לא שומעים!

אקיזמט^[1] מצא את הפנינה הבאה:

ווי קומען איר דאָנט האָבן דיין פּלאַץ וויעוואַבלע אין רירעוודיק פֿאָרמאַט? קען ניט זען עפּעס אין מיין נעטבאָאָק.

אני לא דובר יידיש, אבל גוגל מתרגם את זה כך:

How come you dont have your site vyevable in mobile format? Can not see anything in my netbook.

השאלה שעולה היא מה גרם לספאמר האוטומטי ששלח את המסר החשוב הזה (אליו צורפה, כמובן, כתובת של אתר כלשהו) לחשוב שהבלוג שלי הוא ביידיש, ולתרגם את המשפט דווקא לשפה זו. האם רק לפי סט האותיות? אני די בטוח שעברית יותר נפוצה מאשר יידיש ברשת, לא?

1. תוסף לוורדפרס שמסנן תגובות זבל. [↩]

משרד החינוך פסל לאחרונה ספר לימוד (בעל השם הפלצני והדי דבילי "נאורות ומהפכות בעולם האתמול" – מה זה "עולם האתמול"? במאה ה-20? בעת החדשה? מאז תקופת האבן?) בגלל שהוא כלל מילים קשות מדי כמו "למגר", "זינבו" או "הופלה לרעה"^[1]. מעריכות מטעם משרד החינוך כתבו על הספר שהוא "כתוב בשפה גבוהה ולא מתאים לכל אוכלוסיית התלמידים"; ש"יש מקומות שהטקסט כתוב בשפה שתקשה על תלמידים בינוניים וחלשים" ולבסוף, כי "הרמה הכללית של הספר אינה תואמת את היכולות של תלמיד ממוצע בכיתה ח'".

שני דברים אנחנו למדים מהסיפור העגום הזה: א. מה חושבים אנשי משרד החינוך על ילדי ישראל (ועולה השאלה – מי עשה אותם כאלו נטולי יכולת קריאה?);

ב. מה חושבים אנשי משרד החינוך על תפקידם כמחנכים.

עוד אחד מהדברים שכתבתי בזמנו באותו פוסט מיתולוגי שכבר וויתרתי על כל סיכוי שאי פעם אפרסם אותו, בו אני מתאר את תוכנית הלימודים באזרחות כפי שהייתי בונה אותה, כתבתי שהנחת יסוד שלי היא שאי אפשר ללמד אזרחות רק בשיעורי אזרחות. מכיוון שאחד התפקידים המרכזיים של מערכת החינוך, לדידי, הוא הכנת התלמידים להיות אזרחים טובים ומושכלים, הרי שמן הראוי שהמערכת כולה תפעל כדי לתמוך במטרה הזו, ולא רק שעה או שתיים בשבוע.

אותו הדבר נכון שבעתיים ללימוד דברים בסיסיים, כמו השפה העברית ותרבות עברית. אי אפשר לצפות מילדים להרחיב את אוצר המילים שלהם אם המקום היחיד בו הם עשויים להתקל במילים חדשות הוא בשיעורי לשון. המערכת כולה צריכה לשאוף למצויינות, להרחבת הדעת — ובכך כלולה גם הרחבת היכולת להתבטא באמצעות הכרת מילים וביטויים חדשים.

אנשי החינוך במשרד החינוך שכחו שתפקידם הוא ללמד את הילדים הללו, כל הזמן וכל דבר שניתן ללמדם. הם שכחו שילדים לומדים הכי טוב כאשר מאתגרים אותם, אחרת הם משתעממים ומאבדים עניין. בעיקר, הם שכחו שהמצויינים צריכים למשוך את הבינוניים למעלה, ולא שהבינוניים והחלשים ימשכו את חזקים למטה. אתגור התלמידים החלשים אין משמעותו הזנחתם ועזיבתם מאחור, אלא להפך – זוהי התעקשות שלא להשאירם מאחור, שגם התלמידים החלשים צריכים ויכולים להגיע לרמה מינימלית כלשהי של יכולת התבטאות. כי בואו נודה על האמת – היסטוריה הם לא ידעו בתום 12 שנים^[2], אבל אם המערכת תבנה בצורה נכונה, לפחות הם ידעו עברית, ואז יוכלו לקרוא בעצמם מה שהם רוצים לדעת.

