לא שומעים!

לאחרונה גיליתי דבר-מה מטריד. אני עמל בימינו על פייפר שאני אציג בכנס של ה-AIS כאן בטורונטו בנושא השיח סביב רעיון הדו-לאומיות בישראל. בשיטוטי בחיפוש אחר עוד נקודות מבט על דו-לאומיות בכלי תקשורת ישראליים הגעתי לראיון ב"הארץ" עם ג'מאל זחאלקה, זמן קצר לפני בחירתו לראשונה לכנסת. אני חייב להודות שקצת נדהמתי לקרוא את הדברים. זחאלקה, מי שהיה אז מספר שתיים של עזמי בשארה וכיום עומד בראש המפלגה, מדבר באופן גלוי על הצורך להקים מדינה דו-לאומית על כל השטח שבין הירדן לים, על הכרה הדדית מלאה בזכויות לאומיות ועל אוטונומיה תרבותית מלאה לשני הלאומים תחת מסגרת פדרטיבית או קונפדרטיבית. בקיצור, הוא מתאר פחות או יותר מה שאני דוגל בו כיום.

הדברים הללו, יש לציין, אינם לגמרי בהתאם לקו של המפלגה – על פי מצעה, בל"ד דוגלת בהקמת שתי מדינות לשני עמים, ובו בזמן דוגלת להקמת מדינת כל אזרחיה בגבולות הקו הירוק. זו גם העמדה בה נקטה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל כשניסחה את "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל": שתי מדינות, אחת פלסטינית ואחת דו-לאומית. במילים אחרות, מדובר פה על נוסחא של מדינה וחצי לפלסטינים, וחצי מדינה ליהודים. מבין כל הפתרונות שראיתי עד כה לסכסוך (אם נוציא מהרשימה פתרונות שכוללים טיהור אתני של צד זה או אחר בסכסוך, כמו גם את שימור הסטטוס קוו), זוהי ההצעה הכי פחות הוגנת. חשוב מכך – זוהי ההצעה הכי פחות הגונה מבחינה אינטלקטואלית גרידא. אינני רואה כל דרך להצדיק אותה באמצעות שיטה מוסרית עקבית.

אבל במסגרת השיח של בל"ד, ממה שקראתי ממנו בימים האחרונים, רעיון שתי המדינות לשני עמים מרגיש כמו נטע זר. כך כותבת גם אריז' סבאע'-ח'ורי במאמר באתר בל"ד שקורא ליהודים להצביע לבל"ד:

דבקות של בל"ד ברעיון של שתי המדינות היא מוזרה, וניתן לפרשה אלא רק משום שהמצע של מדינה דו-לאומית לא יכול לעמוד במבחן ועדת הבחירות של הכנסת ובמבחן בג"ץ.

אם ההסבר הזה נכון, יש כאן תוצאה אירונית משהו.

כל הגילויים הללו מטרידים אותי מאוד. התדמית של בל"ד, כפי ששאבתי אותה מהדיווחים בתקשורת, היא של מפלגה לאומנית – כך גם כתבתי בטיוטא מוקדמת של אותו הטקסט, שם התייחסתי בספק לתיוג של בל"ד כ"מפלגת שמאל", והסברתי שהיא שמאלנית רק אם מגדירים שמאלניות ככזו שגוברת ככל שמוכנים לוותר על יותר שטחים לפלסטינאים. גם השם של בל"ד – הברית הלאומית הדמוקרטית – לא מבשר טובות. גם החשדות כנגד בשארה לא תרמו, כמובן, לתדמית של בל"ד כמפלגה שוחרת שלום^[1]. בל"ד, בתפיסה שהונחלה לי, היא לא סתם "שמאל", לא סתם "עוכרי ישראל" משועשע. בל"ד היא הדבר האמיתי – אנשים ששונאים אותנו, שמייחלים לסופה של מדינת ישראל ולהעלמותם של כל יהודיה. יש לי רתיעה ממשית מהרעיון שאני ובל"ד יושבים על אותם משבצת אידאולוגית – האם באמת נדדתי כל כך רחוק מהקונצנזוס, אל המקום בו אף מפלגה יהודית לא תעז להציב בו את דגלה? הרי עדיין מעצבן אותי לשמוע את הרדיקלים השמאלניים האלה, אוהבי הערבים ושונאי עצמם. איך יכול להיות שמעצבן אותי לשמוע אותם אם אני אחד מהם?

אני לא תמים – בהחלט יתכן שבל"ד מציגים צד אחד לציבור דובר העברית והאנגלית, וצד אחר לגמרי, אפל הרבה יותר, לציבור דובר הערבית. אם חד"ש עשו את זה (והם עשו את זה), אין שום סיבה שבל"ד לא תעשה את זה. אבל עד כמה שהצלחתי לקרוא, בסיוע תרגום גוגל, אין באתר שלהם בערבית דברים שחורגים ממה שכתוב באתר שלהם בעברית. וכמובן, אי אפשר להרשיע אותם בלי שום עדויות. אז אני עדיין על הגדר בשאלה עד כמה אפשר לסמוך עליהם, עד שמישהו דובר ערבית יספר לי שבל"ד בעברית ובל"ד בערבית חד הם. בואו נגיד את זה ככה: אם הבחירות היו כיום, לא הייתי מצביע לבל"ד.

