לא שומעים!

כשיהונתן כתב על כך שאותם אנשים ששורפים עותקים של הברית החדשה הם אלו שרוצים לצנזר את הרשת, שאלה אותו אפיסקה "אז מה עושים?". כשאני שאלתי איך אולמרט ופרס לא מתביישים, שאל אותי איציק ש. "אז מה עושים?".

יש אנשים שמאמינים שכתיבה בבלוגים יכולה לתקן את העולם. יש מי שמאמין שלעודד יצירת דיאלוג בין בלוגרים זה הדבר הכי חשוב שהוא עשה אי פעם. אני לא מאמין בזה. כתיבה בבלוג יכולה להיות כלי עקיף, שבאמצעותו אפשר להתארגן ולעשות דברים בעולם האמיתי.

דווקא עכשיו, כשאני כל כך רחוק מהכל, דווקא עכשיו נהיה לי בוער לעשות משהו אמיתי, משהו שהוא לא סתם לכתוב בבלוג, לא סתם לשכנע. אולי זה רצף הארועים המייאשים – שריפת הספרים, היחס לפליטים מאפריקה, הצנזורה ברשת, השחיתות (רשימה חלקית, כמובן) – אולי זה פשוט בגלל שמצפות לי עכשיו ארבע שנים של דיון פנימי מתמשך אם אני רוצה בכלל לחזור לארץ או לא, אבל דווקא עכשיו נהיה לי חשוב יותר מאי פעם לדאוג שכשאסיים את לימודי כאן בקנדה, תחכה לי מדינה שאני אהיה גאה בה באמת ובתמים, מדינה שבדרך הנכונה לשגשוג כלכלי וחברתי, מדינה שמתבססת על ערכים של שיוויון ואחווה, שבוחלת בגזענות, בשנאת הזר ובהסתגרות מפני העולם החיצון.

אז מה עושים? בארץ יש נטייה תמיד לפנות לשני כיוונים מנוגדים לכאורה, אך שמתבססים על אותה הנחת יסוד: או להקים ארגון של חברה אזרחית שמתרחק כמו מאש מפוליטיקה, או להקים מפלגה. שתי הפעולות הללו מתבססות על ההנחה ש"כולם מושחתים", וששום תועלת לא תבוא לנו מהפוליטיקאים המכהנים. כל אדם לעצמו, ואין טעם לנסות לבנות על המדינה אלא אם השליטה בה בידינו שלנו. גם בזה אני לא מאמין. התארגנות חברתית אפקטיבית חייבת לפעול במקביל גם בערוץ החברה האזרחית וגם בערוץ הפוליטי. היא חייבת לפעול כלובי ולהשיג תמיכה רחבה בכנסת. היא יכולה אפילו לשלוח שלוחות באמצעות העמדת מועמדים במפלגות הקיימות.

אז מה עושים? צריך להכיר במציאות הבעייתית בישראל. הסכסוך עם הפלסטינים בפרט והערבים בכלל אינו צפוי להסתיים בקרוב. הדעות על פתרונות לסכסוכים הללו שונות וכל התארגנות חברתית שתדחוף את אפה לסכסוך הזה תצא ממנו חבולה ומוכתמת. המשמעות היא לא להתנתק מהסכסוך ולנסות להעמיד פנים שהוא לא חשוב (זה מה שניסו לעשות בשינוי), אלא לפעול במקביל אל הפעילות הפוליטית בנושאים המדיניים. לא צריך להיות איש שמאל כדי להתנגד לאלימות מיותרת נגד פלסטינים, ולא צריך להיות איש ימין כדי להכיר בכך שעצם רעיון מדינת הלאום לעם היהודי הוא לגיטימי כמו כל מדינת לאום אחרת. השלכות לגבי הסכסוך תהיינה לכל פעילות חברתית, אבל אסור שהסכסוך יהפוך למרכז. לא מכאן יבוא התיקון.

