לא שומעים!

נייצ'ר פרסם טור שעוסק ב"בעיית המגירה" במחקר מדעי, ובהמשך צייץ קישורים לשני אתרים שמנסים לפתור את הבעיה הזו.  זה הזכיר לי מאמרון שכתבתי פעם עבור ידיעון המחלקה למדע המדינה באונ' העברית, בו תפקדתי כעורך במשך שנתיים. מכיוון שאין גרסא אלקטרונית של הידיעונים, חשבתי שאולי כדאי לפרסם את הטקסט כאן. אז הנה הוא:

שלדים במגירה

מה קורה כשחוקר מצליח להוכיח כלום?
לד"ר קלי קייט, פסיכולוגית מאוניברסיטת ג'ורג'יה, היה רעיון למחקר. היא ניסחה שאלת מחקר והיפותזה, בנתה מערך מתודולוגי, עמלה במשך תקופה ארוכה באיסוף נתונים, וכשהגיעה סוף סוף לשלב הניתוח, היא גילתה שהכל היה לחינם. מסתבר שההיפותזה שלה לא ניתנת להוכחה בכלים בהם השתמשה. כתבי העת דחו את המאמר בזה אחר זה. גורלו של המאמר נגזר להיות זהה לזה של מספר לא ידוע של מחקרים אחרים שלא הצליחו להוכיח דבר, ולכן לא הצליחו למצוא את מקומם בכתבי העת המקובלים. אלו הם מאמרי המגירה.
אך מאמרי המגירה אינם סתם עוד מכשול טורדני בחייו של איש מדעי החברה. מדובר בבעיה אמיתית שמעיקה על חוקרים כמותניים, ומהווה כשל המעיב על תחומי מחקר רבים. הבעיה זכתה לשם "בעיית המגירה" (File Drawer Problem).

במדעי החברה מקובל כי הסף הסטטיסטי לאישוש השערה הוא מובהקות של 95 אחוזים, או סיכוי של חמישה אחוזים בלבד כי התוצאה שהתקבלה במחקר היא מקרית, ולכן לא ניתן לשלול את הנחת האפס הקובעת כי אין קשר בין המשתנים הנבדקים. אך חמישה אחוזים עדיין מותירים סבירות סטטיסטית גבוהה לכך שמחקר אחד מכל עשרים יאשש סברה שגויה. כלומר: אחד מכל עשרים מחקרים בעלי מובהקות של 95 אחוז, הוא שגוי. כאשר רק מאמר שמצליח לאשש את ההיפותזה שלו זוכה להתפרסם, לוקה תחום המחקר בהטיה המקשה על קהילת החוקרים להגיע לחקר האמת.

לבעיית המגירה יש גם השלכות אחרות, הקשורות בגורם האנושי. כאשר החוקרים יודעים כי מחקרים שלא יאששו את ההיפותזה שלהם יתקשו להתפרסם, גובר הפיתוי לנסח מחדש את שאלת המחקר, בהתאם לתוצאות שהנתונים סיפקו, ואף יש חשש לשימוש בתעלולים סטטיסטיים כדי להוכיח טענה בניגוד לממצאים המקוריים.

גם זמנם היקר של החוקרים נופל קורבן לשד שבמגירה. בעוד מחקרים כושלים צוברים אבק במגירה, חוקרים אחרים עשויים לנסות ולבחון את אותו כיוון מחקר בדיוק, מבלי לדעת שכבר קיימים נתונים המצביעים על שלילת הסברה.

למזלה של ד"ר קייט, זמן קצר לפני שכתבה את מאמרה עלה לרשת אתר אינטרנט חדש – The Journal of Articles in Support of the Null Hypothesis, כתב העת למאמרים בפסיכולוגיה התומכים בהשערת האפס. כתב עת זה, בעריכת ד"ר סטיבן רייסן מאוניברסיטת המבולדט שבקליפורניה, מוקדש למאמרים בתחום הפסיכולוגיה שלא הצליחו לדחות את השערת האפס, ולא מצאו את דרכם לכתבי העת בתחומם. "כששמעתי לראשונה על בעיית המגירה, חשבתי שהפתרון הוא פשוט," אומר רייסן. "כל מה שצריך לעשות הוא לפתוח מקום שבו אפשר לשים את כל מחקרי האפס הללו." רייסן עדיין מאמין בנכונות הפתרון שלו, אילו רק אנשים היו משתמשים בו. על-פי רייסן, כתבי העת המרכזיים אמנם מקבלים מאמרים שכשלו באישוש ההיפותזה שלהם "אבל הם מקבלים חמישה מאמרי אפס, ו-95 מאמרים מובהקים."

לא כולם מסכימים עם רייסן על חשיבות הבעיה. פרופ' גדי וולפספלד, המשמש כסוקר מאמרים עבור מספר כתבי-עת, טוען כי בדרך-כלל, אין סיבה לפרסם מאמרים שכשלו בדחיית השערת האפס. "המטרה של מחקר היא לגלות איך אפשר להסביר תופעה שלא ידענו להסביר קודם," הוא אומר, "ואם אין קשר, אם לא הצלחנו למצוא הסבר, אז זה לא הישג גדול." לטענת וולפספלד, רק אם מדובר בהשערה שכולם מניחים אותה א-פריורי, וחוקר בודק אותה ומגלה שהיא שגויה, אזי יש מקום לפרסום – "וגם אז צריך לשכנע שהמתודולוגיה טובה."