אבל אולי, רק אולי, בכל זאת יש עם מי לדבר. אולי לא נכונה הטענה שתמיד נשמעת כנגד הדו-לאומיות שפשוט אין אף אחד שמעוניין בה. אולי יש מקום לחדש את "ברית השיוויון" – הארגון שהקים זחאלקה יחד עם בשארה אחרי שפרשו ממק"י, כארגון יהודי-ערבי לקידום רעיון המדינה הדו-לאומית. אולי יש מקום להקים מפלגה שתייצג את הצד היהודי של המשוואה של מדינה דו-לאומית (אני חושב שלפחות מסיבות אלקטורליות גרידא, מפלגה כזו תוכל למשוך אליה יותר קולות יהודיים משבל"ד תוכל למשוך – לא שאני משלה את עצמי לחשוב שהיא תעבור את אחוז החסימה בזמן הקרוב)^[2].

התמיכה שלי בעקרון המדינה הדו-לאומית נבנה על שתי רגליים – רגל אחת מוסרית ורגל אחת פרקטית. שתי הרגליים הללו נתונות למתקפה מתמדת על ידי הציונות המיינסטרימית. שתיהן, אני חושב, תוכלנה להרוויח יציבות מגילויו של כוח פוליטי בצד הפלסטיני שמסכים איתן.

אבל בל"ד?!

–

אגב, אם עוד לא שמעתם, האייל הקורא נסגר. כתבתי על זה כבר שני טורי פרידה – אחד באייל עצמו ואחד בטמקא – אז אני אחסוך לכם התגוללות שלישית, מה גם שכבר עצבנתי מספיק אנשים עם ההתנסחויות הקודמות שלי, וחבל להוסיף. אולי פוסט תובנות יתפרסם בעתיד. אולי.

1. כמובן, בשארה עצמו מכחיש את החשדות הללו, ולא ידוע לי על הוכחות כלשהן שהוצגו לטענות כנגדו. זה לא שאי אפשר להאמין שגופי הבטחון בישראל ישקרו בנושא כזה… [↩]
2. צל"ש – המפלגה הציונית לשיוויון? [↩]

רבים מהקוראים, ללא ספק, תוהים בינם לבין עצמם, בעת שהם מעיינים ברשימותי השונות – מה לעזאזל הוא מעשן, הבחור הזה? התשובה היא שאני לא מעשן (אם כי, יש להודות, צריכת האלכוהול שלי עלתה בעת האחרונה). אבל אם אתם רוצים לדעת מה אני קורא, פתחתי עמוד פומבי בשירות השימושי להפליא של Mendeley – תוכנה ביבליוגרפית חביבה מאוד, שלפחות בימים האחרונים שיפרה פלאים את הפרודוקטיביות שלי (ואף העמידה אותה על צידה). בימים (וחודשים) הקרובים, אני אוסיף לשם מאמרים שאני קורא, ואולי גם מאמרים שקראתי בעבר. בעתיד אולי גם אצור רשימות נושאיות במקום רשימה כללית.

עדיין צריך נגישות למחשב אוניברסיטאי כדי להוריד עותק מלא של הטקסט, אבל גם זה משהו. אם אתם מעוניינים, אפשר גם להרשם לפיד הרסס של העמוד.

אם אתם מעוניינים לדון איתי על אחד המאמרים הללו, אני אשמח לגירוי האינטלקטואלי. אפשר לעשות זאת כאן, או בדוא"ל (או להרשם למנדליי ולהוסיף אותי כחבר).

ספיח מכמה אירועים מהזמן האחרון (פרשת קם-נווה, הדו"ח החדש של אם תרצו ואפילו השיר הדבילי של עמיר בניון).

בתקופה האחרונה בדקתי (המון) בחינות של סטודנטים בנושאי ארגונים בינלאומיים. אחד הנושאים שהם התבקשו לדון בו הוא הדילמה סביב ההאשמות כנגד צבא קנדה על כך שהוא סיכן את חייהם של עצירים אפגנים כאשר העביר אותם לידי הרשויות האפגניות בין אם מתוך בורות בנוגע לשימוש בעינויים שם, או (גרוע מכך) מתוך כוונת מכוון שהעצירים יעונו בידי האפגנים. לפרשה הזו יש המון נקודות מפגש עם ארועים מהזמן האחרון בארץ. בין השאר, היא נחשפה על-ידי אדם אחד, ריצ'ארד קולבין, לשעבר דיפלומט קנדי. לטענתו הוא התריע בפני מפקדי הצבא על הבעיתיות שבהעברת עצירים לידי האפגנים, אך לא קיבל כל התייחסות. לבסוף חשף את הדברים בפני הפרלמנט הקנדי. יהונתן דחוח-הלוי מיהר להשוות בין המקרים כהוכחה לכך שמעשיה של קם אינם ראויים מכיוון שאפשר להשיג תוצאות גם בלי לסכן את בטחון המדינה. בכך הוא התעלם מהעובדה שקולבין היה דיפלומט בכיר מספיק כדי שלדבריו יהיה משקל גם בלי מסמוך, בעוד שקם הייתה בסך הכל פקידה ואיש לא היה מקשיב לה (למעשה, בישראל לא בטוח שהיו מקשיבים גם לדיפלומט בכיר) – למעשה, אילולא התפוצצה הפרשה סביב קם עצמה, עד היום לאף אחד לא היה אכפת מאותה ידיעה נשכחת של אורי בלאו.

