לא שומעים!

בהתחלה אביגדור ליבנסראום לקח את הערבים, אבל אני לא ערבי, אז שתקתי.

אחר כך הוא לקח את ההומואים, אבל אני לא הומו, אז שתקתי.

אחר כך הוא לקח את השמאלנים, אבל אני לא שמאלני, אז שתקתי.

אחר כך הוא לקח את החרדים, אבל אני לא חרדי, אז שתקתי.

ואז הוא בא לקחת אותי, אבל אז כבר לא נשאר אף אחד שירים את קולו למעני.

—

יש לי סיוטים לאחרונה שאני קם בבוקר אחרי הטיסה לארץ, ופותח את העיתון שעל שולחן האוכל בבית של ההורים שלי, ורואה שישראל ביתנו קיבלה יותר מ-20 מנדטים. אני יודע שזה לא מה שהסקרים מנבאים, אבל לך תשכנע את התת-מודע שלי.

גם אני מצטרף לקמפיין המחאה של יוסי גורביץ כנגד דרישתו של ליברמן לחתימה על הצהרת נאמנות למדינה כדי לשמור על האזרחות הישראלית. גם אני מצהיר שאסרב לחתום על הצהרת נאמנות שכזו, ואתנגד בכל כלי אפשרי ליישום תוכנית כזו לשם שלילת אזרחותם של אזרחי ישראל הערבים. ברור לי שאני משחק כאן לידיו של הנלוז הנ"ל שבסך הכל רוצה להוציא את עצמו גבר גבר בעיני הימין הבהמי של ישראל, אבל יש דברים שאי-אפשר שיאמרו ויתקבלו בשיוויון נפש – אפילו אם איש אינו מצפה שהדברים ייושמו באמת – כפי שקורה כעת בישראל.

דברים כאלה גורמים לי לחשוב שאולי כדאי לי לחזור לרעיון של להוציא אזרחות זרה.

ויאמר שחר

הלינק נוצר אצל סיני גז, שהעביר לעידו שהעביר לאטימולוגיה שהעבירו למעיין דר שבחרה להעביר למזבלה שזרקו את הלפיד ליוני ציגלר. ציגלר הסתבך קצת, הסתלבט קצת והעביר את הלינק ליאיר יונה שפינק בהשמעת בכורה אמיתית והפתיע את שמוליק כץ שהעביר לנדב לזר שהוסיף שיר לשרשרת. נדב העביר לאורי, שהעביר לאייל גרוס, שגילגל לאייל ניב ומשם אל נתי יפת מ”מחשבות פוליטיות”. נתי העביר את זה לדותן שהעביר את זה לנדב פרץ שהעביר אליי.

ויוסף ויאמר

חשבתי להעביר לגדי אלכסנדרוביץ’ שיוכל לתרום פרספקטיבה מתמטית מעניינת על נושא האינסוף, אבל אז גליתי שתנאי המשחק אוסרים עליי (שכן גם גדי וגם אני שוכנים בבלוגלי) אז אני מעביר לדובי.

ויתעצבן דובי עד מאד כי גם ככה אין לו זמן לשום דבר בימינו, ויאמר כה אל משעבדו אל שחר, ויעץ שחר כי יזרוק תמונה של שלג פור גוד מז'ר, ויצא דובי אל הרחוב וירא כי השחיר השלג ויהיה לפיכסה. ויחזור דובי לביתו ולדירתו ולחדרו, וישקע במחשבות אודות האינסוף, ותנדודנה עיניו אל מדף הספרים, ותתגלה לעיניו מהות האינסוף, הלא היא כמות הספרים אותם עליו לקרוא מען כי יוכל לכתוב הצעת מחקר ראויה לשמה, ויתעצב דובי אל ליבו עד מאד, ויאשים את שחר.

