לא שומעים!

פוסט אורח של אור ברקת.

בימים האחרונים מתנהל ויכוח מר בטוויטר ובבלוגספירה בעקבות טור שפרסמה רוני אלוני באתר מחלקה ראשונה. הרבה נאמר כבר בויכוח, העוסק בנושא מעניין ואף חשוב מאין כמוהו בעיני. שלא כהרגלי אני מוצא את עצמי נמנע בכוח מהשתתפות פעילה בו. אולי הדבר נובע מפחדנות יתרה מצידי ואולי לא. רוצה לומר, הבעייה היא בי, אבל יש גורמים חיצוניים המזינים אותה.

לפני כחודשיים, לאחר בקשה מפעילות בשייח ג'ראח לא לבוא בגופיות, התנהל באותם פורומים דיון דומה, דיון שלפחות בחלקו השתתפתי באופן פעיל. בשיחה שהייתה לי עם איתמר אחרי הויכוח הוא העלה אבחנה מדוייקת בעיני בנוגע לסיבה לטונים הצורמים אותם הוויכוח לבש – המשתתפים בו איבדו את הנחת תום הלב. כל צד (ואני כולל את עצמי בביקורת הזו) הציב את המתווכח שמולו בעמדה המדומיינת ההפוכה לו. כך אני לדוגמא, הרגשתי כאילו מתייחסים אלי כאל נציג הפטריארכליות עלי אדמות. הציוץ הראשון שלי בנושא היה "בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי נוטה לצד המחנה הפחות טהרני" (מצוטט מהזיכרון). הוויכוח שבהמשך כבר גרם לי לצייץ ביתר נחרצות.

אני לא אוהב למצוא את עצמי בעמדה כזו בה מתייחסים אלי כאל מישהו שאני די משוכנע שאני לא, אני לא חושב שיש מישהו שאוהב את זה. בדיון של הימים האחרונים, כאמור, זה גרם לי לנהוג בזהירות יתרה בדיון שהרבה אנשים שאני מעריך השתתפו בו, בין אם בדעה קרובה לשלי (ליהי, אמיתי) ובין אם בדיעה השונה (חנה, יוסי, נמרוד, נעמה) – והחלוקה הזו נזילה, מטבע הדברים. למען האמת אחרי כמה חילופי ציוצים, עברתי למוד של קריאה בלבד.

את השתיקה הזו, שאולי יש לה משמעות רק בעיני, אני שובר רק כדי לנקוט בעמדה שגם היא זרה לי – העמדה שמדברת על הדיון במקום על נושא הדיון. תוך הסתכנות בלהשמע ניו אייג'י להחריד: תרגיעו, we’re all friends here. אין כאן ויכוח בין לאומנים גזענים או אידיוטים מועילים (ביטוי שאני השתמשתי בו בנושא, ולא, לא אעמוד מאחוריו) לבין תומכי אונס, יש כאן ויכוח בין אנשי שמאל המסתכלים על אירוע או נושא מסוים מזוויות אחרות.

אולי גם זה סוג של השתקה…

למען האמת הגורם היחיד שאני מתקשה להניח את תום ליבו בנושא הוא רוני אלוני שלא רק שלא בחלה בעיוותים ושקרים גסים, עולה בי הרושם שהנושא הזה קרוב לליבה רק במידה בו היא יכולה להשתמש בו כדי לנגח את אנשי השמאל בכללם כ"תומכי חמאס". (למי שמתעקש החלק הראשון של המשפט הזה הוא עובדה – היא שיקרה בנוגע לדרישה לבורקה, היא טענה לשני אנסים בטרם שונה המאמר – ואילו החלק השני הוא פרשנות שלי).

ומומלץ לקרוא את רחביה ברמן שנראה כי הוא היחיד שחקר ושאל וניסה לברר את הדבר הזה, נו איך קוראים לו… עובדות. עד אז מומלץ להסתכל קצת לכיוון הגב של עצמך – יש שם דבשת.

בפוסט הקודם שלי, על דירוג האוניברסיטאות של ה-Times Higher Education, כתבתי שאף אוניברסיטה ישראלית לא הצליחה להכנס ל-200 המקומות הראשונים, לעומת שלוש כניסות בשנה שעברה. התבססתי ברשומה זו על ההנחה שכל האוניברסיטאות הישראליות אכן דורגו, כפי שהשתמע מכללי ההכללה של המחקר של הטיימס. עוד טענתי שאף כלי תקשורת ישראלי לא ידווח על הדירוג הזה, כי לאף אחד אין אינטרס לשלוח הודעה לעיתונות בנושא.

מסתבר שטעיתי, לפחות פעמיים: פעם אחת טעיתי, משום שעיתון הארץ דווקא פרסם כתבה בנושא^[1] — הייתי רוצה לחשוב שאולי הוא הגיע לנושא דרך הבלוג שלי, אבל אני מניח שרוב הסיכויים הן שלא.

