לא שומעים!

A great many people think they are thinking when they are really rearranging their prejudices. — William James

שלשום היה יום ההולדת של הבלוג שלי. כשהתלוננתי בטוויטר שאין לי רעיון לפוסט בלוגולדת, הציג בפני שחר טיעון שאין לעמוד בפניו: דו לאומית זו אנאגרמה של יום אולדת, ולפיכך אין זמן טוב יותר לדון בשאלה שעלתה בעקבות הפוסט האחרון שלי בישמאל, בו טענתי בזכות מדינה דו-לאומית בישראל ופלסטין – איך קרה שהפכתי לתומך במדינה דו-לאומית?

האמת היא שזה באמת נושא טוב לדון בו בפוסט (פוסט)יומולדת של הבלוג, משום שמדובר בתהליך מחשבתי שעברתי, במידה לא קטנה, על גבי הבלוג עצמו. ההחלטה שלי לתמוך במדינה דו-לאומית היא שיאם של שני תהליכים אינטלקטואליים נפרדים ובמידה מסויימת אף סותרים שעברתי בשנה האחרונה – ואולי "תהליכים אינטלקטואליים" זו צורת ביטוי חזקה מדי. בהחלט אפשר לטעון שמה שעשיתי לא היה מחשבה, אלא פשוט ארגון מחדש של הדעות הקדומות שלי.

את נקודת הפתיחה שלי אפשר למצוא בפוסט "צי(ו)ניות" בו ניסיתי להתחבט עם הגדרת התנועה הלאומית היהודית, הלא היא הציונות. בפוסט הזה הבעתי תמיכה ברעיון הציוני ובמדינת הלאום היהודית (כמו גם במדינת לאום פלסטינית), אך מכיוון שסלדתי מהלאומיות האתנית, הצעתי, בפוסט המשך, לשנות את הגדרת הלאום היהודי להגדרה אזרחית יותר. דרומי, באבחנה שבמידה לא קטנה שלחה אותי למסע שעברתי בשנה האחרונה, הגיב בטענה שאני מציע "ציונות נטולת ציונות".

מהנקודה הזו, התפתחו אצלי שני מסלולים מחשבתיים נפרדים^[1]. במסלול אחד התחלתי להטיל ספק ברעיון ובהצדקה של מדינת הלאום. הרעיון הזה מנוגד באופן מהותי לעקרונות האינדיבידואליסטיים של הליברליזם, ומכיוון שהעקרונות הליברליים הם עליונים במערכת המוסרית שלי, הרי שמדינת הלאום חייבת להתכופף בפניהם. כל מדינה חייבת להיות מדינת כל אזרחיה, וההעדפות הלאומיות של האזרח לא צריכות לשנות את מערכת היחסים בינו לבין המדינה. המסקנות הללו מטילות דופי לא רק בקיומה של מדינת הלאום היהודית, אלא גם בלגיטימיות של מדינת לאום פלסטינית.

המסלול השני עסק בשאלת מקום הלאום במערכת הזהויות של האדם. הנטייה הטבעית שלי, כליברל אוניברסליסט ובעל שאיפות קוסמופוליטיות, הייתה לטעון בזכות תפיסה פוסט-לאומית – הלאומיות היא אידאולוגיה מוגבלת בזמן, ויומה הגיע זה מכבר. מה שנשאר עכשיו זה רק לנקות את השאריות ולעבור למערכת זהויות אחרת, שאינה נסמכת על זהות לאומית. אבל ככל שחקרתי והתעמקתי בסוגיה, כך התחוור לי שגם אם מבחינה נורמטיבית זהו המסלול המועדף, מבחינה פרקטית הוא בלתי אפשרי. הרצון לשלטון עצמי של בני תרבות משותפת הוא לא רק חזק מכדי להעלים אותו במחי יד – הוא גם לגיטימי לחלוטין. אין טיעון נורמטיבי שיכול לחייב את העלמותה של הזהות הלאומית באשר היא.

השילוב בין שני המסלולים הללו – המדינה הבלתי-לאומית והלגיטימיות של הדרישה לשלטון עצמי של הקבוצה הלאומית – הוא שהביא אותי לגיבוש עמדה הדוגלת במדינה דו (או רב) לאומית "רזה", המשלבת אוטונומיה תרבותית של הקבוצות הלאומיות השונות בה, כך שאלו תוכלנה לשלוט באותם צדדים של המערכת הציבורית שקריטיים להשרדותה של התרבות היחודית שלהם. קוממיות לאומית תתקיים לא דרך מדינת הלאום, אלא דרך שלטון עצמי במסגרת המדינה האזרחית שתמשיך לתפקד כיחידה אדמיניסטרטיבית בעתיד הנראה לעין. אך עם הסרת התפקיד הלאומי של המדינה, תפתח הדרך בטווח הארוך לקונפדרציות בסגנון האיחוד האירופי שיעלימו לאט לאט את החלוקה המדינתית הקיימת כיום.

–

הדרך למדינה דו-לאומית בת קיימה היא ארוכה ולא קלה כלל, כפי שניסיתי להבהיר ברשומה שלי בישמאל. יתר על כן, קיומו של שיוויון פוליטי לאורך טווח של כמה עשרות שנים לפחות הוא קריטי לייצובה של מדינה כזו ולביסוס השיטה הדמוקרטית בקרב הפלסטינים. הצעות לקונפדרציה עם ירדן, למשל, שכבר נתקלתי בהן, תערערנה את היסוד לשיוויון בין שני הלאומים, ותגרומנה לחרדה לגיטימית בקרב בני הלאום היהודי בתוך כל הסדר כזה. אינני רואה סבירות כלשהי לקונפדרציה אזורית ביובל הקרוב, אפילו בהנתן חזון אחרית הימים של דמוקרטיזציה וסקולריזציה של החברה הערבית במדינות השכנות לישראל.

אך אין בכך כדי להפחית מהתועלת שבמדיניות שתפעל להגברת שיתוף הפעולה עם ערביי ישראל, ובטווח הארוך יותר, ליצירת שותפות מלאה עם הפלסטינים במסגרת מדינה שמכירה ומאפשרת את קיומן של השאיפות הלאומיות של שתי הקבוצות גם יחד.

