לא שומעים!

אתמול היה היומולדת של הבלוג, אבל לא היה לי שום דבר חשוב להגיד, אז לא כתבתי כלום. חשבתי אולי לעשות רשומה עם קישורים לבלוגים חדשים שהתחלתי לקרוא לאחרונה, אבל כשהסתכלתי על הרשימה, אחד הזדקר ככל-כך חשוב שלא נראה ראוי להטביע אותו בתוך ערימה של קישורים. אז הנה בלוג אחד שאתם צריכים לעקוב אחריו, כי הוא חשוב.

אם אתן נשים, אתן תרצו לעקוב אחריו מתוך הזדהות. אם אתם גברים, אתם צריכים לעקוב אחריו מאחת משתי הסיבות הללו:

א. אם הטרדתם אי פעם מישהי ברחוב וחשבתם שמה הביג דיל והיא נהנית מזה, אז אתם צריכים לקרוא את הבלוג הזה, פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שתפנימו.

ב. אם לא הטרדתם אף אחת אף פעם (ואני בהחלט מקווה שאתם בקבוצה הזו), אתם עדיין צריכים לקרוא את הבלוג הזה כי אין לנו שום דרך לחוות את מה שהנשים הללו חוו, אז הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע להזדהות איתן זה לקרוא את הסיפורים הללו ולהחרד.

הכצעקתה – אם לא קראתם עד היום, תתחילו.

שיטת משטר אינה יכולה להבנות כטלאי על טלאי. רכיביה צריכים לפעול באופן הרמוני להשגת מטרה משותפת כלשהי. כך, למשל, השיטה האמריקאית נבנתה מתוך תפיסה שהממשלה היא רע הכרחי — לעיתים אפילו לא הכרחי, למעשה — ולכן יש להגביל אותה בכל מעשיה. שיטת הפרדת הרשויות הנהוגה בארה"ב, על כן, כוללת מספר גדול של נקודות וטו ששואבות את סמכותן ממקורות שונים, כך שהסיכוי לשינויים משמעותיים בסדרי השלטון הוא נמוך בעליל, ושינויים בחוקה עצמה הם נדירים להפליא. לעומת זאת, שיטת ווסטמינסטר הבריטית בנויה לשם ריכוז כח בידי הממשלה: אין הפרדת רשויות, אין חוקה כתובה (ומן הסתם אין מגבלות על שינויה) ואין שום מגבלה על "ריבונות הפרלמנט" פרט לכוחה של המסורת  של תפיסת ה"ראוי" של הפלרמנטרים הבריטים. מרבית השיטות בעולם נופלות אי-שם בין שני הקיצונים הללו, עם חוקים מסויימים שקשה יותר או פחות לשנות, ועם מידה כזו או אחרת של מהמורות ממסדיות בדרך לשינוי הסדר קיים.

ישראל קרובה הרבה יותר למודל הבריטי, עם שתי חריגות חשובות: חוקי היסוד, ובמיוחד שני חוקי היסוד שזכו לכינוי "המהפכה החוקתית" על-ידי אהרון ברק, שבפרשנותו להם יצר מתוכם מרכז כח מאזן לממשלה בדמות בית משפט בעל סמכות לערעור על חוקיותם של חוקים; ושיטת הבחירות היחסית המביאה לריבוי מפלגות ולממשלות קואליציוניות בלתי יציבות. החריגה הראשונה (והמאוחרת יותר, מבחינה כרונולוגית) זוכה לעיקר תשומת הלב הציבורית, אולי משום שה"מוסד" המעורב בה יותר גשמי – בית המשפט העליון – ואחוז בכח ובאינטרסים משלו. אין מדובר בסתם איזה הסדר חוקי שרוב האזרחים לומדים עליו קצת במסגרת שיעורי האזרחות ואחרי זה שוכחים ממנו. אבל שיטת הבחירות במדינה היא אחד המוסדות החשובים ביותר במערך הדמוקרטי שלה, ויש לה השלכות מרחיקות לכת על כל מהלך העניינים הפוליטי בה. כפי שכבר הזכרתי, אחד הגורמים שמאפשרים למערכת האמריקאית להיות כל כך מפוררת היא שיטת הבחירות רבת השכבות שלה: היא שמנתקת את חבר הקונגרס מתלות במפלגתו ויוצרת שני בתים בהם כל חבר הוא, במידה לא קטנה, סיעה בפני עצמו; היא שמאפשרת לנשיא לכהן עם קונגרס לעומתי. בבריטניה, שיטת הבחירות (אותה שיטת בחירות כמו ארה"ב, מבחינת תרגום הקולות למושבים) היא שמאפשרת את אחיזת החנק של הממשלה בפרלמנט, ומייצרת באופן כמעט סדיר רוב במקום שבו לא נמצא רוב שכזה.