אבל דחוח-הלוי גם התעלם ממה שקרה לקולבין עצמו בעקבות אותה החשיפה. צבא קנדה עשה לו למטרה להכפיש את שמו ואף להפוך אותו לנאשם בפרשה, משום שלכאורה הוא ידע על העינויים אבל אף מסמך שהעביר לידי הצבא לא נקט במילה המפורשת (קולבין, מצידו, ניסה להמנע בדיוק ממסמוך מפורש שיטיל דופי בקצינים, והעדיף לאפשר לצבא לתקן את דרכיו מבפנים. לא עבד). מסע הכפשה שהתנהל כנגד קולבין הבהיר לכולם שגם כאן בקנדה למלשינים לא תהי תקווה. אם יש משהו ללמוד מסיפורו של קולבין הוא שאפילו במדינות שלכאורה מגינות על ה-whistle blowers, עדיין רוב המקורות יעשו בחוכמה אם יעבירו את המידע שלהם דרך שכבת המגן של העיתונות.

אבל לא על זה רציתי לדבר. באותם מאות מבחנים שקראתי, התבקשו הסטודנטים להביע דעתם על האחריות של צבא קנדה למעשים ומה צריך להעשות עם האחראים. גם אם נתעלם מאינספור התלמידים שהתעקשו לבלבל בין ההאשמות כנגד קנדה (שלא נגעו להתעללות ישירה, אלא רק להעברת עצירים לידי האפגנים בלי בקרה נאותה) לבין ההאשמות כנגד חיילי ארה"ב באבו-גרייב^[1], הרי שהופתעתי מהמהירות שבה אותם ילדים מוכנים לזרוק את חיילי מדינתם לידי בית המשפט הפלילי בהאג. במידה רבה אותם סטודנטים קנדיים הם תמונת מראה של המציאות הישראלית, בה מגינים מכל משמר על החיילים פן יעמדו למשפט בפני סמכות כלשהי שאינה סמכותו של הצבא עצמו, על כל המשתמע מכך, ואם בכלל.

אבל אם אפשר להנהן בעצב מהול בהבנה לאור תשובותיהם של הסטודנטים – לעזאזל, הם חיים בקנדה, מה להם ולצבא, פשעים כנגד האנושות ובית המשפט הפלילי בהאג? – עצוב ומטריד יותר לראות את ההתייחסות הישראלית לסוגיית הפשעים כנגד האנושות, ששקועה כולה בחוסר הבנה קריטי של אופן פעילותו של בית המפשט הבינלאומי.

בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג (שעל אמנת רומא להקמתו ישראל חתומה, אך טרם אשררה [תיקון: ישראל חתמה על האמנה אך משכה את חתימתה בדיעבד, יחד עם ארה"ב], ולכן היא אינה חברה בבית המשפט) הוא בית משפט משלים. המשמעות של זה היא שבית המשפט אינו מתערב בענייניהן של מדינות עם מערכת משפטית מתפקדת. בית המשפט נכנס לפעולה רק כאשר המערכת המשפטית במדינה מסויימת "אינה מסוגלת או אינה מוכנה" לקיים משפט הוגן למואשמים בפשעים כנגד האנושות. "אינה מסוגלת" היא מערכת משפטית שקרסה וחדלה לתפקד. "אינה מוכנה" היא מערכת משפטית שגויסה להגנתם של אותם אלו הנאשמים בפשעים שכאלו.

למרבה האירוניה, אם כן, תנועות כמו "אם תרצו" דווקא מספקות תחמושת בידי אלו המעוניינים להביא קציני צה"ל לדין בהאג: הם מוכיחים, בדבריהם ובמעשיהם, שישראל אינה מוכנה לדון ברצינות ובאופן הוגן בעניינם של חיילים שנחשדים בביצוע פשעים כנגד האנושות. ערוותם של קצינים בכירים נחשפה כשהם פעלו (לכאורה) בניגוד לפסיקת בג"צ (שבעצמו פסק על פי הדין הבינלאומי), וכל המדינה רועשת על עצם החשיפה. איזה מין מסר הדבר מעביר לשופטים בהאג? לכשידונו בעניינו של קצין צה"ל כלשהו ויחליטו אם ראוי שבית המשפט יתערב, מה הם יבינו מכך שאפילו אחרי החשיפה, אין המדינה עושה דבר בנוגע לאלוף נווה? הסירוב של המדינה לחקור ארוע כזה, כמו גם ארועים אחרים של חשד לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, דוגמת אלו שנחשפו על-ידי "שוברים שתיקה", וכן סירובה של ישראל להשתתף בחקירות בינלאומיות כגון זו שהובילה לדו"ח גולדסטון, מחזקת את הסבירות שקרוב היום בו יפסוק בית המשפט בהאג שהמערכת המשפטית בישראל "אינה מוכנה" לקיים משפט הוגן למעורבים בארועים כאלה, וכך תפתח הדרך בפני מגישי התביעות למיניהם.

בית המשפט בהאג, צריך לזכור, יותר משהוא בית משפט שנועד לערוך משפטים לפושעים, הוא בעיקר אמצעי לחץ על מדינות לשמור על החוק הבינלאומי בגבולן. הוא כלי מוגבל, לקוי מן היסוד ושנוי במחלוקת מוצדקת בעליל. אבל הוא קיים, וישראל (שאינה ארה"ב ואף לא סין) לא יכולה להמשיך להתעלם מקיומו. ישראל חייבת לחשוב מחדש על מדיניותה כלפי האשמות בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – אם לא בשביל הנשמה, אז לפחות בשביל שלא לחשוף את חייליה למשפט בבית המשפט הבינלאומי.

