שיתאחדו!

הפוסט הזה הוא ספיח מאוחר של הדיון סביב חוק המשילות. אחת הטענות שהועלתה לעיתים קרובות כתמיכה בהעלאת אחוז החסימה הייתה שהמפלגות הערביות יכולות להתאחד, ואז הן תוכלנה בקלות לעבור את אחוז החסימה. לחלופין, אין שום סיבה, טענו המבקרים, שהערבים יצביעו למפלגות של המגזר שלהם ולא יפעלו דרך המפלגות הציוניות.

אין שום צורך שהמיעוט הערבי ייוצג על ידי שלוש מפלגות שונות, טענו המבקרים – אי אפשר שכל שניים וחצי אנשים יקימו מפלגה, ובדיוק כשם שהדתיים הלאומיים מסתפקים במפלגה אחת, והחרדים האשכנזים מסתפקים במפלגה אחת, כך גם הערבים יכולים להסתפק במפלגה אחת, או למצוא את מקומם במפלגות אחרות.

בבסיסו, הטיעון הזה נכון. יהדות התורה היא איחוד של שתי מפלגות שהיו יריבות מרות, דגל התורה ואגודת ישראל – למעשה, הן עדיין שומרות על עצמאות בתוך הגוף המאוחד. תע"ל, שהתפלגה מבל"ד והתמודדה פעם בשותפות עם חד"ש ופעם בשותפות עם רע"מ (ובל"ד עצמה שהתפלגה מחד"ש) מוכיחה שטענות לגבי פערים בלתי ניתנים לגישור בין שלוש המפלגות פשוט אינן נכונות. מאידך, סביר מאוד שאיחוד שכזה יוביל להפסד קולות של מצביעים שיתנגדו לו, ובכך יפגע בייצוג של האזרחים הערבים בישראל — וזה עוד לפני שספרנו את המצביעים הרבים שיחרימו את הבחירות באופן עקרוני משום שיחושו, ובצדק, שהדמוקרטיה הישראלית מצרה את צעדיהם בכוונה.

אבל הטיעון הזה מתעלם מההיסטוריה של ההצבעה הערבית. במיוחד יש משום לעג לרש באמירה שהערבים יכולים למצוא את מקומם במפלגות הציוניות. שהרי אזרחי ישראל הערבים הצביעו במשך שנים רבות בעיקר למפלגות הציוניות (או למפלגות לווין ערביות שלהן, משום שמפא"י סירבה לאורך שנים רבות לשלב ערבים ישירות ברשימתה והעדיפה להבטיח שהנציגים הערבים יצטרכו "לממן" את עצמם אלקטורלית). ההיסטוריה של ישראל מתאפיינת בשלושה שלבים מבחינת הצבעתם של ערביי ישראל.

מתוך "מגמות בחברה הישראלית," כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

מתוך "מגמות בחברה הישראלית," כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

 

בתריסר השנים הראשונות לחיי המדינה, הערבים הצביעו ברובם המוחלט למפלגות הציוניות, כאשר בין 53-58 אחוז מצביעים למפלגות הלווין של מפא"י, ועוד 25-30 אחוז מצביעים ישירות למפלגות הציוניות עצמן (בעיקר מפא"י). היתר הצביעו למק"י, שאמנם הייתה מפלגה בהנהגה יהודית, אבל הייתה מזוהה במיוחד עם ייצוג האינטרס של המצביעים הערבים (לכאורה). ב-1961 החלה תקופה בת שני עשורים במהלכה מפלגות הלווין הלכו ואיבדו מכוחן, בעוד שמק"י/רק"ח/חד"ש שואבות את רובם אליהן, ואילו המפלגות הציוניות נשארו פחות או יותר יציבות עם כ-30% מהמצביעים הערבים. 1981 הייתה שנת זעזוע. אחרי ארבע שנים של שלטון הליכוד, המצביעים הערבים נהרו להצביע למערך – רק"ח איבדה 13% אחוזי הצבעה בבת אחד, והמערך זינקה ב-16%, ובכך הפכו לגמרי את ההישג של רק"ח מבחירות 77, אז זכו למחצית מקולות הערבים בבחירות. (כדאי לציין גם שבחירות 81' התאפיינו באחוז הצבעה נמוך באופן חריג בקרב הערבים – רק 68%, לעומת 74% ב-1977 ו-72% ב-1984.)

אחרי 1981 קמה לראשונה מפלגה ערבית לאומית בישראל, שלא החביאה את עמדותיה מאחורי רטוריקה קומוניסטית או עלי תאנה יהודיים (אם כי במקום השני ברשימה המתקדמת הוצב האלוף מתי פלד, כנציג תנועת "אלטרנטיבה", ממקימות המפלגה). באותה שנה נעלמו סופית מפלגות הלווין, והתחיל הקרב המתמשך בין המפלגות הציוניות למפלגות הערביות על הקול הערבי – קרב שבו המפלגות הערביות הולכות וצוברות כוח (בו בזמן שהאזרחים הערבים עצמם מדירים עצמם יותר ויותר מהקלפי) בעוד המפלגות הציוניות למיניהן מאבדות את האטרקטיביות שלהן בעיני המצביעים. החריג היחיד בתקופה הזו הן בחירות 1992, אז זינק אחוז המצביעים הערבים למפלגות היהודיות ב-12% (מרצ, כנראה, הייתה אחת המרוויחות הגדולות כאן). זו הייתה גם מערכת הבחירות האחרונה של המתקדמת לשלום (שלא עברה את אחוז החסימה).

שוב ושוב חזרו ונתנו המצביעים הערבים הזדמנויות נוספות למפלגות הציוניות, ושוב ושוב הם התאכזבו. ממשלת רבין הייתה, כנראה, הממשלה הטובה ביותר בהיסטוריה של ישראל, מנקודת המבט הערבית, אבל גם רבין לא הכניס אחת מהנציגות הפרלמנטריות של הציבור הערבי לממשלתו. עם רציחתו, והחלפתו בפרס על הרטוריקה הלוחמנית שלו ומבצע ענבי זעם הזכור לרע, אפסה התקווה בעיני ערבים רבים לשיתוף פעולה אמיתי עם המפלגות היהודיות. עם זאת, מפלגת העבודה שמרה, פחות או יותר, על אחוז ההצבעה לה בקרב הערבים. מי שאיבדו את התמיכה הערבית כמעט לגמרי היו מפלגות הימין, שחזרו לרמה הנמוכה ביותר של תמיכה בהן מאז קום המדינה – חמישה אחוז בלבד. המפלגות היהודיות כולן יחדיו השיגו בבחירות 1996 את ההישג הנמוך ביותר אי פעם (אם כוללים  את מפלגות הלווין בחישוב של המפלגות היהודיות), ואילו המפלגות הערביות השיגו לראשונה למעלה מ-60% תמיכה בקרב הערבים. הגם שאין בידי נתונים אודות שנות ה-2000, תוצאות הבחירות מרמזות, לכל הפחות, על כך שהמגמה הזו רק התחזקה.

הקריאה לערבים לחבור למפלגות הציוניות, לפיכך, מתעלמת מהעובדה שהמפלגות הללו דחו ואכזבו שוב ושוב את המצביעים הללו, ומסרבות או לפחות מתקשות למשוך ולשמר את המצביעים הערבים מיוזמתן. הקריאה למפלגות הערביות להתאחד, מתעלמת מהמגמה המדאיגה בין כה וכה של נטישת המערכת הדמוקרטית על ידי המצביעים הערבים (או שמא, בונה על זה), ומהמגמה ההיסטורית של פיצול בתוך הקהילה הערבית, בעת שהיא מגבשת את המערכת הפוליטית הפנימית שלה משהשתחררה מאחיזתן של המפלגות היהודיות. שתי האפשרויות אינן מהוות תשובה נאותה לביקורת המוצגת כנגד העלאת אחוז החסימה — הגם שגם הביקורת הזו מוצגת לעיתים קרובות מדי בטונים אפוקליפטיים מדי שמקשים על קיום דיון אמיתי.

"כמדינתו של העם היהודי"

חלקכם אולי יודעים שכדי לבדר את עצמי בעת שאני עובר על חומר ארכיוני עבור הדוקטורט, אני נוהג לפרסם קטעים מעניינים או מבדרים במיוחד בעמוד פייסבוק בשם "מתהום הנשיה". היום, בעת שאני קורא פרוטוקולים מדיוני הועדה המכינה לועידה הרביעית של מפלגת העבודה (1986) נתקלתי בציטוט של פרס בדיון על ניסוח המצע המדיני שמיד העתקתי לשם:

"אני מציע שייאמר כמו במגילת העצמאות "קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי והאזרחים החיים בה"."

אבל כשהמשכתי לקרוא גיליתי שההערה הזו גררה דיון ארוך ומרתק הכולל כמה דמויות מרכזיות במפלגת העבודה – דיון במרכזו בדיוק הסוגיה שבה דן הדוקטורט שלי, ומציג בצורה חריגה בישירותה את החיבוטים של המרכז הישראלי בשאלת האיזון בין זהות לאומית לדמוקרטיה. אחרי שהעתקתי הכל לתוך תוכנת הקידוד האיכותני שלי, רציתי גם לפרסם את הטקסט בתהום הנשיה, אך חששתי שמפאת אורכו, הפורמט של פייסבוק לא יהיה נוח לקריאה, מה גם שחבל שהדברים לא יהיו נגישים יותר גם בטווח הארוך יותר. אז החלטתי לפרסם את הטקסט המלא של הדיון כאן. אני מתנצל מראש על התקלדות הרבות שיש לי כשאני מעתיק מהמסמכים הארכיוניים.

מיכה חריש: סעיף ב' הוא העקרון הדמוגרפי בכל היעד של מדינת ישראל. אם משמיטים את הענין של רוב גדול ויציב, אנחנו משמיטים יסוד חשוב מאד. האם בהצעת ראש הממשלה נשארות המלים "רוב גדול ויציב"?

פרס: "תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים כלא-יהודים".

הלל: יש כאן שני אלמנטים, הענין של הדמוקרטיה והענין של העם היהודי. מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינה עבור העם היהודי באשר הוא שם. יש הבטחה של שוויון זכויות מלא לתושבים. פרט לנקודה זו, זו מדינת העם היהודי ולא ביקשנו ב-1948 להקים מדינה לתושבים ערבים שחיים בתוכה. אני מציע בענין זה לא לשנות אלא להסתפק בהסתמכות על מגילת היסוד.

חיים ויצמן: בנוסח הקיים כרגע יש משום אפליה לגבי האזרחים הלא יהודים. אומרים שהמדינה שייכת רק ליהודים והתושבים האחרים מקבלים שוויון זכויות. המדינה אינה מדינתם.

עדה רבון: אני תומכת בעמדת ראש הממשלה. אם אנחנו יודעים שאנחנו חיים באוירה של סכנת גזענות שמתפשטת במדינה, ההדגש הזה אינו בבחינת ויתור. הוא בבחינת הכרה ברורה לגבי העם בשוויון זכויות מלא של יהדים וערבים במדינת ישראל.

אשל: אני מתנגדת לתוספת של ראש הממשלה. מדינת ישראל שונה ממדינות אחרות. היא מדינת העם היהודי. לפיכך איננו רוצים לספח את כל הערבים. אנחנו עומדים על שוויון זכויות של כל האזרחים בה.

ליבאי: הדגש בנוסח של ראש הממשלה הוא בזה שמדובר על מדינה בעלת רוב יהודי.

אבא אבן: מדינה יהודית, זה הביטוי של מגילת העצמאות.

ליבאי: יושב ראש ועדת המשנה ואני נבדוק את מגילת העצמאות. אם תחליטו שתהיה זהות במונחים, נתאים זאת.

א. ידלין: אני בעד הנוסח הזה. אנחנו רוצים להתמודד עם הליכוד, מול מגמות סיפוח שעושות את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית, מול מגמות סיפוח שמסכנות את הרוב היהודי של מדינת ישראל. כמובן שרצינו להבטיח זכויות מלאות לכל האזרחים. אני לא בטוח אם במגילת העצמאות יש פתח לנוסח אחר. אפשר לומר "מדינה יהודית" במקום "מדינתו של העם היהודי". אני בעד הנוסח כפי שמופיע במסמך.