ויעביר דובי את הקישור חזרה לגדי, מען כי תש כוחו ולא התחשק לו לחשוב על מישהו אחר, וגדי איש טוב, ובטח יהיה לו משהו מעניין יותר ממני להגיד על האינסוף.

על פי מצפן הבחירות של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אני קרוב יותר בדעותי לבל"ד מאשר לליכוד. המממ…

(הם גם טוענים שאני הכי קרוב לעבודה, ומרצ רק במקום השני, אבל אני חושב שזה מבוסס על ניתוח שגוי של עמדותי הכלכליות בעקבות ניסוח לקוי של חלק מהשאלות בתחום.)

(אני גם תוהה מה הם עושים עם השאלות לגבי המועמדים הספציפיים, שלא באות לידי ביטוי בשום מקום. אני מקווה שהם לא מסתמכים על הצעצוע הזה כתחליף לסקר למטרות רציניות יותר).

נאום מאוד יפה נאם שלשום ראש הממשלה. הוא פנה לכל אחד מקהלי היעד החשובים: הוינוגרדים, הישראלים, החמאס, הקהילה הבינלאומית, העזתים. רק קהל יעד אחד זכה להתעלמות, ולכן, כשירות לציבור, החלטתי לכתוב פסקה נוספת לנאום של ראש הממשלה.

הפעולה בעזה זכתה לגיבוי ציבורי רחב. רוב מוחלט של אזרחי ישראל הביע תמיכה במהלכי הממשלה, ועל כך תודתי נתונה להם. אך בקרב הציבור היה גם מיעוט שהתנגד למהלכים הללו, והביע את התנגדותו בהפגנות, במכתבים ובעצומות. אני רוצה להודות גם להם. אין דמוקרטיה ללא אופוזיציה. אין חברה דמוקרטית ללא אותם אנשים שמסרבים ללכת בתלם, שמביעים ספקות והתנגדות, ומציבים מראה מול הרוב. אין שיח ציבורי שבו כולם מסכימים עם כולם, ואסור לתת את ידנו ליצירת אווירה ציבורית שמפחידה את המתנגדים ומונעת מהם להביע את עמדותיהם. אך אווירה ציבורית שכזו נוצרה בישראל בשבועות האחרונים, ואין אלא להצר על כך. על כן, מן הראוי להודות לאותם אמיצים שהרימו את נס המחאה, ולהבטיח כי ישראל תמשיך תמיד להציב כנר לרגליה את חופש הדיבור כערך עליון, כיסוד מיסודות הדמוקרטיה הישראלית.

אני חושב שהיה זה דוד לוי, כשהקים את "גשר", שהכריז שזו תהיה מפלגה "לאומית-חברתית". אז גיבשתי את החוק הראשון של דובי לקמפיינים פוליטיים (ובכלל): לתרגם את הסיסמא שלך לגרמנית, ולראות מה קורה.

מקרה מבחן:

הבהרה: אני לא משווה את ברק להיטלר. ברק הוא אמנם ראש ממשלה כושל לשעבר וראש מפלגת העבודה הכושל בהווה, אבל אין לי ספק קל שבקלים שהוא אינו חולק שום פן אידיאולוגי, טקטי או אחר עם הנאצים. חוץ מזה, הוא נראה ממש גבר גבר עם מעיל העור שלו. הביקורת כאן אינה על ברק כפוליטיקאי, אלא על הקמפיין של מפלגתו.

אגב, היפה בחוק הראשון של דובי לקמפיינים פוליטיים (ובכלל), הוא שהוא נכון אפילו לגבי קמפיינים גרמניים.

