לא שומעים!

בשנה שעברה כתבתי במסגרת אחד הקורסים שלי ביקורת על ספרו של מנסור אולסון הלוגיקה של פעולה קולקטיבית^[1] אולסון הציג בספרו טיעון משכנע למדי למגבלות על היכולת של בני אדם להתארגן למען מטרה קולקטיבית משותפת של השגת טובין ציבוריים^[2]. הוא הראה שבניגוד לאינטואיציה שלנו, זה שלאנשים יש אינטרס משותף לא אומר שהם ישתפו פעולה כדי להשיג את האינטרס הזה. הסיבה לכך היא ה-free-riders. פרשנות מקובלת אך שגויה של אולסון טוענת שה"נצלנים" הם אנוכיים. זו, כאמור, פרשנות שגויה: האינטרס, הרי, הוא משותף, ולכן פעולה אנוכית, לכאורה, עדיין הייתה צריכה לקדם את האינטרס הזה. הנצלנים של אולסון היו נוהגים באותו אופן אפילו אם כוונותיהם היו נאצלות לחלוטין: פשוט אין שום הגיון להצטרף למאמץ הקבוצתי. אם הם רוצים לעזור לזולת, זמנם וכספם יהיו יעילים יותר למטרה הזו אם הם ישקיעו אותם באפיק אחר, למשל תרומה ישירה לאדם עני.

למה אין זה הגיוני להצטרף למאמץ הקולקטיבי? כפי שהראה אולסון, בקבוצה מספיק גדולה של אנשים, תרומתו של כל פרט היא בלתי מורגשת. מכל בחינה מעשית, אם אדם אחד יחליט להשקיע את מרצו בעיסוק אחר כלשהו, לא תהיה בכך כל פגיעה במאמץ הכולל. מכיוון שכל אדם עושה את החישוב הזה בעצמו, בסופו של דבר רק מתי מעט נשארים בתוך הקבוצה – אלו שפרישתם כבר תגרום לפגיעה ברורה ומובהקת ביכולת של הקבוצה לתפקד. לפיכך, גם בחברה אלטרואיסטית, קבוצות תתנודדנה על סף ההגדרה של "קבוצה גדולה". מכיוון שקבוצות קטנות מתקשות להשיג מטרות חברתיות משמעותיות, המשמעות היא שהתארגנות חברתית כדי להשיג מטרות גדולות לעולם לא תצלח (אלא אם יסופקו תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה – אבל לא נכנס לזה).

אחד הפרטים המעניינים שזיהיתי בניסוח של אולסון הוא שהגודל של קבוצה הוא לא מושג אבסולוטי, אלא הוא יחסי לגודל המשימה שעומדת בפניהם. קבוצה גדולה היא קבוצה שאף אחד מחבריה לא מסוגל להרים תרומה משמעותית (או לפגוע פגיעה משמעותית) לקידום המטרות שלה. קבוצה קטנה היא כזו שבה כל פרט מסוגל לבדו להשיג את המטרה המשותפת (שפירותיה נחלקים בין כל הפרטים בחברה, משום שמדובר על טובין ציבוריים). קבוצה בינונית היא זו שבה אף פרט אינו יכול להשיג את הטובין הרצוי בפני עצמו, אבל כל פרט מסוגל להרים תרומה משמעותית וניכרת – ומצד שני, כל פרישה של פרט תגרום לפגיעה מורגשת בסיכוי להשיג את הטובין הרצויים. הסיבה בגינה חשבתי שהפרט הזה מעניין במיוחד, היא שהיא פותחת פתח למניפולציות על הטובין הציבוריים הדרושים כדי להפוך קבוצות גדולות לקטנות או בינוניות.

נתחיל מדוגמא שנתתי בעבודה עצמה, ואז נעבור לפיתוח המהותי יותר שעשיתי שם כדי להסביר את קהילת הקוד הפתוח. בהמשך, אני אנסה להציג כיוון מחקר אפשרי שמיישם את הרעיון הבסיסי הזה גם על שאלת החברה האזרחית.

כאשר ארגון מבקש להתרים בציבור, אפשר לחשוב על שתי אסטרטגיות בסיסיות: לקבוע יעד קולקטיבי גבוה ולעודד אנשים לתרום כדי להגיע ליעד הזה ("אוספים מיליון שקל למען ילדים רעבים!"), או לקבוע יעד אישי נמוך, אך גבוה יחסית לתרומה הממוצעת, שיוצג כמשמעותי לקידום הטיפול בבעיה המדוברת.

