לא שומעים!

פרט משעשע: האינפלציה השנתית בזימבאבווה ב-2008 מוערכת בכ-11.2 מיליון אחוז.

כשפתחתי את הרידר הבוקר, ציפיתי למבול של פוסטים על הממשלה עצומת הממדים של נתניהו. הופתעתי לגלות שלאף אחד כמעט לא אכפת. אולי אף אחד לא ציפה לשום דבר מנתניהו, אולי היאוש אחז בנו. רק יובל כתב ביקורת נפלאה על מגוון התפקידים המעניינים שנבדו כדי למצוא תעסוקה מדומיינת ללא פחות מ-37 אנשים.

אבל אם נתעלם לרגע מעצם כמות האנשים בממשלה הזאת, אחד הדברים שדקר לי בעין היה איכות האנשים והמיקום שלהם. דוגמא בולטת, כמובן, הוא שטייניץ בתפקיד שר האוצר – אחד מהמשרדים הבכירים ביותר בממשלה שמאוייש על ידי אדם שמעולם לא החזיק במשרת שר, סגן שר, או מחלקת תה במשרד ראש הממשלה. אותו כנ"ל לגבי גדעון סער. וזה לא שאין אנשים מנוסים יותר בשורות הליכוד. מנגד קופצות לעין כמה דוגמאות הפוכות, של אנשים כמו מרידור ובגין ששונמכו משמעותית (מרידור היה שר בכיר בעברו וקיבל משרת שר זוטר, ואילו בגין היה בעברו שר זוטר (המדע), וקיבל משרת שר בלי תיק).^[1]

אבל אלו אנקדוטות. איך אפשר לבדוק האם הממשלה הזאת חריגה מבחינת הניסיון של חבריה? החלטתי לתכנן מדד ניסיון פשוט (יש שיאמרו פשטני), ולבחון אותו לגבי הממשלה הנוכחית.

עבור המדד הזה חילקתי את משרדי הממשלה לשלוש קבוצות: שרים בכירים (חוץ, בטחון, אוצר, פנים, משפטים וחינוך), שרים זוטרים (כל השאר), וקבוצה אחת שכוללת שרים בלי תיק וסגני שרים. יש, כמובן, בעיות עם החלוקה הזו. האם כל מיני משרות מופלצות כמו "השר לענייני מיעוטים" צריכות להכלל תחת שרים זוטרים, או שמדובר בעוד שר בלי תיק במסווה עלוב? ומה לגבי סגני שרים שאין מעליהם שר? האם הם "במעמד שר" כמו שכתוב בטמקא, או סגני שרים? בסוף החלטתי ללכת לפי התואר הפורמלי בהכל חוץ מאשר במקרה של משולם נהרי ("שר במשרד ראש הממשלה") שהוכרז מבחינתי כמקביל לשר בלי תיק/סגן שר.

עבור כל שר נתתי מספר בין אפס לשלוש. אפס ניתן למי שנשאר באותה רמת משרה ביחס למשרה הבכירה ביותר שמלא בעברו (ברק, ישי, אדלשטיין וכו'). אחד קיבל מי שקודם ברמה אחת (מכלום לסגן/בלי תיק וכן הלאה). שתיים קיבל מי שקפץ מעל רמה אחת (מכלום לשר זוטר, או מסגן/בלי תיק לבכיר) או מי ששונמך ברמה אחת (כלומר, מייצג אובדן של ניסיון שנצבר בעבר). שלוש קיבל מי שקפץ בשתי רמות (מכלום לשר בכיר) או מי ששונמך בשתי רמות (מבכיר לסגן/בלי תיק – לא היו מקרים כאלו, אלא אם סילבן שלום יפתיע).

ממשלה נורמלית תציג מדד ממוצע של בין אפס (אף אחד מהשרים לא קודם) לאחד (או שכל השרים קודמו ברמה אחת, או שחלק מהשרים נשארו באותה רמה וחלק קודמו מכלום לשרים זוטרים, ועוד כל מיני וריאציות), או כל דבר באמצע. ככל שהמדד שואף לאפס, כך הממשלה היא בעלת יותר ניסיון מיניסטריאלי – אבל לגמרי הגיוני וסביר שממשלה לא תעמוד על אפס בדיוק, משום שכל הרעיון של צבירת ניסיון הוא התקדמות, וכן מן הראוי להוסיף פרצופים חדשים לממשלה מדי פעם.