1. אם כי הייתי מצפה מסטודנטים קנדים לדעת להבדיל בין ארה"ב לקנדה – זו טעות שהייתי מקבל בהבנה בארץ, נגיד, אבל בקנדה עצמה?! [↩]

כפי שרבים מכם יודעים, בעת האחרונה הופיעו סדקים בלתי-מוסברים במרקם היקום. אחד מהם הופיע גם בביתי, וגיליתי כי הוא מוביל ליקום מקביל לשלנו. למרבה פליאתי גיליתי שהמחשב שלי מסוגל להתחבר לרשת הווי-פיי שמעבר לסדק, וכך הצלחתי לגלות מספר דברים מעניינים על המקום המעניין הזה. בין השאר, ביקום המקביל נבחרו בזו אחר זו סדרה של ממשלות שמאל בשנות ה-90. ממשלות אלו קידמו, במקביל לתהליך השלום המקרטע מול הפלסטינים שמעבר לקו הירוק, גם תהליך של פיוס וקירוב עם ערביי ישראל. לשמחתי גיליתי שהדובי המקביל פרסם בבלוג שלו (שם קוראים לו "למה לא?") פוסט לרגל פרסום הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס שהוקמה במסגרת התהליך הזה. מצאתי לנכון להביא כאן את הפוסט הזה, בתוספת הסברים שהשלמתי דרך אתרים אחרים ברשת המקבילה.

–

היום, שבוע לפני הרצף השנתי של יום הזכרון-יום העצמאות-יום הנאכבה, פרסמה "הוועדה לחקר היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים ולפיוס בין העמים" (המוכרת יותר כוועדת הפיוס) את הדו"ח המסכם שלה. כשהוקמה הוועדה, ב-1999, היא הונחתה להגיש דו"ח מלא כולל המלצות לקידום הפיוס בין העם היהודי לבין הערבים אזרחי ישראל עד לסוף 2004. כידוע, הוועדה הגישה דו"ח לנשיא וליו"ר הכנסת בראשית 2005, אך הגדירה את הדו"ח כחלקי וצירפה אליו בקשה להרחבת המנדט של הוועדה כך שיכלול מחקר מעמיק יותר של שאלת הפליטים הפלסטיניים, כמו גם התייחסות לשאלת הקשר בין הערבים אזרחי ישראל לפלסטינים שמעבר לקו הירוק. [תהליך השלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית הגיע למבוי סתום כבר בראשית 1998. מלחמת אזרחים זוטא שפרצה בין פת"ח לחמאס הביאה לעצירה מוחלטת של התהליך ב-1999 ולבסוף להתערבות צבאית של ישראל. בסופו של דבר חזרו השטחים להיות תחת שלטון צבאי של ישראל כאשר הרשות הפלסטינית מתפקדת כלא יותר מממשלת בובות ישראלית. מתקפות טרור הן כנגד הממשל העצמי הפלסטיני והן ישירות כלפי ישראל נמשכו במידה כזו או אחרת מאז ועד היום, חרף נסיונות מצד ערביי ישראל לקדם שלטון עצמי דמוקרטי יציב בשטחים. ד"ק.] הכנסת נתנה לועדה ארכה של חמש שנים והרחיבה את המנדט כך שיכלול "חקר של כל פן של היחסים בין מדינת ישראל לבין הערבים אזרחי ישראל וקרוביהם" – ניסוח עמום מספיק כדי לאפשר לוועדה לחקור, פחות או יותר, כל מה שמתחשק לה.

לאורך השנים פרסומה הוועדה כמות מרשימה של מחקרים, מעבר לאותו דו"ח חלקי, שכבר הוגדרו כמאגר הנרחב והאמין ביותר של עדויות בנושא היחסים בין ישראל לאזרחיה הערבים. בין השאר עודדה הוועדה פריחה מחודשת של מחקר אקדמי עצמאי בתחום. למרבית פליאתם של רבים, על אף הביקורתיות הצפויה של רוב המחקר בתחום, עולה מן הספרות הזו גם תמיכה רבה בעצם הלגיטימיות של הקמתה של מדינת ישראל. יש שיאמרו שישראל לא זכתה ללגיטימציה בינלאומית כזו מאז ימי הזוהר של סוף שנות ה-60.