–

אפרופו, חיפשנו לילד ספר על דינוזאורים, ונתקלתי במשהו שהייתי חייב לחלוק עמכם: The Great Dinosaur Mystery and the Bible – ספר בריאתנות לילדים.

כולל דיון בשאלה – האם נח העלה דינוזאורים לתיבה?

1. איך אפשר להאשים תלמידים שגדלים בחברה שיוויונית ואוטופית כמו ישראל אם הם לא יודעים מה זו אפליה? [↩]
2. אני זוכר את הפעם ההיא, לפני כמה שנים, כשסוף סוף גיליתי מה זה ריבנטרופ-מולוטוב. [↩]

חבר'ה, בואו רגע. אני רוצה לדבר אתכם. שבו, שבו. זה נושא חשוב. אני רוצה לבקש ממכם משהו, ואני יודע שעבור חלקכם זה יהיה קשה, כמו לוותר על חבר טוב. כמו לוותר על הקפה של הבוקר. אבל זה למטרה טובה. זה לא סתם בגלל שאני נוירוטי, באמת.

אני מבקש ממכם, אנא, תפסיקו להשתמש במילה "הזוי". באמת. זה לא שהמילה הזוי היא מקור כל הרע, זה לא שאם אנשים יפסיקו להשתמש בה השמש תזרח ותנשב בריזה נעימה והחמאס יחלק פרחים לעוברים ושבים בחוצות תל-אביב. לא, זה יהיה הזוי. אבל אם יש מילה אחת שנעשה בה שימוש עודף, נטול הקשר ומשמעות, וחסר כל תועלת, הרי שהמילה היא "הזוי". אין לי מושג איך היא החדירה את עצמה לשיח שלנו בצורה כה משמעותית, אבל בעת האחרונה הכל הזוי – השמאל הזוי, הימין הזוי, השיחה הזויה, המסיבה הזויה, הקטע הזוי, התמונה הזויה. אפילו על חלום שמעתי מישהו אומר שהוא הזוי.

יש לי תאוריית מחמד, שהמילה הזוי, במיוחד בהקשר הפוליטי הנפוץ במיוחד שלה, נכנסה כקונטרה מתחרזת ל"שפוי". יש את השמאל/ימין הקיצוני ההזוי, ויש את ה"רוב השפוי". אני שפוי, אתה הזוי.

בכל מקרה, המילה הזו מקפיצה לי את הנרווים. עושה רושם שהיא משמשת כתחליף הרשמי של הקיץ לטיעונים כנגד עמדות שהדובר אינו אוהב, אבל אין לו כוח ממש לסתור אותן, או לפחות להמציא שם תואר מקורי עבורן. ברגע שאמרת על משהו שהוא הזוי, אין צורך, מסתבר, להראות מה לא בסדר בזה, או מדוע הדבר ההזוי-לכאורה אינו מסתדר עם המציאות. כמו מעין תאום רשע של ה"מהמם" הריקני-גם-הוא, ה"הזוי" מרוקן את התוכן מכל דיון.

אני אודה לכם את תמנעו משימוש במילה הזו בסביבתי המיידית.

מכל המקומות בעולם, קיבלתי הודעת ספאם לתיבת הדואר שלי בפורומים של אובונטו ישראל(!), עם תרגום מכונה משעשע להפליא של המסר העילג מלכתחילה.

שלום
שמי פליסיה. ראיתי את הפרופיל שלך היום והפכו מתעניין בך, אני גם רוצה להכיר אותך יותר, ואם אתה יכול לשלוח דוא"ל לכתובת הדוא"ל שלי, אני אתן לך תמונות שלי כאן את כתובת הדוא"ל שלי ([כתובת דוא"ל נמחקה]) אני מאמין שאנחנו יכולים לעבור מכאן! האם מחכה את הדואר שלי לכתובת הדוא"ל לעיל, כי יש לי אלט לספר לך,
לוט של אהבה, פליסיה מיס