אז מה עושים? מי שקורא אותי לאורך השנים יודע שהפתרון שלי הוא תמיד באותו תחום: חינוך. התארגנות אפקטיבית תהיה כזו שתפעל לחינוך הציבור לערכים דמוקרטיים, לקבלת הזר, לדחיית הגזענות. והצעד הראשון של התארגנות חברתית שמנסה לשנות את פניה של ישראל חייב להיות פעולה ציבורית מאסיבית למען קידום מערכת החינוך בישראל: קידום חקיקה, קידום העברת תקציבים ועידוד של חברי כנסת מכל הסיעות לתמוך באמת ובתמים בפעולות שתקדמנה את מעמד המורה בישראל. המטרה של התארגנות חברתית כזו צריכה להיות להגיע למצב שבו פגיעה במערכת החינוך הינה בגדר יהרג ובל יעבור: לא פחות מאשר פגיעה באוצרות תקציב הבטחון. יותר, למעשה. כן, זה אומר שכל אחד יצטרך לבלוע צפרדעים בדרך. כל אחד מכיר איזה מורה או איזו מורה שגורמת יותר נזק מתועלת כשהם באים במגע עם ילדים, וזה מעצבן לחשוב שפתאום הם ירוויחו עשרת-אלפים שקל רק בגלל שהם שורדים 20 שנה במערכת. אבל אנחנו צריכים לחשוב לטווח הארוך, ולהסכין עם הצפרדעים של הטווח הקצר. בטווח הארוך, מקצוע הוראה אטרקטיבי ימשוך אליו מורים טובים, והמורים הגרועים יפלטו החוצה. זו חייבת להיות הדרך: קודם שיפור התנאים לכולם, ורק אחר כך להתחיל לחשוב על לנפות החוצה את הגרועים שבהם. כי כרגע, מי שמנופה החוצה הם רק הטובים.

אז מה עושים? אני לא ממש יודע. אין לי ניסיון בארגוני חברה אזרחית, אבל לחלק מכם יש. אני גר רחוק ויכול רק לסייע בתוכניות, אבל רבים מכם נמצאים בארץ ויכולים להוציא אותן אל הפועל. הבלוג, כמו שציינתי, הוא רק כלי עקיף להשגת היעדים האמיתיים של שינוי חברתי. אנחנו לא יכולים להתבסס עליו, אבל אפשר להעזר בו כדי להפיץ את הרעיון ולסייע בהתגבשות קבוצה שתרתם למשימה כפי שתיארתי אותה פה, להפוך אותה לתוכנית פעולה אמיתית ולנסות באמת ובתמים לשנות דברים לטובה. אחרת, לא נוכל אפילו להגיד שניסינו ונכשלנו.

אז מה עושים? אם מי שמדינת ישראל ועתידה יקרים לליבו ירתם למשימה, אולי, רק אולי, נצליח לשנות פעם אחת את סדר העדיפויות השלטוני, ולהבהיר לקברניטים מה חשוב לנו, מה אנחנו חושבים שצריך לעשות, ושאנחנו דורשים שהם יעשו זאת.

מי מצטרף?

סגן ראש העיר של אור יהודה, איש ש"ס, כמובן, ארגן איסוף של ספרי הברית החדשה שחולקו לתושבים ואז שרף אותם בהילולה גדולה (דרך). איש לא יכול להיות מופתע מכך שמעשה כזה נעשה על-ידי איש ש"ס, אבל מה שמעצבן יותר מכל הוא סוג התרעומת שעולה. לא מפריע לאנשים שחופש הדיבור של אנשים שאינם יהודים פשוט אינה קיימת בעיני תושבים ונבחרי ציבור רבים. מפריעה להם הסימבוליקה:

ד"ר אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל בישראל, שמע על מדורת הספרים והסכים כי מדובר במעשה בעל אסוציאציות שלילות מתקופת השואה. "מן הראוי היה למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להיפטר מהספרות הזו, אבל הבעיה המרכזית היא הפעילות המסיונרית עצמה", הוא טוען. "אנחנו חייבים לכבד את כתבי הקודש של הנצרות ושל האיסלם, אבל אסור לנו לאפשר פעילות מסיונרית בקרב בני הנוער שלנו בארץ".

(אסף ברטוב העיר על כך, ובצדק, שהיינה אמר את שאמר על שריפת ספרים "קצת" לפני שהיטלר נשם את נשמתו הראשונה).

כלומר, הבעיה היא שהאופן שבו בוצע המעשה "מזכיר משטרים חשוכים" (שם קוד לנאצים. לא היו משטרים חשוכים אחרים בהיסטוריה שלומד עם ישראל). לשם השוואה, אם, למשל, תחליט ישראל לכפות על פלסטינים לכרות בור גדול ולעמוד על גדותיו, ואז יירו בהם חיילי צה"ל – יהיה בכך משום פסול, כי זה מה שהנאצים עשו. אם, לעומת זאת, נעלה אותם על מטוסים ונזרוק אותם בלי מצנח מגובה 30,000 רגל, זה בסדר, כי את זה אף נאצי לא עשה.

