פלאטר, סיכום ביניים

היום הסתיים המחזור המלא הראשון מאז שהתחלתי להשתמש בפלאטר, אז חשבתי שזה יהיה זמן טוב לתת סיכום ביניים קצר עבור מי שאולי שוקל להתחיל להשתמש במערכת.

ב"מחזור" אני מתכוון לפרק הזמן המקסימלי מרגע שמתקבלת הודעה על תרומה ועד שהיא הופכת זמינה עבורי. בפלאטר, כאשר תומך נותן "פרגון" לבלוג או לרשומה, אני מקבל הודעה על כך, אבל עדיין לא ידוע מה סכום התרומה שיתקבל בסוף. הסכום הזה, כזכור, נקבע רק בסוף החודש, כאשר התרומה החודשית שקבע התורם מתחלקת בין כל הנתרמים שבחר בהם. כך שבתחילת החודש הבא, אני כבר יכול לדעת כמה כסף צפוי להתקבל. מסיבותיהם שלהם, עוברים עוד עשרה ימים עד שהסכום הזה נעשה לי נגיש, ואם הוא עובר את הרף של עשרה יורו, אני יכול גם למשוך אותו לפייפל.

בחודש האחרון קיבלתי ארבע תרומות שהסתכמו בכ-18 יורו. קשה לי לתת הערכה של איך זה מרגיש מהצד של התורם, אבל ממה שיצא לי לדבר עם אנשים, השימוש במערכת די פשוט, ברור ונגיש.  אחד הדברים הבעיתיים שגיליתי הוא שמעבר ל-10% עמלה שמשלמים התורמים מדי חודש על כלל הסכום שהם מעבירים, יש עמלה נוספת של 2% שמשלם המקבל כאשר הוא מבקש למשוך את הכסף לפייפל (וכאמור שיש גם את סוגיית המרת המטבע, כאשר עבור רוב הישראלים הם ידרשו להמיר מטבע ליורו כדי להכניס אותו לפלאטר, ואני אצטרך להמיר אותו בחזרה לשקלים כשאעביר אותו לפייפל). מה שאומר ששאלת הכדאיות הכלכלית היא יותר מורכבת משחשבתי בהתחלה. מצד שני, עבור מישהו שישתמש בפלאטר באופן קבוע, יש נוחות הרבה יותר גבוהה בשימוש במערכת הזאת מאשר בשימוש במערכות מגושמות יותר כמו פייפל. עם זאת, לפחות עבור הסכומים שנתרמו לי החודש, היה כנראה זול יותר עבור כולנו אם כל תרומה הייתה מועברת בנפרד דרך פייפל.

כמובן שהמגרעה הגדולה ביותר מבחינת המשתמש הייתה ונותרה שהמערכת הזאת עדיין לא נפוצה, וכיום אי אפשר לתרום, בעצם, לאף אחד חוץ ממני. הקמפיין הקטן שלי לעידוד בלוגרים שאוספים תרומות להוסיף גם את פלאטר לרפרטואר שלהם לא צלח עד כה, אז אני מנסה שוב. אם יש בלוגר שהייתם רוצים לתרום לו סכומים קטנים לעיתים תכופות באמצעות פלאטר במקום סכומים גדולים יותר דרך פייפל, אל תתביישו לפנות אליהם ולהפנות אותם לכאן. אני אשמח לסייע ככל יכולתי למי שירצה להטמיע את המערכת בבלוג שלו.

אני מקווה שאחרי שאנשים ישמעו שהמערכת עובדת בצורה אמינה, ואם יגלו שהיא משרתת צורך שקיים אצל תורמים שמבקשים לתרום תרומות קטנות, הם ישתכנעו לנסות אותה. בסופו של דבר, אני חושב שהדבר יועיל לבלוגוספירה הישראלית. כתבתי כבר בעבר שאף אחד מאיתנו לא מצפה להפוך את הבלוג למטה לחמו, אבל זה בהחלט מעודד כאשר ההשקעה בבלוג זוכה לתמורה חומרית קטנה. להפוך את התרומה לבלוגר למשהו קל ויומיומי זו מטרה חיובית שתעזור לקיים את התוכן העצמאי ברשת.

מחשבות משומשות

ליד הבית שלי יש חנות ספרים משומשים. הבעלים שלה, כך גיליתי במקרה, היא מישהי שאני מכיר וירטואלית. כמה פעמים נכנסתי לשם ועברתי על המדפים, אבל מעולם לא אזרתי אומץ להציג את עצמי. אתמול, סוף סוף, החלטתי להכנס ולהגיד שלום. הסיבה לכך היא שהחנות עומדת להסגר בקרוב. יש כל מיני סיבות לסגירת החנות, כולל העובדה הפשוטה שלהיות בעל עסק בישראל זה לא דבר פשוט בכל מקרה. אבל עסקי הספרים המשומשים הפכו בשנים האחרונות לקשים עוד יותר. כשהשוק מוצף באינספור ספרים חדשים שנמכרים במבצעי ארבעה במאה, קשה לחנות הספרים המשומשים להציב תחרות אמיתית. היחידים שישתמשו בשירותיה הם מי שמחפשים ספר ספציפי. אבל גם השוק הזה נלקח מידיה של חנות הספרים המשומשים השכונתית על-ידי האינטרנט והרשתות החברתיות.

מאידך, התחרות הקשה גם הופכת את חנויות הספרים המשומשים לבלתי אטרקטיביות לבעלי הספרים, המשמשים להן ספקים. אברהם בלבן מספר בהארץ על התסכול שבמכירת קובץ כל כתבי שלונסקי בחמישה עשר שקלים לחנות ספרים משומשים. מה שנחשב בעיני בעלי הספר יקר ערך, שהויתור עליו נעשה מתוך כאב, הוא בעיני רוכל הספרים סיכון לא כדאי – ועוד כזה שיתפוס מקום רב על המדף וספק אם מישהו יסכים לקנות אותו במחיר שיצדיק את שאיפותיו של בעליו המקוריים. גם לי הייתה חוויה דומה עת נגררתי עם רשימת הספרים עליהם החלטתי לוותר לקראת הנסיעה לקנדה מחנות לחנות. בחנות אחת הציעו לי לקנות את אוסף ספרי טרי פראטצ'ט שלי בשלושה שקלים האחד. יתר החנויות אפילו לא הציעו את זה. במחיר כזה, כבר עדיף לי להשאיר את הספרים ברחוב כדי שעובר אורח יאסוף אותם לביתו. כבר ראיתי כמה ערימות כאלו ברחוב בשנים האחרונות, וחלק מהספרים אף נמצאים אצלי על המדף כיום.

את הספרים העודפים שלי איפסנתי בסופו של דבר אצל הורי, לבד מארגז אחד שנתרם לספריה. (לא נשארתי לברר אם הם באמת מעוניינים במה שהיה שם. לא יפתיע אותי אם רבים מהם סיימו את חייהם בפח הזבל. לפחות לא אני הייתי צריך להשליך אותם לשם).  כשהגיע הזמן לחזור מקנדה לארץ, מכרתי כמה ספרי לימוד שנותרו ללא שימוש אצלי דרך אמאזון. אחרי דמי המשלוח, הרווחתי אולי עשרה דולר במקרה הטוב על כל ספר. את אלו שאיש לא דרש זנחתי בסוף בספריה הקטנה שבחדר הדוקטורנטים — אולי מישהו שם יהיה מעוניין בהם.

אני לא מאשים את בעלי החנויות. הם מנהלים עסק שבין כה וכה מתקשה להיות רווחי. אבל העלמותם של הספרים המשומשים מחיינו היא אופציה שאי אפשר להתעלם ממנה, ויש בה משהו עצוב.

ועוד לא דיברנו על ספרים אלקטרוניים. לפני כמה חודשים רכשתי (טוב, קיבלתי במתנה) קינדל. לקח לי קצת זמן להתרגל לרעיון, אבל בשבועות האחרונים התחלתי סוף לסוף לקרוא ספרים שלמים עליו. ספרים אלקטרוניים, כמובן, אי אפשר להחזיר (למרות שאמאזון הגישה פטנט שיאפשר סוג של מכירת ספרים אלקטרוניים "משומשים" דרכה). כמו כל טובין דיגיטלי, יש בעיה אינהרנטית ברעיון של מכירת עותק משומש. ראשית, יש את עניין ה"עותק" – כשאני מוכר ספר משומש, אין לי דרך ריאלית להמשיך להשתמש בו אחר כך (אלא אם צילמתי את כולו, אבל זה לא בדיוק עונה על התנאי של "ריאלי" עבור רובנו). כשאני מוכר קובץ (או אפילו דיסק שאפשר בקלות לעשות לו ריפ לכונן הקשיח), אני לא מוכר את מה שיש לי, אלא מייצר עותק חדש של מה שיש לי, ועקרונית יכול להמשיך להשתמש בקובץ המקורי בלי שום מגבלה. כלומר, יצירת שוק של טובין משומשים דורשת יצירת מכניזם מלאכותי שיבטיח שאני לא יכול להמשיך להשתמש בקובץ אחרי שמכרתי אותו. זה, בעצם, כל מה שהפטנט של אמאזון מציע.