בבקשה פנו אלי TRUE הדוא"ל שלי. ([כתובת דוא"ל נמחקה])
==========================
Hello
My name is felicia. i saw your profile today and became interested in you,i will also like to know you more,and if you can send an email to my email address,i will give you my pictures here is my email address ([כתובת דוא"ל נמחקה]) I believe we can move from here! Am waiting for your mail to my email address above because i have alto to tell you,
Lot's of love,Miss felicia

PLEASE CONTACT ME TRUE MY EMAIL. ([כתובת דוא"ל נמחקה])

מילים שמנות
מילים רזות
מילים ש -
רעבות
נורא,
מילים קצרות
וארוכות
בשביל ההתחלה.^[1]

כבר הספקתי להצהיר על יגיעה כללית מהדיון שהתפתח ביני לבין "בור" ברשומה שלי אודות הגדרת הדמוקרטיה (נמרוד, אני עדיין ממתין), אז אני חושב שהגיע הזמן לקצת מטא-דיון, שיבהיר למה אני חושב שהשיחה ביננו הייתה ותשאר עקרה. אם לא קראתם את הדיון ואין לכם חשק להכנס לתוך זה, סביר להניח שחלק ממה שאומר פה לא יהיה ברור במיוחד, עמכם הסליחה.

הסיבה נעוצה בהבדל מהותי במטרה שכל אחד מאיתנו רואה לשימוש במילים. מי שקורא אותי כבר הרבה זמן יודע שיש לי פסיכוזה קטנה של שימוש מדוייק במילים. אני נוטה לחשוב שכאשר השימוש היומיומי שלנו במילים מערבב כמה מושגים תחת מילה אחת, זה מגביל את היכולת שלנו לתפקד כחברה. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בשיח אקדמי (או לפחות בניסיון לנתח את המציאות באופן כמו-אקדמי), חשוב לי שלכל מילה תהיה משמעות ספציפית עד כמה שאפשר. למשל, כאשר הייתי בהרצאה של נירה יובל-דיוויס בה היא דיברה על הרחבה של המושג "אזרחות" לכל מיני כיוונים, שאלתי אני מה התועלת בהרחבת המושג הזה דווקא – מה רע במילה "חברות" (בקבוצה), ולמה לשלול מהמילה אזרחות את המשמעות היחסית ברורה שלה. לא ממש קיבלתי תשובה על השאלה הזאת. זה לא שאני חושב שאזרחות זו מילה קדושה, אבל מילים מאבדות מהשימושיות שלהן כשהן נמתחות יותר מדי.

לכן כשאני מדבר על משהו כמו דמוקרטיה, או "מעשה פוליטי", חשוב לי שתהיה הגדרה ברורה, שימושית לעולם האמיתי של המושג. אפשר לדבר על הצורה האידאלית של הדמוקרטיה, אבל אם אנחנו מגדירים את הדמוקרטיה עצמה כאידאל בלתי ניתן להשגה, הדיון די מאבד את הערך שלו. כך גם "מעשה פוליטי" – בור טוען שהכל פוליטי, וזה נכון, במידה מסויימת. הטענה שהכל פוליטי מהווה בסיס מרכזי לביקורת חשובה על הליברליזם, אבל גם את הביקורת הזו צריך להבין: הטענה היא שחלק מהדיון הפוליטי הוא מה נשאר מחוץ לשיח הפוליטי. כלומר, ההחלטה שיחסים בתוך המשפחה הם לא חלק מהשיח הפוליטי, היא עצמה החלטה פוליטית: ההחלטה איפה החוק מתערב ואיפה לא. ובכל זאת, יחד עם הביקורת הזו, אפשר וצריך להבדיל בין פעולות שהן פוליטיות (כלומר, שנועדו להשפיע על החברה באמצעות השפעה על מוסדות השלטון) לבין פעולות שהן לא פוליטיות.

בור, אם אני מבין נכון, משתמש במילים עצמם כדי להביע ביקורת. הדמוקרטיה עבורו אינה שיטת שלטון פרקטית, אלא אידאל שמשמש אותו כדי לחבוט במי שאינו עומד בסטנדרטים שלו. בור אינו יכול להשתתף בדיון בשאלה "האם דמוקרטיה היא טובה או רעה", מכיוון שהוא משתמש במילה דמוקרטיה כאילו משמעותה היא "שיטת משטר שמובילה לתוצאות שאני רואה כצודקות". כפי שאבנר איבחן היטב באותו דיון, הגישה מזכירה קצת את הגישה של המגיב מניל בישמאל, שעשה מאמצים ניכרים להגדיר את המילה דמוקרטיה בצורה כזו שישראל לא תוכל לעמוד בה – משום שהוא לא חושב שישראל מגיעה הזכות להתהדר בתואר כה מכובד.