הבעיה אינה בהשמדת הספרים, אתם מבינים, אלא בשריפתם. אם סגן ראש עיריית אור יהודה היה מביא מגרסה ענקית למרכז העיר וזורק פנימה את הספרים, איש לא היה מתלונן. קצת מזכיר את זה שלקח השואה של רבים וטובים הוא שאסור שיהודים יהרגו בגלל זהותם היהודית, ולא, נגיד, שהרג מאסיבי על רקע אתני/לאומי/דתי הוא רע באופן כללי.

אזרחי מדינת ישראל היקרים, ובמיוחד ד"ר אפרים זורוף הנכבד, אם אתם מתנגדים לרעיון, הדרך להלחם בו היא באמצעות רעיונות אחרים ומשכנעים יותר, לא באמצעות העלמתו, השמדתו או האיסור עליו בחוק. אם הנוער העדין שלכם אינו מסוגל להתמודד עם שכנועי הברית החדשה (ספר משמים למדי, יש להודות), אין זאת אלא הוכחה לכך שאותם "תושבים עם ערכים ואוריינטציה לדת היהודית ולמסורת" אינם אלא כלים ריקים ונבובים שאינם יודעים דבר, לא כל שכן דבר אודות אותה דת ומסורת אליה יש להם "אוריינטציה". ואם אחרי שנים של טחינת "ערכים יהודיים" במערכת החינוך עדיין צריך "לתדרך" את התושבים "להוקיע ולסלק מקרבם את המטיפים להמרת דת" כי הם אינם מסוגלים פשוט להתמודד עם טיעוניהם החלקלקים, אז אולי, רק אולי, הבעיה היא אצלכם?

פעילות מסיונרית צריכה להיות חוקית בדיוק כפי שפעילות להחזרה בתשובה צריכה להיות חוקית, ובדיוק כפי שפעילות להחזרה בשאלה (או אפילו סתם סיוע לחוזרים בשאלה) צריכה להיות חוקית. מה שצריך להיות לא חוקי הוא הפרעה לפעילויות הללו באמצעות הטרדות, איומים ותקיפה, בין אם ישירות ובין אם של גורמים מסחריים שנשכרו על-ידי אותם פעילים (דוורים שמחלקים דברי דואר של פעילים כאלו, או תחנות רדיו שמשדרות תשדירים שלהם, סתם שתי דוגמאות בכלל לא היפותטיות). מה שצריך להיות לא חוקי הוא מסעות הסתה בחסות סגן ראש העיר שמעודדים את התושבים "להוקיע" את מי שבסך הכל מנסה לשכנע אותם לחשוב בצורה שונה באמצעים לגיטימיים, והשמדה של ספרים ש–כן, כמו שאמר היינה–אינה אלא הכשרת לבבות לקראת השמדה של אנשים בשר ודם.

טמקא מדווחים על כך שנשיא ונצואלה הוגו צ'אבז ביקש סליחה מהקאנצלרית מרקל על כך שכינה אותה צאצאית אידאולוגית של היטלר. כהרגלם בקודש, המערכת מוצאת לנכון להשתמש בניואנסים דקים שבדקים בבחירת התמונות כדי להבהיר מה הם חושבים על השניים:

התמונה המוגדלת של מרקל, אגב, מרגישה כמעט כמו משאלת לב של מישהו שם:

(מישהו יודע מה מקור התמונה? טמקא רק מציינים שהיא של AP…)

לכבוד: השרה לבני ושאר האנשים המעצבנים שעושים את זה.

חוט שדרה הוא הדבר הזה שמעביר מסרים מהמוח לאיברי הגוף ובחזרה. באנגלית: spinal cord. עמוד שדרה (spine) הוא מקבץ החוליות שמאפשרות לאדם לעמוד זקוף ולא לקרוס לערימת איברים רופסת. הדבר הזה שאת חושבת שלאנשים צריך שיהיה? זה עמוד שדרה מוסרי.

הוף.

מיכאל איתן דיווח על העלאת ספר הלימוד באזרחות ("להיות אזרחים בישראל") לאתר "אזרחות" של מט"ח. אני חייב להודות שהתגובה הראשונית שלי הייתה מאוד שלילית.