את האסטרטגיה הראשונה אין צורך להסביר. כולנו מכירים אותה. הבעיה, כפי שאפשר להבין מיד מניתוח אולסוני, היא שאין לי, כפרט, שום תמריץ לתרום למטרה הזו יותר משהייתי תורם בלי ה"תמריץ". אם אני אתרום 20 שקלים במקום עשרה, זה עדיין יהיה טיפה בים לעומת הסכום הכולל שמנסים להגיע אליו.

את האסטרטגיה השניה ראיתי בפעולה בפעם הראשונה בהתרמה במסגרת "יומטוב", או אחד המשדרים הדביקים האלה שהיו פעם, אבל אז לא זיהיתי אותה ככזו. פה בקנדה היא הרבה יותר נפוצה: מתרים דופק בדלת ומבקש ממני לתרום סכום קטן למען ילדים חסרי בית באפריקה. הוא מגיש לי דף ועליו כתוב איזה סכום אני יכול לתרום, ומה משיג סכום כזה. עשרה דולר יקנו רצועת בד שתשמש לילד מחסה מפני הקור. 25 דולר ירכשו לילד מעיל חם. 200 דולר יכולים לשמש לרכישת אוהל מרווח שישמש לו כבית של ממש, וכן הלאה. בגרסא הישראלית, הצופים התבקשו לתרום, אם אני זוכר נכון, 13 שקלים שהם הסכום הדרוש למימון ארוחת חג לאדם אחד. שמתם לב מה עשו כאן? התרומה שלי הופכת מ"טיפה בים" למשהו קונקרטי שעוזר לאדם ספציפי. 13 ש"ח, אני מניח, זה לא הסכום המדוייק הדרוש להאכלת אדם אחד, אבל זה הסכום שהארגון המתרים העריך שהוא מספיק גבוה לעומת התרומה הממוצעת כדי להצדיק את הטריק, אבל גם מספיק נמוך כדי לא להרתיע תורמים. אותו הדבר עם המתרים בדלת שלי פה בקנדה: התרומות המדורגות עם המשמעות המדוייקת של כל תרומה דוחקות בי לתרום יותר משהייתי תורם אם כל מה שהייתי מקבל זה קבלה על סכום התרומה.

כלומר, באסטרטגיה השניה לקחו את המשימה הקולקטיבית הגדולה ו"פירקו" אותה להרבה משימות קטנטנות, כאלו שהופכות כל "קבוצה" שבאה לטפל בהן ל"קבוצה גדולה" – כלומר, משימות שמדרבנות אנשים בודדים לטפל בהן בעצמם, כי הם מסוגלים לעמוד במחיר של אספקת הטובין הציבורי הזה (צמצום העוני, במקרה זה) בעצמם.

אותה הלוגיקה בדיוק קיימת בקהילת הקוד הפתוח. לתכנת מערכת הפעלה מאפס זה מאוד קשה. לפתור באג אחד, לעומת זאת, או להוסיף פיצ'ר אחד, זו משימה שאדם בודד (או קבוצה מאוד קטנה של אנשים) בהחלט מסוגל להתמודד איתה. לכן צורת הארגון המקובלת בקהילה, של רשימת באגים הדורשים תיקון ורשימת פיצ'רים דרושים, כמו גם האינטרס האישי של כל מפתחת להוסיף פיצ'רים שהיא עצמה מעוניינת בהם, מעודדת השתתפות של פרטים בהשגת הטובין הציבורי המורכב של מערכת הפעלה (או דפדפן, או מה שלא יהיה), על ידי פירוק המשימה הגדולה לעשרות ומאות משימות קטנות שכל פרט בקבוצה יכול לתרום תרומה משמעותית לביצוען. כמובן שהעובדה שמדובר כאן בטובין דיגיטלי – כלומר כזה שמחיר יצירת היחידה הראשונה שלו הוא גבוה, אבל יצירת כל יחידה נוספת ממנו הוא, לצורך העניין, אפס – מאפשרת להפוך את התוצר של כל פרט בקבוצה לטובין ציבורי.

אפילו בוויקיפדיה אפשר לראות פרוייקטים שנועדו להשיג מטרה דומה – מתקפות האיכות למיניהן, כמו גם פרוייקט "בית השיטה", כולם נועדו לחלק את המשימה הבלתי נתפסת של "לכתוב אנציקלופדיה" לחתיכות קטנות שקבוצות קטנות של אנשים יכולות לבצע לבדן.

