ארכיון לחודש מאי, 2009

מאי 24 2009

עוקפים את טורקיה בסיבוב

בקצב הנוכחי, עד שאני אסיים את התזה שלי על ההתמודדות של ישראל עם הניגודים שבין אזרחות ליברלית ללאומיות אתנית, זו כבר לא תהיה תזה במדע המדינה, אלא בהיסטוריה.

מקובל בימינו להשוות את הצעות החוק החדשות שזכו לתמיכת הממשלה – זו של אלכס מילר לאסור על ציון הנכבה, וזו של זבולון אורלב האוסרת פרסומים השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית[1] – לחקיקה ברייך השלישי. אני חושש שההשוואה הזו קצת לא הוגנת. כלפי הגרמנים, כמובן. אלו טרחו, לאחר שהתעוררו מהסיוט שהעבירו את העולם כולו, לחוקק חוק האוסר על הכחשת רצח העם שביצעו, והקדישו ועדיין מקדישים משאבים רבים להנצחת עשרות המיליונים שנרצחו בידיהם.

אז הגרמנים חוקקו חוק שמגביל את חופש הדיבור, ועכשיו אנחנו רוצים להגביל את חופש הדיבור. אז להתקטנן על זה שהם אוסרים על הכחשת השואה שהמיטו, וח"כ מילר רוצה לאסור על אזכור העוולות שאנחנו עשינו? עזבו אתכם.

אבל האמת היא שאם כבר, ישראל של מילר מזכירה יותר את טורקיה. לטורקים יש סעיף נחמד בחוקה שאוסר עלבון ל"טורקיוּת". מסתבר שלהזכיר לטורקים שהם רצחו כמו ארמנים, ככה, שניים, שלושה, מ-קסי-מום מיליון וחצי, זה מעליב את הלאום הטורקי. על כן, כבר כמה וכמה פעמים הועמדו למשפט אינטלקטואלים טורקים שהעזו לטעון שהיה שם משהו. דה-פקטו, אפשר להגיד שהחוק הטורקי אוסר על הכרה בקיומה של שואת הארמנים.

אז בטורקיה זה דה-פקטו. אצלנו זה יהיה דה-יורה. ביג דיל.

תשאלו – למה הם יכולים ואנחנו לא? ובכן, חלק מזה זה שישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה מתוקנת, בעוד הטורקים לא ממש לחוצים על הקטע. אבל בעוד שאצל הטורקים נעשים צעדים לשיפור המצב – האיחוד האירופי זה יופי של תמריץ – אצלנו עושה רושם שהמצב רק הולך ומחמיר.

אם וכאשר יעבור החוק הזה, אני מציע לציין את יום כניסתו לספר החוקים הישראלי כיום הנכבה הלאומי – יום בו נְלמד ונִלמד גם על העוולות שנעשו לפלסטינים בעת הקמת המדינה, וגם על האסון שקרה למדינה הזו, זו שאהבנו, כשמנהיגיה איבדו את הבושה והחלו להשתין על החירות והשיוויון הישר מהמקפצה.

--
  1. הצעת החוק הזו היא כל כך פרדוקסלית, עד כי יש לחשוש שאם וכאשר תעבור, ספר החוקים הישראלי יקרוס לתוך עצמו ויהפוך לחור שחור שיבלע את המדינה כולה []

5 תגובות

מאי 13 2009

בן-גוריון בחברה טובה

ה-ESRB, הארגון שאחראי על קביעת הגבלות הגיל למשחקי מחשב, הגביל את המשחק Rock Band: The Beatles[1] לבני-נוער ומעלה (במקום לתת לו דירוג "E" עבור "everyone"), משום שהביטלס, כידוע, משחיתים את נפשם הרכה של ילדים: הדירוג ניתן למשחק בשל "התייחסויות לטבק". מה שמעלה את השאלה האם לוסי בשמיים עם יהלומים יכלל במשחק, ואם כן, מי המטומטמים האלה ב-ESRB?