1. אינני טוען למקוריות גדולה, בדיעבד הסתבר לי שהרבה מהטיעונים שאני אעלה כאן כבר נכתבו כמשנה סדורה בספרו של חיים גנץ, "A Just Zionism" – ספר שאני קורא בימים אלו, וטרם הגעתי למסקנה הסופית שלו, אבל נראה לי שהיא לא שונה מהותית מזו שלי. [↩]

לפני כחצי שנה כתבתי פוסט, בעקבות הבחירות לפרלמנט האירופי, בו ערערתי על התפיסה המקובלת כאילו יש ירידה מתמשכת בעניין של האירופאים בבחירות לפרלמנט של האיחוד. הראיתי שם שחלק ניכר מהירידה באחוזי ההצבעה הכוללים נובע מהתווספות של מדינות חדשות לאיחוד, שאחוזי ההצבעה בהן היו נמוכים באופן ניכר מהממוצע במדינות הותיקות יותר.

בתגובות שם הציעו מודי וסיון שכדי לבחון הסבר פוטנציאלי לתופעה הזו – שהמדינות החדשות באיחוד הן מדינות שאינן מורגלות בדמוקרטיה ולכן תושביהן פחות נוטים לנצל כלים דמוקרטיים בסיסיים – אפשר להשוות בין אחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי לבין אחוזי ההצבעה בבחירות המקומיות שם. על פניו, הגיוני לטעון שאם הסיבה לאי-ההצבעה היא חוסר היכרות עם מוסדות דמוקרטיים, אותו אפקט יפעל על המוסדות הלאומיים.

נתקלתי מחדש בפוסט הזה, והחלטתי לבדוק את ההשערה הזו. מצאתי באתר יורוסטאט נתונים לגבי אחוזי הצבעה בבחירות לאומיות ובבחירות האירופאיות, ובחנתי את היחס בין אחוז ההצבעה בבחירות הלאומיות האחרונות שהיו, לבין אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט האירופי בשלוש השנים לגביהן יש שם נתונים: 1999, 2004 ו-2009.

התוצאות די מעניינות. בשנת 1999, לפני הצטרפותן של מדינות מזרח אירופה, לא הייתה שום קורלציה בין אחוזי ההצבעה בבחירות הלאומיות לבין אלו לבחירות האירופאיות (r=.048)(אחרי בחינה מחדש של הנתונים הבחנתי שבטעות אחוז ההצבעה בבחירות הלאומיות עבור חלק ממדינות האיחוד בנקודת הזמן הזו הוזן כאפס, מה שעיוות את התוצאות. המתאם הנכון עבור תשע המדינות לגביהן יש את כל הנתונים בנקודת הזמן הזו הוא 0.713. המתאמים עבור שתי נקודות הזמן הבאות בקרב המדינות הללו בלבד הם 0.724 ו-0.737 בהתאמה). בשתי נקודות הזמן הבאות, הייתה גם הייתה: r=.701 ב-2004, ו-r=.807 ב-2009. אבל עיקר הקשר נובע דווקא מהמצטרפות החדשות. הקורלציות רק עבור החברות הותיקות באיחוד אמנם גבוהות יותר מאשר ב-99', אבל הרבה יותר נמוכות מאשר הקורלציה עבור כלל המקרים ביחד: r=.569 ב-2004 ו-r=.662 ב-2009 (כצפוי, המתאם רק עבור החברות החדשות גבוה יותר מאשר המתאם הכולל).

אם המספרים הללו לא אומרים לכם כלום, אפשר להתרשם מההמחשה הגרפית של התוצאות הללו. הגרף הראשון מציג את היחס בין אחוז ההצבעה בבחירות שנערכו בין השנים 2005-2009 במדינות אירופה השונות לבין אחוז ההצבעה לפרלמנט האירופי באותן המדינות. ניתן להתרשם כי יש, בסך הכל, קשר חיובי בין שני המספרים.

כל מדינות האיחוד האירופי, 2009. (nat2009 – אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט הלאומי בבחירות שבין 2005-2009; eu2009 – אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2009)

בשני הגרפים הבאים, נפרק את האיחוד האירופי למדינות הותיקות ולמדינות החדשות. כפי שניתן לראות, בקרב המדינות הותיקות קשה לראות תבנית ברורה (למעשה, אם מורידים את בלגיה שבפינה הימנית העליונה, הקשר שקיים נחלש עוד יותר). בקרב המדינות החדשות, לעומת זאת, אפשר לראות עליה משמעותית וחדה באחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי שמתלווה לאחוזי הצבעה גבוהים יותר לפרלמנט הלאומי.

15 המדינות הותיקות, 2009.

המדינות החדשות בלבד, 2009.

מה הממצאים הללו לא אומרים לנו? כרגיל, במצבים של מתאם, הממצאים לא מוכיחים קשר סיבתי. כלומר, אי אפשר להגיד שעליה באחוז ההצבעה לפרלמנט הלאומי גורמת לעליה באחוז ההצבעה לפרלמנט האירופי. עם זאת, בהחלט אפשר לשער שהקשר בין השניים אינו מקרי, אלא נובע מהשפעה כפולה של הבדלים בהרגלים הדמוקרטיים של המדינות שעוברות תהליכים של דמוקרטיזציה: ככל שהדמוקרטיזציה מתחזקת, כך עולה אחוז ההצבעה הן לפרלמנט המקומי והן לפרלמנט האירופי.

בקרב המדינות הותיקות, לעומת זאת, ההסבר הזה לא ממש תופס. ישנו גורם אחר שמשפיע על אחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי, שפועל בנפרד מאחוזי ההצבעה בבחירות הלאומיות.

–

עדכון: תיקנתי למעלה את הנתונים לגבי 1999, והנתונים החדשים מעלים שאלות חדשות – לכאורה, הקבוצה של המדינות עבורן יש נתונים לגבי שנת 1999 היא מקרית לחלוטין (המדינות שערכו בחירות ב-1999), אבל משום מה דווקא בקרב המדינות הללו יש מתאם גבוה יותר משמעותית מאשר יתר המדינות הותיקות. השערה טטנטיבית: החיבור בין מערכת הבחירות המקומית למערכת הבחירות האירופית גורם ליתר מעורבות ציבורית, לפחות בקרב אלו שטורחים להצביע בבחירות המקומיות, וכך למתאם גבוה יותר בין שיעורי ההצבעה בשתי מערכות הבחירות.

