לא שומעים!

1. לקרוא את המאמרים שאני אמור ללמד בתרגולים שלי שבוע לפני השיעור, לא שעה.
2. לסכם לעצמי כל מאמר או ספר שאני קורא לקורס או לתזה, במקום להניח שאני אזכור את מה שחשוב חרף הסניליות המתקדמת שלי.
3. לבחור לכתוב עבודות על דברים שרלוונטיים לתזה שלי, לא על דברים שכבר כתבתי עליהם עבודה בעבר.
4. להפסיק להשתלט על דיונים בכיתה ולחכות לתורי, בדיוק כמו שאני מקפיד עם הסטודנטים שלי.
5. להפסיק לכתוב פוסטים כאמצעי השהייה יום לפני הדדליין להגשת עבודה.

האינטרטנט כמרקחה, אמרו בYנט (והביאו על הדרך משהו כמו 300 מבקרים חדשים לבלוג, לא כולל עוד מאתיים מבקרים ממקומות אחרים – מלחמה זה אפילו יותר טוב מפיצה!), ויש הרבה דברים שנאמרים וצריכים להאמר. אני אנסה לרכז כאן את מה שיש לי להגיד על הרבה מהטיעונים שהועלו ברחבי הבלוגוספירה בעד ונגד המתקפה הנוכחית. תסלחו לי על עצלנות הלינקים, באמת שאין לי כוח לחפש את הכל עכשיו.

1. מדובר בפעולה פוליטית לקראת הבחירות. (למשל: יונית) קשה להגיד על עמדה כזו שהיא אמת או שקר – זה בעיקר לא רלוונטי. ברור שזו פעולה פוליטית, כי כל פעולה של פוליטיקאי היא פוליטית. קשה גם להגיד את מי בדיוק הפעולה הזו משרתת. בטח שלא את אהוד ברק, שמאבד את קולות המתלהמים ימינה ואת קולות המתנגדים שמאלה, ויוצא קירח מכאן ומכאן. צריך להזכיר גם שהמשך ההבלגה היה יכול להוביל בדיוק לאותה טענה מימין.

2. ישראל הייתה צריכה לעשות יותר כדי למנוע את סיום הרגיעה. אמת. אפשר היה להמנע מהמצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, וכולי תקווה שממשלות ישראל תדענה להבא לנהוג בצורה הנכונה כדי שלא להצריך פעולות צבאיות. אבל בהנתן שאנחנו מצויים במצב הקיים, פעולה צבאית בעזה היא הפעולה ההגיונית היחידה. אין זה אומר שכל מתקפה היא מוצדקת. אין זה אומר שהשתוללות משולחת רסן בעזה היא מוצדקת. דווקא בגלל זה אני חושב שיש לשבח את הפעולה המדוייקת, החכמה והמתוכננת היטב של צה"ל, נכון לעכשיו, בעזה. אין בכלל מקום להשוות פעולה שתוכננה לאורך זמן ובוצעה באופן מדוייק והכי קרוב למושלם שאפשר, למה שהתחולל בצפון לפני שנתיים: אז צה"ל איבד את עשתונותיו ופעל בלי שום הגיון ובלי להשיג שום הישג סביר בשום שלב – החל מכניסת הטנק בעקבות החטופים וכלה במהלך הקרקעי זמן קצר לפני סיום המלחמה.

3. אי אפשר לסמוך על צה"ל, כי הוא נכשל לפני שנתיים. נו, מה אומר ומה אגיד. אם אתם מאמינים באמת ובתמים שלישראל לא עומדת אופציה צבאית אף פעם, המשמעות האופרטיבית של זה היא שסוגרים את הבאסטה והולכים הביתה. אינני מעורה במערכת הבטחון, ואינני יודע עד כמה הופקו הלקחים מהמלחמה הקודמת. הם טוענים שכן. הם טוענים שמזה שנתיים צה"ל עוסק באינטנסיביות בשיפור מערך האימונים, במילוי המחסנים ובתכנון לוגיסטי. אני מוכן לתת לצה"ל את להנות מהספק שהם דוברים אמת. יתר על כן, צריך לזכור שהמערכה עכשיו שונה לחלוטין מהמערכה אז, מבחינה לוגיסטית. אין קווי אספקה ארוכים לתחזק. משיכת הכוחות לאחור והחלפתם באחרים היא קלה ופשוטה יחסית למצב בלבנון.

