האם בלגיה קיימת?

לרוב קוראי המשכילים, כמובן, ידוע כבר שבלגיה, כמו פתח-תקווה, לא באמת קיימת. בלגיה, כמובן, היא המצאה שמאלנית שנועדה לתת גיבוי עובדתי פיקטיבי לשטויות ששמאלנים אומרים. לדוגמא, שמאלנים דו-לאומיים כמוני מציינים את בלגיה כדוגמא למדינה דו-לאומית.

הבעיה עם המדינה הזו – ללא ספק כשל אדיר של מועצת זקני השמאל – היא שהיא לא מי יודע מה מתפקדת. אחרי בחירות 2007 לקח לבלגים 197 ימים להרכיב קואליציה, שגם היא לא החזיקה מעמד יותר מדי זמן. כעת, כפי שכלי התקשורת שמחים לספר לנו, המצב החמיר עוד יותר: מפלגה שתומכת בפילוג המדינה לשתיים זכתה בבחירות.

זכתה בבחירות? רגע, בואו נחזור דקה אחורה. על פי המדגמים (שכן תוצאות האמת טרם נודעו), מפלגת הברית הפלמית זכתה לכ-30% מהקולות בפלנדריה, שהם כ-18% מהקולות בכלל המדינה, שהם כ-30 מנדטים מתוך 150. לקדימה יש יותר.

רגע רגע, בבחירות הקודמות, הרשימה שבה התמודדה הברית הפלמית זכתה, שימו לב, לכ-30% מהקולות בפלנדריה, שהם כ-18% מהקולות בכלל המדינה, שהם 30 מנדטים מתוך 150. מופתעים? הברית הפלמית התמודדה בבחירות הקודמות ברשימה משותפת עם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. שנפלה בבחירות הנוכחיות לכ-10 אחוז בספירה הארצית – פחות, אבל לא בהרבה, ממה שקיבלה בבחירות 2003. את הקולות שהברית לא סחבה מהשותפה שלה לשעבר, היא השלימה דווקא ממפלגת ה"אינטרס הפלמי", היורשת של "הבלוק הפלמי", המפלגה הקיצונית-קסנופובית, שנפלה מכ-12 אחוז (כללי) בבחירות 2007 לפחות מ-8 בבחירות הנוכחיות. אם הפלמים הקצינו את עמדותיהם, עושה רושם שדווקא הרבה מהקיצוניים מיתנו אותן.

לשם השוואה, מפלגת הבלוק הקוויבקי, המפלגה הבדלנית בקוויבק, קיבלה בפעם הראשונה שהתמודדה בבחירות הקנדיות ב-1993 אחוז מדהים של 49.3 תמיכה מהמצביעים בקוויבק – הרבה יותר מאשר ה-42% המשותפים של הברית והאינטרס הפלמים. היא חזרה על הישג זה פעם נוספת ב-2004 עם 48.9 אחוז. ב-2006 עדיין השיגה את אותו אחוז תמיכה של שתי המפלגות הבדלניות בפלנדריה – 42%. בשאר מערכות הבחירות שבין 1993 ל-2008 קיבלה המפלגה 37% או יותר. והנה, קנדה עדיין עומדת על תילה.

יש עוד משהו ללמוד על בלגיה מקנדה – בדלנים נבהלים מההצלחה של עצמם. ב-1995 נערך משאל עם (שני) בנושא הפרדות של קוויבק מקנדה. הוא הוכרע, לטובת הפדרליסטים, בהפרש של פחות מאחוז. מאז רק התחזק כוחם של הבדלנים בתוך קוויבק, אבל הם לא ניסו לחזור על משאל העם. גם בארט דה-וויבר, מנהיג הברית הפלמית, הספיק כבר לצנן את הלהבות ולהבהיר שלמרות שהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, הוא עדיין אוחז רק ב-30 אחוזי תמיכה בקרב הפלמים, ורק בחמישית מהפרלמנט. הוא יודע ששום קואליציה שלא ירכיב – אם יצליח בכלל – לא תתמוך בפירוקה של בלגיה, אפילו בנוסחא המתונה והאיטית יותר שהוא הציע. הוא יודע גם שיש סיכוי טוב שההישג שלו יהיה קצר ימים אם הפלמים יבהלו מעצמם. האינטרס הנוכחי שלו הוא להקים ממשלה יציבה שתעשה שני דברים – תבצע רפורמה יחסית קלה שתעביר יותר סמכויות לממשל האזורי על חשבון זה הפדרלי, ולייצב את הכלכלה הבלגית. דה-וויבר כבר הספיק להצהיר שיבקש להקים קואליציה עם הסוציאליסטים, כאשר דווקא ראש המפלגה הסוציאליסטית הוואלונית צפוי לעמוד בראש קואליציה כזו (מתוקף תפקידו כראש ה"משפחה" הגדולה ביותר, יחד עם הסוציאליסטים הפלמים – לברית הפלמית אין מפלגת-אחות בצד הוואלוני).

אני רחוק מלהתיימר להבין יותר מדי בהיסטוריה או בפוליטיקה הבלגית, אם כי אני אאלץ להרחיב את ידיעותי במסגרת כתיבת הדוקטורט שלי, אבל יש דברים שאני פשוט לא מצליח להבין לגבי המדינה הזו. למשל, איך זה שדווקא הצד הפלמי, זה שהיה נתון לשליטת האליטה הצרפתית לאורך רוב שנות קיומה של בלגיה, הוא הצד המשגשג יותר כלכלית במדינה הזו. יותר משהפלמים רוצים להפרד מוואלוניה בגלל ויכוחים על שפה ולאום, הם רוצים להפרד מהם פשוט מכיוון שהפרנקופונים הם עול כלכלי על צווארם. דמיינו לעצמכם שהפלסטינים היו קוראים לשתי מדינות כי נמאס להם לממן בכספי המיסים שלהם את הצד היהודי המפגר כלכלית…

אם יש משהו שהופך את בלגיה למדינה הדו-לאומית הכי פחות סבירה, זה בדיוק העובדה שהצד הממורמר יותר הוא גם הצד העשיר יותר. אם הקוויבקים יודעים שהפרדות מקנדה תעלה להם בהרבה מאוד כסף, ויכולתם להשיג שגשוג כלכלי בכוחות עצמם מוטלת בספק, הרי שאצל הפלמים המצב הוא הפוך: יש להם אינטרס כלכלי להפרד מהדרום. 42 אחוז תמיכה במפלגות בדלניות? אני לא מבין איך הם לא העיפו את הוואלונים המעצבנים האלה לעזאזל כבר לפני חמישים שנה, עם מאה אחוז תמיכה.

אז האם בלגיה קיימת? או, יותר נכון, האם יש סיבה לחשוב שהיא תמשיך להתקיים עוד עשור או שניים? אני מאמין שכן, אבל נצטרך לראות איך תתקדמנה השיחות להרכבת קואליציה בחודשים הקרובים. התחושה שלי היא שדה-וויבר יוותר על הדרישות הקיצוניות יותר שלו ויסתפק במדינה מבוזרת יותר. אבל בשביל זה הוואלונים יצטרכו לבלוע את הצפרדע ולהבין שהם כבר לא האליטה, והם צריכים להתחיל להציע הצעות ראויות לצד הפלמי כדי לשכנע אותם להשאר איתם.

בלי קשר לכלום, תמונת הכותרת של הבלוג הוחלפה (שוב), והפעם אתם זוכים לתצוגה פנורמית של אזור הבריכה-סלאש-ברביקיו בבניין בו אני מתגורר. תקנאו!

שיחת מסדרון

נתקלתי באוניברסיטה בעמית ללימודים שחזר לאחרונה משהות קצרה בארץ, שם נטל קורס על הפוליטיקה הישראלית. שאלתי אותו, בחור מאוגנדה, מה לו ולישראל. הוא אמר שהוא מאוד מתעניין במדינה, והוא שוקל אולי לכתוב את התזה שלו על הפלישה הישראלית לאוגנדה.