לפני כמה ימים ראיתי לראשונה בחיי ספר אלקטרוני מקרוב (זה של סוני, לא הקינדל). אחד הדברים שתפסו את תשומת ליבי זו העובדה שהגדלה או הקטנה של הפונט משנה בהתאם את מספר ה"עמודים" בספר.

ימים ספורים לאחר מכן, בעת שבדקתי עבודות של סטודנטים שמתי לב למשהו שהבחנתי בו בעבר, אבל לא ייחסתי לו חשיבות: סטודנטים נותנים מספרי עמודים שאינם מתייחסים למספור של עמודי המאמר בכתב העת, אלא למספור של העמודים בקובץ ה-PDF שהם הורידו. המספור האמיתי, בסופו של דבר, מרגיש שרירותי לגמרי לסטודנט בן ימינו, שבסבירות גבוהה לא ראה כתב עת מדעי בחייו. המאמרים בפורמט האלקטרוני הרבה יותר נגישים ונוחים מאשר ללכת לספריה, לאתר את הגליון הנכון של כתב העת, ואז עוד לצלם עותק של המאמר, כי אי אפשר להוציא את החוברות מהספריה.

העניין הוא שמספור עמודים הוא קונבנציה נוחה ביותר – היא תוצר לוואי מקרי של טכנולוגיית הדפוס, אבל זהו תוצר לוואי שימושי להפליא. בכל טקסט באורך של יותר מכמה אלפי מילים, מתן מראה מקום כללי ("קננגיסר 2009", כדוגמא פיקטיבית) זה לא ממש מועיל, במיוחד אם מראה המקום מתייחס לנקודה ספציפית בטקסט, ולא למאמר באופן כללי.^[1] אובדן הקונבנציה הזו, בין אם בטקסטים עם מספור דינאמי כמו בספר האלקטרוני, ובין אם טקסטים בלי מספור כלל כמו רשומות בבלוגים, ייצור בעיה למי שרוצה לתת מראה מקום מדוייק. ובעוד שאפשר לחשוב על סטנדרטים חלופיים למראי מקום (למשל, מספר פסקה), הדבר יצריך יצירת מספור יעודי ומלאכותי, להבדיל מהאורגניות של מספור עמודים בספר.

עכשיו אני קצת סקרן לדעת איך הבעיה הזו תפתר.

1. דוגמא טובה היא ציטוטים ישירים – מתן מראה מקום ברמת העמוד מאפשר לקורא שלא מכיר את הטקטס המצוטט לבדוק את ההקשר שבו נכתב הקטע שצוטט. [↩]

א. ההצבעה על חוק המאגר הביומטרי נדחתה לשבוע הבא. אבל מה אכפת לי אני? לי רק חשוב שהיישום לא יתחיל לפני אמצע דצמבר – התאריך המוקדם ביותר לחידוש הדרכון שלי – ואחרי זה אתם כולכם יכולים למסור את טביעות האצבעות שלכם לשטרית הגדול, פור אול איי קר.

ב. בכלכליסט דיווחו על כך שאושרה לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק של שלי יחימוביץ' שתחייב מעסיקים לאפשר לעובדים לצאת להפסקות שירותים לפי צרכי העובד (תיאור קצת יותר מפורט אפשר למצוא בידיעה על כך באתר של יחימוביץ').

התגובה הראשונה, כמעט אינסטינקטיבית, היא להאנח על כך שעצוב שצריך חוק כזה בכלל. ואכן, עצוב שמקומות עבודה לא מקפידים לפחות על צרכים בסיסיים של עובדיהם. אבל כאן נעוץ גם הטמבליזם של החוק הזה. כמו אחיו התאום, "חוק הזכות לעבודה בישיבה", גם הצעת החוק החדשה של יחימוביץ' עוסקת בסימפטום במקום בבעיה, והיא עושה זאת באמצעות מיקרו-חקיקה שמסרבלת את ספר החוקים הישראלי במקום לבצע את תפקידה האמיתית של חקיקה, שהוא הגדרת אמות מידה רחבות שבית המשפט יכול להתאימן למקרים ספציפיים. (יאמר לזכות יחימוביץ' שבניגוד לחוק הקודם, לפחות הפעם לא הוגדרה זכות חדשה בזכויות האדם – "הזכות לפיפי" – אלא חובה למעסיק).

אינני בקיא מספיק בחוק הישראלי כדי לדעת האם החוק עכשיו מכיל או לא מכיל סעיפים שעל בסיסם ניתן לעתור לבית המשפט כנגד מעסיק שאינו מספק צרכים בסיסיים כגון הפסקת שירותים. אם אין – מוטב היה ליחימוביץ' לחוקק סעיף רחב בחוק, ולהשאיר את הפרשנות למקרים ספציפיים שיובאו בפני בית המשפט. אמנם החוק החדש, אם יעבור, יספק שוט משמעותי יותר בידי עובדים שמעסיקיהם אינם דואגים להם להפסקות שירותים נאותות, אבל בפעם הבאה שמעסיק ימצא דרך להגדיל הכנסות על חשבון כבודם הבסיסי של עובדיו, האם שוב נצטרך לעבור את כל הליך החקיקה המייגע? האם לא היה עדיף לתת בידי העובדים את הכוח לאיים על מעסיקיהם בתביעה גם על פרקטיקות מקוריות יותר של ניצול בלתי הוגן, על ידי ניסוח רחב ומכליל ככל האפשר?

ג. הוי, אני מתגעגע לימי משמר הכנסתשלטון החוק…

נתחיל מהדברים החשובים: תמונת הכותרת של הבלוג, כמו גם כותרת המשנה שלו, התחלפו. הראשונה היא פרט מתוך תמונה שאשתי צילמה בטיול שעשינו בשבוע שעבר למיססאגה (Mississauga), עיר סמוכה לטורונטו, לרגל הסתיו והשלכת. השניה, אם איכשהו אתם לא יודעים את זה – תתביישו! – היא מתוך זה:

–

ועכשיו לשאר פרפראות.