צילום מסך: הבלוג של ח"כ מיכאל איתן

"לפני 60 שנה… נולדה מדינת ישראל!!!!!" חמישה סימני קריאה? זו רמת הכתיבה שבאמצעותה אתם מקווים לחנך ילדים?  לא שכחתם להוסיף איזה "1" או שניים בסוף? שלא לדבר על שלוש הנקודות באמצע המשפט. אלוהים אדירים, איך לכם קמצוץ של כבוד עצמי?

אבל אולי עדיף לדבר קצת יותר לעניין. בכל זאת, לראשונה ספר לימוד (מישהו יודע באיזו שנה הוא יצא? סטימצקי רק יודעים לספר שהוא כבר לא בדפוס) עולה במלואו לרשת, בכך חותר תחת אותה תעשייה נבזית של ספרי לימוד ש"מתעדכנים" אחת לשנה ומחייבים תלמידים והוריהם בהוצאות ניכרות מדי שנה. הספר מוצג במערכת שמאפשרת הוספת הערות על-ידי תלמידים (וגם סתם אנשים, למעשה; כל אחד יכול להרשם) ודיון בשאלות שמעלים הקוראים. הפוטנציאל לבלגאן אטומי אחרי תקופת הרצה לא ארוכה, כמובן, הוא משמעותי (או, לחלופין, יתכן שאף אחד לא ישתמש במערכת, שזה גם לא חיובי במיוחד), ואני תוהה איך החבר'ה במט"ח מתכננים להתמודד עם זה. אולי חלק מהפתרון טמון בכך שהאתר לא ממש עובד כראוי עם פיירפוקס.

השאלה המתבקשת היא אם אין בהעלאת הספר לאינטרנט מתוך כוונה שהתלמידים ישתמשו בו ולא בספר מודפס משום פגיעה הן ביכולת של תלמידים ללמוד (בכל זאת, קריאה מעל מסך הרבה פחות נוחה מאשר מתוך ספר) והן בשגרת הלימודים (התלמידים לא יכולים להביא את הספר איתם לכיתה). העובדה שהספר, כאמור, כבר לא מודפס, משמעה שיהיה קשה יותר ויותר להשיג עותקים שלו. אני לא בטוח שהכוונה (הטובה, לכשעצמה) אינה מקדימה משמעותית את היכולת של הציבור להסתמך על גרסה מקוונת באופן בלעדי.

רציתי גם להגיד משהו קצת רחב יותר על לימודי האזרחות. בכתבה על העלאת הספר לרשת בנרג' (המחודש!) אומרת כך שרת החינוך, יולי תמיר: "אזרחות נתפס תמיד כמקצוע, לא נעים להגיד, משעמם, שלא קל ללמוד אותו ולהצליח בו. הזנחנו במשך הרבה מאוד שנים את לימודי האזרחות. מדובר בממוצע הנמוך ביותר בבגרות וזה נושא שחייב לעבור תהליך מהיר של שדרוג".

אזרחות היא, אני חושב, המקצוע היחיד במערכת הלימוד הבית ספרית שלומדים אותו אך ורק שנה אחת מתוך תריסר שנות הלימוד. חשבון, חיבור, ספרות, תנ"ך, היסטוריה, לשון, אנגלית – כולם נלמדים החל מבית הספר היסודי ועד לבחינת הבגרות בתיכון. אזרחות היא המקצוע היחיד שמתחילים ללמוד אותו בתיכון, לומדים שנה אחת, ואז עושים בגרות ושוכחים ממנו. אין זמן להפנים מושגי יסוד, אין זמן להבין, אין אפילו זמן לשנן כראוי. פלא שהמקצוע מניב, שנה אחרי שנה, ממוצעים נמוכים? המחשבה שילד יכול להגיע לכיתה י' ועדיין לא לדעת שום דבר לגבי אופן פעולת השיטה הדמוקרטית במדינה שלו מעוררת בי תמיד חלחלה: איך אפשר לצפות מהם להבין את האקטואליה שמתרחשת סביבם? איך אפשר לצפות מהם לעקוב אחרי החדשות והפוליטיקה אם אין להם הבנה בסיסית של המערכת? הכי מטריד: ישנם אזרחים רבים בישראל, שנשרו מהלימודים בתיכון, שמעולם לא למדו שיעור אחד של אזרחות. תארו לעצמכם איזו מהומה הייתה קמה אילו הוחלט שתלמידי ישראל ילמדו תנ"ך רק למשך שנה אחת מכל תקופת לימודיהם בביה"ס. אבל משום מה באזרחות זה מתקבל בשיוויון נפש על-ידי כולם. אחרי זה מתפלאים שאנשים חושבים שה"זהות היהודית" של המדינה חשובה מהמהות הדמוקרטית שלה.