פעם שניה טעיתי משום שמסתבר – גם לפי הכתבה וגם לפי מספר תגובות שקיבלתי בעקבות הרשומה ההיא – שלפחות שתי אוניברסיטאות, העברית ותל-אביב, לא נכללו כלל במחקר. כפי שכתבה לי ליבי עוז ממשרד דוברת האוניברסיטה העברית:

הסיבה לכך שישראל לא נכנסה לדירוג שהתפרסם ביום חמישי היא סיבה טכנית ומצערת – בקשה לספק נתונים פשוט לא הגיעה מתומפסון רויטרס לאוניברסיטאות העברית ותל אביב. כמחלקה שאמונה על הספקת הנתונים הללו אני יכולה להגיד לך בבטחה שאם הבקשה הייתה מגיעה אלינו היינו ישר מספקים את הנתונים, כפי שסיפקנו גם ל-QS השנה ובשנים קודמות ואוכל גם להראות לך התכתבויות בנושא שהיו לנו עם נציגי הסקר לאחר פרסומו. בר אילן והטכניון העבירו נתונים אבל לא נכנסו למאתיים הראשונים.

בעקבות התגובות שהתקבלו בבלוג ובדוא"ל פניתי ל-THE לקבל תגובה, ואני אוסיף אותה כאן ברגע שהיא תתקבל. בכתבה של הארץ שלעיל מצוטטת תגובתם לפיה "רוב האוניברסיטאות הישראליות לא זכו להתייחסות ברשימה כיוון שלא ענו לבקשות חוזרות ונשנות להעביר מידע על אנשי הסגל והסטודנטים."

אני מתנצל, לפיכך, על השגיאות שנפלו בדברי. מן הסתם אם האוניברסיטאות כלל לא נכללו בדירוג, אי אפשר להסיק שום דבר על מצב ההשכלה הגבוהה מעצם העדרותן ממנו.

1. תחת תגית "נערכת ההשכלה הגבוהה"! [↩]

לאחרונה פרסם ה-Times Higher Education את הדירוג השנתי שלו של האוניברסיטאות בעולם. לא תשמעו על זה, כנראה, בתקשורת הישראלית משום שלאף מוסד בישראל אין אינטרס לשלוח הודעה לעיתונות בנושא על כך שהוא המוסד המוביל בישראל. בניגוד לדירוג של QS שהתפרסם לפני פחות משבועיים (עוד על הכפילות הזו תכף), שם דובר על "סתם" הדרדרות ממקום כזה למקום אחר, בדירוג החדש ישראל נעלמה לחלוטין ממפת ההשכלה הגבוהה העולמית. בעוד שב-2009 ישראל התנאתה בשלושה מוסדות בדירוג (העברית במקום 102 – ירידה מ-93 ב-2008; ת"א ב-114 (ללא שינוי); והטכניון במקום 132 (ירידה מ-109)), השנה אף מוסד להשכלה גבוהה בישראל לא מצא את מקומו בין 200 המוסדות המובילים בעולם.

צריך להסביר קצת את השינוי המפתיע הזה, כי התוצאות המדאיגות הללו למעשה מצביעות על משהו הרבה יותר משמעותי מאשר איזה גליץ' מוזר בדירוג. מ-2004 ועד לשנה שעברה, ה-THE ו-QS שיתפו פעולה. אך בעקבות ביקורת חריפה על הדירוג הזה, התפרקה השותפות ושני הגופים החלו לפרסם דירוגים נפרדים. בשני המקרים המתודולוגיה שונתה, אך בעוד ש-QS עדיין נסמכים במידה גדולה על מדדים סובייקטיביים שמבוססים על מוניטין^[1], ה-THE שינו את המתודולוגיה בצורה מהותית, פירקו את המדד הסובייקטיבי למחקר ולימוד וצמצמו את המשקל המשותף של שניהם, והוסיפו סדרה של מדדים אובייקטיביים יותר. המתודולוגיה החדשה, כמובן, אינה נטולת בעיות ומבקרי הדירוגים מבקרים לא פחות גם את הדירוג החדש, אבל השינוי הזה מהותי במקרה הישראלי משום שהוא מצביע על התהליך שעובר על מוסדות המחקר הישראלים לאורך העשורים האחרונים.

בעוד שישראל שמרה במידה לא מועטה על המוניטין שלה בעיני חוקרים ברחבי העולם, הלכו המדדים האובייקטיביים של איכות מוסדות המחקר והדרדרו. ברגע שהמדד מבוסס המוניטין איבד חלק משמעותי ממשקלו, מעמדן של האוניברסיטאות הישראליות קרס אל מחוץ לטווח הראיה.

לאוניברסיטאות הישראליות עוד יש הרבה קרדיט בעיני חוקרים בעולם, כפי שאפשר לראות מהדירוג של QS. ישראל חייבת להתעשת ולהעמיד את האקדמיה בחזרה על רגליה, או שהשרידים הללו יעלמו גם הם, ואז בנייתם מחדש תהיה קשה שבעתיים. ממשלת ישראל הכריזה בעת האחרונה על מספר צעדים לחיזוק המחקר האקדמי בישראל, וזהו צעד בכיוון הנכון, אבל אני לא בטוח שהוא מספיק. כולם תמיד אומרים שצריך להפוך את החינוך לעדיפות לאומית ראשונה, ולצערי אני נאלץ לחזור על הססמא הזו. ישראל לא תוכל להתחרות במערכות החינוך המובילות בעולם בלי השקעה ניכרת במערכת החינוך שלה, בכל הדרגות – החל מגיל הגן וכלה בפרופסורים. הטיימס שלח לנו מסר שאם לא יהדהד במוסדות השלטון ויביא לשינוי מהותי, יתבטא תוך פחות משנות דור באובדן המשאב החשוב ביותר של ישראל – ההון האנושי האיכותי שלה. ואז כל הגז הטבעי שבעולם לא יעזור לנו.

