לא שומעים!

לפני כחצי שנה כתבתי פוסט, בעקבות הבחירות לפרלמנט האירופי, בו ערערתי על התפיסה המקובלת כאילו יש ירידה מתמשכת בעניין של האירופאים בבחירות לפרלמנט של האיחוד. הראיתי שם שחלק ניכר מהירידה באחוזי ההצבעה הכוללים נובע מהתווספות של מדינות חדשות לאיחוד, שאחוזי ההצבעה בהן היו נמוכים באופן ניכר מהממוצע במדינות הותיקות יותר.

בתגובות שם הציעו מודי וסיון שכדי לבחון הסבר פוטנציאלי לתופעה הזו – שהמדינות החדשות באיחוד הן מדינות שאינן מורגלות בדמוקרטיה ולכן תושביהן פחות נוטים לנצל כלים דמוקרטיים בסיסיים – אפשר להשוות בין אחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי לבין אחוזי ההצבעה בבחירות המקומיות שם. על פניו, הגיוני לטעון שאם הסיבה לאי-ההצבעה היא חוסר היכרות עם מוסדות דמוקרטיים, אותו אפקט יפעל על המוסדות הלאומיים.

נתקלתי מחדש בפוסט הזה, והחלטתי לבדוק את ההשערה הזו. מצאתי באתר יורוסטאט נתונים לגבי אחוזי הצבעה בבחירות לאומיות ובבחירות האירופאיות, ובחנתי את היחס בין אחוז ההצבעה בבחירות הלאומיות האחרונות שהיו, לבין אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט האירופי בשלוש השנים לגביהן יש שם נתונים: 1999, 2004 ו-2009.

התוצאות די מעניינות. בשנת 1999, לפני הצטרפותן של מדינות מזרח אירופה, לא הייתה שום קורלציה בין אחוזי ההצבעה בבחירות הלאומיות לבין אלו לבחירות האירופאיות (r=.048)(אחרי בחינה מחדש של הנתונים הבחנתי שבטעות אחוז ההצבעה בבחירות הלאומיות עבור חלק ממדינות האיחוד בנקודת הזמן הזו הוזן כאפס, מה שעיוות את התוצאות. המתאם הנכון עבור תשע המדינות לגביהן יש את כל הנתונים בנקודת הזמן הזו הוא 0.713. המתאמים עבור שתי נקודות הזמן הבאות בקרב המדינות הללו בלבד הם 0.724 ו-0.737 בהתאמה). בשתי נקודות הזמן הבאות, הייתה גם הייתה: r=.701 ב-2004, ו-r=.807 ב-2009. אבל עיקר הקשר נובע דווקא מהמצטרפות החדשות. הקורלציות רק עבור החברות הותיקות באיחוד אמנם גבוהות יותר מאשר ב-99', אבל הרבה יותר נמוכות מאשר הקורלציה עבור כלל המקרים ביחד: r=.569 ב-2004 ו-r=.662 ב-2009 (כצפוי, המתאם רק עבור החברות החדשות גבוה יותר מאשר המתאם הכולל).

אם המספרים הללו לא אומרים לכם כלום, אפשר להתרשם מההמחשה הגרפית של התוצאות הללו. הגרף הראשון מציג את היחס בין אחוז ההצבעה בבחירות שנערכו בין השנים 2005-2009 במדינות אירופה השונות לבין אחוז ההצבעה לפרלמנט האירופי באותן המדינות. ניתן להתרשם כי יש, בסך הכל, קשר חיובי בין שני המספרים.

כל מדינות האיחוד האירופי, 2009. (nat2009 – אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט הלאומי בבחירות שבין 2005-2009; eu2009 – אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2009)

בשני הגרפים הבאים, נפרק את האיחוד האירופי למדינות הותיקות ולמדינות החדשות. כפי שניתן לראות, בקרב המדינות הותיקות קשה לראות תבנית ברורה (למעשה, אם מורידים את בלגיה שבפינה הימנית העליונה, הקשר שקיים נחלש עוד יותר). בקרב המדינות החדשות, לעומת זאת, אפשר לראות עליה משמעותית וחדה באחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי שמתלווה לאחוזי הצבעה גבוהים יותר לפרלמנט הלאומי.

15 המדינות הותיקות, 2009.

המדינות החדשות בלבד, 2009.

מה הממצאים הללו לא אומרים לנו? כרגיל, במצבים של מתאם, הממצאים לא מוכיחים קשר סיבתי. כלומר, אי אפשר להגיד שעליה באחוז ההצבעה לפרלמנט הלאומי גורמת לעליה באחוז ההצבעה לפרלמנט האירופי. עם זאת, בהחלט אפשר לשער שהקשר בין השניים אינו מקרי, אלא נובע מהשפעה כפולה של הבדלים בהרגלים הדמוקרטיים של המדינות שעוברות תהליכים של דמוקרטיזציה: ככל שהדמוקרטיזציה מתחזקת, כך עולה אחוז ההצבעה הן לפרלמנט המקומי והן לפרלמנט האירופי.