מסתבר שמשהו התחרפן לי בוורדפרס אחרי שניסיתי להתעסק עם קבצי הקונפיגורציה (זה מה שקורה כשמדען מדינה מתעסק עם תוכנות), וכתוצאה מכך תזן הרסס שלי הפך לג'יבריש שאפילו מחשבים לא מבינים. נדב (הנשגב באומות, שמש האדם וכיו"ב) העביר את כל המערכת לוורדפרס עברית, אז אני מקווה שהבעיות הללו לא תחזורנה. אני, מצידי, מבטיח לא להתעסק יותר בכל מיני CSSים, PHPים ומחלות אחרות.

אבל אם אני כבר מזכיר רססים, הנה פוסט שהתכוונתי לכתוב פעם ולא יצא לי.

לפני מספר שבועות הבחנתי שמשהו חסר בשגרה היומיומית שלי. שחזור של הפעולות שלי בימים הקודמים העלה את הממצא המעניין הבא: הפסקתי לקבל עדכונים בקורא הרססים שלי לגבי דילברטים חדשים. קפצתי לאתר לבדוק אם במקרה שונתה הכתובת בלי להודיע – אבל לא, היא לא שונתה, היא פשוט נמחקה. אין יותר פיד רסס רשמי של דילברט. במקום זה יש אתר מגעיל שכל מטרתו היא להקשות עלי, הקורא, לגשת בצורה נוחה אל הסטריפים השונים.

ואז נזכרתי בדבר-מה שהתרחש חודש-חודשיים לפני כן: הרסס של הדילברט-בלוג (שפעם הופיע בבלוגרול שלי וכבר לא) הפסיק לכלול את הפוסטים במלואם, ובמקום זה קיבלנו רק את פתיח הפוסט. אני לא מנסה לטעון שזה לחלוטין לא לגיטימי להשתמש בקונפיגורציה הזו, אבל אני זוכר שהסיבות שנתן אדאמס לשינוי (דמיינו קישור) מאוד הרגיזו אותי. הוא אמר, שימו לב, שהסיבה היחידה שהוא כותב את הבלוג שלו, משקיע בו זמן וטורח לעדכן אותו בצורה יומיומית בפוסטים שירגיזו את קוראיו, היא שהוא תכנן להרוויח מזה כסף. רסס מלא, הוא גילה, משמעו שאנשים לא נכנסים לבלוג עצמו אלא מסתפקים במה שמופיע להם בקורא הרסס וממשיכים הלאה. היו כמה בעיות עם הטיעונים הללו (כמות התגובות לכל רשומה, למשל, שמוכיחה שלפחות חלק מהאנשים טורחים להכנס כדי להגיב, ורבים אחרים נכנסים כדי לקרוא תגובות), אבל הצורה הפשוטה שבה הוצגו הדברים: אני כותב בלוג כדי להרוויח כסף, אתם גונבים ממני כסף בגלל שאתם קוראים הכל ברסס ולא נכנסים לבלוג, לכן אני אמנע מכם לקרוא את התכנים שלי ברסס – הייתה בעיקר מעצבנת. מעין איין-ראנדיזם ילדותי שכזה. התוצאה הישירה של המעבר לפיד חלקי הייתה שהסרתי את הבלוג מהקורא שלי, ועכשיו אני אף-פעם לא נכנס לשם. לא כפרינציפ, זה פשוט לא נוח לי ככה: במשך תקופה ארוכה הפיד ישב לו שם, צובר פוסטים שלא נקראו ופשוט אף פעם לא טרחתי להכנס אליו רק בגלל הבעסה שלא נותנים לי להחליט איך לקרוא. בסוף, כאמור, מחקתי וזהו.

