אף מילה על פוקו

הייתי היום בהרצאה מעניינת על מדיניות אאוגנית במדינות שונות ברחבי העולם. מסתבר שלא רק שמספר מדינות בתוך ארה"ב (כמו גם במקומות אחרים בעולם) אימצו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מדיניות אאוגנית ((עיקור של גורמים שנתפסו כשליליים מבחינה גנטית, בעיקר אנשים הלוקים בנפשם)), אלא שהמדיניות הזו המשיכה להתקיים, ואנשים רבים עוקרו בהתבסס עליה, עמוק אל תוך המאה ה-20. המקום האחרון במערב בו התקיים חוק כזה היה באורגון. הוא בוטל ב-1981.

כשחזרתי הביתה סיפרתי על ההרצאה לאשתי. אחד הדברים המעניינים, אמרתי לה, הוא שבעקבות הנאציזם (כמו גם גנטיקאים שהפריכו את הטענות שביסוד הדארוויניזם החברתי) תומכי האאוגניקה לא ויתרו על המדיניות הזו, אלא רק שינו את התירוץ לקידומה. במקום לדבר על הצלת הגזע מדעיכה, השיח השתנה כדי להתאים לשיח הזכויות: עלינו כחברה להגן על זכותו של הילד הפוטנציאלי להורים ראויים, ומוטב למנוע מראש את לידתו של ילד להורים שלא יוכלו לטפל בו מפאת מחלת נפש, מאשר לחכות שיוולד ואז להוציא אותו מרשות הוריו – אז גם יהפוך לנטל על החברה וגם יחיה חיים נוראיים בתנאים נפשיים בלתי נסבלים. ((אותם אנשים שתמכו באאוגניקה, אגב, הובילו גם את המאבק לקידום השימוש באמצעי מניעה בשנות ה-60 ולקידום המדיניות הליברלית של "פרו-בחירה", היינו התרת הפלות))

ואז היא אמרה משהו שהפתיע אותי קצת: אבל זה נכון. באמת עדיף למנוע מזוג של אנשים שלא מסוגלים אפילו לטפל בעצמם, שלא לדבר על ילד, להכנס להריון – וזה עוד לפני שחושבים בכלל על הנזק הנפשי שיגרם לאישה הלוקה בנפשה כשתכנס להריון. היא דיברה מנסיון, בעבר היא עבדה בהוסטל לחולי נפש. היא סיפרה שאמנם איש אינו מעקר אותם, אך בהחלט "מעודדים" את הנשים לשים התקן תוך-רחמי שמונע מהן להכנס להריון. אמנם מדובר בתהליך הרבה יותר הפיך מאשר עיקור, ובכל זאת – עד כמה שונה המדיניות הזו מהמדיניות הבלתי-ליברלית בעליל של עיקור הלוקים בנפשם? והאם הסיבה המוצעת אינה מוצדקת?

ניסיתי למצוא תשובה לטענות שלה. טענתי שאולי קל להגיד את זה על מקרי הקצה, אבל מה קורה במקרים הגבוליים? האם לא ניתן לטעון כי יש פה יותר מדי סכנה להבנייה חברתית של הלקות הנפשית שתביא להטייה פוליטית של הפגיעה בזכויות הרבייה? אבל האמת היא שלא שכנעתי את עצמי (ובטח שלא אותה). ועכשיו אני תקוע: מצד אחד, המדיניות הזו נראית לי קרובה מדי למדיניות העיקור, ומדיניות העיקור בפירוש נראית לי בלתי מוסרית. מצד שני, אני לא יכול להסביר למה הטיעון הזה אינו מוצדק. הטענה שהאנשים שהעלו את הטיעון הזה מלכתחילה לא באמת האמינו בו ורק השתמשו בו כדי לקדם מדיניות אאוגנית אינה אלא סוג של אד-היטלרום, ואינה יכולה לשלול את הטיעון עצמו בפני עצמה.

אז מה אני מפספס? האם יכול להיות שמניעת הריון מאנשים הלוקים בנפשם היא לגיטימית? ואם כן, איפה שמים את הגבול, ומי קובע? ואם לא – מה נגיד לילדים שיוולדו ישירות לידיה של המדינה?

אין תשובות בפוסט הזה. רק שאלות.

לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה ברידר. לכו לקרוא את המדרש של נמרוד אבישר על סיפור עקדת יצחק. מרתק ומחכים.

עדכון קולינרי

לאלו מכם שמחכים בכיליון עיניים לשמוע איך בשר המוס, אכלנו היום את הפשטידה כסוג של ארוחת חג. (אם הייתי יודע הייתי קונה אף מוס, ואז היינו יכולים לברך שנהיה לראש של מוס ולא לזנב).

אני שמח לדווח שהטעם דומה לבשר בקר, אבל יותר עסיסי ורך. למעשה, יופי של בשר. מהטובים שטעמתי. אם לא הייתי מרגיש קצת קניבלי כשאכלתי את זה, הייתי ממשיך לקנות.