–

אז מה לגבי החברה האזרחית? האם אפשר להפעיל את אותו ההגיון שם? כנראה שכן. בספר של מקינטוש ולזר^[3] הם טוענים שארגוני חברה אזרחית בקנדה מצליחים בעיקר כשהם עוזבים את הנושאים ה"גדולים", ומנסים לטפל במה שהם מכנים "פוליטיקה קטנה". במקום לנסות לפתור את הבעיות הגדולות בין הקבוצות הלשוניות בקוויבק ובשאר קנדה, הם הצליחו בעיקר בבואם לפתור את הבעיות בין הקהילות הלשוניות שבתוך כל פרובינציה. מאמר אחר, שאין לי את מראה המקום שלו כרגע, עוסק בתפיסה של פעילים בהתארגנויות של חברה אזרחית שמה שהם עושים הוא משמעותי כי זה "קרוב לבית" (לעומת הנושאים הגדולים יותר, עליהם הם אינם יכולים להשפיע).

מאמר שאני קורא כעת^[4] על החברה האזרחית ברוסיה של אחרי נפילת הקומוניזם מצביע על הבעיה שביצירת חברה אזרחית יש מאין:

Developing civil society depends on the uncoordinated cooperation of many; the question then is how can people be induced to cooperate for long-term, large-scale benefit if it is not in their individual interest? (p. 145)

קל לראות שגם אם המטרה הגדולה הסופית חורגת מהאינטרס האישי של הפעילים השונים בחברה האזרחית הרוסית, ניתן להעלות על הדעת ארגון גג שיעסוק ב"פירוק" המשימה הגדולה של יצירת החברה האזרחית והטלת המשימות הקטנות שתתקבלנה על ארגוני חברה אזרחית שיכולים להתמודד עימן. האם תתכן יצירת "רשימת באגים חברתית" שכזו?

חברות אזרחיות במדינות שונות בעולם יוצרות רשתות ופדרציות ארציות, תת-ארציות ובין-לאומיות כל הזמן. אבל רשתות המידע הללו אינן משמשות לחלוקה של הבעיות, כפי שהן מוגדרות על ידי ארגוני החברה האזרחית, לחתיכות קטנות. במקום זאת, ההתארגנויות של מספר קבוצות חברה אזרחית פועלת על בסיס ההנחה שבעיות גדולות אפשר לפתור רק על ידי יצירת קבוצות גדולות יותר שתפעלנה ביחד למען הפתרון. ההגיון האולסוניאני מראה שההפך הוא הנכון: הדרך הנכונה לפתור בעיות גדולות הוא לפרק אותן לבעיות קטנות, שתפתרנה אחת אחת על ידי קבוצות קטנות ובינוניות.

1. Mancur Olson, The Logic of Collective Action, 1965 [↩]
2. טובין ציבוריים הם אותם טובין שלא ניתן לחלק אותם לחלקים דיסקרטיים או להגביל את השימוש בהם לחלקים מהחברה. אוויר נקי, למשל, הוא טובין ציבורי: ברגע שקבוצה אחת השיגה אוויר נקי, אי אפשר למנוע מכלל הציבור להנות ממנו, גם אם יתר הציבור לא השתתף במאמץ להשיג אותו. [↩]
3. H. Lazar and T. McIntosh, How Canadians Connect, 1999 [↩]
4. Sarah L. Henderson, "Selling Civil Society", Comparative Political Studies 35, 2, March 2002, 139-167 [↩]

אני מכריז בזאאאאת על פתיחת קטגוריה חדשה בבלוג, רעיונות לתזה, בה אני אזרוק עליכם ללא רחמים רעיונות חצי אפויים ונטולי ביסוס מחקרי לנושאים שאולי יום אחד אני אהפוך לתזה, או אולי סתם למחקר. מטרת הקטגוריה היא, כמובן, לא כדי שאתם תדעו על הרעיונות שלי, אלא כדי שהם יהיו מרוכזים במקום אחד שאני אזכור לבדוק כשיגיע הזמן לבחון את הנושא לעומקו.

הרשומות בקטגוריה גם תזכינה לכל מיני כותרות מרובות ז'רגון כמו הכותרת הנוכחית (שבאמת נשמעת יותר נורמלי באנגלית: Habit Formation as a Bridge between Microfoundations and Macro Structures), ותכלולנה טקסט שלא מעניין אף אחד. לדוגמא:

שני הזרמים הגדולים שמגדירים את קצוות המחקר במדע המדינה הם זרם הבחירה הרציונלית והזרם המבני. הראשון מושפע מהכלכלה, ובוחן לעומקן את בחירותיהם של אנשים בודדים, מתוך הנחה מתודולוגית שרק הפרט הוא בעל אינטרסים ורק הוא יכול באמת לקבל החלטות: כל "החלטה" או "אינטרס" של גופים גדולים יותר כגון חברות או מפלגות הן בהכרח אגרגציה של האינטרסים וההחלטות של הפרטים שבהן (עם או בלי שקלול לפי עוצמה). הזרם השני מושפע מהסוציולוגיה (דורקהיים וחבר'ה כאלה^[1]) – אם הזרם הכלכלי מספר לנו איך אנשים בוחרים את הבחירות שלהם, הזרם המבני מספר לנו למה הם לא יכולים לבחור בכלל, כי הם "לכודים" בתוך מבנים חברתיים שמכתיבים להם התנהגות.