גם לאתר החדש של דילברט אני לא נכנס יותר – אני סנילי מדי, ומספר האתרים שאני נכנס אליהם בקביעות מדי יום הוא מזערי. להוסיף גם את דילברט לעסק זה יותר מדי בשביל קומיקס שלא באמת תמיד מספק את הסחורה. וזה לא שאין פתרונות ביניים: אפשר הרי היה לספק פיד שייתן רק את הקישור לסטריפ החדש (כמו, נגיד, פני ארקייד), אבל גם את זה אין, בגלל התצורה של האתר המסריח החדש. אז עכשיו אני גם לא קורא את הבלוג של סקוט אדאמס וגם לא את הקומיקס שלו. הוא לעולם לא יקבל ממני קישור לאחד מהם, ואני לעולם לא אכנס לאתר שלו ואצפה בפרסומות המטופשות שמופיעות אצלו. סקוט אדאמס לא מאמין ברסס, אבל זה בסדר – גם הרסס לא מאמין בסקוט אדאמס.

זהו, לאחר מריחות, הטרדות, הצקות וחשיפה מביכה של הבורות שלי בכל הנוגע לדברים טכניים קטנים ומגעילים, אני מעביר רשמית את הבלוג למקום מושבו החדש, תחת חסותו של השרת של נדב פרץ, הנשגב באדם, שמש האומות ואביב העמים.

בניגוד לתוכניות הגרנדיוזיות, היאוש שלי מניסיון למצוא ווידג'טים שישפרו משמעותית את חווית הגלישה שלכם הביא לכך שהבלוג נראה ומתנהג כרגע בדיוק כמו הבלוג הקודם (למעט, אני מקווה, שעכשיו טראקבקים יעבדו סוף סוף). אנשים חכמים ממני שרוצים להציע שלל ווידג'טים או מה-שלא-יהיה שיעשו את המקום הזה לנעים יותר – מוזמנים להגיב ולספק קישורים.

כל הרשומות והתגובות הועברו לבלוג החדש לצרכי המשכיות, אבל אני אשאיר את הכל גם שם, ומקווה שהחברים מבלוגלי יסלחו לי על המצבה הוירטואלית. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לצוות בלוגלי שסייע כל אימת שהזדקקתי ועושה עבודה נהדרת למען הבלוגרים בארץ. העזיבה שלי אינה מעידה על אי שביעות רצון מבלוגלי, אלא על רצון להתפתח הלאה. זו עדיין הפלטפורמה המומלצת ביותר, לדעתי, לבלוגרים מתחילים שלא רוצים לחטט שעתיים בתוך קבצי CSS כדי לגלות איך לעזאזל לגרום לסימן הקריאה המטופש בשם הבלוג לעבור, בבקשה, לקצה השמאלי של השם.

מי שמנוי על הבלוג באמצעות דוא"ל כבר קורא את הפוסט בבלוג החדש, כי העברתי את המנויים לבלוג החדש. מי שמנוי דרך רסס מוזמן לעדכן לכתובת החדשה.

יאללה, לעבודה.

יוסי גורביץ מצטט את יצחק לאור שאמר שימי העצמאות של ישראל הם חגיגה לנוסטלגיה. גם עמית מ"ירושלים אחרת" מציין את הנטייה של חוגגי יום העצמאות לפנות לנוסטלגיה. צריך להיות משהו מוזר במדינה שכבר כמה עשורים אינה מייצרת עבר חדש: אנחנו תקועים עם העבר שהיה לנו בשנות ה-70, ולא כל כך מוכנים להתייחס למה שבא אחר-כך. לא שאנחנו לא מתורגלים: בתור מדינה שההיסטוריוגרפיה שלה מצליחה לספר את הסיפור של עם ישראל כ"בהתחלה הייתה תקופת התנ"ך, אחר-כך גירשו את היהודים מארץ ישראל, אחר-כך הייתה השואה, ואז חזרנו לארץ", אנחנו די מתורגלים בקפיצות טמפורליות.

מה שעצוב זה שישראל מתקשה גם לייצר לעצמה עתיד חדש: ישראל עדיין שואלת את עצמה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, ולעיתים קרובות מדי התשובה דומה מאוד לתשובות שתמיד נתנו: משהו בין עם ככל העמים לבין נקמה בנאצים. כרגיל, אני מסכים עם מה שנדב כתב, שהפסימיות וחוסר הנכונות שלנו להסתכל לעבר העתיד מונעים מאיתנו את היכולת לעצב לעצמנו עתיד טוב יותר, שנמצא בהישג יד.