בקרב המדינות הותיקות, לעומת זאת, ההסבר הזה לא ממש תופס. ישנו גורם אחר שמשפיע על אחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי, שפועל בנפרד מאחוזי ההצבעה בבחירות הלאומיות.

–

עדכון: תיקנתי למעלה את הנתונים לגבי 1999, והנתונים החדשים מעלים שאלות חדשות – לכאורה, הקבוצה של המדינות עבורן יש נתונים לגבי שנת 1999 היא מקרית לחלוטין (המדינות שערכו בחירות ב-1999), אבל משום מה דווקא בקרב המדינות הללו יש מתאם גבוה יותר משמעותית מאשר יתר המדינות הותיקות. השערה טטנטיבית: החיבור בין מערכת הבחירות המקומית למערכת הבחירות האירופית גורם ליתר מעורבות ציבורית, לפחות בקרב אלו שטורחים להצביע בבחירות המקומיות, וכך למתאם גבוה יותר בין שיעורי ההצבעה בשתי מערכות הבחירות.

הרבה מיסאינפורמציה מסתובבת שם בחוץ בימינו באשר לשפעת החזירים – מיסאינפורמציה שגורמת לאנשים מצד אחד להכנס לחרדות מיותרות, ומצד שני לזלזל בסכנה שקיימת. בפעם הבאה שיוצא לכם לשוחח עם מישהו על הנושא, אל תשכחו להזכיר לו את הפרטים הבאים:

א. שפעת חזירים אינה יותר קטלנית משפעת רגילה. כמו שפעת רגילה, רוב האנשים שחולים בשפעת החזירים מחלימים בקלות וממשיכים בחייהם. ישנם אנשים שרצים לבית החולים בחשש שאולי יש להם שפעת חזירים, וכשהם שומעים שהם חולים בסתם שפעת, הם נרגעים, כאילו הסיכון שהיו נתונים בו השתנה במשהו. אז לא, החשש הוא לא משפעת אלימה במיוחד. העובדה היא שרוב האנשים (כולל אותי, יש לציין) לא טורחים להתחסן מפני שפעת עונתית, ובמידה לא קטנה של צדק. אבל אם לא פחדתם עד היום משפעת רגילה, אין סיבה שתפחדו משפעת חזירים.

ב. החשש הוא דווקא מחוסר ההיכרות שלנו עם אופן ויכולת ההתפשטות של שפעת החזירים. החשש, שטרם הוברר עד תום, הוא שהשפעת הזאת פשוט תדביק הרבה יותר אנשים. בהנחה שאחוז זהה של אנשים שנדבקו במחלה ימותו כתוצאה ממנה או מסיבוכים הקשורים בה, כפי שמתים משפעת רגילה, הרי שאם מספר הנדבקים גדול משמעותית, כך גם מספר המתים יגדל.

העניין הוא שהחשש הזה הוא בדיוק זה – חשש. אנחנו פשוט לא יודעים, וכולנו פחות או יותר מחכים לבוא הסתיו, עם תחילת עונת השפעת הרגילה, לראות אם יהיו שינויים מהותיים במספר חולי השפעת.

כולנו? אז זהו, שלא. בחלק הכדור הדרומי משתולל לו בימים אלו ממש חורף כהלכתו. מי שרוצה לדעת מה צפוי לנו עוד מספר חודשים, מוטב שיסתכל לשם – ומוטב, אם אפשר, לאוסטרליה, שהיא הכי דומה למדינות האירופאיות וצפון-אמריקאיות (וגם ישראל, למעט עניין הגנים) ברוב המדדים הרלוונטיים.^[1]

אז מה קורה באוסטרליה? בימים אלו ממש עברה אוסטרליה את רף 100 האנשים שמתו לאחר שאובחנו כחולים בשפעת החזירים. ודוק: הם לא בהכרח מתו מהמחלה. הם יכולים היו למות מכל מיני דברים, אבל הם אובחנו כלוקים במחלה, ואחר כך מתו. בכל מקרה, כ-100 איש. באוסטרליה מתים מדי שנה כ-2800 תושבים משפעת, כאשר, כצפוי, רובם חולים ומתים בחודשי החורף (כלומר, יוני-אוקטובר).

הבלוג השימושי בעל השם המפתיע "שפעת חזירים באוסטרליה" מספק לנו כמה נקודות מידע מעניינות. ראשית, גרף המציג את הנתונים הממוצעים עבור השנים הקודמות באשר לאבחון שפעת בבתי חולים:

צריך לציין כאן שהשנים האחרונות נטו יותר לכיוון העליון של הטווח, עם שיא של כל הזמנים ב-2007 (למעלה מ-10,000 מקרי שפעת מאובחנים לאורך השנה), ולא הרבה מתחת לזה ב-2008, כלומר שלא יהיה זה בלתי סביר להסתכל יותר על קו המקסימום מאשר על קו הממוצע. כעת, נביט בגרף עבור שנת 2009 עד כה:

אהם.

