לא שומעים!

(מקור. ותודה לטמקא שהביאוני עד הלום.)

יוסי גורביץ^[1], ריצ'ארד סילברשטיין והבלוג "המדרון החלקלק" כולם סיפרו לנו ש"קפטן ג'ורג'", שהואשם כי עינה ואיים באונס על מוסטאפה דיראני ועצירים אחרים, קיבל לאחרונה משרה כיועץ לענייני ערבים למשטרת ירושלים. שלושתם גם סיפרו לנו ששמו האמיתי של הקפטן הוא דורון זהבי.

עכשיו, שלושתם נפלו קורבן למתקפת DoS.

הפוסט הזה נכתב כדי ליידע אתכם על כך, אבל גם כסוג של ניסוי. אם הבלוג שלי מפסיק להגיב בקרוב, דעו לכם שמדינת ישראל התחלקה סופית על השכל.

עדכון: הבלוג של גורביץ והמדרון החלקלק חזרו לאוויר. אנחנו עוד פה. צפירת הרגעה? על פי יוסי, התוקף עדיין פעיל.

עדכון 2: על פי דרימהוסט, השירות המארח של קבוצת הבלוגים "ההם", מקור המתקפה היה בכתובת שמשוייכת לנטוויז'ן. גורביץ מבטיח הליך משפטי. יאללה מכות!

1. קישור חלופי [↩]

זוכרים איך במהלך הדיון על הקמת המאגר הביומטרי, הסבירו כל תומכי המאגר כי אזרחים שומרי חוק אינם צריכים לדאוג כלל – מה כבר יש להם להסתיר? מי שמפחד, סימן שיש לו מה להסתיר, ואז למה בכלל שנקשיב לו?

העניין הוא שיש דברים שאנחנו עשויים לרצות להסתיר גם אם הם חוקיים לחלוטין. המאגר הביומטרי היה מאפשר למדינה (וכנראה שגם לגורמים אחרים, בסופו של דבר) לדעת עלי דברים אינטימיים שאינני רוצה שידעו, למרות שאי אפשר להכניס אותי לכלא עליהם. וזכותי שלא ידעו אותם.

אבל למדינה אין זכות כזו. אם המדינה עשתה דברים שלא נעים לה שידעו עליהם, זו זכותם של אזרחי המדינה לדעת על כך. למעשה – זו חובתם של האזרחים לדעת על כך, גם אם היו מעדיפים שלא לדעת. אבל איכשהו, כשזה מגיע למדינה, פתאום מתהפכות היוצרות. פתאום הרשויות דווקא רוצות לגונן על הפרטיות של המדינה, כדי שלא יוודעו לציבור פרטים לא נעימים עליה. גרוע מכך – המדינה מסתירה מידע היסטורי, על דברים שארעו לפני חמישים שנה ויותר, בדיוק בגלל שהיא חושבת שמה שיש לה להסתיר יכול להעמיד אותה בסיטואציה בעייתית מבחינת החוק הבינלאומי. לשם כך, חתם ראש הממשלה לאחרונה על תקנות שמאריכות את פרק הזמן במהלכו מוטל חיסיון על חומרי ארכיון בטחוניים ל-70 שנה, במקום 50 שנה עד כה.

והפחד הזה של המדינה, צריך לגרום לנו לפחד. מאוד. כי מה לעזאזל יכול להיות כל כך גרוע עד ששישים שנה אחרי המעשה, עדיין המדינה מתביישת במעשיה? מי שעשה אותם, סביר להניח, כבר אינו בין החיים, ובין כה וכה אין זה סביר שייענש על מה שזה לא היה. אז מה יש למדינה להסתיר? ממה יש לה לפחד? איזה זוועות בצעה המדינה שכבר עדיף להשאיר את תיאורן לדמיונם של אויבי ישראל במקום לחשוף את העדויות המקוריות? איזה נזק תדמיתי יכול להגרם שגדול יותר מהנזק התדמיתי שבעצם הסתרת הארועים שקרו, למעלה מחמישים שנה אחרי?

אם מדינת ישראל נולדה בחטא – במרחץ דמים – מוטב לנו אם הדברים יצאו החוצה, כפי שאכן החל להחשף בשנים האחרונות, בעקבות פתיחת חלק מהחומר הארכיוני מראשית ימי המדינה בעשור וקצת האחרונים (ואם לא, קל וחומר שיש לחשוף את ההוכחות לכך). חלק גדול מהחומר נשאר חסוי, בניגוד לחוק, עוד לפני התיקון עליו חתם נתניהו, והגביל את יכולתם של החוקרים לבחון את הארועים. קל לטעון שהסיפורים שכן הגיעו לידינו מפי השורדים מנופחים ומשוללי יסוד, שאויבי ושונאי ישראל בודים מליבם סיפורי כזב כדי להוציא דיבתנו רעה. קצת קשה יותר להבין מדוע המדינה נמנעת מלתת לחוקרים גישה לאותם החומרים שעשויים, לכאורה, להפריך את סיפורי הבדים הללו.