–

אצלי? טוב, תודה. אוניברסיטת טורונטו דורגה במקום ה-17 בעולם (מקום חמישי מחוץ לארה"ב, מקום ראשון בקנדה, לא שאכפת לכם), כשהיא ממשיכה רצף נאה של עליות מ-41 ב-2008, דרך 29 בשנה שעברה.

–

עדכון: מדוברות האונ' העברית התקבלה תגובה לפיה חרף טענותיהם של THE, מעולם לא נתקבלה אצלם (או אצל אונ' ת"א) פניה בנוגע לדירוג. על פי THE עצמם, הסיבה להעדרותן של שתי האוניברסיטאות היא שהן לא סיפקו את הנתונים הדרושים ולכן כלל לא דורגו. לפירוט ראו פוסט התנצלות.

1. כלומר, שואלים "שופטים" כיצד הם מעריכים את איכותם של מוסדות שונים – ב-2009 היו בסך הכל 4000 שופטים כאלו בכל העולם. [↩]

פרוייקט יום כיפור של "לא נסתום", אני חייב להודות, גורם לי למידה לא מועטה של אי נוחות. יש משהו לא נאות בכך שאדם יאמר לאדם אחר על מה הוא צריך להתנצל, במיוחד כשהאווירה הכללית היא תוקפנית ומאוד לא מתנצלת.

תביעות כאלו להתנצלות גורמות לצד השני להכנס למגננה, ואינן תורמות בשום צורה לקידום השיח בין הצדדים, גם עם יש מקום להתקדמות שכזו (ולפחות במקרה של בן-דרור ימיני, להבדיל, למשל, מאלי ישי, אני מאמין שיש מקום להתקדמות שכזו). גם האינסטינקט הראשון שהיה לי כשנחשפתי לרעיון – לכתוב פוסט שמתנצל בסרקסטיות על כל הדברים שגרמתי לאנשים כמו החבר'ה של אם תרצו לעשות – גם זה לא מועיל באותה מידה. זה אולי יקנה לי מעט הנאה מההתחכמות המוצלחת (אם היא אכן תהיה מוצלחת), וכמה אנשים שבכל מקרה מסכימים איתי אולי יטפחו לי על השכם, אבל אם הטקסט אי פעם יגיע למי מיעדיו, הוא לא ישיג את המטרה המיועדת.

מצד שני, גם האלטרנטיבה ההפוכה לא ממש מוצלחת. מאז רצח רבין נתרקמה מסורת של "אוהלי הדברות" בין ימין לשמאל בתקופת הימים הנוראים. המטרה היא לגשר על הפערים כדי למנוע אלימות להבא. הבעיה היא שכשצד אחד מאמין לחלוטין בצדקת דרכו והצד השני רוצה להגיע להקשבה הדדית והדברות, אזי התוצאה, אם תהיה, לעד תהיה התקרבות של הצד השני לצד הראשון ולא להפך. הידברות היא רעיון יפה, אבל אני לא בטוח שבתנאים הללו היא מועילה. אם תנאי היסוד להדברות בין הדתיים לחילונים, למשל, הוא קבלת ריבונותו של האל, אזי אין אפשרות אמיתית להדברות.

אז אם לא מתקפה ולא הדברות, מה כן אפשר לעשות? אפשר לפנות לאנשים שפגעו בנו ולהסביר מדוע נפגענו. להסביר מה ציפינו שיעשו ואיך היינו רוצים שינהגו להבא. לבוא אליהם לא מנקודת מוצא של תביעות והאשמות, אלא בהסברים. לא מה לא בסדר בהם, אלא מה אנחנו חשים, איך אנחנו רואים את הדברים. מכאן הם יכולים להחליט אם הם מקבלים את הלגיטימיות של התחושות שלנו, ורוצים להתנצל, או אולי הם רוצים להתווכח עם הנחות היסוד שלנו, או אולי הם חושבים שאנחנו הבנו את הפעולות שלהם לא נכון, או אולי הם פשוט לא שמים עלינו. אבל המרכז של הדיון צריך להיות הפגיעה עצמה, ולא הפוגע. לא צריך להיות לנו עניין לפגוע בבן-דרור ימיני, להעליב את אלי ישי או להאשים את "אם תרצו". יש לנו עניין שהפגיעה בנו תפסק. ואת זה אפשר להשיג, אם אפשר, רק עם שיתוף הפעולה של ימיני, ישי ו"אם תרצו". אז זה אפשר להשיג, אם אפשר, רק אם נסביר להם מדוע אנו תופסים את מעשיהם כפוגעים.

וגם, כמובן, רק אם הם יסכימו להקשיב. אבל זה כבר מעבר להישג ידינו. הפרוייקט של לא נסתום מקבל כהנחת מוצא שהם לא יקשיבו בכל מקרה, אז לפחות שנהנה על הדרך. אני לא חושב שזו דרך פרודוקטיבית במיוחד להשיג את המטרות שלהם, ושלנו.

משרד החינוך פסל לאחרונה ספר לימוד (בעל השם הפלצני והדי דבילי "נאורות ומהפכות בעולם האתמול" – מה זה "עולם האתמול"? במאה ה-20? בעת החדשה? מאז תקופת האבן?) בגלל שהוא כלל מילים קשות מדי כמו "למגר", "זינבו" או "הופלה לרעה"^[1]. מעריכות מטעם משרד החינוך כתבו על הספר שהוא "כתוב בשפה גבוהה ולא מתאים לכל אוכלוסיית התלמידים"; ש"יש מקומות שהטקסט כתוב בשפה שתקשה על תלמידים בינוניים וחלשים" ולבסוף, כי "הרמה הכללית של הספר אינה תואמת את היכולות של תלמיד ממוצע בכיתה ח'".