אנחנו מדברים על עלייה של משהו כמו 700 אחוזים לעומת השיא הקודם. האם אפשר להכריז על מגיפה עולמית ולברוח למערות? רגע. צריך לזכור שהנתונים הללו מדברים על מקרי שפעת שאובחנו בבתי החולים – אבל כולנו יודעים שרוב הזמן, אנשים שחולים בשפעת פשוט שוכבים במיטה כמה ימים, אולי לוקחים איזו אנטיביוטיקה (למרות שאנטיביוטיקה אינה יעילה כלל כנגד שפעת! שפעת היא וירוס, אנטיביוטיקה זה רק נגד חיידקים!), וממשיכים לתפקד כרגיל. רק המקרים הקשים מגיעים לבתי החולים. האם יתכן שרק המודעות הגבוהה והפאניקה הבלתי מוצדקת מריצים אנשים לבית החולים, כשבתנאים נורמליים הם כלל לא היו מדווחים על המחלה לאיש? יש סיבה לחשוב כך. בשנת 2007 הידועה לשמצה, מתוך 10,000 האנשים שהגיעו לבתי החולים עם שפעת, כ-2600 איש מתו ממנה או מסיבוכים קשורים. כרבע. להבדיל, בעונה הנוכחית כ-29,000 איש כבר הגיעו לבתי החולים ואובחנו כחולים בשפעת (כלשהי), מתוכם 100 בלבד מתו עד כה, ועוד כמאה מאושפזים בטיפול נמרץ. נלך על התסריט הגרוע ביותר ונניח שאנחנו ב-200 מתים.^[2] שני שליש האחוז, לעומת 26 אחוזים. ושוב – בהחלט יתכן שהפאניקה המריצה הרבה אנשים לבית החולים מוקדם, מה שהציל את חייהם של רבים שהיו מתים מהשפעת אילולא החשש משפעת החזירים. ובכל זאת, קשה שלא לחשוב שהמספרים הללו אינם אינדיקציה לעונה קשה במיוחד של שפעת, אלא לעונה היסטרית במיוחד. עוד כדאי לציין שאנחנו כעת ממש באמצע עונת השפעת באוסטרליה. אם מספרי המתים ימשיכו בקצב הנוכחי, זו עוד תהיה שנה טובה במיוחד במלחמה הסיזיפית כנגד הנגיף.

אז מה למדנו? למדנו בעיקר שעדיין אין לנו מספיק נתונים, אבל מה שכן יש לנו מאפשר לשמור על אופטימיות זהירה בכל הנוגע ליכולת הדבקה חריגה של הנגיף החדש. בכל אופן, אפשר להניח לחשש שרבים עדיין אוחזים בו מפני שפעת אלימה וקטלנית במיוחד. אין דבר כזה, בינתיים.

אם אתם רוצים לפחד ממשהו, תפחדו מהמדוזה בת האלמוות.

ברצינות.

1. כן, כן, גם ניו-זילנד. אבל אוסטרליה זה מספיק. הייתי בודק את ניו-זילנד אם זו הייתה שפעת הכבשים. [↩]
2. בשלב כלשהו מישהו ישים לב שאלו המספרים של אנשים שמתו משפעת החזירים, ולא סך האנשים שמתו משפעת עד כה. זה נכון, ולצערי אין בידי את מספר המתים משפעת בכלל באוסטרליה נכון לעכשיו, אבל מכיוון שסוכנות הבריאות האוסטרלית מדווחת כי 80%(!) מחולי השפעת השנה לוקים בנגיף החזירים, סביר להניח שהמספרים הללו אינם רחוקים מהמספר המלא. [↩]

הנה ניסוי מעניין שאי אפשר לערוך בישראל: זוג הורים בשוודיה מגדלים את הילד/ה שלהם בלי לחשוף את מינו/ה. ההורים טוענים שמכיוון שמגדר הוא מובנה חברתית, אם הם לא יחשפו את המין של פופ (שם בדוי), הרי שהגננות וסתם אנשים (שלא זכו להחליף לפופ חיתול) לא יוכלו להתייחס לפופ על בסיס מגדרי. לפופ יש בארון הבגדים מיני מלבושים משני צידי חנויות בגדי הילדים, והוא/היא בוחר/ת את הבגדים שלה/ו לבד (הוף, אני מקווה שבשוודית זה קל יותר). גם סגנון התספורות משתנה תדיר.