הסתכלתי עליו בעיני עגל.

איזו פלישה ישראלית לאוגנדה?

לקח לי יותר מכמה שניות לקלוט שהוא מתכוון למבצע אנטבה. וזה די הימם אותי – בכל זאת, מדובר פה על אחת הפעולות היותר מוצדקות שישראל נקטה, כנגד חוטפי אזרחיה שלה על אדמת מדינה ששליטה שיתף פעולה באופן מלא עם החוטפים (ובאופן כללי לא היה איש נחמד במיוחד, עד כמה שאני יודע). אבל בתודעה של אזרחי אוגנדה מדובר על "פלישה של הצבא הישראלי".

לא יכולתי להתעכב ולהמשיך לשוחח איתו – על אידי אמין, על מה הוא יודע על החטיפה ומבצע השחרור לעומת מה שאני יודע עליו. אני מקווה שעוד יזדמן לנו לדבר על זה.

אבל העובדה שמפגשים כאלו יכולים לקרות לי במסדרון בדרכי לסידורים במחלקה – זה בדיוק מה שהופך את הלימודים בחו"ל לחלק כל כך קריטי מהשכלתו של איש מדעי החברה.

זה דיברז'ה זה?

בעוד שעות ספורות יצאו אזרחיה בריטניה להצביע באחת ממערכות הבחירות המרתקות ביותר שהיו שם מזה עשורים מספר. בסבירות נמוכה למדי, אך עדיין משמעותית, מפלגת הלייבור עלולה להפסיד את מקומה בין שתי המפלגות הגדולות ביותר מבחינה אלקטורלית למפלגה הליברלית-דמוקרטית – גלגול של המפלגה הליברלית שנדחקה כמעט לנשיה בשל עלייתה של אותה מפלגת לייבור, אחרי הרחבת זכות הבחירה לכלל האוכלוסיה. ((אם כי עם מגבלות מסויימות על נשים, לפחות בהתחלה.)) אותה הרחבת זכויות נחקקה דווקא תחת ממשלה ליברלית – ועוד כזה שהתבססה על סיעה שגדולה רק באחד מהסיעה השניה בגודלה (השמרנים), וגם זאת עשתה עם שלושה אחוז פחות קולות מאשר המפלגה השמרנית. זו הייתה הפעם האחרונה שהמפלגה הליברלית זכתה למספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט. בבחירות הבאות היא נפלה למקום השלישי, ומעולם לא נחלצה ממנו. בשנת 1983 המפלגה הגיעה לכדי שני אחוזים מתחת ללייבור, אך מאז לא הצליחה לשחזר אפילו את המעין-הישג הזה.

אבל גם אם ניק קלג יעשה את הבלתי-יאמן ויוביל את מפלגתו למקום השני בספירת הקולות, כל הניתוחים מצביעים על כך שהלייבור תשאר במקום השני בספירת המושבים, ובהפרש משמעותי: הסוקרים מנבאים הפרש של פי 2-2.5 בין הלייבור לליברלים. בשלב מסויים בקמפיין אפילו הסתמנה אפשרות שהלייבור יצליחו להגיע למקום הראשון במספר המושבים למרות שיהיו במקום השלישי מבחינה אלקטורלית.


היסטוריית ההצבעה בבריטניה (מקור: וויקיפדיה)

איך זה יכול לקרות? בבריטניה קיימת שיטת "הראשון מנצח" (First Past The Post), הידועה גם בשמה היותר רשמי "שיטת רוב-יחסי באזורים חד-נציגיים" (Single Member Plurality). המשמעות היא שבכל מחוז מתמודדים נציגי המפלגות על מקום אחד, והמתמודד שמקבל את מספר הקולות הגדול ביותר, זוכה. כך, אם במחוז מסויים מתמודדים שלושה נציגים כאשר האחד זוכה ב-34% ושני האחרים ב-33%, הראשון זוכה במחוז. כאשר שתי מפלגות מתמודדות על קהלים דומים, שאף נוטים להיות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה תהיה מאבק חריף באותם מחוזות עם אחוזי תמיכה גדולים לשתי המפלגות (לדוגמא, 48-52), בעוד שהמפלגה השלישית תוכל לזכות ביותר מושבים במחוזות אחרים, שם היא תזכה לרוב-יחסי נמוך אבל מספיק (40-32-28). לצורך הדוגמא ההיפותטית, אם המחוזות מתחלקים חצי בחצי בין שני המצבים הללו, יווצר מצב שבו המפלגה השלישית תזכה ב-20 אחוז מסך הקולות (40% בחצי מהמחוזות), אבל ב-50% מהמושבים בפרלמנט, בעוד שתי המפלגות האחרות תזכינה ל-35% כל אחת, אבל רק 25% מהמושבים. ((לחלופין, אם אותה מפלגה זוכה באופן עקבי בכל המחוזות מהזן הראשון, המפלגה השניה במניין הקולות לא תזכה אפילו למושב אחד. אפשר אפילו לדמיין מצב שבו המפלגה הראשונה במניין הקולות לא תזכה באף מושב – אם למשל המחוזות מהזן השני יניבו תוצאות של 40-35-25, כאשר המפלגה שזוכה ב-35% באופן עקבי זוכה ב-48% במחוזות מהזן הראשון.))

קל לראות שבסיטואציה כזו, יש אינטרס לתומכיו של מועמד שנתפס כחלש ביותר לעבור לאחד משני המועמדים האחרים כדי לשפר את סיכוייו. אם כל המצביעים במחוזות מהזן השני יחליטו לאחד כוחות ולהצביע לאותו מועמד, המפלגה השלישית תמחה לחלוטין. הצבעה כזו נקראת "הצבעה טקטית".

כדאי לזכור שהצבעה טקטית אינה בהכרח הצבעה מתוחכמת. כך, למשל, בישראל אפשר לראות לעיתים הצבעה טקטית, למרות שאין שום משמעות פרקטית להצבעה כזו ((למעט המקרה של מצביע למפלגה שאינה צפויה לעבור את אחוז החסימה שמעביר את קולו למפלגה שכן תעבור אותו.)) כאשר מצביעי מרצ העבירו את קולם לקדימה כדי לחזק את ציפי לבני, לדבר לא הייתה שום משמעות, משום שהמפלגה שתזכה בראשות הממשלה לא נקבעת על סמך מספר המושבים או הקולות, אלא על סמך הקואליציה שתצליח להרכיב. העברת קולות בתוך הקואליציה הפוטנציאלית אינה משנה כלל, ולכל היותר מצמצמת את סיכויה של המפלגה העוד-יותר-קטנה להכלל בקואליציה שכזו. גם בשיטת "הראשון מנצח" הצבעה טקטית יכולה להתבסס על ניתוח שגוי של המציאות. למשל, יש חוקרים שהצביעו על מקרים בהם מפלגה שהובילה במחוז מסויים הפסידה קולות למפלגה במקום השלישי(!) בגלל הצבעה טקטית שהתבססה על סקרים ארציים. ((לדוג': במחוז שבו הליברלים הובילו באחוזים בודדים על השמרנים, מצביעי הליברלים העבירו את קולם ללייבור משום שהליברלים הפסידו בספירה הארצית — ובכך גרמו דווקא לבחירתו של המועמד השמרן.))


ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. יפסיד מן ההפקר? (תמונה: וויקיפדיה)

בכל אופן, ההצבעה הטקטית הזו, היא זו שמובילה לתוצאה המכונה "חוק דיברז'ה" (Duverger's law). חוק זה קובע ששיטות של רוב-יחסי (התרגום הלא כל כך מוצלח של plurality) יובילו בדרך-כלל למערכת דו-מפלגתית גם ברמה האלקטורלית (וקל וחומר ברמת המושבים בפרלמנט). החוק הזה, כמובן, אינו חוק טבע – בקנדה, למשל, מתקיימת כבר עשוריים מערכת ארבע-מפלגתית, ולמעלה משבעים שנה קיימות בפרלמנט לפחות שלוש מפלגות משמעותיות. ((גם בפרלמנט הבריטי יש כמה מפלגות זערוריות, אבל לא סופרים אותן בדרך-כלל.)) זה לא שחוק דיברז'ה אינו נכון, אלא שהוא עובד בעיקר ברמת המחוז הבודד – בכל מחוז התחרות היא בין שני נציגים בלבד. כאשר בוחריהן של מפלגות מסויימות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה היא שבאותם אזורים יש הצלחה למפלגות השלישיות, למרות שהן כמעט ולא זוכות לקולות במקומות אחרים.

עם זאת, מתיו שוגארט מראה כי כמעט שאין מקרים בהם יש שלוש מפלגות עם אחוז פחות או יותר שווה של מצביעים. בחיפוש אחר מערכות בחירות בשיטה הבריטית בהן המפלגה הגדולה ביותר זכתה בלא יותר מ-36% והקטנה ביותר זכתה בלא פחות מ-25%, היה רק מקרה אחד בהיסטוריה – בנובה סקושיה (פרובינציה קנדית), ב-1998. אם מרחיבים קצת את הטווח, אפשר למצוא עוד שני מקרים – שניהם פרובינציות קנדיות. מה שמייחד את המקרה הבריטי הנוכחי מכל שלושת המקרים הללו הוא שבשלושתם הייתה תחרות על המקום הראשון, אבל בבריטניה כיום התחרות היא על המקום השני – מקומה של המפלגה השמרנית במקום הראשון (אלקטורלית, וכמעט בלי ספק גם בספירת המושבים) נראה מובטח.

המירור מרעיפים אהבה על ראש המפלגה השמרנית, דיוויד קמרון (צילום מסך)

רבים בלייבור כיום מודעים לכך, ולכן גברו בעת האחרונה הדיבורים על עידוד הצבעה טקטית בגיבוי מפלגתי. חבר הפרלמנט אד בולז מהלייבור הציע לעודד מצביעי לייבור להצביע לליברלים כדי למנוע נצחון מהמועמד השמרן במחוזות המתאימים. המירור הבריטי אפילו פרסם מדריך למצביע הטקטי איך למנוע את עליית השמרנים. אך מנהיג הלייבור, גורדון בראון, דחה בשאט נפש את ההצעות הללו. אם יורשה לי, אני מאמין שבראון לא דחה את ההצעות הללו בגלל שהן מפוקפקות מבחינה אתית (הן לא, הן לגיטימיות לגמרי), אלא משום שאם הלייבור תזכה להיות המפלגה השלישית אצל המצביעים הראשונה בספירת המושבים, הדבר יביא לתרעומת ציבורית כה גדולה עד שלא יהיה מנוס מבחירות נוספות תוך חודשים ספורים — דבר שגם כך אפשרי לאור הפרלמנט המפולג שיווצר אחרי הבחירות. עדיף לו לא להגיע לעוד סבב בחירות מהעמדה הלא נעימה הזו.

מבחינת מושבים, רוב הסיכויים הם שהבחירות הללו תגמרנה בלי רעידות אדמה חריגות. חוק דיברז'ה ימשיך לפעול כרגיל. מבחינה אלקטורלית, יש סיכוי למכה משמעותית ליוקרתו של הלייבור, ובעיקר לזו של גורדון בראון. בין כה ובין כה, השאלה הכי מעניינת שתשאל מחר היא האם ניק קלג – אחד הפוליטיקאים המעניינים, הרהוטים והאינטלקטואלים ביותר בנמצא כיום, שמוביל סדר יום ליברלי במובן הטוב ביותר של המילה וביושרה ראויה לציון אל מול המתקפות האופורטוניסטיות והפופוליסטיות של שתי המפלגות היריבות – יצליח למנף את ההצלחה היחסית שלו בבחירות הנוכחיות כדי להפוך לכוח פרלמנטרי מרכזי אחרי הבחירות הבאות.

אותך להאג!

ספיח מכמה אירועים מהזמן האחרון (פרשת קם-נווה, הדו"ח החדש של אם תרצו ואפילו השיר הדבילי של עמיר בניון).

בתקופה האחרונה בדקתי (המון) בחינות של סטודנטים בנושאי ארגונים בינלאומיים. אחד הנושאים שהם התבקשו לדון בו הוא הדילמה סביב ההאשמות כנגד צבא קנדה על כך שהוא סיכן את חייהם של עצירים אפגנים כאשר העביר אותם לידי הרשויות האפגניות בין אם מתוך בורות בנוגע לשימוש בעינויים שם, או (גרוע מכך) מתוך כוונת מכוון שהעצירים יעונו בידי האפגנים. לפרשה הזו יש המון נקודות מפגש עם ארועים מהזמן האחרון בארץ. בין השאר, היא נחשפה על-ידי אדם אחד, ריצ'ארד קולבין, לשעבר דיפלומט קנדי. לטענתו הוא התריע בפני מפקדי הצבא על הבעיתיות שבהעברת עצירים לידי האפגנים, אך לא קיבל כל התייחסות. לבסוף חשף את הדברים בפני הפרלמנט הקנדי. יהונתן דחוח-הלוי מיהר להשוות בין המקרים כהוכחה לכך שמעשיה של קם אינם ראויים מכיוון שאפשר להשיג תוצאות גם בלי לסכן את בטחון המדינה. בכך הוא התעלם מהעובדה שקולבין היה דיפלומט בכיר מספיק כדי שלדבריו יהיה משקל גם בלי מסמוך, בעוד שקם הייתה בסך הכל פקידה ואיש לא היה מקשיב לה (למעשה, בישראל לא בטוח שהיו מקשיבים גם לדיפלומט בכיר) – למעשה, אילולא התפוצצה הפרשה סביב קם עצמה, עד היום לאף אחד לא היה אכפת מאותה ידיעה נשכחת של אורי בלאו.

אבל דחוח-הלוי גם התעלם ממה שקרה לקולבין עצמו בעקבות אותה החשיפה. צבא קנדה עשה לו למטרה להכפיש את שמו ואף להפוך אותו לנאשם בפרשה, משום שלכאורה הוא ידע על העינויים אבל אף מסמך שהעביר לידי הצבא לא נקט במילה המפורשת (קולבין, מצידו, ניסה להמנע בדיוק ממסמוך מפורש שיטיל דופי בקצינים, והעדיף לאפשר לצבא לתקן את דרכיו מבפנים. לא עבד). מסע הכפשה שהתנהל כנגד קולבין הבהיר לכולם שגם כאן בקנדה למלשינים לא תהי תקווה. אם יש משהו ללמוד מסיפורו של קולבין הוא שאפילו במדינות שלכאורה מגינות על ה-whistle blowers, עדיין רוב המקורות יעשו בחוכמה אם יעבירו את המידע שלהם דרך שכבת המגן של העיתונות.

אבל לא על זה רציתי לדבר. באותם מאות מבחנים שקראתי, התבקשו הסטודנטים להביע דעתם על האחריות של צבא קנדה למעשים ומה צריך להעשות עם האחראים. גם אם נתעלם מאינספור התלמידים שהתעקשו לבלבל בין ההאשמות כנגד קנדה (שלא נגעו להתעללות ישירה, אלא רק להעברת עצירים לידי האפגנים בלי בקרה נאותה) לבין ההאשמות כנגד חיילי ארה"ב באבו-גרייב ((אם כי הייתי מצפה מסטודנטים קנדים לדעת להבדיל בין ארה"ב לקנדה – זו טעות שהייתי מקבל בהבנה בארץ, נגיד, אבל בקנדה עצמה?!)), הרי שהופתעתי מהמהירות שבה אותם ילדים מוכנים לזרוק את חיילי מדינתם לידי בית המשפט הפלילי בהאג. במידה רבה אותם סטודנטים קנדיים הם תמונת מראה של המציאות הישראלית, בה מגינים מכל משמר על החיילים פן יעמדו למשפט בפני סמכות כלשהי שאינה סמכותו של הצבא עצמו, על כל המשתמע מכך, ואם בכלל.