וולפספלד טוען כי הבעיה עשויה להיות חמורה יותר בתחומי מחקר בהם מתבצעים ניסויים, אז קשה לבדוק יותר מקומץ של משתנים, ולכן ניתן לנסח רק השערה אחת במחקר. במדעי המדינה, לעומת זאת, מחקר אחד יכול לכלול מספר השערות. "לא כל ההשערות הללו חייבות לקבל אישוש מתוצאות המחקר. להפך – זה דווקא נותן יותר אמינות לחוקר אם חלק מהשערותיו התבדו."

סטיבן רייסן אינו מקבל את הדברים הללו. "בעיית המגירה נותנת לנו הרגשה מוטעית שחיפושי המידע שלנו בספרות הם שלמים. חוקרים ניגשים לבעיה עם תפיסה מוטעית של התחום. בסקר שערכתי לאחרונה בנושא, נתקלתי במקרה של חוקר שעסק בכתיבת התזה שלו, עד שבשלב כלשהו אמר לו חוקר מוערך בתחום כי סיכוייו להצליח קלושים. כל המחקר שהתפרסם בנושא בכתבי העת תמך בהשערה שלו, אבל במגירה היו עדויות שליליות יותר." רייסן אף קובל על כך שבימים בהם הכלל באקדמיה הוא "פרסם או העלם", המסר שמתקבל אצל הסטודנטים הוא שכל מחקר חייב להיות מובהק כדי להיות שווה את המאמץ.

פרופ' וולפספלד, לעומתו, מאמין כי לרשות קהילת המחקר עומדים כלים לנטרול הבעיה, למשל מדורי ה-Research Notes הקיימים בכתבי עת רבים. שם, הוא מעריך, תהיה נכונות גבוהה יותר לפרסם תוצאות שליליות של מחקרים, מבלי להזדקק למאמרים שלמים. אך גם כך, מסכים וולפספלד כי יש מידה של אשמה גם בחוקרים עצמם: "פעם, כל חוקר פירט במאמרים שכתב את כל תהליך המחקר, כולל הטעויות שלו. יש מקום להודות יותר בטעויות שלנו, ולא לנסות להראות כאילו כולנו גאונים שידעו מראש את תוצאות המחקר."

אגב, המקום בו קראתי לראשונה על הבעיה היה במאמר "מחקר חדש מגלה כי…" באייל הקורא.

אחד הטיעונים שהועלו בעת האחרונה נגד דמוקרטיזציה של מצרים ובזכות הנצחת הדיקטטורה שם, היה שהמצרים אינם מוכנים לדמוקרטיה – היו כאלו שטענו את הטענה המעגלית משהו שאין להם ניסיון בדמוקרטיה, ולכן הם לא יכולים לקיים ממשל דמוקרטי; וריאציה על הטיעון הזה היא האמירה שבמצרים אין שכבה רחבה בעלת מחויבות לדמוקרטיה, ולכן אין לדמוקרטיה בסיס חברתי מספיק^[1]; אחרים, קצת יותר מעודנים, קבעו כי מדינות דמוקרטיות נשענות על מעמד בינוני רחב ומודרניזציה, ולכן מצרים העניה יחסית לא תוכל לקיים דמוקרטיה יציבה.

ברמה מסויימת, אני מניח שאני צריך לשמוח על הטיעונים הללו – מדובר כאן בחלחול של תאוריה פוליטית פר אקסלנס לשיח הציבורי. הבעיה עם החלחול הזה הוא שהוא איטי להפליא, והטיעונים הללו נשענים על תאוריות שכבר מזמן  נחשבות מיושנות ובלתי מבוססות. מאמר סמינלי שהתחיל את התנועה הרחק מצורת החשיבה המגולמת בטיעונים ממין זה הוא "מעברים לדמוקרטיה: לקראת מודל דינאמי" של ד"א רוסטו.^[2]

שתי אבחנות חשובות שרוסטו הצביע עליהן במאמרו היו בין תהליך הדמוקרטיזציה לבין תהליך ה"הביטואציה" (habituation), מה שבספרות המאוחרת יותר כונה בדרך-כלל "קונסולידציה" (גיבוש); ובין הגורמים המעורבים בהיווצרות הדמוקרטיה לבין הגורמים המעורבים בתפקודה. האסכולה שדנה בתנאים המקדימים לדמוקרטיה (prerequisites), הראה רוסטו, ביצעה שגיאה מתודולוגית קריטית. כדי להבין מה התנאים הדרושים להיווצרות דמוקרטיה, בחנו החוקרים מדינות דמוקרטיות יציבות והצביעו על הגורמים המשותפים להן, והשונים ממדינות שאינן דמוקרטיות, או מדמוקרטיות שקרסו. אך מתודולוגיה כזו מלמדת אותנו מה דרוש לתפקודה התקין של דמוקרטיה קיימת. אי אפשר להניח שהגורמים הללו חייבים להתקיים מראש כדי שהדמוקרטיה תיווצר כלל. למעשה, זה די לא הגיוני להניח הנחה שכזו.