אה, על מי אני עובד. ברגע שיש לי גריל נורמלי אני קונה חתיכת סטייק מוס נאה ומחסל אותה.

מוסובור

היינו היום בפארמר'ס מרקט, שהוא בבסיסו שוק שבועי שבו חקלאים מהאזור מוכרים את מרכולתם ישירות לצרכן במחירים מופקעים, אבל נוספו אליהם עוד כל מיני בעלי עסקים קטנים שעושים אותו דבר באווירה כיפית ונעימה בעליל. יש יותר מתריסר כאלה ברחבי העיר בין האביב לסתיו, וכיף לנסות שווקים שונים כדי לגלות עסקים לא מוכרים שמוכרים כל מיני דברים טעימים.

אז היום היינו בשוק שנערך מדי שבוע בבריק וורקס, ובינות לדוכני הירקות והגבינות מצאנו גם את הדוכן הזה:

Photobucket

Elk, למי שלא מכיר, זה אייל. בצפון אמריקה זה מתייחס בעיקר לידידנו האייל הקורא. כמובן שהתגובה הראשונית היא גועל נפש – מה אני, מועמדת לסגנית נשיא ארה"ב? – אבל הסקרנות הגסטרונומית שלי הכריעה אותי, ואחרי התלבטות בין לזניית מוס לשפרד'ס פאי מבשר אייל, הלכנו על זה האחרון. המנה יושבת עכשיו אחר כבוד במקפיא, ואני מבטיח לדווח לכם אחרי הסעודה. (ניחוש פרוע: יהיה לזה טעם של עוף).

ספאם במקום טילים

הנה עוד סיבה שאני כל כך אוהב את קנדה: אפילו כשכבר יש איום כלכלי משמעותי על המדינה לקראת מערכת בחירות, עדיין הפוליטיקאים המובילים פה מוצאים לנכון להעמיד פנים שזו עדיין המדינה עם הפוליטיקה המשעממת ביותר ביקום. והפעם, סטיבן הארפר, ראש הממשלה המכהן העומד בראש המפלגה השמרנית שמובילה בסקרים, יוצא בהבטחה חסרת תקדים לציבור הקנדי: "אני אלחם בספאם!".

הלוואי עליכם.

Note THIS, mothafucka!

מי מכם שמשתמש בגוגל רידר מכיר בודאי את האפשרות לקחת כל עמוד באינטרנט ולהוסיף אותו לרשימת המומלצים שלכם, באמצעות שימוש בסימניה מיוחדת (bookmarklet).

זמן לא רב אחרי שעלה הפיצ'ר הזה, שלחתי הודעה בקבוצת הדיון של הרידר עם בקשה לשיפצור קטן: להוסיף מקום להוספת תגים לפריט המומלץ כבר מהחלונית שנפתחת באמצעות הסימניה. בשביל מה? די מהר התחלתי להשתמש באפשרות הזו כתחליף לגוגל מחברת – כשהגעתי לעמוד שרציתי לשמור לשימוש עתידי לצרכי עבודה או לימודים, הייתי מוסיף לו הערה (הרידר מאפשר לשמור "פתקים" בלי ממש לפרסם את העמוד ברשימת המומלצים). כדי שיהיה קל יותר למצוא את הפריט אח"כ, הייתי מוסיף לו תגית. אבל מכיוון שלא הייתה אפשרות להוסיף תגיות ישירות מחלונית הוספת ההערה, הייתי צריך לשמור את הפריט, ללכת לרידר, למצוא את הפריט ולהוסיף לו תגיות.

אני לא יודע אם זה בעקבות ההצעה שלי או לא, אבל היום שמתי לב שגוגל הוסיפו את הפיצ'ר שביקשתי! מעכשיו, אפילו יותר קל להשתמש ברידר כמקום לרכז עמודים ברשת לשימוש מאוחר יותר.

סתם, שתדעו.

(וכן, זה עדיף על סימניות סתם).

טוקבקים למאמרים אקדמיים

ולפעמים, שפת הטוקבקים היא פשוט הדבר המתאים ביותר כתגובה למשהו, אפילו אם הוא כתוב במאמר אקדמי. למשל מאמר פמיניסטי על "מדינת הרווחה הפטריארכלית" שכמנהג הפמיניסטיות שמעדיפות להגיד שהכל רע במקום להצביע על מה אפשר לשפר, זורק על הקורא כל מיני סטטיסטיקות חסרות שחר שמוכיחות כמה שהכל פטריארכלי ואי אפשר "לתקן" את מדינת הרווחה, כי היא רקובה מהיסוד ונועדה רק כדי לשמר את דיכוי האשה.

