את הישיבות. במילים אחרות, תנועת השחרור הלאומי ביקשה לשחרר את קבוצת הלאום הן מהשעבוד בידי עם זר, והן מהשעבוד בידי הפאסיביות שהונחלה לעמם בשנותיו הרבות תחת אותו שלטון.

אלא, טוען וולצר, שאף אחת מתנועות השחרור הללו לא השלימה את העבודה, וספק אם היו יכולות לעשות כן בכלים שבחרו לעצמן. שלילת הגלות הצליחה רק באופן חלקי, ומכאן כשלונה של ציונות העבודה. הציונים הצליחו לגאול את העם היהודי מאדוניו הזרים. הם אף הצליחו לגאול את העם מהפאסיביות הגלותית. אבל הם לא הצליחו להחליף את תוכנה של הלאומיות היהודית בתוכן חילוני.

אין זאת שלא ניסו ליצור חלופה חילונית, טוען וולצר. בעשורים הראשונים לקום המדינה מלאה הארץ ביצירה תרבותית חילונית. אך הבחירה המכוונת של ציונות העבודה, כמו גם של מפלגת הקונגרס הלאומי בהודו, ושל המהפכנים באלג'יר, הייתה להמנע מלעשות שימוש בדיוק באותם הכלים התרבותיים שאפיינו את התרבות לה הם בזו. כך המהפכנים באלג'יר נמנעו מלשלב את חוקי האיסלאם בחוקי המדינה החדשה שיצרו, וכך גם הציונים בחרו במודע לדלג על אלפי שנות יצירה יהודית והרשו לעצמם לחזור ולהתחבר לשורשי היהדות רק דרך התנ"ך עצמו – מילולית ממש לשלול את הגולה, על כל ההיסטוריה היהודית שנרקמה בגבולותיה.

כך קרה שכלים רטוריים ומוסריים רבי עוצמה נותרו באופן בלעדי בידיהם של אותם המונים מסורתיים, והם שימשו אותם כדי להתנגד למאמצי המהפכנים לשנותם. ובכל זאת, ואולי מבלי שהרגישו, גם הם נשתנו מהמגע עם תנועת השחרור הלאומית. הדת המסורתית, שבמשך תקופה כה ארוכה נבנתה כדי להתאים לעולם שבו האוחזים בה הם מיעוט משועבד, עברה תהליך של מודרניזציה ורדיקליזציה. הם קיבלו במלואה, טוען וולצר, את הדיכוטומיה שיצרה המיליטנטיות החילונית: חילונים מצד אחד, דתיים מצד שני, ותהום פעורה בין הצדדים. אך הדתיים מחזיקים בידיהם חוטים שמקשרים אותם מוסרית לעבר הלאומי; לעומת זאת, הכשלון של החילוניות בבניית חלופה אמיתית, "אותנטית", למסורת מותיר איתם עם זיקה אך ורק למערב. ומשם, הדרך קצרה להאשמתם בהתיוונות, בנהייה אחרי אלילים זרים. בהיותם "שתולים".

ואכן, הימין החילוני החדש, הימין של "אם תרצו" ואיילת שקד, הוא ימין שמכפיף עצמו בשמחה להגמוניה הדתית, ומקבל במלואה את הדיכוטומיה בדמותה החדשה: לא עוד דתיים נגד חילונים, אלא יהודים נגד מערביים. ובנקודה הזו, כאשר נשלל מהם הקשר המוסרי ללאומיות המיתית עצמה, אז מפסידים צאצאיה של תנועת השחרור הלאומית החילונית את הסמכות המוסרית. אז מסתיים בכשלון מאבקם לשחרר את העם מעצמו.

וולצר עצמו לא איבד תקווה. בהערת אגב הוא מציין שהוא מאמין שבסופו של דבר, מהפכת-הנגד תכשל, גם אם מוביליה ימשיכו להחזיק במשרות שר בקואליציות עתידיות. אך בשום מקום הוא לא מסביר מדוע הוא מאמין כך. תחת זאת הוא נותן מתכון לפתרון הבעיה. החילונים, בישראל כמו בהודו (וכמו מנהיגי החילונים האלג'יראיים שבגלות), צריכים לשאת ולתת עם, או אולי לנווט דרך המסורת היהודית (המילה באנגלית היא negotiate, אולי גם בגלל המצלול הדומה שלה למילה האנגלית ל"שלילה" – negate). כלומר, עליהם למצוא דרך לגשר על פני התהום, "להתחבר לארון הספרים היהודי" כפי שנהוג להגיד במקומותינו, ולבנות בסיס תרבותי חילוני שלא יתבסס על שלילת הגלות והתרבות היהודית של אלפיים השנים האחרונות, אלא דווקא על אימוץ שלהן ופתיחתן לפרשנויות חדשות וחילוניות.

ישנן שתי בעיות מרכזיות עם הגישה שמציע וולצר, לטעמי, ושתיהן קשורות זו בזו. הראשונה, היא בשאלה האם החילונים לא איבדו זה מכבר את סמכותם המוסרית לדרוש ולפרש את המסורת היהודית. ישנם, אחרי הכל, לא מעט ניסיונות לבסס "מדרשות חילוניות", אך גם אם תפרוץ מהן פרשנות חדשנית ומסעירה, קשה לראות את המסלול שיהפוך אותה לבעלת הכוח הפוליטי (במובן הרחב של המילה) כדי לגשר על הפער שכבר נפער בין הציבור החילוני לבין הציבורי הדתי בישראל.

הבעיה השניה דומה לראשונה, אך מציגה פן אחר של אותו נושא. משא ומתן, מן הסתם, דורש נקודת מוצא מסוימת, והוא דורש פשרה מסוימת. אם אין פשרה כלל, הרי שלא היה משא ומתן אלא לכל היותר שכנוע, או כפיה. כפי שוולצר עצמו מודה, המשמעות של הדרישה שלו היא נכונות להקריב – כוח, ואולי גם, הוא מוסיף בזהירות, עקרונות. השחרור, אומר וולצר, דורש מידה מסוימת של רפורמה דתית, אבל גם "רפורמה של השחרור". והנה, וולצר אינו מספר לנו על אילו עקרונות מערביים הוא מוכן לוותר בשם פיוס המסורת. האם על הדמוקרטיה אפשר לוותר? האם שחרורן של הנשים, נושא שעולה שוב ושוב בספר, הוא נושא למשא ומתן? מקומו של הזר בחברה המשוחררת? עבדות?

וולצר רומז, אולי, שניתן יהיה להגיע לעמק השווה מבלי שאף צד יעבור אף קו אדום. אשרי המאמין. אך מה אם לא כך הוא הדבר? החילונים בכסותם החדשה כ"מערביים" איבדו כל סמכות מוסרית, לפחות בעיני אלו שרואים בהם כאלו, לדון בנושאי יהדות. ואכן, מקור המוסר שלהם הוא חיצוני ליהדות. בחינתה של כל רפורמה יהודית מוצעת, מבחינתם, תעשה על פי אמות מידה מערביות וליברליות, ולא על בסיס מעלותיה כפרשנות של המסורת.

לא. אם היהדות תעבור רפורמה, זאת לא יכולה להכפות עליה מבחוץ, על ידי אלו שזנחו את הדת זה מכבר. רק אלו שנמצאים בתוך הדת, שיכולים לטעון באופן אמין (ושוב, "אותנטי") שמסגרת החשיבה שלהם היא מתוך המסורת היהודית ולא מבחוץ לה, רק הם יוכלו ליצור את הרפורמה הדרושה בדת היהודית כדי לגשר בין שני צידי התהום. ואם הייתה טעות היסטורית של החילונות הישראלית, הרי שהיא נעוצה דווקא בנכונות התמוהה שלה לתת לאורתודוכסיה שליטה מוחלטת על היהדות בישראל, ובחוסר הנכונות שלה לנצל את כוחה כשעוד היה לה כזה כדי לפתוח שערים ולחזק את מעמדן של תנועות רפורמיסטיות שבאו מתוך המסורת היהודית.

חרף חסרונותיו של הספר, ולו בשביל הפרספקטיבה הרחבה שהוא מקנה לקורא לחשוב על שאלות של לאומיות, חילוניות ודת שחורגת מגבולות המקרה הישראלי ומאירה אותו מכיוונים חדשים, ספרו של וולצר צריך להיות מונח על שולחנו של כל ציוני חילוני בישראל ובגולה.

מר הרצוג, עוד אפשר לעשות מהפך

לא, מר הרצוג, אני לא מתכוון להציע איזו נוסחה קואליציונית חסרת שחר שבזכותה תהפוך לראש הממשלה. חרף הספינים ועשיית השרירים המזויפת בתקשורת, הקואליציה הבאה של נתניהו די סגורה וידועה. אבל לא על מהפך כזה אני מדבר. עכשיו הזמן לעשות מהפך במפה הפוליטית של ישראל. להבהיר בצורה חד-משמעית מה הם הגושים ומה עומד על הפרק.

יש לך, כנראה, ארבע שנים לעמוד בראש האופוזיציה בישראל. עכשיו הזמן לפעול כדי להראות לישראל מה האלטרנטיבה. אני לא רוצה שתצבעו תמונה ורודה של איך הכל יהיה נפלא ומצויין תחת שלטון השמאל, איך לא יהיו יותר עניים ותשובה יחלק את כל הונו לנזקקים. אני רוצה שתקים קואליציה חלופית ותתפקד כראש ממשלת צללים. עכשיו, עם הקואליציה המסתמנת, זה יותר אפשרי מתמיד.