השיטה היחסית הנהוגה בישראל, מייצרת מצב שהוא מקביל לסיטואציה בה בריטניה תתנהל לאורך מספר עשורים עם ממשלות מיעוט. המצב, כמובן, רק החמיר החל משנות ה-90 עם התפרקות המפלגות הגדולות לרסיסים בעקבות שינוי שיטת הבחירות^[1] – התפרקות שהמערכת שלנו טרם התאוששה מההלם שלה, חרף כמה סימנים חיוביים לאורך השנים. התוצאה הידועה היא ממשלות לא יציבות וקושי לקדם מדיניות. אפרופו, הטענה כאילו התשובה הנכונה לבעיות הללו היא שיטה נשיאותית היא הבל גמור. התשובה הנכונה היא מעבר לשיטת בחירות אזורית-רובנית שתייצר רוב בכנסת. כמובן שמדובר בתשובה שתיצור הרבה יותר בעיות משהיא תפתור — הבעיות של ישראל אינן מהסוג ששינוי מוסדי גרידא יכול לתקן.

לאור כל זאת, אין זה בלתי סביר שהממשלה תבקש להעביר חלק מתפקידי קבלת ההחלטות לידי גוף אחר, למשל כלל הציבור. אם הממשלה הייתה מבקשת להעביר את חוק יסוד: משאל עם, בו יקבעו ההסדרים והתנאים הדרושים לקיומו של משאל עם בשאלות חוקתיות, הנגישות של הציבור בכללותו לכלי זה וכן הלאה, אני בספק אם ניתן היה להתנגד לחוק, גם אם ברור היה שניתן יהיה לנצל אותו כדי לטרפד הסכמי שלום. אבל תיקון חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) שעבר אתמול בכנסת אינו חוק שכזה. הוא אינו חוק שיוויוני משום שהוא אינו מקנה לכל אזרח ולכל דעה נגישות שווה לחוק. הוא המקבילה האידאולוגית לכל אותם חוקים שמכונים בשמות פרטיים – חוק לפיד, חוק מופז, חוק עמיר. חוקים אינם חליפות, ואסור שיתפרו במיוחד למידה מסוימת. אם המחוקק בישראל חושב שבתנאים מסויימים הציבור צריך לקבל לידיו את המושכות באשר לקבלת ההחלטות במדינה, אי אפשר שהתנאים הללו ישורטטו בצורה שתשרת רוב רגעי ותשלול את הזכות החדשה הזו מידי מי שנמצא כרגע במיעוט.

התיקון החדש מגדיר קווים מאוד ספציפיים ומדוייקים להפעלת משאל עם: רק עם ביטול החלת המשפט השיפוט והמנהל על שטח כלשהו. מיד מזדקר חוסר הסימטריה: סיפוחו של שטח והחלת המשפט הישראלי עליו אינם מצריכים משאל עם. כך, אבן שזרק רוב מזדמן בכנסת לבאר צריכים רוב מוחלט של חברי הכנסת כמו גם משאל עם בקרב כלל הציבור כדי להוציאה.