אבל דמוקרטיה היא לא מדליה. היא שיטת שלטון – ויתר על כן, היא שיטת שלטון שיכולה להביא לתוצאות שנוגדות לחלוטין את המוסר שלי. זה לא עוצר בעדי מלהעדיף אותה על כל שיטת שלטון אחרת, משום שגם כשהיא גרועה, היא משאירה מקום לתקווה, ואפשרות לשינוי, וסיכוי להפוך למשטר האידאלי לדעתי, הרי הוא הדמוקרטיה הליברלית. ישראל היא דמוקרטיה, ולכן עוד יש לה סיכוי. להגיד שישראל היא לא דמוקרטיה משמעו לסתום את הגולל על הפרוייקט הזה, או, למצער, לקרוא למהפכה – שתיהן מסקנות שאינני יכול לתמוך בהן.

1. מילים רעות, יונה וולך. [↩]

הודעה אדמיניסטרטיבית: חלקכם הגדול בודאי כבר שמע על הבלוג הקבוצתי החדש שהוקם תחת הנהגתו האמיצה של נמרודני אבישר, הלא הוא IsraLeft, הבלוג בו אנחנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת של ישראל בפומבייסט. הפוסט הראשון שלי התפרסם זה לא מכבר. לא שזה צריך לעניין אתכם – אתם, אפשר להניח, דוברים עברית. אבל אם במקרה יש לכם מכרים בחו"ל שאינם מכירים את שפתנו, ואתם חושבים שיעניין אותם לקרוא עמדות ודעות מהחלק השמאלי של המפה הפוליטית הישראלי, אתם יכולים לשלוח להם קישור.

ואם אנחנו כבר בענייני אדמיניסטרציה: מישהו מכיר תוסף טוויטר לפיירפוקס שיודע להציג את הטוויטים החדשים מהישן ביותר לחדש ביותר, במקום שאני אצטרך כל פעם לגלול עד הסוף? אם הוא גם יודע לא לסמן כקרואים טוויטים שעוד לא קראתי, מה טוב. חן חן.

זה כמה שבועות שאני ברצף בלתי נגמר של בדיקת עבודות ובחינות, תוך שאני גם צריך לכתוב כמה משל עצמי. בד בבד, כמה סיפורים מעניינים צצו בעיתונות המקומית בנושאי חינוך, וגם נתקלתי במספר פוסטים בבלוגים שונים שאני קורא בנושאים הללו. מכל זה הבנתי שהיקום מנסה לאמר לי משהו. אז בימים הקרובים אני אפרסם מספר פוסטים בנושאי חינוך והשכלה, עד שימאס לי. ראו הוזהרתם.

סעיף ראשון על סדר היום: אהוד קינן. אהוד פרסם לאחרונה פוסט בו הוא לועג לנסיון של בתי ספר ללמד טקסטים שלו באמצעות שאילת שאלות כגון "מהי הבעיה המרכזית הנדונה במאמר?" או "מה היא עמדתו של הכותב ביחס לבעיה זו? הוכח דבריך מן המאמר." אבל השאלה שהכי מכעיסה את אהוד היא זו שמציגה עובדה מסויימת ואז שואלת "כיצד היה כותב המאמר מגיב על כך? נמק את דבריך."

לעיתים כשהיה מתקיים דיון בכיתה על טקסט הייתי מציע שפשוט נשאל את הכותב בעצמו למה הוא מתכוון, מאחר שהוא עדיין חי ויודע את התשובה הכי טוב. תלמידה אחרת בכיתה ננזפה וכמעט הועפה מהכיתה כאשר אמרה על שיר כלשהו “אולי הוא סתם ראה עץ והחליט לכתוב עליו ולא כל דבר קשור ליחסים עם אמא שלו?”.