אחד מאותם ספרים בספריית האוניברסיטה שאני רוצה לקרוא ואף פעם לא יהיה לי זמן עוסק במושג הנוסטלגיה. Nostalgia in Transition, 1780-1917 דן בשינוי שחל בתפיסה ובשימוש שלנו במושג הזה. מה שהתחיל במאה ה-18 כתאור של מחלת נפש – הפרעת זכרון ממאירה שהביאה חיילים שוויצרים וסקוטים למצב של חוסר תפקוד – הפך בראשית המאה ה-20 לתאור של מצב רגעי, סוג של בידור מנטלי שפיר. לעיתים נדמה שבישראל, דווקא התאור המקורי הוא הנכון. אם ישראל לא תפרד סוף סוף מהנוסטלגיה שלה לכל מה שקדם למלחמת יום כיפור, אם אנחנו כאזרחים לא נתעמת עם העבר הקרוב יותר שלנו, ולא נפנה סוף סוף לדון ברצינות בעתיד שלנו – לא יהיה לנו עתיד לדון בו. כמו אותם חיילים שוויצרים, אכולי געגועים לבית מדומיין שמעולם לא היה כפי שזכרו אותו, גם אנחנו לא נהיה מסוגלים להתמודד עם המלחמות והאתגרים שהמציאות תזמן לנו בהווה ובעתיד.

א. לפני הנסיעה שלי לקנדה פרסמתי פה הודעה שאני מוכר חלק מהספרים שלי. מאז, חיפוש אחר "ספרים למכירה" בגוגל מוביל (בתוצאה השישית) לעמוד הקטגוריה שיצרתי ברוב תחכומי לנושא (לצרכי SEO). הבעיה היא שעכשיו כל מיני אנשים שולחים לי דוא"לים אחת לכמה זמן ומבקשים לרכוש אחד מהספרים. אז הנה אני מודיע לכל המגגלים שאין יותר ספרים למכירה, אלא אם בא לכם לקפוץ לטורונטו לצורך העניין. (וגם אז לא, כי רוב הספרים עדיין ארוזים אצל ההורים שלי).

ב. אחרי כ-120 תגובות אני חושב שאפשר לסכם את הדיון על דמוקרטיה ישירה ככשלון קולוסאלי. טל ירון הוכיח על כל צעד ושעל שאין לו שום כוונה להודות שאולי יש משהו שהוא לא יודע ומישהו אחר כן, מתעקש להמשיך להסתמך על הוגים מלפני מאתיים שנה שהוא לא מבין את דבריהם כראוי, ומבלי להעזר בכל מה שנכתב עליהם מאז (אפילו כדי שיצליח להבין כראוי את הביקורת עליהם), ומזלזל בכל מה שיוצא מהאקדמיה. גם תומכי ד"י אחרים, ברובם, לא הוכיחו יותר מדי פתיחות לביקורת.

תודתי לנדב ולנמרוד שלא רק שעמדו בגבורה אל מול טיעונים מעגליים ועלבונות מתמשכים, אלא גם שהוכיחו בדבריהם בדיוק את מה שאמרתי: לא רק שהם אמרו בדיוק את מה שאני רציתי להגיד, רק שהם עשו זאת טוב יותר, הם גם הוסיפו הרבה דברים שאני מעולם לא הייתי חושב להעלות או שפשוט לא הכרתי. הם יכלו לעשות זאת מפני שהם מכירים את תחומי המחקר שלהם הרבה יותר טוב משאני אוכל אי פעם להכיר, וזווית ההשקפה שלהם על הנושאים מקנה להם תובנות שמי שחסר של הידע שלהם לא יכול להגיע אליהן.

(אגב, ירון פרסם פוסט בבלוג שלו על הדיון, שהדבר המעניין היחיד בו, לטעמי, הוא האיות המאוד יצירתי של שם המשפחה שלי. מר ידון, קוראים לי דובי קננגיסר, ולא הדבר הזה שכתבת שם).