בכתבה המקושרת מרואיינת פסיכולוגית (קנדית!) שמצליחה להציג את עצמה בצורה הדבילית ביותר שאפשר, לאור טיעוני ההורים. למשל, היא מציינת מחקרים שמראים עד כמה ההתנהגות של בנים ובנות שונה כבר בגיל צעיר מאוד. כמובן שכל המחקרים הללו השתתפו ילדים שגודלו מגיל אפס על בסיס מגדר ספציפי, והיחס לו זכו מהסביבה הניח לגביהם התנהגות מגדרית מתאימה. כל זה לא תופס לגבי פופ. פינקר, הפסיכולוגית, גם מאזכרת מקרה של זוג תאומים בנים שבעקבות מילה של אחד מהם נגרם לו נזק משמעותי לפין (אהם), ובעצה אחת עם הרופאים הם החליטו לבצע בו ניתוח קוסמטי ולגדל אותו כילדה. סופו של אותו ילד היה עגום – בגיל העשרה הוא התנגד לזיהוי שלו כאשה, ואז הוריו סיפרו לו את האמת. הוא דרש וקיבל ניתוח קוסמטי חוזר לשחזור הפין, אבל בסופו של דבר התאבד בגיל 38, כשהוא מכריז שהניסוי הזה כשל באופן מוחלט. מאליה עולה השאלה אם הסיפור היה טרגי כל כך אם היינו חיים בעולם שבו טרנסג'נדרים אינם מנודים דרך קבע. אבל מה שחשוב יותר בסיפור הזה הוא אלמנט השקר, שסביר להניח שהיווה מרכיב חשוב בסוף העצוב של אותו ילד.

אבל לפופ אף אחד לא משקר, ולא מסתירים ממנה/ו שום דבר. פופ יודע/ת מה מינו/ה, או לפחות מודע/ת לזה שיש או אין לו/ה בולבול. סביר להניח גם שהיא/הוא יגלו בשלב כזה או אחר את החלוקה לבנים ובנות על בסיס איבר מין (הילד שלי, עוד מעט בן שלוש, עדיין מתקשה בזה^[1], לא שאנחנו עובדים על זה יותר מדי).

הטענה של פינקר כאילו ילדים קטנים נוטים "באופן טבעי" להעדיף לשחק עם בני מינם היא מופרכת לחלוטין בכל הנוגע לזאטוטים לפחות עד גיל 4-5, אם לא מאוחר יותר, וכמובן שאין שום סיבה להאמין שהנטייה הזו, כשהיא כבר מופיעה, היא לא תוצר של החברות המגדרי אלא דווקא של איזו העדפה מולדת. נכון לעכשיו, לפחות, הילד שהילד שלי הכי אוהב בגן הוא ילדה, וגם אצל ילדים אחרים שם לא ראיתי העדפה בולטת למשחק עם בני מינם.

מדובר בניסוי מרתק, גם אם כזה שלא היה עובר שום ועדת אתיקה אוניברסיטאית (וזה, אגב, חלק מהבעיה עם ועדות אתיקה אוניברסיטאיות פחות או יותר מאז הניסוי המפורסם של מילגרם). ההורים של פופ כבר בהריון עם אח/ות קטן/ה שיגודלו באותו האופן. יש רק לקוות שהם ימשיכו ויביאו עוד כמה עשרות ילדים לעולם, כדי שנוכל להפוך את זה לניסוי עם n גדול.

–

בהערת אגב, רציתי לציין שהתכוונתי לכתוב פוסט על הצעת החוק החדשה לברית זוגיות, כמו גם הפסיקה בבריטניה כנגד קביעת יהדותו של ילד על בסיס האם, אבל נמרוד גנב לי את המילים מהמקלדת, אז לכו לקרוא אותו במקום.

1. רק עכשיו הוא מגלה שאנשים מגיעים בכל מיני צבעים, מה שהוא לא שם לב אליו עד לפני כמה שבועות, חרף העובדה שיש בגן ילדים וגננות מכל מיני מוצאים וצבעים. אחרי שהוא ציין בפני שהגננת אייביס היא "חומה", שאלתי אותו איזה צבע אני. לאחר הרהור קצר הוא פסק "אפור!". [↩]

רבים מכם מן הסתם יודעים שלאחרונה היו בחירות לפרלמנט האירופי. בטח שמעתם בכלי התקשורת שהאירופאים "שברו ימינה". כל כלי התקשורת שדיווחו על ההצבעה גם טרחו לספר על ה"שיא השלילי" או ה"שפל" באחוזי ההצבעה ביבשת המאוחדת – כ-43 אחוז, המספר הנמוך ביותר מאז התחילו להצביע לפרלמנט האירופי ב-1979. למעשה, מי שמסתכל על הנתונים לאורך זמן לא יכול שלא להבחין במגמה המדאיגה: כל מערכת בחירות לפרלמנט האירופי מתאפיינת באחוז הצבעה נמוך יותר מהפעם הקודמת.

הפרשנות המקובלת היא שמדובר בירידה מתמשכת בעניין של האירופאים בפרלמנט; הכרה בכך שלמוסד הזה יש משמעות קטנה מאוד בכל הנוגע למה שחשוב למצביעים הפוטנציאליים; בסלידה מהפרוייקט של איחוד אירופה. אך האם כך הדבר?

מבט מעמיק יותר על נתוני ההצבעה לפי מדינות מטיל ספק בפרשנות הזו. הגרף הבא מציג את נתוני ההצבעה ב-10 החברות באיחוד בזמן ההצבעה הראשונה לפרלמנט האירופי:

(הנתונים לקוחים מכאן, פלוס פרסומים לגבי אחוזי ההצבעה בבחירות האחרונות).