המדד, יש לציין שוב, הוא פשטני מאוד. הוא בודק אך ורק ניסיון במשרת שר ולא ניסיון בתחומים אחרים (ראשות ועדות, נסיון מקצועי בתחום וכד'), והוא גם לא בודק את איכות תפקודו של השר במשרתו הקודמת (כלומר, הוא מתעלם מההשלכות של החוק הפיטרי – אני אישית לא מתלונן על כך ששר הבטחון לשעבר פואד שונמך למשרת שר זוטר, אבל המדד לא משקף את זה). עם כל הפגמים הללו, מה אומר המדד? הציפייה שלי ממבט כללי על הרשימה היה של ממוצע גבוה למדי. ציפיתי לפחות ל-1.5. התוצאה האמיתית, אני חייב להודות, הפתיעה אותי לטובה:

1.03 – כלומר, מדד הניסיון אמנם נוטה לכיוון חוסר הניסיון של הממשלה (לא מפתיע לאור הכמות שלהם), אבל לפחות ברמה התיאורטית, לא מדובר בחריגה משמעותית ממה שהייתי מכנה "טווח סביר". מכיוון שאין לי את הזמן להשקיע בבדיקת המדד עבור ממשלות קודמות, קשה להגיד עד כמה חורגת התוצאה הזו מהממשלה הממוצעת. אם מישהו מעוניין לבדוק זאת, הרי לכם הזדמנות לכתוב עבודת סמינר נחמדה במדע המדינה. ספרו לי מה היו התוצאות.

פטור בלא כלום אי אפשר, בכל זאת. הסתכלתי ספציפית על משרות סגן השר – זו משרה קלאסית לקידום. מדובר על ההזדמנות הטובה ביותר לח"כ צעיר להחשף לתהליכים של קבלת ההחלטות במשרד ממשלתי בלי לקבל יותר מדי אחריות (בניגוד למשרת שר בלי תיק, שם אין חשיפה לתהליכים הללו). ההגיון אומר שהמשרה הזו תהיה הזמנית ביותר, ושאנשים לא ישונמכו למשרה הזו (וגם לא יסכימו להשתנמך אליה). לכן שיניתי קצת את המדד כדי לבדוק מה עושה המשרה הזאת: כעת, שנמוך למשרה שווה למינוס אחד. רציתי לראות מה הממוצע בקרב סגני השרים בממשלה הנוכחית. האם התפקיד אכן משמש כתפקיד חניכה לשרים עתידיים, או שאנשים נתקעים לעד במשרה הזאת, או, חלילה, משונמכים אליה. הממוצע המיטבי, אם כן, צריך לשאוף לאחד – כל מי שממונה למשרת סגן שר צריך להיות חדש לגמרי בתפקיד, ובקדנציה הבאה או שיהפוך לשר או שיחזור להיות ח"כ אם הוחלט שהוא לא ראוי לתפקיד בכיר יותר.

המציאות קצת פחות נעימה. הממוצע הוא 0.111. מבין ארבעה סגני שרים, ארבעה נשארו בתפקיד הזה מקדנציות קודמות, ועוד שניים (כהן ו-וילנאי) שונמכו ממשרות בכירות יותר.^[2]

1. אפרופו, איפה ההדר והצניעות שתמיד אמרו שיש לבגין? מדוע הוא הסכים להכנס לממשלה מנופחת כל כך בתפקיד חסר משמעות כל כך? אני לא מדבר על ברברנים כמו ברוורמן – האיש שטובל והוא כל כולו שרץ אחד גדול – מבגין באמת אפשר היה לצפות ליותר. [↩]
2. יש לציין שמבין הארבעה שנשארו בתפקיד, שניים הם מיהדות התורה, שמסרבת לקבל תפקידי שר מסיבות אידאולוגיות, ולכן סגנות שר היא המשרה הבכירה ביותר שהם מוכנים לאייש. מבין המשונמכים, וילנאי משום מה ממש חשק בתפקיד סגן שר הבטחון, ואף הסכים להשתנמך אליו בעבר ממשרת שר המדע התרבות והספורט, כי זה מה ששווים מדע ותרבות (וספורט) בעיניו. [↩]