ש. בהט: אנחנו מערבבים שלא לצורך שני דברים. הביטוח של העם היהודי בה, לומר ה"רזודנטה" [כך. רזון ד'אטר?] של מדינת ישראל. זו מדינה של העם היהודי באשר הוא. זה איננו ידע למשא ומתן. הקטע הזה צריך להופיע בהחלטות הועידה בלי קשר למשא ומתן. מה שרלוונטי למשא ומתן הוא שמירת מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי. כל ההתחלה של המשפט מיותרת. אפשר להתחיל בסעיף 1 שיאמר "קיום מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב".

חיים רמון: בוכוח עם הליכוד הם רצו להוציא את תושבי מדינת ישראל ולהשאיר רק את היהודים. שלא יחזור כאן אותו דבר.

פרס: אני מציע שיוזכרו גם אזרחים ערבים. אם ייכתב "מדינה דמוקרטיה בעלת רוב יהודי יציב", זה בסדר.

חריש: המשפט כפי שהוא מנוסח, על רוב יהודי גדול ויציב, מבחינה הסברתית הוא בעצם המאבק נגד סיפוח. כך יקראו זאת, לדעתי. אם זה כל כתוב בפירוש, אפשר לדבר גם על 45-55%. בשביל הערבים כתוב סעיף 2. זה הפרק המדיני של הנושא. על שוויון זכויות לתושבים במדינה יש איקס פרקים שעוסקים בו. פה מדברים על יעדים למשא ומתן לשלום, וחיפשנו נוסחא שאיתה אפשר להציב יעד מדיני וגם יכולת להסביר אותו לאוכלוסיה היהודית במדינת ישראל. את הדגש הזה לא הייתי מרכך. עם נוסחא זו נצטרך להאבק על דעת הקהל הישראלית כדי שתתמוך בנו במאבק על השלום.

פרס: עד שתנצל את הליכוד תפסיד חלק גדול מהמצביעים שלך. נאמר שאתה אזרח ערבי. למה לך? אפשר לומר מה שבהט הציע, מדינה יהדוית בעלת רוב יציב. לא צריך את המלה "גדול".

ליבאי: יש שתי גישות. האחת, להשאיר את הנוסח שהציע ראש הממשלה, ולומר גם "האזרחים החיים בה". אפשרות אחרת היא לקבל את הצעתו של בהט שאומר לדלג על הפרובלמטיות בפרק הזה ולומר: "קיום מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שיוויון זכויות מלא ליהודים ולא-יהודים". ראש הממשלה העיר מן הראוי שייאמר שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי וכל האזרחים החיים בה. באה ההצעה של בהט להשמיט את זה כי זה לא העיקר, ולקרוא את הפסוק: "קיום מדינ ישראל כמדינה דמוקרטית…". ראש הממשלה אומר שהוא מקבל זאת. הוא לא רוצה שיהיה כתוב רק מדינתו של העם היהודי, כי זה מנקר עינים.

פרס: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול, תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים החיים בה".

אורה נמיר: אני לא מבינה על מה התחנכתי במדינת ישראל. התחנכתי שבאנו לכאן להקים מדינה יהודית. יש נסיגה מהאמירה שלנו שבאנו לישראל כדי להקים את מדינת היהודים? לפי תפיסתי, אינני חושבת שזה אותו דבר. מדוע אנחנו צריכים להתקפל מאמירה שלנו שמדינת ישראל היא מדינת היהודים?

פרס: האם ההורים שלך לא חינכו אותך שאנחנו לא צריכים לגרש את הערבים? יש בארץ 700 אלף ערבים, מה אתם?

הלל: אנחנ מסבירים בכל פעם לכל מיני נציגי עולם. אני אומר להם שכל האזרחים במדינת ישראל שווים כלפי החוק. אבל מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינתו של העם היהודי באשר הוא שם. מן הבחינה הזאת, יש נפקא מינא גדול. יהודי אתיופי שלא נמצא שלושת אלפים שנה במדינתו, שייך למדינת ישראל. יחד עם זאת, מישהו אחר שחי במדינת ישראל, הזכויות שלו שמורות, אבל לא יותר. אם רוצים לוותר על כך…

פרס: לא מוותרים. זה כתוב במגילת העצמאות.

י"ז אמיר: מי שמוותר על המושג מדינת יהודים, מדינה של העם היהודי שבה יישבו כל האזרחים עם זכויות מלאות דמוקרטיות, מוותר על זכותנו על פי חוק השבות. אסור לוותר על הנוסח הזה. חוק השבות הוא חלק ממגילת העצמאות. אתה לא יכול לעשות שני אזרחים, אחד שהמדינה שייכת להם, ואחד שהמדינה לא שייכת להם. מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, זאת אומרת יהודים שאינם חיים בישראל. צריך לומר: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובעלת רוב יהודי יציב ושוויון זכויות מלא לאזרחים היהודים והלא-יהודים.

הלל: אתה משמיט את המלה "גדול". אתה מספח שטחים.

מ. בר-זוהר: המלה "גדול" חייבת להיות. אחרת אפשר לקבל את דעת הליכוד.

ליבאי: אני מציע שהנוסח יהיה "קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי והאזרחים החיים בה, מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תו שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים ולא יהודים". אני מציע שנקבל זאת. יש פה דאגה לכך שהמדינה היא המדינה של העם היהודי ויש בה לא יהודים גם ישנה המלה "גדול".

יחיאל לקט: יש כאן ויכוח שהוא סערה בכוס שאפילו לא מלאה מים. יש הגיון רב בהערה של ראש הממשלה שאומר: הדבר היחיד שמתרגמים לכל העולם הוא הפרק המדיני, ושם ייאמר שישראל היא מדינתו של העם היהודי. זה יהיה כתוב בכל מיני פרקים והרבה פעמים. ההחלטות האלה בפרק הזה יהיו בידי כל המפלגות הסוציאליסטיות בעולם ובכל המקומות האחרים. מדובר ביעדי משא ומתן. מה מציעים: שנגיד מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב וכו'. למה צריך את כל הויכוח? להכניס לכאן את הדבר שהוא ידוע לפי הגדרתו, זה לא שייך לפרק של המשא ומתן. יותר נבון למצוא ניסוח שאומר מדינה יהודית ולאו דווקא פה. המושג הזה מופיע בעשרים מקומות אחרים בהחלטות. אני מציע לקבל את ההצעה של בהט שראש הממשלה הסכים לה.

בהט: לא הצעתי להשמיט. להיפך. זה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, זה לא יעד למשא ומתן. זה צריך להופיע במקום אחר בפני עמו. פה זה אינו נחוץ.

ליבאי: ההצעה היא להשמיט את המלים "כמדינתו של העם היהודי" ולומר "מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי".

פרס: אני מציע כך: "יעדי ישראל במשא ומתן לשלום הם: א. להבטיח את אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל כבעלת רוב יהודי יציב וגדול תוך שמירה על שוויון זכויות מלא לאזרחים היהודים והלא יהודים". זו מטרת המשא ומתן, להבטיח את אופיה היהודי והדמוקרטי.

לקט: מה זה אופי יהודי? כן רכבת בשבת או לא רכבת בשבת?

הלל: מה זה אופי יהודי?

ח. צדוק: אני מציע לראש הממשלה לא לחזור בו מהצעתו הקודמת. בועדה דנו בשאלה של האופי היהודי ומסיבות שאני לא רוצה לחזור עליהן חשבנו שזה לא ביטוי נכון. אני תומך בהצעת ראש הממשלה האומרת: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית… [השמט במקור] ובעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לאזרחיה, יהודים כלא יהודים".

מ. גור: לפני ארבע שנים מצאו פתרון במצע. על כל מדינה ערבית דובר לענין. אני מציע להסתכל במצע.

מ. שחל: בפעם הקודמת נאמר: "יש להמשיך לקיים את ישראל כמדינה עלת רוב יהודי ברור וחברה דמוקרטית".

ליבאי: כולנו מתכוונים לאותו דבר. אפשרות אחת היא שחזר עליה חיים צדוק: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לאזרחיה, יהודים כלא יהודים". האפשרות השניה היא הנוסח שמוצע על ידי הועדה. הצעה אחרת מדלגת על המלים "כמדינתו של העם היהודי" ומוסיפה לאחר המלה "מדינה"…

ויצמן: אני מציע לקבל את ההצעה שקרא שחל.

נמיר: במצע כתוב "מדיניות החוץ והבטחון ויעדים מרכזיים: המערך יתמיד בקידומה ופיתוחה של מדינת ישראל ויפעל להגשמת יעדיה של הציונות….במולדתו".

ליבאי: אני מזהיר מפני שילוב נוסחים מוקדמים. מה שהוכן בועדה הוא מיקשה מסוימת. שחל לא הציע זאת.

א. עמית: הנושא שאנחנו מתווכחים עליו איננו חלק ממשא ומתן. מוסכם עלינו שמדינת ישראל היא מדינה של העם היהודי. לא חשוב אם רוב ברור או לא. זה לא נושא למשא ומתן.

ליבאי: פה נאמר למה מפלגת העבודה חותרת. יש צד אחד שרוצה ישראל שלמה, ויש צד אחד שאומר שהוא רוצה בארץ ישראל מדינה יהודית דמוקרטית. ולכן באה הפסקה השניה בענין הערבים ביהודה ושומרון ורצועת עזה.
אנחנו מצביעים על ההצעות. מצביעים רק חברי הועדה המכינה. חברי הועדה המדינית שאינם חברי הועדה המכינה, אינם בעלי זכות הצבעה. אקרא את הנוסח המתוקן המוצע: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים כלא-יהודים".
ההצעה השניה היא ההצעה האורגינלית של הועדה.
ה צ ב ע ה
בעד הנוסח המתוקן: 20
בעד נוסח ועדת המשנה: 11
הוחלט לקבל את הנוסח המתוקן.

הלל: אני רושם הסתייגות.

סופרים ספרים

"החוק להגנת הספרות והסופרים", או בשמו המוכר יותר, "חוק הספרים", עבר לאחרונה את ועדת החינוך והוא ממתין לקריאה שניה ושלישית בכנסת. חוק הספרים מבקש לטפל בבעיה משמעותית ומהותית של כשל השוק שנוצר בשל התהוות של דואופסון בתחום קמעונאות הספרים, שרק הוחרפה בשל הקשרים הצולבים בין רשתות חנויות הספרים להוצאות הגדולות. התוצאה היא אובדן שליטה של ההוצאות על מחירי הספרים שהן מוציאות, וצמצום מתח הרווחים שלהן על כל ספר עד לכדי הפסד.

דרכו של החוק להתמודד עם הבעיה היא על-ידי הטלת הגבלות על כל הצדדים: המו"ל ידרש לקבוע מחיר לצרכן ולא יוכל לסגת ממנו במשך שנתיים, וחנויות הספרים ידרשו למכור ספרים במחיר מלא במהלך השנה וחצי הראשונות לצאתו של הספר (למעט הנחות מוגבלות בשבוע הספר, בסוכות ובפסח). כדי למנוע מהמו"לים לגרוף את הרווחים לכיסם החוק קובע רצפה לתמלוגים שישולמו לסופרים במשך כמעט עשור מצאת הספר. בנוסף, החוק כולל הסדרים כוללים בכל הנוגע למערכת היחסים החוזית בין ההוצאות לחנויות הספרים.

חוק הספרים מדגים את כל הדברים שמבקרי הסוציאליזם מצביעים עליו ככשלי השיטה. הוא מגלומאני, הוא מייצר שתי בעיות חדשות עבור כל בעיה שהוא פותר, ובניסיון לקשור את כל החוטים במערכת אחת מוסדרת, הוא הופך לסבך בלתי נשלט של הנחיות והוראות שאמורות לאזן זו את זו. הבעיה המרכזית שלו, כפי שאני רואה אותה, הוא שהוא מתעקש להסדיר את הכל במקום לטפל במקום שבו יש כשל, ולהשאיר לשוק החופשי לעשות את מה שהוא טוב בו איפה שאין.