עכשיו הזמן להקים קבוצות עבודה עם תושבים בפריפריה, בעיירות הפיתוח, בישובים הערביים. עכשיו הזמן לגייס ולטפח מנהיגות מקומית שתוכל להביא את נקודת המבט שלה לתוך תהליך קבלת ההחלטות בכנסת. עכשיו הזמן ליצור שיתוף פעולה צמוד עם הרשימה המשותפת, להפוך את חברי הכנסת שלה לשותפים מלאים בממשלת הצללים, לצד המחנה הציוני ומרצ, עם סמכויות (צללים) מפורשות, שידגימו את שיתוף הפעולה העתידי שיהיה בין המפלגות בממשלת השמאל שתקום אחרי הבחירות הבאות.

עכשיו הזמן ליצור תוכניות רציניות, כאלו שיעמדו בכבוד אל מול התוכניות שמציגה הממשלה, ויהוו אלטרנטיבה אמיתית להן. לא תוכניות בכאילו שלא ניתן ליישם, לא מדיניות שמונחית על ידי שיקולים של יחסי ציבור. תוכניות אמיתיות, כולל כל ההחלטות הקשות שראש ממשלה אמיתי צריך לקבל כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר בתנאים הקיימים.

עכשיו הזמן להוכיח מנהיגות, אומץ, חזון ויכולת, כך שלאף אחד לא יהיה ספק שאתה מתאים לעמוד בראשות הממשלה בבחירות הבאות.

מר הרצוג, אתה עוד יכול לעשות מהפך ולהשאיר חותם אמיתי על הפוליטיקה הישראלית. אבל אתה צריך להתחיל לעבוד כבר עכשיו. אתה צריך לעמוד בפיתוי ולא להבטיח הבטחות ריקות שאיש לא ייקח ברצינות. אתה צריך לראות את המטרה שלך ולהתחיל לצעוד לעברה מיד. אתה צריך לרכז סביבך מגוון רחב של אנשים שיוכלו לעזור לך להגיע אליה, ואלו לא יכולים להיות שוב אותם אנשים שהביאו אותך לאן שאתה עכשיו. מר הרצוג, אתה עוד יכול להיות האיש שיחליף את בנימין נתניהו, האיש שישנה את המפה הפוליטית של ישראל. עכשיו הזמן.

בהצלחה.

אמ;לק: הצביעו מרצ. או שתצביעו למישהו אחר, אבל תצביעו, ראבק

לאורך הקמפיין הזה כתבתי, פחות או יותר, על כל המפלגות במערכת הפוליטית, ((חוץ מיהדות התורה, כי מה כבר יש להגיד על האי הזה של יציבות במערכת הפוליטית הישראלית.)) אבל לא כתבתי על המפלגה שאני הייתי מצביע לה לו הייתי בארץ. מאז שאני בעל תודעה פוליטית, כלומר מאז בחירות 1992, אני מוצא את עצמי נע ונד בין מרצ לעבודה. גם כשהתמודדתי בפריימריז של העבודה ושאלו אותי למה בעצם לא מרצ, זו הייתה התשובה שלי: אני רואה את עצמי מרוחק באותה מידה ממרצ ומהעבודה. נכון, יש תחומים מסויימים בהם אני הרבה יותר שמאלה משתיהן, אבל יש גם תחומים שאני יותר ימינה משתיהן, אז זה מתקזז. הפוסט הזה פונה לאנשים שהם כמוני, אנשים שמתנדנדים בין שתי המפלגות האלו. אם אתם מאה אחוז עבודה, תצביעו למחנ"צ. אם אתם אנשי מרכז, תצביעו למחנ"צ (ולא, חס וחלילה, יש עתיד או כולנו). אבל אם אתם באגף השמאלי של העבודה, עשו למחנה הציוני טובה ותצביעו למרצ.

אני שואף ומייחל להצלחה של המחנה הציוני, ועם כל ההשגות, אין דבר שהייתי רוצה יותר עבור ישראל כרגע מאשר ממשלה בראשות בוז'י הרצוג. אבל כדי שזה יקרה מרצ צריכה, לכל הפחות, להיות שם. התסריט הגרוע ביותר בשביל המחנה הציוני כרגע הוא שמרצ לא עוברת את אחוז החסימה. זה לא רק ארבעת המנדטים שיעלמו בבת אחת – זה גם הסיכוי המוגבר לאובדן מנדט חמישי לגוש בגלל שפתאום למחנ"צ אין יותר הסכם עודפים. למעשה, במידה מסוימת, להעביר את הקול שלכם מהמחנ"צ למרצ זו כנראה הדרך הטובה ביותר להגדיל את הסיכוי של המחנ"צ לקבל מנדט נוסף.

בלי מרצ, יווצר המצב האיום שבו לאף מפלגה מיש עתיד ושמאלה אין הסכם עודפים, ומנדטים עודפים יזרמו ימינה. לכן ההצבעה האסטרטגית הנכונה, עבור מי שמתלבט בין שתי המפלגות, היא אך ורק למרצ.

ואני אפילו לא נכנס לכל הסיבות המהותיות בגינן חשוב שמרצ תמשיך להיות בכנסת. זה עצוב שמפלגה כל כך חשובה מתנדנדת סביב אחוז החסימה כמו הגזענים ישי וליברמן. זו תעודת עניות לחברה הישראלית. וכן, מרצ עשתה טעויות והיא לא מושלמת וכל הג'ז הזה, ובכל זאת, זה עגום. הייתי רוצה לפנטז שמרצ תהיה הפתעת הבחירות. שאבי דבוש יכנס לכנסת. זה כנראה כבר לא יקרה. אבל יש לי עוד לילה אחד לחלום.

אבל אם אתם לא מוכנים להצביע למרצ, עשו לי טובה ובכל זאת לכו להצביע. תצביעו למישהו. תצביעו לאחים גולדשטיין, מצידי. תצביעו לתומכי הדמוקראטורה. רק תלכו להצביעו ושימו פתק כשר כלשהו. למה? כי אם אתם לא מצביעים, או אם אתם שמים פתק לבן, אתם מגדילים את הסיכוי שאלי ישי והחבר שלו מרזל יכנסו לכנסת. דבר אחד טוב נותן לנו אחוז החסימה, וזו האפשרות לחסום את הגורמים הדוחים ביותר בחברה מלקבל ייצוג בכנסת. תעשו טובה, ואל תתנו להם לרכב על השתיקה שלכם.

ואם לא התכוונתם להצביע ושכנעתי אתכם ללכת לקלפי, אבל אתם עדיין לא יודעים למי להצביע, אז תהיו נחמדים ותשאילו את קולכם לי. אתם כבר יודעים למי הייתי רוצה להצביע.

בהצלחה.

 

נ.ב. אם מישהו מהקוראים בכל זאת שוקל להצביע לליכוד, אני ממליץ לכם להעיף מבט בעמדותיו של האיש שאתם עלולים להכניס לכנסת. מעכשיו אמרו "לא רק לא ביבי, גם רק לא מיקי זוהר".

הפיצול של ש"ס, האיחוד של הרשימה המשותפת: שתי הערות

אחד הדברים המוזרים שקורים לפעמים באקדמיה זה ניבוי מדוייק שמתבסס על ניתוח עקום לגמרי. כך קרה, למשל, בפרק מתוך ספר שיצא לאור בשנה שעברה. ((הספר, יש לציין, מעניין מאוד. אני ממליץ במיוחד על הפרק של דב ווקסמן.)) הפרק, מאת מרים אלמן, מנתח את ההקצנה של ש"ס כתוצאה מלחצים מכיוון האלקטורט שלה. אבל, טוענת אלמן, ההחלשות האלקטורלית של ש"ס והפגיעה כתוצאה מכך בתקציבים הדרושים לה כדי לתחזק את המוסדות שמהווים את בסיס הכוח שלה, יחייבו את מנהיגי המפלגה לשנות כיוון ולהתמרכז חזרה.

זה ניתוח יפה, כי הוא מנבא, בעצם את הקרע בש"ס בלי להזדקק לנושא הפרסונלי. הפיצול הזה הוא מעניין, כי בניגוד לפיצולים בדרך כלל בישראל, הוא לא מושך מצביעים חדשים אלא מפלג את הקיימים. ש"ס ויחד, על פי הסקרים מהעת האחרונה, ישיגו יחדיו את אותו מספר מנדטים שיש לש"ס בכנסת היוצאת. מכאן, שמדובר באמת על פיצול פנימי של המצביעים, ולא במפלגה אחת שקורצת למצביעים חדשים לגמרי. החדשות הטובות הן שמרזל לא באמת מביא איתו אלקטורט משלו.

אבל רגע, איזו החלשות אלקטורלית? אלמן מדברת על התוצאות הגרועות של ש"ס ב-2009. ובכן, בבחירות ההן ש"ס אכן איבדה מנדט אחד לעומת 2006, וחזרה לאותה כמות מנדטים שהיו לה ב-2003, אבל קשה לכנות סטייה סטטיסטית כזו ככשלון משמעותי. ב-2013 שמרה ש"ס על כוחה. באופן דומה, אלמן טוענת שש"ס הרוויחה ב-2006 מהפרישה שלה מהממשלה בשל ההתנתקות, ואף מגדילה ואומרת שההתחזקות שלה הייתה על חשבון המפד"ל. ובכן, כאמור, ש"ס גדלה במנדט אחד בודד בבחירות הללו. המפד"ל אמנם התמודדה בבחירות הללו יחד עם האיחוד הלאומי, מה שמקשה במעט להחליט איך נהגו המצביעים שלה, אבל בכל אופן, הרשימה המשותפת לשתי המפלגות התחזקה בכשני מנדטים בבחירות הללו לעומת כוחן המשותף בבחירות הקודמות (אם מניחים ארבעה מנדטים לליברמן, שרק עם האיחוד הלאומי ב-2003).