קשה לי להאמין שהמדינה עשתה דברים גרועים יותר ממה שכבר מספרים עליה. אני נוטה להאמין שהרשויות השונות פשוט חושבות שאם לא ניתן גישה להוכחות קונקרטיות לכך שהדברים אכן קרו, המדינה לא תאלץ להתמודד עם ההשלכות של הארועים הללו; ושאם המדינה כן תאלץ להתמודד עם השלכותיהם של הארועים הללו, התוצאות תהיינה קטסטרופליות. המדינה, לדעתי, טועה בשני הסעיפים. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אך לא פחות חשוב מכך – ההתמודדות הישירה והישרה עם החטא היא הדרך הטובה והפשוטה ביותר לשים אותו מאחורינו ולהתקדם קדימה, בלי שנישא על גבנו חטוטרת מצחינה.

–

ואולי, כמו שצייץ מישהו, מה שבאמת מדהים בסיפור הזה הוא שבכלל שומרים את המסמכים הללו ולא פשוט שרפו את כולם וזהו.

–

אני רוצה להודות לכל האנשים הנדיבים שתרמו לקרן הדובי, וגם לאנשים שלא תרמו בכסף, אבל הציפו אותי במילים חמות. אם אפילו בלוג אנטיפתי ומיזנטרופי כמו שלי מושך אנשים טובים כמותכם, אולי בכל זאת יש תקנה למין האנושי…

כולם כבר מכירים את המושג אינטר-טקסטואליות – האופן שבו טקסט אחד מדבר עם טקסטים אחרים באמצעות התייחסויות שונות, ישירות או עקיפות. בצורה הכי בסיסית של אינטרטקסטואליות, מדובר פשוט על העובדה שכשאנחנו נתקלים בטקסט חדש, ההכרות שלנו עם טקסטים קודמים משפיעה על הצורה בה אנחנו מפרשים את הטקסט הקיים. שום תוצר תרבותי אינו מתקיים בוואקום.^[1]

אינטרטקסטואליות אינה פעולה או שיטה, אלא יותר אבחנה לגבי המציאות: הטקסטים שלנו מתייחסים זה לזה, וזה נראה לנו לגמרי הגיוני. אבל אני חושב שיש מקום לדבר על החשיבות ליצירת טקסט במה שאפשר לכנות "אנטי-אינטר-טקסטואליות" – אותו מאמץ ניכר לנתק את הטקסט מהסביבה התרבותית שלו כדי לייצר טקסט אחר. או, במילים אחרות, האופן שבו טקסטים מסויימים מבקשים מהקורא לשכוח לרגע מטקסטים קודמים שהוא מכיר. ברמה הבסיסית, כל סרט דורש מאיתנו לעשות זאת – כשאנחנו רואים את בראד פיט בבנג'מין באטן, אנחנו יודעים שזה בראד פיט, אבל אנחנו "שוכחים" את זה למשך הסרט, ומתעלמים מהקשרים אינטרטקסטואליים אפשריים.^[2]

אבל לפעמים הדרישה מהצופה דורשת למחוק כל כך הרבה מהידע התרבותי שלנו עד שאנחנו עוברים למחוזות שמזכירים יותר מדע בדיוני והיסטוריות חלופיות. case in point: הסדרה החדשה מבית היוצר של סטיבן מופאט, "שרלוק".^[3] "שרלוק" לוקחת את סיפורי שרלוק הולמס ומעבירה אותם לימינו אנו. לשרלוק ולווטסון יש בלוגים, שרלוק משתמש ברטיות ניקוטין כי אי אפשר לעשן בשום מקום, והוא מציק למשטרה באמצעות סמסים. אבל כשצופים בשרלוק יש משהו מאוד מציק: בינות לתושבי לונדון מסתובב בחור בשם שרלוק הולמס, ואף אחד לא חושב שזה מצחיק, או לפחות שווה הערה כלשהי. שרלוק הולמס כאייקון תרבותי פשוט לא קיים. שזה מובן, מבחינת הרעיון שבבסיס התוכנית, אבל זה עדיין מקשה מאוד על השעיית אי-האמונה בעת הצפייה בתוכנית. האנטי-אינטר-טקסטואליות הזו זועקת לשמיים.

כמובן, במידה מסויימת כל סדרת טלוויזיה, ככל שהיא מתארכת ומקבלת מקום חשוב יותר בתרבות הפופולרית, הולכת ומתרחקת בהכרח מ"העולם שלנו". אך מכיוון שמדובר בהתפתחות הדרגתית, הדבר פחות מפריע. קל לקבל שהעולם שבסדרה זהה לשלנו בכל פרט לקיומה של סדרת הטלוויזיה האחת הזו. לעומת זאת, כשיש "קרוס-אובר" בין שתי סדרות, שוב מתערערת השעיית אי-האמונה שלנו. פתאום אנחנו צריכים לתקן לאחור את הבנתנו את העולם שבו אנחנו צופים – זה לא רק "העולם שלנו, מינוס סדרת הטלוויזיה הזו", עכשיו זה "העולם השלנו, מינוס סדרת הטלוויזיה הזו, ומינוס סדרת הטלוויזיה השניה גם כן". דווקא ההתייחסות האינטרטקסטואלית כל כך של קרוס-אובר בין שתי סדרות דורשת מאיתנו "אנטי-אינטרטקסטואליות".^[4]

עד כמה אנטי-אינטרטקסטואלית נפוצה בתרבות הפופולרית שלנו? האם ישנם מצבים אחרים שדורשים מאיתנו התאמה לאחור שכזו של הפרשנות שלנו את העולם שבטקסט? והאם רק לי ה"נקע" שגורמת אנטי-אינטרטקסטואליות הרבה פחות נוח לעיכול מאשר ה"נקע" של סדרות מד"ב או פנטזיה שמתרחשות "בעולם שלנו"?