שני דברים אנחנו למדים מהסיפור העגום הזה: א. מה חושבים אנשי משרד החינוך על ילדי ישראל (ועולה השאלה – מי עשה אותם כאלו נטולי יכולת קריאה?);

ב. מה חושבים אנשי משרד החינוך על תפקידם כמחנכים.

עוד אחד מהדברים שכתבתי בזמנו באותו פוסט מיתולוגי שכבר וויתרתי על כל סיכוי שאי פעם אפרסם אותו, בו אני מתאר את תוכנית הלימודים באזרחות כפי שהייתי בונה אותה, כתבתי שהנחת יסוד שלי היא שאי אפשר ללמד אזרחות רק בשיעורי אזרחות. מכיוון שאחד התפקידים המרכזיים של מערכת החינוך, לדידי, הוא הכנת התלמידים להיות אזרחים טובים ומושכלים, הרי שמן הראוי שהמערכת כולה תפעל כדי לתמוך במטרה הזו, ולא רק שעה או שתיים בשבוע.

אותו הדבר נכון שבעתיים ללימוד דברים בסיסיים, כמו השפה העברית ותרבות עברית. אי אפשר לצפות מילדים להרחיב את אוצר המילים שלהם אם המקום היחיד בו הם עשויים להתקל במילים חדשות הוא בשיעורי לשון. המערכת כולה צריכה לשאוף למצויינות, להרחבת הדעת — ובכך כלולה גם הרחבת היכולת להתבטא באמצעות הכרת מילים וביטויים חדשים.

אנשי החינוך במשרד החינוך שכחו שתפקידם הוא ללמד את הילדים הללו, כל הזמן וכל דבר שניתן ללמדם. הם שכחו שילדים לומדים הכי טוב כאשר מאתגרים אותם, אחרת הם משתעממים ומאבדים עניין. בעיקר, הם שכחו שהמצויינים צריכים למשוך את הבינוניים למעלה, ולא שהבינוניים והחלשים ימשכו את חזקים למטה. אתגור התלמידים החלשים אין משמעותו הזנחתם ועזיבתם מאחור, אלא להפך – זוהי התעקשות שלא להשאירם מאחור, שגם התלמידים החלשים צריכים ויכולים להגיע לרמה מינימלית כלשהי של יכולת התבטאות. כי בואו נודה על האמת – היסטוריה הם לא ידעו בתום 12 שנים^[2], אבל אם המערכת תבנה בצורה נכונה, לפחות הם ידעו עברית, ואז יוכלו לקרוא בעצמם מה שהם רוצים לדעת.

–

אפרופו, חיפשנו לילד ספר על דינוזאורים, ונתקלתי במשהו שהייתי חייב לחלוק עמכם: The Great Dinosaur Mystery and the Bible – ספר בריאתנות לילדים.

כולל דיון בשאלה – האם נח העלה דינוזאורים לתיבה?

1. איך אפשר להאשים תלמידים שגדלים בחברה שיוויונית ואוטופית כמו ישראל אם הם לא יודעים מה זו אפליה? [↩]
2. אני זוכר את הפעם ההיא, לפני כמה שנים, כשסוף סוף גיליתי מה זה ריבנטרופ-מולוטוב. [↩]

הארץ: ארבעה נהרגו, בהם שלושה ילדים

טמקא: שלושה ילדים נהרגו

הכיצד? הרביעי הוא ערבי, אז (ממש מילולית) לא סופרים אותו.

בן-דרור ימיני כותב, כהרגלו, בשבחי מדינת ישראל והרעיון הציוני (הציונות היא היא לוז ההומניות!)^[1]:

שכחנו את העיקר. היהודי הוא האחר. הרעיון הציוני יצא לדרך משום שהיהודי היה האחר. והגשמת הרעיון הציוני היא שלא עוד. לא עוד תלוי ברצונם של אחרים. לא עוד חסדים וטובות. לא עוד פרעות. לא עוד מיעוט. לא עוד אחר. הרעיון הציוני נועד להעניק ליהודים את השליטה בגורלם, במדינה משלהם. לא מדינה גזענית ולא מדינה המתנכרת לאחר ולזר ולגוי, אלא מדינה שבה היהודים הם הרוב והם הריבון. זכויות אדם לכל גר וזר וגוי  בתוך המדינה היהודית – בוודאי שכן. זה ציווי יהודי ודמוקרטי. גם וגם. אך תהליך שבו היהודי יהפוך שוב למיעוט ולאחר – לא ולא.

הדברים הללו התחברו לי למשהו שאני הופך בו לאחרונה בהקשר של המחקר שלי לתזה – מה עומד בבסיס המחוייבות של ישראל לדמוקרטיה? ישראל היא מדינה דמוקרטית, אבל, כפי שהעיר אחמד טיבי, היא דמוקרטית ליהודיה, ויהודית לערביה. מדוע אין המחויבות – האמיתית והכנה! – של מנהיגי המדינה לאורך השנים לעקרונות דמוקרטיים, כפי שבאה לידי ביטוי באופן כה מרשים בתוך הקבוצה היהודית, לא קיבלה ביטוי דומה גם בקרב ערביי ישראל?