שנית, יש את הקטע זה של "משומש". כשאני מוכר ספר משומש, הוא קצת מרוט, אולי יש איזה כתם קפה פה ושם (או אפרסק, במקרה של העותק שלי של שר הטבעות, שהיה בתיק יחד עם שקית האוכל שלי בנסיעה מהבסיס באילת הביתה). הוא לא, מה שנקרא, "מהניילונים". כשקניתי תקליטים משומשים בראשית שנות ה-90, קיבלתי על עצמי את הסיכון שהם יהיו שרוטים פה ושם. זו הפרמיה ששילמתי כתחליף לכסף שחסכתי ברכישת עותק משומש. אבל קבצים לא דוהים ולא נשרטים. קבצים הם קבצים. אם חרשתי על שיר אחד מיליון פעם, זה לא ישפיע כהוא זה על חווית ההאזנה של מי שאני אמכור לו את הקובץ המכיל אותו. וכשהקבצים נמכרים מראש באופן מקוון ולא על מדיה פיזית, אין אפילו איזו קופסא שיכולה להשבר או חוברת שיכולה להקרע. המשמעות היא שברגע שקיימת האלטרנטיבה של רכישת קובץ משומש מוזל, אין שום סיבה שבעולם לקנות את הקובץ המקורי במחיר מלא.

כמובן ששוק הספרים הוא ממש לא השוק היחיד שמתמודד עם הבעיה הזו. הראשון שנדרש לבעיה היה שוק המוזיקה. המעבר למדיה דיגיטלית והקלות של הפיראטיות הפכו את כל סוגיית הדיסקים המשומשים למורכבת הרבה יותר. מה מפריע לי לקנות דיסק, להעתיק אותו לכונן הקשיח, ומיד למכור אותו חזרה ולקבל חלק מהעלות בחזרה? ואם כבר — מה מפריע לי לא לקנות את הדיסק מלכתחילה, אלא פשוט להעתיק אותו ממישהו אחר אי שם בעולם בחינם? עם הגידול במהירות העברת הנתונים ברשת, אותן הבעיות צצו גם בשוק הסרטים. בעת האחרונה התלהט הדיון בנושא בשוק משחקי הוידאו, בעקבות הודעתה של מיקרוסופט שבקונסולה הבאה שלה לא יהיו משחקים משומשים (מאז הם כבר שינו את דעתם), אבל גם בעקבות המעבר ההולך וגובר למכירת משחקים ישירות דרך האינטרנט. בסטים, כמו בחנות המוזיקה של אייטיונז, אין החזרות. השמועות מספרות שמי שקונה משחק ומגלה שהוא לא עובד על המחשב שלו לעיתים יצליח לקבל את כספו בחזרה, אבל אין שום התחייבות כזו (ואני יכול להגיד על עצמי שזה כבר מנע ממני לקנות משחקים נטולי דמו בעבר). בחנות של הקינדל אפשר להחזיר ספרים תוך שבעה ימים. יש רבים שיכולים לנצל את המדיניות הזאת לרעה (לא אני, אני קורא לאט), ואין לי מושג אם אמאזון יפעלו באופן כלשהו כנגד מי שמחזיר ספרים באופן סדרתי, אבל מצד שני אין להם אינטרס להפוך ספרי קינדל לפחות אטרקטיביים מספרים פיזיים. (אפליקציות, סרטים ומוזיקה, אגב, אי אפשר להחזיר). בחנות של אנדרואיד אפשר להחזיר אפליקציות תוך רבע שעה מרכישתן. בשני המקרים, כמובן, יש למוכר שליטה מלאה על המכשיר שאמור לעשות שימוש בטובין הללו, ויצירת עותקים בלתי חוקיים רחוקה מלהיות טריוויאלית עבור המשתמש בממוצע.1

אז בשביל מה צריך בכלל שוק ספרים משומשים? דבר אחד שהשוק הזה (כמו שוק המשחקים המשומשים) נותן לי הוא סוג של תעודת ביטוח. אם אהבתי את הספר או המשחק, אני יכול לשמור אותו לעד. אם פחות אהבתי אותו, אני יכול למכור אותו הלאה ולקבל חזרה לפחות חלק מהשווי שלו.2 שוק המשומשים גם יוצר לחץ על המוציאים לאור להוריד מחירים זמן מה אחרי יציאת כל כותר, משום שהוא יוצר חלופות ריאליות למי שמעדיפים מחיר זול על רכישה מיד עם יציאתו לשוק. (אגב, ככל שהכותר יותר מוצלח, כך הלחץ הזה פוחת. משחקים שאנשים נמנעים מלמכור חזרה, או שנחטפים במהירות ברגע שמגיע עותק משומש שלהם לחנות, שומרים על מחיר משומש גבוה לאורך זמן). שוק משומשים מאפשר גם חיי מדף ארוכים יותר עבור כותרים מבלי שהמו"ל ידרש להוצאות נוספות על הדפסת עותקים שלא ידוע אם ימכרו או לא – בעיה שכבר לא קיימת בשוק דיגיטלי, לפחות כל עוד יש עדיין מו"ל שימכור את הכותר.

השאלה האם שוק המשומשים בסופו של דבר מועיל כלכלית למו"לים ולסופרים/מפתחים היא שאלה פתוחה. יש טענות לכאן ולכאן. על השאלה האם העלמותו של שוק המשומשים תשפיע לרעה על הצרכנים, מצד שני, יש הרבה פחות ויכוח. היא כן. כך גם הפיכת שוק המשומשים לשוק שמתווך על-ידי המו"ל עצמו, או על-ידי הקמעונאי המקורי, תפגע בסופו של דבר בצרכן. מצד שני, כמובן, להתפתחויות הטכנולוגיות שמביאות לאט לאט את מותו של שוק המשומשים יש יתרונות משמעותיים משלהם לצרכנים.

אני אוהב להכנס לפעמים לחנויות ספרים משומשות. אני במיוחד אוהב להכנס אליהן עם הבן שלי ולשבת ולעיין בספרים שם — לפעמים אפילו לקנות משהו. חבל יהיה אם הן תסגרנה. חבל יהיה לי על בעליהן, שהם כולם, בהכרח, אוהבי ספר כפי שהמוכרים בסטימצקי לעולם לא יהיו. מוזר לי לדמיין עולם בלי חנויות ספרים משומשות. מפחיד קצת לחשוב על אובדן הזכרון התרבותי שלנו שיהיה כרוך בכך.

זהו, אין פואנטה.

  1. גם בסטים יש להם שליטה מלאה על היכולת שלי לגשת למשחקים מרובי ה-DRM שלהם, אבל הם, משום מה, לא מאפשרים החזרה, כאמור. []
  2. פעם הייתי בחנות ספרים משומשים בתל-אביב שהבטיחה לשלם אחוז מסויים מעלות הספר אם אחזיר את הספר תוך פרק זמן קבוע. כלומר, אם אני מחזיר את הספר תוך שבועיים, תוחזר לי מחצית מעלותו, ואם אני מחזיר אותו תוך שלושה חודשים, שליש מעלותו וכן הלאה. דרך מצויינת להבטיח לקוחות חוזרים. לא אני, כאמור. אני קורא לאט. []

מה עובר על מצרים

דמוקרטיה זה לא דבר קל. דמוקרטיזציה זה עוד הרבה יותר קשה. קל לנו להסתכל על שכנינו וללעוג להם על מה שמתרחש שם – מפגינים שקוראים לדמוקרטיה ומריעים, בבת אחת, לצבא שמבצע הפיכה ומפיל נשיא נבחר; האלימות הקשה בהתנגשויות בין תומכי מורסי למתנגדיו; וכמובן, מקרי האונס הקשים עליהם דווח בתקשורת בימים האחרונים. כל אלו משקפים חברה שטרם הטמיעה, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, עקרונות בסיסיים של שלטון החוק ושל שיוויון. מעטים העמים שמגיעים לשלב הדמוקרטיזציה כשהם כבר בשלים ומוכנים עם הערכים הללו. ישראל, מהבחינה הזו, היא פלא לא קטן, ועם לא מעט מזל. עם כל הביקורת המוצדקת על הדמוקרטיה הישראלית, במיוחד בראשית דרכה, אין ספק שהרבה מאוד דברים נעשו אז נכון, ואיפשרו את שרידתו של המשטר הדמוקרטי בסביבה לא ממש ידידותית. במרבית המקרים, הציבור צריך ללמוד דמוקרטיה תוך כדי עשיה. וזה, כאמור, ממש לא פשוט.