על פי רוסטו, תהליכים של דמוקרטיזציה כמעט תמיד נובעים מתוך קונפליקט פנימי.^[3] במצב כזה לא יתכן קונצנזוס חברתי דמוקרטי. הדמוקרטיה לעד תנבע מתוך מערך שיקולים תועלתני של האליטות ברגע נתון. מכאן נובעת חשיבותו של תהליך הגיבוש הדמוקרטי כשלב מעבר מאקט הדמוקרטיזציה למצב המתמשך של יציבות דמוקרטית. שלב הגיבוש הוא זה שבו נבנה הקונצנזוס החברתי. כדי להסביר את השלב הזה, נדרש רוסטו להסברים (או לפחות אנאלוגיות) מעולם הפסיכולוגיה: כפי שבמצב של דיסוננס קוגניטיבי אנשים מבצעים רציונליזציה של הבחירות שהם ביצעו כך שהן תראינה חיוביות בדיעבד, כך, אומר רוסטו, במצב של דמוקרטיה, האליטות מאמצות לעצמן לאורך השנים תפיסת מחוייבות לעקרונות הדמוקרטיים. במילותיו שלו, הדמוקרטיה בנויה כך שהיא מתגמלת את מי שמאמין בדמוקרטיה.

בפייפר שהצגתי לאחרונה כיניתי ארגונים כאלו "ארגונים מפתחי-עצמם" (self-evolving organizations) – כאלו שמרגע שהם קיימים, יש בהם לחץ פנימי להמשיך ולהעמיק את הרציונל המארגן שלהם, כלומר, לחזק ולהרחיב את הדמוקרטיה יותר ויותר. מובן שאין כאן תפיסה דטרמיניסטית של תהליך הקונסולידציה, וגורמים חיצוניים לארגון הדמוקרטי בהחלט יכולים לגרום להדרדרות בתפקודו, ובוודאי שלפני שהושגה "מאסה קריטית" כלשהי, קל מאוד לארגון לרדת מהמסלול ההתפתחותי הנכון ולהתרסק.

–

אז מה כלל המודל של רוסטו לדמוקרטיזציה? ראשית כל, לטענתו, יש גורם אחד שמהווה תנאי רקע הכרחי להתפתחותה של דמוקרטיה, והוא אחדות לאומית. אם אין תפיסה של אחדות לאומית בקרב אוכלוסיה מסויימת, הוא טען, לא יכולה להתפתח שם דמוקרטיה. הסיבה היא שבמצב טרום-דמוקרטי, אם אין תפיסה של אחדות לאומית, אין שום סיבה לנסות לפתור סכסוכים באמצעות פשרות, כלומר, באמצעות דמוקרטיה. אם האוכלוסיה מבודלת על בסיס גיאוגרפי, הרי שסכסוכים יפתרו יותר בקלות באמצעות הפרדות (גם אם כזו שמלווה במלחמה). אם האוכלוסיה מעורבת, רוב הסיכויים שהסכסוכים יפתרו באמצעות אלימות – רצח עם, גירוש המוני, דיכוי.

אבל רוסטו לא טען שאחדות לאומית מביאה לדמוקרטיה. אחדות שכזו יכולה להתקיים מאות שנים בלי שום דמוקרטיזציה. היא מהווה תנאי מקדים, לא גורם. הגורם לדמוקרטיזציה, בהנתן קיומו של תנאי האחדות הלאומית, לעד יהיה סכסוך כלשהו. מוטב סכסוך כלכלי – אותם הכי קל לפתור באמצעות דמוקרטיזציה^[4] – אבל גם עם סכסוכים דתיים או אתניים אפשר להתמודד, כל עוד כולם תופסים את האוכלוסיה כולה כשייכת לקבוצה לאומית אחת. כמובן, לא כל סכסוך מביא לדמוקרטיזציה, וכאן רוסטו לא ניסה לקבוע מסלול אחיד לדמוקרטיזציה. כל מדינה מוצאת את הדרך שלה לדמוקרטיה, אם בכלל. סכסוכים שונים מגיעים לפתרון בדרכים שונות. הדמוקרטיזציה, עבור רוסטו, היא בחירה, וככזו אינה נתונה לחוקים כלשהם, אלא היא כולה תוצאה של סוכנות (agency) אנושית. כך, במקרים מסויימים, בקונסטלציות מסויימות ועם אנשים מסויימות, מתקבלת ההחלטה להתקדם לכיוון שיטה דמוקרטית יותר – אמנם, הבחירה הזו נובעת משיקולים תועלתניים, אבל היא עדיין בחירה, ולא פעולה דטרמיניסטית. אבל מה שחשוב לזכור הוא שההחלטה אינה נובעת, או לפחות אינה חייבת לנבוע, מתוך מחוייבות של המחליטים לדמוקרטיה. ההחלטה לדמוקרטיזציה היא תמיד פשרה, ככזו היא בהכרח לא אופטימלית עבור רוב השותפים להחלטה.