בין שני הקצוות הללו מסתובבים רוב החוקרים במדע המדינה ולוקחים קצת מפה וקצת משם, מרכיבים מבני-ביניים (כמו ה"מוסדות" שהם סוג של מבנה, אבל כזה שמושפע מהחלטות של בני אדם), ומנסים להסביר בבת אחת גם למה דברים הם יציבים וגם למה הם משתנים. לרוב, מי שמנסה להסביר יציבות גומר עם תאוריה שלא מצליחה באמת להסביר שינוי, ולהפך.

הרעיון שלי (שאני מניח שהוא לא לגמרי מקורי, אם כי טרם נתקלתי בניסוח שלו בצורה הזו – אבל זו לא הוכחה לכלום כי גם טרם חיפשתי) מתבסס במידה מסויימת על המחקר שכתבתי בתואר השני על המודל הדו-שלבי של החלפת מפלגה בבחירות. מה שטענתי שם הוא שאנשים מפתחים הרגלים, והנטייה שלהם היא לא לשנות אותם אלא אם עולה סיבה טובה לעשות כן. בהקשר של החלפת מפלגות, המשמעות היא שאנשים לא משווים כל הזמן את כל המפלגות הזמינות. כל עוד אין להם סיבה טובה שלא להמשיך לבחור במפלגה שלהם, הם פשוט יניחו שההחלטות הקודמות שלהם עדיין מוצדקות, וינהגו בצורה הרגלית. אבל כאשר יש איזשהו הלם במערכת – גילוי מטריד לגבי המפלגה שלהם, או שינוי מהותי במערכת המפלגתית כמו לפני הבחירות האחרונות – הם יתעוררו ויתחילו לבחון מחדש בצורה "רציונלית" את כל האפשרויות. אבל אחרי שהם בוחרים מחדש במפלגה, מיד מתגבשת הבחירה שלהם ל"הרגל" חדש – חלש יותר, בהתחלה, אבל חזק יותר ככל שעובר הזמן. הרגלים, כמובן, מחזקים את עצמם בהנתן שאין הפרעות חיצוניות^[2].

עד פה באמת שאין חידוש, ואפילו תאוריות של בחירה רציונלית (למשל פיורינה, בתחום התנהגות הבוחרים) יכולות לקבל תיאורים כאלו. מה שאני טוען הוא שההרגל משפיע מעבר לבחירה הספציפית הזו – ברגע שביצענו בחירה אחת שנובעת משיקולים א' ו-ב', אנחנו בעצם מקבלים יחד איתה מערכת של "ערכים" שכוללת את א' ו-ב', אבל גם ג' ו-ד'. בחירה במפלגה, למשל, עשויה להיות משיקולים של עמדות בטחוניות, אבל אנחנו בוחרים יחד איתן גם עמדות כלכליות ודת-מדינתיות. וכאן מתעוררת הבעיה: כמי שבחר במפלגה עם עמדות א'-ד', אבל רק בגלל עמדות א' ו-ב', מה היחס שלי כלפי ג' ו-ד'? האם אני פשוט מתעלם מהן? המחקר מראה שאנשים שאין להם עמדות חזקות לגבי נושאים מסויימים נוטים לחפש סימנים (cues) אצל המפלגות שלהם (או מקורות זהות אחרים) בנושאים הללו. למשל, אם אין לי מושג אם אני אמור לתמוך במס הכנסה שלילי או לא, אני אסתכל אל המפלגה שלי, שאני סומך עליה באופן עקרוני, ואראה מה הם אומרים. אם הם תומכים – אני אתמוך גם, ולהפך.

המשמעות היא שהבחירה שלי ב-א' ו-ב' תגרום לי, ברבות הימים, לאמץ את עמדות המפלגה גם לגבי ג' ו-ד'. אחד ההסברים האפשריים לזה הוא שאנשים רוצים להיות עקביים, ולכן הם עושים רציונליזציה של המעשים שלהם: אני בחרתי במפלגה X, מפלגה X תומכת ב-ג' ו-ד', ולכן אני תומך ב-ג' ו-ד'.