מה שאפשר ללמוד מהגרף הוא שאין מגמה ברורה בכל המדינות. יש מדינות בהן היה ונשאר אחוז הצבעה גבוה מאוד, יש מדינות בהן אפשר לראות ירידה (צרפת גרמניה ואיטליה), אבל לא בהכרח עקבית, ויש מדינות עם תנודתיות גבוהה מאוד (אירלנד) שגמרו ב-2009 בערך איפה שהיו בדיוק שלושים שנים לפני כן. אם בכלל, השפל של כל הזמנים היה צריך להיות ב-1999, נקודה ממנה מספר מדינות עלו.

משמע, אין תהליך של אובדן אמון באיחוד האירופי וספציפית בפרלמנט האירופי. יש תנודתיות משמעותית, וגם אם יש ירידה קלה במדינות מסויימות, אין בכך כדי להסביר את הסך הכל הצונח במהירות.

אז מה כן מסביר את הירידה באחוז ההצבעה הכללי? התשובה הנכונה נמצאת במקום אחר: המדינות החדשות שמצטרפות לאיחוד מצביעות באחוזים נמוכים במיוחד.

בגרף הזה אפשר לראות את הגורם האמיתי. פרט לשלושה מקרים (יוון, מלטה וקפריסין, שלוש מדינות קטנות למדי, כאשר אצל שלושתן אפשר לראות ירידה דרמטית באחוז ההצבעה לאורך השנים), כל המדינות החדשות באיחוד פצחו בקריירת ההצבעה שלהן לפרלמנט האירופי עם אחוזים מתחת לממוצע.^[1] גם כאן, שוב, אין מגמה ברורה בהמשך הדרך, למרות שאופן כללי אחוזי ההצבעה נשארים נמוכים ברוב המדינות הללו. ניתן לראות כיצד כל גל של מדינות חדשות מתחיל מנקודת פתיחה נמוכה יותר של אחוזי הצבעה. בולגריה ורומניה, שהצטרפו לאיחוד ב-2007 ומיוצגות בגרף בנקודה אחת בלתי נראית, מצייתות גם הן לכלל הזה, עם אחוזי הצבעה של 37 ו-27 בהתאמה, מה שמציב אותן במקומות השלישי והשביעי מלמטה באיחוד כולו.

מכאן כבר אפשר להמשיך למגוון פרשנויות לתופעה הזו – שאלות באשר למוכנות של המדינות הללו למוסדות דמוקרטיים מסדר שני כאשר הדמוקרטיה מסדר ראשון לא לגמרי מתפקדת עולות מאליהן, כמו גם שאלות בנוגע לרלוונטיות של תחומי העיסוק של הפרלמנט האירופי עבור המצטרפות החדשות, והמחוייבות של המדינות הללו לאיחוד הפוליטי מעבר לרווח הכלכלי שנובע מעצם החברות בו. את השאלות הללו צריך לשאול, אבל כדי לשאול אותן צריך לראות את הנתונים נכוחה, ולא להשליך מהממוצע הכללי על המדינות הוותיקות באיחוד, מה שמוביל לשאילת השאלות הלא נכונות.

1. ליתר דיוק, גם ליטא הצביעה מעל לממוצע הכללי באותה שנה, אבל זה רק בגלל שהוא ירד מאוד נמוך. אם הם היו מצביעים ב-1999, הם היו מתחת לממוצע. [↩]

We were watching T.V.
Watching T.V.
We were Watching T.V.
Watching T.V.
In Tiananmen Square
Lost my baby there
My yellow rose
In her bloodstained clothes
She was a short order pastry chef
In a Dim Sum dive on the Yangtze tideway
She had shiny hair
She was the daughter of an engineer
Won't you shed a tear
For my yellow rose
My yellow rose
In her bloodstained clothes
She had perfect breasts
She had high hopes
She had almond eyes
She had yellow thighs
She was a student of philosophy
Won't you grieve with me
For my yellow rose
Shed a tear
For her bloodstained clothes
She had shiny hair
She had perfect breasts
She had high hopes
She had almond eyes
She had yellow thighs
She was the daughter of an engineer
So get out your pistols
Get out your stones
Get out your knives
Cut them to the bone
They are the lackeys of the grocer's machine
They built the dark satanic mills
That manufacture hell on earth
They bought the front row seats on Calvary
They are irrelevant to me
But I grieve for my sister
(In Chinese: People of China
Do not forget do not forget
The children who died for you
Long live the Republic)
Did we do anything after this
I've a feeling we did
We were watching T.V.
Watching T.V.
We were watching T.V.
Watching T.V.
She wore a white bandanna that said
Freedom now
She thought the Great Wall of China
Would come tumbling down
She was a student
Her father was an engineer
Won't you shed a tear
For my yellow rose
My yellow rose
In her bloodstained clothes
Her grandpa fought old Chiang Kai-shek
That no-good low-down dirty rat
Who used to order his troops
To fire on the women and children
Imagine that imagine that
And in the spring of '48
Mao Tse-tung got quite irate
And he kicked that old dictator Chiang
Out of the state of China
Chiang Kai-shek came down in Formosa
And they armed the island of Quemoy
And the shells were flying across the China Sea
And they turned Formosa into a shoe factory
Called Taiwan
And she is different from Cro-Magnon man
She's different from Anne Boleyn
She is different from the Rosenbergs
And from the unknown Jew
She is different from the unknown Nicaraguan
Half superstar half victim
She's a victor star conceptually new
And she is different from the Dodo
And from the Kankanbono
She is different from the Aztec
And from the Cherokee
She's everybody's sister
She's symbolic of our failure

She's the one in fifty million
Who can help us to be free
Because she died on T.V.