עם זאת, לא כדאי גם להפריז בביקורת על התנהלות הצבא המצרי, שריסן את עצמו ודאג לשמור על אהדת הציבור, בין השאר על-ידי מינוי נשיא בית המשפט החוקתי העליון לנשיא זמני (במקום, נגיד, את גנרל סיסי עצמו).

אני לא אנסה לתת ניתוח סוציולוגי או היסטורי של ההתפתחויות שהביאו לנפילתו של ממשל מורסי. אני כן רוצה להציע כמה נקודות מנקודת מבט מדע-מדינתית שיצביע על הבעיות המבניות ועל מה אפשר לתקן כדי לתת לממשל הבא יותר סיכוי להגיע לבחירות שלאחר מכן בשלמותו.

החטא הקדמון, אם תרצו, של השיטה המצרית הוא הדבקות במשטר חצי-נשיאותי. אפשר להבין אותם – קל יותר לקחת שיטה קיימת ולתקן אותה מאשר להחליף הכל בבת אחת, מה גם ששיטות נשיאותיות חביבות במיוחד על מדינות שעוברות דמוקרטיזציה. אבל שיטות נשיאותיות, כולל השיטה החצי-נשיאותית, הן לא יותר מאשר פירצה הקוראת לדיקטטוריזציה של המשטר. הריסון שראש הממשלה אמור להכניס לשיטה (זה ה"חצי") פשוט אינו עובד כאשר לנשיא יש סמכויות רחבות כל כך, כפי שכמעט תמיד ניתנות לו במעבר לדמוקרטיה. זה בטח לא עזר שהבית התחתון של הפרלמנט המצרי היה מושעה לאורך רוב הקדנציה של מורסי בשל החלטה של בית המשפט העליון. שיטה פרלמנטרית טהורה, יש להניח, הייתה מקלה על האופוזיציה להפיל את הממשלה מבלי להזדקק לצבא (וממילא, לא היה ניתן לקיים ממשלה בלי פרלמנט מתפקד). כפי שאמרתי בעבר, השיטה הפרלמנטרית פשוט גמישה יותר מאשר שיטות נשיאותיות. היא אולי פחות יציבה מהשיטה הנשיאותית, אבל הקשיחות הנשיאותית באה במחיר של נטייה גבוהה יותר להשבר.

אבל אי אפשר להאשים רק את השיטה. יש משמעות רבה למעשיהם של מי שפועל בתוכן. במקרה של מצרים, מורסי ומפלגתו פעלו באופן מאכזב מהרגע הראשון. הנה דברים שכתבתי מיד אחרי הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2011:

עם מי יקימו האחים המוסלמים קואליציה? זו שאלת מיליון הדולר. על פי כל הדעות, גם אם לאה"מ אין רוב בפרלמנט, הם ישבו על "נקודת הציר" של המערכת, כלומר – שום ממשלה לא תקום בלעדיהם. השאלה היא האם הם ילכו ימינה, לסלאפים, או שהם יקימו ממשלת מרכז עם הגוש הליברלי ו/או אל-וואפד. מנהיג מפלגת החירות והצדק כבר הודיע שהמפלגה בשום פנים ואופן לא תקים קואליציה עם הסלאפים, ופניהם למרכז (מפלגת אל-נור, מצידה, הוציאה הודעה לעיתונות לפיה יאללה יאללה יא מכוערת מי רוצה אותך בכלל). מצד אחד, יש הרבה הגיון בהעדפה כזו – פניה לסלאפים משמעה הפניית עורף למערב ולמעמד הביניים המצרי, שבלעדיו אין לאף שלטון מצרי סיכוי להצליח לקדם את הכלכלה המצרית ולספק להמונים את מה שהאחים המוסלמים הבטיחו.

מצד שני, אפשר לראות בהצהרות המתוזמרות הללו כחלק מקמפיין הבחירות המתמשך במצרים – אם שתי המפלגות מתכוונות להקים ממשלה ביחד, יש לשתיהן אינטרס שלא להפחיד מצביעים מתונים יותר שעשויים לברוח מהאחים המוסלמים ולתת את קולם למפלגה חילונית כדי להקטין את סיכוייו של "גוש חוסם" איסלאמי.

אז האם מצרים הולכת לקראת ממשלה איסלאמית קיצונית, או שמא האחים המוסלמים יעדיפו ממשלת מרכז עם תמיכה רחבה גם מתוך מצרים וגם מבחוץ? הניחוש שלי, ואני יודע שאני מדבר כאן יותר מרחשי לב מאשר מתוך ידע מקיף של החברה המצרית (אבל יש לי הרגשה שגם הפרשנים האחרים בתקשורת נוהגים כך), הוא שהאחים המוסלמים יעדיפו קואליציה עם המרכז. כל בחירה אחרת תעמיד אותם לא מול "סתם" 40% מאוכלוסיית מצרים, אלא מול אותם 40% אקטיביסטים, משכילים ובעלי קשרים עם המערב, שיהפכו את שלטונה לבלתי נסבל – במיוחד אם היא תקבל משהו מתוך המצע הקיצוני של אל-נור.

בניגוד לכל מיני פרשנים בעיתונות הישראלית, אני לא רואה את האחים המוסלמים נוהרים בשמחה כזו אל ביטול הדמוקרטיה והחלפתה בתיאוקרטיה איסלאמית. הצבא עדיין שם, והוא עדיין חזק, והוא עדיין היריב המסוכן ביותר של האחים המוסלמים. אם הצבא ירגיש שהמדינה עומדת בפני מהפכה סטייל-איראן, ושהוא יכול לנצל את המצב כדי לזכות בתמיכתם של 40% מהציבור כדי להפיל את השלטון הנבחר סטייל-תורכיה, אין לי ספק שהוא ינהג כך. והאחים המוסלמים יודעים זאת.

בניגוד לתקוות האופטימיות שלי, מורסי הלך לקואליציה איסלמיסטית. בממשלה שהקים ראש הממשלה שמינה, הישאם קאנדיל, היו חברים בעיקר טכנוקראטים, אבל היו גם נציגים לשלוש מפלגות – מפלגת "החירות והצדק" של האחים המוסלמים, מפלגת אל-וואסאט האיסלמיסטית, ומפלגת אל-נאהדה הסלאפית (לה כלל אין נציגים בפרלמנט – לא לבלבל עם מפלגת אל-נור, השניה בגודלה בפרלמנט). מורסי והאחים המוסלמים כשלו ביצירת גשרים בינם לבין המפלגות החילוניות, ובכך סללו את הדרך למחאה שאכן קמה והפילה את ממשלם. הנשיא הבא, או ראש הממשלה הבא, שיבחר יעשה בחוכמה אם לא יסתפק בסתם רוב, אלא ידע גם לגבש קואליציה שתגשר בין קבוצות שונות באוכלוסיה, ולא תוגבל רק לזרם אחד בחברה המצרית המשוסעת. רק כך הוא יוכל לייצב את הדמוקרטיה המצרית ולהתחיל להטמיע (אם אכן הוא מעוניין בכך) ערכים דמוקרטיים בקרב אזרחיה.

ההפיכה המצרית השניה מזה שנתיים הראתה לכל אלו החפצים להנהיג את מצרים שאם יתעלמו מהעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים, הציבור המצרי לא יבחל בעידוד הפיכה צבאית (בלתי דמוקרטית) כדי להחליפם. המצב הזה, שבו הצבא הוא מגן הדמוקרטיה, הוא רעיון רע, ולא בטוח כמה סבלנות תהיה למנהיגי הצבא לסבבים נוספים של הפיכות והעברת השלטון חזרה לידי העם לפני שיחליטו שאת השליט הבא יבחרו בעצמם מתוך שורותיהם. צריך לקוות שהשליט הבא של מצרים יבין את המסר וידאג לפעול תוך כדי שיתוף פעולה עם זרמים שונים בציבוריות המצרית, כדי לבסס את הדמוקרטיה במדינה לטווח ארוך.

הפרד ושלול

בקרב אנשי ימין נהוג להתלונן על הפוליטיקאים מ"המפלגות הערביות" שהם דואגים לפלסטינים בשטחים ולא לציבור הערבי בישראל. אבל, היום אנחנו מגלים שגם לדאוג לציבור הערבי אסור להם. כך, למשל, משה ארנס תוקף את חברי הכנסת הערבים על כך שביציאתם כנגד תכנית פראוור 1 הם מנסים "לאמץ את הבדואים בנגב אל שורות העם הפלסטיני", וזאת מתוך "מטרה פוליטית ברורה".