התשובה האוטומטית, לכאורה, היא שזה קשור בסכסוך, שהערבים נחשבים גיס חמישי, שהם מזדהים עם אויבינו וכן הלאה. הבעיה עם התשובה הזו היא שישראל מעולם לא ניסתה לקרב את אזרחיה הערבים אליה. להפך – כשהם ניסו להשתלב בתוכה מתוך קבלה אמיתית, גם אם לא ברצון רב, של אופיה כמדינת היהודים, ישראל שוב ושוב דחקה אותם החוצה.

אפשרות אחרת לתשובה שאני מבקש להציע, עוברת דרך הניסיון להבין לא מהי דמוקרטיה, אלא בשביל מה הדמוקרטיה. מדוע אנו מעדיפים משטרים דמוקרטיים על פני חלופות אחרות? נהוג לומר שדמוקרטיה היא משטר גרוע, אבל כל המשטרים האחרים גרועים ממנה. גם אריסטו, בבואו לחלק את המשטרים לסוגים, קבע כי המלוכה היא המשטר הטוב ביותר, אבל הדמוקרטיה היא המשטר המועדף, מכיוון שכאשר היא מושחתת היא הרבה פחות גרועה מאשר העריצות – הגרסא המושחתת של המלוכה.

הדמוקרטיה, אם כן, מגנה עלינו, ולכן אנחנו מעדיפים אותה. אנחנו מוכנים לוותר על מידה מסויימת של שליטה, ולו בתנאי שאף אחד אחר לא מקבל את השליטה הזו במקומנו. דברים שאנחנו לא מוכנים לוותר עליהם בשום פנים ואופן, אנחנו קובעים בחוקה (אך גם אז, חוקות אפשר לשנות).

אבל ימיני, ורבים אחרים בישראל, לא חושבים שהדמוקרטיה מגנה עליהם. הדמוקרטיה היא רק דרך נוחה לנהל את המדינה. אבל מה שמגן עלינו, מה שבאמת שומר עלינו מפני פגיעה, זו עצם קיומה של מדינה בריבונות יהודית. "לא עוד פרעות, לא עוד מיעוט" – שימו לב לסדר הדברים, אין זאת שהיותנו מיעוט גורמת לפרעות, אלא שהדברים נובעים שניהם מגורם אחד משותף, חסרונה של מדינת לאום יהודית – רק כך נוכל לשמור על בטחוננו, אליבא דימיני. "חסדים וטובות", כך מכנה ימיני את ההגנות שמקנות מדינות דמוקרטיות למיעוטים יהודיים בתוכן, חסדים וטובות, לא עקרונות יסוד של השיטה.

התפיסה הזו היא כמעט אוניברסלית בקרב ישראלים יהודים. לדידם, הסיבה שיהודים אינם נטבחים מדי שני וחמישי באירופה ובצפון אמריקה אינה בגלל שאלו הן מדינות דמוקרטיות מבוססות שמגינות על מיעוטיהן, אלא משום שליהודים יש גב בדמות מדינה עצמאית וריבונית משלהם. זה, אולי, גם חלק מהדחף שלנו להנציח את התפיסה של האנטישמיות הגואה-תמיד ברחבי העולם.^[2]

הדמוקרטיה עבור הישראלים, לפיכך, לעד תבוא במקום השני. דמוקרטיה זה יופי של דבר, אבל הקיום הפיזי קודם לה, ואת הקיום, כך טוענת הציונות, מבטיחה רק המדינה הריבונית. יש מידה של אירוניה בכך שהמדינה הוקמה בד בבד עם התגבשותו של "משטר זכויות האדם העולמי" (שמוטב להגדירו כ"מערבי"), ובכך נמנעה מאיתנו האפשרות להוכיח כי לא מדינת ישראל מגינה על יהודי העולם, אלא התפשטותה של הדמוקרטיה והתחזקותה.

ישראלים אוהבים לספר לעצמם שגם בגרמניה הייתה דמוקרטיה, ותראו מה קרה. אבל הדמוקרטיה לא היכתה שורשים בגרמניה עד אחרי מלחמת העולם השניה. רפובליקת ווימאר הרי נכפתה על הגרמנים בניגוד לרצונם, ולאורך כל שנותיה הקצרות חלקים גדולים בציבור הגרמני התנגד לה ולו משום שהיא הייתה סממן נוסף להשפלתם לאחר מלחמת העולם הראשונה. אין דין ווימאר כדין דמוקרטיות מבוססות וותיקות כגון ארה"ב וקנדה – או אפילו גרמניה של ימינו.

ישראל אינה דרושה ליהודי העולם הדמוקרטי להגנתם. חשוב מכך – ישראל היהודית אינה דרושה ליהודי ישראל להגנתם. הרבה יותר חשוב שישראל תפעל לדמוקרטיזציה – דמוקרטיזציה של ערביי השטחים, דמוקרטיזציה של הערבים אזרחי ישראל^[3], ודמוקרטיזציה של עצמה. רק אם נבין שהדבר שישמור עלינו יותר מכל היא הדמוקרטיה, נוכל לכונן לעצמנו חיים בטוחים, מוגנים וחופשיים מפחד.