And I grieve for my sister

Watching TV, by Roger Waters, from the album Amsued to Death.

אני צופה כעת במהדורת חדשות ערוץ 2. יקירת המערכת טטיאנה הופמן התבקשה להכין כתבה על שפעת החזירים, אז היא עשתה. הבעיה היא ששפעת החזירים היא לא סיפור מלהיב במיוחד. אנשים, כך נראה, מתעקשים שלא להתרגש יתר על המידה. כלומר, כן, במקסיקו ביטלו ארועים המוניים כדי לצמצם את הסיכון ואף שוקלים להשבית לכמה ימים את התחבורה הציבורית, אבל חוץ מזה? כלום. כרגיל.

אבל ביקשו כתבה, ובכתבה צריך להגיד דברים מעניינים. אז מה עושים? ממציאים.

"גם בקנדה כולם חובשים מסכות," אמרה הופמן.

בואו נחשוב על זה רגע. בקנדה זוהו בפעם האחרונה שבדקתי שישה מקרים של המחלה. בכל המקרים, החולים החלימו (אף כי כנראה שהם הדביקו אחרים לפני כן). ששת המקרים הופיעו בשתי פרובינציות: נובה סקושיה ובריטיש קולומביה.

View NS2BC in a larger map

משהו כמו 5000 ק"מ מפרידים בין שני המקומות הללו. כמעט כל יבשת אמריקה מצד לצד. יתרה על כן, שתי הפרובינציות ביחד מכילות בערך 5 מיליון איש, מתוך למעלה מ-30 בקנדה כולה. כלומר, גם אם נניח ששתי הפרובינציות הללו מלאות באנשים שחובשים מסכות, זה עדיין לא קרוב להיות חלק משמעותי מאוכלוסיית קנדה.

מיותר לציין שלא ראיתי ולו מסכה אחת ברחוב היום, נכון?
אבל צריך פאניקה, אז ממציאים. שיהיה.

אהם, כן. סוף השבוע המאוד-מאוד ארוך שנוצר כתוצאה מחיבור פסח ופסחא שכנע אותנו לקחת את הרגליים ולחפש תעסוקה באקלים חם יותר. הרבה יותר חם, למעשה. בערך כמו אצלכם. ספציפית, טסנו לפלורידה. קצת יותר ספציפית, לדיסני וורלד.

כן, כן, מסחטת כסף ממוסחרת וסכרינית לעייפה. אבל כיף אדיר לילד, והאמת שגם לנו.

כל הקונספט של דיסני וורלד הוא קצת פוסטמודרני. אתר תיירות שמושך אנשים מכל העולם, ועושה מאמצים ניכרים כדי להראות כמו מקומות אחרים בעולם (בעיקר "ממלכת החיות", שכוללת כפר אפריקאי וכפר אסיאתי (אני חושב שהם מתכוונים להודו, אבל כבר לא ממש זוכר. השם של האזור הוא "אסיה"), ואז אזור הדינוזאורים שדווקא נקרא "דינולנד USA").

תרומתו של העם היהודי למיצג הקלאסי "זה עולם קטן מאוד". (קליק להגדלה)

הכל בדיסני וורלד מתוסרט, וניכר מאמץ לשמר בכל רגע את התחושה של "אמיתיות" של העולם המדומיין. כאשר מחכים בתור לפגוש דמות (כן, צריך לחכות בתור, לפעמים ארוך מאוד, כדי לזכות בכמה שניות מאושרות עם מיקי, מיני, גופי, דונלד, פו, טיגר או איה^[1]), והמפעיל של הדמות צריך להתפנות, או לשתות, או מה שזה לא יהיה שהם עושים בזמן הזה, העוזר שלצידם לעד יסביר ש"מיני מאוס צריכה לבדוק מה שלום עוגת התפוחים שלה" או ש"דונלד צריך לבדוק שהיואי לואי ודואי לא הכניסו את עצמם לצרות", או תרוץ מטופש אחר. למעשה, חברי הצוות של דיסני וורלד לא נקראים "עובדים" או "אנשי צוות", הם נקראים cast members – יעני, שחקנים.

הרגעים היפים הם דווקא אלו בהם מפעילי המתקנים מרשים לעצמם ביטוי קצת יותר חופשי – תמיד במסגרת התבדחות עם המבקרים – ונוקטים בפעולות קטנטנות של חתרנות. כך, למשל, מפעילת הסירה שלנו סיימה את השייט פחות או יותר כך: "וואו, זה היה כיף? רוצים לעשות את זה שוב? אני יודעת שאני אעשה את זה שוב! ושוב. ושוב… כל עשר דקות… כל היום… (פאוזה) ילדים, תשארו בבית הספר".