קצת נמאס לי מיהודים ששומעים שאני מישראל וישר מנסים לדבר איתי עברית. לא שמפריע לי לדבר בעברית, אבל דחילק – זה שלמדתם קצת עברית בסאנדי סקול לא הופך אתכם לדוברי עברית, האנגלית שלי, לעומת זאת, דווקא לא רעה. הבעיה האמיתית היא המבטא שלהם – משהו שמערבב הגייה אשכנזית עם מבטא אמריקאי/קנדי – זה מבלבל מאוד, ואני צריך לחשוב כמה שניות אחרי כל משפט שלהם, כדי לנסות לתרגם את זה לשפה שאני מכיר. כמובן, הכי גרוע זה כשהם מנסים לספר בדיחה – הם אומרים את מה שהם אומרים, ואז מסתכלים עלי בציפייה עם חיוך מרוח על הפנים שלהם. ואני? לי אין מושג מה הם אמרו.

הוף.

כבר שנים שאני מחפש תרגום נאות לאנגלית לביטוי "מלשון הן למדים לאו" (או להפך). אין שום דרך אלגנטית להגיד את מה שהביטוי הנפלא הזה אומר. העובדה שהוא כל כך שימושי הופכת את החוסר הזה למציק הרבה יותר.

והנה היום למדתי בזכות סנופס שדווקא יש ביטוי כזה. או, לפחות, היה אחד. מכירים את האמירה "the exception proves the rule"? היא חסרת משמעות. היא לא הגיונית. למעשה, היא בדיוק ההפך ממה שהיינו מצפים. החריג אינו מוכיח את החוק. להפך – הוא מוכיח שהחוק שגוי, כי יש חריגים. יש כל מיני דרכים לנסות לפרש את הביטוי הזה בצורה קצת יותר הגיונית. פעמים רבות, למשל, אנשים אומרים את המשפט כשהם מתכוונים לכך שעצם זה שהחריג הוא חריג מראה שבדרך כלל החוק נכון. למשל, אם היינו צריכים לחפור ולהביא איזו דוגמא נגדית איזוטרית למשהו, רק מחזק את הטענה שבדרך כלל, ה"משהו" הוא תיאור מדוייק של המציאות.

אבל מסתבר שהפרשנות הזו היא לא המטרה המקורית של הביטוי. המטרה המקורית של הביטוי היא לציין שהעובדה שמשהו מצויין כחריג של חוק מסויים בספר החוקים, מחזקת את האמירה שכאשר לא מתקיים החריג, מתקיים החוק. למשל, כמו בדוגמא שנותנים בסנופס, אם בחניון יש שלט בו כתוב "החניה חינם ביום שבת", ניתן להסיק מכך שבשאר הימים החניה בתשלום. או, במילים אחרות, מלשון הן למדים לאו.

חבל רק שאם אני אשתמש בביטוי באנגלית במשמעות המקורית והשימושית שלו, אף אחד לא יבין על מה אני מדבר. בעסה. למישהו יש רעיון אחר לתרגום של הביטוי שאנשים גם יבינו?

יאללה, נו, גם אני אפגין את האין-כישורים שלי במשחק שמסתובב עכשיו.

הכללים (כפי שנגנבו מהבלוג של שחר):

. בוחרים ערך אקראי בויקיפדיה – שיהפוך לשם הלהקה\האמן.

2. בוחרים ציטוט אקראי (הציטוט האחרון בעמוד הזה) – המלים המסיימות שלו (לבחירתכם כמה מהן) תהפוכנה לשם האלבום.

3. בוחרים תמונה מעניינת אקראית מפליקר (התמונה השלישית בעמוד הזה) – שתהפוך לתמונת העטיפה.

וזהו, בערך.

דרך מולדבסקי ובניו (וגם קוזליק).