גל מור^[1] כתב היום על הנרגבלוגים, הבלוגייה החדשה של מעריב עבור העיתונאים שלהם. ספציפית, הוא הפנה לפוסט הראשון של קובי אריאלי, איש אהוב ומוערך במקומותינו. התגובה הראשונה שלי הייתה זעף – מדובר בפוסט שכל כולו אי הבנה של בלוגים (בלוג, לדעתו של אריאלי, הוא שורת הכותרת של הפוסט הזה, ועם הרבה סוגריים. טוב, החלק השני הוא נכון), התנשאות (אני דווקא אוהב התנשאות), ועלבון למדיום שבו הוא כותב, כאומר "אמרו לי לכתוב פה, אבל זה קצת קטן עלי, אז אני אעשה כאילו אני כותב פה, אבל בעצם רק ארד על אחרים שעושים את זה – זה לא פוסט בבלוג, זו פארודיה על בלוג".

אבל אז נרגעתי קצת, וחשבתי על ההתחלה שלי בעולם הבלוגים. זה היה בלייבג'ורנל, אחרי תקופה ארוכה של קריאת ג'ורנלים של כל מיני צעירים מלאי זעם קיומי על החיים ורחמים עצמיים (כי זה סוג האנשים שהכרתי אז, כי זה סוג האדם שהייתי אז בעצמי). כשסוף סוף החלטתי לעשות את הצעד הזה ולפתוח בלוג, חשבתי שככה אמורים לכתוב, שזה מה שמצופה ממני, כי זה מה שהכרתי. לא הכרתי שום דבר אחר שנכנס תחת ההגדרה של בלוג אז – אם כי, להבדיל מאריאלי, אני לא ניזונתי משמועות ומערכונים בארץ נהדרת בלבד – אז זה מה שניסיתי לכתוב. אך שוד ושבר! הייתה זו דווקא תקופה טובה בחיי. בדיוק התחלתי לצאת עם מי שלימים הייתה לאשתי, החיים נראו טובים מאי פעם, הייתי, סך הכל, די מרוצה. אז מכיוון שלא היה לי שום דבר רע להגיד, לא אמרתי כלום.

הרבה זמן עבר בין הפוסט הראשון, המהוסס שלי, לפוסט הבא, ומשם התחלתי לאט לאט לגבש את מה שהפך לבסוף למוטו של הבלוג הנוכחי שלי: תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי… אתם מבינים את הקונספט.

אז מה לי כי אלין על אריאלי, אם הוא עובר את אותו תהליך שאני עברתי (או לפחות מתחיל מאותה נקודה)? אולי זה בגלל שדברים באמת השתנו מאז שנת 2002, שלא צריך להתאמץ יותר מדי כדי למצוא בלוגים איכותיים עכשיו, שבאמת הגיע הזמן שגם במדיה המסורתית כבר יפרדו מהסטריאוטיפ הדי דבילי הזה כשכל הממצאים מצביעים על מציאות שונה מזו שאריאלי מדמיין. אולי זה בגלל שאריאלי לא רק לועג לתוכן, אלא מטיל ספק בעצם היכולת של בלוג להכיל משפט תקני בשפה העברית, כאילו עצם המדיום מנוגד לכך.

אריאלי כותב כאחרון הטרולים – למעשה, אני ברגעים אלו ממש מאכיל את הטרול – אבל מה שמרגיז זה שיכול מאוד להיות שהוא אפילו לא יודע שהוא טרול; יכול להיות שהוא באמת מאמין בדברים האלו שהוא כותב, וזה מעצבן. לא מעצבן שהוא מאמין בכך – מעניין את התחת שלי מה חושב קובי אריאלי – אלא זה שהוא מקבל במה פומבית כדי להביע את זה.

–

לא שזה הדבר הכי מטריד שקיבל במה פומבית בנרגבלוג.

פרק  דל"ת: נגד ההומוסקסואליות, בעד ההומואים

1)      הגדרת ההומוסקסואליות כמעשה תועבה , האסור מכאן ואילך על פי חוק, גם אם האיסור לא ייכפה על מי שנתפסו להומוסקסואליות בתקופה שבה היתה מותרת , וכמובן, לא על מי שנתונים כבר במערכת יחסים הומוסקסואלית.

2)      איסור על הדחה למעשה הלסבי, גם אם לא יהיה איסור על המעשה הלסבי עצמו.

3)      איסור על מתן פומביות להומוסקסואליות, על מצעדי גאווה הומו-לסביים, על מועדונים ייחודיים להומו-לסביים  .

4)      מטפלת  מינית (סרוגייט) סקסית חינם לכל הומו שיהיה מעוניין.

5)      מטפל מיני סקסי חינם לכל לסבית שתהיה מעוניינת. .

6)      איסור חמור על ביזוי ההומו-לסבים ועל יחס לא נאות אליהם מכל סוג

7)      הקפדה על אי אפליית ההומו-לסבים בכל מערכות חיינו והבלטת הישגיהם הגדולים בתחום האמנות והתרבות

8)      איסור מוחלט על שינויי מין וניתוחי מין במובן הטראנס-ג'נדרי.

9)      איסור חמור על זנות הומוסקסואלית והתחזות קוקסינלים כנשים לצורכי זנות

10)  איסור חמור על החצנת הומוסקסואלים (אאוטינג) בניגוד לרצונם

(אגב, מנחם בן, אתה צריך עורך – אפילו לשים נקודה (אחת) בסוף כל משפט אתה לא מסוגל).

(אגב2, בואו נחזור על זה שוב: "מטפלת מינית סקסית לכל הומו שיהיה מעוניין".)

היפה הוא שבן מצליח להאחז באמונה שהוא ליברלי ומתקדם (כי אסור להפלות או להעליב הומואים, חוץ מהקטע הזה שלוקחים אותם לבית כלא אם הם עושים את מה שעושה אותם להומוסקסואלים). אבל זה לגמרי אשמתי – אחת לכמה זמן אני שוכח למה אני לא מתקרב לטקסטים של מנחם בן עם מקל, וקורא אחד מהם בטעות.

לא על זה רציתי לדבר.