בימים האחרונים קראתי את הספרון הדיגיטלי של אנדרו ריצ'ארד אלבניז, The Battle of $9.99. הספר מתאר את מהלך הכניסה הדרמטי של אפל לשוק הספרים הדיגיטליים, ואיך הם הצליחו להכריע את הכח המשמעותי ביותר בשוק הזה עד היום – אמזון. יש קווי דמיון בין הסיפור של אמזון בתחום הספרים הדיגיטליים לסיפור של צומטסקי בתחום קמעונאות הספרים בישראל. בשני המקרים גורם מונופוליסטי בשוק הכתיב רמת מחיר נמוכה מזו שהוצאות הספרים רצו בה, וקומם אותן כנגדו. אבל יש גם הרבה הבדלים חשובים בין שני הסיפורים. ההבדל המרכזי, כנראה, הוא שהמהלך של הוצאות הספרים האמריקאיות יחד עם אפל הוא כזה שגרם להם להפסיד כסף על כל עותק. לא להפסיד כסף בסופו של דבר – לא מדובר פה על הימור שכשל. מדובר פה על החלטה מודעת להפסיד כסף, במטרה להעלות את מחיר הספרים לצרכן.

אני אסביר: ההסדר של צומטסקי עם הוצאות הספרים הוא פחות או יותר שצומטסקי מוכרים את הספר בכמה שבא להם, והם חייבים להעביר למו"ל חצי מההכנסה על כל ספר. כלומר, כאשר אתם קונים ספר ב-25 ש"ח במסגרת מבצע ארבעה במאה, המו"ל מקבל 12.5 ש"ח, שאמורים לכסות על הוצאות ההדפסה וההובלה, תמלוגים לסופר, כמו גם משכורות למערך ההוצאה עצמו. המשמעות עבור צומטסקי היא שלא ממש אכפת להם כמה עולה ספר – הם מקבלים חצי מהכסף שמחליף ידיים בחנות, בין אם הוא שולם על מאה ספרים ובין אם הוא שולם על ארבע-מאות. האינטרס של החנות הוא לגרום לאנשים לשלם יותר, גם אם זה אומר שהם ישלמו פחות על כל ספר.

לעומת זאת, אמזון קונים את הספרים (גם הדיגיטליים, עד כניסת אפל) במחיר סיטונאי שעומד על מחצית מהמחיר המומלץ, ומשם והלאה הם יכולים לעשות מה שבא להם. ההוצאה כבר קיבלה את הכסף שלה. המשמעות היא שכאשר אמזון מכרה ספר דיגיטלי שהמחיר המומלץ שלו הוא 30 דולר במחיר הקבוע שלהם – 9.99 – היא בעצם הפסידה חמישה דולר על כל עותק. בניגוד למצב בצומטסקי, אמזון לא הרוויחה על חשבון המו"לים, אלא סיבסדה אותם, במסגרת אסטרטגיה של "loss leaders": ההנחה הייתה שרכישת ספרים יקרים בזול תדרבן באותה מידה רכישת ספרים זולים יותר במחיר יחסית יקר. היתרון המרכזי של אמזון – הנגישות המיידית לקטלוג עצום של ספרים, או בז'רגון המקובל, "הזנב הארוך" – איפשר לה לספוג הפסדים על כותרים חדשים.

לכאורה, המצב הזה אופטימלי לכולם: אמזון מסבסדת את הוצאת הספרים, כך שאלו לא רק מקבלות מחיר מלא על כל ספר, אלא גם מצליחות למכור יותר עותקים במחיר הזה, ואמזון עצמם לא חסרים כי הם מצליחים להפיק רווח ניכר. וגם הצרכנים, כמובן, יוצאים נשכרים מהסיפור הזה. כמובן שיש נפגע מרכזי אחד בסיפור: שאר קמעונאי הספרים, שלא רק שנגזל מהם פלח שוק שלם של קוראי ספרים שהעדיפו לעבור לקוראים דיגיטליים, גם נמנעה מהם גישה לשוק הזה בגלל כוחה האדיר של אמזון, מה שמנע אפקטיבית תחרות רצינית בתחום. גורלן של חנויות הספרים היה שלב אחד בתסריט האימים שהטריד את מנוחתן של הוצאות הספרים. בסיוטיהן הן ראו את כוחה המונופוליסטי של אמזון ממשיך לגדול בעת שחנויות הספרים קורסות, ובשלב כלשהו אמזון תחליט שהיא מספיק חזקה כדי להתחיל לפגוע ישירות במו"לים – בין אם בדרישה מהם לתת הנחות גדולות יותר למחיר הסיטונאי, וגרוע מכך: על ידי כניסה לשוק ההוצאה לאור בעצמה, ונטרול ההוצאות לחלוטין מכל התהליך. במקום לסבסד הוצאות ספרים, אמזון תוכל להציע דיל שקשה לסרב לו לסופרים: תמלוגים של עשרות אחוזים.

אבל גם אם הסיוט הזה לא יתגשם, המו"לים ראו בהפיכת המחיר 9.99 לסטנדרט עבור ספרים דיגיטליים כאיום, וחיפשו דרך לכפות על אמזון להעלות אותו. אפל הציעה להם פתרון לבעיה. המדהים בפתרון הזה הוא שהוא גרר ירידה ברווח של ההוצאות על כל ספר, בו בזמן שמחיר הספר לצרכן יעלה. ובכל זאת הם הלכו על זה: אפל הציעה להוצאות לקבוע בעצמן את מחיר הספרים הדיגיטליים שלהן באחת משתי רמות תמחור (12.99 או 14.99), כאשר אפל מקבלת 30% עמלה על כל מכירה, והיתרה עוברת להוצאה. כלומר, על ספר חדש, ברמת התמחור הגבוהה, ההוצאות יקבלו 30% פחות ממה שאמזון נתנה להן, והן יצליחו כנראה למכור פחות, כי המחיר לצרכן יהיה גבוה יותר. ובכל זאת הן הסכימו, ולו כדי שיצליחו לשבור את כוחה של אמזון.

ואמזון אכן הוכרעה, ועברה למודל התמחור שהכתיבה אפל. בזכות נצחון הפירוס של הוצאות הספרים, כולם משלמים עכשיו יותר על ספרים דיגיטליים באנגלית, וההוצאות מקבלות פחות על כל עותק שנמכר. תזכרו את הסיפור הזה בפעם הבאה שיספרו לכם שתחרות מביאה לירידת מחירים.

בעקבות הפרשה הזו, הוגשו תביעות על הפרת חוקי ההגבלים העסקיים (antitrust) כנגד אפל וחמש ההוצאות הגדולות ששיתפו איתה פעולה כדי להכריע את אמזון. ההוצאות הגיעו להסדרי טיעון וישלמו מאות מיליונים לצרכנים שנפגעו (מאות מיליונים מתוך הכסף שבין כה וכה הפסידו בגלל ה"הישג" שלהן, כן?). אפל התעקשה והמשיכה לנהל את המשפט עד שהפסידה בו הפסד צורב.

בארץ, כאמור, המצב שונה בתכלית. הבעיה מורכבת קצת פחות. אם אמזון ניצלה את כוחה כדי למנוע תחרות ישירה, אך זאת מבלי לפגוע ישירות, ולמעשה תוך סבסוד וסיוע להוצאות הספרים, מחד, ולצרכנים מאידך, בישראל יש מערכת הרבה פחות מורכבת של דואופסון פשוט וישיר: צומטסקי מנצלים את כוחם לא רק כדי להכניע כל תחרות פוטנציאלית מצד חנויות קטנות, אלא גם כדי לכפות תנאים בלתי נסבלים על ההוצאות, ודרכן על הסופרים. הרווח של הצרכן בא על חשבון ההוצאות והסופרים. בעוד במקרה של אמזון היה גורם מאזן שיבטיח הגדלת העוגה – זו הייתה הדרך היחידה של אמזון להרוויח מכל העסק, אחרי הכל – הרי שבישראל לחנויות הספרים לא מאוד אכפת עד כמה תגדל העוגה, מכיוון שכל הגדלה שלה, ולו קטנה, משמעותה רווח נקי להן, עם אפס סיכון.

לכן את חיצי הרגולטור יש להפנות בדיוק לכשל הזה: ליכולתן של קמעונאיות הספרים לכפות את המחיר המועדף עליהן על המו"לים. התערבות פחות מגלומאנית של הרגולטור הייתה מבקשת לתקן את הכשל האחד הזה, ולתת לשוק החופשי לטפל בשאר השרשרת שנגרמה ממנו. כך, למשל, במקום כל מערך ההסדרים המורכב, עם תקופה כזו ותקופה אחרת, ניתן היה לקבוע קטגורית שחנות ספרים חייבת לשלם להוצאה מחצית מהמחיר המומלץ שמופיע על הכריכה. נקודה. משם והלאה, החנות יכולה לעשות מה שבא לה. רוצה לחלק את הספרים בחינם כמתנה ללקוחותיה על חשבונה? בכיף. רוצה לדרוש מחיר מלא? גם אפשר. נכון, חנויות הספרים הקטנות עדיין יהיו בעמדה נחותה לעומת הרשתות הגדולות, מכיוון שהאחרונות יכולות להתמודד עם מתח רווחים נמוך יותר על הספרים הפופולריים. אבל עם כל האהבה שלי לחנויות הספרים הקטנות, קשה לטעון לפגיעה בלתי נסבלת בתעשיה כלשהי אם אלו יצטמקו או ימצאו לעצמן נישות מוגדרות יותר. להבדיל, המו"לים נפגעים פגיעה קשה מהמצב הקיים, והתיקון המוצע יפתור את הבעיה לגמרי. התיקון יפתור באותה מכה גם את שאלת התמלוגים. שוב, השוק החופשי של הוצאות הספרים יאפשר לסופרים לברור מבין ההצעות שיוצעו להם באשר לאחוז התמלוגים מתוך אותו סכום קבוע שההוצאה תקבל עבור כל ספר, והם יוכלו לדעת בדיוק כמה הם צפויים להרוויח על כך עותק. סופרים מצליחים יותר, מן הסתם, יצליחו להשיג במו"מ תמלוגים גבוהים יותר.

הצרכן, במקרה הזה, יפסיד קצת בטווח הקצר – המחירים שהורדו באופן מלאכותי על ידי חנויות הספרים הגדולות, יטפסו למעלה, וכל חנות תאלץ להחליט בעצמה איך לתמחר איזה ספרים. בטווח הארוך, כמובן, הצרכנים ירוויחו משוק רציונלי יותר, שבו הוצאות הספרים אינן פועלות בחשכה, ויכולות לכלכל את צעדיהן בהתאם לשיקולים כלכליים ואמנותיים כאחד.

עולה גם השאלה האם הפתרון המוצע דורש באמת חקיקה. האם הממונה על ההגבלים העסקיים אינו יכול להתערב ולמנוע שימוש קלוקל בכח המונופוליסטי של צומטסקי? אינני בקיא במיוחד בהלכות ההגבלים העסקיים בישראל, אבל אם אין לממונה את הכח הזה במצב כה מובהק של ניצול כח מונופוליסטי, אולי כדאי לשקול להעניק לו אותו, במקום לנסות לפתור כל בעיה באמצעות חוק פרטיקולרי.