ספרי הלימוד לבתי הספר שפורסמו על-ידי הוועדה גם הם זוכים לשבחים רבים על הטיפול העדין בסוגיות הסבוכות הקשורות בהקמת מדינת ישראל, ומצליחים מצד אחד לעורר רגשי פטריוטיות וגאווה בקרב הנוער בישראל, ומצד שני לתאר את השגיאות שנעשו ולעורר אמפתיה לכאבם של הערבים אזרחי ישראל לאורך שוב שנות קיומה של המדינה. אולי גולת הכותרת של פועלה של הוועדה (לפחות עד לפרסום הדו"ח המסכם) הייתה קידום "היום לציון קורבנם של ערביי ישראל עם הקמת המדינה" (אחד השמות הפחות מוצלחים ששמעתי ליום זכרון, אם כי רוב ההצעות המתחרות, יזכרו רבים מהקוראים, היו גרועות הרבה יותר), או בשמו העממי, יום הנאכבה. עצם העובדה שהיום הזה נקבע ליום שאחרי יום העצמאות, ועוד על-ידי ממשלת ימין, הוא דבר שעד היום מפתיע אותי. הוועדה, ובצדק לדעתי, טענה כי לא ניתן לבנות תהליך אמיתי של פיוס רק על בסיס חינוכו של הדור הצעיר, וכי דרוש אמצעי ממלכתי להעברת המסרים שעלו מפרוייקט המחקר שלה גם לאזרחי ישראל המבוגרים. יש לציין שנוסף לכך גם האפקט החשוב של הדגשת המחויבות של מדינת ישראל לתיקונו של הטעון תיקון גם בעיני ערביי ישראל עצמם: תהליך פיוס לא יכול להיות רק בין הערבים לבין המדינה – הוא צריך להיות גם בין הערבים לבין היהודים כעם.

מן הסתם לא הספקתי לקרוא את הדו"ח המסכם, אם כי כבר טרחתי להדפיס עותק מלא – כל 764 העמודים – לקריאה בימים הקרובים. מקריאת התקציר ומן הפרסומים בעיתונות, עם זאת, כבר ניתן היה ללמוד לא מעט על מסקנות הוועדה (שלא הפתיעו את מי שעוקב אחרי הפרסומים שלה בשנים האחרונות). ללא ספק ההמלצה שתעורר הכי הרבה תרעומת היא זו הנוגעת לביסוס נוהל לשיבה לפליטים. צריך יהיה לחזור ולהדגיש בימים הקרובים בויכוחים שיתעוררו ללא ספק, כי המדובר אמנם בהחזרה של בין חמישים למאה אלף פלסטינים, אך מדובר בתהליך שימשך עשר שנים, וכי ישראל תשמור בכל עת על הסמכות המכריעה באשר לזהותם של השבים על סמך שילוב של קריטריונים אישיים של המועמדים (השכלה ומקצוע), קריטריונים הומניטריים (קשרי משפחה עם אזרחים ישראלים, מצב בריאותי או כלכלי) וקריטריונים בטחוניים. עיקר ההמלצה, ומה שיידחק לקרן זווית בדיון הציבורי (כפי שכבר התחיל לקרות) נוגעת לפיצוי הכספי לפליטים ולקידום הסדרים בשיתוף עם אירופה, ארה"ב, קנדה ומדינות האזור להשתקעות סופית של הפליטים במקום מושבם הנוכחי וביטול מעמד הפליטות התורשתי שמייחד את הפליטים הפלסטינים.

-

מדינת ישראל לא נולדה בחטא, קובעת הוועדה, אך חטאים רבים, ובעיקר טעויות רבות, אפיינו את העשורים הראשונים לקיומה. הוועדה הדגישה את ההוקרה של אזרחי ישראל לקורבנם של אנשי המחתרות של חיילי צה"ל שנפלו במלחמות ישראל, אך בד בבד הדגישה את הקורבן שנכפה על תושבי ארץ ישראל הערבים כדי לאפשר את הקמת הבית היהודי בתוכה. אין אשמים ב"אסון" הפלסטיני, על פי הוועדה, אלא אם אפשר להעמיד את ההיסטוריה עצמה על דוכן הנאשמים. אין גם טעם כעת לנסות ולאתר את אותם אי אלו שניצלו את מעמדם כלפי הפלסטינים כדי לבצע פשעים בהם. הוועדה קוראת לעמים בישראל להישיר מבט לעתיד ולבנות חברה משותפת על בסיס כבוד הדדי ושותפות אמיתית. לא לחינם היא מצטטת בהרחבה מתוך מגילת העצמאות — במידה מסויימת, אפשר לומר שדו"ח זה הוא מגילת העצמאות החדשה של מדינת ישראל, גרסא 2.0.

כל אדם מוסרי ורודף שלום חייב להצטרף לקריאתם של חברי הוועדה. מדובר כאן במאמץ משותף ואדיר שהביא להסכמה רחבה בקרב נציגים של מספר קבוצות משני העמים. הדו"ח הזה מייצג את הסיכוי הטוב ביותר שהיה אי פעם לפיוס והשלמה, ולחיי שלום במדינת ישראל. אימוץ של עיקרי המלצות הוועדה (גם אם בתיקונים קטנים) יהווה את פריצת הדרך אותה חיפשנו כבר למעלה מעשור להשלמת תהליך השלום מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל. זמן קצר אחרי יציאת הדו"ח כבר הופיעו סנוניות ראשונות של עניין מצד מדינות המפרץ, ואין לי ספק שהטפטוף הזה רק יגבר בימים הקרובים.

היום ישראל סוגרת את המעגל אותו פתח יצחק רבין ז"ל לפני למעלה מ-15 שנה. מחר, אם נרצה, יוצאים לדרך חדשה.

–

אגב, ראוי לציין שגם ביקום המקביל העונה החדשה של דוקטור הו מגניבה לאללה.

