לא שומעים!

כרגיל, כשאני צריך לכתוב עבודה על נושא אחד, המוח שלי עובד שעות נוספות על לחשוב על רעיונות לדברים אחרים לגמרי. היום המוח שלי אפילו לא מקורי במיוחד, והוא חזר אחורה לאחד הרעיונות שהיו לי עוד בתואר הראשון, כשלמדתי תקשורת. החידוש של היום, לעומת זאת, הוא שיש לי גם כותרת למאמר: Patricide.

הרעיון הזה, שכאמור מתרוצץ לי בראש כבר למעלה מחצי עשור, הוא לבדוק מה היחס של שחקני משחקי מחשב גרמנים כשהם משחקים במשחקים על רקע מלחמת העולם השניה. מכיוון שהמשחקים הפופולריים מיוצרים לרוב על ידי חברות אמריקאיות (או, במקרה של אוביסופט, למשל, צרפתיות), ומכיוון שאף אחד לא באמת יעז לתת לשחקן במשחק יחיד לגלם חייל גרמני, עומד השחקן הגרמני מול הרעיון המטריד משהו של לשחק במשחק שבו הוא נדרש להרוג את סבא שלו.

אני די בטוח שהרעיון הזה כבר נחקר, אבל לא טרחתי לחפש. בין כה וכה כל טקסט בגרמנית חסום בפני כרגע. אבל בכל זאת, מדובר בנושא שלדעתי יכול להוות בסיס למחקר מרתק.

עכשיו, חזרה לעבודה המשעממת שלי בתאוריה דמוקרטית.

הדיילי שואו בקטע מרתק על יחודיותה של התרבות הקנדית.

(אגב, באותה תוכנית התראיין נשיא בוליביה. שזה די מחרפן, כשחושבים על זה. גם הראיון הזה היה די מצחיק, אם אנחנו כבר מדברים על זה. ומעניין. זן מיוחד משהו של פוליטיקאי.)

סטיבן קולבר(ט) טבע לאחרונה מונח שלדידי צריך להיות מאומץ מיידית על ידי כל מי שמנסה להבין את מה שקורה לצעירים בעולם המערבי, את המהפכה החברתית-תקשורתית המפוקפקת שהביאו הבלוגים, ואת מה שעוד עשוי לקרות לנו בעתיד.

המילה: סוליטריות.

אני תוהה, כשביבי אומר שהוא שותף בפרטי הפעולה בסוריה, הוא מתכוון לזה כמו שהוא ראה את החיילים הבריטים בפלשתינה בילדותו בשנות ה-50, או כמו השיחות שהיו לו עם השר זאבי בממשלתו?

אחת הבעיות שאני מתקשה להתגבר עליהן עם המעבר לקנדה היא להפסיק לחשוב בשקלים ולהתחיל לחשוב בדולרים. הבעיה מתחלקת לשני סוגים. הסוג הפשוט יותר הוא כשאני מתרגם אוטומטית מחירים לשקלים ונפעם מכמה שדברים יקרים פה. "נראה לך שאני אשלם 40 שקלים על זה?!". מדובר באינסטינקט שגוי, מפני שאני לא רק משלם בדולרים, אני גם מקבל שכר בדולרים, ולכן ההשוואה לא הוגנת. אבל מצד שני, אני נאלץ להמשיך לעשות זאת, כדי להתגבר על הסוג הבעייתי יותר, שאני מכנה אותו "בעית המספרים הקטנים". נניח שאני הולך לסופר לקנות כמה דברים קטנים, וכשאני עומד בקופה, אני מבחין במדפי השוקולדים שקורצים לי במתיקותם. אני מסתכל על המחיר: 99 סנט. פחות מדולר. פחות מדולר?! זה כלום כסף! ומיד אני לוקח אחד.

העניין הוא שבארץ, בחיים לא הייתי משלם ארבעה שקלים עבור חטיף שוקולד בקופה. ארבעה שקלים זה המון כסף בשביל שטות כזו. אבל 99 סנט? זה אפילו לא אחד!

הבעיה, כמובן, לא מסתיימת בכך. כשאני נמצא במסעדה ומסתכל על התפריט, כל דבר שלצידו מחיר שהוא פחות מ-10 דולרים מתוייג לי במוח אוטומטית כ"זול". גם אם מדובר בסלט ירוק ב-35 שקלים, מבחינתי זה אפילו לא נכנס לחישוב של כמה תעלה לי הארוחה. זה מספר קטן מדי.