מימון המון ובעיית הפעולה הקולקטיבית

לפני… וואו, ובכן, הרבה מאוד זמן, כתבתי פוסט על גיוס כספים בחברה האזרחית לאור בעיית הפעולה הקולקטיבית. בעיית הפעולה הקולקטיבית, כפי שהגדיר אותה מנסור אולסון, היא זו המתעוררת כאשר קבוצה רוצה להפיק טובין ציבורי כלשהו. טובין ציבורי הוא טובין שמרגע שהוא הופק, כל הציבור יהנה ממנו, גם אם לא סייע להפקתו. הדוגמא הקלאסית היא אוויר נקי, אבל כפי שדנתי בפוסט ההוא, גם וויקיפדיה או תוכנה חופשית הן דוגמאות לטובין ציבוריים. הבעיה עם טובין ציבורי, על פי אולסון, היא שגם אם נניח שכל חברי הקבוצה המעוניינת להפיק את הטובין הציבורי הזה פועלים מתוך מניעים אלטרואיסטיים לגמרי, הרי שבקבוצות גדולות רוב השותפים הפוטנציאליים יגלו שאין שום משמעות לתרומה שלהם, ויעדיפו לנצל את המשאבים שלהם בדרכים יעילות יותר.

אולסון טען שקבוצות גדולות לנצח יכשלו בניסיונן להשיג טובין ציבוריים, אך לעומת זאת קבוצות בינוניות או קטנות יצליחו בכך. קבוצה גדולה, על פי הגדרתו, היא כזו שבה תרומתו של כל פרט (או לפחות חלק מהפרטים) תהיה בלתי מורגשת בעליל. פרישה של חבר אחד לא תשפיע כהוא זה על סיכוייה להצליח במשימה. קבוצה בינונית היא קבוצה כזו שבה לכל פרט יש תרומה משמעותית, מצד אחד, אבל אף פרט אחד לא יכול לבצע את העבודה כולה בעצמו. אם ארבעה אנשים רוצים להעביר שולחן כבד מחדר אחד לשני, פרישתו של אחד מהם תכביד עד מאוד על חבריו, ואולי אפילו תמנע את השגת המטרה, אבל אף אחד מהחברים לא יצליח לסחוב את השולחן לבדו. קבוצה קטנה, לעומת זאת, היא כזו שבה כל חבר (או לפחות אחד מהחברים) מסוגל להפיק את הטובין הציבורי בעצמו. כמובן, קל להבחין שהגודל של הקבוצה תלוי לא רק במספר החברים אלא גם, ובעיקר, באופי המשימה. כמו כן, בטקסונומיה הזו נכללו רק קבוצות שמסוגלות, תיאורטית, להצליח במשימה. קבוצה גדולה שנושרים ממנה חברים עשויה להפוך לקבוצה בינונית, אם המשימה מספיק קטנה, אבל במשימות גדולות במיוחד היא תהפוך למשהו אחר – קבוצה כושלת, כזו שגם כאשר כל חבריה משלבים כוחות, לא תצלח למשימה.

אולסון מנבא שקבוצות גדולות תצטמקנה עד שישארו רק אותם חברים שמסוגלים להרים תרומה משמעותית (כלומר, תהפוך לקבוצה בינונית) – או, במקרה הנפוץ יותר, עד שתהפוך לקבוצה כושלת, בעוד שבקבוצות קטנות, חבר אחד בקבוצה ישא בחלק הארי של המשימה, אם לא בכולה. וזאת, כאמור, כשאנחנו מניחים אלטרואיזם מלא של כל השותפים.

עד כאן, דברים שכבר כתבתי כבר לפני חמש שנים. שני דברים חשובים קרו במהלך אותן שנים: ראשית, הפכתי למגייס כספים בארגון חברה אזרחית, מה שגרם לי לחשוב על הנושא הזה הרבה יותר; ושנית, מימון המון (crowdfunding).

באותו פוסט ישן הופיעה שורה אחת שכדאי לחזור אליה: "מכיוון שקבוצות קטנות מתקשות להשיג מטרות חברתיות משמעותיות, המשמעות היא שהתארגנות חברתית כדי להשיג מטרות גדולות לעולם לא תצלח (אלא אם יסופקו תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה – אבל לא נכנס לזה)."

הסיבה שלא רציתי להכנס לנושא היא שעבור אולסון, הדרך לספק תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה היא על-ידי הפיכת הטובין הציבורי, לפחות בחלקו, לטובין פרטי. אם הטובין הציבורי שחשקנו בו הוא פארק ציבורי, הרי שהפארק יהיה סגור למי שאינו חבר בקבוצה. אם הטובין הציבורי הוא הסכם קיבוצי עם המעסיק, רק מי שחבר בהסתדרות יהיה זכאי להגנות של ההסכם. אם הטובין הוא אנציקלופדיה מקוונת, רק מי שתרם לאנציקלופדיה יקבל גישה בחינם לאנציקלופדיה. דוגמא אחרת לטובין ציבורי שהופך לפרטי הוא רשת הווי-פיי החברתית של בזק: לכאורה, מדובר בטובין שיכול היה להיות ציבורי, על ידי פתיחת הרשת לכולם. אבל אז לאנשים לא יהיה אינטרס להצטרף להסדר (אני מתעלם כאן מהאינטרס הכלכלי של בזק בעניין), ולכאורה, לפחות, המיזם יכשל מכיוון שלאף אחד לא תהיה סיבה לתרום לו.

כמובן, לא כל טובין ציבורי אפשר להפוך לפרטי, ובין כה וכה ארגוני חברה אזרחית אינם מעוניינים להפוך את הטובין שלהם לפרטי, שכן הדבר מנוגד למטרה שלהם. על כן, הצעתי לארגוני חברה אזרחית לבחור בדרך של "פירוק" המשימה שלהם למשימות קטנות יותר, שקבוצות קטנות או בינוניות יכולות להשיג. למשל, כאשר מגייסים כספים, מוטב לא להציב מטרה אחת גדולה ולקרוא להרבה אנשים לתרום סכומים זניחים יחסית כדי להגיע אליהם, אלא להציב לכל תורם פוטנציאלי "יעדים" נגישים יחסים ובעלי משמעות – למשל, להגיד שתרומה של 100 ש"ח תוכל לקנות ציוד לחורף לילד עני אחד. יעדים כאלו נותנים לתורם הפוטנציאלי תחושה שהתרומה הפרטית שלו משיגה מטרה חשובה בפני עצמה, ולא סתם נבלעת בתוך איזו מטרה עצומה שאין לו שום השפעה על היכולת להשיגה. בדומה, כאשר תורם מוסדי גדול רוצה לקדם מטרה חברתית גדולה, במקום להציע כסף לכל מיני ארגונים שיעשו מה שנראה להם בתקווה שבסופו של דבר איכשהו כל התרומות הקטנות הללו יתגבשו למשהו, מוטב אולי לפתח תוכנית "מלמעלה למטה" שתחלק תפקידים בני-השגה לכל אחד מהארגונים הקטנים, באופן שישתלב היטב ברמה הגבוהה. (כמובן, זה לא עד כדי כך פשוט – גם לארגונים הקטנים יש אילוצים, צרכים וסדרי עדיפויות משלהם. עם זאת, הביקורת שלי בפוסט הקודם, לפיה "ארגוני מטריה" ו"קואליציות" למיניהן לרוב עוסקות ב"מתקפה משותפת" על המשימה הגדולה במקום פירוקה למשימות קטנות וקלות לבליעה וחלוקתם לארגונים המרכיבים, בעינה עומדת).

אבל מימון ההמון, שהפך מרעיון תיאורטי לחזון נפרץ בשנים האחרונות, מציב אלטרנטיבה חדשה, לפחות בתחום גיוס הכספים. מימון המון לוקח טובין "ציבורי" (בהגדרה מאוד מרחיבה של המושג – ההנחה הגלומה בפרויקטים כאלו היא שהתורמים לא רק רוצים את המוצר או השירות שהפרויקט מבקש לממן, אלא גם רוצים שהמוצר הזה יתקיים בעולם באופן כללי – זה לא רק שאני רוצה את הספר החדש של עוזי וייל, אני רוצה גם שעוזי וייל יכתוב ספר חדש, ויפיץ אותו שלא דרך הוצאות הספרים הגדולות), ומחלק את העלות של ההפקה שלו בין הרבה מאוד אנשים שאף אחד מהם, בדרך כלל, אינו מסוגל או מעוניין לתרום חלק משמעותי מהעלות הזו. הדרך לגרום להם לעשות את זה היא לתת להם תמריצים אישיים. התמריצים הללו אינם בהכרח הופכים את הטובין לפרטי, אבל הם חותכים חתיכות מתוך הטובין הציבורי ומעניקים אותן לתורמים, או שהם יוצרים טובין פרטיים שוליים לפרוייקט (מרצ'נדייזינג) והופכים אותם לבונוסים לתורמים.

השאלה, כמובן, היא איך הופכים את הפתרון החדשני הזה לבעיית הפעולה הקולקטיבית למשהו רלוונטי עבור ארגוני חברה אזרחית. בואו ניקח את פרויקט המימון של קמפיין הבחירות שלי כדוגמא. לא בדיוק חברה אזרחית, אבל בחירתי לכנסת, על פניו, היא מעין טובין ציבורי עבור כל מי שהוא לא אני. למעשה, אחד הטיעונים בזכות מימון המון לקמפיין היה שאם הייתי מוצא איזה ספונסר שידאג לי למימון, הרי שהיה נוצר חשד שאני אהיה מחוייב לאותו ספונסור, ואפעל לקידום האינטרסים שלו. חשד כזה אינו מתקיים כאשר התרומות שלי מגיעות ממאות אנשים שתרמו עשרות שקלים כל אחד.

בקמפיין שלי ניסיתי לפעול על פי החוכמה המוכרת שלעיל, והצעתי "בונוסים" לאנשים. ((ועכשיו הזמן להתנצל בפני כל האנשים שעדיין לא קיבלו את הבונוסים שהובטחו להם. חלקכם עוד יקבלו אותם — יש לי ערימה של חולצות מכוערות לאללה שאני צריך לשלוח יום אחד, וגם טיוטא של פוסט מוזמן שיושבת לי כבר איזה שנה בבלוג — אחרים, יברככם האל, הודיעו לי שויתרו עליהם.)) הבעיה היא שרוב האנשים לא באמת רצו את הבונוסים האלו. גם אלו שבחרו לממש דברים כמו פגישה אישית איתי עשו את זה יותר כי זה משעשע מאשר משום שהם בחרו ברמת התרומה הזו כדי לקבל את הבונוס הזה. רבים הודיעו לי כבר כשתרמו שהם לא מעוניינים בחולצה המטופשת שלי, למשל.

בעיה דומה קיימת עבור ארגוני חברה אזרחית. הבונוסים שארגון כזה יכול להציע בדרך כלל הם לרוב לא משהו שהתורם הממוצע ירצה במיוחד, ובטח לא מה שיגרום לאותו תורם להגדיל את תרומתו רק כדי לקבל אותם. לקבל את האלבום החדש של הלהקה החביבה עלי במהדורה מהודרת עם חתימות חברי הלהקה עשוי לגרום לי לעלות מ-50 ש"ח ל-250, אולי. אבל לקבל עותק מהודר של "דו"ח מצב זכויות האדם 2013" בחתימתו של נשיא האגודה לזכויות האזרח, ((ווהו!)) כנראה שלא. כלומר, כארגון חברה אזרחית בדרך כלל אין לי שום דבר לתת לתורמים הפוטנציאליים שלי שיכול להחשב כתמריץ פרטני. אם הם יתרמו, הם יתרמו אך ורק משום שהם רוצים לתרום למטרה הגדולה, ולא בשביל שום הטבה אישית שהם עשויים לקבל. בצלם, אני מניח, לא מקבלים הרבה תרומות מפלסטינים בשטחים, ומי שכן תורם להם, בין אם בישראל ובין אם מהעולם, לא זקוק אישית לסיוע שלהם. מה הם יציעו לו? עותק מהודר של סרטון של חיילים מכים מפגינים פלסטינים?