ארנס טוען ש"הצעת חוק פראוור היא ניסיון ראשון של ממשלה ישראלית לקבוע מדיניות עקבית, שתיטיב עם הבדואים בנגב וגם עם מדינת ישראל. מהלך זה נעשה בשלב מאוחר מאוד. הוא אינו נותן מענה לכל הבעיות שהבדואים ניצבים לפניהן בבואם להשתלב בחברת ההיי־טק המודרנית, אבל אולי הוא מסמן התחלה". שזה נכון, באותו מובן שכשאני נכנס למו"מ עם מישהו שרוצה לשדוד אותי, אם הוא מסכים לקחת לי את הארנק ואת הטלפון אבל להשאיר לי את החופשי חודשי כדי שאוכל לחזור הביתה, זה ניסיון להיטיב עמי ועמו, ואולי לא נותן מענה לכל הבעיות שלי, אבל בהחלט מסמן התחלה.
תוכנית פראוור תנשל עשרות אלפי אזרחים בדואים מבתיהם ומדרך חייהם בלי שום הצדקה אמיתית, פרט לשאיפתה של ישראל "לייהד את הנגב".

אבל אני לא באתי אפילו להטיף כנגד תוכנית פראוור. מה שמרתיח בדבריו של ארנס הוא הפטרנליזם שבשלילת זכותם של חברי הכנסת הערבים לייצג את האזרחים שבחרו בהם. וחשוב להדגיש זאת: ערביי ישראל בחרו, ברובם המכריע, בנציגי רע"מ, ובל"ד, כנציגיהם בכנסת. לדוגמא: ברהט, רע"מ זכו ל-56% תמיכה בבחירות, ובל"ד לעוד 30% (מקום שלישי חד"ש: 6%). בקרב שבט אבו רובייעה, רע"מ קיבלו 60% מהקולות, ובל"ד 14% (מקום שלישי ש"ס, עם 11%). בקרב שבט אבו קורינאת, המספרים הם 72% לרע"מ ושבעה אחוזים לבל"ד (באמצע ש"ס עם 12%). אפשר להמשיך.

כשאחמד טיבי עמד מאחורי דוכן הנואמים בכנסת ומחה כנגד תוכנית פראוור, הוא עשה זאת כנציגם האמיתי של רובם הגדול של הבדואים. כשמשה ארנס נוקט במדיניות הבזויה של הפרד ומשול, ומנסה לשלול ממנו את הזכות לייצג את מצביעיו, הוא רק מדגיש שוב עד כמה ממשלת ישראל כיום אינם רואה באוכלוסיה הערבית בישראל כאזרחים שווי זכויות, אלא כאויב שאפשר לנצחו רק בתחבולות.

  1. גילוי נאות: אני גאה להיות עובד באגודה לזכויות האזרח. העמדות המובעות כאן, כמו בכל מקום אחר שאני מביע בו עמדות, הן עמדותי שלי ולא עמדות האגודה. []

הרפובליקה היהודית של ישראל

בשנת 1985 נאם ד"ר ישראל אלדד בפני באי כנס בנושא חינוך לדמוקרטיה. כותרת דבריו הייתה "הנחלת הדמוקרטיה הציונית", וכה הוא אמר לגבי המונח אותו טבע:

ניסחתי את דברי: חינוך לדמוקרטיה ציונית. בשלוש המלים האלו המושג חינוך הוא העיקר, הוא המשותף לכולנו פה. כולנו רוצים לחנך לטוב ביותר. הוויכוח מתחיל אולי כשאנחנו מתחילים לדבר על דמוקרטיה ציונית. וזה ויכוח של דגש. יש הבדל אם אני אומר חינוך לדמוקרטיה ציונית, או שאני אומר חינוך לציונות דמוקרטית. הדגש הוא בעל חשיבות, כי יכול להיות שכל חילוקי הדעות בינינו יהיו בנקודה הזאת. אם אני אומר חינוך לדמוקרטיה ציונית, פירוש הדבר שאני מסכים לדמוקרטיה, בתנאי שזו תהיה דמוקרטיה ציונית, וזאת עמדתי. דמוקרטיה מסוייגת, והסייג הוא ציונות. אפשר להגיד: חינוך לציונות, ואני חושב שחלק מהציבור גורס זאת, אני מסכים לציונות, זה יפה מאד, בתנאי שזאת תהיה ציונות דמוקרטית; אם איננה דמוקרטית – אינני מסכים לה. זאת החשיבות של הדגש, איפה אני שם כל מילה.

חודשים ספורים אחרי אותו כנס, העבירה הכנסת תיקון לחוק יסוד: הכנסת, בו הצליחה לחמוק מהדילמה שהציג אלדד, עד ידי הפרדת כוחות. סעיף 7א לחוק קבע תנאים להתמודדות רשימות בבחירות לכנסת. התנאי הראשון היה אי שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, והתנאי השני היה אי שלילת אופיה הדמוקרטי של ישראל. הכנסת התכחשה במידה רבה לקיומו של מתח בין שני הסעיפים. יחד עם זאת, יש בניסוח שנקבע משום נטייה לכיוון מה שאלדד כינה "ציונות דמוקרטית": המדינה היא מדינתו של העם היהודי, אבל האופי שלה הוא דמוקרטי, ויהדותה, לפיכך, כפופה לדמוקרטיותה. ב-1992 הנוסח נעשה עמום קצת יותר, והמתח זכה להדגשה נוספת, עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, בו לראשונה ניתנה בחוק הנוסחה "יהודית ודמוקרטית", שהפכה זה מכבר לניסוח האוטומטי, הקלישאתי.1 ו' החיבור הזו, ששוללת יחסות כלשהי בין שני החלקים של הביטוי, מותירה אותנו בלי הנחיה איך לפרש את הדברים. האם "יהודית אבל דמוקרטית" או "קודם יהודית, ואז דמוקרטית"? בג"צ, כידוע, המשיך להעדיף את הפרשנות הראשונה. אך הדיון מעולם לא נשלם.

כמעט שלושה עשורים עברו מאז אותה הרצאה של ישראל אלדד, שבינתיים הלך לעולמו. בנו, אריה אלדד, נותר בשוליים הקיצוניים של הפוליטיקה הישראלית (ומחוץ לכנסת, ברוך השם), אבל עמדותיו של אלדד האב נדדו לעבר המרכז הפוליטי ומקובלים כיום על חלק גדול מהאוכלוסיה בישראל. וכך הגיעה לשולחן הכנסת הצעת "חוק הלאום", או בשמה המלא "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" (גלגול נוסף של הצעתו של אבי דיכטר בכנסת ה-18. כל האמור להלן נכון גם עבור הצעת החוק של דיכטר). הסעיף הראשון של ההצעה, תחת הכותרת "מדינה יהודית", קובע כי ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי, וכי רק לעם היהודי יש זכות לממש את זכותו להגדרה עצמית בה. סעיף 2 קובע כי מטרת החוק היא "להגדיר את זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". בסעיף 3 מגיעה לראשונה התייחסות לצד השני של המשוואה: "מדינת ישראל תהא בעלת משטר דמוקרטי".

איזה מרחק בין "אופי דמוקרטי" לבין "משטר דמוקרטי". לוין ושקד (בעקבות דיכטר) מבקשים להכריע לראשונה בהיסטוריה של ישראל לכיוון הפרשנות השניה, זו שמכפיפה את הדמוקרטיה ליהדות, ומותירה אותה בגדר שיטת משטר ריקה מתוכן ממשי, מעטפת טכנית עבור התוכן היהודי המהותי. "דמוקרטיה ציונית", במונחיו של אלדד. אפשר לתמוך בדברים, אבל יש לומר אותם במפורש, כפי שעשה זאת אלדד, ולא להתחבא מאחורי אמירות כלליות והתכחשות למתח הקיים בין שתי ההגדרות. כניסת חוק היסוד המוצע לחוקה הישראלית המתגבשת תהווה נקודת הכרעה חשובה בדברי ימיה של מדינת ישראל, והפעם הראשונה שהאופי הדמוקרטי שלה יוכפף, יסוייג ויותנה בשמירה על זהותה היהודית.

לתפארת מדינת ישראל.

הערה אדמיניסטרטיבית: היום התקבלה תרומה לקרן מלגת המחיה של הבלוג. אני רוצה להודות לתורמת.