כשאני קונה מוצר אלקטרוניקה, ואני רואה מחיר שהוא מתחת ל-200 דולר, זה נשמע לי ממש קצת. שוב, כאמור, אני אומר "200 דולר", אבל המוח שלי שומע "200 שקל" והתגובה המיידית שלו היא "זול!". אני נאלץ, בעל כורחי, לתרגם את המחירים לשקלים כדי שאני אוכל לחשוב אם מדובר בהרבה או מעט.

אני תוהה מתי זה יעבור.

---

היום הלכתי לשיעור בלי הלפטופ. היו לזה שתי סיבות. האחת היא שבדומה לשיעורים בתואר השני, אני לא באמת כותב משהו. השיעורים הם יותר דיון בכיתה מאשר הרצאה פרונטלית, ואני מוצא שחוץ מהערה פה או שם אני לא כותב שום דבר – ואם כל מה שאני צריך זה לכתוב כמה מילים, להתחיל להעיר את המחשב מהתנומות שלו כל פעם זה לא לעניין, אז כבר עדיף להביא דפדפת ומקסימום להעתיק למחשב אחר-כך דברים חשובים. הסיבה השניה הייתה שאנחנו עדיין קצת חוששים מכל העסק הזה של המטפלת, אז גייסתי את אמא שלי לרגל אחריה: השארנו שיחת סקייפ פתוחה בינינו בכמה שעות שלא הייתי בבית, והיא האזינה לשמוע אם כרמל בוכה יותר מהסביר, או אם היא צועקת עליו. מכיוון שהמחשב בחדר השינה והם נמצאים בעיקר בסלון ובחדר שלו, אי אפשר ממש לשמוע מה הם עושים, אבל דברים בעייתיים ניתן היה לזהות במקרה הצורך. (אמא שלי דיווחה שכרמל שיחק ונשמע נהנה, אז אנחנו די רגועים).בכל מקרה, מה שרציתי לספר זה שמצאתי את עצמי בכיתה כותב לעצמי דברים בדפדפת במקום במחשב. מכיוון שהשיעורים מתנהלים באנגלית וגם ככה לכתוב בכתב יד דורש ממני הרבה משאבים מנטליים שמפריעים לי להתרכז במה שנאמר (בניגוד להקלדה, שאני יכול לעשות במקביל להקשבה), אני מוותר על השלב הנוסף של תרגום הדברים, וכותב ישר באנגלית. וכך קרה שנאלצתי לכתוב מילה שלא הייתי בטוח לגבי האיות שלה – Hierarchy.

והנה הפואנטה: אחרי שסיימתי את המלאכה המייגעת של כתיבת המילה הארוכה עצרתי לשניה וחיכיתי לראות אם יופיע קו אדום מסולסל מתחתיה.

אלוהים אדירים, אני מכור.

סנופס מספרים על פוליטיקאית ניו-זילנדית שנפלה קורבן למתיחה שבה היא שוכנעה לתמוך בחרם על "דיהידרוגן מונוקסייד" (איך מתרגמים את זה לעברית?), חומר כימי בעל השפעות שליליות רבות ומרחיקות לכת.

המשימה שלכם: לבחור חבר כנסת משעשע (ישראל חסון?) ולהעביר אליו תרגום של התאור של מוראות החומר הכימי המסוכן, ואז לראות עד כמה טמבלים חברי הכנסת שלנו באמת. בהצלחה.

אני מדסקס עם מרצה שלי משהו לגבי עבודת מחקר שאנחנו צריכים לכתוב בקורס. גוגל הבחינו בנושא השיחה ולכן הציעו לי מיד מספר פרסומות של שירותי כתיבת עבודות. השירותים הללו הם, כמובן, תועבה אקדמית, ולכן כל הקלקה שגוזלת מהם מעט כסף היא מצווה.כך הגעתי לאתר הזה. מה שמעניין פה הוא עמודת ה"תשבוחות" מ"לקוחות מרוצים". הנה טעימה:

"This may sound funny, truth is I could have never make it in college without MyCustomEssay!" – Jake (Florida, USA)

"When parties gets in the way of my school research, i know who gonna help MyCustomEssay, these guys rocks!" – Timothy (California, USA)

"My parents and professors were so amaze of my academic improvement, I had MyCustomEssay on my side to consult! " - Cindy (London, UK)

לפנינו שתי אופציות: או שאלו באמת מכתבים שהם קיבלו, ואז הטור הזה משמש כדי להצביע על קהל היעד העילג הרלוונטי של האתר; או שהם המציאו את העדויות הללו, כמקובל, ואז… נו, אז אין לי הרבה מה להוסיף.