עכשיו, מספר אהוד, הוא מוצא עצמו בעמדת המנותח, שכן טקסטים שכתב עשו את דרכם לקורסים ושיעורים שונים, ואף למיקוד של אנקורי.^[1]

ובמקום שסוף סוף יבין למה המורה צריכה לשאול "מה הכותב היה אומר?", אהוד רק מתעצבן עוד יותר, ומספק לקוראיו את התשובות לשאלות, מפי האתון. התגובה האינסטינקטיבית שלי לזה היא להגניב לתוך ספרי אנקורי את מספר הסלולרי של אהוד, ולראות איך הוא יתמודד עם שטף הטלפונים של תלמידים לא מוצלחים במיוחד שיבקשו לשאול אותו מה הוא חושב בכל מיני סוגיות.^[2] אבל מכיוון שאין לי קשרים בבתי דפוס, חשבתי לנסות ולהסביר פה למי שעדיין תוהה מדוע השאלות הללו נשאלות.

התשובה היא פשוטה: תלמידים רבים הם הרבה פחות חכמים מאשר היינו רוצים. אנחנו, ואני נותן לאנשים שטורחים לקרוא את הבלוג הזה להנות מהספק בנושא, אנשי ספר, אנשים שהמילה הכתובה היא לחם חוקם, או לפחות חלק משמעותי מחיינו. עבור הרבה מאוד ילדים המילה הכתובה היא משהו מרוחק, לא בלתי מוכר, אבל עדיין די אקזוטי. נו, אתם יודעים, בוריינים. עבור אותם רבים, הרעיון של להסתכל בטקסט ולהבין על מה הוא הוא לא מובן מאליו. מדובר פה בסט של כישורים שצריך לפתח אצלם, ושיעורי החיבור והלשון הם האמצעי הסביר ביותר של מערכת החינוך לעשות כן.

השאלה "מה היה הכותב אומר בתגובה ל…" היא סוג מתקדם יותר של הבנה, שחסר אצל רבים עוד יותר. היכולת לשאוב מתוך הטקסט את הנחות היסוד שלו, כדי שניתן יהיה ליישם אותן על משהו אחר אבל עם קווים מקבילים מסויימים, היא מתקדמת מאוד. סטודנטים שאת עבודותיהם אני קורא מתקשים בכך עד מאוד, והניסיונות החוזרים והנשנים שלי להסביר להם שהם צריכים לדעת איך לקחת טקסטים שלמדנו ועוסקים בנושא אחד, וליישם אותם על נושא אחר לגמרי, לא מועילים בכל המקרים.

זאת, אגב, בהבדלה גמורה מסוג השאלות שנשאל בשיעורי ספרות, כגון "מה היית אומר לדמות זו" או "למה התכוון המשורר". השאלות הללו, כאשר הן נשאלות ברמת התיכון, הן במקרה הטוב שאלות שנועדו לעודד יצירתיות אצל התלמיד, ובמקרה הרע (והנפוץ יותר), נועדו להבטיח שהתלמיד למד בעל-פה מה שאמרו לו בכיתה.^[3]

הניסיון של אהוד להלעיג על המורים להבעה ולעודד את התלמידים להתחכם, אם כן, אינם אלא ניסיונות לעודד עילגות ובוריינות. לא שאני דואג – רוב הסיכויים הם שמי שכבר קורא את הבלוג של קינן אינו זקוק לסיוע בית הספר בפיתוח הכלים הללו. אבל מן הראוי, לדעתי, להכיר בחשיבות של לימודי הבעה בבתי הספר, ולעודד את המורים במקום ללעוג להם ולמעשיהם.