  1. ב-2002  הנוסחה הזו יובאה גם לחוק יסוד: הכנסת, כדי לפנות מקום לסעיף נגד תמיכה בטרור. []

תוכי מחונך

אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל אי שם מעבר לערפילי הזמן של שנה שעברה, אחד הנושאים הלוהטים על סדר יומו של מי שהפך להיות שר האוצר שלנו היה נושא הרפורמה בבגרויות. מאז הרבה מצביעים עברו בקלפי, והנושא קצת נשכח (ואולי טוב שכך), אבל שאלת הבגרויות עלתה מחדש השבוע בעקבות הבגרות בהיסטוריה. אני אגיד מראש שחרף התגובה העצבנית הראשונית שלי בפייסבוק, אני בכלל לא בטוח שלא מדובר בברווז עיתונאי – או לכל היותר בעיתונות פייסבוק במירעה. הכתב ראה כמה ילדים מתלוננים על בגרות קשה בעמוד הפייסבוק של השר פירון, קושש כמה "דעות" בנושא והעלה כתבה שמושכת אש ורייטינג.

 

2013-06-11 07.34.13

הכתבה המעצבנת בידיעות אחרונות (צילום: דובי ממתין בתחנת רכבת)

אבל הדיון שעלה בעקבות הכתבה הוא דיון חשוב, ואולי כדאי להקדיש לו כמה מילים: מה, בעצם, מטרת הבגרויות?

יש כמה דרכים להסתכל על הבגרויות כחלק ממערכת החינוך. אני חושב שאת הגישה הנפוצה ביותר אפשר לסכם כך – הבגרויות הן התמורה שמקבל התלמיד הטוב בסוף לימודיו. הבגרויות, במידה גדולה של צדק, נתפסות כמטרה ולא כאמצעי. הן מטרה משום שהן דרושות לתלמיד שיהפוך למבוגר כדי להתקבל לאוניברסיטה או להשיג עבודה. הבעיה העיקרית עם הנוסח שאני הצעתי נעוצה, כנראה, במילה "טוב". יותר ויותר אנשים חושבים שבגרויות הן התמורה שכל תלמיד צריך לקבל בעבור לימודיו. לחלופין, יש מי שיאמרו שאין דבר כזה תלמיד לא טוב – יש מערכת שאינה עושה את תפקידה כראוי. כלומר, באופן אידאלי, לשיטתם, כל תלמיד צריך להיות מסוגל להצליח בבגרויות, ואם הוא לא הצליח, הרי שזה משום שהמערכת לא בסדר.

לפני שיקפצו עלי, אומר שאני רחוק מלחשוב שהמערכת מושלמת. בהחלט יש בעיות ולקויות הדורשות תיקון, ויש ילדים רבים שנופלים בין הכסאות בגלל חוסר גמישות של המערכת. אבל, וזה אבל חשוב, יש הרבה ילדים שלא. צריך להכיר בעובדה שלא כל הילדים נולדו עם הכישורים הדרושים כדי להצליח בלימודים עיוניים. זה לא נאמר לגנותם – מדובר על סט כישורים שאני בהחלט מעריך, אבל אלו לא הכישורים החשובים היחידים, ואנשים יכולים להפוך לבוגרים מאושרים ומועילים גם אם במקרה אין להם אותם. מסיבות היסטוריות, בתי הספר המקצועיים שהתקיימו בישראל הפכו למדגרה של אפלייה ממוסדת, וקשה לחשוב על דרך למנוע זאת לגמרי. על כן, טוב שלכל תלמיד ניתנת הזדמנות להשלים בגרות מלאה וחשוב לעשות ככל האפשר כדי לאפשר לכל תלמיד להשיג את ההישגים הגבוהים ביותר שיותר בתוך המסגרת הזאת.

אבל המעבר מכאן ועד לדרישה לאחוז בעלי תעודת בגרות גבוה הוא זינוק לוגי בעייתי מאין כמוהו. לא כל אחד צריך בגרות מלאה, מאותה סיבה שלא כל אחד צריך תואר ראשון. איכות מערכת החינוך לא צריכה להמדד באחוז בעלי הבגרות משורותיה, אלא בפיזורם בקרב האוכלוסיה.

מה שמחזיר אותנו לסוגיית ה"בגרות הקשה מדי". הטענה המרכזית שהועלתה כנגד בחינת הבגרות נגעה לניסוח של השאלות, שלכאורה דורש מהתלמידים ממש להבין את המשמעות של המילים שהם לומדים, ולא רק להיות מנוע איחזור מידע ברמת טרום-גוגל. התלמידים, כך נטען, נבחנים בהיסטוריה, ולא בהבנת הנקרא, ולכן זה לא ראוי לבחון את הבנת הנקרא שלהם. צריך, אומרים המבקרים, לבחון אך ורק את הידע שלהם בהיסטוריה.

אבל נשאלת השאלה – מהו ידע בהיסטוריה? שהרי שינון פרטים שנלמדו בשיעור אינו ידע בהיסטוריה. בחינה שבודקת אך ורק האם התלמיד זוכר את שנאמר בשיעור ונכתב בספר אינה בחינה בהיסטוריה אלא בזכרון. תוכן המידע שהתלמיד נדרש לאחזר אינה חשוב כלל להצלחה בבחינה. באותה מידה יכול התלמיד להבחן בספרות, או בתנ"ך, או בביוגרפיה של ראש הממשלה של פינלנד.

תחום ידע (כגון היסטוריה) מורכב מנתונים ומידע, אך לא פחות מכך, הוא מורכב גם מסט של כלים אנליטיים. המתמטיקאית נדרשת לדעת חשבון ואת המשמעות של פונקציות שונות. אבל הרבה יותר מכך, היא נדרשת לסט של כישורים שיאפשר לה לנצל את העובדות האלה כדי לחשוב על דברים חדשים, להוכיח משפטים ולפתח כלים חדשים כדי לפתור בעיות חדשות. כך גם ההיסטוריון – הוא נדרש לדעת על אירועים ושמות ותאריכים, אבל הוא גם נדרש לסט של כלים אנליטיים שיאפשרו לו להבחין בתהליכים שונים, לקשור ביניהם בצורה משכנעת ולהסבירם. אחד הכלים הבסיסיים בסט הכלים של היסטוריון (ושל כל תחום ידע, למעשה) הוא הבנת הנקרא. בחינה בתחום ידע שאיכשהו לא תושפע מיכולת הבנת הנקרא של הנבחן היא אוטומטית בחינה גרועה. היא בחינה שמיועדת למחשב, ולא לבן-אדם.

אבל הבנת הנקרא היא רק הבסיסי שבכליו של ההיסטוריון. הוא צריך גם לדעת לקשר בין עובדות שונות ולייצר נרטיבים משכנעים על פיהם. מכאן נובע שבחינת הבגרות כפי שהיא מתקיימת כיום, וכפי שמבקרי הבחינה האחרונה רוצים שתהיה, היא בחינה גרועה בעליל. זו בחינה שדורשת שהתלמיד יחזור על ההסברים והנימוקים שניתנו בכיתה ובחומר הלימוד, ותו לא. למעשה, תלמידה שתחרוג ממה שלמדה, שתנסה להתווכח עם הנימוקים שלימדו אותה, תגלה שהדבר פגע בציון שלה במקום להוסיף לו!

תלמיד שאינו מסוגל אלא לחזור על מה שנלמד בכיתה הוא תלמיד בינוני גרידא. הוא בסדר. הוא יותר טוב מתלמיד שאפילו את זה אינו מסוגל לעשות, אבל הוא גם רחוק מלהיות עילוי. תלמידה מצטיינת צריכה להיות מי שתדע להתעלות מעל מה שנלמד ישירות בכיתה, ולחשוב על נימוקים משכנעים לרעיונות מקוריים משלה. כמובן, אין לצפות מהילדים לדעת מעבר למה שלימדו אותם – ולכן הנימוקים שיתנו עלולים להיות שגויים מהיסוד בהנתן ידע נוסע שאינו נתון בידיהם, ויש לשפוט אותם אך רק במסגרת המידע שיש להם. אך בתוך המגבלה הזו, יש לעודד אותם לנסות ולהוסיף על מה שנלמד בכיתה מתוך, נו, הדבר הזה — השכל שלהם. תלמיד טוב ידע לקשר בין פרטים ורעיונות שנלמדו בחלקים שונים של חומר הלימוד ולהסיק מהם רעיונות חדשים. הוא ידע לקשר דברים שלמד במקצוע אחד אל דברים שלמד במקצוע אחר. הוא ידע לקשר נושאים אקטואליים לנושאים מתוך חומר הלימוד. האפשרויות לתשובה יצירתית הן רבות.

אין זה אומר שכל תשובה יצירתית היא טובה. טיעון גרוע הוא טיעון גרוע גם אם יש בבסיסו חשיבה יצירתית. הדבר, ללא ספק, מטיל עול לא קטן על בודקי הבחינות שצריכים לנקד תלמידים על איכות טיעוניהם, ולא על הצלחתם להתאים לאיזה צ'ק-ליסט עלום.