העניין הוא שההסבר הזה יכול להתרחב גם מעבר לבחירת מפלגות. אנשים מבצעים בחירה ראשונית על בסיס האינטרס הרציונלי שלהם, אבל הבחירה הזו לעיתים קרובות כוללת מערכת של ערכים שחורגת מהאינטרס שהביא לבחירה הזו. מכיוון שאנשים מפתחים הרגלים ושואפים להיות עקביים, הם יאמצו את מערכת הערכים השלמה גם אם היא אינה נובעת מתוך האינטרסים שלהם (למרות שהם עשויים להתנגד לתהליך אם בבירור המערכת נוגדת את האינטרסים שלהם). תחום המחקר שלתוכו הרעיון הזה משתלב הכי טוב הוא המחקר הרעיוני (ideational). תחום זה מנסה לבחון כיצד רעיונות משפיעים על תהליכים פוליטיים. דוגמא קלאסית היא הקיינסיאניזם – אותה תורה כלכלית שהתפשטה בעולם המערבי בשנות ה-30 ונפלה ברעש גדול אחרי משבר הנפט בשנות ה-70 – האם מדובר, בדומה לאמירתו המפורסמת של קיינס עצמו, על פוליטיקאים שהושפעו מרעיון של כלכלן, או שמא הרעיון של הכלכלן הוא מקרי ושולי, ושימש בסך הכל כתירוץ למערכת של מדיניות שהייתה עוברת בכל מקרה משום שהיא שירתה את האינטרסים של קבוצות בעלות עוצמה באותה תקופה?

המחקר הרעיוני מתאים במיוחד לרעיון שלי, משום שרעיונות הם מקרה קלאסי של דבר שאנחנו יכולים לקבל משום שחלק ממנו מתאים לאינטרסים שלנו, אבל מרגע שקיבלנו אותם, הם משפיעים עלינו בצורה כזו שעצם תפיסת האינטרס שלנו משתנה. הרעיונות, במובן מסויים, הם לבני אדם מה שה"מוסדות" הם לחברה: חוקרים מוסדתניים (institutionalists) יאמרו שהסיבה שמוסדות חורגים מהאינטרסים של האנשים שיצרו אותם היא שמוסד הוא יצור קשיח, שקשה לשנות או להזיז מרגע שהוא נוצר. כלומר, המוסדות הם שריד של ההחלטות שבעלי העוצמה קיבלו בעבר, על בסיס האינטרסים שלהם דאז. אבל ההחלטות הללו עדיין "מתקבלות מחדש" כל הזמן, מעצם קיומו של המוסד, גם הרבה אחרי שאותן קבוצות איבדו את כוחן או שהאינטרסים שלהן השתנו. כך גם הרעיונות: אדם מקבל על עצמו רעיון מסויים בנקודה מסויימת בחייו משום שהרעיון הזה נראה לו מתאים לאינטרס שלו באותו הרגע^[3], אבל בכך הוא בעצם מתחייב לרעיון הזה, ויהיה קשה מאוד להשתחרר ממנו בלי איזשהו הלם חיצוני. יתר על כן, מרגע שקיבלתי על עצמי רעיון מסויים, הוא יכלול בתוכו את כל אותם הערכים האחרים שכלל לא תכננתי לקבל, אבל באים איתו בחבילה אחת. אם אני לא אתנער מהרעיון מהר, עצם ההרגל שבקבלת הערך עלול לגרום לי להסכים לקבל גם את אותם הערכים החדשים, ובכך לשנות את עצם תפיסת האינטרס האישי שלי.

מה שחשוב כאן הוא שברגע שמתגבש הרגל, כלומר, ברגע שקבוצה של אנשים שהיה להם אינטרס משותף בנקודה מסויימת בזמן (נגיד, מעמד הפועלים) מקבלת על עצמה (כל פרט בפני עצמו) רעיון מסויים (נגיד, סוציאליזם), אפשר להתחיל דבר על הקבוצה כקבוצה, ואין צורך יותר לדבר על הפרטים והאינטרסים האישיים שלהם. האינטרס שלהם (במשמעות הבחירה-רציונלית של המושג) מספיק להיות גורם מכריע, ומה שמשפיע מעכשיו ועד להלם החיצוני, הוא הגורם המבני (מעמד). פתאום אני לא צריך להסביר כבר למה כל פרט ופרט פועל בצורה מסויימת: הסיבה נעוצה ברעיון המשותף שהם חולקים, שכופה על כולם מערכת ערכים משותפת גם אם הסיבות של כל אחד לקבל את הרעיון המקורי היו נעוצות בערכים שונים מתוך המערכת הזו. כך אפשר לגשר בין המיקרו-יסודות הכלכליים לבין מבני מאקרו חברתיים (או כל דבר באמצע).

עכשיו נשאר רק הקטע הקטן והמעצבן הזה של לסקור את הספרות הקיימת, לבנות מערך מחקר ולנסות להוכיח את התזה. שטויות.