עבר

כשסטיבן מופאט אמר שהוא מתייחס לעונה החדשה של דוקטור הו כעונה הראשונה, או כעונה 31, אבל בשום מקרה לא כעונה מספר חמש, היו שצחקו עליו, או שהתלוננו על ההיבריס שבגישה שלו. האמת היא שיש הרבה הגיון בדברים. ארבע העונות הקודמות של הדוקטור היו במידה מסויימת אנומליה. התוכנית אמנם התנהגה כהמשך של הסדרה הישנה, אבל בהרבה דברים היא הרגישה כמו רימייק, או אפילו ספין-אוף על הסדרה המקורית. היו לכך סיבות לגיטימיות לחלוטין. ראסל ט' דיוויס רצה לעשות תוכנית עבור הדור שלא ידע את ד"ר יוסף, לא תוכנית עבור המעריצים השרופים מלפני עשרים שנה – הם יצפו (ויתלוננו) בכל מקרה. לשם כך התוכנית הייתה חייבת להיות מנותקת במידה רבה מההיסטוריה שלה, לפחות בתחילת הדרך. לאט לאט, על פני ארבע עונות וחצי, הוסיף דיוויס עוד ועוד אלמנטים מתוך הסדרה הישנה כדי לחבר את הצופים להיסטוריה שלה בלי להדיר את אלו מהם שלא רוצים להשקיע את הזמן הדרוש כדי להכיר את המיתולוגיה המסועפת של התוכנית. אין זה פלא שאקורד הסיום של דיוויס היה החזרתם – ולו רק לרגע – של אדוני הזמן עצמם, על תלבושותיהם המופרכות. אדוני הזמן היו, כנראה, אחד האלמנטים היותר מטופשים בסדרה המקורית, ומעטים הפרקים המוצלחים שהם מופיעים בהם.^[1] אם אינני טועה, הפעם הראשונה שהדוקטורים הישנים הופיעו בסדרה החדשה הייתה באיורים שהדוקטור בדמותו האנושית צייר מתוך זכרונו המתעתע בפרק "טבע האדם".

השוו את הבנייה האיטית והמחושבת הזו לסרט הטלוויזיה שאמור היה לשמש כפיילוט לחזרת הסדרה ב-1996: הסרט התחיל עם דמותו של הדוקטור השביעי, שכרבע שעה לתוך הסרט עבר רגנרציה לדוקטור השמיני, שלא כל כך זכר מי הוא (שזה יופי, כי גם הצופים לא). כבר עם פתיחת הסרט נחשפו הצופים לאזכור מרומז של הדאלקים ולעיסוק אינטנסיבי במאסטר, כמו גם התייחסות לאדוני הזמן עצמם. חלקים קריטיים בפרק התרחשו בתוך מעמקי הטארדיס – דבר שאפילו בסדרה עצמה כמעט אף פעם לא קרה. הסרט הזה היה כולו מחווה (לא ממש מוצלחת) למעריצי הסדרה. מי שלא ראה לפחות כמה עונות טובות של הדוקטור (הישן) לא יבין כלום ממה שהולך שם. אם מסתכלים על זה לעומת "רוז", הפרק הראשון של הסדרה המחודשת, מבינים למה אז זה לא הצליח, אבל הפעם כן.

אבל אחרי האנומליה הארוכה הזו, ובסיועו של דיוויס, מופאט יכול עכשיו לחבר מחדש את הסדרה לשורשים שלה באופן ישיר. לא ברמיזות, אלא בישירות כמעט בוטה: הדוקטור העשירי נפרד בסוף הפרק האחרון שלו מכל המלווים בארבע העונות שלו וסתם את הגולל על בועת הזמן שאפיינה את כהונתו (כמו גם את תקופתו הקצרה של הדוקטור התשיעי – לצורך העניין אפשר להתייחס אל שניהם כאל תקופה אחת רציפה למדי); לעומתו, לקראת סוף הפרק הראשון של הדוקטור האחד-עשר, מופיעים עשרת הדוקטורים הקודמים על המסך בזה אחר זה, ומתוך התמונה בוקע מאט סמית' ומכריז: "אני הדוקטור". כולם הם הדוקטור, ומופאט, דרך סמית', מודיע לצופים שגמרנו לשחק. דוקטור הו מעכשיו היא לא סתם סדרה עם הרבה היסטוריה. דוקטור הו היא ההמשך הישיר של ההיסטוריה הזו.

הווה

דוקטור הו התחילה את דרכה כסדרת ילדים, והמשיכה להיות כזו בכל התקופה הראשונה שלה. תחת דיוויס, עם זאת, היא הפכה להיות יותר סדרת נוער. העובדה שהבי.בי.סי. מצאו לנכון להפיק ספין-אוף לילדים על בסיס דמותה של שרה ג'יין סמית' היא רק עוד הוכחה לכך. הדוקטור תחת דיוויס מזמז את המלוות שלו לעיתים מזומנות, ובאופן כללי מערכת היחסים בין הדוקטור למלווה הייתה של בני זוג (או, במקרה של דונה נובל, זוג נשוי).