אני קורא בימינו את קארל פולני (The Great Transformation, בקרוב יתכן שאני אלאה אתכם בסיכום ומחשבות על הספר, כי זה יותר נחמד מאשר לסכם אותו בסתם איזה קובץ וורד על המחשב), ואני חייב להודות שקשה לי עם כל הנושא הכלכלי: אני לא לגמרי מבין על מה הוא מדבר, אני לא באמת יודע מה זה מרקנטליזם, ובאופן כללי קצת קשה לי לראות את החברה המודרנית ככפופה לחלוטין לסדר הכלכלי. עלה בדעתי שחלק מהסיבה שאני לא יודע מה זה כל הדברים הללו, זה שאף אחד לא דיבר איתנו ממש על כלכלה לאורך התואר הראשון והשני שלי בארץ. בשיעורים פה לעיתים קרובות אני מופתע מהתחכום של הסברים כלכליים שמוצעים על-ידי סטודנטים לכל מיני נושאים, ותחומי מחקר שכלל לא עלו על דעתי, הנובעים מתוך התפיסה של הכלכלה כמרכזית לחקר הפוליטיקה.

האם זה רק אני שפספסתי את כל הנושא הכלכלי, או שההתרשמות שלי, שהכלכלה אינה זוכה ליותר מדי התייחסות במדעי החברה בישראל (מחוץ למחלקות הכלכלה, כמובן), היא מוצדקת? קל לראות שבפוליטיקה הישראלית הכלכלה נדחקת למקום שני ואף שלישי בסדר היום הציבורי. בסוף שנות ה-90, כשהייתה תחושה לרגע שסוגיות הבטחון והשטחים נרגעו קצת, הנושא שעלה על סדר היום הציבורי הוא דווקא יחסי חילונים-דתיים; בישראל אין כמעט שיח מעמדי – חלוקות מקובלות של הציבור הן על בסיס עדתי, דתי, לאומי או גיאוגרפי, אבל לעיתים רחוקות ידברו ממש על מעמד הפועלים או המעמד הבינוני בהקשר של מוביליזציה פוליטית (הדבר הכי קרוב שיש לנו הוא "השכבות החלשות" ו"האלפיון העליון"); ההצלחה המתמשכת של ממשלות ישראל להעביר את חוק ההסדרים שנה אחרי שנה בתירוצים כלכליים מצביעה גם היא על הדחיקה של הכלכלה אל מחוץ לתודעה הפוליטית של רוב הישראלים: כלכלה זה משהו לכלכלנים, לא משהו שלמישהו בציבור צריכה להיות דעה לגביו; לכל אחד יש דעה איך לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי, אבל מעטים מאוד משתתפים בדיון על האופי הרצוי של הכלכלה הישראלית — מה שבכל מדינה מערבית אחרת הוא הבסיס למערכת הפוליטית, אצלנו נחשב לא רלוונטי לדיון הפוליטי, והמסרים הכלכליים של רוב המפלגות לעולם לא חורג מעבר לפופוליזם ("הנושא החברתי").

אבל האם כל זה נכון גם לגבי מדעי החברה בישראל, או שרק אני הצלחתי לחמוק מכל התייחסות לנושא הכלכלי במהלך לימודי?

טמקא מצאו לנכון לפרגן למנכ"לית החדשה של יאהו בצורה קצת מעניינת:

"לא יזיק ליאהו קצת ניהול אקטיבי", אמרה המנכ"לית הטרייה והבוטה של יאהו, קרול ברץ, שהחליפה את ג'רי יאנג הפורש. ברץ הייתה מנכ"לית Autodesk, מלצרית ומעודדת

זו כותרת המשנה של הכתבה. בתוך הכתבה מופיעה גם הפסקה הזו:

ברץ שימשה כמנכ"לית חברת Autodesk במשך 14 שנה. יאהו, אגב, גדולה פי שניים מ-Autodesk מבחינת מספר העובדים. ברץ למדה באוניברסיטת ויסקונסין, שם שימשה כמעודדת ומלצרית, עבודה שסייעה לה לממן את לימודיה.