השאלה הקריטית, אם כן, היא לא האם הגורמים ששותפים להחלטה לפעול לדמוקרטיזציה הם גורמים דמוקרטיים בהכרח, אלא האם ההסדר הדמוקרטי יחזיק מעמד מספיק זמן כדי לצלוח את תהליך הגיבוש, כך שהאליטות עצמן יהפכו למחוייבות לדמוקרטיה. רק עם השלמת תהליך הגיבוש של הקונצנזוס החברתי ניתן לעבור לדון בגורמים שהופכים דמוקרטיה קיימת לדמוקרטיה יציבה – וכאן נכנסים לפעולה גורמים שנמצאים באינטראקציה מתמדת עם הדמוקרטיה עצמה. שגשוג כלכלי, למשל, גם נובע מדמוקרטיה (ברובם המוחלט של המקרים) וגם מחזק ומייצב אותה. שקיפות והעדר שחיתות גם ניזונות מהדמוקרטיה וגם מזינות אותה.^[5] וכמובן, עצם החיברות של אזרחים חדשים לנאמנות לדמוקרטיה הוא גורם שגם תלוי בקיומה של דמוקרטיה מתפקדת, וגם דרוש לדמוקרטיה כדי להמשיך ולתפקד. קשה להצביע על כיוון אחד של הסיבתיות, או על צד אחד שממנו נובע השינוי. התערערותו של גורם אחד יכול להיות מאוזן על ידי יציבות בגורמים האחרים, או שיכול לגרור חוסר יציבות כולל של המערכת וקריסתה הטוטאלית.

–

מה שמחזיר אותנו למצרים. למצרים יש זהות לאומית מגובשת היטב. הגם שיש הבדלים דתיים (לדוגמא, העדה הקופטית הנרדפת), אך עד כמה שאפשר לראות, ישנה הסכמה רחבה על זהות לאומית משותפת לכל המצרים. הסכסוך הנוכחי, שנסוב על עניינים כלכליים, הוא בדיוק מהזן שהדמוקרטיזציה פותרת הכי בקלות. על כן, יש סיבות לאופטימיות זהירה באשר ליכולתה של מצרים להגיע לשלב ההחלטה הדמוקרטית. לאחר מכן, נותר עוד לראות אם מצרים תצליח לייצב את עצמה ולגבש קונצנזוס חברתי נרחב סביב עקרונות הדמוקרטיה, שכרגע מרוכזים בשכבה חברתית מצומצמת יחסית. זאת, למשל, להבדיל מלוב. עד כמה שאני מצליח להבין, בלוב יש הרבה פחות תודעה לאומית משותפת, וחלק גדול מהקונפליקט שם נסוב לא סביב גורמים כלכליים אלא סביב גורמי זהות. התפרקותה של לוב לפוליטיקה שבטית היא תוצאה סבירה יותר מאשר דמוקרטיזציה. המשמעות היא או הפרדות של חלקים מסויימים מהמדינה ליחידות אוטונומיות, או קריסה למצב של מדינה כושלת.^[6]

ישראל, לעומת זאת, נמצאת במצב שונה לגמרי. ישראל הגיעה לדמוקרטיה בדרך שרוסטו מגדיר כחריגה – באמצעות חברת מהגרים שלא נטמעה בתוך האוכלוסיה המקומית אלא השתלטה עליה. שלא במפתיע, הקמת המדינה לוותה בגירוש רבתי של הקבוצה הלאומית האחרת. אבל ישראל מיוחדת גם בכך שלקבוצה הלאומית השלטת הייתה תקופה מוקדמת יותר של דמוקרטיה ביחידה מעין-אוטונומית, בדמות מוסדות הישוב. במסגרת הזו, נחסך מהיהודים הצורך להתמודד עם בעיית הלאום השני, והדמוקרטיה יכלה להתפתח בלא מפריע, סביב סכסוכים פנימיים של היישוב היהודי והעולם היהודי באופן כללי (כולל הסכסוך סביב הדרך הנכונה להתמודד עם קיומו של לאום אחר בשטח אותו שאפו להפוך למדינתם).

אבל כיום ישראל היא מדינה דמוקרטית, כשגם האליטות וגם, במידה לא קטנה, רוב העם מחוייבים לעקרונות דמוקרטיים, לפחות באופן חלקי. אפשרויות כמו גירוש או רצח עם אינן מועלות כלל על הדעת, וגם אפשרויות כמו טרנספר ("מרצון") אינן נידונות באופן רציני (אף כי רוב בקרב יהודי ישראל רואים בהן משאת נפש, על פי הסקרים). כמי שדוגל בפתרון המדינה הדו-לאומית, השאלה שהכי מעניינת אותי בהקשר הישראלי היא האם דרישת הרקע הבסיסית ביותר לדמוקרטיזציה נותרת על כנה גם לאחר כינון הדמוקרטיה: האם אחדות לאומית חייבת להתקיים גם כדי לתחזק דמוקרטיה קיימת באופן יציב, או שמא התפוררות הדבק הלאומי אינה מונעת המשך תפקודה של הדמוקרטיה.