אבל מופאט לא רוצה לכתוב לבני נוער. מופאט אוהב במיוחד לכתוב לילדים – ולא במובן של שרה ג'יין סמית', שם הכתיבה היא לילדים משום שהיא מגוננת עליהם ודואגת לא להפחיד אותם יותר מדי. להיפך: אצל מופאט הכתיבה היא לילדים כי ילדים יודעים לפחד יותר טוב מכל אחד אחר, והם נהנים מזה. מופאט יודע שילדים לא מפחדים מדברים אמורפיים, מרעיונות, או מכל מיני דברים בשמיים. הם אוהבים מפלצות ושיניים חדות. כשקופסא כחולה נופלת מהשמיים הם לא בורחים באימה – הם הולכים לראות מה זה. מה שהם באמת מפחדים ממנו הם דברים שמעוגנים ביומיום: פסלים שזזים כשלא מסתכלים עליהם, צללים שלא אמורים להיות שם, דלת הארון שנפתחת לספינת חלל מלאה ברובוטים רצחניים, סדקים בקיר שמאחוריהם חיזרים מאיימים, וכל אותם דברים שאנחנו יודעים שנמצאים שם – אנחנו יכולים לראות אותם בזווית העין! – אבל כשמישירים מבט, הם מתחבאים. מופאט אוהב לנגן על הפחדים הללו. כמה ילדים בילו את היומיים האחרונים כשהם מנסים להסתכל על פיסת קיר בביתם מזווית העין, כדי לראות אם אולי מתחבאת שם דלת שלא ראו מעולם? כמה הצמידו אוזן לסדק בקיר? מופאט מחזיר את הסדרה לימים בהם היא הייתה ידועה כסדרה שצופים בה ממאחורי הספה. אבל הדבר הכי טוב בכתיבה של מופאט הוא שהיא לא רק מדברת לילדים שצופים, אלא גם לילד שבתוך כל מבוגר שצופה.

מופאט לועג למבוגרים, ומציב את עצמו כשותף-סוד לילדים. "את מכירה את זה שמבוגרים אומרים שהכל יהיה בסדר אבל את חושבת שהם משקרים רק כדי לגרום לך להרגיש יותר טוב? הכל יהיה בסדר." אמיליה פונד – שם כמו מתוך אגדה – יושבת לגמרי לבדה בבית. אין מבוגרים בחיים שלה. היא יודעת לבשל בעצמה ("את סקוטית, תטגני משהו!"), וכשהיא צריכה עזרה היא מתפללת לסנטה, אפילו שעכשיו פסחא. הדוקטור לא סתם נטש אותה לשתיים-עשרה שנה, הוא הקפיא אותה לשתיים-עשרה שנה. וכשהוא חוזר אליה אחרי כל אותן שנים, חרף כל מחאותיה, היא לא התבגרה מאז. אולי אפילו הייתי מרחיק לכת ואומר שהבחירה המקצועית שלה היא עוד עקיצה קטנה של מופאט לכיוון דיוויס: זה שאתה מתחיל להתנהג בצורה מינית לא הופך אותך לבוגר. בפנים, איימי פונד היא עדיין אמיליה הקטנה. "את לא רוצה להתבגר," אומר הדוקטור לאיימי, ומתכוון לזה.

דיוויד טננט היה דומה מאוד לדוקטור החמישי, של פיטר דיוויסון – צעיר, מוקפד במראה שלו, מתוחכם אבל מאוד ידידותי. יותר מכל דוקטור אחר בסדרה הישנה, הדוקטור החמישי היה פחות דמות סמכותית עבור המלווים שלו, ויותר חבר ושותף לדרך. הדוקטור של טננט לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה, והדוקטור הפך לבן-זוג של ממש, או לפחות מושא האהבה של המלוות. הדוקטור של סמית' (באופן אירוני למדי, לאור גילו הצעיר) דומה יותר מכל דווקא לדוקטור השביעי, של סילבסטר מקקוי, ובעיקר לדמות האב שהוא היווה עבור אייס, המלווה שלו לאורך רוב שנותיו בתוכנית. גם אמיליה פונד בודדה ומנותקת בעיירה האנגלית אליה עברה עם דודתה ואחותה. מופאט הקפיד להבהיר עבור הצופים שאיימי מסתכלת על הדוקטור לא כמאהב פוטנציאלי – הוא מוזר מדי בשביל זה, פחות יפיוף ועם טעם מוזר בלבוש ("עניבות פרפר הן מגניבות!" "אתה מהפלנטה הזו?!" "לא"). אבל כשהיא מאבדת הכרה וחולמת על הדוקטור, היא חולמת את עצמה שוב כילדה קטנה, אוחזת בידו של הדוקטור המרופט. גם כשהיא חולמת בלילה על שובו של הדוקטור, היא חוזרת להיות הילדה הקטנה ההיא, עם שם של דמות מהאגדות, שיושבת בכותונת הלילה על המזוודה בגינה. מעולם לא היה הדוקטור קרוב כל-כך בגיל השחקן שמגלם אותו לגילה של המלווה שלו (שהיא, יש להודות על האמת, לא בדיוק מכוערת), אבל מופאט דאג לבנות כאן מערכת יחסים של אב ובת. כך, איימי תהווה נקודת אחיזה עבור ילדים צעירים, שיסתכלו על הדוקטור דרך עיניה, ופחות עבור נערות שיוכלו להתאהב בדוקטור יחד איתה.

גם הטארדיס החדשה כוללת אלמנטים שמזכירים את הטארדיס של הדוקטורים המאוחרים בסדרה הישנה, להבדיל מהעיצוב ששימש את שני הדוקטורים הקודמים (למרות שאין על חדר הבקרה המשני ששירת את הדוקטור הרביעי לאורך חלק נכבד מכהונתו, על לוח המחוונים עשוי העץ שלו)^[2]. אך מה שהיה פעם עיצוב "עתידני" הופך עכשיו לעיצוב רטרו-עתידני מודע לעצמו ויש שיאמרו מתחכם יתר על המידה.