--
  1. אגב, אם אתם אוהבים אותי, אני אשמח למתנת יומולדת מוקדמת. אפרופו, אם אתם שונאים אותי ומחפשים דרך לגרום לי להפסיק לכתוב את השטויות האלה בבלוג שלי, הנה אופציה חוקית להשגת המטרה הזו. []

5 תגובות

מאי 08 2009

F is for effort

מאת דובי נושאים חינוך,ילדים

דמיינו לעצמכם שאתם מתרגלים בקורס מסויים, ונתקלים בסטודנט עם בעיה: הוא משתדל, באמת משתדל – מקפיד להגיע לכל ההרצאות ולכל התרגולים, קורא את החומר, שואל שאלות על דברים שלא ברורים לו ומתייעץ בכם לפני הגשת עבודה; אבל מה? הוא עדיין סטודנט גרוע. השאלות שלו בסיסיות ומוכיחות יותר מכל אי-הבנה של הטקסטים, ההערות שלו בשיעור לא תורמות כלום, והעבודות שלו חסרות תזה, עם מקורות שמתאימים יותר לעבודה לבית-ספר והבנה מוגבלת של נושא העבודה. איזה ציון מגיע לסטודנט הזה?

לפני כמה שבועות פורסמה בניו-יורק טיימס כתבה שעוסקת בדיוק בנושא הזה, וממנה עולה שסטודנטים מאמינים שמגיע להם ציון גבוה רק בגלל שהם השקיעו מאמץ בקורס. ראוי לבחון באריכות את דבריו של אחד הסטודנטים המצוטטים בכתבה, שדוגל בגישה הזו ללא בושה:

אני חושב שהשקעת מאמץ רב מצדיקה ציון גבוה. מה עוד יש, באמת, חוץ מאשר ההשקעה שלך? אם אתה עושה את המיטב שלך ומקבל 65, אז מה המטרה? אם מישהו הולך לכל ההרצאות וקורא את כל הפרקים בספר ועושה כל מה שהמרצה דורש ממנו ועוד, אז הוא צריך לקבל את ה-85 שהמאמץ שלו מצדיק. אם המאמץ המקסימלי שלך זה לא יותר מממוצע בעיני המרצה שלך, אז משהו לא בסדר.

הוא, כמובן, צודק לגמרי במשפט האחרון הזה. משהו לא בסדר. כנראה הסטודנט: אולי מקומו בכל זאת לא במוסד להשכלה גבוהה?

בכתבה מייחס אחד המרואיינים את הבעיה לנסיון של הילדים הללו בבתי הספר. הוא טוען שהם נעשו כל כך יעילים בלמידה למבחנים, שהם מצפים שתהיה נוסחא ברורה ופשוטה לקבלת ציונים גבוהים. אני גם נוטה לזהות את הבעיה בבתי הספר, אבל אם בתי הספר בישראל דומים במשהו לאלה של ארצות הברית, הבעיה בהם היא שונה ממה שאותו מרואיין תיאר. הבעיה היא שבבתי הספר כיום, מאמץ באמת מתרגם לציונים. ילדים מופגזים מכל עבר במסר שכל מה שהם צריכים לעשות זה את המיטב שלהם, ושהמיטב שלהם הוא תמיד מספיק. כשזה היה מוגבל לסרטי טלוויזיה מעאפנים, יכולנו לסבול את זה, אבל עכשיו עושה רושם שגם המורים עצמם מעבירים את המסר הזה לילדים: הציון הוא עבור מאמץ, לא עבור הצלחה. מי שמספיק רוצה מצליח – לא בגלל שהרצון מוביל לשיפור ביכולת, אלא בגלל שהרצון הוא המדד עצמו להצלחה. אנחנו כל כך חוששים לפגוע במוטיבציה של הילד להמשיך ולהשקיע, שאנחנו מוכנים לשקר לו ולתת לו ציון שהוא לא ראוי לו.

צריך, כמובן, להבדיל בין מישהו שיש לו לקות אובייקטיבית כלשהי שמשפיעה על היכולת לבצע את המטלה המוטלת עליו בלי קשר להבנה שלו את חומר הלימוד, לעומת מישהו שפשוט אינו בעל הכישורים האינטלקטואלים לעשות כן. כך, למשל, תלמיד הלוקה בדיסלקציה עשוי להזדקק להקלות מסוימות כדי לעבור בהצלחה מבחן. במקרה כזה, המקור בכשלון הוא מאפיין של אופן הבדיקה שנבחר, ולא בתלמיד עצמו. אני עצמי, למשל, סובל כידוע מזכרון חלש ביותר. כתוצאה מכך, מבחנים שדורשים זכרון מהווים קושי משמעותי עבורי, ואני מקבל בהם ציונים נמוכים למדי. אבל יש תלמידים שאין שום סיבה לכשלון שלהם פרט לדבר שאותו מבקש המבחן לבדוק: היכולת האקדמית שלהם. במקרים כאלו, לתת לתלמיד ציון גבוה בגלל שהוא התאמץ זה לשקר לתלמיד, ולפגוע בכלל התלמידים האחרים, שהערך של הציון שלהם, באופן יחסי, פוחת בשל כך.