1. יובל, אני מאשים אותך בזה שקראתי את הטקסט הזה. [↩]
2. אינני טוען כאן שאין אנטישמיות בעולם, אלא שיש לנו נטייה להפריז בחשיבותה ונפוצותה. [↩]
3. שהם, יש לציין, כבר עכשיו מאוד דמוקרטיים בתחומים מסויימים, אך יש לפעול כדי להרחיב את כיבוד זכויות האדם, ובעיקר זכויות הנשים והגייז בקרב הציבור הערבי. [↩]

אולי זה לא רעיון טוב לחשוף את זה, אבל חרף כל שנות הלימוד שלי במדע המדינה, אני עדיין לא ממש מבין איך השתתפות אזרחית אמורה להשפיע על משהו במדינה דמוקרטית. כלומר – אני מבין איך מעורבות בארגון שמפעיל בית תמחוי, או מסייע לנוער במצוקה, או מארגן פעילויות חינוכיות, יכולה להשפיע על החברה. אבל אני לא מבין איך הפגנה, או חתימה על עצומה אמורות להשפיע. הרי אנחנו מניחים שמחליטי ההחלטות פועלים על סמך איזשהו קו מנחה כלשהו, שבנוי על בסיס אידאולוגיה ו/או אינטרסים^[1] שהם מעוניינים לקדם, בתוספת היכרות משמעותית עם מה שיתכן פוליטית – היכרות שנסמכת, לפחות חלקית, על סקרים וניתוחים מעמיקים של דעת הקהל. איך השתתפות בהפגנה אמורה לתרום אינפורמציה לתהליך קבלת ההחלטות הזה? אני בספק אם יש פוליטיקאי שמופתע לגלות שיש קבוצה שתומכת באופציה מסויימת – תמיד יש קבוצה כזו. למה שזה ישפיע על ההחלטות שלו?

אני יכול לדמיין מצב שבו דיון בפרלמנט מוביל אי אלו נציגים לשנות את עמדותיהם בנושאים שאינם בלב המצע של המפלגה בה הם חברים. אני יכול אפילו, בדוחק, לדמיין מצב בו סדרה ארוכה של דיונים כאלו מובילה ח"כ אחד או שניים לשנות באופן משמעותי עמדה באחד מנושאי הליבה של הפוליטיקה הישראלית. מה שאני מתקשה לדמיין זה ראש ממשלה שמסתכל מהחלון, רואה הפגנה בהשתתפות כמה אלפי אנשים, ובעקבות זאת משנה את ניתוח המציאות שלו במידה כזו שסדר העדיפויות שלו ישתנה. למעשה, כשיש ראש ממשלה שאנחנו חושבים שזה יכול לקרות לו, אנחנו קוראים לו "לחיץ" ומתחילים להיות מודאגים.

זה קצת כמו הרעיון המוזר שתפילה יכולה לשנות את ההחלטה של אלוהים בנוגע למשהו (להבדיל, כמובן) – אם אלוהים יודע הכל, ויש לו תוכנית מפורטת עבור כל היקום, למה שהבקשה הבלתי מושכלת שלי לשנות משהו בתוכנית תשפיע עליו? אבל יש הבדל בין דת, שהיא מטבעה בלתי רציונלית, לבין השתתפות פוליטית.

מה שיותר מוזר בכל העסק הזה הוא שהשתתפות פוליטית "בלתי-קונבנציונלית" (כלומר, כל מה שחורג מהצבעה בבחירות, חברות במפלגה וכיו"ב) מהוללת על פי רוב על ידי חוקרים ותאורטיקנים כסממן לדמוקרטיה מפותחת ומבוססת. אבל טרם ראיתי מישהו שמסביר איך בדיוק זה אמור לעבוד, ומראה שאכן יש קשר בין הדברים. מסתבר, עם זאת, שיש מי שמראה שאין קשר.

במחקר שהתפרסם לאחרונה ב-Social Science Journal, בדקו החוקרים סטוקמר וקרבונטי האם מדדים של השתתפות פוליטית בלתי-קונבנציונלית מהווים גורם מתווך לקשר שבין תמ"ג לבין שני מדדים של דמוקרטיה – משך קיומה כדמוקרטיה יציבה, ומדדי המשילות הבינלאומיים (WGI – Worldwide Governance Indicators) של הבנק העולמי ב-39 דמוקרטיות. התמ"ג, יש לציין, נמצא באופן עקבי בקורלציה גבוהה מאוד עם מדדים שונים של דמוקרטיות (למרות שיש חריגים, כמו הודו). השתתפות פוליטית בלתי-קונבנציונלית הוצעה במספר מקרים כהסבר לקשר הזה (משהו בסגנון – כשלאנשים יש הכנסה גבוהה יותר, יש להם יותר פנאי להשתתף בפעולות אזרחיות, דבר שמחזק את הדמוקרטיה. יש לשים לב שההנחה כאן היא שכיוון ההשפעה הוא מהתמ"ג לכיוון הדמוקרטיה ולא להפך, למרות שאפשר בקלות לבנות מודל שמסביר כיוון השפעה הפוך).

כצפוי, המודל מצא שמדדים של השתתפות נמצאים במתאם גבוה למדי עם דמוקרטיה. אבל כאשר ניסו לבחון את השפעת שני המשתנים ביחד במודל רקורסיבי^[2], הסתבר שלמשתנה של השתתפות פוליטית כמעט שאין השפעה על איכות הדמוקרטיה מעבר להשפעת התמ"ג.