–

רעיונות קודמים: אזרחות, מדינה, לאום

1. נדב, אל תהרוג אותי [↩]
2. שחר כתב לי, בתכתובת אישית, על פיתוח מעניין שלו לרעיון שהעליתי בהקשר הזה בבלוג השני שלי, אבל אני לא יודע מה עלה בגורלו של הרעיון הזה [↩]
3. והשוו כאן את מסך הבערות של רולס, שמבקש לנטרל את האינטרסים של הפרטים בדיוק כדי שיוכלו לבחור ברעיונות בלי המגבלה הזו [↩]

קבוצה של תלמידים "דתיים וחילוניים" (קרי: דתיים, בעיקר, אחרת לא היו מציינים) בהנהגתו של תלמיד ישיבה תיכונית, שיגרו מכתבים למנהלי בתי ספר ברחבי הארץ בדרישה להסיר את תמונת ראש הממשלה התלויה בביה"ס משום ש"אמות המידה המוסרית שראש הממשלה מייצג אינן מושא לחיקוי. 'האחריות' שראש הממשלה גילה אחרי מלחמת לבנון השנייה אינה האחריות שראוי לחנך לה". מנהיג העוללים, אחד רועי גיפמן, תלמיד י"א, אמר כך לכתבת טמקא: "ראש ממשלה זה דבר מכובד, כמו מלך, זה מעמד הכי גדול היום בעם ישראל." כך ממש: ראש הממשלה בישראל הוא כמו מלך. מדובר פה, להזכירכם, בתלמיד י"א – בחור שאו שלומד עכשיו אזרחות, או שכבר עשה את הבגרות שלו באזרחות בשנה שעברה. והוא מצליח להנפיק את המשפט המטומטם הזה. אז מה הפלא שאני כל הזמן מטרטר על הצורך בשדרוג משמעותי של לימודי האזרחות בישראל?

אגב, שימו לב גם שראש הממשלה הוא במעמד "הכי גדול היום בעם ישראל" – לא במדינה ישראל. מה שמוביל אותנו היישר ל–

יוסי גורביץ פרסם היום (אתמול, עבורכם) טור העוסק בהצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה, לפיה ירושלים לא תהיה רק בירת ישראל אלא גם "בירת העם היהודי". גורביץ מסיק מכך לא מעט דברים שאני מסכים איתם לגבי "התפוגגותה של הישראליות", אבל מה שאני רציתי לדבר עליו הוא הקשר בין מה שיוסי כתב לבין מה שמתבשל אצלי בראש כאופציה לתזה לדוקטורט שלי.

(התראה: אין לי מושג. בהחלט יתכן שאני מדבר שטויות. אחרי שאסיים ללמוד למבחן הגדול שלי באוגוסט, אני מתכנן להתחיל לקרוא הרבה יותר בנושא הזה, ויכול להיות שבסוף התהליך אני אזנח את הכיוון הזה. לא לקחת אותי יותר מדי ברצינות, בבקשה, וביקורת שתחסוך ממני הרבה עבודה מיותרת תתקבל בברכה).

לאחרונה התחלתי לעבוד עם אחד המרצים שלי, שעוסק בנושאי אזרחות והגירה. אחת השאלות שעלו לי (וטרם הספקתי לדון איתו עליה) היא נושא מקור האזרחות. בטקסט שהוא עובד עליו כרגע, הוא מזהה כמקור האזרחות את מדינת הלאום. מדינה אני מבין – אבל למה לאום? מדינת הלאום הפכה, במאתיים השנים האחרונות, לסטנדרט: או שלאומים מקימים לעצמם מדינה, או, לחלופין, שמדינה דואגת לייסד לאום מתוך תושביה. זה נכון במדינות מערביות (חישבו על ה"עם" האמריקאי שמורכב כולו ממהגרים), וגם במדינות מתפתחות (לאומים אפריקאיים שמבוססים על הגבולות המקריים של אימפריות קולוניאליסטיות). הסיבה שנוח למדינות להיות מדינות לאום (ותסלחו לי על הפונקציונליזם, אני לא טוען שהפונקציה היא הסיבה לקיום הלאום) היא שהיות המדינה "שייכת" ללאום מקנה למדינה לגיטימציה. לפני היות הלאום, הלגיטימציה לשלטון השליט (אם נתעלם מה"לגיטימציה" של החסד האלוהי) הייתה הנאמנות האישית של הנשלט (לפחות הנשלטים בעלי העוצמה, החשובים) לשליט. המדינה, כמו שאמר לואי ה-14, הייתה השליט. לא רק שהמנגנון המדינתי היה הרבה פחות מפותח ממה שהוא היום, הוא גם היה הרבה פחות אוטונומי. לא היה רכוש הציבור, היה רכוש הכתר. בפוסט קודם (ומרתק, אגב) סיפר גורביץ על ז'אן ד'ארק ש"הלכה לצרפת" – כלומר, אל מלך צרפת. המלך, כמו בלוויתן של הובס, הוא התגלמות המדינה (אפרופו אותו תיכוניסט ממקודם).