בואו נעשה חישוב קצר. ברץ בת 60, על פי הכתבה. היא הייתה מנכ"לית אוטודסק במשך 14 שנה, מה שאומר מאז שהיא בת 46. האם בכל התקופה שקדמה לגיל 46 היא לא עשתה כלום חוץ מלמלצר ולעודד? מה, בדיוק, הרלוונטיות של העובדה שכמו כל אדם אחר בעולם, המנכ"לית החדשה של יאהו עבדה בעבודות מזדמנות כסטודנטית, והשתתפה בפעילויות אקסטרא-קוריקולריות כמו קבוצת המעודדות?

לא צריך לציין שמנכ"ל חדש לא היה זוכה לאמירה דומה. בדיוק כמו ששום סגן-נשיא של חברה גדולה לא היה זוכה להשתפכות הדוחה של גוגי דולדמן על מריסה מאייר בעת ביקורה בארץ. מה שמעלה את השאלה מה בדיוק חשבה אדר שלו כשכתבה את הדברים (או העורך שלה, אם ניתן לה להנות מהספק). הייתי יכול להבין פיסקה קצרה שתתאר אל עלייתה המטאורית של ברץ לתפקידה באוטודסק, או לפחות לציין שאת התואר הראשון שלה מאוניברסיטת וויסקונסין קיבלה בתחום מדעי המחשב.^[1] איזו תועלת לעזאזל יש במידע הזה, פרט לניסיון נוסף להקטין אשה מצליחה, להחזיר אותה בכוח מאשה שהובילה את אוטודסק להישגים נכבדים ונבחרה בזכות ולא בחסד לנסות להציל את יאהו המדשדשת, למשהו שאנחנו יכולים להבין, כמו, נגיד, מלצרית?

ברץ היא עוד דוגמא ל"צוק הזכוכית": כאשר נשים כבר שוברות אל תקרת הזכוכית ומגיעות למשרות רמות, בדרך כלל מדובר על משרות רמות שעומדות על פי תהום, בחברות שעומדות בפני שוקת שבורה ולא יודעות איך להתקדם הלאה.^[2] גם תפקידה החדש ביאהו, כמו תפקידה הקודם בראש אוטודסק, מעמיד את ברץ בסכנה גדולה מאוד של כשלון, ויש סיכוי לא קטן שאם הכשלון הזה אכן יקרה, יהיה מי שיטען שזה רק עוד הוכחה שנשים לא יודעות לנהל חברות גדולות (שימו לב, אגב, לדגש ששמה הכתבה על כך שאוטודסק הרבה יותר קטנה מיאהו). כתבות כמו זו, שמציגות את המנכ"לית החדשה של יאהו כאילו אין לה ניסיון (נו, חוץ מ-14 שנים בראש חברה שהיא עצמה הפכה להצלחה משמעותית, ועוד אי אלו שנים בתפקידים שלא טרחנו לבדוק מה הם – מה זה חשוב, היא הייתה מלצרית פור קריינג אאוט לאוד!), רק מכינות את הקרקע לטענות הללו, אם וכאשר יאהו תקרוס.

1. האמת היא שמחיפוש קצרצר ברשת (יעני, וויקיפדיה והתוצאה הראשונה של גוגל, לא עולה יותר מדי מידע על עברה של ברץ, אבל אם אין מה להגיד, כמו שהסבירו לנו בטוקינג הדס, עדיף לא להגיד כלום. [↩]
2. כן, אני יכול להמשיך לערבב מטאפורות עוד כמה משפטים. רוצים? [↩]

לפני כמה ימים פלשו מספר נשים יהודיות לתוך הקונסוליה הישראלית בטורונטו ופצחו בהפגנה כנגד המלחמה בעזה. מאוחר יותר הן טענו בפני התקשורת שהיה חשוב להן להבהיר שיש יהודים שמתנגדים ללחימה. הטענה הזו קצת הצחיקה אותי – על מה הן מדברות? הרי בישראל כל הזמן יש הפגנות נגד המלחמה, ויהודים רבים משתתפים בהן.