4. צה"ל מבצע פשעי מלחמה בעזה. זוהי תגובה אינסטינקטיבית כמעט של חלקים מהשמאל הישראלי. זו שטות גמורה ואין הרבה טעם לדון בה. צה"ל פועל כנגד ארגון טרור חמוש, בפועל בתוך ישות שהיא אולי לא ריבונית, אבל היא בהחלט עצמאית, והיא במצב מלחמה מתמשך מול ישראל. אם השלטון בישות הכמו-מדינית הזו לא רק שאינו מסוגל להגן על אזרחיו אלא אף משתמש בהם כמחסה מפני חיילי הצבא נגדו הוא נלחם, אזי ליבי ליבי על האזרחים הללו, וצריך לעשות מה שאפשר כדי לצמצם את הפגיעה בהם במהלך הפעולה הזו, אבל זו באמת לא הבעיה שלנו. האזרחים אינם מטרת הפעולה הצבאית הנוכחית. אין מדובר במדיניות טרוריסטית של הפעלת לחץ על האוכלוסיה כדי שתכריח את השלטון להכנע. מדובר בפעולה ברורה כנגד השלטון בעזה. צבא אויב שהיה תוקף את הקריה בתל-אביב היה, מבחינתי, מבצע פעולה לגיטימית במהלך מלחמה, גם אם הדבר היה מביא לאבדות קשות לאזרחים בישראל. אשמתנו שהסכמנו לקיים בסיס צבאי באמצע עיר.

5. ישראל תתקפל ברגע שיתחילו אבדות בקרב החיילים. לצערי, יש סיכוי שזה נכון. זה מטומטם, ואני מקווה שהממשלה תעמוד בפני הלחץ הציבורי לסיים את הפעולה רק בגלל שנהרגים חיילים, בדיוק כשם שאני מקווה שהממשלה תעמוד בפני הלחץ הציבורי שלא להפסיק את המבצע כאשר התועלת שלו תסתיים אבל תחושת הנקמה של חלק מהציבור לא תגיע לידי סיפוק.

6. המבצע לא יביא להפסקת ירי הקסאמים. כמובן. המבצע הוא רק ההתחלה של מהלך שבסופו, אולי, יפסק ירי הקסאמים. זהו צעד הכרחי במהלך כזה. אף אחד (חוץ אולי מיונית) לא מופתע מכך שמספר הקסאמים המשוגרים לעבר ישראל רק עלה מתחילת המבצע. איש לא טען ליכולת מבצעית להפסיק את ירי הקסאם. הפעולה הזו נועדה ליצור קונטקסט חדש להסכמות העקיפות של ישראל עם השלטון החמאסי, לשנות את כללי המשחק לפיהם ישראל מחויבת לאיזו "מידתיות" אדיוטית בתגובה שלה לירי הקסאמים על ישראל.

7. המבצע לא יגרום לכניעת החמאס. נכון. זה די אדיוטי מצד לבני לטעון שהממשלה מבקשת להפיל את שלטון החמאס באמצעות מבצע צבאי. זה לא יקרה. החמאסניקים לא יפלו על ברכיהם ויתחננו להכנע לנו. מה כן עשוי לקרות? אם ישראל תשכיל לטפח במקביל מודל חלופי בגדה, באמצעות מתן הישגים לאבו מאזן, יתכן שחלקים בציבור העזתי יסתכל על אחיהם בגדה וירצה גם. האחיזה של החמאס בציבור תחלש, ויהיה קל יותר להשיג הישגים דיפלומטיים מולם עם שוך הקרבות.

8. לחימה מביאה רק לעוד קיצוניות. (למשל: נמרוד) הבלים. אם זה היה נכון, ישראל מעולם לא הייתה נכנסת להסכם אוסלו, ההתנתקות מעולם לא הייתה מתבצעת, וכל המפה הפוליטית בישראל לא הייתה זזה כמה קילומטרים שמאלה כמו שקרה לה בעשוריים האחרונים. האינטיפאדה לא גרמה לנו, הישראלים, להקצין את עמדותינו ימינה. להפך. להאמין שדווקא הפלסטינים אינם מסוגלים להסתכל על המציאות ולהבין אותה לאשורה, זה הצד השני של הדמוניזציה של הפלסטינים: הם כולם רוצים להיות שאהידים, אי אפשר לשכנע אותם בהגיון. הימין מבין מזה שהפתרון הוא רק הקצנת האלימות לכדי רצח עם. השמאל, שאינו מסכים לפתרון מדמם שכזה, מבין מזה שהפתרון הוא הרמת ידיים. אבל שתי הדרכים הללו נובעות מאותו ניתוח בדיוק של המציאות בצד הפלסטיני – ניתוח שמציג את הפלסטינים כחיות דו-רגליות, נטולות בינה ותבונה.