אם בחינת הבגרות תבחן לא רק ידע טכני אלא גם כישורים הדרושים עבור תחום הידע הרלוונטי — וזאת, כמובן, בתנאי שמערכת החינוך תעסוק גם בהקניית הכישורים הללו — היא תהיה קשה יותר. אבל תהיה לה משמעות אמיתית, ויהיה לה ערך אמיתי.

הערה אדמיניסטרטיבית: לאחרונה התקבלה תרומה לבלוג בדמות תו שי נאה לאמזון. אני רוצה להודות לתורמת.

כשגזענות היא פשוט גזענות

שלשום דיווח מעריב על תקרית שארעה למצליף המפלגה השמרנית בבריטניה, פטריק מרסר: הוא נחשף ב-BBC בהתבטאות גזענית כנגד חיילת ישראלית ("יהודיה מלוכלכת"). הדברים באו זמן קצר אחרי שנחשפה פרשיית שחיתות בה היה מעורב, ומרסר כבר הספיק לפרוש מהסיעה (אך לא מהפרלמנט).1 לצד הפרסום במעריב התפרסם גם טור של בן-דרור ימיני, תחת הכותרת "תוצאה, לא סיבה". בטורו משתמש ימיני בסיפור של מרסר כמקפצה לטרטור הסטנדרטי שלו על האנטישמיות של אירופה הנאורה.

אירופה מאבדת את הבושה. קמפיין אדיר הפך בשנים האחרונות, בעיקר בעשור האחרון, את מדינת ישראל ליורשת החוקית של הנאצים. אפשר לטעון שהאירופים היו כאלה תמיד, למעט תקופה קצרה לאחר השואה. זו טעות. תמיד היו אירופים כאלה, אבל הם היו מיעוט.

אלא שהמיעוט הזה הולך ומתרחב, משום שיותר ויותר אירופים תמימים חשופים לקמפיין שלפיו ישראל אשמה בחלק ניכר מצרות העולם, ואם רק תימחק הבעיה הישראלית-פלסטינית, אז אירופה תחזור לימי השלווה והמנוחה, ומיליוני המוסלמים ביבשת ייכנסו למצב של השתלבות ורגיעה. וזו רק ישראל, השריד לנאציזם ולקולוניאליזם, שמפריעה למנוחת השכונה.

יש רק בעיה אחת מרכזית בקישור שעושה ימיני בין מרסר לבין האנטישמיות האירופאית השמאלנית שימיני אוהב כל כך להתריע מפניה: מרסר הוא לא "אנטישמי". הוא גזען ימני טיפוסי. הוא כבר נתפס בעבר באמירות גזעניות כנגד "לא-לבנים", הוא לוחם ללא חת כנגד שיוויון זכויות לקהילת הלהט"ב, ואני מוכן להיות דמות חביבה על הקהל במשחקי הכס אם הוא לא שונא ערבים ומוסלמים לא פחות משהוא שונא יהודים.

כי גזענות רק לעיתים רחוקות מגיעה במנות קטנות. בדרך כלל, כשמישהו מוכן לשנוא קבוצה שלמה רק בגלל מוצאה, הוא לא יבחל בהפעלת אותו רציונל לגבי קבוצות אחרות של "אחרים".

יש בקרב השמאל האירופאי לא מעט אנשים תועים, שמתוך רצון טוב נופלים קורבן לפרופגנדה שמקצינה את פשעיה של ישראל הרבה מעבר למציאות, למרות שזו באמת מספיק בעייתית גם בלי להמציא סיפורים בדיוניים. אבל גם אלו, לפחות מהניסיון שלי, לא ינקטו בשפה גזענית כגון "יהודיה מלוכלכת". הם יאשימו את ישראל בכיבוש ובדיכוי, בפשעי מלחמה שעשינו וגם כאלו שלא, הם יעלילו על ממשלת ישראל תוכניות זדוניות שמתאימות יותר לחוברות קומיקס מאשר למציאות. אבל הם אינם אנטישמים. הם אינם שונאים יהודים בשל יהדותם, ואפשר, בדרך כלל, לדבר איתם ולהראות להם איפה הם טועים.

אבל את זה ימיני לא רוצה לעשות, כי בשביל להראות להם איפה הם טועים, הוא יאלץ גם להסכים איתם איפה שהם צודקים. ולזאת, הוא קצת פחות מוכן. הרבה יותר קל להגיד שהם אנטישמים ולזרוק אותם לסל אחד עם גזענים גרידא כמו מרסר. בסופו של דבר, הרי, כל האירופאים האלה אותו דבר…

 

  1. אגב, פרשיית השחיתות היא די מפעימה בעיניים ישראליות: על פי הדיווחים, מרסר קיבל כסף מחברות מסחריות כדי להציג שאילתות בפרלמנט. שאילתות. מתי בפעם האחרונה שמעתם על שאילתא שנשאלה בכנסת? למי אכפת מהשאילתות בישראל? אבל בבריטניה זה מוסד משמעותי מספיק כדי להצדיק שוחד. []

לָאפר בלאפה

בעקבות הפוסט שלי משבוע שעבר בנושא המע"מ, היו שלגלגו עלי על שגיליתי פתאום את עקומת לָאפר. האמת היא שנמנעתי מלהכנס לנושא של עקומת לאפר משום שבין כה וכה הפוסט התארך והיה גדוש וטכני, ולא רציתי להכביד עליו עוד. אבל בואו נדבר קצת על עקומת לאפר, מה נכון בה ומה לא נכון. אצהיר מראש אני מתייחס כאן לעקומת לאפר כפי שהיא משמשת בשיח הציבורי של הימין הכלכלי, ולא למה שמתרחש בספרות האקדמית הכלכלית, פשוט משום שאינני מצוי בספרות הזו. סביר להניח — אני מקווה מאוד, בכל אופן — שכל הביקורת שאני אעלה כאן היא מובנת מאליה עבור כלכלנים, אבל בשיחות עם הדיוטות כמוני בדרך כלל הדברים הללו לא מובנים, ולכן ראוי להקדיש להם מעט תשומת לב.

נתחיל בבסיס. עקומת לאפר מתארת את היחס בין שיעורו של מס ישיר כלשהו, לבין הכנסות המדינה מהמס. היא מתחילה משלוש הנחות יסוד בסיסיות שקשה לערער עליהן:

  1. כאשר שיעור המס הוא אפס אחוז, הכנסות המדינה תעמודנה על אפס.
  2. כאשר שיעור המס הוא מאה אחוז, הכנסות המדינה תעמודנה על אפס (משום שאף אחד לא יעבוד מרצונו החופשי אם כל הכנסתו עוברת למדינה).
  3. קיימות נקודות בין שיעור מס של אפס לשיעור מס של מאה בהן הכנסות המדינה ממס תהיינה מספר חיובי כלשהו.

משלוש ההנחות הללו נובע בהכרח שתהיה קיימת נקודה על הגרף שבה העלאת שיעור המס תוביל לירידה בהכנסות המדינה. זו טענה שגם קיינס הסכים איתה בכתביו – והיא חלק מהעקרונות שהוא הכתיב. יש תקופות שהעלאת מס מסוים תגרור ירידה בהכנסות המדינה. לכן יש תקופות שבהן עדיף להוריד מיסים, ויש תקופות שאפשר וכדאי להעלות אותם. זו גם טענה שהעליתי אני בפוסט הקודם. החוכמה היא לדעת מתי. הבעיה שלי עם חלקים בימין הכלכלי בישראל כיום – לצערי החלקים הקולניים יותר בו – היא שהם טוענים שתמיד צריך להוריד מיסים. לעיתים הם טוענים שהם מבססים את קביעתם הזו על עקומת לאפר, אבל קל להפריך את הטענה הזו, משום שהם יתמכו גם בהורדת מיסים לשיעור אפס, ואין שום דרך לתמוך בשיעור מס כזה על בסיס עקומת לאפר. תמיכה בביטול מוחלט של מס הכנסה יכולה לנבוע אך ורק מאידאולוגיה. שזה לגיטימי, אבל זה מעצבן כשמישהו טוען לכסות מדעית להעדפות האידאולוגיות שלו.

בדרך כלל הגרף של עקומת לאפר מצוייר כבעל צורת U הפוכה. עם זאת, למיטב הבנתי אין שום סיבה להניח שלגרף הזה תהיה רק "דבשת" אחת. חיפוש זריז בספרות העלה שקיימים טיעונים לכך שעקומת לאפר תהיה בדרך כלל מרובת דבשות.1 כלומר – העובדה שתוספת מס של אחוז אחד תוביל לירידה בהכנסות מגביית המס אינה מעידה בהכרח שעברנו את השיא המוחלט של הגרף – יתכן שתוספת של עוד שני אחוזים תביא אותנו לשיא חדש.

