לא שומעים!

בדיוק כשאני באמצע דיון עם נמרוד על הקשר שבין הצורה שנשים מחוברתות לחפצן את עצמן לבין הטרדות מיניות, אני רואה את הדבר המדהים הבא בעמוד הראשי של טמקא. שילוב כל כך מדהים של טקסט לא מודע לעצמו עם תמונה שרק מקצינה את הזוועה, כבר הרבה זמן לא ראיתי. יש איזה עורך בטמקא שאו שהוא אדיוט במידה שלא תאמן, או שיש לו חוש הומור מפעים.

(ותודה לנמרוד שעשה צילומסך כשלא יכולתי. להלן חמש הנקודות שהובטחו לו: …..)

אני לא מכיר את ירדן לוינסקי. יש לי הרגשה שפגשתי אותו פעם, אבל יכול להיות שאני מבלבל אותו עם ירדן אחר. מעולם לא נעזרתי בשירותיו כפסיכיאטר, כך שאינני יכול להמליץ על טיפול פסיכולוגי אצלו, מעבר לעובדה שאני יודע בודאות שהוא אדם טוב. מה שחשוב זה שאני מכיר את פועלו (ולא רק), ואנחנו בבלוגוספירה אוהבים לעזור, במיוחד אחד לשני, במיוחד כשה"אוייב" הם אנשים שעושים שימוש במיני טכניקות נלוזות שאנחנו היינו מעדיפים שתעבורנה מן העולם.

אז הנה תרומתי למאבק הצודק. אתם מוזמנים להצטרף. וזכרו: זה לא גוגל בומב אם זה למטרה טובה.

בקנדה מוכרים אצטרובלים בשניים עד שלושה דולר. מישהו רוצה להקים מיזם עסקי חדש איתי?

אם במקרה אתם חובבי דוקטור הו מורעבים כמוני, בודאי תשמחו לדעת שעד שיגיע כבר הספיישל של נובמבר, אפשר למצוא מעט נחמה בהרפתקאות שרה ג'יין סמית' – הספין-אוף לילדים ^[1] – ובמיוחד בצמד הפרקים האחרון, בהשתתפות הדוקטור עצמו.
סתם, שתדעו.

עדכון: ואם החלטתם לראות, אני רק אזכיר לכם, כשאתם צופים בסצינת הסיום, לזכור את הפרידה של הדוקטור מדונה נובל.

1. קצת מצחיק, לאור העובדה שדוקטור הו בעצמה הייתה תוכנית ילדים במקור… [↩]

יש לי גוגל וויב, ועכשיו גם אני יכול להצהיר בגאון שאין שום דבר לעשות שם! יש!

(אין אפילו אינדיקציה אם מישהו מחובר או לא. פקאקט).

אנשים שמגיעים לקטגוריית "רעיונות לתזה" שלי אחרי שחיפשו בגוגל "רעיונות לתזה" (או אפילו "נושאים לתזה") – סתם ככה, בלי אפילו להגדיר תזה במה.

מגגלים יקרים: אם אתם צריכים למצוא רעיון לתזה שלכם באמצעות גוגל, לא מגיע לכם לקבל תואר. סתם, שתדעו.

אז בזמן שאתם נמסים לכם שם אצלנו כבר התחיל הסתיו. לראיה, התחלפה תמונת ההדר במשהו עדכני. השבוע אני הולך ל-APSA, שהוא, למרבה המבוכה, הכנס המקצועי הראשון שאבקר בו בחיי, ואפילו עכשיו אני עדיין לא מציג שום דבר. מזל שהם מבקרים בטורונטו, אחרת גם את זה לא היה לי. נתראה בצד השני.

אפרופו הדיון על הכרעת רוב, נזכרתי בשיטת בניית הרוב של בן-גוריון כפי שתוארה לנו על-ידי אחד המרצים שלנו אי-שם בעבר הרחוק (דיסקליימר: אינני יכול לערוב לאמיתות הסיפור הזה, אבל הוא משעשע בכל זאת).

כשדב"ג היה רוצה להעביר החלטה, הוא היה צריך למצוא רק אדם אחד שיסכים איתו כדי להעביר אותה בממשלה. ברגע שהוא היה מוצא את האדם הזה, הוא היה מכנס ישיבה מיוחדת של שניהם פלוס אדם נוסף, והם היו מסכימים להצביע בנושא והשלושה הבטיחו לפעול בהמשך על בסיס החלטת הרוב שלהם. כמובן שדב"ג היה מנצח. אז הייתה מתכנסת ישיבה מיוחדת נוספת, הפעם בנוכחות חמישה שרים, ושוב דב"ג היה מנצח בהצבעה, וכך הלאה עד שמשיגים מספיק שרים תומכים בשביל שיהיה רוב בישיבת הממשלה – וההחלטה הייתה מתקבלת.

(אין פואנטה, סתם סיפור חביב שיכול לשמש כאנקדוטה, וחבל לי שאשכח אותו שוב).

יום בחייו:

עבודה: לקרוא מבחנים.

הפסקה: לקרוא בלוגים.

לימודים: לקרוא מאמרים.

מנוחה: לקרוא ספר.

אם להשתמש בביטוי של הבן שלי, כן טוף.

נשאלת השאלה, כמי שכל פוסט שני שלו באורך של 1000 מילה ויותר, האם אני אוכל להגביל את עצמי ל-140 תווים?