אין לי תשובות מוחלטות בשאלה הזו, כמובן, רק תחושות. התחושה שלי, לא תופתעו לשמוע, היא שדמוקרטיה קיימת יכולה להמשיך להתקיים באופן יציב גם בלי הדבק הלאומי. אם ניתן יהיה להבטיח את המחוייבות הדמוקרטית של כל המעורבים, אין סיבה שמדינה דו-לאומית בישראל לא תוכל להמשיך להתקיים כדמוקרטיה שתגן על זכויותיהם של כל אזרחיה. כמובן שיש כאן לא מעט קשיים: ראשית, הדבק הלאומי משמש כסוכן מרכזי של סולידריות הדרושה לקיום מדינת הרווחה. כאשר מחצית האוכלוסיה שייכת לקבוצה לאומית אחרת, מדינת הרווחה נמצאת בסכנה. פתרונות פדרליים שיתנו את האחריות לשירותי הרווחה בידי היחידות האזוריות במקום בידי המדינה הפדרלית (כפי שאכן קיים בפדרציות רבות בעולם) יכולות לפתור את הבעיה הזו. שנית, קיימת הבעיה האקוטית של חוסר מחוייבות לדמוקרטיה בקרב הפלסטינים – הם מעולם לא עברו את תהליך הגיבוש הדמוקרטי. הקמת מדינה משותפת לישראל ופלסטין תצטרך להתמודד עם המצב החריג של מדינה דמוקרטית שמתאחדת עם מדינה שעדיין עוברת תהליך גיבוש. אולי נוכל ללמוד לקחים מהמקרה של גרמניה המאוחדת – אך שם לפחות עמדה להם האחדות הלאומית, בעוד שבמקרה הישראלי/פלסטיני נצטרך להתמודד עם שסע חופף לאומי/דמוקרטי. יצירתו של קונצנזוס בתנאים כאלו היא משימה קשה. יתכן, אולי, אפילו בלתי אפשרית. אין ספק שעומדים בפנינו אתגרים רבים לפני שנוכל לקוות לשכנע חלקים נרחבים מהציבור בכדאיותו של הניסוי שאנו מציעים.

1. דוגמא לטיעון ממין זה אפשר למצוא בפוסט המופתי הזה של נמרוד, שם הוא קורע את הטיעון הזה לגזרים. [↩]
2. Rustow, Dankwart A. “Transitions to Democracy: Toward a Dynamic Model.” Comparative Politics 2, no. 3 (1970): 337-363. [↩]
3. כמעט תמיד, משום שלפעמים הם נובעים מקונפליקט חיצוני – או שהדמוקרטיה נכפית על ידי כוח חיצוני, כמו במקרה של גרמניה ויפן של אחרי מלה"ע השניה, או שהיא מגיעה מגורם חיצוני באמצעות הגירה. הדוגמאות שרוסטו מספק למקרה האחרון הן ארה"ב, קנדה וישראל. [↩]
4. מרקס, טוען רוסטו, טען בדיוק את ההפך מהאמת. הוא חשב שסכסוכים לאומיים ודתיים הם חלק ממבנה העל האפיפנומנלי, בעוד המאבק המעמדי הוא זה שיכריע את המדינות הקפיטליסטיות. במקום זאת, סכסוכים כלכליים נפתרו בקלות יחסית, ובעוד שמדינות שנקלעו לסכסוכים לאומיים או דתיים התקשו להתמודד איתם הרבה יותר. [↩]
5. אינני טוען, כמובן, שאין שחיתות במדינות דמוקרטיות, אלא שיש הרבה פחות מאשר במדינות שאינן דמוקרטיות. [↩]
6. לא שהמצב עד עכשיו היה מי-יודע-מה, כמובן… [↩]

הקדמה

לפני קצת יותר מעשור הלכתי לי לתומי לערב ב"גדה השמאלית" – מקום שאז לא ידעתי מהו – תחת הכותרת "אפשריותה של מהפכה בישראל". בתמימותי חשבתי שהדיון יהיה סביב השאלה האם ישראל נמצאת בסכנת מהפכה (פאשיסטית, פונדמנטליסטית, או סתם הפיכה צבאית). כשהגעתי לשם, הופתעתי לגלות שלמעשה, המתדיינים מקוננים דווקא על כך שבישראל לא תהיה מהפכה (קומוניסטית).

סתם, נזכרתי.

הפגנות כתקשורת

בבלוג "כלוב הקופים" עסקו לאחרונה בשאלה מעניינת: למה, בעצם, הפגנות מפילות משטרים דיקטטוריים? מה אכפת לדיקטטור שאנשים מפגינים נגדו ברחובות? הרי גם אם מסיבה כלשהי הוא אינו יכול לשלוח את הצבא לטבוח בהם, מה מונע ממנו פשוט להתעלם מהם עד שימאס לכולם? הנטייה האוטומטית היא לחשוב שהדיקטטור חושש לחייו, ולכן מעדיף לצמצם סיכונים ולברוח לגלות. אבל במקרה המצרי, לא ממש הייתה סיבה לחשוב שמישהו יסתער על הארמון ויגרור את מובארק לגליוטינה הקרובה.