לא ברור (פרט לשיקולים הפוליטיים, שצריכים להיות זרים בבואנו לחקק חקיקה כה חדשנית במושגי שיטת המשטר בישראל) מדוע אך ורק בנושא הזה מן הראוי לקיים משאל עם. מדוע לא ינתן לעוד סטטוס קוו כזה או אחר קו ההגנה הנוסף הזה? מדוע לא תנתן בידי האזרחים הזכות ליזום משאל עם בנושאים חוקתיים שונים? מדוע לא יורשו האזרחים לערער על קביעות של המחוקק במקרים מסויימים (למשל, לבטל חוק שנחקק, או לחייב חקיקת חוק שנדחה?) — מדוע, לכל הרוחות, דרוש רוב גם בכנסת וגם בקרב כלל הציבור כדי לאשר הסכם עליו חתמה הממשלה, ומדוע אין לאזרחים כל אמצעי לשנות את החלטת הכנסת אם זו בחרה לדחות הצעה שהובאה בפניה?

התיקון כפי שעבר הוא אחיזת עיניים משום שהוא מתיימר לדבר בשפה הדמוקרטית, אך הדמוקרטיה תמיד מדברת בשפת השיוויון. חוק שנותן עדיפות לצד מסויים אינו חוק שמקדם את הדמוקרטיה אלא חוק שעוקף אותה. חוק שמערים קשיים על החלטה מסוג אחד ומקל תמיד עד החלטה מסוג אחר, הוא חוק שעוקף את רצון הציבור, לא כזה שמכבד אותו. חוק שמחשק מחוקק עתידי היפותטי הוא חוק שמחשק את הציבור העתידי שיבחר באותו מחוקק.

דבר בספר החוקים הישראלי אינו מונע מהכנסת להכריע בכל סוגיה שמובאת בפניה כי היא אינה מסוגלת להכריע בה, וכי ברצונה לפנות לקבלת אישורו של הציבור בנושא. אם כך יהיה, לא יוכלו תומכיו של הסכם כלשהו להתנגד לכך בשם הצדק. אך עניינו של התיקון הנוכחי אינו בהצעה מסויימת שעומדת כרגע על הפרק, אלא במניעת מהלכים עתידיים. ובשל כך פגיעתו רעה: היא תהיה רעה אם בעתיד יכשל הסכם שלום שזכה לרוב בכנסת אך כשל במשאל העם; היא תהיה רעה אם ראש ממשלה יפעיל את משקלו כדי לבטל את התיקון קודם לאישור הסכם שלום וכך יביא לאישורו תוך שבירת אמונו של הציבור; והיא תהיה רעה אם ההסכם יעבור על חודו של קול. והיא תהיה רעה אם לעולם לא נגיע להסדר משום שראש הממשלה יחשוש להביא בפני הציבור הסכם שהוא בטוח ביכולתו לעבור משאל עם גם אחרי כל מדורי הגהינום של תשעים ימי קמפיין ארסי כנגדו. אבל זאת, הרי, בעצם, הסיבה. לא?

1. שיעורי בית: מדוע שינוי שיטת הבחירות לשעטנז של בחירות נשיאותיות ובחירות פרלמנטריות יחסיות הביא לריסוק המערכת המפלגתית? [↩]

ספיח אחרון (לבינתיים) מהרצאה שנתתי בכנס בנושא היברידיות לפני כחודש.
מקובל לדבר על שני סוגים של לאומיות – לאומיות מזרח-אירופאית ולאומיות מערב-אירופאית, או לאומיות אתנית ולאומיות אזרחית, בהתאמה. שני אבות-הטיפוס של סוגי הלאומיות הללו הם גרמניה וצרפת (ראו, למשל, Brubaker 1992). בגרמניה, כדי להיות אזרח גרמני, צריך להיות בן לעם הגרמני מבחינה אתנית^[1]. בצרפת, לעומת זאת, כל אחד יכול להיות אזרח צרפתי. כל מה שהוא צריך לעשות זה לקבל על עצמו את דרך החיים הצרפתית, כולל שפה וקבלת החילוניות כדת מדינה (אך לא בהכרח כדת אישית), ותוך זמן קצר יוכל להפוך לא סתם ל"אזרח צרפתי", אלא לצרפתי במלוא מובן המילה.