1. תמונה, שם, ציטוט

2. תמונה, שם, ציטוט

3. תמונה, שם^[1], ציטוט

(קליקים להגדלה)

1. למרבה השעשוע, יצא לי שם של להקה [↩]

כשבמקור תכננתי לכתוב את הפוסט הזה, הוא היה אמור להיות מנוסח היטב, עם תיעוד וקישורים לכל מיני דוגמאות, אבל אין לי זמן בימינו, והקישורים נשכחו, וגם אין לי כוח.^[1] אבל אז ראיתי את התגובה של מאש אצל נתאי, וזה הדליק לי את הפיוזים מחדש, אז תאלצו להסתפק במשהו פחות מושקע.

יותר מהכל, העדויות האלה חושפות כשל חינוכי משמעותי של כל המדינה הזו ושל הצבא בפרט אם הן נכונות.

התגובה הזו מייצגת לא מעט תגובות שהיו בעקבות חשיפת הסיפורים על התנהגות בלתי נסבלת, כמו גם פשעים של ממש, שבוצעו על-ידי חיילים במהלך עופרת יצוקה. יש כמה קטגוריות של תגובות – האחת היא ההכחשה הגורפת, אחרת היא האשמת הדובר בשמאלנות, אבל מול שתי אלה אין בעיה להתמודד. הבעיה מתחילה בקרב אלו שאומרים שהיו דברים כאלו, וזה נורא, ושמדובר בכשל חינוכי (או ערכי, או איזו מלה שמתאימה לדובר באותו הרגע). כשל. מקומי כזה. משהו שצריך ואפשר לתקן. החיילים שעשו את הדברים הם עשבים שוטים, שצריך לנכש. אחוז בודד שמוציא שם רע לחיילים המוסריים של צה"ל. ויותר מכך – זהו כשל של צה"ל. צה"ל היה צריך להנחיל לחיילים ערכי לחימה מוסרית, וכשל במשימתו.

זוהי תחיבת הראש עמוק באדמה. אין עשבים שוטים. אין כשל חינוכי, ואין מה לתקן. הבעיה היא שהאחו כולו מורעל. החיילים הללו גדלו באווירה ציבורית מסויימת, והאווירה הציבורית הזו התרגמה למעשים הללו. לא, לא אצל כולם, אבל זה שהרעל בא לידי ביטוי יותר אצל אחדים מאשר אצל אחרים אינו אומר שאין רעל. מערכת החינוך הישראלית לא כשלה בהנחלת מוסר לתלמידיה. להפך, היא הצליחה במשימתה ויצרה חיילים נאמנים למדינה, חיילים שרואים באויב אויב ותו לא. שנים של סוציאליזציה לתפישת הערבי באשר הוא ערבי כאחר, כזר, כעוין, נשאו פרי בקרב אותם חיילים – אלו שעשו את המעשים, ואלו שראו את המעשים ושתקו; אלו שנתנו את הפקודות, ואלו שקיבלו אותן בהבנה; אלו שטוענים בלהט שהבעיה לא קיימת, ואלו שלא מבינים מה הבעיה. אינספור שנים של כיבוש – כן, לעזאזל, משחית – נותנות את סימניהן בכל הדרגים. שנים של תסכול מחוסר היכולת של מערכת צבאית להתמודד עם התקוממות אזרחית מאורגנת יותר או מאורגנת פחות, הפכו את צה"ל מצבא הגנה לצבא נקמנות. לא כל אחד כפרט, אבל המערכת כמערכת.

ואיך לעזאזל מתקנים את זה? איך מטהרים שדה שלם שהורעל, כשכל כלינו שוברו? לאן נפנה? לפוליטיקה, שם האלטרנטיבה היחידה שתהיה לממשלת נתניהו תהיה מפלגת קדימה? למערכת חינוך שכל מעייניה נתונים למאבק הנואש ליצור איזשהו תמריץ לאנשים מוכשרים להגיע לשורותיה?