באופן כללי ההסברים של אלמן לגבי ההישגים האלקטורליים של ש"ס הם מוזרים. היא טוענת כי ש"ס נפגעה כתוצאה מהעליה מברה"מ, אבל המציאות היא שלאורך שנות ה-90 ש"ס רק הלכה והתחזקה, והגיע לשיא של 17 מנדטים ב-1999. דווקא את הקריסה שלה ב-2003 ל-11 מנדטים אלמן לא מנסה להסביר בשום צורה.

בדומה, גם ההסבר שלה להקצנה של ש"ס הוא תמוה משהו. אלמן טוענת כי הגורם שמנע מש"ס להקצין מוקדם יותר היה האקלטורט המזרחי-מסורתי שלה. רק אחרי שהמצביעים הללו נטשו את המפלגה, וש"ס החלה להשען באופן בלעדי על חרדים ספרדים – רק אז נוצר לחץ מצד המצביעים הללו להקצין עמדות. על פניו קשה לי לקבל את הטענה שדווקא המסורתיים הם הקהל המתון יותר מבין מצביעי ש"ס.

אבל דווקא הטענה המעניינת שלה, שהלחץ האלקטורלי ניצב בפני לחץ הפוך להבטיח מימון למוסדות המפלגה, מנוגדת לטענה הזו. שהרי המסורתיים הרבה פחות תלויים במוסדות המפלגה, ולפיכך הם צפויים להיות הרבה יותר טהרנים מבחינה אידאולוגית. לעומת זאת, החרדים שתלויים בקבלת התקציבים הללו צריכים להיות פרקטיים יותר ולהעדיף התמרכזות שלצידה כוח עודף בקואליציה, על פני דבקות באידאולוגיה קיצונית.

היפה הוא שהפיצול בש"ס דווקא נותן לנו הזדמנות מעניינת לבדוק את התזה הזו. אם אלמן צודקת, הרי מצביעי אלי ישי יהיו ברובם המוחלט חרדים (בין כה וכה לטענתה רק חרדים תומכים בש"ס כיום הרי). אם ההפך הוא הנכון, הרי שנמצא שמצביעי ש"ס הם החרדים, ואילו בקרב מצביעי אלי ישי ימצאו בעיקר מזרחים מסורתיים.

Elman, Miriam Fendius. 2014. “Does Democracy Tame the Radicals? Lessons from the Case of Israel’s Shas.” In Democracy and Conflict Resolution, edited by Miriam Fendius Elman, Oded Haklai, and Hendrik Spruyt, 101–32. Syracuse: Syracuse University Press.

קוראים קבועים של הבלוג ושאר קשקושי ברחבי הרשת לא יופתעו בודאי לגלות שאני חושב שזה יהיה נפלא אם הרשימה המשותפת תצטרף לקואליציה כחברה מלאה. אני חושב שהגיע הזמן שמדינת ישראל תמחק את החוק הלא-כתוב הזה, לפיו מפלגות ערביות אינן יכולות להיות שותפות בניהול המדינה.

מה שעצוב הוא שיש סיכוי שדווקא האיחוד (המבורך בפני עצמו) של שלוש המפלגות ברשימה המשותפת, הוא שיהפוך תסריט כזה לעוד פחות סביר ממה שהוא גם ככה. היה אפשר לדמיין מצב שבו מנהיג של אחת המפלגות מצטרף לממשלה ומקבל משרת שר באחד המשרדים הקטנים יחסית. נגיד, משרד הבריאות, או משרד התחבורה. מדובר במשרדים שיש להם השפעה ממשית על חייהם של הישראלים כולם, ובוודאי גם על חיי האזרחים הערבים. במשרד כזה היה יכול בראכה או טיבי, או מי שלא היה נבחר לשם, לשפר באופן מהותי את שגרת חייהם של הערבים בישראל, ובד בבד לצבור את הקרדיט הציבורי הדרוש כדי להתקדם משם למשרות בכירות יותר, ולהגביר את הלגיטימציה לשיתוף של אזרחי ישראל הערבים ברשות המבצעת באופן מלא.

אבל אם הרשימה המשותפת תכנס לקואליציה תחת הרצוג עכשיו, הם יגיעו לשם כשותפה בכירה, ומן הסתם ירצו ייצוג בהתאם. זה עלול להיות קצת יותר מדי עבור חלק גדול מאוד מהיהודים בישראל.

אני רוצה לקוות שהרשימה המשותפת, אם הדבר בכלל יתאפשר, תשכיל למחול מכבודה ולמכור את עצמה בזול. בממשלת רבין ערביי ישראל השיגו התקדמות אדירה, וזאת על בסיס הסכם לתמיכה מבחוץ בממשלה. אין סיבה שממשלה עם שר או שניים ערביים לא תשיג הרבה יותר עבור האוכלוסיה הערבית ומדינת ישראל באופן כללי, גם אם המשמעות היא שהרשימה המשותפת תקבל הרבה פחות ממה שמגיע לה בשולחן הממשלה עצמו. אפשר, אפילו, לעשות זאת על בסיס הסכמה בעל-פה שבהמשך הקדנציה, ולאחר שהציבור התמודד בהצלחה עם הרעיון החדש הזה, יעשה סבב תיקים והרשימה המשותפת תקבל משרדים נוספים או בכירים יותר.

ואולי הכל חלומות באספמיה בכל מקרה, ושום דבר מזה לא יתכן כלל. אני רוצה להאמין שלא כך הוא. הגיע הזמן לשינוי מהותי ביחסי יהודים-ערבים בישראל, והדרך לשותפות אמיתית בין שני העמים צריכה לעבור קודם כל בשינוי הסטטוס קוו באשר להכללת המפלגות הערביות בקואליציה.

הערה טכנית: לאחרונה פנו אלי מספר קוראים והתלוננו שכשנכנסים לבלוג ממכשיר סלולרי, רושעה כלשהי מקפיצה פרסומות. אין לי מושג איך למנוע את זה. התקנתי מחדש את הוורדפרס, ביטלתי את רוב התוספים והתקנתי מחדש את האחרים, והחלפתי את ערכת העיצוב. שום דבר לא עזר. אם מישהו מכך חושב שהוא יוכל לעזור לי להפטר מהמטרד, אנא צרו עימי קשר.

 

Plan Bibi: הקונספירציה של נתניהו

באייל הקורא הייתה קבוצה של קוראים שכונו "בלבניסטים". הייתה להם גישה מענינת לניתוח הפוליטיקה, לפיה אי אפשר להסביר פעולות של פוליטיקאי כ"טעויות". לא אכנס כאן לדקויות, אבל העקרון הוא שכל דבר אפשר להסביר כ"טעות", ולכן מדובר בג'וקר ולא בפרשנות אמיתית. "טעות" היא כל דבר שהפוליטיקאי עושה שלא מתאים לניתוח שלי. הגישה שלהם, לכן, הייתה לבחון כל מעשה של הפוליטיקאי כאילו הוא נעשה בכוונה, וכאילו תוצאותיו הפחות או יותר ידועות מראש היו בדיוק מה שהפוליטיקאי התכוון לעשות, ולא תוצר לוואי בלתי רצוי. מכאן קצרה הדרך לתורות קונספירציה שפירקו את המפלגות בישראל למחנות יריבים שמשתפים פעולה מעבר לקווים הגושיים הפיקטיביים, כדי להשיג מטרות שנסתרות מעיני הציבור המסומא בדיבורים על שמאל וימין.

אז בפוסט הזה אני הולך להיות קצת בלבניסט (אבל רק קצת, כי אני עדיין הולך לדבר על ימין ושמאל), והתוצאה תהיה, איך לומר, קונספירטיבית. אבל זה כיף, ואפילו נשמע טיפה הגיוני, אז רוצו איתי.

תחילתו של הפוסט הזה הוא בסטטוס שפרסמתי בפייסבוק שמעלה תהיה קונספירטיבית לגבי המהות האמיתית מאחורי מפלגת "כולנו" – כולנו הצליחה, באופן שהוא לא פחות ממדהים, לא לקחת קולות בכלל מהליכוד. זאת, למרות שלכאורה מדובר בקהל היעד המרכזי שלה. כולנו גם לא מנסה לקחת קולות מהליכוד. במקום זאת, הם מנסים למשוך קולות מיש עתיד, מש"ס ומהמחנ"צ. העובדות הללו מצביעות על האפשרות שאולי זו בדיוק הייתה הכוונה בכל הסכסוך המתוקשר עם כחלון, הפרישה מהחיים הפוליטיים והחזרה הבלתי נמנעת בראשות מפלגת מרכז חברתית: כחלון הוא הסכר שימנע מקולות לזרום מהליכוד שמאלה, והוא גם המגנט שימשוך קולות אחרים שמסתובבים במדבריות המרכז הפוליטי הישראלי, ואחרי הבחירות הוא ישים את כל הקולות הללו בקופסה יפה עם סרט ויגיש אותם לנתניהו, שבתמורה לשירותו הטוב (ובגלל "אילוצים קואליציוניים", כמובן) יתן לו את משרד האוצר שבכל מקרה הוא רצה לתת לו.

קונספירציה? בהחלט. בלתי אפשרי? לא הייתי מרחיק לכת כל כך. למעשה, זה אפילו כמעט נשמע סביר.

אבל למה לעצור פה? אפשר להמשיך ולפתח את הרעיון הזה לתאוריית קונספירציה הרבה יותר רחבה, במסגרתה נתניהו מצא את החולשות של המערכת הרב מפלגתית בישראל וניצל אותן עד תום. בואו נבחן את זה קצת יותר לעומק.