אז מה אפשר ללמוד מזה? האם אפשר להפסיק להגיע להפגנות? האם אפשר להפסיק לחתום על עצומות? ראשית, כן. בהחלט אפשר להפסיק לחתום על עצומות. בעיקר באינטרנט. אין פעילות פחות משמעותית מזה לצורך השפעה פוליטית. לעזאזל, הצטרפות לקבוצה בפייסבוק היא פעולה יותר משמעותית מאשר חתימה על כמעט כל עצומה שניתן להעלות על הדעת. מבחינת ההתנהגות שלנו כאזרחים, המחקר הזה צריך להזכיר לנו שעצם ההשתתפות הפוליטית בהפגנה אינה בעלת משמעות אם ההשתתפות הזו לא משמשת כמקפצה למוביליזציה משמעותית יותר.

האינפורמציה היחידה שהפגנה יכולה להוסיף למקבלי ההחלטות מעבר למה שהם כבר יודעים היא, אולי, האינטנסיביות של העמדות בציבור – לא סתם שהרבה אנשים מעדיפים את אופציה א' על אופציה ב' בשאלת מדיניות כזו או אחרת, אלא שאכפת להם מאוד, שיפריע להם אם הממשלה תעדיף את אופציה ב', ושהם יפעילו את כוחם הפוליטי כנגד מקבלי ההחלטות אם תתקבל ההחלטה הלא נכונה. כלומר, ההשתתפות הפוליטית הבלתי קונבנציונלית אינה נשק יום הדין של ההשתתפות האזרחית. להפך – היא בסך הכל איום בשימוש בנשק הזה. הנשק הוא ההצבעה בקלפי. כל עוד הפוליטיקאים יודעים שהם מוגנים, שהאנשים בהפגנות לא ישנו את דפוס ההצבעה שלהם בלי קשר להתנהגות הממשלה (וזה כולל, כמובן, גם מפגינים שבכל מקרה לא יצביעו למפלגה המכהנת), אין להם שום סיבה לשנות את סדר העדיפויות שלהם, ומכאן שהם לא ישנו את ההחלטה שלהם. השתתפות אזרחית בלתי קונבנציונלית שאינה מגובה בהשתתפות אזרחית קונבנציונלית היא חסרת ערך.

למרבה האירוניה, הדגש שמושם בעשורים האחרונים דווקא על סוג זה של השתתפות בתור הסממן של אזרחות דמוקרטית, הביא לירידה בחשיבות שמייחסים רבים דווקא להשתתפות הקונבנציונלית. בכך, האזרחים מעקרים את פעולותיהם מכך משמעות פוליטית. פוליטיקאי שיודע שהמפגינים שמולו לא יצביעו בבחירות בכל מקרה, לא יראה שום סיבה לנסות לרצות אותם.

Stockemer, Daniel, and Benjamin Carbonetti. 2010. "Why do richer democracies survive?—The non-effect of unconventional political participation". The Social Science Journal 47, no. 2: 237-251.

1. דירוג האינטרסים בפני עצמו הוא סוג של אידאולוגיה, גם אם לא מפורשת. [↩]
2. אין לי מושג מה זה מודל רקורסיבי, אז אל תשאלו אותי. [↩]

גוגל השיקו שדרוג לעמוד החיפוש שלהם: גוגל אינסטנט. מה החידוש הגדול שמצריך עמידת דום מצד כל עיתון עם חצי מדור טכנולוגיה בעולם? ובכן, מעכשיו, כשתחפשו משהו בגוגל, תוצאות החיפוש תופענה תוך כדי ההקלדה, ולא רק אחרי שתלחצו על אנטר.

אני לא רוצה לזלזל בכך שגוגל חוסכים לנו עשירית השניה – אני דווקא מאוד מעריך כל פעולה שנחסכת לי בדרך למציאת מה שאני מחפש. יתר על כן, אנשים שמקלידים לאט, ויש כאלו עוד למכביר, צריכים בכלל לשמוח על כל קיצור דרך שכזה (אם כי, כמובן, מי שמקליד לאט בד"כ גם מסתכל על המקלדת בזמן שהוא מקליד, אז הוא לא ישים לב לתוצאות שצצו על המסך).

אבל כמו קפה אינסטנט, מרק אינסטנט או ג'לי אינסטנט, גם לגוגל אינסטנט קצת חסר טעם. או, אולי, מה שאני רוצה להתלונן עליו הוא דווקא על חוסר במעוף בתכנון השדרוג הזה. הרי מה עושה בסך הכל הטריק החדש? לוקח את התוצאה הראשונה של ה"גוגל סג'סט" הותיק, ומציג אותה מיד על המסך. זהו. זהו? אם גוגל היו רוצים להדהים אותי באמת, הם היו בונים אלגוריתם שמערבב תוצאות פופולריות של מספר השלמות פופולריות של מה שאני כותב. הרי כל הפואנטה היא לחסוך לי הקלדה, לא? אז למה כשאני מתחיל לכתוב "האמת", אני מקבל עמוד שלם של תוצאות על "האמת של רביבו", בלי לשלב פנימה תוצאות מתוך "האמת העירומה" ו"האמת המכוערת", שלא לדבר על סתם "האמת"?

טיפה יותר השקעה הייתה הופכת את השדרוג הקטן הזה משטות חביבה למשהו שימושי באמת עבור הגולשים.

בעקבות הדיון סביב "זכויות התלמיד" קישרה אפרת^[1] לפוסט ישן שלה על מה שהיא הגדירה כ"זכויות המגעילות של הילד במשפחה". זה הזכיר לי משהו שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן^[2] – מה, בעצם, הבעיה שלי עם "שיח הזכויות"? מפעם לפעם אני מעיר שאני מתנגד לנטייה של רבים לנסח כל דבר שאנחנו רוצים לקבל כ"זכות". יש כאלו שמתנגדים גם הם לנטייה הזו, ומדברים על "משפוט" של החברה כתוצאה מכך. במיוחד בולט הדבר, כמובן, כאשר ישנה גם חקיקה, כמו חוק זכויות התלמיד, שמגבה את הטענה לזכות.