עתיד

הרבה רמזים נשתלו בפרק הראשון של סמית'. למרבה הצער, מופאט ממשיך את החיבה של דיוויס לנבואות, שלא מסתדרות כל כך עם האופי השכלתני של הדוקטור. רמז (מה רמז? אמרו לנו בפרצוף) לסיפור המסגרת של העונה ניתן בדמות הסדקים ביקום שמקורם טרם נודע לנו. רמזים קצת יותר דקים ניתנו בדמות הלוגו של חברת "Myth" שהופיע במספר מקומות (הבולט יותר, כנראה, הוא על הלפטופ שהדוקטור השתמש בו) וכנראה יהווה חלק מהעלילה בשלב כזה או אחר.

אבל אפשר ללמוד עוד דברים. הפתיח החדש, שדווקא זכה לביקורות פושרות, שימח אותי עד אין קץ. המנגינה הפחות פומפוזית ויותר אפלה מצביעה על הכיוון אליו הולך מופאט. הטארדיס המטלטלת אנה ואנה מחזירה את תחושת אין-האונים שליוותה את הדוקטור לאורך שנים רבות, בהן השליטה שלו בטארדיס הייתה הרבה פחות מדוייקת מכישורי הטיסה המרשימים שהפגין הדוקטור, למשל, ב"כלה הנמלטת". הפספוס הניכר של הדוקטור האחד-עשר בחזרתו לאמיליה מחזיר אותנו באחת לתקופה שאת השריד האחרון שלה ראינו באותו הפרק בו הדוקטור מנסה להחזיר את רוז הביתה אבל מפספס בשנה שלמה. פרט לאותו פרק, הדוקטור מיעט לפספס והטארדיס עשתה פחות או יותר כל מה שהוא אמר לה לעשות, לעיתים קרובות חרף התנאים הבלתי-אפשריים.

מאט סמית' הדאיג רבים שצפו בפרק הסיום של טננט ולא ממש התרשמו מההופעה שלו שם. ובצדק – יותר מכל הוא עשה רושם של מטורף מגושם. לא היה בו הקסם האוטומטי שבאותו "איפה היינו? אה! ברצלונה!" של טננט, וגם לא אותו החן של הדוקטור השביעי הליצני ברגעיו הראשונים. נראה לי שהדאגות הללו הוסרו לאור הפרק הראשון שלו. לאורך הפרק עובר הדוקטור של סמית' מעבר ברור מחיקוי (לא מוצלח במיוחד) של טננט למשהו… אחר לגמרי. שוב, בדומה לדוקטור השביעי, ההתנהגות הליצנית של הדוקטור של סמית' מסתירה צד אפל ומניפולטיבי.

הסיפור של הפרק הראשון של הדוקטור החדש הוא הצד החלש שלו. מדובר בסיפור בסיסי, בלי האימה האמיתית בפרקים הבאמת נפלאים של מופאט – הילד הריק, מצמוץ, שקט בספריה – אבל הסיפור פה הוא רק הרקע להתפתחות של שתי הדמויות שתלוונה אותנו בחודשים הקרובים (לפחות). מופאט עשה כל כך הרבה דברים בפרק האחד הזה, שלבקש ממנו גם סיפור מתוחכם, נראה לי, זה פשוט יותר מדי. נדמה שכל הסיפור נבנה רק כדי להגיע לאותה נקודה בה המפלצת שואבת מתוך איימי את תפיסת האני שלה ומציגה אותה בפני הדוקטור: ילדה קטנה, אוחזת בידו של הדוקטור המרופט. מופאט מבקש מאיתנו להיות הילדה הזאת, להצטרף אליו למסע עם התמימות, החדווה והאומץ שיש רק לילדים קטנים.

כל אימת שמשהו מוזר קרה אצל דיוויס, הדבר לווה באותה סצינה מטופשת של ההמונים מוכי ההלם והאימה ברחוב מצביעים על השמיים וצורחים מפחד. אצל מופאט זה לא קורה. כשהעולם כולו משדר מסר ל"אסיר אפס", והשמש משנה את צבעה פתאום, אנשים לא מתחילים לצרוח מאימה: הם שולפים את הטלפון הסלולרי שלהם ומצלמים את זה. העולם של מופאט הרבה יותר ציני, הרבה יותר קהה חושים, מאשר העולם הצבעוני והרגיש של דיוויס. אבל הוא הרבה יותר קרוב לעולם האמיתי. וכדי שנוכל לחוות את העולם כפי שהדוקטור רואה אותו, אנחנו צריכים להפוך לאמיליה פונד.

1. אנשי דוקטור הו מעולם לא היו מוצלחים בבריאת תרבויות. בגלל זה אולי, טוב שהם דבקים בכדור הארץ כרקע לרוב הרפתקאותיו של הדוקטור. [↩]
2. בפרקון המפגש בין הדוקטור העשירי לחמישי (שכתב מופאט) מביע החמישי את מורת רוחו מהעיצוב המחודש של חדר הבקרה – "You've changed the desktop theme! What's this? Coral?". בסדרה הישנה גם הוסבר כי קיימת פרוצדורה פשוטה יחסית לשינוי המראה והמבנה הפנימי של הטארדיס, והדוקטור אף השתמש בה במספר מקרים. [↩]