מדינת ישראל איבדה כל שבריר של אמון. אמון בין האזרח למדינה, בין האזרחים לבין עצמם, בין האוכלוסיה היהודית לפלסטינית. אמון הוא היסוד הבסיסי ביותר לשגשוג וליציבות, אבל איש לא יודע איך ליצור אותו יש מאין. כשיש הרבה ממנו, הוא מייצר עוד מעצמו. כשאין ממנו כמעט, הוא משמיד כל ניסיון לייצר עוד. כך איננו יכולים ליצור אמון מול הפלסטינים. כך איננו מוכנים להעלות את שכרם של מורים מכיוון שאינם ראויים לכך. כך אנחנו בוחרים בפוליטיקאים שקרנים, כי כולם כאלו.

איך מנקים את הכל ומתחילים הכל מהתחלה?

1. היה לי גם רעיון נפלא לשם לספר שיתאר את המשבר הכלכלי הנוכחי, אבל גם הוא נשכח. קשה להיות סנילי. [↩]

נתאי פרץ כתב פוסט כל כך חשוב שסתם קישור פשוט לא מספיק. אז אני מנצל את רשיון השיתוף של הבלוג (הזהה לרשיון של הבלוג שלי), כדי לפרסם מחדש את הטקסט במלואו, עם המלצה להעביר את זה הלאה. אם יש לכם תגובות, נראה לי שעדיף לרכז אותן בפוסט המקורי.

–

בעקבות המאמר ב'הארץ' על חשיפת המעשים שהיו בעזה בתקופת מבצע עופרת יצוקה.

קראתי לא מזמן את הספר רוסיה של  פוטין מאת אנה פוליטקובסקיה. ספר מחליא למדי. כלומר, ספר מצוין, אבל גורם לך לתחושה לא נעימה בבטן. כל התהליכים המתוארים בספר מוכרים למי שחי פה בשנים האחרונות עד זרא, אבל מוקצנים מאד. במהלך הספר נאלצתי לומר לעצמי מספר גדול מאד של פעמים: אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם. וכל הזמן הדגש על ה"עוד לא" התחזק. הספר הוא מצויין, ולא כאן המקום לפרט את כולו, אבל אחד המאפיינים הבולטים של רוסיה של פוטין הוא האלימות המיידית והבלתי מתפשרת כלפי חושפי שחיתויות, או אפילו סתם אנשים שנשארה בהם איזו אמת מידה בסיסית של יושרה כלשהי ולא מוכנים להתיישר עם הסטנדרטים הרקובים והעקומים של המערכת. גנרל שלא מוכן לחיות מכספי שחיתות, ורעב ללחם, שופט שלא מוכן לחתום על צווים עקומים בהתאם לגחמותיהם של גנגסטרים בעלי הון, קצין שלא מוכן להשלים עם רצח ואונס של נערה, וכדומה. כל אלה הופכים מהר מאד להיות קורבנות ומושאים לאלימות איומה וגינוי חברתי. דרך אגב, פוליטקובסקיה עצמה נרצחה ביום ההולדת של פוטין.

למה אני מספר לכם את כל זה?

היום שוב שמעתי על איזה פרשת אלימות מינית מכוערת שהתפוצצה במקום עבודה כלשהו. זה נסגר בוועדת משמעת פנימית, שהטילה עונש קל על הפוגע, והשאירה אותו בתפקידו. כעת הוא מסתובב מצויד ברשימת חיסול, ולאט לאט מתנקם בכל מי שהתלונן נגדו, וגם את אלו שגינו אותו. עיקר המאמץ לנקמה מתרכז כמובן בחושף הפרשה.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?

בעקבות הכתבה בהארץ, על החיילים שחשפו את המעשים האיומים שנעשו בעופרת יצוקה. אז כמובן ברק, שר הטיוח וההשתקה, אמר "יש לנו את הצבא המוסרי בעולם". הטוקבקיסטים חגגו, ומצ"ח ביקשו את השמות של החיילים שדיברו, כדי לקיים אתם שיחה ידידותית. עכשיו כל מי שהיה בצה"ל איזה רבע שעה, יודע שלא כדאי להפגש עם מצ"ח.

לכן אני רוצה לספר לכם על החבר הדמיוני שלי, שיצא בצו 8 לשירות מילואים בעזה. הוא לא השתתף בלחימה, החבר הדמיוני שלי. אבל ביום האחרון של המילואים, הוא ישב עם כמה צנחנים דמיוניים, שחזרו ממבצע היפותטי בעזה. והצנחנים הדמיוניים סיפרו לו סיפורי זוועה מפרי דמיונם הקודח, שכמובן מעולם לא היו ולא נבראו, שקרים שאפילו החמאס לא היה מעז לטפול על הצבא המוסרי בעולם. החבר הדמיוני שלי הסתובב במצב רוח זיפת שבועיים, כי אלו לא היו סיפורים נעימים, אפילו שהם היו מומצאים לחלוטין. נניח שהוא אולי אפילו הדליף את הסיפורים לאנשהו, שכמה אנשים קראו אותם שם באנשהו הזה, והגיבו בזעם: מה זה השקרים האיומים האלו? למה האנשים האלו לא מספרים את זה בשמם? למה אתם עוכרי ישראל?

אכן שאלות נוקבות. אז החבר הדימיוני שלי רוצה להסביר לכם למה האנשים האלו לא הזדהו בשמם. כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. עכשיו האנשים האלו לא רוצים ללכלך על המדינה, לא רוצים שיקראו להם עוכרי ישראל וסכין בגב האומה. הם פשוט רצו לפרוק את הזוועות (הדמיוניות, הדמיוניות) שהם ראו בעזה. ולכן סיפרו את זה לכמה אנשים. וגם אם היה שם שמאלן עוכר ישראל עם מצפון (דמיוני) הוא לא היה מספר כלום. כי מה רוצה חייל מילואים, אחרי חודש שהוא לא היה בבית? רק לסדר את חורבות החיים שלו, ולחזור לשגרה. הוא בטח לא צריך את כל הבלאגן הזה, שיכול גם להגמר באיזו תקופונת במחבוש על הפרת אנא עראף ביטחון שדה או משהו (היום קוראים לזה ב"מ). אז הוא חוזר לחיים (האמיתיים ) שלו, ומשתדל לשכוח את כל הזוועות שהוא ראה, שבמילא היו רק בדמיונו הקודח.

ושר הביטחון? הוא יכול להמשיך לספר לטוקבקיסטים שיש לנו את הצבא המוסרי בעולם. הם אוהבים שמשקרים להם. כמו העם הרוסי, שבחר בפוטין ברוב של 80% למרות שהחיים שלהם בזבל.

There's a world outside
And I know 'cause I've heard talk

(Eels, Not Ready Yet)

אני לא אוהב להכנס לדיונים פילוסופיים, כי אני לא חזק בפילוסופיה. לא קראתי הרבה ספרי פילוסופיה, ומה שכן קראתי היה בעיקר בתחום של הגות מדינית. אני באמת לא מסוגל להבין טיעונים פילוסופיים מורכבים במיוחד – אני באמת טמבל – ומעדיף להתרחק מהם בדרך כלל.

אבל מכיוון ששמי כבר שורבב לדיון הזה, אני מניח שאני כבר אתרום את שני הסנט (הקנדי) שלי לדיון, עם דיסקליימר שלא קראתי פוקו, יום, קאנט או אף אחד אחר מהחבר'ה האלה מעודי (ניסיתי לקרוא את תולדות השגעון בעידן התבונה, או איך שקוראים לזה, אבל או שהתרגום לעברית הוא זוועתי, או שהספר אטום לחלוטין מבחינת השכל שלי).

אז טל כותב על האמפיריציזם (הקביעה החתרנית שיש עולם שם בחוץ ושאפשר לחקור אותו באמצעים אמפיריים ולגלות חוקים המתקיימים בו) אל מול הפנומנליסטים (אני מקבל את הטרמינולוגיה שלו כפי שהוא מציג אותה, פשוט משום שאינני מכיר את המושגים במידה מספקת – אם המונחים שטל השתמש בהם שגויים, נא להפנות תלונות אליו). אלו האחרונים טוענים שאי אפשר לדעת שיש עולם באמת, ושגם אם יש שם עולם, אי אפשר להסיק מסקנות כלליות עליו מתוך הסתכלות. כל מה שכל אחד מאיתנו יכול לדעת הוא שהוא עצמו חושב, ושהוא חווה תחושות מסויימות.