הבעיה היא שהאבחנה הזו הולכת ומאבדת את השימושיות שלה. יש מעט מאוד לאומים "מזרח-אירופאים" אמיתיים כיום, לא במעט בזכות הלחץ שהפעיל ומפעיל האיחוד האירופי על אותן מדינות מזרח אירופה שמעוניינות להצטרף אליו. בעולם הדמוקרטי הדרישה לשיוויון מלא של כל האזרחים, ולקיומו של מסלול הגירה כזה או אחר גם עבור מי שאינם בני הקבוצה האתנית הדומיננטית, היא כמעט דרישת יסוד, והמעטים שסוטים מקווי היסוד הללו נאלצים להתמודד עם לחצים ניכרים מבחוץ. למעשה, עיקר הקבוצות שאפשר להגדיר באופן מובהק כ"לאומים אתניים" הן בדיוק אותן קבוצות שעדיין לא הצליחו להשיג לעצמן ריבונות עצמאית. הכפילות במשמעות המושג "לאום", בין "לאום-מדינה" ל"לאום שמגיעה לו מדינה", כמו גם הלגיטימציה האוטומטית המוקנית לקבוצות המוכרות כקבוצות לאום, מתוקף עקרון ההגדרה העצמית, הפכו את השימוש במילה הזו לכמעט נטול משמעות. למעשה, אין אפשרות ריאלית להכריע בשאלה האם קבוצה מסויימת היא לאום או לא, משום שאין שום קריטריון אחיד לזיהוי לאומים.^[2]

אבל תחת האבחנה הזו מתחילה לבצבץ אבחנה אחרת, שימושית יותר. האבחנה הזו זונחת את רעיון ה"לאום" ומחליפה אותו במשהו אמורפי עוד יותר, אך כזה שאינו מתיימר לקשיחות שיש, לכאורה, ללאום. במקום לאומים אפשר לדבר היום על "זהויות". ובמקום שפעם היו לאומים אתניים ולאומים אזרחיים, אפשר היום לדבר על זהויות טוטאליות וזהויות חלקיות. בחלוקה הזו, גרמניה וצרפת נמצאות באותו הצד של המתרס, בעוד מן העבר השני עומדות קנדה ובריטניה כדוגמאות הבולטות ביותר.^[3]

זהות טוטאלית היא כזו שדורשת נאמנות מלאה של הפרט אליה. אין הדבר אומר שהפרט לא יכול להחזיק בזהויות נוספות, למשל זהות מגדרית, או זהות מקצועית, אבל כל הזהויות הללו חייבות להיות תואמות לתוך המגבלות של הזהות הטוטאלית. כך, אדם שהוא צרפתי חייב להיות בראש ובראשונה צרפתי. לכן נראה לצרפתים לגיטימי לאסור על עטיית רעלות, שכן אלו מנוגדות ל"דרך החיים" הצרפתית. כאשר יש היתקלות בין "דרך החיים הצרפתית" לבין דרך החיים של הפרט, הצרפתיות מנצחת, והפרט חייב להכפיף את זהויותיו האחרות לזהות הצרפתית שלו.

לעומת זאת, הזהות החלקית מגבילה את עצמה מראש לחלקים מצומצמים של זהותו של אדם. מעבר לתחומים הללו, יכול האדם להגדיר עצמו בכל אופן שירצה. הזהות המדינית החלקית דורשת, למעשה, אך ורק נאמנות לחוקי המדינה ולמוסדותיה. כדי להיות בריטי אין אדם חייב להיות אנגלי (ואפילו לא סקוטי, וולשי או אירי); הוא אינו צריך לאמץ גינונים בריטיים; הוא לא צריך לאהוב קריקט. אבל הוא צריך להיות נאמן למדינה ולהשבע אמונים למלכה כמסמלת את מוסדותיה. המדינה אינה תובעת בעלות על שאר תחומי הזהות של הפרט. כאשר יש התנגשות בין "דרך החיים" של הקבוצה הדומיננטית במדינה לבין דרך חייו של הפרט, אותו תחום של דרך החיים מוסר מתוך הגדרת הזהות החלקית של המדינה ומועבד לידי הפרטים, לעשות בו כפי שירצו.