השאלה היא האם אפשר לשלב בין הדברים. להרוויח את היתרון הפסיכולוגי המשמעותי של גיוס המון ("וואו, הם כבר הגיעו ל-70%! אם אני אתרום 50 ש"ח ואפרסם לכל החברים שלי בפייסבוק, אולי הם יצליחו!"), מצד אחד, אבל עם המנגנון הפסיכולוגי שעומד בבסיס פירוק המשימה למשימות קטנות ובנות השגה. בארגונים מסוג מסויים, כמובן, המעבר הוא די פשוט. ארגוני סיוע יכולים פשוט להעתיק את הפורמט הקיים לגיוס המון: הכותרת תהיה "אף משפחה לא רעבה בערב פסח!" והתרומות עצמן יציגו מטרות שהתורם הבודד יכול להשיג ("200 ש"ח יקנו ארוחת חג למשפחה בת ארבע נפשות!"). אבל מה עושים ארגונים שהטובין שלהם הוא לא רק ציבורי אלא גם אמורפי? האגודה לזכויות האזרח, שם אני עובד, עוסקת בקידום זכויות האדם בישראל. אנחנו לא עוברים בין אנשים ונותנים להם זכויות אדם, אנחנו הולכים למשרדי ממשלה וחברי כנסת ובתי משפט ומשכנעים אותם להגן ולחזק את זכויות האדם בישראל.

יש פרויקטים שאפשר לפרק לחתיכות קטנות: תרומה של 300 ש"ח תממן סדנא של שעתיים לנשים בפריפריה בנושא זכויות בריאות. יש פרויקטים שקצת יותר קשה. תרומה של 15,000 ש"ח תממן לנו את אינספור שעות העבודה הדרושות כדי להגיש ולטפל בעתירה לבג"צ עד לקבלת פסק הדין בעוד חמש שנים! (סתם, אין לי מושג כמה עולה להגיש ולטפל בעתירה על פני חמש שנים. אני מניח שיותר מ-15,000).

פתרון אחד שחשבתי עליו מעוות קצת את המושגים של מימון המון. פרוייקטים רבים של מימון המון כוללים גם "stretch goals" – יעדים חריגים. אם אנחנו משיגים יותר מהיעד המקורי שלנו, אנחנו נפתח גם מוצר כזה וכזה, בנוסף על הפרויקט המקורי. הרעיון הוא להפוך כל תרומה ליעד חריג. כלומר, במידה מסויימת, לאפשר לתורמים להחליט איך יראה הפרויקט שלנו בסופו של דבר, על ידי תרומות למטרות ספציפיות, שחורגות מהמטרה המקורית של הפרויקט. או, במילים אחרות, במקום לפרק את הפרויקט המקורי לחתיכות קטנות, להשאיר אותו כגוש אחד גדול, אבל להכין סט של תוספים שיופקו על בסיס התרומות שיתקבלו. למשל, אם חמישה אנשים יתרמו לנו 1,500 ש"ח כל אחד, נפיק סרטון שילווה את הפרויקט. לעומת זאת, אם חמישה אנשים יתרמו לנו 2,000 ש"ח כל אחד, נוכל להפיק ערכה חינוכית שתופץ לבתי ספר בנושא הפרויקט. כך, אנחנו יוצרים הרבה "קבוצות בינוניות" עם פרויקטים בני השגה, ובו בזמן מעודדים השתתפות ב"קבוצה הגדולה" של הפרויקט הראשי.

אתרי מימון המון הם פיתוח חדש, שהזרים כמויות מרשימות של כסף לפרויקטים שבעבר כנראה שלא היו מגיעים לידי פיתוח. אבל הכסף שם אינו מובטח. האפקטיביות שלהם תלויה בניצול של מנגנונים פסיכולוגיים מסוימים, שספק אם הם רלוונטיים עבור ארגוני חברה אזרחית. ההצעה שלי מנסה לקחת את המנגנון החדש ולשלב אותו עם המנגנונים הקיימים שמעודדים תרומות לארגוני חברה אזרחית כדי להגיע לקהלים חדשים שבדרך כלל אינם מהווים יעד למאמצי התרמה של ארגונים אלו. באקלים התקציבי הבעייתי בו מתפקדים ארגוני חברה אזרחית בישראל ובעולם בשנים האחרונות, פיתוח של כלים חדשים שכאלו הוא הכרחי. אני בטוח שאני לא הראשון שהוגה בנושאים הללו. אם אתם מכירים פרויקטים חברתיים שהצליחו במאמצי גיוס באמצעות מימון המון, אשמח לשמוע על הניסיון שלכם, ולפתח יחד מעין "מדריך" לאיסוף תרומות למען טובין ציבוריים דרך מימון המון.

פלאטר, סיכום ביניים

היום הסתיים המחזור המלא הראשון מאז שהתחלתי להשתמש בפלאטר, אז חשבתי שזה יהיה זמן טוב לתת סיכום ביניים קצר עבור מי שאולי שוקל להתחיל להשתמש במערכת.

ב"מחזור" אני מתכוון לפרק הזמן המקסימלי מרגע שמתקבלת הודעה על תרומה ועד שהיא הופכת זמינה עבורי. בפלאטר, כאשר תומך נותן "פרגון" לבלוג או לרשומה, אני מקבל הודעה על כך, אבל עדיין לא ידוע מה סכום התרומה שיתקבל בסוף. הסכום הזה, כזכור, נקבע רק בסוף החודש, כאשר התרומה החודשית שקבע התורם מתחלקת בין כל הנתרמים שבחר בהם. כך שבתחילת החודש הבא, אני כבר יכול לדעת כמה כסף צפוי להתקבל. מסיבותיהם שלהם, עוברים עוד עשרה ימים עד שהסכום הזה נעשה לי נגיש, ואם הוא עובר את הרף של עשרה יורו, אני יכול גם למשוך אותו לפייפל.

בחודש האחרון קיבלתי ארבע תרומות שהסתכמו בכ-18 יורו. קשה לי לתת הערכה של איך זה מרגיש מהצד של התורם, אבל ממה שיצא לי לדבר עם אנשים, השימוש במערכת די פשוט, ברור ונגיש.  אחד הדברים הבעיתיים שגיליתי הוא שמעבר ל-10% עמלה שמשלמים התורמים מדי חודש על כלל הסכום שהם מעבירים, יש עמלה נוספת של 2% שמשלם המקבל כאשר הוא מבקש למשוך את הכסף לפייפל (וכאמור שיש גם את סוגיית המרת המטבע, כאשר עבור רוב הישראלים הם ידרשו להמיר מטבע ליורו כדי להכניס אותו לפלאטר, ואני אצטרך להמיר אותו בחזרה לשקלים כשאעביר אותו לפייפל). מה שאומר ששאלת הכדאיות הכלכלית היא יותר מורכבת משחשבתי בהתחלה. מצד שני, עבור מישהו שישתמש בפלאטר באופן קבוע, יש נוחות הרבה יותר גבוהה בשימוש במערכת הזאת מאשר בשימוש במערכות מגושמות יותר כמו פייפל. עם זאת, לפחות עבור הסכומים שנתרמו לי החודש, היה כנראה זול יותר עבור כולנו אם כל תרומה הייתה מועברת בנפרד דרך פייפל.

כמובן שהמגרעה הגדולה ביותר מבחינת המשתמש הייתה ונותרה שהמערכת הזאת עדיין לא נפוצה, וכיום אי אפשר לתרום, בעצם, לאף אחד חוץ ממני. הקמפיין הקטן שלי לעידוד בלוגרים שאוספים תרומות להוסיף גם את פלאטר לרפרטואר שלהם לא צלח עד כה, אז אני מנסה שוב. אם יש בלוגר שהייתם רוצים לתרום לו סכומים קטנים לעיתים תכופות באמצעות פלאטר במקום סכומים גדולים יותר דרך פייפל, אל תתביישו לפנות אליהם ולהפנות אותם לכאן. אני אשמח לסייע ככל יכולתי למי שירצה להטמיע את המערכת בבלוג שלו.

אני מקווה שאחרי שאנשים ישמעו שהמערכת עובדת בצורה אמינה, ואם יגלו שהיא משרתת צורך שקיים אצל תורמים שמבקשים לתרום תרומות קטנות, הם ישתכנעו לנסות אותה. בסופו של דבר, אני חושב שהדבר יועיל לבלוגוספירה הישראלית. כתבתי כבר בעבר שאף אחד מאיתנו לא מצפה להפוך את הבלוג למטה לחמו, אבל זה בהחלט מעודד כאשר ההשקעה בבלוג זוכה לתמורה חומרית קטנה. להפוך את התרומה לבלוגר למשהו קל ויומיומי זו מטרה חיובית שתעזור לקיים את התוכן העצמאי ברשת.

מחשבות משומשות

ליד הבית שלי יש חנות ספרים משומשים. הבעלים שלה, כך גיליתי במקרה, היא מישהי שאני מכיר וירטואלית. כמה פעמים נכנסתי לשם ועברתי על המדפים, אבל מעולם לא אזרתי אומץ להציג את עצמי. אתמול, סוף סוף, החלטתי להכנס ולהגיד שלום. הסיבה לכך היא שהחנות עומדת להסגר בקרוב. יש כל מיני סיבות לסגירת החנות, כולל העובדה הפשוטה שלהיות בעל עסק בישראל זה לא דבר פשוט בכל מקרה. אבל עסקי הספרים המשומשים הפכו בשנים האחרונות לקשים עוד יותר. כשהשוק מוצף באינספור ספרים חדשים שנמכרים במבצעי ארבעה במאה, קשה לחנות הספרים המשומשים להציב תחרות אמיתית. היחידים שישתמשו בשירותיה הם מי שמחפשים ספר ספציפי. אבל גם השוק הזה נלקח מידיה של חנות הספרים המשומשים השכונתית על-ידי האינטרנט והרשתות החברתיות.

מאידך, התחרות הקשה גם הופכת את חנויות הספרים המשומשים לבלתי אטרקטיביות לבעלי הספרים, המשמשים להן ספקים. אברהם בלבן מספר בהארץ על התסכול שבמכירת קובץ כל כתבי שלונסקי בחמישה עשר שקלים לחנות ספרים משומשים. מה שנחשב בעיני בעלי הספר יקר ערך, שהויתור עליו נעשה מתוך כאב, הוא בעיני רוכל הספרים סיכון לא כדאי – ועוד כזה שיתפוס מקום רב על המדף וספק אם מישהו יסכים לקנות אותו במחיר שיצדיק את שאיפותיו של בעליו המקוריים. גם לי הייתה חוויה דומה עת נגררתי עם רשימת הספרים עליהם החלטתי לוותר לקראת הנסיעה לקנדה מחנות לחנות. בחנות אחת הציעו לי לקנות את אוסף ספרי טרי פראטצ'ט שלי בשלושה שקלים האחד. יתר החנויות אפילו לא הציעו את זה. במחיר כזה, כבר עדיף לי להשאיר את הספרים ברחוב כדי שעובר אורח יאסוף אותם לביתו. כבר ראיתי כמה ערימות כאלו ברחוב בשנים האחרונות, וחלק מהספרים אף נמצאים אצלי על המדף כיום.

את הספרים העודפים שלי איפסנתי בסופו של דבר אצל הורי, לבד מארגז אחד שנתרם לספריה. (לא נשארתי לברר אם הם באמת מעוניינים במה שהיה שם. לא יפתיע אותי אם רבים מהם סיימו את חייהם בפח הזבל. לפחות לא אני הייתי צריך להשליך אותם לשם).  כשהגיע הזמן לחזור מקנדה לארץ, מכרתי כמה ספרי לימוד שנותרו ללא שימוש אצלי דרך אמאזון. אחרי דמי המשלוח, הרווחתי אולי עשרה דולר במקרה הטוב על כל ספר. את אלו שאיש לא דרש זנחתי בסוף בספריה הקטנה שבחדר הדוקטורנטים — אולי מישהו שם יהיה מעוניין בהם.

אני לא מאשים את בעלי החנויות. הם מנהלים עסק שבין כה וכה מתקשה להיות רווחי. אבל העלמותם של הספרים המשומשים מחיינו היא אופציה שאי אפשר להתעלם ממנה, ויש בה משהו עצוב.

ועוד לא דיברנו על ספרים אלקטרוניים. לפני כמה חודשים רכשתי (טוב, קיבלתי במתנה) קינדל. לקח לי קצת זמן להתרגל לרעיון, אבל בשבועות האחרונים התחלתי סוף לסוף לקרוא ספרים שלמים עליו. ספרים אלקטרוניים, כמובן, אי אפשר להחזיר (למרות שאמאזון הגישה פטנט שיאפשר סוג של מכירת ספרים אלקטרוניים "משומשים" דרכה). כמו כל טובין דיגיטלי, יש בעיה אינהרנטית ברעיון של מכירת עותק משומש. ראשית, יש את עניין ה"עותק" – כשאני מוכר ספר משומש, אין לי דרך ריאלית להמשיך להשתמש בו אחר כך (אלא אם צילמתי את כולו, אבל זה לא בדיוק עונה על התנאי של "ריאלי" עבור רובנו). כשאני מוכר קובץ (או אפילו דיסק שאפשר בקלות לעשות לו ריפ לכונן הקשיח), אני לא מוכר את מה שיש לי, אלא מייצר עותק חדש של מה שיש לי, ועקרונית יכול להמשיך להשתמש בקובץ המקורי בלי שום מגבלה. כלומר, יצירת שוק של טובין משומשים דורשת יצירת מכניזם מלאכותי שיבטיח שאני לא יכול להמשיך להשתמש בקובץ אחרי שמכרתי אותו. זה, בעצם, כל מה שהפטנט של אמאזון מציע.

שנית, יש את הקטע זה של "משומש". כשאני מוכר ספר משומש, הוא קצת מרוט, אולי יש איזה כתם קפה פה ושם (או אפרסק, במקרה של העותק שלי של שר הטבעות, שהיה בתיק יחד עם שקית האוכל שלי בנסיעה מהבסיס באילת הביתה). הוא לא, מה שנקרא, "מהניילונים". כשקניתי תקליטים משומשים בראשית שנות ה-90, קיבלתי על עצמי את הסיכון שהם יהיו שרוטים פה ושם. זו הפרמיה ששילמתי כתחליף לכסף שחסכתי ברכישת עותק משומש. אבל קבצים לא דוהים ולא נשרטים. קבצים הם קבצים. אם חרשתי על שיר אחד מיליון פעם, זה לא ישפיע כהוא זה על חווית ההאזנה של מי שאני אמכור לו את הקובץ המכיל אותו. וכשהקבצים נמכרים מראש באופן מקוון ולא על מדיה פיזית, אין אפילו איזו קופסא שיכולה להשבר או חוברת שיכולה להקרע. המשמעות היא שברגע שקיימת האלטרנטיבה של רכישת קובץ משומש מוזל, אין שום סיבה שבעולם לקנות את הקובץ המקורי במחיר מלא.

כמובן ששוק הספרים הוא ממש לא השוק היחיד שמתמודד עם הבעיה הזו. הראשון שנדרש לבעיה היה שוק המוזיקה. המעבר למדיה דיגיטלית והקלות של הפיראטיות הפכו את כל סוגיית הדיסקים המשומשים למורכבת הרבה יותר. מה מפריע לי לקנות דיסק, להעתיק אותו לכונן הקשיח, ומיד למכור אותו חזרה ולקבל חלק מהעלות בחזרה? ואם כבר — מה מפריע לי לא לקנות את הדיסק מלכתחילה, אלא פשוט להעתיק אותו ממישהו אחר אי שם בעולם בחינם? עם הגידול במהירות העברת הנתונים ברשת, אותן הבעיות צצו גם בשוק הסרטים. בעת האחרונה התלהט הדיון בנושא בשוק משחקי הוידאו, בעקבות הודעתה של מיקרוסופט שבקונסולה הבאה שלה לא יהיו משחקים משומשים (מאז הם כבר שינו את דעתם), אבל גם בעקבות המעבר ההולך וגובר למכירת משחקים ישירות דרך האינטרנט. בסטים, כמו בחנות המוזיקה של אייטיונז, אין החזרות. השמועות מספרות שמי שקונה משחק ומגלה שהוא לא עובד על המחשב שלו לעיתים יצליח לקבל את כספו בחזרה, אבל אין שום התחייבות כזו (ואני יכול להגיד על עצמי שזה כבר מנע ממני לקנות משחקים נטולי דמו בעבר). בחנות של הקינדל אפשר להחזיר ספרים תוך שבעה ימים. יש רבים שיכולים לנצל את המדיניות הזאת לרעה (לא אני, אני קורא לאט), ואין לי מושג אם אמאזון יפעלו באופן כלשהו כנגד מי שמחזיר ספרים באופן סדרתי, אבל מצד שני אין להם אינטרס להפוך ספרי קינדל לפחות אטרקטיביים מספרים פיזיים. (אפליקציות, סרטים ומוזיקה, אגב, אי אפשר להחזיר). בחנות של אנדרואיד אפשר להחזיר אפליקציות תוך רבע שעה מרכישתן. בשני המקרים, כמובן, יש למוכר שליטה מלאה על המכשיר שאמור לעשות שימוש בטובין הללו, ויצירת עותקים בלתי חוקיים רחוקה מלהיות טריוויאלית עבור המשתמש בממוצע. ((גם בסטים יש להם שליטה מלאה על היכולת שלי לגשת למשחקים מרובי ה-DRM שלהם, אבל הם, משום מה, לא מאפשרים החזרה, כאמור.))

אז בשביל מה צריך בכלל שוק ספרים משומשים? דבר אחד שהשוק הזה (כמו שוק המשחקים המשומשים) נותן לי הוא סוג של תעודת ביטוח. אם אהבתי את הספר או המשחק, אני יכול לשמור אותו לעד. אם פחות אהבתי אותו, אני יכול למכור אותו הלאה ולקבל חזרה לפחות חלק מהשווי שלו. ((פעם הייתי בחנות ספרים משומשים בתל-אביב שהבטיחה לשלם אחוז מסויים מעלות הספר אם אחזיר את הספר תוך פרק זמן קבוע. כלומר, אם אני מחזיר את הספר תוך שבועיים, תוחזר לי מחצית מעלותו, ואם אני מחזיר אותו תוך שלושה חודשים, שליש מעלותו וכן הלאה. דרך מצויינת להבטיח לקוחות חוזרים. לא אני, כאמור. אני קורא לאט.)) שוק המשומשים גם יוצר לחץ על המוציאים לאור להוריד מחירים זמן מה אחרי יציאת כל כותר, משום שהוא יוצר חלופות ריאליות למי שמעדיפים מחיר זול על רכישה מיד עם יציאתו לשוק. (אגב, ככל שהכותר יותר מוצלח, כך הלחץ הזה פוחת. משחקים שאנשים נמנעים מלמכור חזרה, או שנחטפים במהירות ברגע שמגיע עותק משומש שלהם לחנות, שומרים על מחיר משומש גבוה לאורך זמן). שוק משומשים מאפשר גם חיי מדף ארוכים יותר עבור כותרים מבלי שהמו"ל ידרש להוצאות נוספות על הדפסת עותקים שלא ידוע אם ימכרו או לא – בעיה שכבר לא קיימת בשוק דיגיטלי, לפחות כל עוד יש עדיין מו"ל שימכור את הכותר.

השאלה האם שוק המשומשים בסופו של דבר מועיל כלכלית למו"לים ולסופרים/מפתחים היא שאלה פתוחה. יש טענות לכאן ולכאן. על השאלה האם העלמותו של שוק המשומשים תשפיע לרעה על הצרכנים, מצד שני, יש הרבה פחות ויכוח. היא כן. כך גם הפיכת שוק המשומשים לשוק שמתווך על-ידי המו"ל עצמו, או על-ידי הקמעונאי המקורי, תפגע בסופו של דבר בצרכן. מצד שני, כמובן, להתפתחויות הטכנולוגיות שמביאות לאט לאט את מותו של שוק המשומשים יש יתרונות משמעותיים משלהם לצרכנים.

אני אוהב להכנס לפעמים לחנויות ספרים משומשות. אני במיוחד אוהב להכנס אליהן עם הבן שלי ולשבת ולעיין בספרים שם — לפעמים אפילו לקנות משהו. חבל יהיה אם הן תסגרנה. חבל יהיה לי על בעליהן, שהם כולם, בהכרח, אוהבי ספר כפי שהמוכרים בסטימצקי לעולם לא יהיו. מוזר לי לדמיין עולם בלי חנויות ספרים משומשות. מפחיד קצת לחשוב על אובדן הזכרון התרבותי שלנו שיהיה כרוך בכך.

זהו, אין פואנטה.

מה עובר על מצרים

דמוקרטיה זה לא דבר קל. דמוקרטיזציה זה עוד הרבה יותר קשה. קל לנו להסתכל על שכנינו וללעוג להם על מה שמתרחש שם – מפגינים שקוראים לדמוקרטיה ומריעים, בבת אחת, לצבא שמבצע הפיכה ומפיל נשיא נבחר; האלימות הקשה בהתנגשויות בין תומכי מורסי למתנגדיו; וכמובן, מקרי האונס הקשים עליהם דווח בתקשורת בימים האחרונים. כל אלו משקפים חברה שטרם הטמיעה, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, עקרונות בסיסיים של שלטון החוק ושל שיוויון. מעטים העמים שמגיעים לשלב הדמוקרטיזציה כשהם כבר בשלים ומוכנים עם הערכים הללו. ישראל, מהבחינה הזו, היא פלא לא קטן, ועם לא מעט מזל. עם כל הביקורת המוצדקת על הדמוקרטיה הישראלית, במיוחד בראשית דרכה, אין ספק שהרבה מאוד דברים נעשו אז נכון, ואיפשרו את שרידתו של המשטר הדמוקרטי בסביבה לא ממש ידידותית. במרבית המקרים, הציבור צריך ללמוד דמוקרטיה תוך כדי עשיה. וזה, כאמור, ממש לא פשוט.

עם זאת, לא כדאי גם להפריז בביקורת על התנהלות הצבא המצרי, שריסן את עצמו ודאג לשמור על אהדת הציבור, בין השאר על-ידי מינוי נשיא בית המשפט החוקתי העליון לנשיא זמני (במקום, נגיד, את גנרל סיסי עצמו).

אני לא אנסה לתת ניתוח סוציולוגי או היסטורי של ההתפתחויות שהביאו לנפילתו של ממשל מורסי. אני כן רוצה להציע כמה נקודות מנקודת מבט מדע-מדינתית שיצביע על הבעיות המבניות ועל מה אפשר לתקן כדי לתת לממשל הבא יותר סיכוי להגיע לבחירות שלאחר מכן בשלמותו.

החטא הקדמון, אם תרצו, של השיטה המצרית הוא הדבקות במשטר חצי-נשיאותי. אפשר להבין אותם – קל יותר לקחת שיטה קיימת ולתקן אותה מאשר להחליף הכל בבת אחת, מה גם ששיטות נשיאותיות חביבות במיוחד על מדינות שעוברות דמוקרטיזציה. אבל שיטות נשיאותיות, כולל השיטה החצי-נשיאותית, הן לא יותר מאשר פירצה הקוראת לדיקטטוריזציה של המשטר. הריסון שראש הממשלה אמור להכניס לשיטה (זה ה"חצי") פשוט אינו עובד כאשר לנשיא יש סמכויות רחבות כל כך, כפי שכמעט תמיד ניתנות לו במעבר לדמוקרטיה. זה בטח לא עזר שהבית התחתון של הפרלמנט המצרי היה מושעה לאורך רוב הקדנציה של מורסי בשל החלטה של בית המשפט העליון. שיטה פרלמנטרית טהורה, יש להניח, הייתה מקלה על האופוזיציה להפיל את הממשלה מבלי להזדקק לצבא (וממילא, לא היה ניתן לקיים ממשלה בלי פרלמנט מתפקד). כפי שאמרתי בעבר, השיטה הפרלמנטרית פשוט גמישה יותר מאשר שיטות נשיאותיות. היא אולי פחות יציבה מהשיטה הנשיאותית, אבל הקשיחות הנשיאותית באה במחיר של נטייה גבוהה יותר להשבר.