ההסבר שסיפק גריים רוברטסון מזכיר לנו שדיקטטורה אינה באמת שלטון של אדם אחד, אלא שלטון של קואליציה של אליטות. הדיקטטור אינו בובה במערך הזה, אבל הוא בסך הכל חוליה אחת בתוך הקואליציה הזו. הבעיה העיקרית בדיקטטורות היא מחסור בתקשורת בין השחקנים המרכזיים, מה שמוביל לחוסר יכולת להעריך מאזני כוחות. הנעלם הגדול ביותר הוא החברה האזרחית.

ההפגנות, אם כן, הן כלי מצויין לתקשורת במדינה הדיקטטורית. החשיבות היא פחות במספר המפגינים (אם כי חשוב שיהיו די הרבה מהם), ויותר במי נמצא בקרב המפגינים, ומי מצטרף אליהם במהלך ימי ההפגנות (או לכל הפחות אינו מביע נאמנות ברורה למנהיג). תוספת המידע הזו יכולה להכניס לפעולה שינויים במאזני הכוח שהתקיימו למעשה מזה זמן מה, אך לא היו ידועים באופן מספיק ברור לגורמים המעורבים. קואליציות חדשות מתגבשות, והשלטון הקיים נופל. לפעמים, אפילו, הקואליציה החדשה רואה בדמוקרטיה את הבחירה הטובה ביותר לקידום האינטרסים שלה, והתהליך הארוך והמסובך של גיבושו וייצובו של משטר דמוקרטי יכול להתחיל.

הפגנות וחופש דיבור

באופן אירוני משהו, ההסבר הזה גם מצביע על כך שבמדינות דמוקרטיות בהן מובטח חופש הביטוי, אין להפגנות תפקיד בשינוי מדיניות הממשל. אם בכלל, מה שחשוב בדמוקרטיות הן הפגנות קטנות שמטרתם למשוך תשומת לב ולעורר מודעות לבעיה כלשהי בקרב הציבור (או חלקים ממנו), ולא לשנות את התנהגות האליטות עצמן. כלומר, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח הן משמעותיות יותר מאשר הפגנת "400 האלף" המיתולוגית בימי מלחמת לבנון. התקשורת בין האזרחים לשלטון (ובין אליטות שונות לשלטון) נעשית באופן הרבה יותר ישיר – בין אם בבחירות עצמן ובין אם בסקרי דעת קהל, בסיקור התקשורתי ודרך ארגונים שונים. אם להתנסח בסלוגן, חופש הדיבור מייתר את הצורך בצעקות.

על כן, מדינות דמוקרטיות לא יכולות ליפול במהפכות עממיות – הרי מעצם ההגדרה, אם המהפכה נובעת מתוך העם, היא הייתה יכולה להתבצע באמצעות הצבעה בבחירות, ועוד לפני כן המפלגות המכהנות היו צריכות לראות את הנולד ולהתאים את מדיניותן לרצון הציבור. גם מבחינת הלגיטימציה הציבורית, אם במדינה דיקטטורית המפגינים ברחובות יכולים לטעון ליותר לגיטימציה ציבורית מאשר השלטון, הרי שבמדינה דמוקרטית אף הפגנת ענק אינו יכולה להתהדר בתמיכה הציבורית לה זוכה, בהכרח, הממשלה הנבחרת. במקרה הגרוע ביותר, הפגנת ענק עשויה להביא לבחירות חדשות (אם חלקים מהקואליציה יחושו שהם יכולים להרוויח, או לצמצם הפסדים, מהליכה לבחירות באופן מיידי), אך אין סיבה מהותית להאמין שבחירות חדשות תבאנה לשינוי רדיקלי במדיניות הממשלה.

מכל זאת נובע שהטרוניות כנגד הישראלי שמעדיף לשבת בבית ולא יוצא להפגין כנגד כל העוולות שנעשות נגדו הן שגויות בעליל. אזרחי ישראל נוהגים באופן רציונלי לעילא. חוסר שביעות רצונם מהעלאות המחירים ידוע היטב למקבלי ההחלטות. הפגנה לא תוסיף מידע, ולכן לא תועיל כלל.

והיום בפינתנו "דובי מגיב על דברים שלא באמת ראויים לתגובה" נעסוק בטורו של עו"ד ד"ר אבי נוב אודות פרשת השבוע, שהתפרסם בטמקא לאחרונה תחת הכותרת "מס גולגולת מוסרי ממס הכנסה".

בטור זה, מנסה הד"ר להתלות בחצי פסוק מספר שמות כדי לטעון שמערכת המס שנמצאת בשימוש בכל העולם היא למעשה בלתי מוסרית בעליל, בעוד ששיטת המיסוי שעברה מן העולם זה מכבר היא היא שצריכה להיות מושתת על אזרחי ישראל.