אבל אם אפשר להנהן בעצב מהול בהבנה לאור תשובותיהם של הסטודנטים – לעזאזל, הם חיים בקנדה, מה להם ולצבא, פשעים כנגד האנושות ובית המשפט הפלילי בהאג? – עצוב ומטריד יותר לראות את ההתייחסות הישראלית לסוגיית הפשעים כנגד האנושות, ששקועה כולה בחוסר הבנה קריטי של אופן פעילותו של בית המפשט הבינלאומי.

בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג (שעל אמנת רומא להקמתו ישראל חתומה, אך טרם אשררה [תיקון: ישראל חתמה על האמנה אך משכה את חתימתה בדיעבד, יחד עם ארה"ב], ולכן היא אינה חברה בבית המשפט) הוא בית משפט משלים. המשמעות של זה היא שבית המשפט אינו מתערב בענייניהן של מדינות עם מערכת משפטית מתפקדת. בית המשפט נכנס לפעולה רק כאשר המערכת המשפטית במדינה מסויימת "אינה מסוגלת או אינה מוכנה" לקיים משפט הוגן למואשמים בפשעים כנגד האנושות. "אינה מסוגלת" היא מערכת משפטית שקרסה וחדלה לתפקד. "אינה מוכנה" היא מערכת משפטית שגויסה להגנתם של אותם אלו הנאשמים בפשעים שכאלו.

למרבה האירוניה, אם כן, תנועות כמו "אם תרצו" דווקא מספקות תחמושת בידי אלו המעוניינים להביא קציני צה"ל לדין בהאג: הם מוכיחים, בדבריהם ובמעשיהם, שישראל אינה מוכנה לדון ברצינות ובאופן הוגן בעניינם של חיילים שנחשדים בביצוע פשעים כנגד האנושות. ערוותם של קצינים בכירים נחשפה כשהם פעלו (לכאורה) בניגוד לפסיקת בג"צ (שבעצמו פסק על פי הדין הבינלאומי), וכל המדינה רועשת על עצם החשיפה. איזה מין מסר הדבר מעביר לשופטים בהאג? לכשידונו בעניינו של קצין צה"ל כלשהו ויחליטו אם ראוי שבית המשפט יתערב, מה הם יבינו מכך שאפילו אחרי החשיפה, אין המדינה עושה דבר בנוגע לאלוף נווה? הסירוב של המדינה לחקור ארוע כזה, כמו גם ארועים אחרים של חשד לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, דוגמת אלו שנחשפו על-ידי "שוברים שתיקה", וכן סירובה של ישראל להשתתף בחקירות בינלאומיות כגון זו שהובילה לדו"ח גולדסטון, מחזקת את הסבירות שקרוב היום בו יפסוק בית המשפט בהאג שהמערכת המשפטית בישראל "אינה מוכנה" לקיים משפט הוגן למעורבים בארועים כאלה, וכך תפתח הדרך בפני מגישי התביעות למיניהם.

בית המשפט בהאג, צריך לזכור, יותר משהוא בית משפט שנועד לערוך משפטים לפושעים, הוא בעיקר אמצעי לחץ על מדינות לשמור על החוק הבינלאומי בגבולן. הוא כלי מוגבל, לקוי מן היסוד ושנוי במחלוקת מוצדקת בעליל. אבל הוא קיים, וישראל (שאינה ארה"ב ואף לא סין) לא יכולה להמשיך להתעלם מקיומו. ישראל חייבת לחשוב מחדש על מדיניותה כלפי האשמות בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – אם לא בשביל הנשמה, אז לפחות בשביל שלא לחשוף את חייליה למשפט בבית המשפט הבינלאומי.

זכרון, עצמאות, נאכבה – על הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס

כפי שרבים מכם יודעים, בעת האחרונה הופיעו סדקים בלתי-מוסברים במרקם היקום. אחד מהם הופיע גם בביתי, וגיליתי כי הוא מוביל ליקום מקביל לשלנו. למרבה פליאתי גיליתי שהמחשב שלי מסוגל להתחבר לרשת הווי-פיי שמעבר לסדק, וכך הצלחתי לגלות מספר דברים מעניינים על המקום המעניין הזה. בין השאר, ביקום המקביל נבחרו בזו אחר זו סדרה של ממשלות שמאל בשנות ה-90. ממשלות אלו קידמו, במקביל לתהליך השלום המקרטע מול הפלסטינים שמעבר לקו הירוק, גם תהליך של פיוס וקירוב עם ערביי ישראל. לשמחתי גיליתי שהדובי המקביל פרסם בבלוג שלו (שם קוראים לו "למה לא?") פוסט לרגל פרסום הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס שהוקמה במסגרת התהליך הזה. מצאתי לנכון להביא כאן את הפוסט הזה, בתוספת הסברים שהשלמתי דרך אתרים אחרים ברשת המקבילה.

היום, שבוע לפני הרצף השנתי של יום הזכרון-יום העצמאות-יום הנאכבה, פרסמה "הוועדה לחקר היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים ולפיוס בין העמים" (המוכרת יותר כוועדת הפיוס) את הדו"ח המסכם שלה. כשהוקמה הוועדה, ב-1999, היא הונחתה להגיש דו"ח מלא כולל המלצות לקידום הפיוס בין העם היהודי לבין הערבים אזרחי ישראל עד לסוף 2004. כידוע, הוועדה הגישה דו"ח לנשיא וליו"ר הכנסת בראשית 2005, אך הגדירה את הדו"ח כחלקי וצירפה אליו בקשה להרחבת המנדט של הוועדה כך שיכלול מחקר מעמיק יותר של שאלת הפליטים הפלסטיניים, כמו גם התייחסות לשאלת הקשר בין הערבים אזרחי ישראל לפלסטינים שמעבר לקו הירוק. [תהליך השלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית הגיע למבוי סתום כבר בראשית 1998. מלחמת אזרחים זוטא שפרצה בין פת"ח לחמאס הביאה לעצירה מוחלטת של התהליך ב-1999 ולבסוף להתערבות צבאית של ישראל. בסופו של דבר חזרו השטחים להיות תחת שלטון צבאי של ישראל כאשר הרשות הפלסטינית מתפקדת כלא יותר מממשלת בובות ישראלית. מתקפות טרור הן כנגד הממשל העצמי הפלסטיני והן ישירות כלפי ישראל נמשכו במידה כזו או אחרת מאז ועד היום, חרף נסיונות מצד ערביי ישראל לקדם שלטון עצמי דמוקרטי יציב בשטחים. ד"ק.] הכנסת נתנה לועדה ארכה של חמש שנים והרחיבה את המנדט כך שיכלול "חקר של כל פן של היחסים בין מדינת ישראל לבין הערבים אזרחי ישראל וקרוביהם" – ניסוח עמום מספיק כדי לאפשר לוועדה לחקור, פחות או יותר, כל מה שמתחשק לה.

לאורך השנים פרסומה הוועדה כמות מרשימה של מחקרים, מעבר לאותו דו"ח חלקי, שכבר הוגדרו כמאגר הנרחב והאמין ביותר של עדויות בנושא היחסים בין ישראל לאזרחיה הערבים. בין השאר עודדה הוועדה פריחה מחודשת של מחקר אקדמי עצמאי בתחום. למרבית פליאתם של רבים, על אף הביקורתיות הצפויה של רוב המחקר בתחום, עולה מן הספרות הזו גם תמיכה רבה בעצם הלגיטימיות של הקמתה של מדינת ישראל. יש שיאמרו שישראל לא זכתה ללגיטימציה בינלאומית כזו מאז ימי הזוהר של סוף שנות ה-60.

ספרי הלימוד לבתי הספר שפורסמו על-ידי הוועדה גם הם זוכים לשבחים רבים על הטיפול העדין בסוגיות הסבוכות הקשורות בהקמת מדינת ישראל, ומצליחים מצד אחד לעורר רגשי פטריוטיות וגאווה בקרב הנוער בישראל, ומצד שני לתאר את השגיאות שנעשו ולעורר אמפתיה לכאבם של הערבים אזרחי ישראל לאורך שוב שנות קיומה של המדינה. אולי גולת הכותרת של פועלה של הוועדה (לפחות עד לפרסום הדו"ח המסכם) הייתה קידום "היום לציון קורבנם של ערביי ישראל עם הקמת המדינה" (אחד השמות הפחות מוצלחים ששמעתי ליום זכרון, אם כי רוב ההצעות המתחרות, יזכרו רבים מהקוראים, היו גרועות הרבה יותר), או בשמו העממי, יום הנאכבה. עצם העובדה שהיום הזה נקבע ליום שאחרי יום העצמאות, ועוד על-ידי ממשלת ימין, הוא דבר שעד היום מפתיע אותי. הוועדה, ובצדק לדעתי, טענה כי לא ניתן לבנות תהליך אמיתי של פיוס רק על בסיס חינוכו של הדור הצעיר, וכי דרוש אמצעי ממלכתי להעברת המסרים שעלו מפרוייקט המחקר שלה גם לאזרחי ישראל המבוגרים. יש לציין שנוסף לכך גם האפקט החשוב של הדגשת המחויבות של מדינת ישראל לתיקונו של הטעון תיקון גם בעיני ערביי ישראל עצמם: תהליך פיוס לא יכול להיות רק בין הערבים לבין המדינה – הוא צריך להיות גם בין הערבים לבין היהודים כעם.

מן הסתם לא הספקתי לקרוא את הדו"ח המסכם, אם כי כבר טרחתי להדפיס עותק מלא – כל 764 העמודים – לקריאה בימים הקרובים. מקריאת התקציר ומן הפרסומים בעיתונות, עם זאת, כבר ניתן היה ללמוד לא מעט על מסקנות הוועדה (שלא הפתיעו את מי שעוקב אחרי הפרסומים שלה בשנים האחרונות). ללא ספק ההמלצה שתעורר הכי הרבה תרעומת היא זו הנוגעת לביסוס נוהל לשיבה לפליטים. צריך יהיה לחזור ולהדגיש בימים הקרובים בויכוחים שיתעוררו ללא ספק, כי המדובר אמנם בהחזרה של בין חמישים למאה אלף פלסטינים, אך מדובר בתהליך שימשך עשר שנים, וכי ישראל תשמור בכל עת על הסמכות המכריעה באשר לזהותם של השבים על סמך שילוב של קריטריונים אישיים של המועמדים (השכלה ומקצוע), קריטריונים הומניטריים (קשרי משפחה עם אזרחים ישראלים, מצב בריאותי או כלכלי) וקריטריונים בטחוניים. עיקר ההמלצה, ומה שיידחק לקרן זווית בדיון הציבורי (כפי שכבר התחיל לקרות) נוגעת לפיצוי הכספי לפליטים ולקידום הסדרים בשיתוף עם אירופה, ארה"ב, קנדה ומדינות האזור להשתקעות סופית של הפליטים במקום מושבם הנוכחי וביטול מעמד הפליטות התורשתי שמייחד את הפליטים הפלסטינים.

מדינת ישראל לא נולדה בחטא, קובעת הוועדה, אך חטאים רבים, ובעיקר טעויות רבות, אפיינו את העשורים הראשונים לקיומה. הוועדה הדגישה את ההוקרה של אזרחי ישראל לקורבנם של אנשי המחתרות של חיילי צה"ל שנפלו במלחמות ישראל, אך בד בבד הדגישה את הקורבן שנכפה על תושבי ארץ ישראל הערבים כדי לאפשר את הקמת הבית היהודי בתוכה. אין אשמים ב"אסון" הפלסטיני, על פי הוועדה, אלא אם אפשר להעמיד את ההיסטוריה עצמה על דוכן הנאשמים. אין גם טעם כעת לנסות ולאתר את אותם אי אלו שניצלו את מעמדם כלפי הפלסטינים כדי לבצע פשעים בהם. הוועדה קוראת לעמים בישראל להישיר מבט לעתיד ולבנות חברה משותפת על בסיס כבוד הדדי ושותפות אמיתית. לא לחינם היא מצטטת בהרחבה מתוך מגילת העצמאות — במידה מסויימת, אפשר לומר שדו"ח זה הוא מגילת העצמאות החדשה של מדינת ישראל, גרסא 2.0.

כל אדם מוסרי ורודף שלום חייב להצטרף לקריאתם של חברי הוועדה. מדובר כאן במאמץ משותף ואדיר שהביא להסכמה רחבה בקרב נציגים של מספר קבוצות משני העמים. הדו"ח הזה מייצג את הסיכוי הטוב ביותר שהיה אי פעם לפיוס והשלמה, ולחיי שלום במדינת ישראל. אימוץ של עיקרי המלצות הוועדה (גם אם בתיקונים קטנים) יהווה את פריצת הדרך אותה חיפשנו כבר למעלה מעשור להשלמת תהליך השלום מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל. זמן קצר אחרי יציאת הדו"ח כבר הופיעו סנוניות ראשונות של עניין מצד מדינות המפרץ, ואין לי ספק שהטפטוף הזה רק יגבר בימים הקרובים.

היום ישראל סוגרת את המעגל אותו פתח יצחק רבין ז"ל לפני למעלה מ-15 שנה. מחר, אם נרצה, יוצאים לדרך חדשה.

אגב, ראוי לציין שגם ביקום המקביל העונה החדשה של דוקטור הו מגניבה לאללה.

(אי-)הצבעה לפרלמנט האירופי: מוכנות לדמוקרטיה או יורוסקפטיות?

לפני כחצי שנה כתבתי פוסט, בעקבות הבחירות לפרלמנט האירופי, בו ערערתי על התפיסה המקובלת כאילו יש ירידה מתמשכת בעניין של האירופאים בבחירות לפרלמנט של האיחוד. הראיתי שם שחלק ניכר מהירידה באחוזי ההצבעה הכוללים נובע מהתווספות של מדינות חדשות לאיחוד, שאחוזי ההצבעה בהן היו נמוכים באופן ניכר מהממוצע במדינות הותיקות יותר.

בתגובות שם הציעו מודי וסיון שכדי לבחון הסבר פוטנציאלי לתופעה הזו – שהמדינות החדשות באיחוד הן מדינות שאינן מורגלות בדמוקרטיה ולכן תושביהן פחות נוטים לנצל כלים דמוקרטיים בסיסיים – אפשר להשוות בין אחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי לבין אחוזי ההצבעה בבחירות המקומיות שם. על פניו, הגיוני לטעון שאם הסיבה לאי-ההצבעה היא חוסר היכרות עם מוסדות דמוקרטיים, אותו אפקט יפעל על המוסדות הלאומיים.

נתקלתי מחדש בפוסט הזה, והחלטתי לבדוק את ההשערה הזו. מצאתי באתר יורוסטאט נתונים לגבי אחוזי הצבעה בבחירות לאומיות ובבחירות האירופאיות, ובחנתי את היחס בין אחוז ההצבעה בבחירות הלאומיות האחרונות שהיו, לבין אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט האירופי בשלוש השנים לגביהן יש שם נתונים: 1999, 2004 ו-2009.

התוצאות די מעניינות. בשנת 1999, לפני הצטרפותן של מדינות מזרח אירופה, לא הייתה שום קורלציה בין אחוזי ההצבעה בבחירות הלאומיות לבין אלו לבחירות האירופאיות (r=.048)(אחרי בחינה מחדש של הנתונים הבחנתי שבטעות אחוז ההצבעה בבחירות הלאומיות עבור חלק ממדינות האיחוד בנקודת הזמן הזו הוזן כאפס, מה שעיוות את התוצאות. המתאם הנכון עבור תשע המדינות לגביהן יש את כל הנתונים בנקודת הזמן הזו הוא 0.713. המתאמים עבור שתי נקודות הזמן הבאות בקרב המדינות הללו בלבד הם 0.724 ו-0.737 בהתאמה). בשתי נקודות הזמן הבאות, הייתה גם הייתה: r=.701 ב-2004, ו-r=.807 ב-2009. אבל עיקר הקשר נובע דווקא מהמצטרפות החדשות. הקורלציות רק עבור החברות הותיקות באיחוד אמנם גבוהות יותר מאשר ב-99', אבל הרבה יותר נמוכות מאשר הקורלציה עבור כלל המקרים ביחד: r=.569 ב-2004 ו-r=.662 ב-2009 (כצפוי, המתאם רק עבור החברות החדשות גבוה יותר מאשר המתאם הכולל).

אם המספרים הללו לא אומרים לכם כלום, אפשר להתרשם מההמחשה הגרפית של התוצאות הללו. הגרף הראשון מציג את היחס בין אחוז ההצבעה בבחירות שנערכו בין השנים 2005-2009 במדינות אירופה השונות לבין אחוז ההצבעה לפרלמנט האירופי באותן המדינות. ניתן להתרשם כי יש, בסך הכל, קשר חיובי בין שני המספרים.


כל מדינות האיחוד האירופי, 2009. (nat2009 – אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט הלאומי בבחירות שבין 2005-2009; eu2009 – אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2009)

בשני הגרפים הבאים, נפרק את האיחוד האירופי למדינות הותיקות ולמדינות החדשות. כפי שניתן לראות, בקרב המדינות הותיקות קשה לראות תבנית ברורה (למעשה, אם מורידים את בלגיה שבפינה הימנית העליונה, הקשר שקיים נחלש עוד יותר). בקרב המדינות החדשות, לעומת זאת, אפשר לראות עליה משמעותית וחדה באחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי שמתלווה לאחוזי הצבעה גבוהים יותר לפרלמנט הלאומי.


15 המדינות הותיקות, 2009.


המדינות החדשות בלבד, 2009.

מה הממצאים הללו לא אומרים לנו? כרגיל, במצבים של מתאם, הממצאים לא מוכיחים קשר סיבתי. כלומר, אי אפשר להגיד שעליה באחוז ההצבעה לפרלמנט הלאומי גורמת לעליה באחוז ההצבעה לפרלמנט האירופי. עם זאת, בהחלט אפשר לשער שהקשר בין השניים אינו מקרי, אלא נובע מהשפעה כפולה של הבדלים בהרגלים הדמוקרטיים של המדינות שעוברות תהליכים של דמוקרטיזציה: ככל שהדמוקרטיזציה מתחזקת, כך עולה אחוז ההצבעה הן לפרלמנט המקומי והן לפרלמנט האירופי.

בקרב המדינות הותיקות, לעומת זאת, ההסבר הזה לא ממש תופס. ישנו גורם אחר שמשפיע על אחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי, שפועל בנפרד מאחוזי ההצבעה בבחירות הלאומיות.

עדכון: תיקנתי למעלה את הנתונים לגבי 1999, והנתונים החדשים מעלים שאלות חדשות – לכאורה, הקבוצה של המדינות עבורן יש נתונים לגבי שנת 1999 היא מקרית לחלוטין (המדינות שערכו בחירות ב-1999), אבל משום מה דווקא בקרב המדינות הללו יש מתאם גבוה יותר משמעותית מאשר יתר המדינות הותיקות. השערה טטנטיבית: החיבור בין מערכת הבחירות המקומית למערכת הבחירות האירופית גורם ליתר מעורבות ציבורית, לפחות בקרב אלו שטורחים להצביע בבחירות המקומיות, וכך למתאם גבוה יותר בין שיעורי ההצבעה בשתי מערכות הבחירות.

האם קנגורואים חולים בשפעת חזירים?

הרבה מיסאינפורמציה מסתובבת שם בחוץ בימינו באשר לשפעת החזירים – מיסאינפורמציה שגורמת לאנשים מצד אחד להכנס לחרדות מיותרות, ומצד שני לזלזל בסכנה שקיימת. בפעם הבאה שיוצא לכם לשוחח עם מישהו על הנושא, אל תשכחו להזכיר לו את הפרטים הבאים:

א. שפעת חזירים אינה יותר קטלנית משפעת רגילה. כמו שפעת רגילה, רוב האנשים שחולים בשפעת החזירים מחלימים בקלות וממשיכים בחייהם. ישנם אנשים שרצים לבית החולים בחשש שאולי יש להם שפעת חזירים, וכשהם שומעים שהם חולים בסתם שפעת, הם נרגעים, כאילו הסיכון שהיו נתונים בו השתנה במשהו. אז לא, החשש הוא לא משפעת אלימה במיוחד. העובדה היא שרוב האנשים (כולל אותי, יש לציין) לא טורחים להתחסן מפני שפעת עונתית, ובמידה לא קטנה של צדק. אבל אם לא פחדתם עד היום משפעת רגילה, אין סיבה שתפחדו משפעת חזירים.

ב. החשש הוא דווקא מחוסר ההיכרות שלנו עם אופן ויכולת ההתפשטות של שפעת החזירים. החשש, שטרם הוברר עד תום, הוא שהשפעת הזאת פשוט תדביק הרבה יותר אנשים. בהנחה שאחוז זהה של אנשים שנדבקו במחלה ימותו כתוצאה ממנה או מסיבוכים הקשורים בה, כפי שמתים משפעת רגילה, הרי שאם מספר הנדבקים גדול משמעותית, כך גם מספר המתים יגדל.

העניין הוא שהחשש הזה הוא בדיוק זה – חשש. אנחנו פשוט לא יודעים, וכולנו פחות או יותר מחכים לבוא הסתיו, עם תחילת עונת השפעת הרגילה, לראות אם יהיו שינויים מהותיים במספר חולי השפעת.

כולנו? אז זהו, שלא. בחלק הכדור הדרומי משתולל לו בימים אלו ממש חורף כהלכתו. מי שרוצה לדעת מה צפוי לנו עוד מספר חודשים, מוטב שיסתכל לשם – ומוטב, אם אפשר, לאוסטרליה, שהיא הכי דומה למדינות האירופאיות וצפון-אמריקאיות (וגם ישראל, למעט עניין הגנים) ברוב המדדים הרלוונטיים. ((כן, כן, גם ניו-זילנד. אבל אוסטרליה זה מספיק. הייתי בודק את ניו-זילנד אם זו הייתה שפעת הכבשים.))

אז מה קורה באוסטרליה? בימים אלו ממש עברה אוסטרליה את רף 100 האנשים שמתו לאחר שאובחנו כחולים בשפעת החזירים. ודוק: הם לא בהכרח מתו מהמחלה. הם יכולים היו למות מכל מיני דברים, אבל הם אובחנו כלוקים במחלה, ואחר כך מתו. בכל מקרה, כ-100 איש. באוסטרליה מתים מדי שנה כ-2800 תושבים משפעת, כאשר, כצפוי, רובם חולים ומתים בחודשי החורף (כלומר, יוני-אוקטובר).

הבלוג השימושי בעל השם המפתיע "שפעת חזירים באוסטרליה" מספק לנו כמה נקודות מידע מעניינות. ראשית, גרף המציג את הנתונים הממוצעים עבור השנים הקודמות באשר לאבחון שפעת בבתי חולים:

צריך לציין כאן שהשנים האחרונות נטו יותר לכיוון העליון של הטווח, עם שיא של כל הזמנים ב-2007 (למעלה מ-10,000 מקרי שפעת מאובחנים לאורך השנה), ולא הרבה מתחת לזה ב-2008, כלומר שלא יהיה זה בלתי סביר להסתכל יותר על קו המקסימום מאשר על קו הממוצע. כעת, נביט בגרף עבור שנת 2009 עד כה:

אהם.