1. למי שלא מצוי בז'רגון, נבהיר רק שטקסט מתייחס לכל צורה של תקשורת, כולל סרט, תמונה, שיחה וכיו"ב. [↩]
2. ולפעמים לא – ב"מועדון קרב" אפשר לראות התייחסויות מפורשות לסרטים אחרים של בראד פיט ואדוורד נורטון. אבל גם פה, אנחנו "שוכחים" שמי שהדמויות שאנחנו רואים נראות בדיוק כמו השחקנים בסרטים האחרים הללו. [↩]
3. מיני סדרה? טרילוגיה? בסופו של דבר, מדובר ב"סדרה" בת שלושה פרקים כשכל פרק בן שעה וחצי. אם היו מקרינים את זה בקולנוע במקום בטלוויזיה, זו הייתה טרילוגיה. [↩]
4. להבדיל, כאשר ספין-אוף מתחיל עם הופעות אורח של סדרת המקור, אין תחושה כזו, מכיוון שהעולם נבנה מתכתחילה ככזה שבו סדרת המקור אינה קיימת, ועם זה קל לנו להסתדר. [↩]

לא עובר יום בו לא נוחת בתיבת הדוא"ל שלי מכתב שאומר, פחות או יותר,

דובי היקר,

רציתי לספר לך עד כמה חיי השתנו מאז התחלתי לקרוא בקביעות בבלוגך המרתק. אין זאת אלא אקט של אלטרואיזם טהור שאתה מהין לחלוק עם הציבור הנבער מהרהוריך עטורי החוכמה ועתירי העזוז. והנה, אף כי חש אני חובה אדירה לך, אין בנמצא כל דרך בה אוכל להביע עד כמה אני אסיר תודה לך על תרומתך המתמשכת לידע האנושי ולסך האושר ביקום באופן כללי. אילו היית חי בקרבנו, הייתי לכל הפחות מזמין אותך לבירה טובה, אך מכיוון שקבעת את משכנך בניכר, אפילו אפשרות זו נשללת ממני.

אנא, דובי, אמור לי – כיצד אוכל לחלוק מעט מעושרי הארצי עמך, כתודה על כתיבתך הנשגבת בבלוגך?

בימים כתיקונם, כאשר מקבל אני מכתב שכזה, אני רק מחייך באצילות ומשיב לכותב כי נעמו לי דבריו עד מאוד, וכי עצם הידיעה כי דברי נגעו לליבו של אחר היא די שכר בעבור עבודתי.

–

טוב, אז לא. אבל עלתה בדעתי מחשבה^[1] שאולי בכל זאת יש שם בחוץ כמה פראייריםאנשים טובים שמעריכים את כתיבתי וישמחו לסייע לסטודנט עני בכמה גרושים. אני לא חושב שאני הולך להרוויח כאן משכורת חודשית מהבלוג, ואני מבטיח לא להעלב אם אף אחד לא יתרום – מה שכנראה יקרה; אם יצטברו יותר מכמה עשרות דולר בשנה אני אהיה די בהלם – אבל אני מניח שלא יכול להזיק לתת את האופציה. אז הנה, בטור השמאלי, יש כפתור לתרומה באמצעות פייפל. אני מבטיח להשתמש בכסף בעיקר למימון הוצאות ספרים הדרושים לי לצרכי התזה ולעינוג הנפש. או כדי לממן מסאז'ים לאשתי, שזה גם חשוב. או צעצועים לילד. או אוכל. תלוי מה חסר באותו רגע.

בלי לחץ. מקסימום הילד שלי ישאר רעב. בגללכם.

(אין לי מושג איך עובד הפייפל מבחינת זיהוי התורמים, אבל אם זה יתאפשר טכנית אני מבטיח גם לכתוב מכתב תודה אישי לכל תורם, שתוכלו למסגר ולתלות בשירותים.)

1. כי אני מעתיק מיוסי גורביץ, לא שאני משווה את איכות הכתיבה שלי לשלו, כמובן. [↩]

היומיים האחרונים היו די מעניינים עבורי – קיבלתי כמות נכבדת מאוד של תגובות על הרשומה האחרונה שלי, גם ישירות בבלוג וגם בבלוגים אחרים, ובאופן כללי הטקסט שלי נחשף בפני כמות חריגה של אנשים.^[1] התגובות, כולל השליליות שבהן, היו רובן ככולן מעוררות מחשבה וענייניות, וזה תמיד כיף להשתתף בדיון שבו כולם מסכימים לכבד את כל הצדדים. פעמים רבות דווקא הבלקניזציה של השמאל גורמת לנו להקלע לויכוחים כה סוערים עד שאנחנו שוכחים שכולנו באותו צד של המתרס.

בחלק מהתגובות עלו הערות שגרמו לי לחשוב שלא הייתי בהיר מספיק בניסוח המקורי שלי, אז אני רוצה לתקן מה שאפשר כעת. (אני מתנצל שאני לא זוכר למי לשייך איזו הערה, ובין כה וכה חלקן עלו מספר פעמים, אז אני פשוט אתייחס באופן כללי.)