האיור הסכמטי הקלאסי של עקומת לאפר

האיור הסכמטי הקלאסי של עקומת לאפר

 

מה שעקומת לאפר בפני עצמה בהחלט לא אומרת לנו הוא איפה נמצא השיא המוחלט של העקומה. את השיא הזה צריך להסיק. הבעיה היא שמדובר בעקומה דינאמית. היא מושפעת ממספר גדול מאוד של גורמים, לא כולם כלכליים גרידא. למשל, אחד הגורמים האפשריים לירידת הכנסות המדינה היא הקלות שבה ניתן להעלים מס. ככל ששיעור המס גבוה יותר, לכאורה, יותר אנשים יפנו להעלמת מס. אך אם הפרצות שמאפשרות העלמת מס יחסמו ביעילות יחסית, שיאה של העקומה ינדוד ימינה, לעבר שיעור מס גבוה יותר. מיקום השיא מושפע גם ממערכת המיסים האחרים הקיימים במדינה – כלומר, האם יש אלטרנטיבה להכנסה הממוסה שתניב יותר הכנסה נטו, למשל השקעות הון?

אבל אפילו הגדרת העקומה כדינמית לא עושה צדק עם המורכבות של הניסיון לחשב את מיקומו של השיא. כי האמת היא שהניסיון להציג את שיעור המס כקו רציף פשוט הוא פשוט לא נכון בדרך כלל. מס הכנסה הוא מס פרוגרסיבי – אנשים שמרוויחים יותר משלמים מס גבוה יותר על הכנסתם מעל רף מסוים. אין דין העלאת מס פשוטה כדין העלאת מס שמלווה בהעלאת הרף עבור אותה מדרגת מס: ההשפעה על בסיס המס וגם על ההתנהגות של משלמי המס היא שונה בתכלית.

כדי להסביר זאת אקח דוגמא מויכוח שניהלתי עם איש ימין כלכלי שהוא הדיוט בתחום הכלכלה בדיוק כמוני, והשתמש בעקומת לאפר בלי להבין כלל את משמעותה. אותו אדם טען שאם נעלה את שיעור מס ההכנסה המקסימלי ל-100%, עקומת לאפר מנבאת שהכנסות המדינה תרדנה לאפס. הדבר הוא בבירור לא נכון. הטלת מס מקסימלי של 100% פשוט תציב חסם עליון למשכורות במשק. אף אחד לא יטרח להרוויח אגורה אחת מעל למדרגת המס הזאת, כי זה כסף שיעבור נטו למדינה. אבל המדינה תמשיך לקבל הכנסות ממדרגות המס הנמוכות יותר.

אבל הדבר שהופך את עקומת לאפר, מבחינתי, לחסרת תועלת ככלי אנליטי היא שחלק הארי של הניבוי לגבי נקודת השיא של העקומה בכלל עוסק בפסיכולוגיה ולא בכלכלה. מתי אנשים ירגישו שכבר "לא שווה להם" להוסיף את העבודה בגלל שהתועלת נטו נמוכה מדי? או, מכיוון אחר – מתי אנשים ירגישו שכבר "שווה להם" לקחת את הסיכון של העלמת מס? אלו דברים שמשתנים, כמובן, מתקופה לתקופה ובוודאי מחברה לחברה ומתרבות לתרבות. לנסות לשאוב מידע מהעבר ולהסיק ממנו על התנהגות עתידית הופך למשימה בלתי אפשרית בעליל. מרטין גרדנר תקף בקווים דומים את הרעיון של עקומת לאפר וטען שמעבר לקצוות הקיצוניים של העקומה, היא הופכת לסבך מבולגן וחסר משמעות שלא מאפשר שום שימוש. לטענתו, ההחלטה אם להוריד או להעלות מס היא פשוט תלוית תנאים היסטוריים וכלכליים ספציפיים. לעקומת לאפר אין שום ערך. את העקומה ה"מתוקנת" שהוא הציע הוא כינה "עקומת ניאו-לאפר".

דוגמא סכמתית לעקומת ניאו-לאפר

איור סכמתי לעקומת ניאו-לאפר

 

לא רק זאת, אלא שיש אפילו אלמנטים של משוב-חוזר בתוך המערכת עצמה. למשל, אם בעקבות העלאת מס משמעותית, רבים התחילו להעלים מס, האם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור פשוט על ידי ביטול העלאת המס? הרבה אנשים גילו שזה לא כל כך נורא להעלים מס, והדבר הפך לחלק מהרפרטואר שלהם. הם לא ימהרו לחזור למוטב רק בגלל שעכשיו יקחו מהם קצת פחות מס – הם עדיין יפסידו כסף. כדי להשיב את הגלגל לאחור הממשלה תאלץ גם להוציא כסף על מבצע אכיפה. מצאנו שיתכן שאנחנו לא על עקומת לאפר, אלא על עקומת אשר: לא משנה לאן תלך, או אפילו אם תשאר במקום, תמיד נראה כאילו הכנסות המדינה יורדות. שזה, כמובן, משרת בדיוק את האינטרסים של הימין הכלכלי…

ומה לגבי המע"מ? עקומת לאפר הבסיסית לא באמת עובדת עבור מיסים עקיפים כאלו, משום שהנחה (2) אינה תקפה. אין שיעור מס גדול מאפס שיגרור בהכרח אפס הכנסות למדינה, משום שהמס מוטל על הוצאות ולא על הכנסות. אם יטילו מחר מע"מ של מאה אחוז, אנשים ימשיכו לקנות דברים ולשלם מע"מ. הם פשוט יקנו הרבה פחות דברים. יתכן שיש למע"מ שיא כלשהו, ואז ירידה ששואפת לנצח לכיוון האפס. יכול להיות שאין שיא שכזה, אלא תועלת שולית פוחתת שמגיעה לישורת נצחית שאחריה ההכנסות לא גדלות ולא קטנות. יכול להיות אפילו שתיאורטית ההכנסות תמיד גדלות, ולו באפסילון, ככל ששיעור המס עולה. לא יודע — שוב, יתכן שבספרות המדעית כבר ניתחו את הנושא והגיעו למסקנות, אבל מה שהן לא יהיו, הן לא נובעות ישירות מעקומת לאפר עצמה. הכי סביר שהתשובה שונה במקרים שונים. בכל אופן, עקומת לאפר אינה מספקת לנו כלי רציני כדי לקבל החלטות בנוגע למדיניות מס. החלטות כאלו צריכות לנבוע מניתוח של הנקודה ההיסטורית שבה הכלכלה נמצאת עכשיו, ולא מניתוחים אבסטרקטיים של כלכלה גנרית.

גם בפוסט הקודם לא טענתי שהגענו לנקודת השיא, ושתוספת מס תביא לירידה בתקבולי המדינה. הטענה שלי שם הייתה שיש תועלת שולית פוחתת לכל תוספת למס. האם התועלת הזו אי פעם הופכת לשלילית זו שאלה שאין לי שום כלי לבדוק אותה. חשוב מכך, הטענה שלי הייתה שבמצב הנוכחי של הכלכלה, העלאת מע"מ היא צעד שיעילותו מוטלת בספק. העלאת מע"מ תעבוד כאשר חלק משמעותי מהצרכנים נהנים מעודף משמעותי במאזן שלהם, והדבר פשוט אינו נכון עבור ישראל של ימינו.

בקיצור, הדבר היחיד שעקומת לאפר מלמדת אותנו הוא שההנחה הנאיבית שהגדלת שיעור המס בהכרח תגרור גידול תואם בהכנסות המדינה היא בדיוק זה – נאיבית. אבל בשביל זה לא באמת היינו צריכים גרף, נכון?

  1. הפניה זו אינה מעידה על כך שקראתי בעיון את המאמר או שאני מתיימר להבין את הטיעון שלו, ולבטח אינה מהווה המלצה המעידה על איכות המאמר. []

אין דמוקרטיה בלי חופש ביטוי

בבואו להגדיר דמוקרטיה, הפריד רוברט א. דאהל בין שלושה דברים שונים שמדברים עליהם כשמדברים על דמוקרטיה. הראשון הוא הפרוצדורה – הבחירות. השני הוא המטרה – חירות האדם. לא זה ולא זה, אמר דאהל, הם דמוקרטיה בפני עצמם. אבל גם החיבור ביניהם אינו בדיוק הדמוקרטיה כפי שאנחנו חושבים עליה. דמוקרטיה, מבחינתו, היא דבר אחר, שלישי: היא מתקיימת כאשר ישנה הפרוצדורה, ובתנאי שמוגנות רשימה מצומצמת של זכויות אדם שהן הכרחיות כדי לפרוצדורה תהיה משמעות אמיתית. כלומר, צריכות להיות בחירות, אבל הבחירה צריכה להיות חופשית ומושכלת, היינו מבוססת על מידע ועל דיון.