9. צריך לצאת משם כמה שיותר מהר. נכון. היעדים הסבירים של הפעולה יושגו תוך יומיים-שלושה מתחילתה, וכבר צריך להתחיל לתכנן את אסטרטגיית היציאה משם – אסטרטגיה תקשורתית יותר מאשר צבאית, יש לציין. כמו שדרוקר מציין, זה לא יהיה קל. הכי טוב היה אם הממשלה הייתה יכולה להגיד שמיצינו את בנק המטרות המתוכנן, ואנחנו מפסיקים את הפעולה באופן זמני כדי לבצע הערכה מחודשת של המצב, תוך שישראל שומרת לעצמה את האופציה לפעול כנגד משגרי קסאמים או מחבלים אחרים. בעולם אידיאלי, החמאס היה מבין את הרמז, נותן יום אחד אחרון של ירי קסאמים ויוצא משם להפסקת אש דה-פקטו ולשיחות עקיפות להשגת הבנות בין ישראל לבין השלטון בעזה. באותו עולם אידיאלי, ישראל הייתה מנצלת את המצב החדש הזה כדי לעשות סוף סוף את כל אותן הפעולות שהייתה צריכה לעשות כבר שנים כדי לקדם את השלטון בגדה ולתת אלטרנטיבה אמיתית לעזתים לשלטון החמאס.

אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי, אז סביר להניח שזה לא יקרה. סביר להניח שישראל תצא דווקא אחרי שתספוג מכה חזקה, או – גרוע מכך – שישראל תסרב לצאת אחרי שספגה מכה חזקה כדי שלא להראות כאילו היא מתקפלת, וכך להגרר לתוך עימות ארוך בתוך עזה. יתכן גם שברק דובר אמת וישראל אכן מתכננת מבצע של שבועות ארוכים בתוך עזה, ושיש תוכנית אמיתית למה לעשות עם עצמנו במשך כל הזמן הזה, כולל התמודדות עם כל התקלות שלבטח תהיינה. אני בספק אם זה המצב. הדיבורים על מבצע ארוך טווח הם מחוייבי המציאות בסיטואציה הקיימת, אבל אין באמת מה לעשות שם כמה שבועות. עזה היא כמו לאס-וגאס, מקום לביקור של יום יומיים, אבל אין טעם להשאר מעבר לזה: בסוף תמיד תפסיד יותר ממה שהרווחת.

–

צריך להגיד: טוב שיש בישראל מתנגדים למהלך. טוב שהייתה ההפגנה ההיא, הגם שאינני מסכים איתה. טוב שתהיה אופוזיציה כאשר כל סיעות הכנסת ה"ציוניות" הביעו תמיכה במהלך, פשוט משום שרע שתהיה אחדות דעים כזאת לגבי כל דבר במדינה דמוקרטית. דווקא בגלל זה ההפגנה הזו אכזבה אותי, הטיעונים שהושמעו היו רפים וחסרי הגיון, ההאשמות כנגד הממשלה, צה"ל, הציבור הישראלי, כולן היו תגובות אינסטינקטיביות ולא תוצאה של ניתוח אמיתי של המצב. ישראל זקוקה לאופוזיציה למלחמה הזו, אבל היא ראויה לאופוזיציה מוצלחת יותר מזו שהופיעה בהפגנה המדוברת.

איך פספסתי? סמואל הנטינגטון נפטר. גם כן דוקטורנט למדע המדינה.

(תודה לגל מור)

לפני שנתיים וחצי ישבנו בבית, אני ואשתי ההרה, וצפינו בטלוויזיה במראות המלחמה בצפון, הטילים שהומטרו על צפון הארץ עד הר הכרמל – משם נבע שמו של בני. לא חשבתי אז שנראה שוב תמונות כאלו כל כך מהר, או מכל כך רחוק.

-

אני לא בטוח שאני מסכים עם יוסי, אבל אני בהחלט מסכים עם יובל, במיוחד הגערה שלו בשוקי, נמרוד וחבריהם. אין הרבה מה להוסיף על מה שהוא אמר: הפגנה חסרת כיוון, חסרת הגיון, וחסרת הגינות.