ראשית, אני רוצה להבהיר חזור והבהר שהפעילות של המפגינים בשייח ג'ראח היא חשובה ומבורכת בעיני. אינני יכול אפילו להגיד בכנות מלאה שאילו הייתי בארץ היה לי האומץ להצטרף אליהם להפגנות, ובוודאי שלא הייתי עושה זאת לעיתים תכופות, כך שבמידה לא קטנה אני רואה אותם כטובים ממני. מטרת הרשומה שלי לא הייתה להטיל בהם דופי, וצר לי אם כך התפרשו הדברים. בראשית דברי אמרתי שהם נתקלו במצב שממנו, כנראה, לא היו יכולים לצאת ללא שום פגע. הם בחרו בחירה מסוימת. אני חושב שזו לא הבחירה הטובה ביותר, אבל גם הבחירה שאני הייתי בוחר לא הייתה מושלמת. בסופו של דבר, כמו שאמרו רבים, יש פה שאלה של איזון, ומהו האיזון הנכון זו במידה מסוימת שאלה של טעם. הרשומה שלי לא באה להכות על חזם של הפעילים ולהטיל בהם דופי. לכל היותר, ביקשתי להפנות את תשומת הלב לאופן שבו חלק מהפעילים שהשתתפו בדיון הצדיקו את הבחירה באופן שלדידי חורג הרבה מעבר לתחום הלגיטימי עבור מאבק שהוא בבסיסו ליברלי. הטרוניה שלי הייתה פחות כנגד עצם הבקשה להצניע לכת, ויותר כנגד ההצדקה שחלק מהמגיבים בדיון המקורי נתנו לה, בדמות מוסר רלטיוויסטי או יצירת היררכיה של זכויות שבה הזכות הלאומית עליונה על זכותה של האשה (כמו גם זכותו של הגבר) על גופה שלה ועל האופן בו תציג אותו בציבור.

כמו כן, ראוי להדגיש, כמובן, שלא כל הפעילים תמכו בבקשה – התגובות שציטטתי ברשומה המקורית שלי, כמובן, הגיעו מתוך דיון פנימי בקרב הפעילים, ומן הסתם היו שם גם כאלו שאחזו בדעה הקרובה יותר אלי.

במיוחד הצטערתי לראות אנשים שפירשו את דברי כקריאה שלא להשתתף בהפגנות. להפך – הקריאה שלי הייתה כן להשתתף בהפגנות, אך להתעלם מהבקשה הבעייתית ולבוא בלבוש הנוח ביותר עבור הפעיל/ה. הקריאה שלי היא ליצור הפרדה מוחלטת בין המאבקים ולא להכפיף אחד לאחר. אלי גרייצר קישר באחת התגובות לכתבה על ניסיון אונס של פעילת שלום אמריקאית שהושתק כדי שלא לפגוע במאבק הלאומי הפלסטיני. אחרים דיברו על הטרדות מיניות להן זוכות הפעילות היהודיות שמגיעות לשכונה, ו"חוסר הבנה" מצד הגברים הפלסטינים שחושבים שאשה "משוחררת" היא גם "זורמת". לכך אין להסכין. זאת יש להציב כדרישה ברורה לפלסטינים, בלי קשר בכלל למאבק המשותף: רסנו את עצמכם. הכירו בזכותן של נשים על גופן. אין לוותר על עקרונות בסיסיים כאלו בשם אף מאבק. לא מדובר פה בהיררכיה. אין זאת שהגופיה חשובה מסיום הכיבוש, אלא שהם כרוכים אלו באלו. סיום הכיבוש יהיה בכייה לדורות אם משמעותו היא שקבוצה אחת בתוך האוכלוסיה הפלסטינית תזכה לחופש, בעוד שאחרת תדחק עמוק יותר לתוך הדיכוי.

לשאלה התרבותית – אינני מעמיד פנים שהלבוש המערבי הוא "נורמלי" בעוד שהלבוש הערבי הוא "סוטה" או "חריג". כל סגנון לבוש, כמובן, הוא תוצר תרבותי. יתרה על כן, אני לא אספר לכם שום דבר חדש כשאגיד שפריטים רבים בארון הבגדים הנשי המערבי הם לא פחות חלק מדיכוי נשי מאשר החיג'אב. נעלי עקב משברות-רגליים וחצאיות מיני מצרות-צעדים אינן יותר פמיניסטיות מאשר הרעלה או החצאית הארוכה. מה שחשוב כאן הוא פחות מה תלבש כל אחת, ויותר מי אומר לה מה ללבוש. ישנן נשים שמרגישות מועצמות בנעלי עקב, וישנן נשים שמרגישות מועצמות ברעלה. לא לי לשפוט אם מי מהן לוקה ב"תודעה כוזבת" או לא. השאלה היחידה שאני חושב שחייבת להשאל בכל עת היא "האם מותר לה להפסיק?" ומה הסנקציות על כך. בכל חברה תהיינה סנקציות מסויימות על לבוש חריג. כל החברות המודרניות כולן אוסרות על עירום מלא פרט למקרים ספציפיים.^[2] יש, על כן, מידה של חוסר הגינות בדרישה שהם, הפלסטינים, יתקדמו עד לנקודה שאנחנו הגענו אליה, אבל לא לדרוש מעצמנו להתקדם עד לנקודה שהיא, מבחינה תיאורטית, האידאל – כלומר, אף מגבלה על לבוש, כולל עירום מוחלט. מבחינה תיאורטית, אני חושב שהחוק לא צריך לאסור על עירום. מבחינה מעשית, לא תראו אותי מוחה על קיומו של האיסור בחוק, וסביר להניח שאם מישהו יעצר על כך שהסתובב ברחוב בעירום, אני לא ארים קול זעקה.