הייתה לי בעיה מסויימת באמאזון – מסתבר שאיכשהו נפתחו לי שני חשבונות עבור אותה כתובת דוא"ל, ולא הצלחתי להכנס לראשון מביניהם. אחד הדברים הנוחים בלגור בצפון אמריקה זה שיותר קל לקבל שירות בטלפון: פשוט נותנים את המספר שלי באתר, והם מתקשרים בחזרה מיד. אפס המתנה על הקו.

בכל מקרה, החלון שבו כתבתי את מספר הטלפון צריך להשאר פתוח עד סיום השיחה, והמערכת מזהה מתי סיימתי אותה ומעדכנת את החלון בהתאם. כשסיימתי את השיחה הבחנתי בהודעה שהופיעה על המסך:

תרגום: השיחה הסתיימה. אנו מקווים שנהנית לשוחח איתנו ותתקשר שוב בקרוב.

עכשיו, קודם כל, לא אני התקשרתי אלא הם. שנית, הבחורה שסייעה לי הייתה מאוד חביבה, ללא ספק. אבל בכל זאת – אני התקשרתי כי הייתה לי בעיה, לא כי שעמם לי ורציתי חברה. האם אמאזון באמת רוצים שאני אתקשר שוב? זה לא, כאילו, סימן שעוד פעם משהו לא בסדר בחווית המשתמש שלי?

אם אתם חובבי דוקטור הו כמוני, הנה כמה פרטים מעניינים שגיליתי זה עתה:

א. העונה הראשונה של "הרפתקאות שרה ג'יין", הספין אוף לילדים של דוקטור הו, מתחילה ב-27 בספטמבר, עם קישור לעונה הראשונה של דוקטור הו המחודש.

ב. לכבוד ספיישל חג המולד של הדוקטור, קיילי מינו(ג?) תצא לסיבוב על הטארדיס.

ג. בעונה הבאה של הדוקטור תחזור קת'רין טייט, הקומיקאית שכיכבה לצידו של טננט בספיישל חג המולד הקודם (The Runaway Bride), ואף הופיעה איתו בקטעון משעשע לכבוד איזה משדר צדקה בריטי. פרימה אג'ימן – מרת'ה ג'ונס – תחזור להופיע בשלב מאוחר יותר של העונה.

ד. החדשות הטובות: תהיה עונה חמישית לדוקטור. החדשות הרעות: ב-2009 התוכנית תצא להפסקה שבמהלכה ישודרו רק שלושה ספיישלים. העונה החמישית של הסדרה תשודר רק ב-2010, כאילו זה לא מספיק מעיק שאני צריך לחכות 9 חודשים בין עונה לעונה גם ככה.

Rule six: there is NOOOOOOOOOOOO rule six.

(מה, אני? אני חי. היום קניתי את "חוברת" המאמרים המצולמים של אחד הקורסים שלי בסמסטר הקרוב, שמצטרפת אל ארבעת הספרים שכבר רכשתי עבור אותו קורס. כל עמוד בחוברת עולה 3 סנט. החוברת עולה 82 דולר. צאו וחשבו כמה עמודים דובי צריך לקרוא בסמסטר הקרוב בקורס הזה לבדו).

א. סושי:

להלן ארוחת הערב שלנו מאתמול, בסך של כ-200 ש"ח בלבד:

סתם, שתדעו. מקנאים?

המנה הזו הייתה נכנסת בארץ לקטגוריית ה"מיוחדים" והיו שוחטים אתכם בשבילה, וכל זה בגלל שהיא כוללת כמה שרימפסים, קצת תמנון, איזה חתיכת דיונון וטיפה ביצי דגים – יופי של סושי, אבל למה זה נקרא "מיוחד"? פה זה סטנדרטי לגמרי. תאמינו לי, רק בשביל זה שווה לבוא לקנדה.

ב. קפה:

עד שנקנה מכונת אספרסו ראויה לשמה, ומכיוון שהדבר הזה שהאמריקאים מכנים קפה הוא בלתי שתי בעליל, אני מסתפק בינתיים בנסקפה פלוס המקציף המגניב שלי. לפני כמה שנים ראינו אחד כזה למכירה באנגליה, והם רצו 10 פאונד. פה קנינו אותו באיקאה בארבעה דולר. הסוד: למזוג קודם מעט מים רותחים, אחרי זה הרבה חלב, להקציף היטב, ורק אז להוסיף עוד מים חמים כדי למלא את הכוס. אחרת זה משפריץ לכל עבר.