אבל אי אפשר להאשים רק את השיטה. יש משמעות רבה למעשיהם של מי שפועל בתוכן. במקרה של מצרים, מורסי ומפלגתו פעלו באופן מאכזב מהרגע הראשון. הנה דברים שכתבתי מיד אחרי הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2011:

עם מי יקימו האחים המוסלמים קואליציה? זו שאלת מיליון הדולר. על פי כל הדעות, גם אם לאה"מ אין רוב בפרלמנט, הם ישבו על "נקודת הציר" של המערכת, כלומר – שום ממשלה לא תקום בלעדיהם. השאלה היא האם הם ילכו ימינה, לסלאפים, או שהם יקימו ממשלת מרכז עם הגוש הליברלי ו/או אל-וואפד. מנהיג מפלגת החירות והצדק כבר הודיע שהמפלגה בשום פנים ואופן לא תקים קואליציה עם הסלאפים, ופניהם למרכז (מפלגת אל-נור, מצידה, הוציאה הודעה לעיתונות לפיה יאללה יאללה יא מכוערת מי רוצה אותך בכלל). מצד אחד, יש הרבה הגיון בהעדפה כזו – פניה לסלאפים משמעה הפניית עורף למערב ולמעמד הביניים המצרי, שבלעדיו אין לאף שלטון מצרי סיכוי להצליח לקדם את הכלכלה המצרית ולספק להמונים את מה שהאחים המוסלמים הבטיחו.

מצד שני, אפשר לראות בהצהרות המתוזמרות הללו כחלק מקמפיין הבחירות המתמשך במצרים – אם שתי המפלגות מתכוונות להקים ממשלה ביחד, יש לשתיהן אינטרס שלא להפחיד מצביעים מתונים יותר שעשויים לברוח מהאחים המוסלמים ולתת את קולם למפלגה חילונית כדי להקטין את סיכוייו של "גוש חוסם" איסלאמי.

אז האם מצרים הולכת לקראת ממשלה איסלאמית קיצונית, או שמא האחים המוסלמים יעדיפו ממשלת מרכז עם תמיכה רחבה גם מתוך מצרים וגם מבחוץ? הניחוש שלי, ואני יודע שאני מדבר כאן יותר מרחשי לב מאשר מתוך ידע מקיף של החברה המצרית (אבל יש לי הרגשה שגם הפרשנים האחרים בתקשורת נוהגים כך), הוא שהאחים המוסלמים יעדיפו קואליציה עם המרכז. כל בחירה אחרת תעמיד אותם לא מול "סתם" 40% מאוכלוסיית מצרים, אלא מול אותם 40% אקטיביסטים, משכילים ובעלי קשרים עם המערב, שיהפכו את שלטונה לבלתי נסבל – במיוחד אם היא תקבל משהו מתוך המצע הקיצוני של אל-נור.

בניגוד לכל מיני פרשנים בעיתונות הישראלית, אני לא רואה את האחים המוסלמים נוהרים בשמחה כזו אל ביטול הדמוקרטיה והחלפתה בתיאוקרטיה איסלאמית. הצבא עדיין שם, והוא עדיין חזק, והוא עדיין היריב המסוכן ביותר של האחים המוסלמים. אם הצבא ירגיש שהמדינה עומדת בפני מהפכה סטייל-איראן, ושהוא יכול לנצל את המצב כדי לזכות בתמיכתם של 40% מהציבור כדי להפיל את השלטון הנבחר סטייל-תורכיה, אין לי ספק שהוא ינהג כך. והאחים המוסלמים יודעים זאת.

בניגוד לתקוות האופטימיות שלי, מורסי הלך לקואליציה איסלמיסטית. בממשלה שהקים ראש הממשלה שמינה, הישאם קאנדיל, היו חברים בעיקר טכנוקראטים, אבל היו גם נציגים לשלוש מפלגות – מפלגת "החירות והצדק" של האחים המוסלמים, מפלגת אל-וואסאט האיסלמיסטית, ומפלגת אל-נאהדה הסלאפית (לה כלל אין נציגים בפרלמנט – לא לבלבל עם מפלגת אל-נור, השניה בגודלה בפרלמנט). מורסי והאחים המוסלמים כשלו ביצירת גשרים בינם לבין המפלגות החילוניות, ובכך סללו את הדרך למחאה שאכן קמה והפילה את ממשלם. הנשיא הבא, או ראש הממשלה הבא, שיבחר יעשה בחוכמה אם לא יסתפק בסתם רוב, אלא ידע גם לגבש קואליציה שתגשר בין קבוצות שונות באוכלוסיה, ולא תוגבל רק לזרם אחד בחברה המצרית המשוסעת. רק כך הוא יוכל לייצב את הדמוקרטיה המצרית ולהתחיל להטמיע (אם אכן הוא מעוניין בכך) ערכים דמוקרטיים בקרב אזרחיה.

ההפיכה המצרית השניה מזה שנתיים הראתה לכל אלו החפצים להנהיג את מצרים שאם יתעלמו מהעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים, הציבור המצרי לא יבחל בעידוד הפיכה צבאית (בלתי דמוקרטית) כדי להחליפם. המצב הזה, שבו הצבא הוא מגן הדמוקרטיה, הוא רעיון רע, ולא בטוח כמה סבלנות תהיה למנהיגי הצבא לסבבים נוספים של הפיכות והעברת השלטון חזרה לידי העם לפני שיחליטו שאת השליט הבא יבחרו בעצמם מתוך שורותיהם. צריך לקוות שהשליט הבא של מצרים יבין את המסר וידאג לפעול תוך כדי שיתוף פעולה עם זרמים שונים בציבוריות המצרית, כדי לבסס את הדמוקרטיה במדינה לטווח ארוך.

הפרד ושלול

בקרב אנשי ימין נהוג להתלונן על הפוליטיקאים מ"המפלגות הערביות" שהם דואגים לפלסטינים בשטחים ולא לציבור הערבי בישראל. אבל, היום אנחנו מגלים שגם לדאוג לציבור הערבי אסור להם. כך, למשל, משה ארנס תוקף את חברי הכנסת הערבים על כך שביציאתם כנגד תכנית פראוור  ((גילוי נאות: אני גאה להיות עובד באגודה לזכויות האזרח. העמדות המובעות כאן, כמו בכל מקום אחר שאני מביע בו עמדות, הן עמדותי שלי ולא עמדות האגודה.)) הם מנסים "לאמץ את הבדואים בנגב אל שורות העם הפלסטיני", וזאת מתוך "מטרה פוליטית ברורה".

ארנס טוען ש"הצעת חוק פראוור היא ניסיון ראשון של ממשלה ישראלית לקבוע מדיניות עקבית, שתיטיב עם הבדואים בנגב וגם עם מדינת ישראל. מהלך זה נעשה בשלב מאוחר מאוד. הוא אינו נותן מענה לכל הבעיות שהבדואים ניצבים לפניהן בבואם להשתלב בחברת ההיי־טק המודרנית, אבל אולי הוא מסמן התחלה". שזה נכון, באותו מובן שכשאני נכנס למו"מ עם מישהו שרוצה לשדוד אותי, אם הוא מסכים לקחת לי את הארנק ואת הטלפון אבל להשאיר לי את החופשי חודשי כדי שאוכל לחזור הביתה, זה ניסיון להיטיב עמי ועמו, ואולי לא נותן מענה לכל הבעיות שלי, אבל בהחלט מסמן התחלה.
תוכנית פראוור תנשל עשרות אלפי אזרחים בדואים מבתיהם ומדרך חייהם בלי שום הצדקה אמיתית, פרט לשאיפתה של ישראל "לייהד את הנגב".

אבל אני לא באתי אפילו להטיף כנגד תוכנית פראוור. מה שמרתיח בדבריו של ארנס הוא הפטרנליזם שבשלילת זכותם של חברי הכנסת הערבים לייצג את האזרחים שבחרו בהם. וחשוב להדגיש זאת: ערביי ישראל בחרו, ברובם המכריע, בנציגי רע"מ, ובל"ד, כנציגיהם בכנסת. לדוגמא: ברהט, רע"מ זכו ל-56% תמיכה בבחירות, ובל"ד לעוד 30% (מקום שלישי חד"ש: 6%). בקרב שבט אבו רובייעה, רע"מ קיבלו 60% מהקולות, ובל"ד 14% (מקום שלישי ש"ס, עם 11%). בקרב שבט אבו קורינאת, המספרים הם 72% לרע"מ ושבעה אחוזים לבל"ד (באמצע ש"ס עם 12%). אפשר להמשיך.

כשאחמד טיבי עמד מאחורי דוכן הנואמים בכנסת ומחה כנגד תוכנית פראוור, הוא עשה זאת כנציגם האמיתי של רובם הגדול של הבדואים. כשמשה ארנס נוקט במדיניות הבזויה של הפרד ומשול, ומנסה לשלול ממנו את הזכות לייצג את מצביעיו, הוא רק מדגיש שוב עד כמה ממשלת ישראל כיום אינם רואה באוכלוסיה הערבית בישראל כאזרחים שווי זכויות, אלא כאויב שאפשר לנצחו רק בתחבולות.

הרפובליקה היהודית של ישראל

בשנת 1985 נאם ד"ר ישראל אלדד בפני באי כנס בנושא חינוך לדמוקרטיה. כותרת דבריו הייתה "הנחלת הדמוקרטיה הציונית", וכה הוא אמר לגבי המונח אותו טבע:

ניסחתי את דברי: חינוך לדמוקרטיה ציונית. בשלוש המלים האלו המושג חינוך הוא העיקר, הוא המשותף לכולנו פה. כולנו רוצים לחנך לטוב ביותר. הוויכוח מתחיל אולי כשאנחנו מתחילים לדבר על דמוקרטיה ציונית. וזה ויכוח של דגש. יש הבדל אם אני אומר חינוך לדמוקרטיה ציונית, או שאני אומר חינוך לציונות דמוקרטית. הדגש הוא בעל חשיבות, כי יכול להיות שכל חילוקי הדעות בינינו יהיו בנקודה הזאת. אם אני אומר חינוך לדמוקרטיה ציונית, פירוש הדבר שאני מסכים לדמוקרטיה, בתנאי שזו תהיה דמוקרטיה ציונית, וזאת עמדתי. דמוקרטיה מסוייגת, והסייג הוא ציונות. אפשר להגיד: חינוך לציונות, ואני חושב שחלק מהציבור גורס זאת, אני מסכים לציונות, זה יפה מאד, בתנאי שזאת תהיה ציונות דמוקרטית; אם איננה דמוקרטית – אינני מסכים לה. זאת החשיבות של הדגש, איפה אני שם כל מילה.

חודשים ספורים אחרי אותו כנס, העבירה הכנסת תיקון לחוק יסוד: הכנסת, בו הצליחה לחמוק מהדילמה שהציג אלדד, עד ידי הפרדת כוחות. סעיף 7א לחוק קבע תנאים להתמודדות רשימות בבחירות לכנסת. התנאי הראשון היה אי שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, והתנאי השני היה אי שלילת אופיה הדמוקרטי של ישראל. הכנסת התכחשה במידה רבה לקיומו של מתח בין שני הסעיפים. יחד עם זאת, יש בניסוח שנקבע משום נטייה לכיוון מה שאלדד כינה "ציונות דמוקרטית": המדינה היא מדינתו של העם היהודי, אבל האופי שלה הוא דמוקרטי, ויהדותה, לפיכך, כפופה לדמוקרטיותה. ב-1992 הנוסח נעשה עמום קצת יותר, והמתח זכה להדגשה נוספת, עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, בו לראשונה ניתנה בחוק הנוסחה "יהודית ודמוקרטית", שהפכה זה מכבר לניסוח האוטומטי, הקלישאתי. ((ב-2002  הנוסחה הזו יובאה גם לחוק יסוד: הכנסת, כדי לפנות מקום לסעיף נגד תמיכה בטרור.)) ו' החיבור הזו, ששוללת יחסות כלשהי בין שני החלקים של הביטוי, מותירה אותנו בלי הנחיה איך לפרש את הדברים. האם "יהודית אבל דמוקרטית" או "קודם יהודית, ואז דמוקרטית"? בג"צ, כידוע, המשיך להעדיף את הפרשנות הראשונה. אך הדיון מעולם לא נשלם.