כל זה, כמובן, טוב ויפה עד השלב שבו אני עומד, כמתרגל, מול סטודנט, וצריך לספר לו שהוא נכשל בקורס בגלל שהעבודות שהוא הגיש פשוט לא היו ראויות, למרות שהוא השקיע מאמצים ניכרים בכתיבתן.

32 תגובות

מאי 06 2009

המובטנדבים

באיזה ספר שאני צריך לקרוא בימינו אבל ממש לא בא לי, מדובר בין השאר על הבעיות הפסיכולוגיות שנגרמות למובטלים. הבעיה אצל מובטלים היא לא רק שהם לא מרוויחים כסף (למרות שזה די חשוב), אלא גם שמי שנשאר מובטל לאורך זמן מתחיל לאבד את תחושת הערך העצמי, הכישורים שלו מתחילים להתנוון, ויש לו יותר ויותר סיכוי לשקוע עמוק יותר לתוך "תרבות אבטלה", או אבטלה כרונית, או איך שלא תרצו לקרוא לאותם אנשים שכבר איבדו כל תקווה למצוא עבודה, ובגלל זה הם גם הפסיקו לחפש.

לאחרונה גם יצא פרסום ממשרד הרווחה אודות גידול במספר המובטלים שלא מצאו עבודה כבר שישה חודשים. מה יכולים לעשות כל האנשים הללו כדי שלא לסבול מהתופעות הללו?

אז במסגרת כל אותם פרוייקטים שאני אומר לעצמי שהייתי מרים אם הייתי עכשיו בארץ[1], הייתי רוצה להציע את פרוייקט המובטנדבים. במסגרת הפרוייקט, מובטלים יוכלו להתנדב לכל מיני פרוייקטים רלוונטיים לכישורים שלהם, או סתם שמעניינים אותם. כולם מרוויחים: החברה האזרחית תזכה לתוספת חשובה של כח אדם בימים בהם התרומות הכספיות הולכות ופוחתות, האנשים שזקוקים לסיוע של ארגונים כאלו יזכו לו, והמובטלים עצמם יזכו לעיסוק שלא רק שיתווסף לרזומה שלהם, אלא גם יתן להם סיבה טובה לקום בבוקר עד שימצאו עבודה.

גם המדינה יכולה להרתם לפרוייקט שכזה, ולתת הטבות והקלות למובטלים שינצלו את הזמן הפנוי-בכפייה שלהם לתרומה לקהילה. הקלות בדמות פטור מתשלום דמי ביטוח לאומי, הארכת תקופת הזכאות לדמי אבטלה, סבסוד תשלומי ארנונה ועוד אפשרויות רבות אחרות יכולות לתת תמריץ כלכלי להתנדבות במהלך תקופת האבטלה.

במקומות רבים בעולם התנדבות נחשבת פעולה נפוצה למדי. מסטודנטים מצופה שיבלו לפחות חלק מזמנם בפעילויות חוץ-אקדמיות בסיוע לקהילה. רבים רואים בהתנדבות כדרך נוחה ופשוטה לצבירת נסיון בעבודה בתחום שהם נכנסו אליו לאחרונה. בארץ, חרף הדגש על התנדבות כערך, נראה כי ההתנדבות נשארת נחלתם של ילדים (ש"מנודבים" בכח לעיתים) ופנסיונרים. פרוייקט כמו המובטנדבים יכול לנפוח רוח חדשה בערך ההתנדבות ולתת לו חיים וממשות בישראל, עם מינימום פגיעה במתנדבים, ומקסימום סיוע לקהילות ברחבי המדינה.

אז מישהו מתנדב לארגן משהו?

--
  1. למרות ש–על מי אני עובד? []

14 תגובות

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