-

חייבים להעריך את הפקת הלקחים של הממשלה לעומת המלחמה הקודמת שניהלו. מעולם הקלישאה "בזמן ובמקום שאנחנו נקבע" לא הגיעה לכדי ביצוע מוצלח כל-כך כמו היום, בלי התלהמות, בלי להגיד שטרוריסט זה או אחר "עוד יזכור את השם" של השר הזה או ההוא. אינני יודע אם ההמשך יהיה מוצלח כמו היום הראשון – סביר להניח שלא – אבל לפחות קרדיט על הפתיחה המחושבת, המתוחכמת, לפחות זה מגיע לעומדים בראש.

-

יש משהו מפעים, נפלא ונשגב בכך שבעוד שצה"ל והחמאס עדיין מחליפים מהלומות בשטח, ערוץ 2 יכול לראיין – בעברית! – איש חמאס שיושב בעזה (ומכריז על שואה במובן הכי רחב של המילה בעזה. חמוד), וכל זאת ברוגע, בנועם, ולנהל שיחה (לא מעמיקה במיוחד, אבל שיחה) על ענייני דיומא. במדינה נורמלית זה לא היה קורה.

אתמול בבוקר, חג המולד, התעוררנו בבוקר וגילינו שאין לנו מה לעשות. אז מילאנו מיכל דלק (שישים ליטר, ארבעים דולר, יעני 120 שקל), הזמנו חדר בבית מלון קטן ליד מפלי הניאגרה, והלכנו לעשות סוף שבועאת החג בארצות הברית.

לא שיש משהו מפעים במיוחד לעשות בבאפלו, אבל היה משעשע להיות מסוגלים לעשות את זה, וגם ניצלנו את הסיילים של אחרי כריסטמס כדי להשלים קצת חוסרים בארון הבגדים.

כבר מזמן אמרתי שמה שישראל צריכה זה עוד מקומות שכתוב בהם "To US By Bridge".

(ואז, כאילו, גם לבנות את הגשר).

הבטיחו לנו "סנומגדון", ואחד השדרנים ברדיו אפילו דיבר על ה"סנוקליפסה", אבל האמת היא שלפחות באזור שלנו, היה יום אחד סוער בצורה לא חריגה, ושאר הזמן נע בין סתם קר לממש נעים (תמונות אחרי הקפיצה, קליק לגודל מלא).

להמשך קריאה »

לתשומת לב הקוראים היושבים בציון: הפוסט שלהלן דן במציאות. ודוק: המציאות, ולא תוכנית מציאות. אני יודע שסתם המציאות כבר לא מעניינת אף אחד בימינו, אבל זה מה יש.

יוסי לוי כותב בגנות החלטת יו"ר ועדת הבחירות, השופט אליעזר ריבלין, לחייב את כלי התקשורת לפרט את חלוקת המנדטים בין המפלגות הערביות (חד"ש, בל"ד, רע"מ-תע"ל, קל"ד, צע"ב, קע"מ, רפ"ז, בר"ז, פל"ש ועוד ראשי תיבות תלת-אותיותיים רנדומליים לחלוטין מבחינתי) ולא סתם לזרוק אותם תחת הכותרת הכללית "המפלגות הערביות". לוי, איש טוב ונפלא שאמר דברים מאוד נחמדים ואדיבים על משמר הכנסת הי"ד (אני באמת מתגעגע, אבל אין זמן), ציין כי אין משמעות אמיתית לפירוט החלוקה הפנימית של קולות המפלגות הערביות, כי כל חלוקה שלא תוצע (3, 3 ,4; 4, 3, 3; 3, 4, 3…) תהיה רנדומלית לחלוטין פשוט משום שכל המפלגות הללו נמצאות בתוך טווח הטעות הסטטיסטית בין כה וכה. אינני מבקש לכפור בטענה של לוי, לא רק משום שהוא אדם כל כך נחמד ואמר עלי דברים שעשו לי נעים בגב, אלא גם משום שהם, כמובן, נכונים, סטטיסטית. יש, אמנם, מידה של התממות בדבריו כאילו הסיבה היחידה שהמפלגות הערביות, ורק הן, מופרדות כך מהעדר היא סטטיסטית בלבד. לא ראיתי שלמישהו מפריע לספר לנו אם לגמלאים יש שני מנדטים או אפס, אם הירוקים עוברים את אחוז החסימה או לא, או אפילו אם יהדות התורה תשיג הפעם חמישה מנדטים או שישה – כולן תנודות עמוק בטווח הטעות הסטטיסטית. מצד שני אין לי ספק שאם הייתי שואל אותו, הוא היה אומר שהוא חושב שזו שרלטנות לפרסם תוצאות סקר שמצביעות על מפלגה כלשהי כעוברת או לא עוברת את אחוז החסימה: הסקרים בצורתם הנוכחית פשוט לא יכולים לענות על השאלה הזו. מבחינה סטטיסטית גרידא, אין שום אפשרות לדעת אם סיכויי הירוקים טובים מסיכויי מפלגת זכויות הגבר. מבחינתנו, כל מי שהסקרים חוזים לו פחות מארבעה אחוזים הצבעה צריך להכנס לערימת "המפלגות האחרות" ולהשאר שם עד שיצבור עוד כמה מצביעים פוטנציאליים.