אך ככל שהמדינה הייתה צריכה את נאמנותם של יותר מתושביה, ככל שהמנגנונים לתחזוק המדינה נהיה מורכבים ויקרים יותר, כך נוצר צורך למקור מוצלח יותר לנאמנות. הלאום הוא מקור שכזה. מדינת הלאום שואבת את הלגיטימיות שלה, ואת הנאמנות של תושביה, רק בעקיפין: קודם הם נאמנים ל"לאום" (המיוצר, או מדומיין) שלהן, ובעקבות זאת ובגלל זאת – הם נאמנים גם למדינה ששייכת לאותו לאום. כך קרה שבכל העולם, אזרחות שווה להשתייכות ללאום. למעשה, זו אותה מדינה. בדרכון מערבי לא כתוב "אזרחות" כמו בישראל, כתוב "nationality" (או המילה המקבילה בשפה המקומית). הליך ההתאזרחות במדינה מערבית אינו סתם תהליך פוליטי כמו שהמונח העברי מרמז – זהו תהליך פסיכולוגי, כמעט ביולוגי: naturalization – הפיכה לטבעי (למקום). כשתושב בריטי ממוצא לובי שלא טרח להתאזרח (למרות שכל משפחתו התאזרחה) נתפס על-ידי האמריקאים בעירק ונזרק לאחד מבתי הכלא הידועים לשמצה שלהם, הממשל הבריטי הודיע כי למרבית הצער, הוא לא יכול לסייע לאדם, בלי קשר לפרק הזמן שהוא חי באנגליה, אלא אם הוא בן הלאום הבריטי ("we cannot make representations of behalf of people, however long they’ve been in the UK, who are not our nationals") – ומלשון לאו אנו לומדים שאם רק היה טורח לעבור את התהליך של התאזרחות בבריטניה, הוא היה הופך לא רק לאזרח, אלא לבן הלאום הבריטי.

השוו את זה לסעיף ה"לאום" שהופיע עד לא מזמן בתעודות הזהות שלנו (ועדיין קיים ברישום של כל אחד במשרד הפנים); לסירובה המתמשך של מדינת ישראל להכיר בקיומו של לאום ישראלי, חרף בקשות וחרף הרשימה הארוכה עד מאוד של לאומים "מותרים" שמתחזק משרד הפנים. בישראל אזרחות היא אזרחות, שאפשר לקבל בתנאים מסויימים, אבל לאום זה משהו אחר לגמרי, ואותו אפשר להשיג באמצעים שחופפים רק באופן חלקי את האמצעים לקבלת אזרחות.

אך מזה מספר עשורים החלו תהליכים שמסבכים את התמונה עד מאוד. יותר ויותר המדינות מגלות שהלאומיות שלהן היא מקור לבעיות, לא ללגיטימציה. כאשר הגירה בין מדינות נהפכת לנפוצה יותר ויותר, כאשר אזרחים רבים במדינות רבות מחזיקים בשני דרכונים, מה המשמעות של לאומיות כפולה? האם באמת אפשר לדבר על זהות לאומית שנקנית באמצעות תהליך ההתאזרחות כאשר כל-כך קל לאנשים כה רבים להחזיק בשתי אזרחויות? ומן העבר השני, מדינות רבות נקרעות על-ידי אוכלוסיה דו- או רב-לאומית. הלאום הבלגי קרס כמושג זה מכבר. הלאומיות הקנדית הייתה מוטלת בספק למין היווסדה. אבל גם במקרים פחות קיצוניים מגלות מדינות שלאזרחים שלהן יש זהויות קוואזי-לאומיות שאינן תואמות את הזהות הלאומית של המדינה. אם פעם כשהיו מדברים על ה"רמה הלאומית" (national level) היה ברור שמדובר ברמת כלל האזרחים, היום המשמעות הזו פחות חדה.