נתניהו למד הרבה מהניסיון שלו בממשלה הראשונה. הוא נאלץ להרכיב קואליציה רעועה עם כל מיני מפלגות בראשות אנשים עם אספירציות משלהם ואינטרסים מנוגדים – ובעיקר עם אינטרסים מנוגדים לשלו. הוא עוד נהנה מכנסת יחסית לא מפוצלת, אבל הוא ידע שהמפלגות הגדולות בדרך למטה, ואנחנו נכנסים לעידן של מפלגות בינוניות שמייצגות אינטרסים סקטוריאליים מובהקים. הוא גם גילה שהכריזמה שלו לא מספיקה כדי לשמור על אהדת ציבור המצביעים אחרי קדנציה שלמה של קידום העמדות הכלכליות שלו, אפילו כאשר הוא אוחז בקבלות מובהקות בנושא הבטחוני. אפשר להניח שהוא כבר ידע שסיכוייו להצליח בבחירות 1999 נמוכים, ולכן הוא התחיל לרקוח את המזימה לחזרתו לראשות הממשלה בטווח הארוך יותר.

נתניהו הבין שבמערכת רב מפלגתית מפוצלת כמו ישראל, מסרים מורכבים הולכים לאיבוד, והמצביעים מסתכלים יותר על מה שהם לא מסכימים עליו מאשר על מה הם כן מסכימים. לכן, במקום לפרק את המסר ולהציג לכל קבוצה את המסר המתאים לה, צריך לפרק את המפלגה, ולהציג לכל קבוצה את המפלגה המתאימה לה, כשכולן מפלגות לווין של נתניהו.

הצעד הראשון היה לשלוח את יד ימינו, אביגדור ליברמן, להקים מפלגה שתמשוך את הקול הרוסי. ליברמן ונתניהו גם עשו את מה שיהפוך אחר כך לסימן היכר של הקונספירציה הנתניהואית, ודיגמנו ריב ציבורי מרשים.

ישראל ביתנו הצליחה במידה לא קטנה בבחירות 1999, אבל בשל ההתפרקות של המפלגות הגדולות, ישראל בעליה לא נחלשה משמעותית עדיין. ליברמן נשלח לחזק את הדימוי הימני שלו ולהחליש יריבים פוטנציאליים מתוך המחנה לקראת חזרתו של נתניהו לראשות הממשלה, והתאחד עם האיחוד הלאומי כדי להשתלט על המפלגה מבפנים ולהפוך אותה לשותפה נאמנה, או לכל הפחות לרסק אותה.

אבל התוכניות של נתניהו סוכלו בשל החלטתו של ברק ללכת לבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, מה שמנע ממנו להתמודד, והפך את שרון (היו"ר ה"זמני" של הליכוד) למנהיג הבלתי מעורער של המפלגה. נתניהו נאלץ לעשות עיקוף דרך ממשלת שרון וה"מורדים", אם כי בינתיים, ב-2003, הוא הצליח לסדר לעצמו את משרד האוצר, כך שהצליח להמשיך וליישם את המדיניות הכלכלית המועדפת עליו. בינתיים הוסכם בין נתניהו לליברמן שהניסוי עם האיחוד הלאומי לא צלח במיוחד, וליברמן יצא שוב לדרך עצמאית, כשהמפלגה שלו נוטשת את הדגש על הסקטור הרוסי, ומרחיבה את קהל היעד שלה כדי להתמודד ראש בראש מול האיחוד הלאומי. ב-2006 הצליח ליברמן לראשונה במשימה שהוטלה עליו, וצבר 11 מנדטים, בעוד האיחוד הלאומי והמפד"ל מדשדשות מאחור. אבל המפץ הגדול של שרון שוב מעכב את נתניהו, שנשאר בראשות הליכוד אבל עם מפלגה מדולדלת של 12 מנדטים בלבד.

אבל נתניהו יודע שעם העלמותו של שרון מהמפה, זה רק עניין של זמן עד שקדימה תעלם גם היא לתהום הנשיה. לאולמרט אין את הכריזמה או את ההיסטוריה של שרון. נתניהו רק צריך להמתין באופוזיציה עד שראשות הממשלה תיפול בידיו כפרי בשל. אבל כשהוא מביט ימינה הוא עדיין רואה את האיחוד הלאומי והמפד"ל, וזוכר את הצרות שמפלגות הימין עשו לו בסיבוב הקודם. הוא יוצא למהלך חדש כדי להפוך את הימין למגרש המשחקים שלו.

מיד אחרי הבחירות יוצר נתניהו קשר, דרך ראש לשכתו איילת שקד, עם נפתלי בנט. נתניהו יודע שבנט הוא אח: דתי עם ניחוח חילוני, הייטקיסט ושותף לעמדות הכלכליות של נתניהו. איתו יהיה עם מי לעבוד. בנט מסופח לצוות של נתניהו והם עובדים בצמידות במשך שנתיים. אחרי שנתיים בנט ושקד פורשים יחד (אחרי ריב עם נתניהו, כמובן) ויוצאים לדרך חדשה. בנט מוצא את דרכו לראשות מועצת יש"ע, והשניים מקימים את ארגון הימין העממי "ישראל שלי". בינתיים נתניהו נבחר לראשות הממשלה, ומוביל יחד עם ליברמן את הממשלה היציבה ביותר מזה עשרות שנים. אבל נתניהו עדיין נזקק למפלגות החרדיות ואפילו למפלגת העבודה (אמנם בראשות ברק, ובכל זאת) כדי להצליח וזה אומר פשרות. נתניהו לא אוהב פשרות.

הגיע הזמן להפעיל את הנשק הסודי. שנתיים אחרי שהפך למנכ"ל מועצת יש"ע, בוקע נפתלי בנט מחדש כראש הבית היהודי, כשלצידו החילונית החייכנית איילת שקד. ליברמן, שהולך ונחלש ציבורית, מסתפח חזרה לתוך הליכוד כדי לפנות לו את השטח. האיחוד הלאומי והמפד"ל סוף סוף תחת שליטתו של אנשי שלומו של נתניהו. כעת נותר רק עוד מהלך אחד: גוש המרכז.

אם נתניהו קיווה שקדימה תתאדה ושרידיה ילכו ימינה ושמאלה ויאפשרו לו סוף סוף לעבוד, הגיע יאיר לפיד ואיים לקחת את קולותיהם ולעשות לו שוב בעיות. עם לפיד אפשר יהיה להסתדר קדנציה אחת, מחליט נתניהו, אבל הגיע הזמן לשים לזה סוף. משה כחלון נבחר למשימה. מי שהיה מועמד בכיר למשרד האוצר פתאום מסתכסך עם נתניהו ופורש מהפוליטיקה ברעש גדול, רק כדי לחזור אחרי שנתיים בראשות מפלגת "מרכז". כחלון מציג מסרים דומים מאוד ללפיד, ובנוסף הוא מזרחי שגם יכול אולי לקחת קצת קולות מש"ס.

בין לבין, נתניהו פועל כדי להרוס את לפיד. בנט ונתניהו משחקים על ה"יריבות" ביניהם, ובנט משכנע את לפיד שיש להם אינטרס משותף. לפיד הופך לפטרון של בנט, ובכך מעמיד את הקרדיט הציבורי שלו בסכנה (כפי שאכן קורה בהמשך). נתניהו נותן לו את משרד האוצר ואז כופה עליו את התקציב הדו-שנתי שבין כה וכה תכנן להעביר. לפיד, שנבנה על כריזמה ואהדת הציבור, מתחיל להתמוסס ולאבד כוח אל מול ציבור זועם. הוא מתחיל לעשות קולות של התנהגות עצמאית ודורש להשפיע מהותית על התקציב. אבל נתניהו מעולם לא תכנן לאפשר לו לעשות דבר כזה. נתניהו ידע שהממשלה הזו היא זמנית, רק עד שכל חלקי הפאזל יהיו מוכנים, ואז, באיזה תירוץ עלוב, הוא הולך לבחירות. הפעם הוא מוגן מכל הכיוונים: מימינו בנט וליברמן (ששוב שוחרר אחרי, איך לא, ריב עם נתניהו) שולטים ביד רמה בימין, משמאלו כחלון סופח קולות מהמרכז והשמאל.

זו הסיבה שהליכוד לא מציג מצע וממשיך לדבר כל הזמן על הנושא הבטחוני – זה הקו עליו הם מופקדים. הבית היהודי מופקד על הקו של "ארץ ישראל השלמה". כחלון מופקד על הקו של "מדיניות חברתית". מפלגה לכל מצביע. ליברמן, במקור, תוכנן להיות מופקד על הקו של "רוב יהודי", אבל ההתפרקות של ש"ס והיווצרותה של יחד בימין הקיצוני יצרו כאב ראש קטן לנתניהו. בהתאם, הקו של ליברמן תוקן ועכשיו הוא אחראי על "אנטי-ערבים", כפי שניתן היה לראות בעימות שלו עם איימן עודה.

תוכנית העל של נתניהו הושלמה. השלטון שלו כמעט מובטח לעוד קדנציה אחת לפחות. כל עוד הציבור ימשיך להאמין שבפניו יש מגוון אפשרויות שונות, מובטחת לו שליטה מוחלטת בקואליציה שמונהגת על ידי אנשיו שלו. Plan Bibi.

שלוש סיבות שבוז'י לא יצא פראייר

צריך להודות שקשה שלא ללעוג לאיחוד של העבודה והתנועה (הצעת שם: תנועת העבודה). רבים וטובים כבר עשו זאת לפני ואני בספק אם זה יפסק בקרוב. הרבה מהביקורת, בעיקר מהימין, הייתה על הסכמתו של הרצוג ללכת לרוטציה עם לבני בראשות הממשלה באם המפלגה המאוחדת תעמוד בראשות הממשלה הבאה. הטענה היא שהוא הוכיח את רפיסותו וחוסר יכולתו לעמוד על המקח במשא ומתן בכך שנתן למישהי שהסקרים הציבו אותה על גבול אחוז החסימה לקבל כל כך הרבה ממפלגה של חמישה-עשר מנדטים.