לכן, בלב ליבה של הדמוקרטיה על פי דאהל נמצא לא עקרון הכרעת הרוב, אלא עקרון חופש הדיבור. הכרעת רוב ללא חופש דיבור אפשר לקיים גם בדיקטטורות. חופש דיבור — אמיתי, מלא — בהכרח יוביל, כך אני מאמין,1 למימוש עקרון הכרעת הרוב, בו בזמן שהוא מגן על זכויות נגזרות רבות של המיעוט. כל עוד אנחנו מחייבים מתן חופש ביטוי מוחלט לכל אדם, תהיה דעתו נקלית בעינינו ככל שתהיה, הרי ששורה של זכויות אחרות שלו מוגנות מאליהן. אין הדבר, כמובן, מבטיח דמוקרטיה ליברלית מלאה – דאהל ביקש למצוא הגדרת מינימום לדמוקרטיה – אך הוא מבטיח לכל הפחות שאותן קבוצות שמרגישת שמגיעות להן זכויות נוספות תוכלנה להמשיך ולטעון זאת, להמשיך ולנסות לשכנע את הרוב לקבל את תביעותיהן.

אם האינטרנט הוא אכן הדמוקרטיזטור הגדול שאומרים שהוא, אין זה בגלל שהוא מאפשר הצבעות בקנה מידה רחב יותר מאי פעם – אלא משום שהוא מאפשר דיון בקנה מידה שלא נודע מעולם, וזרימת מידע במגוון כיוונים. פה תרומתו הגדולה לדמוקרטיה, ולא ביכולת הטכנית לאפשר לכל אזרח להצביע על כל הצעת חוק מיותרת שעולה לדיון.

נערה בבית ספר תיכון בדרום השתתפה בפעילות כיתתית שיזמה המורה: צביעת קישוטים על הקירות. המורה עודדה את התלמידים לצייר מה שירצו. הנערה, שאינה מסתירה את היותה לסבית, ציירה על הקיר את דגל הגאווה ושלושה צמדים של סמלי המין. הציור, שרחוק מלהיות פרובוקטיבי, זכה לתגובות קשות מאוד ולביטויים ששמורים בדרך כלל לפורנוגרפיה ("לא ברור למה תלמידים צריכים לראות את זה בכיתת הלימוד", טען אביה של אחת התלמידות).

1508524-5

הציור האיום

 

אך אם עד כאן מדובר בהומופוביה צפויה, גם אם מצערת, הרי שהמשך הדיווח מעיד על בעיות לא פחות חמורות:

נוכח הסערה שהתפתחה, נכנסה מנהלת בית הספר לתמונה. היא שוחחה עם התלמידים והציעה להם להגיע ביחד להסכמה. התלמידים גילו בגרות, ופעלו ברוח השיטה הדמוקרטית. כל אחד מהם רשם על דף נייר האם הוא בעד או נגד הציור. בתום ספירת הקולות התברר כי רוב התלמידים רצו שהציור יימחק, וכך אכן היה בסופו של דבר.

ממש שיעור באזרחות. ברוח השיטה הדמוקרטית הצביעו התלמידים והכריעו שאחת מהן אינה זכאית להביע את זהותה באותו האופן שהילדים האחרים יכולים. התלמידים הללו לא יכלו לקבל שיעור גרוע יותר בדמוקרטיה. מוטב היה לו המנהלת הייתה מקבלת החלטה בעצמה למחוק את הציור מסיבותיה שלה, ולא מעודדת פארסה שכזו של דמוקרטיה שבה חופש הדיבור עצמו עומד להכרעת הרוב.

בלי חופש הדיבור וחופש העיתונות אין להצבעה החופשית שלנו שום משמעות. אם לא נוכל לדעת שאנחנו יכולים לשמוע כל דעה באשר היא, ולהכריע בין כל העמדות הקיימות, אזי ההצבעה אינה אלא הנצחה של השלטון הקיים. לכן מבחנו של חופש הביטוי הוא בדיוק באותן דעות שלא נוח ולא נעים לנו לשמוע. המגבלות על חופש הביטוי חייבות להיות מצומצמות ביותר, רק במצבים בהם יש ודאות גבוהה מאוד שיגרם נזק כתוצאה מהדיבור (הדוגמא הפרוברביאלית היא אדם שצועק "שריפה!" בתאטרון עמוס) – ועל כך יש להוסיף שהנזק יגרם שלא כתוצאה מניסיון לחסום את דיבורו של הדובר. כלומר, הטענה שצריך למנוע ממישהו לומר משהו כי הדברים יכעיסו עליו אחרים ויגרום להם לפגוע בו היא טענה פסולה לגמרי.

לכן לא יכולה להיות החלטה דמוקרטית שתקבע איזה דיבור הוא לגיטימי ואיזה אינו לגיטימי. הדיבור מטרתו לשנות עמדות, ואם נגביל את הדיבור המותר רק לעמדות הקיימות, לא תהיה דרך לגיטימית לנסות ולשנות את העמדות הללו.

כמובן, בית הספר יכול להחליט, כהחלטה ניהולית, שהוא אינו מוכן לכך שדגל הגאווה יתנוסס בין כותליו. זו תהיה החלטה שאני אתנגד לה, אבל לפחות היא לא תתיימר להתקשט בנוצות של דמוקרטיה כדי להחביא את כיעורה. כפי שהוא, אופן הטיפול של המנהלת ב"בעיה" הוא כשל חינוכי ולקח איום ונורא לתלמידים. וזה עוד לפני שדיברנו על הפגיעה בתלמידה עצמה.

הערה אדמיניסטרטיבית: אמש התקבלה תרומה לבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לחיות בדמוקרטיה ליברלית.

 

  1. הנוסח רוכך בעקבות שיחה עם הקורא גלעד. תודתי נתונה לו על כך. []

עד הכאב

"יש עתיד מול ליברמן: לא לביטול מוסד האי-אמון". כשראיתי את הכותרת הזו בטמקא, יחד עם הכתבה שתחתיה, הדבר הראשון שעלה לי בראש היא אותה סצינה ב"נסיכה הקסומה" בה הנסיך מכריז על קרב עד המוות, ואילו ווסלי מציע במקום קרב "עד הכאב".

 

 

הכותרת מציגה את יש עתיד כאבירת הדמוקרטיה ומגינתו של מוסד אי האמון מפני ליברמן הרשע שרוצה לבטל אותו. אבל מי שמעיין בפרטים מגלה שחזרנו לאותה הצעה ישנה ונוראית  (תאמינו לי, זה שם) לפיה אמנם כל מפלגה תוכל להעלות כמה הצעות אמון שתרצה, אבל ידרשו 65 מנדטים כדי להעביר אותה. או, במילים אחרות, כדי להגן על המדינה מפני האפשרות התיאורטית שמיעוט קטן יסחט את הקואליציה וישיג הישגים כלשהם שאולי הרוב לא היה רוצה, אנחנו נבטיח שמיעוט מספיק גדול יוכל להחזיק בביצים את כל המדינה ולעשות מה שבא לו כי אי אפשר להפיל אותו. ממשלת מיעוט של 56 מנדטים שאי אפשר להפילה היא לא משהו שהדמוקרטיה הישראלית תצלח בלי זעזועים ניכרים.

החוק של יש עתיד, אם כך, מבקש להשאיר פגר צלוב  של הצבעת אי האמון כשהוא מוזן בזונדה, אימפוטנטי לחלוטין אבל עדיין שם, כדי שהממשלה המכהנת תוכל להצביע עליו ולהגיד – תראו, דמוקרטיה! אם תשאלו אותי, הגישה של ישראל ביתנו הרבה יותר הומנית. שיהרגו אותו וזהו. מספיק כבר עם העמדת הפנים הזו, מספיק עם ההצעות הבלתי נגמרות וחסרות המשמעות ל"אי אמון" שלעולם לא יצליחו לעבור את הרף שהוצב להן. אביגדור ליברמן יהיה לאי-האמון מעין ד"ר קבורקיאן, ויגאל את המוסד הזה מיסוריו. תנו לו למות בשקט.

הערה אדמיניסטרטיבית: בעקבות הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות לבלוג, וגם כמה "פרגונים". אני רוצה להודות לכל התורמים ולאחל לכם שלא יצלבו אתכם ויחברו אתכם לזונדה.