נהג הרכבת שהובילה אותנו לאחד האזורים בממלכת החיות הרשה לעצמו להכריז בתחילת הנסיעה ש"ברכבת הזו אסור לשיר את 'זה עולם קטן מאוד'". אקטים קטנטנים של חתרנות שרק מחזקים את תחושת השליטה המוחלטת של אימפריית דיסני על כל פעולה שנעשית בפארקים הנרחבים.

הטירה של סינדרלה, הממלכה הקסומה. הסמל המסחרי של דיסני, בין השאר. במציאות היא הרבה יותר קטנה משהיא נראית כאן.

מה שכן, לפעמים קל לשכוח עד כמה האמריקאים, פה במרחק של שני מטר ממני, שונים כל כך מהקנדים שסביבי. לא רק במראה המלוקק שהיה נפוץ כל כך בפארקים, אלא בהתנהגות, בבהמיות, ובהרגלי האכילה המעניינים שלהם. יחסית לאמריקה, היו מעט מאוד מהררי האדם האלה שאוהבים להראות בטלוויזיה בכתבות על מגפת ההשמנה. אולי הם פשוט לא באים לדיסני וורלד. אבל כן זכיתי לחשיפה קטנטנה להרגלי האכילה של משפחה אמריקאית אחת. בזמן שטיילנו בדאונטאון דיסני (אזור מסחרי בתור המתחם של הפארקים והמלונות של דיסני, שפתוח לציבור בלא תשלום), עצרנו ליד אחת המסעדות במקום, שמגישה תפריט עאלק איטלקי. משפחה אחת, פלוס מדריכת תיירים, עצרה לידה. המדריכה אמרה שהיא ממליצה על המסעדה הזו כמקום טוב לארוחה לא רעה ולא יקרה. המשפחה בחנה את התפריט שתלוי בחוץ. ההורים לא נראו כל כך מרוצים, אבל הנער, אני מעריך כבן 16, הוא שבחר להסביר מה הבעיה. "הם לא מוכרים אוכל שלא מסריח מירקות?" הוא שאל. להזכירכם, מדובר במסעדה של אוכל איטלקי, במובן האמריקאי של המושג. כלומר, פסטה ופיצה. פיצה. הילד לא אוכל פיצה, פור קריינג אאוט לאוד. המדריכה שאלה אותו אם הוא לא אוכל ירקות בכלל. הוא חשב לרגע, ולבסוף השיב שהירק היחיד שהוא אוכל זה תפוח אדמה.

אללי.

אבל היו כמובן דוגמאות קצת פחות קיצוניות לשוני בין הקנדים לבין האמריקאים. למשל הריצה פנימה כשפתחו את הפארק כדי לתפוס מקום בתור (שבע בבוקר! העירו אותי בשש בבוקר כדי ללכת לפארק שעשועים, ועדיין היו שם מאות אנשים שרצו למתקנים. אני עמדתי בסירובי להצטרף למדרסה).

ובכל זאת, למרות הכל, אין לי ספק שאני עוד אחזור לדיסני וורלד. אחרי הכל, בגלל הילד לא ממש יכולנו להנות מהמתקנים הבאמת שווים…

ופטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה תמונה:

קלווין והובס פוציק וטיגר

1. בזמן שהמתנו למיני (שהילד חושב שהיא מיקי, כי התור למיקי היה ארוך מדי והוא לא באמת מבדיל), הפוצקון נעמד על אבן והכריז "איי לאב יו קיקי מאוס!" [↩]

פרט משעשע: האינפלציה השנתית בזימבאבווה ב-2008 מוערכת בכ-11.2 מיליון אחוז.

בזמנו התנהל דיון כאן ובבלוגים אחרים בנושא חינוך, וספציפית סביב שאלת לימודי האזרחות בישראל. בעקבות הדיון ההוא התחלתי לכתוב פוסט שבו אני מפרט איך לדעתי צריכים להראות לימודי האזרחות בישראל – מה צריך להיות כלול, איך ומתי, ואיך המערכת כולה, או לפחות בחלקים ניכרים ממנה, צריכה להיות בנויה כך שלימודי האזרחות לא יהיו משהו מבודד, אלא חלק ממכלול שנועד ליצור אזרחים אפקטיביים במדינה דמוקרטית. בזמנו כמעט סיימתי את הפוסט ההוא, אבל וורדפרס אכל לי את רובו, ומאז לא הצלחתי להושיב את עצמי ולכתוב מחדש את הכל, מה גם שהמבנה היפה שלי די אבד בתהומות הנשיה שאני אוהב לקרוא להם, לפעמים, "המוח שלי".