אני כבר הסברתי למה אני חושב שאיחוד מפלגות המרכז הוא צעד אסטרטגי הכרחי כדי לתת סיכוי כלשהו להחלפת נתניהו בראשות הממשלה, אפילו כאשר הליכוד עצמו ממשיך לדשדש בסקרים, וגם למה מה שנעשה עד כה לא מספיק. אבל האם המחיר יקר מדי? התשובה הבסיסית ביותר היא שהאיחוד הזה מעביר את העבודה מאפס סיכוי להרכיב את הממשלה הבאה לסיכוי כלשהו להרכיב את הממשלה הבאה. גידול של אינסוף אחוזים. לא שווה? גם אם למרכז-שמאל היה גוש חוסם (ולא יהיה לו), תהיה למפלגת העבודה עם  15 מנדטים (במקרה הטוב, לפי הסקרים) קושי לעמוד בראש הקואליציה. כמו שהדברים נראו לפני האיחוד, לא הייתה אפשרית שום קונסטלציה שבה נתניהו לא היה זוכה לנסות להרכיב את הממשלה. עכשיו, ובמיוחד אם הסקרים שמצביעים על סינרגיה בין שתי המפלגות יתממשו, כבר אפשר לדבר על התכנות של מצב כזה. לא בסבירות גבוהה, אבל התכנות. אם המטרה הבלעדית היא להפוך לאלטרנטיבה ריאלית לשלטון, ואני חושב שזו מטרה ראויה עבור העבודה, הרי שכל מחיר שווה את זה.

ציפי לבני ויצחק הרצוג מכריזים על איחוד מפלגותיהם, 10.12.14 (צילום: פלאש 90)

אבל יש גם כמה סיבות יותר קונקרטיות:

1. כסף. התנועה של לבני אולי לא מביאה איתה הרבה מצביעים נאמנים, אבל היא כן מביאה איתה שישה מנדטים מהבחירות הקודמות, ואיתן שש מנות גדושות של מימון בחירות, שיאפשרו למפלגה המאוחדת לעמוד בשורה אחת עם הליכוד בכל הקשור לניהול קמפיין בחירות, זמן שידור בתשדירי התעמולה וכן הלאה. כסף זה לא הכל (הוא לא עזר למופז בבחירות האחרונות, והוא לא הפריע יותר מדי ללפיד), אבל הוא לא נטול השפעה. תוספת של יותר מ-33% לתקציב של העבודה עבור הקמפיין הזה היא לא בטלה בשישים.

2. מיתוג. האיחוד עם התנועה נותן להרצוג תירוץ למתג מחדש את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז. אם "ישראל אחת" של ברק איחדה, בתאוריה, את האליטות הישנות עם המזרחים והדתיים, אזי האיחוד החדש נותן להרצוג הזדמנות פז להפטר מעול אידאולוגי אחר שמכביד על מפלגת השמאל: הקישור הציבורי לערבים, וההאשמות בפוסט- או אנטי-ציונות. אני בטח לא צריך לספר לכם איפה אני עומד בויכוח הזה (תקציר: אני חושב שזו תהיה עוד החמצה של הזדמנות היסטורית לשנות את שיח הזהות בישראל), אבל אי אפשר להתווכח עם הרציונל שבטווח הקצר, לפחות, הסרת הקישור הזה, אם תצלח, תחזק את השמאל אלקטורלית. לבני והרצוג כבר התחילו במהלך המיתוג הזה במסיבת העיתונאים שלהם, כשחשפו ששם הרשימה המשותפת הוא "המחנה הציוני". באופן כללי המילה "ציונות" על הטיותיה הופיעה לא מעט במהלך מסיבת העיתונאים הזו. גם ארי שביט הצטרף מהר לקמפיין הבחירות הזה, כשהוא טוען שהבחירות הן לא פחות מאשר משאל עם על הציונות, והפתק של בעד הוא הפתק של המחנה הציוני. אם תשדיר הבחירות השני של המחנה הציוני (אחרי התשדיר הראשון, שיתקוף את ביבי) לא יתחיל מסקירה היסטורית שתציג את הבית המפא"יניקי של הרצוג מחד והבית הבית"רי של לבני מאידך, ויגיע לשיאו בתמונה של שניהם לוחצים ידיים וסלוגן שידבר על "מאה שנים של ציונות" שהתאחדו במחנה הציוני, אני צנצנת.

herzog_livni

3. ליבני תזכה בסחורה המקולקלת. לא יודע איך לבשר לכם את זה, אבל "חוק המשילות" לא באמת יביא יציבות לממשלות ישראל. אולי אנחנו בדרך לכנסת עם פחות רשימות (הבית היהודי, ישראל ביתנו, הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, כולנו, יש עתיד, המחנה הציוני, מרצ, ואולי מפלגה ערבית מאוחדת – עדיין עשר רשימות. אותו מספר רשימות שהיה בכנסות השמינית, העשירית וה-13), אבל אנחנו בדרך לכנסת שבה יש שתיים-שלוש מפלגות "גדולות" של 20 מנדטים, עוד אחת עד שלוש מפלגות בינוניות עם עשרה עד חמישה-עשר מנדטים, והיתר מפלגות עם קצת פחות מעשרה מנדטים. בקיצור, אנחנו בדרך לכנסת (נוספת) שבה כל המפלגות הן בינוניות מינוס. האם החלום הרטוב של אבירי המשילות הוא כנסת עם שש מפלגות בנות 20 מנדטים כל אחת? כי זה התסריט הכי טוב כרגע.

אם המחנה הציוני יצליח להרכיב ממשלה, זו תהיה קואליציה רעועה מיומה הראשון, תלויה לחלוטין בחסדיו של איש הימין כחלון ובצרכים הפופוליסטיים של יאיר לפיד, כשחברי הכנסת של מפלגת השלטון הרבה יותר שמאלניים מההנהגה שלהם. אם היא בכלל תזכה להגיע ליום ההולדת השני שלה זה יהיה הישג. מכירים את הסיפור על האיכר שחותם על חוזה עם השטן שמבטיח לו יבול טוב, אבל בתמורה דורש חצי ממנו? האיכר משכנע את השטן שכל מה שמעל לאדמה – שייך לאיכר, וכל מה שמתחתיה, שייך לשטן. באותה שנה הוא מגדל עגבניות, חיטה ואבטיחים, והשטן זוכה לשורשים חסרי ערך. חוזר אליו השטן עצבני ואומר לו שבשנה הבאה עושים הפוך – הוא מקבל כל מה שמעל לאדמה, והאיכר מקבל כל מה שמתחת. האיכר מסכים, ובאותה שנה הוא מגדל תפוחי אדמה, גזר וצנון. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שאם לבני זוכה לחצי השני של קדנציה בראש ממשלה שהמפלגה שהרכיבה אותה בת 20 מנדטים, זה לא בדיוק משהו שהייתי מכנה הישג גדול. להפך, לקראת הבחירות הבאות אחרי זה, ובעקבות הפיצול הבלתי נמנע, הרצוג יוכל להטיל את מלוא האשמה על קריסת הקואליציה שבוא תבוא ולטעון שלבני הרסה כל מה שהוא בנה במשך שנתיים. אם רוצים לייחס להרצוג תחמנות פוליטית יוצאת מגדר הרגיל, אפשר אפילו להגיד שהוא עשה את זה בכוונה. אני לא בטוח שמגיע לו כל כך הרבה קרדיט.

(מה, לא נראה תחמן?)

לסיכום, הויתור של הרצוג נתן לו סיכוי שכלל לא היה לו עד כה לעמוד בראשות הממשלה, ועוד הרויח לו עמדה משובחת במיוחד לקראת הבחירות שאחרי זה כשהממשלה הזו תקרוס הרבה לפני סוף הקדנציה. הוא לוקח לא מעט סיכונים פה, אבל זה לא שיש לו הרבה מה להפסיד בין כה וכה. האם הוא באמת כל כך גרוע במקח וממכר? אני ממש לא חושב ככה.

 

4 הערות על בחירות 2015

1. מי אשם? זה מצחיק שביבי מאשים את לפיד בהתפרקות הקואליציה, כי הקריסה הזו היא לגמרי, לחלוטין באשמתו. הוא בחר לשים את לפיד במקום שבו אין לו מה להפסיד. כל הקדנציה הזאת נראית כמו טרגדיה יוונית: כל מהלך רק קרב את הקטסטרופה. נתניהו חשב שהוא מאוד חכם כשהוא הציב את לפיד בתפקיד שר האוצר – זה תפקיד שקשה מאוד לצאת ממנו טוב, ולפיד הוא אדם שנבנה על אהבת הציבור. נתניהו רצה להרוס את לפיד, ועל הדרך לסנג'ר מישהו שיעשה מה שיגידו לו כי הוא לא מבין כלום.

אבל ביבי התעלם מזה שלפיד, כאמור, נבנה על אהבת הציבור, ולא הוא אדם שאי הבנת שום דבר תמנע ממנו לבנות מגדלים באוויר. אז הוא בנה אותם, ותקע את ביבי עם החשבון. כשנתניהו רצה לשים לזה סוף, ללפיד לא היו יותר מדי התלבטויות – זה בדיוק מה שהוא היה צריך: או שהוא מקבל את מה שהוא רוצה ויוצא אביר מעמד הביניים (עד שהתוצאות של התוכנית שלו יתגלו), או שהוא מפיל את הממשלה, ויוצא שוב אביר מעמד הביניים שעמד על שלו ולא נכנע ללחצים של ביבי. אין ללפיד שום אינטרס להכנע לביבי, כי הוא ראה את הסקרים וידע שהוא חייב להוכיח לציבור שהוא עשה משהו עבורם אם הוא לא רוצה שהמפלגה שלו תעלם בבחירות הבאות. ביבי נתן לו מתנה של עוד כמה מנדטים שיחליטו לא לנטוש את לפיד רק בגלל העמידה שלו על עקרונותיו.

ביבי נפל למלכודת שהוא עצמו הציב, כי הוא הניח לשיקול פוליטי קר להאפיל על טובת הציבור כפי שהוא עצמו הבין אותה.

2. אין הרבה מקום לתקווה בבחירות הללו. לפי הסקרים, המצב הולך להיות רק יותר גרוע. מבחינת יציבות המערכת הפוליטית, נמשכת ה"השתטחות" שלה: נכון לסקרים האחרונים, הרשימה הכי גדולה בכנסת הבאה הולכת לקבל בערך חמישית מהמושבים בכנסת, ושתי הגדולות ביחד לא יגיעו לנחשב לגודל סביר למפלגה גדולה אחת בשנות ה-80 ותחילת ה-90. לא רק זה, המפלגה השניה בגודלה בכנסת תהיה, ככל הנראה, מפלגה שרואה עצמה חלק מהגוש של הליכוד. כלומר: לא אלטרנטיבה שלטונית. הכוח שלה לא יכול להיות מנותב לעבודה אופוזיציונית, אלא רק לשינויים פנימיים במדיניות של מפלגת השלטון. במקרה הטוב, בנט לא רוצה להחליף את שלטון הליכוד, אלא התחלפות סטטוס בין הליכוד לבית היהודי בתור המוביל והתומך. כלומר, נוצר מצב מוזר שהמערכת מצד אחד מרוסקת לרסיסים, ומצד שני תקועה במקום. שיא מקומי של יציבות שמצריך זעזוע משמעותי כדי להגיע לנקודת שיווי משקל טובה יותר.

3. מבחינה אידאולוגית, כמובן, הממשלה הבאה הולכת להיות ימנית יותר. פירוק הליכוד ביתנו צפוי להניב כמה מנדטים נוספים לשתי המפלגות, והבית היהודי גועש ועולה על גדותיו – פיצול פנימי שם עשוי לספק לימין הקיצוני של עוצמה לישראל את המשענת שתאפשר להם לחזור לכנסת. יתר הגושים מפוררים ומסוכסכים: במרכז תתמודדנה שלוש מפלגות (ארבע, אם סופרים את קדימה, אבל מי סופר אותם?) שצפויות להכנס כולן עם מספר חד ספרתי של מנדטים, השמאל ימשיך לדשדש כהרגלו, ובאשר למפלגות הערביות, צריך להמתין ולראות אם יצלח האיחוד שנכפה עליהם, או שכל האגף הזה יעמוד בסכנת הכחדה. מפלגה בראשות משה כחלון לא תהווה כח מאזן לימין בממשלה הבאה, מכיוון שהיא בשר מבשרו. המשמעות היא הממשלה הימנית ביותר שישראל ראתה מעודה, שרובה מורכב ממפלגות דתיות.

בואו נגיד שיש סיכוי שעוד נתגעגע לימים התמימים שחוק הלאום נחשב מעורר מחלוקת.

4. התסריט האופטימי. באין מקום לאופטימיות, התסריט האופטימי הוא שילוב מקסים של משהו שהוא גם לא מאוד מלהיב, וגם די לא סביר. אבל בואו נראה מה אפשר להוציא בכל זאת.

התסריט האופטימי חייב להתחיל מאיחוד בשורות המרכז והשמאל המתון. מבחינה זו, העובדה שהרצוג עומד בראש העבודה היא די חיובית: הוא אמנם לא ממש משדר מנהיגות, פחות או יותר ההפך מכריזמטי, וגם לא ממש איש שמאל, אבל כל הדברים הללו דווקא עובדים לטובתו בבואו לפייס שורה של אגואים שיצטרכו לחסות בצילו. הוא לא מאיים כמו יחימוביץ', ולא מפלג כמוה. אם מישהו יכול להוביל איחוד של מפלגות, הרי שזה אדם אפרפר ופרווה כמו הרצוג. בניגוד ליחימוביץ' שהייתה מחוייבת למצע סוציאליסטי, הרצוג יכול להוביל לאיחוד תחת מצע "דרך שלישית" שכולם יכולים להסכים עליו. הרצוג גם לא נרתע מלהביע עמדות מתונות ומרכזיות בנושא המדיני, דבר שיחימוביץ' לא כל כך ידעה איך להתמודד איתו בלי להרחיק מעליה מצביעים. אבל להרצוג פחות אכפת לאבד את האגף השמאלי של העבודה. במקרה הגרוע הם ילכו למרצ. מה שחשוב הוא להתרכז במרכז.

(התמונה המשותפת היחידה שמצאתי של הרצוג, לבני ולפיד…)

הרצוג יכול להציע ללפיד המוכה וללבני (ולמופז, למה לא?) להתמודד ברשימה משותפת תחת מצע מוסכם עם קרוב מאוד לאפס פשרות אידאולוגיות, מה שמשאיר הרבה מקום לפשרות אישיות. לפיד יכול לקבל את משרד החוץ, או משרד החינוך. לבני יכולה להמשיך כשרת המשפטים אם תרצה, או אולי לקבל לידיה את משרד הפנים, או החוץ, אם לפיד יעדיף את החינוך. על איושו של משרד האוצר הם יוכלו להסכים במשותף, אולי מועמד מחוץ לכנסת שיהיה מוסכם על שלושתם. לא יקשה עליהם למצוא מישהו מתאים. שוב, שום דבר פה לא מלהיב או מעורר תקווה במיוחד, אבל עד כאן אני חושב שזה עדיין בתחום האפשרי.

האיום הגדול על אסטרטגיה כזו היא מפלגתו של כחלון. כבר שנים רבות שהבעיה המרכזית של הדמוקרטיה הישראלית היא שהאזרחים פשוט לא נדרשו לבחור. תמיד הייתה אופציית "באמצע". אם היה צריך לתת כותרת או סלוגן לפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים, היא תהיה "why not both?"

מפלגת משה כחלון תתן לציבור את האופציה הזו שוב, וכל המאמץ של הרצוג רק יוביל עוד אזרחים שמעדיפים לא להחליט להעדיף את האופציה הזו. לכן, זהו האתגר הגדול של הרצוג. אם הוא רוצה לשבור את שיווי המשקל הנוכחי, המטרה שלו חייבת להיות לגייס את מפלגת כחלון לתוך הרשימה המאוחדת שהוא יציג. זה לא יהיה קל: כחלון, כאמור, הוא איש ימין בעמדותיו המדיניות. יהיה זה מוזר עבורו להבחר לכנסת תחת הרשימה של מפלגת העבודה (המערך ג'?). הרצוג יכול, אולי,  להציע לו את משרד האוצר. מהבחינה הזו אני חושב שזו תהיה פשרה קטנה מאוד עבור כל המעורבים – כולם, בסופו של דבר, שואפים למדיניות כלכלית ליברלית-רכה. האגף השמאל-חברתי של העבודה יזדעק וימחה, אבל זו תהיה פשרה כדאית אפילו עבורם. למעשה, לאור התדמית ה"חברתית" של כחלון, יכול להיות אפילו שהם יעדיפו להעמיד פנים שזה דווקא אחלה מינוי, לפחות עד הבחירות.

האם כחלון יסכים למהלך כזה? המשמעות שלו  היא שהוא מוותר על הסיכוי שלו להצטרף לממשלה נוספת בראשות נתניהו תמורת מחיר שמן. הוא יוותר על מקום פחות או יותר מובטח בקואליציה הבאה תמורת הסיכוי לשינוי שלא בטוח שהוא בכלל לרוחו. כחלון אמנם לא ממעריציו של נתניהו, אבל עוד פחות מכך הוא איש שמאל. האם הוא יסכים להעמיד עצמו ברשימה שהשותפה הטבעית ביותר שלה לקואליציה היא מרצ? אולי דווקא עמיר פרץ יצליח איכשהו לגשר ביניהם, לך תדע.

ובכל זאת הרצוג צריך לעשות כל מאמץ לשכנע אותו להצטרף לגוש כזה. בלעדיו, אין לו סיכוי וכבר עדיף שכל מפלגה תתמודד לבדה. איתו, הרשימת המשותפת יכולה לעשות את הבלתי יאומן ולמנוע מנתניהו קדנציה מקרטעת נוספת.

הצבעה נשית והעדפת סיכון

טל שניידר סקרה בבלוג שלה כנס שנערך לאחרונה במכון ון-ליר בנושא השתתפות נשים במערכת הפוליטית. אחד המחקרים שהיא סוקרת שם נערך על ידי מיכל שמיר ובחן הצבעה נשית בבחירות, ומנסה להסביר אותו באמצעות בחינת העדפות מדיניות של נשים לעומת גברים בתחומי כלכלה ובטחון. ((פרופ' שמיר שלחה לי לבקשתי עותק של המחקר הצפוי להתפרסם בקרוב, ואף הפנתה אותי לנתונים המקוריים באתר מחקר הבחירות הישראלי. תודתי נתונה לה.))

כפי שמדווחת שניידר, שמיר טענה שנשים הן ניציות יותר בענייני בטחון, אבל סוציאליסטיות יותר בענייני כלכלה. לכאורה, במדינת ישראל בה ענייני חוץ ובטחון נחשבים חשובים יותר עבור המצביעים לעומת נושאים כלכליים (אפילו במערכת הבחירות האחרונה), המשמעות של ההעדפה הזו צריכה להיות העדפה רבתי של הימין על פני השמאל – במיוחד כשגם בימין יש כוחות "חברתיים" יותר מבחינה כלכלית (לדוג', אורלי לוי אבקסיס בישראל ביתנו). תחת זו, המחקר מצא העדפה דווקא של מפלגות המרכז והשמאל (במחקר עצמו שתי הקבוצות גובשו יחדיו לקבוצה אחת של "שמאל מרכז". אני לא רואה סיבה לעשות כן. תכף נחזור לזה): בעוד שבשמאל ובמרכז יש פער לזכות הנשים, שחמש אחוז יותר מהן הצביעו עבורו לעומת הגברים, בימין יש העדפה גברית בולטת – 9% יותר גברים הצביעו למפלגות הימין לעומת נשים. (יתר ההפרשים בין נשים לגברים נמצאים במפלגות החרדיות והערביות. אין בידי את הנתונים המקוריים, אבל על פניו הדבר מצביע על הפרשים ניכרים באחוז ההצבעה בין גברים לנשים. למעשה, אם אכן קיימים הפרשים באחוזי ההצבעה במגזרים הללו, הדבר מעלה שאלה לגבי משמעות שאר הנתונים – על פניו, צריך לבחון לא את הפער בין אחוז ההצבעה של נשים לעומת גברים למפלגות השונות, אלא את חלקן של הנשים בהצבעה לכל מפלגה מתוך חלקן של הנשים מתוך כלל המצביעים. עם זאת, עצם קיומם של פערים בין הימין לשמאל צריך להשאר בין כה וכה.)

(אוקי, זה השלב שבו פניתי לפרופ' שמיר וביקשתי את הנתונים המקוריים. אחרי שקיבלתי אותם התחלתי להשוות את החישובים שלי לחישובים עליהם דיווחה שניידר, ויש לי כמה הערות חשובות: א. לא מדובר על סקר יציאה, כפי שכתבה שניידר, אלא על סקרים שנערכו בחודש האחרון לפני הבחירות. ראוי לציין שלמעלה מרבע מכלל המשיבים בסקר בחרו באפשרויות "לא החלטתי" או "לא אצביע" — כדאי גם לציין שאם להאמין לסקר, אחוז ההצבעה בבחירות היה צריך להיות למעלה מ-90… — ויש הטייה מגדרית ברורה בקרב הקטגוריה הזו: בעוד שבקרב הגברים פחות מ-25% אחוז נכנסים לקטגוריה הזו, הרי שבקרב הנשים השיעור קרוב יותר לשליש. בסך הכל, למרות שנשים מהוות כמעט בדיוק חצי מהמדגם, הן מהוות רק כ-48% מקרב המשיבים שנקבו בשמה של מפלגה כלשהי – כנראה שכאן נמצאים ארבעת האחוזים החסרים, אבל אני לא בטוח, כי ראו ג' להלן; ב. הסקר ממש לא מייצג את תוצאות האמת. רק כדי לסבר את האוזן, יש עתיד זכתה בסקר לכ-6% מכלל המשיבים שבחרו בתשובה מהותית, פחות מ"התנועה" (8%). גם אם נסתכל רק על קבוצת המצביעים שבחרו במפלגות ספציפיות שעברו את אחוז החסימה (ולא, נגיד, "מפלגת שמאל כלשהי"), עדיין מגיעים רק לכ-8%. המפלגות החרדיות בכלל נמצאות בתת-ייצוג, עם כ-5% לש"ס וכ-3% ליהדות התורה. במצב כזה, ניסיון להפיק מידע פר מפלגה הוא מאוד בעייתי, כמובן; ג. לא הצלחתי לשחזר במדויק את הנתונים שהציגה פרופ' חזן ע"פ הדיווח של שניידר – יתכן שהיא הסתמכה על סקר שונה לגמרי – מספיק להסתכל על התוצאות של יש עתיד שם כדי לראות פער ניכר בין מה שהיא הציגה לבין הנתונים שבידי, אבל יתכן שהיא עשתה חישוב שונה של קבוצת הייחוס; ד. לאור זאת, לא ביצעתי ניתוח משלי של הנתונים, ואני מסתמך על הנתונים במחקר שהעבירה לי פרופ' שמיר ובדיווח של שניידר.)

כאמור, מבחינת מדיניות יש פערים בהעדפות שני המגדרים. בנושאי כלכלה, כפי שניתן היה לצפות לאור ההצבעה, נשים נוטות יותר לטובת מדיניות סוציאליסטית: יותר קצבאות אבטלה, יותר תקציב לחינוך, יותר תקציב לבריאות. עם זאת, נשים הביעו הרבה פחות נכונות להעלאת מיסים (רק 21% מהנשים לעומת 40% מהגברים). כלומר, נשים באופן כללי רוצות לקבל יותר מהמדינה אבל לא מוכנות לממן את זה. כפי שנראה בהמשך, נשים גם תמכו בהגדלת תקציב הבטחון הרבה יותר מאשר גברים, מה שאומר שגם המסלול הזה חסום לתקצוב מדיניות הרווחה המועדפת עליהן. ((ראוי להעיר, לפחות בהערת שוליים, שאני מבצע כאן הכללה בעייתית מאוד מבחינה סטטיסטית – יתכן מאוד שכל אשה ספציפית דוגלת בהעדפות קוהרנטיות, ורק הריכוז שלהן יחדיו יוצר תמונה מעוותת כאילו נשים רוצות יותר אבל לא מוכנות לשלם על זה. עם זאת, יש בכך כדי להצביע על האתגר הניצב בפני מי שמבקש לפנות ספציפית לקול הנשי – באופן כולל, זהו קול לא קוהרנטי.))

לעומת זאת, ובניגוד למה שהיינו מצפים מההצבעה בבחירות, נשים לכאורה ניציות יותר בהעדפות שלהן: הן הרבה פחות מוכנות להקמת מדינה פלסטינית, פינוי ישובים וחלוקת ירושלים, יותר חוששות מטרור, וכאמור, יותר מעוניינות להגדיל את תקציב הבטחון (למעלה ממחצית הנשים, לעומת 38% מהגברים). אבל מאידך, ובפערים משמעותיים, נשים מציבות את השלום כערך מרכזי, על פני ערכים אחרים כגון ארץ ישראל השלמה, רוב יהודי או דמוקרטי, מתנגדות להפצצת הכור הגרעיני באיראן, ולבסוף, חרף רצונן להגדיל את תקציב הבטחון, שמות יותר דגש על תהליך השלום לעומת הגברת העוצמה הצבאית (49% לעומת 43% בקרב הגברים. כעקרון, מכיוון ש-51% מהנשים תמכו בהגדלת תקציב הבטחון, אפשרי שאין שום חפיפה בין שתי הקבוצות, אבל זה לא סביר).

שמיר מסבירה את ההעדפה הנשית לשמאל-מרכז חרף ההעדפות הבטחוניות (לכאורה) בייצוג הגבוה יותר של נשים בשמאל ובמרכז, כולל שלוש מפלגות שבראשן עמדו נשים בבחירות האחרונות.

מה שאני אומר עכשיו הוא בגדר ניחוש, אבל אני חושב שיש כאן יותר מאשר "נשים מצביעות לנשים נקודה". יש מספר סיבות לכך. הראשונה היא שאפשר באותה מידה לתת הסבר הפוך לגמרי: זה לא שנשים העדיפו מפלגות עם אשה בראשן, אלא שגברים נרתעים מלהצביע למפלגה כזאת. המשמעות הטקטית של כל אחד מההסברים הללו היא הפוכה – ההסבר הראשון יעודד מפלגות להציב בראשן נשים כדי למשוך את הקול הנשי, בעוד שההסבר השני עלול להרתיע מפלגות מלעשות כן. השאלה, אם כן, היא האם הצבת אישה גורמת להגדלת כמות המצביעים (באמצעות משיכת נשים) או הקטנתה (באמצעות הרחקת גברים). אפשר להעלות על הדעת ניסויים שיבחנו זאת (למשל: לתת לשלוש קבוצות "מצע" מפלגתי מפוברק ולשאול אותם אם הם עשויים לשקול לחיוב הצבעה למפלגה כזו. קבוצה אחת תקבל את המצע כשיאוזכר בו שם נשי כעומדת בראש המפלגה, קבוצה שניה תקבל אותו מצע עם שם גברי בראשותה, וקבוצה שלישית תקבל מצע בלי אזכור שם כלשהו), וכמובן שאין סיבה ששני ההסברים לא יפעלו במקביל.

סיבה שניה היא המקום היחסי של קדימה, יש עתיד והתנועה בחלוקה המגדרית. כאמור, שמיר חילקה את המפלגות ל"ימין" ו"שמאל-מרכז", כאשר היא טוענת שעד 2009 כמעט לא היה פער מגדרי, אבל ב-2009 נוצר פער מגדרי מובהק. הפער המגדרי ב-2009 מונע כל כולו על ידי קדימה, שזכתה לשבעה אחוז יותר תמיכה בקרב נשים לעומת גברים. העבודה קיבלה בבחירות הללו העדפה של ארבעה אחוז בקרב הגברים, ומרצ, בהנהגת חיים אורון, זכתה בתמיכה עודפת של נשים, אבל רק באחוז בודד אחד. לכאורה, הנתון הזה מחזק את הטענה של שמיר, מה גם שאפילו בראייה היסטורית, המועמדות של גולדה מאיר יצרה העדפה חריגה של נשים למפלגת העבודה לעומת בחירות אחרות באותה תקופה. אבל מצד שני, בבחירות האחרונות המפלגה עם הפער המגדרי החיובי הכי גדול היא דווקא יש עתיד (3%), בעוד שיחימוביץ בראשות העבודה הצליחה להשיג העדפה של 2% בלבד, ומרצ עם גלאון גם כן 2%. לעומת זאת, התנועה של לבני השיגה תמיכה זהה בקרב נשים וגברים. קדימה עצמה, עם מופז, שקעה להעדפה גברית של אחוז אחד. כלומר, אם מפרקים את החבילה של "שמאל-מרכז", מקבלים מרכז עם +7 ב-2009 ו-+2 ב-2013 (אך ורק בזכות לפיד), ושמאל עם מינוס שלוש ופלוס ארבע, בהתאמה. יתר על כן – עיקר השינוי במפלגת העבודה הוא דווקא קריסה בהצבעה הגברית שנפלה מ-14% ל-9% בלבד, בעוד שההצבעה הנשית כמעט ולא השתנתה (עליה של אחוז אחד מ-10 ל-11), חרף יחימוביץ והתפנות הנוכחות הדומיננטית של קדימה בהובלת לבני, וחרף הדגש על נושאים חברתיים והצנעת הנושא המדיני בקמפיין של העבודה. ((במקביל, יש לציין שעיקר השינוי השלילי בצד הימין, לפחות על פי הטבלה שפרסמה שניידר, נגרם מהכללת "הבית היהודי" במפלגות הימין ב-2013 בעוד שהמפד"ל הושמטה ממנו ב-2009.))

נחזור, אם כן, להעדפות המדיניות. האם אכן אנו רואים כאן דפוס של "ניציות וסוציאליסטיות, אבל תומכות בשלום"? אני ממש לא בטוח. אני חושב שהרמז מתחבא בפריט אחד מעניין: הפער המגדרי הבולט ביותר בסוגיות מדיניות עולה דווקא בשאלה לגבי חשש מפיגועי טרור. 17% יותר נשים ציינו חשש שכזה לעומת גברים. מה שהעלה בי תהיה – האם החוט המקשר בין ההעדפות הסותרות לכאורה של נשים הוא, אולי, רתיעה מסיכון? רתיעה מסיכון יכולה להסביר את שלל העדפות המדיניות של נשים, כמו גם את העדפתן למפלגות מרכזיות יותר, ואולי גם את הרתיעה התמוהה לכאורה ממפלגות כמו "ישראל ביתנו". לעומת זאת, העדפת סיכון תסביר את הדפוס ההפוך אצל גברים – גם אם הם לא כל כך ניציים בהעדפות שלהם, הם מעדיפים להעמיד פנים שכן כאסטרטגיה של הרתעה. כלומר, הם לוקחים סיכון.

מחקרים מצביעים על כך שנשים נוטות יותר לרתיעה מסיכון מגברים, וכן שאנשים בעלי העדפת סיכון נוטים יותר להעדיף מדיניות כלכלית ימנית (והצבעה למפלגות ימין, במדינות נורמליות בהן הנושא הכלכלי הוא מרכז הפוליטיקה), וטיעון כזה יכול לתת הסבר כולל לתופעה המוזרה שראינו: נשים מעדיפות לא לקחת סיכונים מבחינת מדיניות, ולכן גם מתנגדות לויתורים לפלסטינים, אבל גם דורשות להשיג הסכם שלום, גם רוצות יותר השקעה ציבורית ברווחה וגם לא מוכנות לקחת את הסיכון שבהעלאת מיסים, ובסופו של דבר הולכות על האופציות הבטוחות יותר – מפלגות מרכז פופולריות (ופופוליסטיות), פלוס העדפה לייצוג נשי פיזי. (שוב – הכללה, כמובן. לא כל הנשים נוהגות כך, ואף לא רוב הנשים, אלא רק יותר נשים מאשר גברים. וגם אז, מדובר על קבוצת הנשים בכללה. אין הכרח שתהיה אפילו אישה אחת ספציפית שנוהגת כפי שמתואר כאן, אבל בהחלט יתכן שאותה רתיעה מסיכון היא שמובילה יותר נשים להעדפות סותרות, בעת שהן מנסות לזהות את הדרך הכי פחות מסוכנת עבורן). ((בהערת שוליים נציין גם שעל פי הסקר של שמיר, נשים גם נוטות הרבה פחות להצביע למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה, אבל מדובר על N כל כך קטן שלהסיק מסקנות כלשהן בנושא הזה יהיה בגדר חוסר אחריות.))

לא הצלחתי למצוא מחקר שבודק את הקשר בין שלושת הגורמים הללו – מגדר, הצבעה והעדפת סיכון. על פניו, נראה לי שזה יכול להיות כיוון מעניין כדי להסביר פערים בהצבעה מגדרית.

 

Croson, Rachel and Uri Gneezy. 2009. "Gender Differences in Preferences." Journal of Economic Literature 47(2): 448-474.

Kam, Cindy D. 2012. "Risk Attitudes and Political Participation." American Journal of Political Science 56: 817–836.

Nadeau, Richard, Martial Foucault, and Michael Lewis-beck. 2011. "Assets and Risk: A Neglected Dimension of Economic Voting." French Politics 9 (2): 97-119.

 

תעשו מה שטוב לכם

אני חייב להודות שאני לא ממש מבין את הקטע החדש הזה של מהגרים שמנסים לשכנע ישראלים להגר. כשהתחיל הסיפור של "עולים לברלין", התווכחתי עם בן-דודי בנושא. הוא טען שאין מקום למהגרים לקרוא לישראלים אחרים להגר, ואני טענתי שזו לא המטרה של עולים לברלין, אלא לעודד ישראלים להלחם כנגד יוקר המחיה, תוך שהקריאה להגירה אינה אלא התרסה, מעין סאטירה.

ובכן, מסתבר שטעיתי. הבחור מאחורי העמוד הזה ברצינות רוצה לשכנע ישראלים להגר לברלין, ואפילו הביע אכזבה על כך שרק מעטים הגיעו להפגנה המטופשת שהוא ארגן בתל-אביב. מפה לשם, מסתבר שיש עוד אנשים שמעבירים את זמנם בניכר בעידוד ישראלים להצטרף אליהם. ואני ממש לא מבין את זה. אני, כמובן, תמיד שמח לספר על החיים שלי פה, לטובה ולרעה; אני בהחלט משתדל לעזור לאנשים שפונים אלי ומבקשים סיוע בהגירה לקנדה (לפעמים הסיוע הזה מתבטא בעיקר בריסוק תקוותיהם של אנשים שלא באמת מבינים את המשמעות של הגירה ואת הקשיים הכרוכים בכך). אבל צריך להיות, תסלחו לי, דביל מוחלט כדי להגר למדינה אחרת מהסיבות שמוצגות על ידי אותם מעודדי הגירה.

הגירה היא החלטה מאוד אישית, והיא נובעת ממכלול שלם של גורמים, שנובעים הן ממדינת המקור והן ממדינת היעד. גורמים כלכליים בהחלט מהווים חלק מהעניין, אבל זה לא יכול להתחיל ולהסתיים בכך. אני יכול להעיד על עצמי שההגירה שלי נובעת יותר מההתאהבות שלי בקנדה מאשר מאיזשהו משהו לגבי ישראל עצמה שגרם לי לרצות לעזוב. אם קנדה הייתה חסומה בפני, יש סיכוי גדול שמעולם לא הייתי עוזב את הארץ. טוב, קנדה ואנגליה.

יתר על כן, מכיוון שהגורמים שאותם מעודדי הגירה מדברים עליהם הם ארוכי טווח, יש לא פחות, אם לא יותר הגיון במאבק בתוך ישראל למען שינוי המצב, במקום השינוי הדרסטי הכרוך בהגירה שאינה מונחית על ידי שיקול רחב יותר שלוקח בחשבון גם גורמים תרבותיים ואישיים. בסופו של דבר, גם גרמניה לא בדיוק חסינה מפני קשיים כלכליים וחברתיים (דמיינו לכם שישראל הייתה מוצפת על ידי מהגרים שהמדינה מעניינת להם את העכוז, אבל רוצים לנצל את מדינת הרווחה הישראלית לרווחתם האישית בלי להתערבב בכלל באוכלוסיה המקומית).

אם אתם רוצים להגר, השקעתם בכך מחשבה ומחקר על מדינת היעד ועל ההליך וההוצאות הכרוכות בכך, למדתם את השפה המקומית ואתם חושבים שחייכם יהיו יותר טובים (לא "יותר זולים" – יותר טובים), לכו על זה. גם אם בסוף תחליטו לחזור, לחיות כמה שנים בתרבות אחרת ירחיב את אופקיכם ויתן לכם נקודת מבט חדשה על חייכם. אבל אם אתם רק מודאגים מיוקר המחיה בישראל ומהיכולת של צעירים בישראל להתקיים ולשגשג, אל תהגרו. הלחמו למען מה שאתם מאמינים בו, והפכו את ישראל למדינה טובה יותר.

במסגרת העסקתי כעוזר הוראה וירטואלי אני מתעסק לאחרונה עם טאמבלר, והחלטתי שאני די אוהב את הפלטפורמה, אז פתחתי בלוג חדש בטאמבלר בשביל קשקושים באנגלית, שהראשון בהם הוא טקסט ארוך מדי על המסרים המעמדיים של הקופסונים. חדי הזכרון מביניכם עשויים להתרעם שזה לא בדיוק הבלוג הראשון באנגלית שאני מכריז עליו מאז שחזרתי לקנדה, ושאף אחד מהבלוגים האחרים האלה לא מכיל יותר מפוסט אחד. אתם צודקים לגמרי, ויש סיכוי לא קטן שגם הבלוג הזה יגמור את חייו כך, אז קחו את ההכרזה הזו בערבון מוגבל.

לקריאה נוספת: המתבולל הסודי