אנחנו מדברים על עלייה של משהו כמו 700 אחוזים לעומת השיא הקודם. האם אפשר להכריז על מגיפה עולמית ולברוח למערות? רגע. צריך לזכור שהנתונים הללו מדברים על מקרי שפעת שאובחנו בבתי החולים – אבל כולנו יודעים שרוב הזמן, אנשים שחולים בשפעת פשוט שוכבים במיטה כמה ימים, אולי לוקחים איזו אנטיביוטיקה (למרות שאנטיביוטיקה אינה יעילה כלל כנגד שפעת! שפעת היא וירוס, אנטיביוטיקה זה רק נגד חיידקים!), וממשיכים לתפקד כרגיל. רק המקרים הקשים מגיעים לבתי החולים. האם יתכן שרק המודעות הגבוהה והפאניקה הבלתי מוצדקת מריצים אנשים לבית החולים, כשבתנאים נורמליים הם כלל לא היו מדווחים על המחלה לאיש? יש סיבה לחשוב כך. בשנת 2007 הידועה לשמצה, מתוך 10,000 האנשים שהגיעו לבתי החולים עם שפעת, כ-2600 איש מתו ממנה או מסיבוכים קשורים. כרבע. להבדיל, בעונה הנוכחית כ-29,000 איש כבר הגיעו לבתי החולים ואובחנו כחולים בשפעת (כלשהי), מתוכם 100 בלבד מתו עד כה, ועוד כמאה מאושפזים בטיפול נמרץ. נלך על התסריט הגרוע ביותר ונניח שאנחנו ב-200 מתים. ((בשלב כלשהו מישהו ישים לב שאלו המספרים של אנשים שמתו משפעת החזירים, ולא סך האנשים שמתו משפעת עד כה. זה נכון, ולצערי אין בידי את מספר המתים משפעת בכלל באוסטרליה נכון לעכשיו, אבל מכיוון שסוכנות הבריאות האוסטרלית מדווחת כי 80%(!) מחולי השפעת השנה לוקים בנגיף החזירים, סביר להניח שהמספרים הללו אינם רחוקים מהמספר המלא.)) שני שליש האחוז, לעומת 26 אחוזים. ושוב – בהחלט יתכן שהפאניקה המריצה הרבה אנשים לבית החולים מוקדם, מה שהציל את חייהם של רבים שהיו מתים מהשפעת אילולא החשש משפעת החזירים. ובכל זאת, קשה שלא לחשוב שהמספרים הללו אינם אינדיקציה לעונה קשה במיוחד של שפעת, אלא לעונה היסטרית במיוחד. עוד כדאי לציין שאנחנו כעת ממש באמצע עונת השפעת באוסטרליה. אם מספרי המתים ימשיכו בקצב הנוכחי, זו עוד תהיה שנה טובה במיוחד במלחמה הסיזיפית כנגד הנגיף.

אז מה למדנו? למדנו בעיקר שעדיין אין לנו מספיק נתונים, אבל מה שכן יש לנו מאפשר לשמור על אופטימיות זהירה בכל הנוגע ליכולת הדבקה חריגה של הנגיף החדש. בכל אופן, אפשר להניח לחשש שרבים עדיין אוחזים בו מפני שפעת אלימה וקטלנית במיוחד. אין דבר כזה, בינתיים.

אם אתם רוצים לפחד ממשהו, תפחדו מהמדוזה בת האלמוות.

ברצינות.

פופ!

הנה ניסוי מעניין שאי אפשר לערוך בישראל: זוג הורים בשוודיה מגדלים את הילד/ה שלהם בלי לחשוף את מינו/ה. ההורים טוענים שמכיוון שמגדר הוא מובנה חברתית, אם הם לא יחשפו את המין של פופ (שם בדוי), הרי שהגננות וסתם אנשים (שלא זכו להחליף לפופ חיתול) לא יוכלו להתייחס לפופ על בסיס מגדרי. לפופ יש בארון הבגדים מיני מלבושים משני צידי חנויות בגדי הילדים, והוא/היא בוחר/ת את הבגדים שלה/ו לבד (הוף, אני מקווה שבשוודית זה קל יותר). גם סגנון התספורות משתנה תדיר.

בכתבה המקושרת מרואיינת פסיכולוגית (קנדית!) שמצליחה להציג את עצמה בצורה הדבילית ביותר שאפשר, לאור טיעוני ההורים. למשל, היא מציינת מחקרים שמראים עד כמה ההתנהגות של בנים ובנות שונה כבר בגיל צעיר מאוד. כמובן שכל המחקרים הללו השתתפו ילדים שגודלו מגיל אפס על בסיס מגדר ספציפי, והיחס לו זכו מהסביבה הניח לגביהם התנהגות מגדרית מתאימה. כל זה לא תופס לגבי פופ. פינקר, הפסיכולוגית, גם מאזכרת מקרה של זוג תאומים בנים שבעקבות מילה של אחד מהם נגרם לו נזק משמעותי לפין (אהם), ובעצה אחת עם הרופאים הם החליטו לבצע בו ניתוח קוסמטי ולגדל אותו כילדה. סופו של אותו ילד היה עגום – בגיל העשרה הוא התנגד לזיהוי שלו כאשה, ואז הוריו סיפרו לו את האמת. הוא דרש וקיבל ניתוח קוסמטי חוזר לשחזור הפין, אבל בסופו של דבר התאבד בגיל 38, כשהוא מכריז שהניסוי הזה כשל באופן מוחלט. מאליה עולה השאלה אם הסיפור היה טרגי כל כך אם היינו חיים בעולם שבו טרנסג'נדרים אינם מנודים דרך קבע. אבל מה שחשוב יותר בסיפור הזה הוא אלמנט השקר, שסביר להניח שהיווה מרכיב חשוב בסוף העצוב של אותו ילד.

אבל לפופ אף אחד לא משקר, ולא מסתירים ממנה/ו שום דבר. פופ יודע/ת מה מינו/ה, או לפחות מודע/ת לזה שיש או אין לו/ה בולבול. סביר להניח גם שהיא/הוא יגלו בשלב כזה או אחר את החלוקה לבנים ובנות על בסיס איבר מין (הילד שלי, עוד מעט בן שלוש, עדיין מתקשה בזה ((רק עכשיו הוא מגלה שאנשים מגיעים בכל מיני צבעים, מה שהוא לא שם לב אליו עד לפני כמה שבועות, חרף העובדה שיש בגן ילדים וגננות מכל מיני מוצאים וצבעים. אחרי שהוא ציין בפני שהגננת אייביס היא "חומה", שאלתי אותו איזה צבע אני. לאחר הרהור קצר הוא פסק "אפור!".)), לא שאנחנו עובדים על זה יותר מדי).

הטענה של פינקר כאילו ילדים קטנים נוטים "באופן טבעי" להעדיף לשחק עם בני מינם היא מופרכת לחלוטין בכל הנוגע לזאטוטים לפחות עד גיל 4-5, אם לא מאוחר יותר, וכמובן שאין שום סיבה להאמין שהנטייה הזו, כשהיא כבר מופיעה, היא לא תוצר של החברות המגדרי אלא דווקא של איזו העדפה מולדת. נכון לעכשיו, לפחות, הילד שהילד שלי הכי אוהב בגן הוא ילדה, וגם אצל ילדים אחרים שם לא ראיתי העדפה בולטת למשחק עם בני מינם.

מדובר בניסוי מרתק, גם אם כזה שלא היה עובר שום ועדת אתיקה אוניברסיטאית (וזה, אגב, חלק מהבעיה עם ועדות אתיקה אוניברסיטאיות פחות או יותר מאז הניסוי המפורסם של מילגרם). ההורים של פופ כבר בהריון עם אח/ות קטן/ה שיגודלו באותו האופן. יש רק לקוות שהם ימשיכו ויביאו עוד כמה עשרות ילדים לעולם, כדי שנוכל להפוך את זה לניסוי עם n גדול.

בהערת אגב, רציתי לציין שהתכוונתי לכתוב פוסט על הצעת החוק החדשה לברית זוגיות, כמו גם הפסיקה בבריטניה כנגד קביעת יהדותו של ילד על בסיס האם, אבל נמרוד גנב לי את המילים מהמקלדת, אז לכו לקרוא אותו במקום.

שפל שלא היה כדוגמתו

רבים מכם מן הסתם יודעים שלאחרונה היו בחירות לפרלמנט האירופי. בטח שמעתם בכלי התקשורת שהאירופאים "שברו ימינה". כל כלי התקשורת שדיווחו על ההצבעה גם טרחו לספר על ה"שיא השלילי" או ה"שפל" באחוזי ההצבעה ביבשת המאוחדת – כ-43 אחוז, המספר הנמוך ביותר מאז התחילו להצביע לפרלמנט האירופי ב-1979. למעשה, מי שמסתכל על הנתונים לאורך זמן לא יכול שלא להבחין במגמה המדאיגה: כל מערכת בחירות לפרלמנט האירופי מתאפיינת באחוז הצבעה נמוך יותר מהפעם הקודמת.

הפרשנות המקובלת היא שמדובר בירידה מתמשכת בעניין של האירופאים בפרלמנט; הכרה בכך שלמוסד הזה יש משמעות קטנה מאוד בכל הנוגע למה שחשוב למצביעים הפוטנציאליים; בסלידה מהפרוייקט של איחוד אירופה. אך האם כך הדבר?

מבט מעמיק יותר על נתוני ההצבעה לפי מדינות מטיל ספק בפרשנות הזו. הגרף הבא מציג את נתוני ההצבעה ב-10 החברות באיחוד בזמן ההצבעה הראשונה לפרלמנט האירופי:

אחוזי ההצבעה ב-10 החברות הראשונות באיחוד

(הנתונים לקוחים מכאן, פלוס פרסומים לגבי אחוזי ההצבעה בבחירות האחרונות).

מה שאפשר ללמוד מהגרף הוא שאין מגמה ברורה בכל המדינות. יש מדינות בהן היה ונשאר אחוז הצבעה גבוה מאוד, יש מדינות בהן אפשר לראות ירידה (צרפת גרמניה ואיטליה), אבל לא בהכרח עקבית, ויש מדינות עם תנודתיות גבוהה מאוד (אירלנד) שגמרו ב-2009 בערך איפה שהיו בדיוק שלושים שנים לפני כן. אם בכלל, השפל של כל הזמנים היה צריך להיות ב-1999, נקודה ממנה מספר מדינות עלו.

משמע, אין תהליך של אובדן אמון באיחוד האירופי וספציפית בפרלמנט האירופי. יש תנודתיות משמעותית, וגם אם יש ירידה קלה במדינות מסויימות, אין בכך כדי להסביר את הסך הכל הצונח במהירות.

אז מה כן מסביר את הירידה באחוז ההצבעה הכללי? התשובה הנכונה נמצאת במקום אחר: המדינות החדשות שמצטרפות לאיחוד מצביעות באחוזים נמוכים במיוחד.

אחוזי ההצבעה אצל חברות חדשות באיחוד

בגרף הזה אפשר לראות את הגורם האמיתי. פרט לשלושה מקרים (יוון, מלטה וקפריסין, שלוש מדינות קטנות למדי, כאשר אצל שלושתן אפשר לראות ירידה דרמטית באחוז ההצבעה לאורך השנים), כל המדינות החדשות באיחוד פצחו בקריירת ההצבעה שלהן לפרלמנט האירופי עם אחוזים מתחת לממוצע. ((ליתר דיוק, גם ליטא הצביעה מעל לממוצע הכללי באותה שנה, אבל זה רק בגלל שהוא ירד מאוד נמוך. אם הם היו מצביעים ב-1999, הם היו מתחת לממוצע.)) גם כאן, שוב, אין מגמה ברורה בהמשך הדרך, למרות שאופן כללי אחוזי ההצבעה נשארים נמוכים ברוב המדינות הללו. ניתן לראות כיצד כל גל של מדינות חדשות מתחיל מנקודת פתיחה נמוכה יותר של אחוזי הצבעה. בולגריה ורומניה, שהצטרפו לאיחוד ב-2007 ומיוצגות בגרף בנקודה אחת בלתי נראית, מצייתות גם הן לכלל הזה, עם אחוזי הצבעה של 37 ו-27 בהתאמה, מה שמציב אותן במקומות השלישי והשביעי מלמטה באיחוד כולו.

מכאן כבר אפשר להמשיך למגוון פרשנויות לתופעה הזו – שאלות באשר למוכנות של המדינות הללו למוסדות דמוקרטיים מסדר שני כאשר הדמוקרטיה מסדר ראשון לא לגמרי מתפקדת עולות מאליהן, כמו גם שאלות בנוגע לרלוונטיות של תחומי העיסוק של הפרלמנט האירופי עבור המצטרפות החדשות, והמחוייבות של המדינות הללו לאיחוד הפוליטי מעבר לרווח הכלכלי שנובע מעצם החברות בו. את השאלות הללו צריך לשאול, אבל כדי לשאול אותן צריך לראות את הנתונים נכוחה, ולא להשליך מהממוצע הכללי על המדינות הוותיקות באיחוד, מה שמוביל לשאילת השאלות הלא נכונות.

20 שנה לטבח בכיכר טיאננמן

We were watching T.V.
Watching T.V.
We were Watching T.V.
Watching T.V.
In Tiananmen Square
Lost my baby there
My yellow rose
In her bloodstained clothes
She was a short order pastry chef
In a Dim Sum dive on the Yangtze tideway
She had shiny hair
She was the daughter of an engineer
Won't you shed a tear
For my yellow rose
My yellow rose
In her bloodstained clothes
She had perfect breasts
She had high hopes
She had almond eyes
She had yellow thighs
She was a student of philosophy
Won't you grieve with me
For my yellow rose
Shed a tear
For her bloodstained clothes
She had shiny hair
She had perfect breasts
She had high hopes
She had almond eyes
She had yellow thighs
She was the daughter of an engineer
So get out your pistols
Get out your stones
Get out your knives
Cut them to the bone
They are the lackeys of the grocer's machine
They built the dark satanic mills
That manufacture hell on earth
They bought the front row seats on Calvary
They are irrelevant to me
But I grieve for my sister
(In Chinese: People of China
Do not forget do not forget
The children who died for you
Long live the Republic)
Did we do anything after this
I've a feeling we did
We were watching T.V.
Watching T.V.
We were watching T.V.
Watching T.V.
She wore a white bandanna that said
Freedom now
She thought the Great Wall of China
Would come tumbling down
She was a student
Her father was an engineer
Won't you shed a tear
For my yellow rose
My yellow rose
In her bloodstained clothes
Her grandpa fought old Chiang Kai-shek
That no-good low-down dirty rat
Who used to order his troops
To fire on the women and children
Imagine that imagine that
And in the spring of '48
Mao Tse-tung got quite irate
And he kicked that old dictator Chiang
Out of the state of China
Chiang Kai-shek came down in Formosa
And they armed the island of Quemoy
And the shells were flying across the China Sea
And they turned Formosa into a shoe factory
Called Taiwan
And she is different from Cro-Magnon man
She's different from Anne Boleyn
She is different from the Rosenbergs
And from the unknown Jew
She is different from the unknown Nicaraguan
Half superstar half victim
She's a victor star conceptually new
And she is different from the Dodo
And from the Kankanbono
She is different from the Aztec
And from the Cherokee
She's everybody's sister
She's symbolic of our failure

She's the one in fifty million
Who can help us to be free
Because she died on T.V.

And I grieve for my sister

Watching TV, by Roger Waters, from the album Amsued to Death.