–

השוו את הטקסט הדבילי וחסר התוכן של אריאלי לפתיחת הבלוג של בן כספית – עיתונאי ממש, לא פובליציסט בגרוש. האיש מכיר באי הידיעה שלו, מנסה להתמודד איתה בצורה אינטליגנטית, ולבסוף מצליח למצוא את המקום שלו בתוך הרעיון הזה של "בלוג". לראות עיתונאי שאינו מבין בבלוגים מכיר בכך שאין הבדל עצום בין בלוג לבין הכתיבה שלו בעיתון, זה סימן לבגרות ותבונה נדירים להפליא בנוף העיתונאי של ימינו. ההערכה שלי אליו, רק מקריאת הפסקאות הבודדות הללו, עלתה פלאים.

–

בהמשך להמולה האינטרנטית סביב אותה רשומה של שליו בן ארי בחורימבה^[2], עלו ברחבי הרשת כל מיני ניתוחים פסיכולוגיסטיים של הרוגז שהיא עוררה. רבים טענו שמדובר בקנאה על כך שמישהו עושה כסף מהאינטרנט ואנחנו לא. כדרלעומר מלך עילם כתב שמה שמפריע לנו זה שאנחנו היינו פה קודם, ולכן ל"הם" אין זכות לייעץ^[3]. לי נראה שהתשובה האמיתית היא הרבה יותר פשוטה.

בתגובות פה ושם הועלתה תהייה על איך זה יכול להיות שמצד אחד הרבה אנשים מודאגים מירידה ברמת התוכן של אתר שמתמסחר, ומצד שני אחרים אומרים שכשאתר הופך למסחרי, הציפיות ממנו הופכות גבוהות יותר. ואני חושב שהפרדוקס הזה הוא לב הבעיה. כשאתר מתמסחר, על פי האידיאל הקפיטליסטי, הוא אמור להפוך לטוב יותר: עכשיו זו כבר לא פעילות לשעות הפנאי של הבלוגר, אלא העבודה שלו. הוא אמור להשקיע יותר תשומת לב לפרטים, יותר מחשבה על כל מילה. הוא אמור לנפק לנו עכשיו טקסט איכותי יותר, כי יש לו אינטרס כלכלי שאנשים ירצו להמשיך לקרוא אותו. אבל המציאות (לדוגמא, אותו פוסט של בן-ארי) מלמדת שקורה דווקא ההפך: שהאתר מתמלא בפילרים, שאיכות הטקסט יורדת כי צריך יותר טקסטים בפחות זמן. מסתבר ששעות הפנאי שלנו שוות יותר מכסף – שאם אנחנו כבר מבזבזים אותן על משהו כמו בלוג, אנחנו מצפים מהתוצר שלנו להיות יותר איכותי מאשר כשאנחנו מבזבזים את "זמן העבודה" שלנו על זה.

בדיוק הפער הזה בין מה שאנחנו אמורים לצפות לו על פי האידיאל הצרכני עליו התחנכנו, לבין מה שאנחנו יודעים שאפשר לצפות לו (ואכן מתרחש), הוא מה שמרגיז – אותי לפחות – בהתמסחרות של חורימבה, ובזו שפוסטים כמו אלו של בן-ארי מטיפים לה אצל אחרים. הייתי מת לדעת שהפיכת חורימבה לפרובלוג תביא לעלייה באיכות הפוסטים (או לפחות להשארותם באותה רמה), לצד רווח נאה לגל מור וחבריו לפרוייקט. המציאות לימדה אחרת, ועל כך יצא זעמי – וזעמם של אחרים.

–

לבסוף, כדאי לציין לחיוב את ההענות של גל למספר קוראים שהציעו להפריד בצורה נוחה יותר את הרסס של חורימבה בין מאמרים בסגנון ה"קלאסי" של חורימבה לבין סקירות צרכניות ושאר סוגי תכנים פרובלוגיים. זו צורת התנהלות שהרבה מיזמים מסחריים יכולים ללמוד ממנה, ובדיוק תואמת ל"שיחתיות" של השימוש במדיה החדשה, לה מטיף גל כבר זמן רב.

1. עוד פעם?! [↩]
2. כן! [↩]
3. זה לא שונה מהותית מהטיעון בזמנו של שוכני קפה דה מרקר כאילו הבלוגרים הותיקים יותר לא אוהבים יותר כי לנו יש יותר פז"ם, ומפריע לנו שהם נכנסים לנו לטריטוריה. והוא הגיוני באותה מידה. [↩]

שני דברים למדנו מכל פרשיית חורימבה והמקפים:

א. חורימבה זה יותר טוב מפיצה (ממוצע המבקרים [יוניקים] באתר מאז פרסום הפוסט ההוא עומד על מעל מאתיים, למרות שלא פרסמתי אף פוסט נוסף מאז, לעומת ממוצע שבקושי מגרד את ה-80 בימים בלי פוסטים, ועולה לכ-150-170 בימים עם. ראשון במצעד המקשרים, כצפוי, יובל דרור עם למעלה מ-70 כניסות [בלי לספור אנשים שנכנסו ישירות מהרידר שלהם - יש למעלה ממאה מהם, ואין לי אפשרות להפריד ביניהם], אחריו רויטל עם 30 כניסות, ולבסוף חורימבה, שניפק בינתיים רק 25 כניסות, כמעט כולן מהטראקבק, ורק מיעוטן מהקישור מהפוסט האחרון. הפוסטים האחרים שקישרו לכאן לא עלו על עשר כניסות כל אחד).

ב. אנשים לא מסוגלים לאיית קננגיסר. אצל יובל זה הפך לקננסיגר, ואצל אלי זה בכלל קננסינגר. עכשיו, באמת, כל כך קשה? זה לא שאני מסתיר את השם שלי וקשה לאתר אותו – הוא מופיע בראש כל עמוד בבלוג הזה, לעזאזל! אתם הרי לא מאייתים אותו משמיעה, נכון? שניהם, אגב, תיקנו את המעוות רק אחרי שקיללתי קרובי משפחה שונים שלהם.

פעם הלכתי להרשם למשהו שקשור לפסיכומטרי (קורס? לא זוכר). הבחורה שישבה שם שאלה אותי מה השם שלי. אמרתי לה. אז היא ביקשה ממני לאיית – לגיטימי – אז אייתתי לה. ואז היא הסתכלה על הדף שמולה, עליו רשמה במו ידיה, בכתב ידה, לאט ובזהירות, את שמי המלא והמדוייק, ואחרי שניות ארוכות הרימה עיניה אלי, הורידה אותן שוב אל הדף, ואמרה: "קננגראס"?

–

אגב, בעקבות התהייה הטכנולוגית שלי בפוסט הקודם נדב פָּרץ לי לתוך ה-CSS ועשה מעשי כשפים דיגיטליים כך שעכשיו יש הזחה של השורה הראשונה בפיסקה ויישור לשני הצדדים. נאלצתי לכתת רגלי לתוך המקום הטמא הזה כדי לגלות מה הוא עשה ולוודא שלא נשארו שאריות של בובות וודו בשטח, ועל הדרך הגדלתי קצת את הגופן וניסיתי לסדר עוד כמה דברים, בשאיפה שלא שברתי כלום ולא הכעסתי את אלילי ה-HTML. אם יש תלונות, תודיעו לי, ואני אגיד לכם שאין לי מושג איך לתקן את זה, ונוכל לקוות יחד שנדב ישמע את שוועתנו וירד ארצה לתקן את הדרוש תיקון.

פוסט חדש בחורימבה עורר בי את חמתי – זעם של עורך מתוסכל. חורימבה עושה לי את זה הרבה, משום מה. הפוסט המדובר, תחת הכותרת "כך תעירו את הקוראים שלכם" נותן שלל עצות כיצד לגרום לקוראי הבלוג שלכם לא להרדם למרות שאתם משעממים לאללה. אני יודע שקהל היעד המדומיין של חורימבה הוא פרובלוגרים שכותבים מתוך אינטרס כלכלי, להבדיל מבלוגרים פושטים כמוני וכמו רוב הבלוגרים הישראלים האחרים, שכותבים כדי שיקראו אותם, אבל שליו בן-ארי לא עושה את ההבדלה הזו בצורה מפורשת, אלא פונה באופן כללי לכותבי בלוגים, ולכן אני מרשה לעצמי להתערב.

העניין הוא שלפחות חלק מהעצות של שליו הן, לדעתי לפחות, שגויות עד כאב. בואו נעבור עליהן אחת אחת.

תרווחו

לא חייבים לדחוס את תוכן הפוסט בגוש טקסט אחד גדול. תרווחו את השורות (130% מגובה הגופן יספיקו), אל תתקמצנו על שורות חדשות ותלמדו להשתמש במקפים. למשל, את המשפט הקודם אפשר לנסח גם כך – "את התוכן – ממש לא חייבים לדחוס בגוש טקסט אחד גדול. את השורות – תרווחו (130% מגובה הגופן יספיק) ובעניין שורות חדשות -  אל תתקמצנו עליהן." לא בטוח שהנוסח בהכרח נכון יותר מבחינת הדקדוק, אבל בוודאי קריא יותר.

אני בהחלט בעד "שטח לבן". הפרדה טיפוגרפית ברורה של הפסקאות בטקסט עוזרת לקורא להתמצא בטקסט, לדעת עד לאיפה לדלג אם לא מתחשק לו לקרוא את הרעיון הנוכחי עד סופו ולעבור לרעיון הבא (אצלי יש עוד חצי שורה רווח בין פסקה לפסקה. באייל הקורא הנוהל היה להכניס שורה רווח בין כל שתי פסקאות. הכי טוב, כמובן, היה הזחה של השורה הראשונה של כל פסקה ויישור לשני הצדדים, אבל אני לא בטוח שהאינטרנטים יודעים איך לעשות את זה, ובטח שאני לא^[1]). אני גם אוהב להשתמש בפסקאות חד-שורתיות כאמצעי לייצור הפסקות בקריאה וריווח טיפוגרפי (השניים באים ביחד). כמתרגל אני מודע היטב להבדל המשמעותי בקריאות של טקסט צפוף לבין טקסט בריווח כפול. באותה מידה כדאי גם להמליץ על טורי טקסט צרים למדי – זה אומר יותר גלילה, אבל קריאת שורות ארוכות היא מועדת לפורענות עבור קוראים רבים.

אבל שליו חורג כאן מהמלצות טיפוגרפיות גרידא. הוא מציע לנו להתערב בפיסוק עצמו כדי לייצר שטח לבן מלאכותי בתוך רצפי מילים. כפי שכתבתי, ריווח טיפוגרפי מלווה בהפסקה בקריאה. קורא מיומן יודע לתרגם שטח לבן בתוךהטקסט, כמו גם סימני פיסוק שונים, להפסקה קצרה, על פי כללים לא לגמרי ברורים. להפסקות הללו, בדיוק כמו למילים שביניהן, יש משמעות. להגיד "לא בטוח שהנוסח בהכרח נכון יותר מבחינת הדקדוק, אבל בוודאי קריא יותר" זה לומר דבר והיפוכו. בבלוג דגש קל אוהבים לתת כדוגמא את המשפט woman without her man is nothing כמשפט ששתי צורות פיסוק שונות מניבות שתי משמעויות שונות בתכלית שלו. לזרוק מקפים בצורה רנדומלית בטקסט זו דרך מצויינת להפוך אותו לבלתי קריא ומעייף הרבה יותר עבור הקורא שגם ככה לא מי יודע מה אכפת לו ממה שאתה מדבר עליו.

הכלל הראשון, לפיכך, צריך להיות: היה ברור!

הלאה.

תפשטו

פצלו משפטים ופסקאות באורך הגלות לכמה משפטים פשוטים. חתכו בלי סנטימנטים. כתבו קצר ולעניין, אך אל תגזימו, אתם לא בצה"ל. גבוהים הסיכויים שגם אם נושא הפוסט אינו מעניין חלק מהקוראים, צורת הגשתו הקריאה והפשוטה יגרמו לקוראים להתעניין. אולי.

עם זה אין לי בעיות. אכן, פסקאות ארוכות יתר על המידה שמערבות רעיונות שונים, כמו גם משפטים מבולגנים שלא ברור איפה התחילו ולמה עוד לא נגמרו, הם מהרעות החולות של הרבה כותבים בלתי מיומנים. לפעמים נדמה לנו שיש לנו רעיון שהוא מורכב מכדי להסביר אותו במשפט קצר, אבל להביע רעיון מורכב במשפט אחד ארוך זה הרבה יותר גרוע. כלל האצבע שלי, לפחות עבור כתיבה אקדמית, הוא לא יותר מארבע שורות (באנגלית, פונט טיימס ניו רומן, 12 נקודות) בלי נקודה. בכתיבה "פופולרית" עדיף לא להתקרב אפילו לאורך שורה כזה.