אני יודע שיש תמיכה נרחבת במלחמה בישראל, אבל מאיפה שאני עומד, לפחות בשמאל הישראלי יש שני סוגים של אנשים: אלו שהתנגדו לה מלכתחילה, ואלו כמוני, שתמכו במבצע בימיו הראשונים, והפסיקו לתמוך בו אחרי שלושה, חמישה, או שמונה ימים. זה מה שאני רואה בבלוגים, זו אפילו הרוח שמנשבת אלי ממשדרי החדשות שיוצא לי לראות – תמיכה מהוססת, לכל היותר.

אז אני מנותק? שחר כתב היום פוסט שכל כולו אווירת יאוש מהג'ינגואיזם שפושה בישראל. אתמול, בעת שחיפשתי תרגום נאות למילה שהייתי צריך ליצור לצרכי התזה שלי (nationization, להבדיל מ-nationalization, הלאמה), חשבתי על "התלאמות". נראה לי שזו גם מילה טובה למה ששחר מתאר.

רק שבהגיון המעוות של הימים האלה הופכת הנאמנות שלו למדינה והרצון למלא את המוטל עליו גם לתמיכה גורפת במלחמה על כל מוראותיה ומחדליה, ומשם, בהיעדרו, הוא משוייך גם לחוגגי הפסילה של בל”ד ורע”ם-תע”ל. כי אין היום אפשרות אחרת. או שאתה מקבל את החבילה הלאומית-לאומנית-גזענית כולה, ואז תיסלח לך השמאלנות, או שאתה בוגד.

ואז ראיתי את התגובה של נמרוד באחד הפוסטים בבלוגיקה:

מילא דובי ואלעד, הם לא גרים כאן ולכן לא ממש יודעים, אבל מי שחי כאן לא יכול להתעלם מפרץ הברבריות ששטף את הישראלי הממוצע.

אז כן, אני לא שם, אבל האם באמת הצלחתי לבנות לי בועה בלוגוספירית שמאלנית וחמימה שבה הקיצוניות היחידה שאני נתקל בה היא אנשים שקוראים לי צמא דם כי לא התנגדתי למבצע מראשיתו? האם אף אחד מהאנשים בפיד המשותפים בעברית לא משתייך לאותו רוב הציבור שתומך במלחמה? כי אני לא רואה שום דבר שם שמשוייך לקבוצה הזו.

מאז תחילת המבצע אני רואה לפחות שעה של חדשות מישראל כל יום. לעיתים הרבה יותר. האם התקשורת באמת שמאלנית כמו שאומרים? האם רק אני פספסתי את הבוגדנות השמאלנית של יונית לוי? כי שום דבר ממה שהיא אמרה לא נראה לי חורג מהנורמה.

כשבאנו לכאן, חשבתי שכל עוד אני ממשיך לצרוך את כל אותם מקורות מידע אלקטרוניים, אני אשאר מחובר להוויה הישראלית. מסתבר שבלי הזיעה^[1], זה פשוט אף פעם לא זה.

–

וכהדגמה נפלאה לאיך שאני תמיד חותר תחת עצמי בפוסטים שלי, הנה אתגר לקוראי הברנז'אים: נמאס לי לשמוע על כל מיני בלוגרים שזוכים להצעות עבודה בזכות הבלוגים שלהם, ורק אני נשאר בחוץ. גם אני רוצה טור באתר מיינסטרימי! מישהו יכול לארגן איזה משהו בכיוון? אני יכול לכתוב על חיי מהגר בקנדה, או מבט על הפוליטיקה הישראלית מבחוץ, או איזה טור לקראת הבחירות, או להחיות את משמר הכנסת כמשהו רציני יותר. אני פתוח להצעות. מקסוול, קנה אותי!

1. עכשיו בחוץ מינוס 18 מעלות [↩]

Other people have a nationality. The Irish and the Jews have a psychosis.
Brendan Behan