שתי הבעיות הללו הן בעיות שישראל מתמודדת איתה מאז ומתמיד: הלאום לו שייכת מדינת ישראל, עקרונית, הוא הלאום היהודי שמפוזר בכל העולם וברובו כלל אינו מחזיק באזרחות ישראלית; מאידך, ישראל למין היווסדה הכילה בתוכה מיעוט גדול מאוד שלא רוצה להפוך לחלק מהלאום היהודי ובין כה וכה הלאום היהודי אינו מעוניין בכך. לא מפליא, אם כן, שהפתרונות שישראל יישמה ומיישמת הם גם הפתרונות שמיושמים על-ידי מדינות מערביות. ההבדל, כמו תמיד, הוא במטרה. כמו שכותב גורביץ, הצעת החוק להכריז על ירושלים כ"בירת העם היהודי" תאמר לחמישית מאזרחי המדינה שהם אזרחים פחות חשובים מאנשים שכלל אינם חיים בארץ, מעולם לא חיו בה ובמקרה הטוב יבואו אליה רק כדי להיקבר. אבל בניגוד למה שכתב, אין זו "מכה סופית על התפיסה שישראל היא מדינת לאום" – להיפך: זו המשך המדיניות של הפרדת המדינה מהלאום כדי לשמר את עליונות הלאום היהודי על הטריטוריה של מדינת ישראל. אותה מדיניות שמפקירה את הזכות להחליט מי רשאי להתאזרח פה בידי רבנים, אותה מדיניות שאפשרה אפלייה בוטה כנגד אזרחי ישראל הערבים בזכות לרכוש בית על אדמות מדינה, שמקנה זכויות ניכרות ל"יוצאי צבא" (שאיכשהו כולל גם חרדים) כדי להגביל את מדינת הרווחה ליהודים בלבד. ישראל היא מדינת לאום פר אקסלנס, רק לא במשמעות שמיוחסת למושג הזה בעולם המערבי.

אבל, כאמור, גם במערב המשמעות הזו מתחילה להשתנות. גם במערב מתחילות מדינות להשיל את הזהות הלאומית שלהן ולהשאיר אותה למרחב הציבורי כמו שבעבר הושלה הזהות הדתית והפכה לעניינו של הפרט ולא לעניינה של המדינה. תחת זו, המדינה נאלצת לגשר על הפער שפעם גישרה עליו הלאומיות. היא נאלצת להתקרב לאזרחים וליצור איתם קשרים ישירים של זהות ונאמנות. אלא שכעת אין זו עוד זהות לאומית, אלא זהות ערכית, ואין זו נאמנות שמתבססת על שייכות כמו-מיסטית, אלא על השירותים שהמדינה מספקת לאזרח.

כן, המדינה הופכת, במובנים רבים, לספק הסלולרי שלכם.

רק שלמדינה יש יתרון אחד מהותי על פני ספק הסלולרי שלכם: יש לה מונופול אזורי. כדי להחליף אותה תצטרכו לא רק להשקיע משאבים רבים, כאב לב וקושי, אלא גם תדרשו קודם לכן לשכנע ספק אחר שאתם לקוח כדאי ורווחי. שוק המדינות הוא שוק עם ביקוש גבוה והיצע נמוך, ולכן הספקים יכולים להיות בררנים לגבי הלקוחות שלהם. אין לכם השכלה? לא עמדתם במבחני השפה? לא הוכחתם בקיאות בתרבות המקומית ונכונות להשתלב בה? על כל אחד מאלו מדינות רבות יסרבו לבקשת ההגירה שלכם. מדינות אחרות לא ישקלו אותה מלכתחילה כי הן פשוט לא מקבלות מהגרים.

לא מדובר בתהליך פשוט: בכל מדינה יש גוף משמעותי של אזרחים בעלי נאמנות לאומית שאינם מוכנים לאפשר למדינה שלהם לחדול מלהשתייך להם, והם מתנגדים לתהליך הזה ומנסים להאט ואף לעצור אותו. לא ברור גם כמה זמן תהליך כזה יכול להחזיק מעמד: האם המערכת הבינלאומית (הוף – הנה המילה הזו נדחפת שוב! — בינמדינתית?) יכולה להמשיך להתקיים כשהדבר היחיד שמבדיל בין מדינה אחת לאחרת היא חבילת השירותים שהיא מציעה?

המודל הפוסט-לאומי הזה, שאני מנסה לגבש כרגע, שמכיל את ישראל כדוגמא "אפלה" שלו ומדינות כמו קנדה כדוגמא "חיובית", הוא מורכב, ואני לא בטוח שהוא מחזיק מים. אם הוא יסתבר כשימושי, הוא יכול לסייע בהבנת תהליכים שקורים הן ברמת המדינה והן ברמת המערכת הגלובלית בכל הנוגע לאזרחות, זהות לאומית והגירה. אבל זה חתיכת אם.

–

אין לי הרבה מה להגיד על הרשומה האחרונה של נדב (הנשגב בשמשות, עם האדם וגו'), על הספר "אריה בלילות" של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה, אבל לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה בגוגל רידר, אז הנה קישור. לכו לקרוא.