מה שצריך לזכור, כמובן, זה בשביל מה יש לנו פסקאות ומשפטים, ומה כל יחידה כזו אמורה להכיל: רעיון קוהרנטי. המשפט הוא יחידת המידע הבסיסית ביותר של הטקסט. הוא צריך להיות לכיד, כך שלא ניתן להפיק ממנו יותר מרעיון אחד בלבד. פיתוח של רעיון הוא תפקידה של הפסקה השלמה. פסקה נוטלת רעיון ומפתחת אותו, אבל עדיין, כששואלים "על מה הפסקה הזו", התשובה צריכה להיות "רעיון איקס, ופיתוח שלו", ולא מעבר לכך. בנייה טובה של פסקה גם תדע להתקשר לפסקאות שסביבה, למשל באמצעות מילות קישור, או אזכור של מילים שהופיעו בסוף הפסקה הקודמת בתחילת הפסקה הבאה. (למשל, בפסקה הזו, המילים "מה שצריך לזכור" משמשות כדי לחבר את הרעיון של הפסקה – מה תפקידיהן של יחידות המידע בטקסט – לרעיון של המקטע בתוכו היא מופיעה, שהוא החשיבות של הפרדת טקסט לפסקאות).

כותרות משנה

חלקו את הפוסט לתת-חלקים הגיוניים ותנו לכל חלק כותרת משנה. כך תשיגו שני דברים – תאפשרו לקוראים לדלג על קטעים שמעניינים אותם פחות וגם תספקו את חסרי הסבלנות. אלה האחרונים יסתפקו במעבר חטוף על כותרות המשנה ועדיין יגיעו לסוף הפוסט.

כותרת משנה היא דרך אחת להפריד בין מקטעים (אפשר, באותה מידה, פשוט לשים סימן מפריד, כמו שלושה מקפים בשורה משלהם). זה כלי שאני משתמש בו פחות מדי, יש להודות על האמת, אולי כי הוא נראה לי רלוונטי יותר לטקסטים באמת ארוכים. טקסט בן 600 מילה (ראו להלן) לא צריך כותרות משנה. חלוקת טקסט כה קצר למקטעים קצרים עם כותרת נפרדת מסתכן בהפיכת כותרות המשנה ל"תקציר" של הטקסט, שקריאתן תחליף את קריאתו.

כאמור, אם משפט הוא רעיון ופסקה היא פיתוח של רעיון, הרי שהמקטע הוא צביר רעיונות שיחד מהווים יחידה לכידה ונהירה. מקטעים קצרים מדי מתחילים לפלוש לטריטוריה של הפסקה מבחינת התפקיד הארגוני שלהם בטקסט. אם הטקסט שלכם אכן מתחלק למספר רעיונות קצרים בני פסקה או שתיים, אולי מוטב לוותר על כותרות משנה לגמרי ולהתחיל כל פסקה במשפט בגופן מודגש שיכיל את הרעיון של הפסקה בקצרה. היתרון של השיטה הזו הוא בכך שיש יותר לגיטימציה לשימוש במשפטים אינפורמטיביים של ממש בצורה הזו מאשר בצורה של כותרות משנה. אלו, במיוחד בכתיבה הפופולרית, נוטות להיות מאוד קצרות, ולשמש דווקא לגירוי הסקרנות במקום מתן אינפורמציה.

שלבו גרפיקה

לא על טקסט לבדו. גם אם אינכם זקוקים ממש לגרפים, טבלאות או איורים אחרים על מנת להדגים את הנאמר בפוסט, שלבו בכל זאת. אפשר להסתפק באיור או בצילום פשוט הקרוב לנושא הפוסט. השתמשו ב-PicApp המאפשרת שימוש בתמונות ממאגרים מקצועיים מבלי לדאוג לעניין זכויות היוצרים.

שוב, אני בעד. גם זה כלי שאני לא משתמש בו הרבה, מתוך עצלנות בעיקר, אבל יש מי שעושה בו שימושים מופלאים בעליל, כמו תום. העניין הוא בדיוק זה: שלא מדובר פה במשהו שאפשר לזרוק סתם כך לתוך טקסט ולהניח שבכך הפכנו את הטקסט למעניין יותר. בחירת תמונות לליווי טקסט היא מלאכה לא טריוויאלית, שדורשת מחשבה ואף חוש אסתטי שלא לכולם יש. אין דבר גרוע יותר מטקסט שמלווה בצילום נדוש או בלתי רלוונטי בעליל שנותן תחושה של פרסומת.

תמונה שעלתה בחיפוש המילה "בלוגינג" באתר PicApp. (אילוסטרציה)

לא עוד פוסטים של 600 מלה

חתכו פוסטים ארוכים. פשוט חתכו אותם.  אלא אם לקוראים שלכם יש זמן פנוי רב או ניחנו בסבלנות יתרה, בשלב מסוים בפוסט ארוך תאבדו לפחות חלק מהם. לכן אם הפוסט מכסה יותר מדי נושאים, פצלו אותו לסדרה של שניים או שלושה פוסטים קצרים יותר. כך תרוויחו יותר תשומת לב מהקוראים וגם יותר צפיות בבלוג.

נאה דורש נאה מקיים. הפוסט של שליו הוא בן כ-350 מילה בלבד. הפוסט הנוכחי כבר מתקרב לכפליים המגבלה שניתנה. האם זה הופך אותו לפחות מעניין?