אבל מה שהייתי רוצה להתמודד איתו היא הטענה של יוסי ש"הסקרים משקפים את המציאות, לא מייצרים אותה".

עם חלקה הראשון של הטענה אין לי בעיה. הסקרים אכן משקפים מציאות. הם משקפים את המציאות שאם אתמול היו נערכות הבחירות, ואף אדם לא היה מחליט להחליט למי להצביע ברגע האחרון, ואנשים לא שיקרו לנו בסקר, אזי חלוקת המנדטים בכנסת הייתה כדלהלן, פלוס מינוס שני מנדטים. שזה בהחלט סוג של מציאות.

אבל האם הסקרים לא מייצרים מציאות? לשם כך עלינו לזנוח לרגע את עולם הסטטיסטיקה, ולחשוב על עולם בני-האדם. לשם מה מתפרסמים סקרים? הציניים בינינו יאמרו שהם מתפרסמים כדי למלא מקום בעיתון ולתת מצע נוח לערימות ליהוגים של פרשנים בשם עצמם, וכך לחסוך את כל הטרחה הזו של להסתובב ולחפש ידיעות לפרסום בעיתון – נו, איך קוראים לזה, עיתונאות. מבט קצת יותר חיובי, עם זאת, יעלה כי הסקרים מתפרסמים משום שהם מהווים מקור מידע על העולם. כמו שאמר יוסי: הם משקפים את המציאות. אבל אנשים לא רוצים סתם ככה לדעת על המציאות. כלומר, חלק מהאנשים כן. חלק מהאנשים רואים בבחירות סוג של מרוץ סוסים ונהנים סתם לצפות בעליות ובירידות של מפלגות שונות. אבל ישנם מצביעים שמסתכלים על הסקרים ומנסים להסיק מהמציאות בעולם שבחוץ לגבי האופן שבו הם עצמם צריכים להתנהג. הסקרים משקפים מציאות שהם אינם יכולים לשנות – איך אנשים אחרים מתכננים להצביע. אבל כל קורא עיתון יכול לחשוב בעצמו איך הוא עצמו יצביע – והמידע שהסקר מספק בהחלט משפיע על אופי ההחלטה הזו. למשל, נניח שאני מתלבט בין שתי מפלגות, כאשר במפלגה א' יש מועמד שאני מאוד רוצה לראות בכנסת במקום 13, ובמפלגה ב' יש מועמד שאני מאוד רוצה לראות בכנסת במקום 6. נניח גם, שהסקר האחרון מנבא למפלגה א' 7 מנדטים, ולמפלגה ב' 5. ההגיון אומר שאני אצביע למפלגה ב', כי יש יותר סיכוי שהקול שלי יכריע ויכניס את המועמד שאני מעוניין בו לכנסת. אותו הגיון יפעל אם מפלגה א' זוכה בסקר ל-13 מנדטים, ומפלגה ב' ל-15: עכשיו אני אעדיף להצביע למפלגה א', כי שם יש יותר סיכוי שללא הקול שלי, המפלגה תזכה רק ב-12 מנדטים, והמועמד שלי לא יכנס לכנסת; המועמד ממפלגה ב', סביר להניח, יכנס גם בלי העזרה שלי.