הטיעון שלי, עם זאת, הגם שאינו שולל את הטרוניה כנגד משפוט החברה, שונה. הטענה שלי היא שהשימוש הזה במילה "זכות" מעוות את משמעותה מן היסוד. "זכות" היא דבר-מה בסיסי. מינימום שבמינימום, שהירידה ממנו מביאה לפגיעה בלתי נסבלת במהות עקרונית של הפרט או החברה כולה. כך הזכות לחיים ולבטחון, הזכות לכבוד אנושי (במובן של dignity, לא של honor), הזכות למשפט הוגן – אבל גם הזכות לחופש הדיבור, לחופש הדת ולחופש ההתארגנות. וכדי להבהיר – כשאני אומר "מינימום", אין הכוונה שאי אפשר לשלול את הזכויות הללו מבני אדם (בניגוד למה שטוענת החוקה האמריקאית, הן בהחלט ניתנות להזרה). ברור שאפשר. הזכויות הללו ניתנו לבני אדם על-ידי החברות בהן הם חיים. פעם לאף אחד לא היו זכויות, ואפילו המושג לא היה קיים. לכל היותר היו פריבילגיות. הכוונה שלי ב"מינימום" היא שחברה ליברלית כפי שחברות מערביות שואפות להיות חייבת להקנות את הזכויות הללו לאזרחיהן.^[3]

אז אין לי בעיה עם כך שהמינימום הזה יכונה "זכויות".^[4] הבעיה היא שהרבה דברים שהם ממש לא מינימום זוכים גם הם לכינוי הזה אצל הרבה אנשים. להפך – במקום להגדיר את הזכויות כמינימום, אנשים מגדירים את המצב המיטבי כזכות. הקישור שאפרת נתנה לחיבור על "זכויות הילד במשפחה" נותן הדגמה מצויינת של הערבוב הזה, בין הרצוי לדרוש. כך, למשל, הזכות לחיים ("לחיות", בניסוח העילג של כותבת המאמר) נאמרת באותה נשימה עם ה"זכות" "להרגיש רצויים ואהובים" (שלא לדבר על הזכות המעניינת "לא לצאת להילחם עד להיותם בני שמונה עשרה" שאלוהים יודע מאיפה היא הופלצה, ואיש לא מסביר מדוע בגיל 18 מוות במלחמה הופך להיות לגיטימי).

קל לראות איפה עובר הגבול – חרף שימוש היתר במושג הזכות, איכשהו המושג "הפרת זכויות אדם" עדיין נשאר נהיר לאדם הממוצע. אם פגיעה במשהו נשמעת לכם כמו "הפרת זכויות אדם", אז המשהו הוא כנראה זכות. אם לא, אז כנראה שלא – כנראה שזה משהו שראוי שיתקיים, אבל לא הכרחי. הוא לא מינימום לתפיסת החיים שלנו.

פרט אחד אחרון נותר כדי להשלים את התמונה. חקיקה אינה בהכרח מקנה זכויות. העובדה שנקבע בחוק, למשל, שכר מינימום מסויים, אין משמעו שלעובד עומדת "זכות" לשכר מינימום. לכן, ביטולו של שכר המינימום אין משמעו פגיעה בזכות. עם זאת, מכיוון שלעובד, כמו לכל אדם, עומדת הזכות לשיוויון בפני החוק, הרי שכל עוד החוק בתוקף, אי עמידה בדרישות החוק (למשל, תשלום שכר נמוך משכר המינימום) מהווה פגיעה בזכויותיו. זהו, אם כן, המצוי, שנמצא בדרך-כלל בין הדרוש (המינימום המוחלט) לבין הרצוי (האידאל).

1. אני כותב "אפרת" כאילו אנחנו מכרים ותיקים, אבל האמת היא שאין לי מושג מי היא, ואם היא לא הייתה מקשרת לבלוג שלי מדי פעם, ואם לא הייתי כזאת זונת סטטיסטיקה, לא הייתי שומע עליה. [↩]
2. למעשה, אני כותב עכשיו על גבי טיוטא שיושבת לי בבלוג, עם הכותרת הזו (מינוס הסוגריים) ובלי טקסט, כבר לפחות שנה, מכאן המספור הבלתי-סדיר שלה. אם אינני טועה, במקור הפוסט אמור היה להיות חלק מהדיון הזה שלי עם נמרוד ואחרים. [↩]
3. ומכיוון שהליברליזם הוא אוניברסליסטי, הזכויות הללו לדעתן חייבות להתקיים בכל מקום בעולם, ואם הן לא מתקיימות, יש פגיעה ב"ערך בסיסי". כמובן שחברות שאינן ליברליות אינן רואות את הדברים כך, ולכן הפגיעה בזכויות אדם אינה כה בעייתית עבורן – שכן זכויות אדם אינן הנחת יסוד שלהן אלא, לכל היותר, דבר שנכפה עליהן מבחוץ. [↩]
4. אגב, אחד המינימומים הללו הוא הזכות לאזרחות, מה שחנה ארנדט כינתה "הזכות לזכויות". [↩]