טל טוען שהוא מקבל את טענות הפנומנולוגים, אבל חושב שהתגובה הנכונה מצד האחד הנבון היא לא להרים ידיים ולזנוח את המחקר האמפירי, אלא להחליט שגם אם החוויות שלי מבוססות על פיקציה, יש תועלת בחקר הפיקציה הזו, בגילוי החוקים המתקיימים בה, ובהתנהלות על פיהם. למשל, מרגע שידוע לנו חוק הכבידה (ברמה בסיסית למדי), ברור לנו שלא כדאי לנו לקפוץ מבניינים גבוהים כי אנחנו ניפול לקרקע, וכפי שאנחנו יודעים ממדע הרפואה, נפילה מגובה גבוה יכולה לגרום לפציעות ואף למוות.

בסופו של דבר, בתוך ה"עולם" הזה אני מוצא חוקים, ועלי להסתדר עם ה"חוקים" שאני מוצא.שאם לא כן, אני חווה פגיעות, כאבים ואסונות. יתכן שהם כולם פרי דימיוני, אבל אני חווה אותם. ואם אני רוצה לא להיפגע מהם, עלי למצוא את החוקיות שאני חווה בכלוב שלי.

טל, אם כן, מציע לכל אחד לנהוג כאילו העולם אמיתי ומתקיימים בו חוקים, כי יש בכך תועלת.

כשראיתי את הטיעון הזה אצל טל, זה הזכיר לי משהו אחר: תאוריית הבחירה הרציונלית. התב"ר מתבססת על הנחת היסוד שאנשים נוהגים בצורה רציונלית (כלומר, משתמשים בכלים המיטביים כדי להשיג את המטרות שלהם). בדרך כלל, מתווספת לכך גם הנחת היסוד שהמטרה של אנשים היא מיקסום רווחים. אפעס, פעם אחר פעם אנשי הבחירה הרציונלית מגלים שכשמסתכלים על רמת הפרט הבודד, טענת הרציונליות אינה מתקיימת. הרציונליות קיימת, במקרה הטוב, בממוצע על פני כל האוכלוסיה, אבל לא אצל האדם הבודד. אמרו חוקרים מסויימים בתחום – לא נורא, אנחנו ננהג כאילו האינדיבידואלים הם רציונליים, כי זה שימושי – כי בסופו של דבר, בממוצע, אנשים מתנהגים כאילו הם רציונליים. אפשר להפיק מזה תועלת.

אבל הטענה הזו בעייתית מאוד. התב"ר מתבסס על אינדיבידואליזם מתודולוגי. כל התורה מתחילה מהפרט ומניתוח של פעולותיו של פרט. תורת המשחקים, עליה מתבססת התב"ר, עסוקה בכל עת בהצגת התוצאות התת-אופטימליות של התנהגות רציונלית של פרטים. לעומת זאת, התב"רניקים דווקא מתבססים על התוצאה האופטימלית ברמת הכלל, כדי להוכיח ש"בממוצע" הפרט מתנהג בצורה רציונלית. כל המכניזם שמסביר את המעבר מרמת הפרט לרמת הכלל שבור לחלוטין. ההתנהגות "כאילו" הפרט הוא רציונלי אולי יכולה להשיג תוצאות בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אנחנו, כמדעני חברה, צריכים למצוא מה המכניזם שדואג שהחברה ככלל תתפקד בצורה רציונלית גם אם הפרטים בה מתנהגים בצורה רנדומלית לכאורה.

ביקורת דומה אפשר להעביר על הניסיון לטעון שהעולם שלנו הוא פיקציה, אבל בד בבד שאפשר להתנהג כאילו הוא ניתן למחקר מדעי. הטענה שלפי הניסיון יש תועלת בחקר העולם אינה יכולה להתקיים אם כבר הבנו שלניסיון אין שום משמעות בעולם שלנו (כי, כאמור, הוא פיקציה). טל נופל פה לאותה מלכודת אליה הוא טוען שההוגים הצרפתים נפלו כי הם האמינו בכוחה של הלוגיקה.