כמה הגדרות זריזות: מס גולגולת הוא סכום קבוע שעל כל פרט לשלם. מס גולגולת ננקב בסכום אבסולוטי, ולא כחלק מהכנסתו של אדם. כלומר, אם המס הוא 100 ש"ח, אדם שמרוויח 1000 ש"ח ישלם 10% מהכנסתו למס, ואילו אדם שמרוויח 10,000 ש"ח ישלם רק אחוז אחד. צורת המיסוי הזו נקראת "רגרסיבית", מכיוון שהיא משפיעה באופן דיספרופורציונלי דווקא על העניים ביותר. מס הגולגולת אינו נפוץ בעולם. מרגרט ת'אצר ניסתה להטיל מס כזה על אזרחי הממלכה, והדבר פחות או יותר עלה לה בכסאה. צורות מיסוי רגרסיביות אחרות דווקא כן נמצאות בשימוש. מע"מ, למשל, הוא מס רגרסיבי, משום שהוא משולם על הוצאות לצריכה – הוצאות שמהוות חלק הרבה יותר גדול מהכנסותיהם של העשירונים הנמוכים לעומת אלו של העשירונים שיכולים גם לחסוך חלק מההכנסה שלהם.^[1]

מס נייטרלי מושת בשיעור קבוע על כל הפרטים, כך שכל נישום משלם אותו אחוז ממשכורתו למס. למיטב ידיעתי אין שום מקום בעולם שעושה שימוש בשיטה הזו כמס הכנסה מס הכנסה נייטרלי נמצא בשימוש בעשור האחרון בעיקר במזרח אירופה, ומספר מדינות נוספות שקלו או שוקלות לעבור למבנה מס זה (ראו גם, ותודה לא.ה. שהסב לכך את תשומת ליבי), אבל במדינות רבות מרכיבים מסויימים במכלול מערך המיסוי יכולים להתאים להגדרה הזו. ביטוח לאומי בישראל, אם אינני טועה, דומה בעקרון למס נייטרלי (פרט לשתי חריגות: תקרת המס – כלומר, המס מושת רק עד למשכורת מסויימת – והמס המוטל על בלתי מועסקים, שהינו למעשה מעין מס גולגולת. השילוב של שני המרכיבים הללו הופך את הביטוח הלאומי בישראל לרגרסיבי במידה מסויימת). כך גם ביטוח הבריאות.

כל מדינה מערבית שאני מכיר עושה שימוש במודל מיסוי פרוגרסיבי על הכנסות. מודל זה משית שיעור מס גבוה ככל שההכנסה עולה.^[2] יש מספר הצדקות למודל מיסוי פרוגרסיבי, אך רובן ככולן הן בעצם וריאציות על האמירה שיש תועלת שולית פוחתת להכנסה. כלומר – ערכו של השקל הראשון שאדם מרוויח איזו זהה לערכו של השקל השמונת-אלפים שהוא מרוויח. ככל שההכנסה עולה, חשיבותה של תוספת למשכורת פוחתת. אדם שמרוויח מעט מאוד ינצל את מלוא משכורתו כדי להתקיים, בעוד שאדם שמרוויח הרבה יכול לנצל את משכורתו כדי לחיות חיי מותרות או אף להשקיע את הכסף ולייצר לעצמו הכנסות נוספות. מכיוון שכך, הגיוני יותר למסות את ההכנסות הגבוהות יותר מאשר את ההכנסות הנמוכות.

אבל ד"ר נוב חושב שדווקא מוסרי יותר להטיל מס גולגולת. הכיצד? נוב מציג מספר טיעונים. ראשית, הוא טוען, השיטה הפרוגרסיבית למעשה מהווה אפלייה לרעה של העשירים, בניגוד למס גולגולת שהוא שיוויוני לגמרי. מובן כי הטיעון הזה מופרך מן היסוד, כפי שכבר הוסבר לעיל. אם ד"ר נוב זקוק להוכחות מן הכתובים, אפנה אותו לסוגיית "כבשת הרש", אותה הוא מבקש לגזול בשם השיוויון ואי האפליה.

שנית, מציג נוב צמד טיעונים תועלתניים. ראשית, השיטה הפרוגרסיבית רעה משום שהיא מסובכת וגורמת לפיכך לבזבוז ממון ציבורי על עצם תחזוקתה. ואכן, מס גולגולת הוא המס הזול ביותר לגבייה – מספיק לנהל עבורו מנהל אוכלוסין ותו לא. סביר להניח שזו גם הסיבה לכך שהתורה עשתה שימוש דווקא במודל זה, ולא במודל שדורש גם לחשב את שווי נכסיו או הכנסותיו של כל נישום, דבר שמן הסתם היה מכביד על בני ישראל הנודדים במדבר. אך מכיוון שבכל זאת מדובר במדינה מודרנית, ומכיוון שמערך הניטור של ההכנסות חייב להתקיים בין כה וכה למגוון צרכים אחרים, לא ברור מה ההוצאה הגדולה הכרוכה במערך המס הפרוגרסיבי.

שנית, וכאן אנחנו מגיעים ללוז העניין, השיטה הפרוגרסיבית אליבא דנוב מעודדת אנשים לבטלנות מחד, ומאידך, להשקעת משאבים באיתור פרצות מס במקום בעשייה יצרנית. כלומר, לא רק שהשיטה אינו מעודדת יעילות, היא ממש בלתי מוסרית מכיוון שהיא מתגמלת "את אלו שבחרו לעבוד פחות". "בחרו" היא כמובן מילת המפתח במשפט הזה, האחרון בטורו של נוב. שכן אם כל מטרת המס הפרוגרסיבי היא לסייע לאנשים שבחרו להיות עניים, באמת לא ברור מה טוב בה. העובדה שרובם המוחלט והמכריע של הנהנים מהפרוגרסיביות של השיטה – כלומר, כל מי שהכנסתו מתחת למדרגת המס הגבוהה ביותר – לא "בחרו" בהכנסתם אלא עושים כמיטב יכולתם כדי לפרנס את משפחותיהם לפי יכולתם, זה לא מעניין את ד"ר נוב. מבחינתו אם אתה לא עשיר כקורח, זה סימן שלא התאמצת מספיק.