אז כן, למידע שמספקים הסקרים יש משמעות והוא יכול להשפיע על החלטת ההצבעה של מצביעים מתוחכמים^[1]. איזה מידע נשלל מאיתנו כשהמפלגות הערביות נכללות בחבילה אחת? ראשית, אנחנו לא בהכרח יודעים מה כוללת החבילה הזו. אם חד"ש תעלה לשישה מנדטים בעוד רע"מ-תע"ל תעלם לגמרי (נגיד), אנחנו לא נדע זאת מהסקרים. כן, יכול להיות שהסוקרים ימצאו לנכון ליידע אותנו כשמפלגה אחת בחבילה של המפלגות הערביות תזכה פתאום לתמיכה שמוציאה אותה מתחום הטעות הסטטיסטית, אבל גם יכול להיות שלא. כל עוד הסוקרים מספרים לנו שהם חושבים שהם יודעים כמה מנדטים מקבלות המפלגות הערביות, אבל לא מספרים לנו כמה, בערך, הם חושבים שכל אחת תקבל, אנחנו לא יכולים לדעת שום דבר על החלוקה הפנימית. למעשה – הסוקרים אפילו לא באמת צריכים לסקור את האוכלוסיה הערבית, הם צריכים רק לדעת שיש כזו, מה גודלה ומה אחוז ההצבעה הרגיל בקרבה, ולתת לנו אותו מספר כל ארבעשלוש שנים. היי, זה אפילו עובד!

מכיוון שכבר הסכמנו שמידע משפיע על אופן הצבעה (עבור מצביע סביר), מספיק להראות שנפגם הידע שלנו לגבי המציאות כדי להסיק שיש בכך כדי להשפיע על הצבעתנו לעומת מצב של ידע מלא.

השאלה שנותרת, אם כן, היא האם מתן מידע שהוא מטבעו לא בהכרח נכון (כי הכל בטווח הטעות הסטטיסטית) זו תוספת מידע או לא. התשובה היא שלא זה המידע שצריך להוסיף. יוסי מודאג מ"בעיות אתיות חמורות גם מבחינה עיתונאית וגם מבחינה סטטיסטית" שיווצרו אם הסוקרים יציגו את הנתונים הסטטיסטיים הגולמיים עבור המפלגות הערביות. אני, לעומת זאת, הייתי מודאג מהבעיה האתית החמורה והמתמשכת שבעצם הצגת המידע שבסקרים כפי שהוא מוצג בישראל. סקרים תמיד מציגים, באותיות קטנות, את גודל המדגם ואת הטעות הסטטיסטית, אבל זה לא מפריע לסוקרים ולפרשנים לדוש עד עפר בכל שינוי של מנדט מסקר אחד לבא אחריו; זה לא מפריע להם לענות לחיוב או לשלילה על שאלות הנוגעות למפלגות שעל גבול אחוז החסימה (כי זה מעניין הרבה אנשים). לכן הפתרון הנכון הוא שסוקרים יקפידו שלא לעסוק כלל במפלגות הקטנות מ-4 מנדטים, עם דגש על המפלגות שלא ברור אם תעבורנה את אחוז החסימה, ושידגישו חזור והדגש בכל הפרסומים של סקריהם ששינויים של מנדט או שניים לכאן או לכאן לעומת סקרים אחרים הם בטווח הטעות הסטטיסטית, ולכן חסרי משמעות ללא מבט על המגמות ארוכות הטווח. הבעיה היא שזוהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. כאשר כל מנדט הוא קריטי, הציבור רוצה לדעת בדיוק כמה מנדטים יש לכל מפלגה, אם היא נחלשה היום או התחזקה, ומה הסיכוי של המפלגה חסרת הסיכוי החביבה עליהם לעבור, סוף סוף, את אחוז החסימה. יצירת מצג השווא כאילו הסוקרים יודעים את התשובה, כאילו הם יכולים להגיד לנו אם למפלגה יש אפס מנדטים או שהיא מתנדנת על אחוז החסימה (בהתאמה: אין טעם לזרוק את הקול; כל קול קריטי!), יוצרת מציאות בכך שהיא גורמת לאנשים להאמין שיש להם מידע שאין להם, ולשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם.

אז האם הפתרון הוא לאסור פרסום סקרים וזהו? לא, כנראה שלא. אבל לטעון לחפות מוחלטת של הסוקרים מהשפעה בעייתית על תוצאות הבחירות אי אפשר גם. הסקרים, בין אם ירצו ובין אם לא, הם חלק מהמציאות, ולכן הם משפיעים עליה, לטוב ולרע.