אבל זה לא רק זה. אם אנחנו מאמינים שכל מה שאנחנו רואים בעולם הוא פיקציה, ולכן במקרה הטוב אנחנו יכולים לחקור את הפיקציה הזו בעצמנו ולגלות את החוקיות שלה, המשמעות של זה היא שכל אחד מאיתנו חייב לחקור את כל העולם לבד. אנחנו לא יכולים להאמין לפיקציות שמנסות לטעון טענות על הפיקציה. אנחנו יכולים להאמין רק למה שאנחנו עצמנו חווים. כל המחקר המדעי צריך, לפיכך, להזרק לפח. זה שאיזה מהנדס מסביר לי איך פועל מנוע המכונית זה חסר משמעות, אם גם המהנדס וגם המכונית הם פרי דמיוני. מן הראוי שאני אחקור את המכונית לבד ואגלה איך היא פועלת. כך גם לגבי המחשב. או הכדור נגד כאב ראש שדיונים כאלה מצריכים. או אנטיביוטיקה. או כל דבר אחר בעולם. אם אני ה"סוכן" האותנטי היחיד בעולם, אני לא יכול לסמוך על אף אחד אחר שיחקור אותו בשבילי.

זה מוביל לאנטי-אינטלקטואליזם מוחלט. לשלילת המחקר המדעי באשר הוא. לניסיון נואל לאוטו-דידקטיות חובקת עולם.

אני לא יכול לקבל את הטענה שהעולם הוא פיקציה, ושלכן עלי לנהוג כאילו הוא אמיתי. ולמה שאאמין למי שטוענים דבר כזה, בעצם? הם הרי מכריזים על עצמם כפיקציה.

אתמול קניתי שבלולים בקופסת שימורים בסופר. עכשיו צריך לחשוב מה עושים איתם.

–

בלי קשר, אתמול ראיתי את "השומרים". שהוא לא באמת סרט גיבורי-על, אבל יופי של סרט בכל זאת. מצד שני, הרגשתי קצת מרומה כשבאתי לראות אנשים מרביצים אחד לשני וקיבלתי במקום זה הרהורים על הפוליטיקה האמריקאית.

ולא, אל תגידו לי שהייתי צריך לקרוא את הנובלה הגרפית קודם. לסרטים לא צריכה להיות רשימת קריאת חובה.

אני נורא מקנא באיילת. נראה כאילו יש לה חיים אינטלקטואליים כל-כך מרגשים. היא נתקלת בטקסטים – מרקס, פוקו – וזה ממש מרגש אותה. זה גורם לה לרצות לדבר על זה עם אחרים. זה מטלטל את עולמה. אצלי זה מעולם לא קרה. אף פעם לא קראתי טקסט ואחריו אמרתי – וואו, החיים שלי מתחלקים ללפני שקראתי את זה ואחרי שקראתי את זה. בכלל, קשה לי להתחבר לטקסטים פילוסופיים. אני יכול להבין אותם (בסופו של דבר), אני יכול להפיק מהם תועלת. אני יכול לדבר עליהם, לנתח, לבקר, להשתמש בהם. אבל אני לא מסוגל להתרגש מהם.

זה לא בגלל שאני ציני, נראה לי. אולי זה קשור לכך שהדרך שלי למדעי החברה עברה דרך עניין בפיזיקה, משם לביולוגיה וגנטיקה, משם לפרימטולוגיה ולסוציוביולוגיה, ומשם למדעי החברה. הגישה שלי היא "מדעית", על כל רגשי הנחיתות שזה גורם לי כמדען מדינה, שזה, תכל'ס, לא ממש מדע. אני מחפש בכל דבר את התועלת, את היישום. תיאוריה ביקורתית לא עוזרת לי כי אי אפשר ליישם אותה כדי לקבל תוצאות. מרקסיזם אינו יכול להוביל באמת לבניית מדיניות, לתכנון שיטות, לחקיקת חוקים.

אז אני מקנא באיילת, ביכולת שלה להתרגש מטקסט, ואני בעיקר תוהה מה יכול לרגש אותי.