אחד הדברים שהדגשתי בפוסט האבוד ההוא הוא הצורך ללמוד על מערכות פוליטיות שאינן ישראל, ובדגש על מערכות פוליטיות שאינן ישראל פרט לארה"ב. הסיבה לכך היא שמההיכרות שלי, רוב הישראלים מכירים את הדוגמא האמריקאית במידה כזו או אחרת, או לפחות חושבים שהם מכירים את הדוגמא האמריקאית, ונוטים להשליך את הידע הזה על יתר המדינות הדמוקרטיות בעולם. מכאן קצרה הדרך להשוואה של ישראל בכל נושא לארה"ב בלבד, כאילו אמריקה היא המודל הרלוונטי היחידי שאפשר למדוד את עצמנו מולו, בלי קשר לשאלה של מה מודדים ולמה. דוגמאות יש למכביר. רק בימים האחרונים, למשל, טען המנהיג היהודי פייגלין שממשלת אחדות היא "כדור בראשה של הדמוקרטיה", וכהוכחה לדבריו אמר את הדברים הבאים:

מעולם לא היתה ממשלת אחדות בארה"ב, ובבריטניה היתה ממשלה כזו רק במלחמת העולם השנייה.

הגיוני. בואו נבחר בשתי מדינות ששיטת הבחירות שלהן דואגת לייצר כמעט תמיד רוב לאחת המפלגות, וששתי המפלגות הגדולות שלהן מהוות ביחד כמעט את כל הפרלמנט, אם לא את כולו ממש. זו השוואה רלוונטית לחלוטין למקרה הישראלי, לא? לא, נגיד, אוסטריה, שוויץ, איסלנד, רומניה, בולגריה וגרמניה – כולן מדינות בהן יש כיום "קואליציה רחבה" (כלומר, קואליציה של שתי המפלגות הגדולות בפרלמנט רב-מפלגתי).

מוריס (במלרע) כותב בפליאה על החוקה האמריקאית, וכמה טוב ונפלא לאמריקאים, ותראו את ישראל עם חוקי היסוד המעאפנים שלה, וזו הסיבה לכל תלאותינו. אז מה שלבריטניה הכבר-לא-כל-כך גדולה אין חוקה, והם מסתדרים יופי. אז מה, אפילו, שהסעיפים המפורסמים והמצוטטים ביותר בחוקה האמריקאית הם בכלל התיקונים לחוקה? אז מה שמדינה כמו קנדה מסתובבת סביב הזנב החוקתי שלה כבר עשוריים ולא ממש יודעת איך לכתוב חוקה שתהיה מוסכמת על כולם? אז מה שצרפת משכתבת את החוקה שלה כל יומיים ויוצרת "רפובליקה חדשה", כי הקודמת לא הייתה משהו? אז מה. יש אמריקה, יש להם חוקה, והם משהו משהו, אז בטח גם אנחנו צריכים כזו.

גם כל הדיון סביב שינוי שיטת המשטר מתנהל תמיד כשהמודל היחיד שלעיני כולם הוא המודל האמריקאי – אותו מודל שנוסה ונכשל אינספור פעמים בדרום אמריקה – כאילו אין בעולם מדינות דמוקרטיות מצליחות אחרות, עם שיטות קרובות יותר לשיטה הישראלית, שלא מצריכות שינוי טוטאלי של המשטר בישראל לטובת משהו שמריח מאוטוריטריזם.

כשאמריקאים מסתכלים על העולם וכל מה שהם רואים זה את עצמם, זה לא מפתיע. אפילו אלו שמבינים את הצורך בהשוואה למדינות אחרות מרשים לעצמם לפעמים להעלות השערות בהתבסס על היכרותם עם המקרה האמריקאי בלבד, כאשר מקרים אחרים בעולם מראים בבירור שאם המקרה האמריקאי אינו חריג, לפחות הוא אינו זהה לכל המדינות האחרות.

אבל הנטייה של ישראלים להסתכל כל הזמן רק על המקרה האמריקאי היא לעיתים קרובות מרתיחה ממש. איזו סיבה יש לנו להסתכל על מערכת כל כך שונה מישראל, ולהחליט שהיא ורק היא צריכה להיות המודל והבסיס להשוואה שלנו? ישראל היא מדינה אוניטרית, ארה"ב היא פדרציה של 50 מדינות. ישראל פרלמנטרית, ארה"ב נשיאותית. הלאום בישראל הוא אתני, בארה"ב אזרחי. בישראל יש 7 מיליון אזרחים, בארה"ב פי 50. לארה"ב יש שתי שכנות בלבד, שתיהן ביחסים נפלאים איתה, כולל הסכם סחר חופשי. לישראל יש ארבע שכנות, עם אחת מהן שלום קר ועם שתיים אחרות מצב של מלחמה בלתי-מוכרזת. קשה לחשוב על משהו בישראל שדומה לארה"ב, למעשה.

לכן, יש חשיבות עליונה להשמת דגש, הן במערכת החינוך, הן בדיונים בתקשורת, והן במידע שמובא בפני חברי הכנסת והממשלה, על מודלים דמוקרטיים אחרים מלבד ארה"ב. חשוב שהמפה הזו שבראש הרשומה תשתנה, שהתפיסה שלנו את העולם תפסיק לכלול רק אותנו, את האמריקאים, את הנאצים ואת הערבים. יש עוד.

מקדימה:

ומאחורה: