במהלך הדיון בנושא הקוד האתי לבלוגרים, נתקלתי בתגובה אחת לפוסט של רויטל סלומון בנושא. הפוסט של רויטל סבב סביב רעיון אחד פשוט: לרוב הקוראים לא אכפת. לא אכפת להם שהפוסט שהם קוראים הוא בתשלום, לא אכפת להם אם לכותב יש תקנון אתי או לא, לא אכפת להם אפילו אם הם קוראים בלוג או אתר של עיתון. הם צורכים את התוכן כפי שהוא, מסננים כפי שנראה להם, וממשיכים הלאה.
המגיבה, תחת הכינוי "האורגניזם", יצאה בשצף כנגד רויטל:
מה שכתבת יכול להתמצות במילים: הציבור מטומטם, ולכן לא צריך להתייחס אליו.
הציבור לא מטומטם, וזה כולל גם את חלק הציבור שאינו משתייך לבראנז'ת התקשורת על סוגיה.
הציבור יודע כשמאכילים אותו בזבל, גם אם לעתים הוא בוחר לבלוע את הזבל הזה.
ויותר מהכל, הציבור מזהה כשמישהו מזלזל באינטליגנציה שלו.
רויטל השיבה לה במדויק:
לא כתבתי שהציבור מטומטם ואל תכניסו לי מילים לפה. כתבתי שלרוב הקוראים לא אכפת, ויש הבדל גדול. ואת יודעת מה, הציבור לא מטומטם, אבל לא תמיד הוא יודע להבחין מתי מאכילים אותו בזבל. הרייטינג של תוכניות הריאליטי זו רק הוכחה אחת.
שווה להתעכב על מה שרויטל כתבה פה, ולנסות להבין את מה שעומד מאחורי ההפרדה הזו, הפרדה שאנחנו נוטים לשכוח לעיתים קרובות.
–
אבל לפני זה, סיפור שקרה לי לא מזמן.
בקורס סקירה של תחום הפוליטיקה ההשוואתית של מדינות מתפתחות התנהל דיון סביב יכולתם של מומחים מהמערב לשפר את חייהם של אנשים במדינות מתפתחות. אחת הסטודנטיות סיפרה על משלחת של מהנדסים מערביים שהגיעו לאיזה כפר נידח באפריקה וניסו לחשוב איך אפשר לשפר את חייהם של התושבים. הם גילו שהתושבים נאלצים לצעוד שלוש שעות כדי להגיע לבאר הקרובה ביותר כל פעם שהיו זקוקים למים. אז המהנדסים בנו מערכת שהזרימה מים ישירות לכפר. כל הכפריים מאוד שמחו והמהנדסים חזרו הביתה מרוצים. כעבור מספר שנים, כשבאו לראות מה שלום המערכת, גילו שהכפר נעלם. על פי ההסבר שסיפקה אותה סטודנטית, המערכת החברתית של הכפר הייתה בנויה על ליבון נושאים במהלך אותן שלוש שעות צעידה לבאר. משנגוזו שעות הצעידה, לא הצליח הכפר להתמודד עם המתיחות הפנימית שלו, והקהילה התפרקה.
הייתי רוצה לראות תיעוד של המחקר הזה, כי זו נשמעת לי הקהילה הדפוקה ביותר בעולם, אבל ניחא. נקבל את הסיפור הזה כפי שהוא. אותה סטודנטית למדה מהסיפור על זה שמערביים לא צריכים להתערב, ושהקהילות יודעות יותר טוב מהם למה הן זקוקות.
מאוחר יותר בדיון, דיברתי אני. התחלתי מלספר על מאמרים שקראתי בנושא בניית ממשקי משתמש לתוכנות מחשב. (כן, גם הם חשבו שזה נורא מצחיק שאני מדבר על זה בקורס על מדינות מתפתחות, ומאז נהייתי "האיש שמבין במחשבים", שזה יותר טוב מהתפיסה הקודמת שלי באותו הקורס, בתור "האיש שאוהב את האנטינגטון", שזה בערך כמו להגיד עלי שאני מעריץ של השטן, מבחינתם). סיפרתי, בעיקר תוך התבססות על הבלוג של יואל ספולסקי, על כך שאין ממש טעם לשאול את המשתמשים הפוטנציאליים מה הם רוצים, כי הם לא יודעים, אלא לנסות ללמוד מה הם צריכים מתוך הבנת תהליך העבודה שלהם, וצפייה בשימוש שהם עושים בגרסאות מוקדמות יותר של התוכנה. מכאן השלכתי על אנשים בעולם השלישי: קשה להאמין שמישהו באותה קהילה שתוארה חשב שכל המערכת החברתית שלהם מבוססת על כך שהם צריכים ללכת שלוש שעות לבאר. אף אחד מהם, בכל מקרה, לא התלונן כשהביאו מים ישירות אל הכפר. לכן, בעצם, להשתתפות של המקומיים בניסוח הרצונות שלהם לא הייתה יכולה להיות השפעה על התוצאה – הם עצמם לא ידעו. אם אחד מבני הכפר היה יוצא ללמוד הנדסה אזרחית וחוזר לכפר, גם הוא היה בונה להם מערכת כזו.
דווקא בגלל זה, אנשים מבחוץ שחוקרים את החברה לעומק היו, אולי, יכולים לתת התראה על התפקוד של החברה, ואולי היו יכולים לנטרל את הסיכון הכרוך בבניית מערכת מים עבורם. כשאמרתי את זה, בכיתה מלאה באנשים שהג'וב העתידי שלהם הוא לחקור חברות מתוך שאיפה להסביר לאנשים שחיים בחברות הללו דברים שהם עצמם לא ידעו עליהן, לא חשבתי שאני אומר משהו מזעזע במיוחד. וכדי לנטרל איזושהי ביקורת אפשרית על גזענות, התחלתי את דברי דווקא לגבי אנשים בחברה המערבית, שגם הם לא יודעים מה הם צריכים.
אבל כשעשיתי את הקישור לכפר הקטן, אותה סטודנטית פערה את פיה בתדהמה. היא הייתה מזועזעת לגמרי מדברי ומיד צעקה – "אתה מתייחס אליהם כמו אל ילדים קטנים!" ניסיתי להתווכח איתה, להראות לה שזו לא התנהגות של ילדים קטנים אלא של אנשים נורמליים לגמרי. אבל היא לא יכלה להסכים עם טענה שהחברה הקהילתית בעולם השלישי היא פחות ממושלמת בצורתה הטהורה. מעין גרסא עילגת כזו של הפרא האציל של רוסו (למרות שהיא הייתה הורגת אותי על השימוש במלה "פרא", כמובן).
–
יש סיבה שאנשים לא בהכרח מבינים את הצרכים של עצמם או של החברה בה הם חיים. רוב הזמן, אין שום תועלת להבנה כזו, והיא דורשת כמות בלתי סבירה של זמן ומחשבה. בז'רגון המקצועי קוראים לזה cognitive misers – קמצני מחשבה: אנשים שמשקיעים מינימום מאמץ כדי לגלות מידע ולחשוב על דברים שלא מספיק רלוונטיים אליהם. המקום הראשון שנתקלתי במושג היה בספרות על התנהגות בוחרים. באופן אידיאלי, מבחינה חברתית, כל בוחר צריך לדעת כל מה שאפשר לדעת על כל מועמד וכל מפלגה, לשקול את מכלול המידע הזה אל מול ההעדפות האישיות שלו, ולהכריע עבור מי להצביע. אבל המחקר בתחום העלה לא רק שכצפוי, אנשים לא משקיעים זמן בחיפוש מידע על המפלגות השונות ומסתפקים רק במה שהם יודעים במקרה מכלי התקשורת שהם צורכים, אלא אפילו את הזמן הדרוש כדי לנסח לעצמם את ההעדפות שלהם עצמם הם לא טורחים להשקיע. במקום זאת, אנשים מצביעים לפי הרגלים, לפי נושא בולט אחד (מדיניות כזו או אחרת שעומדת על הפרק, למשל), אבל ממש לא לפי משהו שאפשר לקרוא לו שיקול רציונלי של הבעד והנגד של כל מפלגה ומפלגה.
זה לא בגלל שהם מטומטמים. להפך, זה בגלל שהם עשו חישוב נכון והגיעו למסקנה שהעלות של מציאת מידע נוסף על המפלגות השונות או על ההעדפות הפוליטיות שלהם לא פרופורציונלית למידת ההשפעה שלהם על התוצר של המערכת הפוליטית. הם קמצני מחשבה, כי הם מעדיפים לבזבז את המשאבים המוגבלים שלהם על משהו שיניב תוצאות משמעותיות יותר.
–
בטורונטו מתפרסם מקומון בעברית. הוא מחולק חינם, והתוכן שלו בהתאם. כשאני מעיין בו, לפעמים, בהתקפים של מזוכיזם, אני לא יכול שלא להתעצבן על הסטנדרטים העיתונאיים הירודים, על ערכי ההפקה הנמוכים, וגם, לעיתים קרובות, על ההטייה הפוליטית הבוטה של התוכן בעיתון. אשתי לא מבינה על מה אני מתעצבן. היא קוראת את זה, רואה את מה שאני רואה, אבל פשוט לא אכפת לה. אין לזה שום השפעה על החיים שלה, אין לה שום דרך יעילה להשפיע על זה, אז פשוט לא אכפת לה. אותו הדבר נכון לגבי קוראי העיתונים, ואותו הדבר נכון לגבי קוראי הבלוגים.
רוב הקוראים לא יודעים להבחין בין פוסט למאמר, בין טור דעה לכתבה. רוב הקוראים לא יכולים להבדיל בין ראיון פיקטיבי עם דמות מתוכנית טלוויזיה, לבין ראיון עם מנהל השקעות אמיתי. רוב הקוראים לא יודעים לזהות שרוב הכתבות וה"ידיעות העיתונאיות" שהם קוראים הן קופי-פייסט של הודעות לעיתונות, קומוניקטים יחצ"ניים ומסרים שיווקיים. לרוב הקוראים לא אכפת.
(מתוך הפוסט המקורי של רויטל)
לקוראים לא אכפת, כי אין להם דרך יעילה וממשית להשפיע על זה, ואין לזה השפעה מהותית על החיים שלהם. בין כה וכה הם צורכים את העיתון ואת הבלוגים כסוג של בידור. קריאה ביקורתית של התקשורת דורשת משאבים קוגניטיביים שאפשר לנתב למשהו קצת יותר משמעותי בחיים. להגיב למה שנאמר בתקשורת כדי לתקן זה כבר בכלל להלחם בתחנות רוח.
כשהם קוראים פוסט בבלוג של מישהו שממליץ על משהו, על רובם זה לא ישפיע יותר מקמצוץ. בשורה התחתונה של הגוף המפרסם קמצוץ ההשפעה הזה יכול להביא לשינוי כלשהו בשורה התחתונה, אבל כאדם בודד, אי אפשר לכמת את ההשפעה הזו, ואם אי אפשר לכמת אותה, אין טעם להתרגש ממנה יותר מדי. נו, אז שמעתי פרסומת בתשלום שהוצגה כדעה כנה של מישהו. איך זה משנה את החיים שלי? נו, אז הבלוגר שאני קורא עכשיו מבטיח בהן צדק שלעולם לא לקבל כסף או מתנות תמורת ביקורת. יופי טופי. איך זה מעניין אותי? אני בוחר את הבלוגרים שאני קורא לפי מידת העניין שהם מעוררים בי, או לפי הערך הבידורי של הפוסטים שלהם, או לפי גודל הציצים שלהן. מה שלא רלוונטי לחווית הקריאה שלי, כמו הקוד האתי של הבלוגר, או אופי המקור של כותב מדור הרכילות החביב עלי, פשוט לא מעניין אותי – אני מעדיף להשקיע את הזמן והמשאבים הקוגנטיביים שלי במשהו יותר מספק.
ועוד אומרת וצודק רויטל, שהיחידים שאכפת להם הם אלו שהנושא בעוכריהם. כך גיקים לעד לא יבינו למה לעזאזל אנשים משתמשים בחלונות ולא בלינוקס (גם אם אובונטו באמת יותר פשוטה להפעלה מחלונות, זה עדיין דורש עקומת למידה והשקעה ראשונית כלשהי, שכבר השקעתי בללמוד את מערכת ההפעלה הנוכחית שלי – וזה פשוט לא שווה לי את זה) או אפילו לא משדרגים את האקספלורר 6 שלהם לפיירפוקס, או במינימום לאקספלורר 7/8 (אותה סיבה בדיוק). כך חולי פוליטיקה כמוני לעולם לא יבינו איך אנשים יכולים שלא לזכור למי הם הצביעו בבחירות האחרונות(!), שלא לדבר על לפני זה. זה לא משנה להם, אז לא אכפת להם. זה לא כי הם מטומטמים שלא מבינים עד כמה זה חשוב, הם מבינים טוב מאוד שזה לא ממש חשוב, ולכן הם לא טורחים.
אז הציבור לא מטומטם, הוא פשוט קמצן, כי הוא יודע שהוא ישלם בכל מקרה.
עדכונים ברסס
מריץ FireStats