1. וגם על החלטת ההצבעה של מצביעים פחות מתוחכמים, למשל כאלו שסתם רוצים להצביע "כמו כולם" [↩]

בתזה שלי מוקדש חלק גדול מפרק המתודולוגיה לדיון בבעיתיות שבסקרי אינטרנט, ובסיבות שבגינן בכל זאת כדאי להשקיע בהם. כל הדיון הזה לא משנה את העובדה שהמתודולוגיה של התזה שלי היא בושה וחרפה וזוועה ושערוריה, אבל זה לא קשור. אחד הנתונים המעניינים שגיליתי כשבדקתי את הנושא הוא שיעור משקי הבית בישראל שמחזיקים בטלפון קווי. ב-2005, מסתבר, האחוז עמד על 85.1, אחרי שהשלים ירידה של כ-10 בשמונה שנים.^[1]

היום ראיתי את הכתבה הזו שפרסם יוסי גורביץ לאחרונה בכלכליסט:

מספר גדל והולך של אמריקנים מוותר על הטלפון הקווי ומסתפק בטלפון סלולרי: במחצית הראשונה של 2008, 17.5% מבתי האב בארה"ב החזיקו רק בסלולרי.

בשום מקום בכתבה לא השווה יוסי את הנתונים לנתונים המקבילים בישראל, למרות שהם זמינים בקלות דרך פרסומי הלמ"ס (כיום האחוז הוא 84.3). כמובן שמיד קפצו מספר טוקבקיסטים והרעיפו עלינו מחוכמתם:

מה שמגגיל את הסיכויים שכך יהיה גם בישראל.

מייחל מגיב אנונימי.

אין סיכוי שיקרה עם מחירי הסלולרי בארץ…

אומר ס'.

לא לגמרי ברור לי מה הערך של הכתבה הזו, אבל אם כבר, היה יכול להיות לה קצת יותר ערך אם רק היו מוסיפים את ההשוואה המתבקשת לישראל. זאת, בעיקר משום שמה שיוזמי הכתבה ניסו להבהיר הוא שסקרים שמתבססים רק על דגימת טלפונים קווים הם בעיתיים מאוד – וזו טענה שאני העליתי כבר בתזה שלי, ושהיא נכונה ורלוונטית לא פחות לגבי סקרים שנערכים בישראל.

1. אגב, עוד נתון מעניין ברמת האנקדוטה הוא שאחוז משקי הבית שהחזיקו שני קווי טלפון או יותר דווקא עלה בין 1998 ל-2002 בשיעור של שני אחוזים, ואז קרס תוך שנה אל מתחת לאחוז שהיה בתחילת העליה. הסיבה ההגיונית ביותר להתנהגות הזו היא החדירה של האינטרנט בחיוג בשנים הללו, ואז הכניסה המאסיבית של האינטרנט המהיר, שהעלימה את הצורך בקו טלפון יעודי לגלישה. [↩]

בגלובס התפרסמה כתבה מטופשת במיוחד לגבי עדכון האבטחה החדש לאקספלורר:

מלחמות הדפדפנים באינטרנט והשקת דפדפן ה-Chrome של גוגל, לא שינו את ההגמוניה של מיקרוסופט והאינטרנט אקספלורר שלה, שלפי נתוני GetClicky אוחז בנתח הגדול ביותר – כ-55%.

כן. ירידה ממשהו כמו 90 אחוז ל-55 זה ממש יציבות ראויה לציון, ומנבאת גדולות ונצורות לדפדפן המיקרוסופטי בעתיד. אבל מה שהקפיץ אותי פה זה לא הטמטום של הכתב (כתוב שירות גלובס, מה שאומר שזה מתורגם מאיפשהו, אבל לא אכפת לי), אלא דווקא המספר – 55 אחוז? זהו? כלומר, אחלה, אבל זה נשמע לי נמוך נורא. המספרים שאני הכרתי הרבה יותר גבוהים, למרות הכל.

אז הלכתי ל-GetClicky ובדקתי את הנתונים שלהם שם. כצפוי, הכתב של גלובס טמבל.

כמו שאפשר לראות, יש דעיכה יציבה אך איטית של האקספלורר לאורך התקופה שמופיעה כאן (כחודשיים), מקצת מתחת ל-60 אחוז לבערך 58%. ירידה ממוצעת של אחוז בחודש זה לא מעט, וזה בהחלט לא מעיד על הגמוניה של הדפדפן המוביל, להפך. אבל מה שמעניין בגרף הזה הוא המחזוריות המוזרה שאפשר לראות כאן: לאורך השבוע הנתונים פחות או יותר יציבים, או לפחות לא מראים נטייה עקבית לכאן או לכאן, אבל בסופי שבוע, באופן קבוע וברור, נופל נתח המשתמשים של אקספלורר ביותר משני אחוזים.