–

השאלה שצריכה להשאל, כמובן, היא למה לעזאזל שאני ארצה שהקוראים שלי ירפרפו עד סוף הפוסט אם מה שאני כותב בעליל לא מעניין אותם. כל כללי הכתיבה שאני מכיר, כולל כתיבה "פרסומית" יותר, פועלים בכיוון ההפוך: כדאי לשים כותרת משנה לטקסט (באקדמית מדברים על אבסטרקט) כדי לתת את עיקרי הדברים, אולי עם איזה גירוי סקרנות קטן כדי לעודד קריאת הטקסט המלא; כדאי לרכז את כל הפרטים החשובים בראשית הטקסט (באקדמיה ממליצים גם לתת תקציר של הטיעון ומבנה המאמר איפשהו במקטע הראשון, אם לא בפסקה הראשונה. בעיתונות הנחת היסוד היא שהעורך חותך בלי לחשוב, והוא עובד מהסוף להתחלה. כלומר – את הדברים שהכי פחות אכפת לך שיחתכו שים בפסקה האחרונה וכן הלאה); כשמוסיפים כותרות ביניים בעיתון, בדרך כלל הן ההפך מאינפורמטיביות: המטרה היא לעורר את סקרנות הקורא ולגרום לו לקרוא עוד מקטע, גם אם הוא החליט לדלג על הקודם (בניגוד להצעה של שליו שמעודדת רפרוף על הטקסט והסתפקות בקריאת כותרות ביניים אינפורמטיביות פחות או יותר); גם השימוש ב"אינסרטים" (ציטוטים בגופן גדול שמשולבים בינות לטקסט), כמו גם בציטוטים לצד תמונות, נועד לגרום לי לפתח עניין בטקסט, ולא סתם "להשאיר אותי ער" בזמן שאני מרפרף עליו.

בסופו של דבר, הדרך להשאיר את הקוראים שלך ערים היא לכתוב מעניין. אפשר לכתוב מעניין גם על נושא לא מעניין (למשל, באמצעות הומור, או הפיכת נושא לא מעניין ליותר רלוונטי לקוראים על ידי הקבלתו למשהו שקרוב יותר לליבם), אבל אף כלי טיפוגרפי לא יעשה את העבודה הזו עבורכם, ואי אפשר להחליף עבודה על טקסט בכלי אוטומטי שיהפוך אותו למעניין יותר בלי מאמץ. רוצים לכתוב בלוג מעניין? הנה העצה שלי: תתאמצו.

(1380 מילים, כולל).

1. עדכון: מישהו, אני מניח שזה נדב, תיקן לי את קובץ ה-CSS כדי לבצע בדיוק מה שהצעתי כאן. נכנסתי לתוך הקובץ כדי לראות איך עושים את זה ולתקן קצת את הגדלים, ועל הדרך גם הגדלתי קצת את הגופן שכבר קיבלתי תגובות לגביו. אשמח לקבל הערות נוספות אם יש למישהו, ותודה לנדב. [↩]

אני בודק באובססיביות את הסטטיסטיקות של הבלוג. באמת. אם הייתי מקדיש רבע מהזמן שאני מקדיש לבדיקת הסטטיסטיקות של הבלוג לכתיבת פוסטים לבלוג, יש סיכוי כלשהו שהסטטיסטיקות היו משתפרות. זו הפרעה פסיכולוגית קטנה, ואין לי שום כוונה לעשות שום דבר בנידון כי באמת שאני לא חושב שזה צריך להפריע למישהו חוץ מהילד שלי שיושב מוזנח ומורעב בזמן שאבא שלו מרפרש את הגרף של כמות הנכנסים ב-20 הדקות האחרונות למרות שהוא לא עדכן את הבלוג כבר שבועיים.

בכל מקרה, אחד הדברים שאני אוהב בסטטיסטיקות זה הקישורים הנכנסים לבלוג. עוד לא מצאתי דרך אמינה יותר לאתר קישורים חדשים שהושארו לאתר ברחבי האינטרנט, ולפעמים זה גם מחזיר אותי לכל מיני דיונים שהשארתי בהם תגובות ושכחתי מהם – שזה גם נחמד. היום ראיתי לינק מוזר: משהו של מקקאן דיגיטל וקופ"ח כללית (שירותי בריאות בתחת שלי. הם קופת חולים. ומפלגת העבודה היא המערך. שנות השמונים היו תקופה נפלאה ואני לא רואה שום סיבה לצאת מהן^[1]). הלכתי לשם, והגעתי לאתר פלאש מיותר לגמרי (הפלאש מיותר. טוב, גם האתר), שמיועד לעודד אנשים שמרגישים חולים להשאר בבית ולא ללכת לעבודה. שזה דווקא מסר די חיובי. אני לגמרי בעד שאנשים חולים ישארו בבית ולא ילכו להדביק את שאר האנשים שהם עובדים איתם, שאז ילכו הביתה וידביקו את המשפחה שלהם.

אבל זה לא מסביר למה הגיעו אלי גולשים מהאתר המטופש הזה. הדרך הפשוטה לגלות, כמובן, הייתה לבדוק בסטטיסטיקות של האתר^[2]. אבל זה פשוט מדי. הרבה יותר כיף לחפור באתר ולגלות את הקישור. חשבתי לעצמי – אתר על שפעת, אולי הם קישרו לפוסט שלי על שפעת החזירים ולמה לא צריך להכנס לפאניקה. אז נכנסתי לקישור למטה ל"מהי שפעת חזירים". אין שם כלום. "כתבות נוספות"? לא. אה – "הכל על השפעת"! לא. אוקיי. ניסיתי להסתכל על החלון המרכזי של אתר הפלאש (ציינתי כבר שהוא מיותר לגמרי?). אם מצביעים על התמונה של מסך המחשב, מובטח לנו קישורים להעברת הזמן בעת שאנחנו חולים. קליק. שיעורי גיטרה… אוריגמי… סרטים… משחקי מחשב… פנג שווי… פתיחת בלוג אישי… איפה לעזאזל אני נמצא פה? רגע רגע רגע – בלוג אישי. היה לי פוסט כזה פעם. אבל… לא יכול להיות, נכון? זה לא בדיוק היה פוסט רציני במיוחד, ואיך לעזאזל הם יגיעו דווקא לפוסט הזה? לגל מור יש מליארדתלפים פוסטים על דברים כאלה, אז לשלוח אנשים לפוסט השטותי הזה?

כן.

וואט דה פאק?

לא, כאילו, באמת?

1. טוב, אינטרנט. אבל חוץ מזה – שום סיבה! [↩]
2. אם כי זה לא לגמרי יענה על השאלה – עדיין לא נדע למה אנשים נכנסו לאתר הזה ועוד לחצו על לינקים… [↩]