1. אופן הלימוד של מוסדות כמו אנקורי הוא מתועב בעיני – הרעיון הוא ללמד את מה שדרוש כדי לעבור את בחינות הבגרות, לא שבריר יותר, וזאת באופן שיבטיח ששום דבר שימושי לא ישאר בתום הלימוד. קיומם של מוסדות כאלו מהווה אישור לתלמידים לכך שהמדינה אינה רואה שום ערך אמיתי במה שתלמיד מקבל במערכת החינוך, שכן היא אינה מתגמלת את התלמידים של המוסדות הממלכתיים בשום צורה שאינה מושגת באופן יעיל יותר באמצעות מוסדות כגון אלו. [↩]
2. ותיקי האייל עוד זוכרים את מעללי כיתת המידענות, כמו גם הילדים מחטיבת הביניים ההרצליינית. [↩]
3. זה לא שאין שימוש אמיתי לשאלות כאלו בחקר הספרות, אלא ששאלת "למה התכוון המשורר" היא ניסוח קלוקל ביותר לשאלה שמניחה ביסודה שהיצירה, מרגע שיצאה לאוויר העולם, אינה עוד יצירה של המשורר או הסופר לבדו, אלא היא בהכרח יצירה משותפת של הכותב ושל הקורא, ולכן הפרשנות שמעניק הקורא היא לא פחות לגיטימית מאשר זו שמעניק לה הכותב. במקרה כזה, כאמור, להגיד ש"זו הייתה כוונת המשורר" זה לפספס את כל הפואנטה. השאלה המעניינת יותר היא איך תפיסות נפוצות בציבור משקפות (או שיקפו) את היצירה, ואלו משמעותיות נוצרות מתוך האינטראקציה הזו. [↩]

קצת נמאס לי מיהודים ששומעים שאני מישראל וישר מנסים לדבר איתי עברית. לא שמפריע לי לדבר בעברית, אבל דחילק – זה שלמדתם קצת עברית בסאנדי סקול לא הופך אתכם לדוברי עברית, האנגלית שלי, לעומת זאת, דווקא לא רעה. הבעיה האמיתית היא המבטא שלהם – משהו שמערבב הגייה אשכנזית עם מבטא אמריקאי/קנדי – זה מבלבל מאוד, ואני צריך לחשוב כמה שניות אחרי כל משפט שלהם, כדי לנסות לתרגם את זה לשפה שאני מכיר. כמובן, הכי גרוע זה כשהם מנסים לספר בדיחה – הם אומרים את מה שהם אומרים, ואז מסתכלים עלי בציפייה עם חיוך מרוח על הפנים שלהם. ואני? לי אין מושג מה הם אמרו.

הוף.

כבר שנים שאני מחפש תרגום נאות לאנגלית לביטוי "מלשון הן למדים לאו" (או להפך). אין שום דרך אלגנטית להגיד את מה שהביטוי הנפלא הזה אומר. העובדה שהוא כל כך שימושי הופכת את החוסר הזה למציק הרבה יותר.

והנה היום למדתי בזכות סנופס שדווקא יש ביטוי כזה. או, לפחות, היה אחד. מכירים את האמירה "the exception proves the rule"? היא חסרת משמעות. היא לא הגיונית. למעשה, היא בדיוק ההפך ממה שהיינו מצפים. החריג אינו מוכיח את החוק. להפך – הוא מוכיח שהחוק שגוי, כי יש חריגים. יש כל מיני דרכים לנסות לפרש את הביטוי הזה בצורה קצת יותר הגיונית. פעמים רבות, למשל, אנשים אומרים את המשפט כשהם מתכוונים לכך שעצם זה שהחריג הוא חריג מראה שבדרך כלל החוק נכון. למשל, אם היינו צריכים לחפור ולהביא איזו דוגמא נגדית איזוטרית למשהו, רק מחזק את הטענה שבדרך כלל, ה"משהו" הוא תיאור מדוייק של המציאות.

אבל מסתבר שהפרשנות הזו היא לא המטרה המקורית של הביטוי. המטרה המקורית של הביטוי היא לציין שהעובדה שמשהו מצויין כחריג של חוק מסויים בספר החוקים, מחזקת את האמירה שכאשר לא מתקיים החריג, מתקיים החוק. למשל, כמו בדוגמא שנותנים בסנופס, אם בחניון יש שלט בו כתוב "החניה חינם ביום שבת", ניתן להסיק מכך שבשאר הימים החניה בתשלום. או, במילים אחרות, מלשון הן למדים לאו.

חבל רק שאם אני אשתמש בביטוי באנגלית במשמעות המקורית והשימושית שלו, אף אחד לא יבין על מה אני מדבר. בעסה. למישהו יש רעיון אחר לתרגום של הביטוי שאנשים גם יבינו?