יש משהו מבדח כמעט בניסיון הזה של ניאו-ליברלים להציג את החיים כאילו החלום האמריקאי נמצא בהישג ידו של כל אחד – מבדח, משום שהשיטה הקפיטליסטית מבוססת בהכרח על קיומם של הבדלי הכנסה. המערכת הקפיטליסטית זקוקה לאנשים עניים שיעבדו בשביל גרושים ואנשים אמידים שישלמו הרבה כסף תמורת התוצר של עבודתם. בכוונה אני נמנע ממושגים מרקסיסטיים כגון "ניצול", מכיוון שאינני רואה במערכת הקפיטליסטית מערכת של ניצול (בהכרח). אבל להתעלם מהצורך של הקפיטליזם בהבדלי הכנסה ניכרים ולהטיל את האשמה במלואה על אלו שסובלים הכי הרבה מהשיטה הזו, וכל זאת תוך התהדרות בנוצות של מוסריות – כל זה למעלה מיכולתי לסבול.

–

אני לא יכול לסיים בלי להתייחס גם ל"פרשת השבוע" שהתחילה את כל הטור המבזה הזה. ד"ר נוב מצטט את המצווה לתת מחצית השקל לתחזוקת אוהל המועד מכל אדם, "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל–לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם". ישנם שני דברים שנוב אינו מתייחס אליהם, פרט לסוגיית ההתכנות הטכנית של מיסוי פרוגרסיבי בתקופת המקרא. ראשית, ישנה שאלת הצרכים – אין צרכי "עבודת אהל מועד" כצרכי מדינה מודרנית. מעשית, אין שום מס גולגולת ריאלי שהיה יכול לספק את צרכי המדינה בלי לחייב את בעלי ההכנסות הנמוכות לקחת הלוואה כדי לממן את תשלום המס. בשנת 2009, על פי משרד האוצר, הכנסות המדינה ממסים ישירים עמדו על כ-105 מיליארד שקל. אם נחלק את ההכנסות הללו שווה בשווה בין כל אזרחי המדינה, מטף ועד זקן, נקבל מס גולגולת של כ-15,000 ש"ח לשנה. הכנסות המדינה ממסים עקיפים, אגב, עמדו על סכום דומה. כלומר, לדידו של נוב, המדינה צריכה לגבות מכל אזרח קרוב ל-30,000 ש"ח בשנה. בהצלחה.

שנית, נוב מצביע על המילים "העשיר לא-ירבה" כהוכחה למוסריותו של מס הגולגולת. אבל כאן לא מדובר על איסור לדרוש מהעשיר יותר, אלא איסור על העשיר לתת יותר ממחצית השקל. להבדיל, בפרק כ"ה פוקד אלוהים על משה לצאת אל העם "וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". כלומר, לבניית המקדש – זו שתתאפשר רק אחרי ההגעה לארץ ישראל והתיישבות הקבע של העם – אפשר וצריך לתרום כמה שרוצים ויכולים. כלומר אין לתורה שום בעיה עם מס "ככל יכולתך". מדוע, אם כן, נאסר על העשיר להרבות בתרומה לאוהל מועד? אני אינני פרשן גדול, אך אם יותר לי להרהיב עוז, אטען כי המטרה כי אהל המועד יהיה שייך באופן שווה לכל, ולא יגבה ליבם של העשירים לחשוב כאילו להם יש חלק חשוב יותר בעבודת האל, ויהיה ליבם גס בעניים, כשם שליבו של ד"ר נוב גס בשכבות הנמוכות בישראל.

–

אם אנחנו כבר בענייני כסף, רציתי להודות לכל מי שתרם לבלוג. אני שמח לדווח לכם שחלק מתרומותיכם שימש אותי זה עתה לרכישת האלבום החדש של רדיוהד. תבורכו.

1. מכיוון שמוצרי יסוד מסויימים פטורים ממע"מ, למעשה השכבות הכי נמוכות, אלו שלא צורכות כמעט כלום פרט למוצרי יסוד, עשויות לסבול ממנו פחות מאשר השכבות שמעליהן. לחלופין, יש מקומות כמו קנדה בהם הממשלה נותנת "החזר מע"מ" בסך כמה מאות דולרים בשנה לבעלי הכנסות נמוכות במיוחד. [↩]
2. למעשה, שיעור המס הגבוה מושת רק על אותה הכנסה שנמצאת מעל ל"מדרגת" המס האמורה. או, במילים אחרות, שיעור המס השולי עולה. אילו שיעור המס היה עולה עבור כלל ההכנסה ולא רק עבור הכנסה מעל למדרגה הנוכחית, המשמעות הייתה שהנטו של מי שמיד מתחת למדרגה היה גדול יותר מהנטו של מי שבדיוק מעליה. [↩]