מה יכול לגרום למחזוריות הזו? התשובה הכי סבירה בעיני היא שאנשים רבים שמעדיפים לגלוש בדפדפנים חלופיים נאלצים להשתמש באקספלורר בעבודה מסיבות שונות (וטפשיות, כנראה), ולכן אחוז הגולשים בדפדפן זה בימי עבודה גבוה יותר. אבל כשכל האנשים הללו נמצאים בבית, בסוף השבוע, כל נתח השוק הזה פשוט לא קיים יותר. לדעתי זה לא פחות ממדהים.

למישהו יש הסברים אחרים?

הצלחנו לארגן קצת זמן פנוי, אז אנחנו באים לביקור בארץ בפברואר. יצא שאנחנו ננחת ב-10 לפברואר, אחרי הצהריים. היום גיליתי שזה יום הבחירות, מה שמציב אותי בדילמה: האם מן הראוי שאצביע, או שמא אין זה כך? שהרי מדובר בכנסת שתתחלף, במקרה הטוב ביותר, קצת אחרי שאני אחזור לארץ, וסביר להניח שהרבה לפני.

כל זה לא היה מטריד אותי בכלל – כזכור, הרי, לא היה לי למי להצביע – אלא שאז הוצגה הרשימה של מרצ (נו, התנועה-החדשה-מרצ. תח"מ. בלאכס), ופתאום זה עשה לי חשק להצביע. גם בבחירות הקודמות הצבעתי מרצ, אבל זה היה כברירת מחדל. זה היה כי צריך להצביע למישהו, והם עשו הכי פחות צרבת. הפעם, כן, גם בגלל ניצן הורוביץ אבל לא רק, אני ממש רוצה להצביע להם. לראשונה מזה הרבה זמן הם מציגים אלטרנטיבה מעניינת, ועם הדלדלות העבודה, יש להם – ופה אולי אני כבר עובר לפנטזיות סתם – סיכוי להפוך למפלגת השמאל הגדולה. אני מאמין שהרבה קולות הולכים לדלג מקדימה למרצ בבחירות האלה, והייתי רוצה להיות שותף לזה.

אבל, כאמור, אני לא בטוח עד כמה זה לגיטימי עבורי לנהוג כך כשאני אפילו לא בטוח שאני מתכוון לחזור לארץ בסוף הדוקטורט. מה אתם חושבים?

–

אחד הדברים המשעשעים שעולים בעקבות השילוב של הורוביץ וטליה ששון (מחברת דו"ח המאחזים) ברשימה הוא הטוקבקים שטוענים שזו הוכחה שהתקשורת שמאלנית ושהדו"ח היה פוליטי:

טליה ששון במלוא צביעותה

עכשיו רואים שהדו"ח היה פוליטי לחלוטין

אורי

ועכשיו תגידו שדו"ח ששון לא היה פוליטי…

רוממות ה"חוק" עאלק.

אורי

(המממ… אותו אורי?)

בכל מקרה, משעשע אותי שזה נראה להם בלתי סביר בעליל שאדם יקבע את דעותיו הפוליטיות על פי העובדות בשטח ולא יפברק עובדות על סמך דעותיו הפוליטיות. זו שוב אותה בעיה שהפוליטיקה נתפסת כדבר שכל אחד יכול לעסוק בו באותה מידה של סמכותיות, כי לכל אחד יש דעה, וזה כל מה שזה, לא – דעות?

אז לא, פוליטיקה זה יותר מדעות, זה גם עובדות. וזה שאדם שחקר ומצא את העובדות הלא נעימות לגבי המאחזים בשטחים בוחר בעקבות זאת (בין השאר) בעמדה שמאלנית, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

–

אה, כן, אז אני בארץ לאיזה שבוע וחצי באמצע פברואר. אם מישהו רוצה להפגש איתי ועם האשה והילד לאיזה שיפוד, אני אשמח. קחו בחשבון שבביקור האחרון שלי קבעתי להפגש עם חברי מערכת האייל ואז שכחתי לבוא. אז אני לא ממש מתחייב להגיע אלא אם אתם מתקשרים להזכיר לי באותו היום.