אחת הבעיות בישראל (ובמדינות אחרות שחולקות איתה תנאים דומים) היא שהיא סובלת מסכיזופרניה. מן היהודים היא דורשת זהות יהודית-טוטאלית, אך מהמיעוטים בתוכה היא דורשת משהו בלתי אפשרי: נאמנות ללא זהות. הערבים (ומיעוטים אחרים) מתבקשים להיות נאמנים למדינה, מבלי שהמדינה תרשה להם להזדהות איתה, שהרי היא אינה מדינתם, אלא אך ורק מדינתו של העם היהודי. כשישראל ביתנו אומרת לערבים הישראלים "אין אזרחות בלי נאמנות", הם יכולים להשיב ש"אין נאמנות בלי זהות" – אי אפשר לצפות באופן ריאלי מאדם להיות נאמן למדינה שאינה מאפשרת לזהות שלה להכיל אותו.

כאמור, הסיטואציה אינה יחודית לישראל. במקומות אחרים היא נפתרה בצורות שונות. בעבר, סיטואציות כאלו נפתרו באמצעות טרנספר או טיהור אתני – אופציה שישראל ניסתה ליישם בשנותיה הראשונות, כפי שמלמד אותנו בני מוריס, אך ללא הצלחה (לצערו). במדינות דמוקרטיות, האופציה הזו אינה פתוחה עוד, דבר שמעורר לעיתים מורת רוח אצל ישראלים מסויימים, שמתלוננים על האיפה ואיפה שנעשית בנו על-ידי מדינות שרק לפני כך וכך עשרות או מאות שנים עשו בדיוק מה שלא מרשים לנו לעשות. במקרים אחרים, קרובים יותר לזמננו, המדינה ויתרה והפכה את זהותה הטוטאלית לזהות חלקית, ובכך איפשרה לחלק גדול יותר מהאוכלוסיה להכלל בזהות ה"לאומית" – אך מדובר בתהליך ארוך של היפתחות איטית.

בישראל התהליך הזה לא התרחש, וקיימת התנגדות רבתי לתנועה בכיוון הזה. ניסיונות מגושמים שנעשו לאורך השנים זכו לרתיעה משני הצדדים. כך, למשל, ניסיונות להכניס את הערבים לתוך האתוס הישראלי באמצעות מסלול חובה של שירות לאומי נתקלו בחשדנות והתנגדות מצד הערבים שחששו, ולא בלי מידה גדולה של צדק, שהם ישלמו את המחיר אך לא יקטפו את הפירות. כמובן, עצם הדרישה הקבועה מהערבים שיוכיחו את נאמנותם למדינה רק מדגישה את חוסר השיוויון האינהרנטי בו הם נתונים, ואת מצבם ככפופים לקבוצה הדומיננטית שהיא "בעלת הבית" במדינה.

הרעיון הדו-לאומי מבקש לחתוך את הקשר הגורדי הזה באמצעות מהלך קיצוני – לא פתיחה איטית של הגדרת הזהות המדינית כך שיותר ויותר אנשים יכללו בו לאורך זמן, אלא שינוי רדיקאלי של הזהות מזהות טוטאלית לזהות דקה מן הדקות. או, אם להסתכל על כך אחרת, אם כיום הזהות הישראלית מאוחה אל תוך הזהות היהודית (מה שלא משאיר מקום ללא-יהודים), הרעיון הדו-לאומי מבקש לבצע ניתוח הפרדה ולהפוך את הזהות היהודית והזהות הישראלית לשתי זהויות נפרדות, ששולטות בספירות שונות של הפרטים האוחזים בהן, כך שהזהות הישראלית תוכל להתקיים גם לצד זהויות לא-יהודיות.

והשאלה שצריכה להשאל היא פחות "האם זה בכלל אפשרי?", ויותר "האם בכלל יש אלטרנטיבה?"