כמעט שלושה עשורים עברו מאז אותה הרצאה של ישראל אלדד, שבינתיים הלך לעולמו. בנו, אריה אלדד, נותר בשוליים הקיצוניים של הפוליטיקה הישראלית (ומחוץ לכנסת, ברוך השם), אבל עמדותיו של אלדד האב נדדו לעבר המרכז הפוליטי ומקובלים כיום על חלק גדול מהאוכלוסיה בישראל. וכך הגיעה לשולחן הכנסת הצעת "חוק הלאום", או בשמה המלא "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" (גלגול נוסף של הצעתו של אבי דיכטר בכנסת ה-18. כל האמור להלן נכון גם עבור הצעת החוק של דיכטר). הסעיף הראשון של ההצעה, תחת הכותרת "מדינה יהודית", קובע כי ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי, וכי רק לעם היהודי יש זכות לממש את זכותו להגדרה עצמית בה. סעיף 2 קובע כי מטרת החוק היא "להגדיר את זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". בסעיף 3 מגיעה לראשונה התייחסות לצד השני של המשוואה: "מדינת ישראל תהא בעלת משטר דמוקרטי".

איזה מרחק בין "אופי דמוקרטי" לבין "משטר דמוקרטי". לוין ושקד (בעקבות דיכטר) מבקשים להכריע לראשונה בהיסטוריה של ישראל לכיוון הפרשנות השניה, זו שמכפיפה את הדמוקרטיה ליהדות, ומותירה אותה בגדר שיטת משטר ריקה מתוכן ממשי, מעטפת טכנית עבור התוכן היהודי המהותי. "דמוקרטיה ציונית", במונחיו של אלדד. אפשר לתמוך בדברים, אבל יש לומר אותם במפורש, כפי שעשה זאת אלדד, ולא להתחבא מאחורי אמירות כלליות והתכחשות למתח הקיים בין שתי ההגדרות. כניסת חוק היסוד המוצע לחוקה הישראלית המתגבשת תהווה נקודת הכרעה חשובה בדברי ימיה של מדינת ישראל, והפעם הראשונה שהאופי הדמוקרטי שלה יוכפף, יסוייג ויותנה בשמירה על זהותה היהודית.

לתפארת מדינת ישראל.

הערה אדמיניסטרטיבית: היום התקבלה תרומה לקרן מלגת המחיה של הבלוג. אני רוצה להודות לתורמת.

תוכי מחונך

אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל אי שם מעבר לערפילי הזמן של שנה שעברה, אחד הנושאים הלוהטים על סדר יומו של מי שהפך להיות שר האוצר שלנו היה נושא הרפורמה בבגרויות. מאז הרבה מצביעים עברו בקלפי, והנושא קצת נשכח (ואולי טוב שכך), אבל שאלת הבגרויות עלתה מחדש השבוע בעקבות הבגרות בהיסטוריה. אני אגיד מראש שחרף התגובה העצבנית הראשונית שלי בפייסבוק, אני בכלל לא בטוח שלא מדובר בברווז עיתונאי – או לכל היותר בעיתונות פייסבוק במירעה. הכתב ראה כמה ילדים מתלוננים על בגרות קשה בעמוד הפייסבוק של השר פירון, קושש כמה "דעות" בנושא והעלה כתבה שמושכת אש ורייטינג.

 

2013-06-11 07.34.13

הכתבה המעצבנת בידיעות אחרונות (צילום: דובי ממתין בתחנת רכבת)

אבל הדיון שעלה בעקבות הכתבה הוא דיון חשוב, ואולי כדאי להקדיש לו כמה מילים: מה, בעצם, מטרת הבגרויות?

יש כמה דרכים להסתכל על הבגרויות כחלק ממערכת החינוך. אני חושב שאת הגישה הנפוצה ביותר אפשר לסכם כך – הבגרויות הן התמורה שמקבל התלמיד הטוב בסוף לימודיו. הבגרויות, במידה גדולה של צדק, נתפסות כמטרה ולא כאמצעי. הן מטרה משום שהן דרושות לתלמיד שיהפוך למבוגר כדי להתקבל לאוניברסיטה או להשיג עבודה. הבעיה העיקרית עם הנוסח שאני הצעתי נעוצה, כנראה, במילה "טוב". יותר ויותר אנשים חושבים שבגרויות הן התמורה שכל תלמיד צריך לקבל בעבור לימודיו. לחלופין, יש מי שיאמרו שאין דבר כזה תלמיד לא טוב – יש מערכת שאינה עושה את תפקידה כראוי. כלומר, באופן אידאלי, לשיטתם, כל תלמיד צריך להיות מסוגל להצליח בבגרויות, ואם הוא לא הצליח, הרי שזה משום שהמערכת לא בסדר.

לפני שיקפצו עלי, אומר שאני רחוק מלחשוב שהמערכת מושלמת. בהחלט יש בעיות ולקויות הדורשות תיקון, ויש ילדים רבים שנופלים בין הכסאות בגלל חוסר גמישות של המערכת. אבל, וזה אבל חשוב, יש הרבה ילדים שלא. צריך להכיר בעובדה שלא כל הילדים נולדו עם הכישורים הדרושים כדי להצליח בלימודים עיוניים. זה לא נאמר לגנותם – מדובר על סט כישורים שאני בהחלט מעריך, אבל אלו לא הכישורים החשובים היחידים, ואנשים יכולים להפוך לבוגרים מאושרים ומועילים גם אם במקרה אין להם אותם. מסיבות היסטוריות, בתי הספר המקצועיים שהתקיימו בישראל הפכו למדגרה של אפלייה ממוסדת, וקשה לחשוב על דרך למנוע זאת לגמרי. על כן, טוב שלכל תלמיד ניתנת הזדמנות להשלים בגרות מלאה וחשוב לעשות ככל האפשר כדי לאפשר לכל תלמיד להשיג את ההישגים הגבוהים ביותר שיותר בתוך המסגרת הזאת.

אבל המעבר מכאן ועד לדרישה לאחוז בעלי תעודת בגרות גבוה הוא זינוק לוגי בעייתי מאין כמוהו. לא כל אחד צריך בגרות מלאה, מאותה סיבה שלא כל אחד צריך תואר ראשון. איכות מערכת החינוך לא צריכה להמדד באחוז בעלי הבגרות משורותיה, אלא בפיזורם בקרב האוכלוסיה.

מה שמחזיר אותנו לסוגיית ה"בגרות הקשה מדי". הטענה המרכזית שהועלתה כנגד בחינת הבגרות נגעה לניסוח של השאלות, שלכאורה דורש מהתלמידים ממש להבין את המשמעות של המילים שהם לומדים, ולא רק להיות מנוע איחזור מידע ברמת טרום-גוגל. התלמידים, כך נטען, נבחנים בהיסטוריה, ולא בהבנת הנקרא, ולכן זה לא ראוי לבחון את הבנת הנקרא שלהם. צריך, אומרים המבקרים, לבחון אך ורק את הידע שלהם בהיסטוריה.

אבל נשאלת השאלה – מהו ידע בהיסטוריה? שהרי שינון פרטים שנלמדו בשיעור אינו ידע בהיסטוריה. בחינה שבודקת אך ורק האם התלמיד זוכר את שנאמר בשיעור ונכתב בספר אינה בחינה בהיסטוריה אלא בזכרון. תוכן המידע שהתלמיד נדרש לאחזר אינה חשוב כלל להצלחה בבחינה. באותה מידה יכול התלמיד להבחן בספרות, או בתנ"ך, או בביוגרפיה של ראש הממשלה של פינלנד.

תחום ידע (כגון היסטוריה) מורכב מנתונים ומידע, אך לא פחות מכך, הוא מורכב גם מסט של כלים אנליטיים. המתמטיקאית נדרשת לדעת חשבון ואת המשמעות של פונקציות שונות. אבל הרבה יותר מכך, היא נדרשת לסט של כישורים שיאפשר לה לנצל את העובדות האלה כדי לחשוב על דברים חדשים, להוכיח משפטים ולפתח כלים חדשים כדי לפתור בעיות חדשות. כך גם ההיסטוריון – הוא נדרש לדעת על אירועים ושמות ותאריכים, אבל הוא גם נדרש לסט של כלים אנליטיים שיאפשרו לו להבחין בתהליכים שונים, לקשור ביניהם בצורה משכנעת ולהסבירם. אחד הכלים הבסיסיים בסט הכלים של היסטוריון (ושל כל תחום ידע, למעשה) הוא הבנת הנקרא. בחינה בתחום ידע שאיכשהו לא תושפע מיכולת הבנת הנקרא של הנבחן היא אוטומטית בחינה גרועה. היא בחינה שמיועדת למחשב, ולא לבן-אדם.

אבל הבנת הנקרא היא רק הבסיסי שבכליו של ההיסטוריון. הוא צריך גם לדעת לקשר בין עובדות שונות ולייצר נרטיבים משכנעים על פיהם. מכאן נובע שבחינת הבגרות כפי שהיא מתקיימת כיום, וכפי שמבקרי הבחינה האחרונה רוצים שתהיה, היא בחינה גרועה בעליל. זו בחינה שדורשת שהתלמיד יחזור על ההסברים והנימוקים שניתנו בכיתה ובחומר הלימוד, ותו לא. למעשה, תלמידה שתחרוג ממה שלמדה, שתנסה להתווכח עם הנימוקים שלימדו אותה, תגלה שהדבר פגע בציון שלה במקום להוסיף לו!

תלמיד שאינו מסוגל אלא לחזור על מה שנלמד בכיתה הוא תלמיד בינוני גרידא. הוא בסדר. הוא יותר טוב מתלמיד שאפילו את זה אינו מסוגל לעשות, אבל הוא גם רחוק מלהיות עילוי. תלמידה מצטיינת צריכה להיות מי שתדע להתעלות מעל מה שנלמד ישירות בכיתה, ולחשוב על נימוקים משכנעים לרעיונות מקוריים משלה. כמובן, אין לצפות מהילדים לדעת מעבר למה שלימדו אותם – ולכן הנימוקים שיתנו עלולים להיות שגויים מהיסוד בהנתן ידע נוסע שאינו נתון בידיהם, ויש לשפוט אותם אך רק במסגרת המידע שיש להם. אך בתוך המגבלה הזו, יש לעודד אותם לנסות ולהוסיף על מה שנלמד בכיתה מתוך, נו, הדבר הזה — השכל שלהם. תלמיד טוב ידע לקשר בין פרטים ורעיונות שנלמדו בחלקים שונים של חומר הלימוד ולהסיק מהם רעיונות חדשים. הוא ידע לקשר דברים שלמד במקצוע אחד אל דברים שלמד במקצוע אחר. הוא ידע לקשר נושאים אקטואליים לנושאים מתוך חומר הלימוד. האפשרויות לתשובה יצירתית הן רבות.

אין זה אומר שכל תשובה יצירתית היא טובה. טיעון גרוע הוא טיעון גרוע גם אם יש בבסיסו חשיבה יצירתית. הדבר, ללא ספק, מטיל עול לא קטן על בודקי הבחינות שצריכים לנקד תלמידים על איכות טיעוניהם, ולא על הצלחתם להתאים לאיזה צ'ק-ליסט עלום.

אם בחינת הבגרות תבחן לא רק ידע טכני אלא גם כישורים הדרושים עבור תחום הידע הרלוונטי — וזאת, כמובן, בתנאי שמערכת החינוך תעסוק גם בהקניית הכישורים הללו — היא תהיה קשה יותר. אבל תהיה לה משמעות אמיתית, ויהיה לה ערך אמיתי.

הערה אדמיניסטרטיבית: לאחרונה התקבלה תרומה לבלוג בדמות תו שי נאה לאמזון. אני רוצה להודות לתורמת.