אז האם אני צבוע? כנראה, במידה כזו או אחרת. ובכל זאת, הנסיגה לאחור נראית לי הרבה יותר גרועה מאשר אי-ההתקדמות.

אבל האם זו נסיגה לאחור? כאן אנחנו מגיעים לנקודה שרק רמזתי אליה ברשומה שלי, והיא השאלה מהי המטרה הסופית של המאבק בשייח ג'ראח. לכולנו ברור ומקובל שהמתנחלים בשייח ג'ראח מנסים להשתלט על אזור שמאוכלס כרגע בפלסטינים ולהפוך אותו לשלהם. הם לא מבקשים להשתלב בחברה המקומית, אלא להחליפה. לאור זאת, כולנו מסכימים שהמהלך הכוחני הזה חייב להפסק והפלסטינים צריכים לקבל את בתיהם בחזרה. אך מה היה קורה אם סתם זוג יהודי היה מבקש לרכוש דירה בשכונה ולעבור אליה בלי לגרש איש מביתו ובלי להקים אף דרישה מהסביבה החדשה שלהם? האם במקרה כזה ידרשו הפעילים מאותו זוג להתפנות גם הוא? או שמא יחשבו שאין שום בעיה בכך כל עוד הכל נעשה בדרכי שלום? או, אולי, הם יחשבו שהיהודים יכולים להשאר אבל רק בתנאי שיתאימו עצמם לתרבות המקומית ויקבלו את תכתיביה?

אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, הרי שמדובר פה על פעילות לשם הפרדה – תפיסה לפיה אנחנו פועלים כדי להשיג איזשהו "אנחנו כאן והם שם". אין לי מושג אם יש כאלו בין הפעילים, אך תיאורטית הדבר יתכן, שהרי יש רבים בשמאל הישראלי שחושבים שיש לסיים את הכיבוש מיד ולאלתר, ושניתן, עם סיום הכיבוש, להתנתק לגמרי מהפלסטינים. ישנם רבים בשמאל שחושבים שאין לנו מה לחפש בכלל בקרב הפלסטינים, והשאיפה צריכה להיות רק צמצום נקודות החיכוך הפוטנציאליות בין שני העמים.

כפי שיודעים קוראים הבלוג הוותיקים, אני מתנגד לגישה הזו. אני חושב שהיא בלתי-ריאלית ובלתי-מוסרית כאחד. שתי האלטרנטיבות הנותרות, אם כן, הן חיים משותפים מתוך כבוד הדדי והכרה הדדית זה בתרבותו של זה, מבלי שנשית דרישות האחד על השני; או חיים משותפים כאשר האחד נאלץ להכפיף עצמו לדרישות האחר. במילים אחרות, הברירה היא בין חברה ליברלית כפי שהיינו רוצים שתהיה כאן, לבין יצירת חזית נוספת של מלחמת תרבות, בנוסף לזו שאנו מקיימים מול הדתיים. אם אנחנו חושבים שזה בסדר שהפלסטינים יקבעו מה מותר ומה אסור לנו, היהודים החילונים (וגם הפלסטינים החילונים, כמובן) בשטח "שלהם", אז אנחנו חייבים גם לחשוב שזה בסדר שהחרדים יקבעו לנו מה מותר ומה אסור בשטח "שלהם". אם אנחנו חושבים שזה לגיטימי לדרוש מאשה שתתלבש צנוע כדי שצעירים פלסטינים לא יטרידו אותה מינית, אנחנו צריכים לחשוב שזה לגיטימי לדרוש מאותה אשה להתלבש צנוע כשהיא עוברת בשכונה דתית כדי שלא יזרקו עליה חיתול מלוכלך.

בקצרה, השאלה היא האם אנחנו נלחמים למען עתיד משותף או לא. אם לא, אז אני אינני שותף למאבק הזה. אם כן, אז המאבק הנוכחי גם בונה את העתיד המשותף הזה, וכדאי שכבר עכשיו העתיד המשותף הזה יהיה כזה שכולנו רוצים לחיות בו. אם כל המאבק השמאלני יסתיים בכך שייצרנו לעצמנו חברה עוד יותר מסורתית, עוד יותר בלתי-ליברלית, אז יצאנו ושכרנו בהפסדנו.

–

אברהם בורג פרסם אתמול טור ב"הארץ" בו הוא קורא – חכו לזה, הנה זה בא – להקמת מפלגת שמאל חדשה. כן. אבל האמת היא שאני לא רוצה ללעוג לו. כי בעוד שרוב הקריאות בסגנון הזה מבקשות איזו מפלגת שמאל אמורפית שלא ברור במה היה תהיה שונה ממרצ חוץ מזה שתהיה לה תדמית יותר צעירה וגם, איכשהו, פחות אשכנזית, המפלגה שבורג מבקש שונה:

הגיעה שעתה של מפלגה ישראלית, יהודית-ערבית, שתחרוט על דגלה מחויבות מלאה לשוויון, בלא שמץ של אפליה וגזענות. בלי התסבוכים של מרצ ובלי המטען של חד"ש. מפלגה שתפליג הרחק מעבר לפרדיגמות הציוניות הקלסיות, המתעלמות עדיין מקיומם של ערביי ישראל. מפלגה שתדרוש שוויון מלא לכל אזרחי ישראל, לפחות כמו השוויון שאנחנו תובעים ליהודי התפוצות בכל מקומות מגוריהם.

מפלגת "שוויון ישראל", שסימנה "שי", תיאבק למען מדינה שתהיה דמוקרטית מוחלטת, וכל היתר ייהפך לאישי או קהילתי. המפלגה תתמודד עם הסתירה הפנימית, המתחסדת, של "מדינה יהודית דמוקרטית", שמשמעה הרבה דמוקרטיה ליהודים ויותר מדי לאומנות יהודית לערבים.

זאת תהיה מפלגתם של אלה המחויבים לערכי התרבות האוניוורסליים והישראליים העליונים: כבוד האדם, אהבת השלום, שאיפת החירות, צדק ושוויון.

מצביעיה ונבחריה יקבלו עליהם את הגדרת ישראל כ"מדינה שמשטרה דמוקרטי ושוויוני, והיא שייכת לכל אזרחיה וקהילותיה. מדינה שבה בחר העם היהודי לחדש את ריבונותו ובה הוא מממש את זכותו להגדרה עצמית".

בורג עדיין לא נוקט במילים הללו בדיוק, אלא מסתובב סביבן בזהירות, אבל הוא מבקש מפלגה "ציונית" שתדגול במדינת כל-אזרחיה. אני לא מחסידיו של בורג. יש משהו… מעצבן… באיש הזה. אבל הסנטימנט שהוא מביע כאן הוא כזה שאני מזדהה איתו. גם אני רוצה מפלגה כזו (אני הצעתי לקרוא לה 'צל"ש' – המפלגה הציונית לשיוויון). אין לה סיכוי, כמובן, אבל מותר לחלום. אפילו לאברום בורג מותר, ותמיד לשמח לשמוע על עוד אנשים שחולמים את אותו החלום.

–

חובה אחת קטנה אני חייב, ורציתי לתקן את המעוות. את הקישור המקורי לדיון של פעילי שייח ג'ראח קראתי בבלוג הקישורים "מה אני קוראת" של אפרת וייל. מומלץ למי שרוצה להחשף לעוד מעגל של מקורות מעניינים לקריאה.

1. מספר הכניסות ביומיים האחרונים לבדם מהווה כ-25% מסך הכניסות לבלוג בחודש האחרון. [↩]
2. למעשה, באנגליה אין איסור על עירום, אלא רק על "חשיפה מגונה", כאשר זו מוגדרת בד"כ כחשיפה שמטרתה גירוי מיני, הטרדה או משהו ממין זה. גם בקנדה החוקים פחות מגבילים מאשר מה שאנחנו רגילים לחשוב כ"נורמלי". אני מניח שגם בגרמניה וסקנדינביה ההגדרות של מה נחשב בלתי חוקי מצומצמות יותר. [↩]

פעילים שמסייעים לארגון החלק הישראלי של ההפגנות בשייח ג'ראח פרסמו לאחרונה קריאה לחבריהם למאבק להגיע להפגנות בלבוש צנוע. הפעילים, שמודעים לנפיצותה של הבקשה הזו, לא רק טרחו להבהיר ש"אף אחד לא מבקש מנשים לעטות חיג'אב" אלא אף הציגו את הבקשה כנושא בעל משמעות חשובה דווקא לקידום הפמיניזם: "רבות משותפותינו הפלסטיניות, וגם כמה משותפינו הפלסטינים הביעו חוסר נוחות בעניין הלבוש החשוף. חלקן אף נמנעות במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזו [...] נוכחותן של הפעילות הפלסטיניות בהפגנות היא דבר שאיננו מוכנות לוותר עליו". משמע: הדרישה באה מהנשים הפלסיטיניות (ולכן, לכאורה, אין מדובר בדיכוי האשה), והמטרה היא דווקא קידום ההשתתפות הפוליטית של הנשים הפלסטיניות, ולכן היא מצדיקה את הגבלת חרותן של הנשים היהודיות.

מדובר בתופעה נפוצה למדי במאבקים של השמאל: קשה להלחם למען כל המטרות הנעלות בבת אחת, וקשה לקדם את השיוויון של כולם בו בזמן. התוצאה זכתה לכינוי "קניבליזם בלקניזציה שמאלנית"^[1] – המאבק לקידום מטרה שמאלנית אחת נעשה על חשבון מטרות שמאלניות אחרות, לעיתים תוך רמיסתן ממש. הדוגמא הקיצונית ביותר לתופעה הזו היא פית"ה, ארגון זכויות בעלי החיים, שהכלי הכמעט בלעדי שלו להשגת תשומת לב ציבורית היא חיפצונן של נשים ושימוש בפורנוגרפיה רכה. חברת ההלבשה ה"אתית" והירוקה אמריקן אפארל נוקטת באותה הגישה ממש. אבל לא תמיד נמצא המאבק הפמיניסטי בצד המפסיד – הפמיניזם עצמו הואשם פעמים רבות בהתנהגות דומה. כך, למשל, הואשם הפמיניזם הליברלי של הגל השני בכך שהוא דאג לזכויותיהן של נשים לבנות בנות המעמד הבינוני הגבוה בלבד, ושאת חרותן של אלו הן קנו על גבן של נשים לא-לבנות ובנות המעמדות הנמוכים יותר. המאבק בין זרמים שונים של פמיניזם בעשורים האחרונים לעיתים קרובות נסוב בדיוק סביב השאלה כיצד ניתן לקדם את שיוויון האשה כאשר אין הסכמה בין הנשים לגבי משמעותו של שיוויון כזה, שכן מה שחלקן רואות כהשפלה ודיכוי (שלא לומר "תודעה כוזבת"), אחרות רואות כחלק מעיקרי אמונתן, תרבותן והגדרתן העצמית כנשים.

כעת פעילי ופעילות שייח ג'ראח עומדים בדיוק על קו השבר הזה ומנסים לנווט את דרכם בשלום, אך אני אופתע מאוד אם הם יצאו מהקרב הזה ללא פגע.  השאלה היא האם אפשר לא לבחור – האם אפשר לפעול גם לקידום עניינם של הפלסטינים (שעל פי הדיווח לפחות חלקם אינם מקבלים את הדרישה הליברלית לחרות מלאה לנשים) וגם לקידום ושמירת חירותן של הנשים? או שמא חייבים לבחור? ואם חייבים לבחור, איך בוחרים?

נכון לעכשיו, הפעילים בחרו להגביל (גם אם במידה מצומצמת) את חירותן של הנשים היהודיות הבאות להפגין למען המטרה המשותפת של כולם. אמנם בהודעה המקורית, המנוסחת בקפידה, לא נאמר כך, אך בתגובות עלה די מהר הטיעון של "אפשר לחשוב" ו"איך אפשר להשוות" בין הפגיעה המהותית והמתמשכת בפלסטינים לבין הפגיעה השטחית וחסרת המשמעות לכאורה בנשים. "זכות ערביי ירושליים לשיוויון בפני החוק, ולאי גרוש מבתיהם, חשובה בעיני מונים רבים על זכותי ללבוש מכנסיים קצרים," כותבת שירה, לדוגמא. אבל אם שירה מנסה להציג כאילו הפגיעה כאן היא רק בה עצמה (ולכן זכותה למחול על כבודה), הגדיל לעשות מני ונגע בנקודה הבעייתית ביותר: "צריך לבחור את המאבקים החשובים כרגע. והמאבק נגד ההתנחלות בשייח ג'ראח עומד במקום גבוה יותר מבחינתי בסדר העדיפויות מאשר הדאגה לזכויות נשים בחברה הפלסטינית." נכון אמר מני – הכניעה לתכתיב כאן משמעה ויתור על המאבק למען שיוויון בתוך הקבוצה הפלסטינית, ולא רק ויתור רגעי של הנשים היהודיות על איזו נוחיות כלשהי. וגם על זה הוא מוכן לוותר. ואיך אפשר בלי מילת ה-ק' — "התפישה שבאנו לעזור או שהלבוש או ההתנהלות שלנו נאורה או נכונה יותר היא קולוניאליסטית מיסודה. אני לא הגורם המחנך" (אלונה). עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

ולמה, בעצם, שלא נהיה גורם מחנך? השמאל מנסה לחנך את כולם, מדוע לא את אותם פלסטינים שנהנים מסיועם? הרי דווקא אותם פלסטינים נמצאים כעת בעמדה הטובה ביותר כדי להכיר בצדק שבערכים השמאלניים. אם נחכה עד שתושג המטרה ורק אז נסתובב ונתחיל לנסות להרצות להם על שיוויון מגדרי, זה יהיה מאוחר מדי – החירות שהושגה במאבק תזרום כולה לידי הגברים בקבוצה, והנשים תוותרנה מחוסרות קול להאבק על שיוויונן. דווקא סיטואציות כמו זו הנוכחית יוצרות הזדמנות פז להשוואת תנאיהן של הנשים לגברים. מאז ומתמיד רגעים של מאבק היו רגעים שבהן הנשים הורשו לתפוס עמדות כוח שלא ניתנו להן בזמנים שלווים יותר, ואם הן לא ניצלו את הרגעים הללו כדי למסד את מקומן החדש בחברה, הן איבדו אותו. כך היה במלחמת העולם הראשונה כאשר נשים נקראו אל הדגל, ובעקבות זאת הצליחו להשיג זכויות פוליטיות וחברתיות במקומות רבים שנשארו עימן גם אחרי המלחמה. (אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שהדמוקרטיה האחרונה בעולם שנתנה זכות הצבעה לנשים הייתה שוויץ…) אפילו הכתומים שנאבקו כנגד ההתנתקות נאלצו לתת עדיפות למאבק הפוליטי שלהם על פני רצונם בדיכוי בנותיהם, והן הורשו להשתתף בהפגנות חרף האפשרות למה בעיניהם הוא מגע בלתי צנוע בינן לבין חיילים ושוטרים. אינני מכיר את הציבור הדתי-לאומי כדי לדעת איזה השלכות ארוכות טווח, אם בכלל, היו למאבק הזה על מעמדן של נשים בחברה הזו, אך לא אופתע אם מתחת לפני השטח רותחת שם מנהיגות נשית.

זהו רגע בו אפשר לבוא אל הפלסטינים עם אמירה ברורה: אנחנו נהיה לצידכם, כי אנחנו רוצים להפסיק את הדיכוי, אך לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא. אם אתם רוצים את הסיכוי הנוכחי להשיג את חרותכם, אתם חייבים לתת גם לנשותיכם את חירותן. אי אפשר להלחם באמת בדיכוי אחד על-ידי חיזוקו של דיכוי אחר. התנגדותו של השמאל לדיכוי נובעת מתוך ראיית עולם כוללת, וכל דבר בה קשור בכל דבר אחר. לא ניתן להשתמש בלשון ליברלית בעבור הסרת עול הדיכוי מהעם הפלסטיני, אך להמנע מהלשון הזו בבואנו לתאר את דיכויה של האשה הפלסטינית (או היהודית, למעשה – זה לא כאילו המאבק הפמיניסטי בקרב יהודי ישראל הושלם זה מכבר).

הרציונל של אנשים דוגמת יצחק לאור או אותה אלונה שצוטטה לעיל, שיכולים מצד אחד להתנגד נחרצות לדיכויו של העם הפלסטיני ומאידך לא לראות כל בעיה בדיכויין של נשים כאלו או אחרות, אינו ברור לי כלל. אינני מבין איזו השקפת עולם קוהרנטית יכולה ליצור שילוב מוזר שכזה. צורת החשיבה היחידה שיכולה להוביל לכך, עד כמה שאני רואה, היא פעילות פוליטית לשם מירוק המצפון, על ידי אלו שקונים את התאוריה שהכיבוש ורק הכיבוש הוא מקורו של כל הרוע, ואין בילתו.

אך מירוק המצפון אינו אידאולוגיה. המלחמה בכיבוש ובדיכוי צריכה לנבוע מתוך ניתוח המציאות ומתוך השקפת עולם קוהרנטית. נכון לעכשיו, וחרף העבודה החשובה והכוונות הבאמת טובות של מארגני ופעילי שייח ג'ראח, ההחלטה שלהם בנוגע לדרישת הלבוש הצנוע מהמפגינים מצביעה על כך ששני האלמנטים הללו לוקים אצלם בחסר.

1. משום מה זכרתי שהשתמשו במונח קניבליזם. חיפוש בגוגל, לעומת זאת, העלה שהמונח שהתכוונתי אליו היה בלקניזציה שמאלנית. אני לא בטוח שקניבליזם שמאלני אינו מונח מוצלח יותר. נו, שויין. [↩]

חבר'ה, בואו רגע. אני רוצה לדבר אתכם. שבו, שבו. זה נושא חשוב. אני רוצה לבקש ממכם משהו, ואני יודע שעבור חלקכם זה יהיה קשה, כמו לוותר על חבר טוב. כמו לוותר על הקפה של הבוקר. אבל זה למטרה טובה. זה לא סתם בגלל שאני נוירוטי, באמת.

אני מבקש ממכם, אנא, תפסיקו להשתמש במילה "הזוי". באמת. זה לא שהמילה הזוי היא מקור כל הרע, זה לא שאם אנשים יפסיקו להשתמש בה השמש תזרח ותנשב בריזה נעימה והחמאס יחלק פרחים לעוברים ושבים בחוצות תל-אביב. לא, זה יהיה הזוי. אבל אם יש מילה אחת שנעשה בה שימוש עודף, נטול הקשר ומשמעות, וחסר כל תועלת, הרי שהמילה היא "הזוי". אין לי מושג איך היא החדירה את עצמה לשיח שלנו בצורה כה משמעותית, אבל בעת האחרונה הכל הזוי – השמאל הזוי, הימין הזוי, השיחה הזויה, המסיבה הזויה, הקטע הזוי, התמונה הזויה. אפילו על חלום שמעתי מישהו אומר שהוא הזוי.

יש לי תאוריית מחמד, שהמילה הזוי, במיוחד בהקשר הפוליטי הנפוץ במיוחד שלה, נכנסה כקונטרה מתחרזת ל"שפוי". יש את השמאל/ימין הקיצוני ההזוי, ויש את ה"רוב השפוי". אני שפוי, אתה הזוי.

בכל מקרה, המילה הזו מקפיצה לי את הנרווים. עושה רושם שהיא משמשת כתחליף הרשמי של הקיץ לטיעונים כנגד עמדות שהדובר אינו אוהב, אבל אין לו כוח ממש לסתור אותן, או לפחות להמציא שם תואר מקורי עבורן. ברגע שאמרת על משהו שהוא הזוי, אין צורך, מסתבר, להראות מה לא בסדר בזה, או מדוע הדבר ההזוי-לכאורה אינו מסתדר עם המציאות. כמו מעין תאום רשע של ה"מהמם" הריקני-גם-הוא, ה"הזוי" מרוקן את התוכן מכל דיון.

אני אודה לכם את תמנעו משימוש במילה הזו בסביבתי המיידית.

שימו לב: אמצעי הקלטה זה עשוי להיות לא חוקי בתנאים מסויימים. ראו הוזהרתם!

כפי שחלקכם כבר יודעים, הפכתי לאחרונה לעורכו של אתר מדעי החברה בישראל. בין השאר אני מנסה לרכז שם כמה שיותר כתובות של בלוגים של ישראלים מתחומי מדעי החברה. מכיוון שאני יודע שיש כמה כאלו פה, אני מבקש את אישורכם להציב קישור לבלוג שלכם מהאתר. אני יכול לתאר לעצמי שחלקכם (בעיקר הדוקרטורנטים מביניכם) ירתעו מלקשר בין הבלוג האישי שלכם לבין אתר מקצועי, ובכל זאת הייתי שמח אם תסכימו לכך. אני חושב שהדבר ישרת גם את הקהילה וגם אתכם.

יש לכם את האימייל שלי.