–

אוף-טופיק: גיליתי היום שישנו מאמר אקדמי רציני לחלוטין שמצטט עבודת סמינר שכתבתי בתואר הראשון שלי. שזה מגניב לאללה. מה שפחות מגניב הוא שהכותבים מייחסים את העבודה דווקא למרצה שלי באותו קורס, פול פרוש, ולא אלי. שזה מעצבן. סתם, חשבתי לשתף.^[4]

1. הדברים השתנו במעט החל משנת 2000, בעקבות הלחץ המתגבר של קהילת העובדים הזרים (מה שמכונה "הטורקים", למרות שהכינוי הזה מכסה גם מרוקנים, אלג'יראים ועוד), אבל ניחא. [↩]
2. Roeder (2007) טוען כי קבוצות לאומיות מצליחות להשיג מדינה ריבונית רק כאשר הן בנויות "על-גבי" יחידה אדמיניסטרטיבית פחות או יותר עצמאית, מה שמחזק דווקא את הצד של "לאום-מדינה", אבל כמובן שלטיעון אמפירי אין כוח בדיון עקרוני כגון זה. [↩]
3. ארה"ב היא מקרה מעניין של מעבר מצד אחד – "כור ההיתוך" האמריקאי – לצד השני, עם היווצרותם של ה"אמריקאים הממוקפים". [↩]
4. אם אתם תוהים איך לעזאזל הם הגיעו לעבודת סמינר שלי, אני משער שהסיבה לכך היא שעד לפני כמה שבועות לכל היותר, גוגל סקולר נתן קישורים גם לעבודות שלי שמאוכסנות באתר האישי שלי. כיום, לצערי, הן כבר לא מופיעות שם, וכנראה שאני אאלץ להשיג פרסום אמיתי כדי להופיע שוב לצד אחותי ואשתי ברשימת התוצאות בחיפוש אחר מאמרים מאת קננגיסר. וכן, אחותי היא גניקולוגית בשם פינס. [↩]

אחד הטקסטים שקראתי היום הזכיר לי שנפלה טעות בפוסט שלי על ליאומה של מדינת ישראל. למרבה העניין, דווקא התיקון מחזק את התזה שלי עוד יותר. ברשומה המקורית כתבתי שב-1984 קבעה הכנסת את סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, על פיו ניתן לפסול מפלגות שמתנגדות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זה לא מדוייק. הסעיף שנחקק ב-1984 קבע שני סעיפים נפרדים: שלילת קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, ושלילת האופי הדמוקרטי של המדינה (סעיף שלישי קבע גם הסתה לגזענות כעילה לפסילת מפלגה). כלומר, הסעיף המקורי כלל לא הגדיר את ישראל כמדינה "יהודית", אלא רק כ"מדינתו של העם היהודי". גם הנוסח הזה, כמובן, בעייתי, אבל הוא הרבה יותר עמום במשמעות שלו, והרבה יותר קל לפרש אותו לקולא. והכי חשוב: הוא אינו מגדיר כלל את אופי המשטר בישראל, אלא רק את ה"בעלות" על המדינה. משמע, כפי שטענתי ברשומה הקודמת, הפרשנות המתבקשת של הנוסח הזה היא "יהודית, אבל דמוקרטית", והאופי היהודי של המדינה חייב להיות כפוף להיותה מדינה דמוקרטית.

רק בשנת 2002 תוקן החוק. תיקון אחד הוא הוספת הסעיף לפיו תמיכה בארגון טרור או במאבק מזוין של מדינת אויב היא עילה לפסילה. תיקון אחר הוא איחוד שני הסעיפים הראשונים המקוריים לסעיף אחד בעל אותו נוסח בעייתי – מדינה יהודית ודמוקרטית – נוסח שהרבה יותר קשה לפרש אותו לקולא. בה בשעה, ה"אקטיביזם" של ועדת הבחירות המרכזית גבר באופן בולט, והניסיונות החוזרים ונשנים לפסול את המפלגות הערביות, ניסיונות שנבלמו רק בזכות התערבות בג"ץ, מחזקים את טענתי על ליאומה של המדינה.