ג. אולי "אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו הוא ללמד אותו", אבל הסטודנטים שלי לא כל כך העריכו את תהליך הלמידה שלי. בישיבת ההערכה שלי היום קיבלתי את הציון המתחת-לממוצע שהם נתנו לי על השנה האחרונה, עם הרבה הערות מוצדקות על חוסר הארגון והמוכנות שלי לשיעורים, הנטייה שלי לגמגם ולשכוח על מה רציתי לדבר (אם בכלל היה לי משהו לדבר עליו) וחוסר היכולת שלי ליצור עניין בנושאים בהם דנו (יש לזה סיבה טובה: אלו לא נושאים מעניינים). נו, שויין. אחד מהם, נשמה טובה, אמר שהיה שיפור משמעותי בין הסמסטר הראשון לשני, שזה בדיוק מה שאני חשבתי. אולי בשנה הבאה אני אהיה עוד יותר טוב. אני מקווה. נראה לי שאני ארשם לסדנאות לעוזרי הוראה שמציעה האוניברסיטה.

ד. חוץ משתיים שהעירו לי שיאדלקה זו אישה ולא גבר, לא ממש קיבלתי תגובות על הרשומה שלי על "קריאה דמומה והולדת המספר", מה שהיה לי קצת חבל. היום, בזכות פלאי הגוגל, קיבלתי דוא"ל ממחברת הספר. היא לא קוראת עברית, אבל בגלל שזו הביקורת הראשונה שמצאה ברשת על הספר, היא ביקשה ממני שאתמצת את עיקרי הפוסט שלי עבורה. זה, כמובן, נפלא ומרגש ומגניב לאללה, אבל גם קצת מביך לאור העובדה שהביקורת שלי, בסך הכל, הייתה שלילית. חרף זאת, כתבתי לה תמצית של הביקורת עם הסברים לגבי הנקודות שראיתי כבעיתיות לטעמי, סייגתי את זה באינספור משפטים שמכירים בהדיוטותי בכל הנוגע לתחום, וקינחתי בבקשה להמשך הדיון איתה, אם היא מעוניינת. אם אקבל תגובות מעניינות להערות שלי, אעדכן בתגובה לרשומה המקורית.

איזה כיף זה אינטרנט!

אני מתנצל מראש על הבנאליות, אבל באמת שמה שיש לי להגיד הוא לא מתוחכם במיוחד.

צפיתי היום בטקס יום השואה הממלכתי. בדרך כלל נמנעתי מצפייה בטקסים ממין זה – אם כבר, אני מעדיף את הטקסים הקטנים, המקומיים. נחרדתי מההדגשה של נפלאות המדינה על חשבון זכר השואה. זה לא שאני לא מכיר את הנרטיב הזה, אבל בשלב כלשהו, וכאשר אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים על מה שהמדינה שלנו עושה ולא עושה, אני לא מבין איך מישהו יכול שלא להקיא כאשר אל תוך טקס יום השואה משתלבים להם "ארץ" (ארץ ארץ) ו"ארצנו הקטנטונת".

איך אפשר לראות את אולמרט ופרס מדברים על חשיבות השואה ונזכור ולא נשכח והניצולים שעלו לארץ, כאשר משרד האוצר, גוף דל אמצעים שכמותו, פשוט לא מצליח לאתר אלפי ניצולים כדי שיוכלו לקבל את אלף השקלים המסריחים שהמדינה הואילה בטובה להבטיח להם.

איך הם יכולים שלא להתבייש כשהם מדברים על לקחי השואה, כאשר ישראל משיבה ריקם את פניהם של פליטי רצח עם המתדפקים על דלתה – במקרה הטוב דוחפים אותם בכלא, במקרה הרע מחזירים אותם אל מעבר לגבול, למוות בטוח. איך אפשר שלא לחוש את הקרקע המוסרית נשמטת מתחת לרגליים?

אינני זוכר אם זה היה פרס או אולמרט, אחד מהם אמר בנאומו את האמת הבלתי נסבלת: שלקח השואה הוא שלעולם לא יובל עוד ילד יהודי באיומי רובה כשידיו מורמות לכניעה. פרס, או אולמרט (זה משנה?) אינו רואה את הזוועה האנושית בתמונה הזו. הוא לא רואה שם ילד. הוא רואה יהודי. אם הילד היה שחור, נגיד, אז הכל היה בסדר, ואפשר היה להמשיך להתעסק בענייני התנחלויות ומאחזים.

אומרים שאצל מי שעוזב את המדינה מתחזקים הרגשות הפטריוטיים, שהמרחק מעניק למולדת הילה נוסטלגית חיובית. היום, יותר מאי פעם, אני מתבייש להיות ישראלי.