בכל מקרה, במקום מסויים היא מצטטת מחקר שלפיו שני שלישים ((קרציות!)) מהאנשים עם הכנסה מתחת לקו העוני ב-1980 היו נשים, ושאם הטרנדים הללו ימשיכו, כל אוכלוסיית העניים בארה"ב תהיה מורכבת מנשים וילדים עד שנת 2000. מירקרתי יפה את השורה, משכתי חץ לשוליים וכתבתי שם כך:

פחחחחחחחחחחחחחחח.

הסתברותיות ב-n קטן

הנה משהו שהרבה זמן יושב לי במאחורה של המוח, ומשהו שקראתי העיר:

אחת הבעיות המרכזיות של מחקר כמותני במדע המדינה הוא שבהכרח, כאשר אנחנו רוצים להשתמש במדינות כיחידת הניתוח שלנו (להבדיל, למשל, מאנשים), מספר המקרים שנוכל לחקור יהיה קטן. אם אנחנו רוצים לחקור מדינות דמוקרטיות – קטן עוד יותר. ואם יש לנו מגבלות ריאליות של תקציב, המחקר שלנו יתבסס על מחקר של מספר מאוד קטן של מדינות – בין שתיים לחמש, אני חושב, מכסה את רוב המחקר ההשוואתי.

זה, כמובן, לגמרי לגיטימי ומובן. אין לנו באמת ברירה אחרת. אם אנחנו רוצים מחקרים מעמיקים שלא רק מגלחים נתונים סטטיסטיים זמינים לגבי מספר גדול של מדינות, אי אפשר לצפות מהחוקרים לעסוק ביותר מדי מדינות. כשלפחות רבע מהמחקרים ה"השוואתיים" עוסקים במדינה אחת בלבד, 2-5 מדינות כבר נשמע לא רע.

הבעיה, כמו שאני רואה אותה, היא בפרשנות שניתנת למחקרים כאלו, לפעמים על ידי החוקרים עצמם, אבל פעמים רבות על-ידי הקוראים בלבד, אולי בגלל שאנחנו כבר רגילים לחשוב ככה. למה אני מתכוון? אני מתכוון לתפיסה שהדפוסים שמתגלים במחקרים הללו מובנים כ"נטייה הסתברותית". כלומר, לדוגמא, אמירות כמו "מדינות דמוקרטיות בעלות מערכת רב-מפלגתית יטו לעשות כך וכך יותר מאשר מדינות דמוקרטיות בעלות מערכת דו-מפלגתית". אני בטוח שלסטטיסטיקאים שביניכם אני לא צריך להסביר למה אמירה כזו היא מגוחכת כשהיא מבוססת על מחקר על n קטן, אבל ליתר אנסה להסביר בכל זאת, בסוג של הסבר על דרך השלילה.

בואו נניח שיש לנו מחקר שטוען "מדינות דמוקרטיות עם מערכת דו-מפלגתית לעולם לא תבחרנה נשים למשרה האקזקוטיבית העליונה". זה מחקר שקל מאוד להפריך. צריך להגיד רק, נגיד, "תאצ'ר". זהו. המחקר הופרך. עכשיו דמיינו לכם את אותה מסקנה מנוסחת בצורה הסתברותית: "ההסתברות של מדינות דמוקרטיות עם מערכת דו-מפלגתית לבחור אשה למשרה האקזקוטיבית העליונה קטנה יותר מזו של מדינות עם מערכת רב-מפלגתית". תתחדשו! יש לכם תאוריה שאי אפשר להפריך. למה? כי עם n קטן כל כך של מדינות, כל הפרש שתצליחו להראות בין מספר המדינות הרב-מפלגתיות שבחרו אישה לראשות הממשלה/נשיאות לבין נספר המדינות הדו-מפלגתיות שעשו כן, יפול בתוך תחום השגיאה הסטטיסטית. אי אפשר להפריך מחקר כזה, כי לא משנה כמה דוגמאות נגד נביא, הטענה ש"זו נטייה הסתברותית" תמנע מאיתנו להגיע להפרכה לוגית של הטענה, מכיוון שבסופו של דבר, המשמעות היא "לפעמים מדינות דמוקרטיות בוחרות נשים לראשות הממשלה", וכל הקשקוש לגבי רב-מפלגתי או דו-מפלגתי לא באמת אומר שום דבר קונקרטי.

אז כשאנחנו יושבים סביב שולחן הסמינר ודנים במחקר מסויים, ומישהו מעלה טענה מהסוג ההסתברותי לגבי מדינות, ואני מציג דוגמת נגד, זה מקפיץ לי את הפיוזים כשהתשובה היא "זה הסתברותי". כדי לטעון טענה הסתברותית אתה צריך לבצע מחקר הסתברותי. מחקר השוואתי, כלומר, עם n קטן מאוד, אינו הסתברותי, ואינו יכול להפיק טענות הסתברותיות. הוא יכול להפיק או הכללות אוניברסליות ("כל המדינות…"), או טענות קונקרטיות לגבי המקרים שנבחנו ("בארה"ב…, ולעומת זאת בגרמניה…"), או שגיאות.

זהו, הורדתי מהלב.