ארכיון הנושא 'פרסומות'

דצמ' 03 2008

פיצה חינם! (לא, סתם. דירה להשכיר)

אביעד מבקש לבדוק אם ה"אינטר-נט" הזה טוב למשהו חוץ מהחרמת פיצריות שאף-אחד לא מכיר:

בעקבות התקף הלב אמי עוברת להתגורר בעפולה ונאלצת להשכיר את דירתה בנצרת עילית.

4 חדרים, 110 מ"ר, מטופחת, מיזוג מרכזי, לא מרוהטת (יש רק ארונות מטבח), קומה 13 (מתוך 16), יש מעלית, יש גם חנייה, יש דוד חשמלי, יש שירותים כפולים ובמקלחת יש גם מקלחון וגם אמבטיה. המטבח מסודר למדי, הדירה פונה לכיוון צפ' מערב, ממוקמת מול מרכז מסחרי ומול תחנות אוטובוס ובסה"כ – זו באמת אחלה של דירה.

המחיר המבוקש הוא: 2,200 ש"ח ותאריך הכניסה הוא: 1/1/2009.

אנא מכם, עזרו לי למצוא דיירים לדירה של אמי, אחרת לא יהיה לה כסף לדירה בעפולה והיא תיאלץ להמחיז מחדש את עלובי החיים.

ניתן ליצור קשר במייל.

(או בסלולארי: 054-6890996)

תנו לו בראש, הפיצו (והפיצה!) הלאה, ספרו לחבריכם. חנן, אני מצפה לטור בלא רלוונטי עם המלצה "להעביר".

ואם יוצא מזה משהו, תגידו לי, כי זה נורא ישעשע אותי שבלוגר מטורונטו עזר להשכיר דירה של מישהו מרמת-גן בנצרת עילית. גלובליזציה וכאלה.

(הערה: פוסט זה משמש גם כקבוצת ביקורת עבור מחקר פורץ דרך על הבלוגוספירה הישראלית בפרט ופיצות בכלל)

אין תגובות

נוב' 30 2008

פיצה קרה למפגרים (מדור פרסומי)

תקציר הפרקים הקודמים: אשתי קראה בפורום על הפיצה-נאצי, אני פרסמתי העתק של המכתב פה, חנן כהן בדק ופרסם בלא רלוונטי, על הדרך כל העסק התפרץ גם ברחבי הפורומים הישראליים ובדוא"ל, מפה לשם הגיע עותק לאלו"ט שפנו לטמקא שפרסמו כתבה.

ואז ליהונתן קפץ איזה פיוז, והוא פרסם את זה בהיתוך קר למפגרים. שלא תבינו לא נכון – פוסט נפלא, חכם, שנון ומוצדק לחלוטין. גם אני לא מעביר דברים במייל. אני נוטה לחשוב שדברים כאלו צריכים להגיע לא יותר משתי נקודות מרחק מהמקור, אלא אם המעביר המרוחק יותר טורח לוודא שהמקור לגיטימי (מי שהפיץ קישור לכתבה בטמקא, למשל, נכנס לתחום הלגיטימי מבחינתי, בלי קשר למרחק מהמקור). הבעיה מתחילה באחת מאותן אמיתות עצובות של הסוציולוגיה המודרנית: אנשים הם מפגרים. כך קרה שברחבי הרשת התעוררו אנשים מבוהלים שחשבו שהסיפור על הפיצה-נאצי הוא מפוברק, ואילו הסיפור של יהונתן הוא אמת.

אנחה.

זה לא היה מזיז לי בכלל אילולא הדבר הביא אנשים מסויימים לחשוב שאני, כמו גם חנן, היינו מעורבים באיזו קונספירציה. למעשה, אפילו זה לא היה מציק לי – אנשים עם אפס יכולת הבנת הנקרא, שלא לדבר על חוש הומור, לא נמצאים בקהל היעד של הבלוג שלי בכל מקרה[1]. אבל הארוע הזה התרחש בסמיכות למשהו אחר, והשפיע עליו.

לפני מספר ימים קיבלתי דוא"ל מוזר ממישהו שאני לא מכיר שביקש שאני אצור איתו קשר כדי שיעביר לי משהו ליד האוזן (הניסוח שלו, לא שלי). הכתובת שלו הייתה תחת הדומיין של TBWA, חברת הפרסום. יעני, אחד מהרעים. לא נורא. השבתי לו, אמרתי לו שהוא יכול ליצור איתי קשר בסקייפ מתי שבא לו בהתחשב בשעון המקומי שלי. כעבור כשעה הסקייפ התעורר לחיים. הבחור עובד על קמפיין עבור חברת ביטוח מסויימת שמנסה, לדבריו, לעורר מודעות לנושא הפנסיה. לצורך העניין הם מרכזים "פרוייקט" של בלוגרים שיכתבו על הנושא (תוך גילוי נאות, כמובן, וגם קישור לאתר מיוחד שפתחה אותה חברה שירכז את הפרוייקט), והציע לי להשתתף. הוא גם הסביר לי שמכיוון שהוא חושב שיש טעם לפגם בתשלום לבלוגרים על דבר כזה, הם מציעים במקום לתרום 1000 ש"ח לעמותה ישראלית לבחירת הבלוגר.

כמה מילים על זה:

  1. למה טעם לפגם? אם אני מודה בגלוי שאני כותב פוסט בשביל חברה מסחרית, למה לא לתת לי את האופציה לקבל על זה תשלום? כל עוד הכל גלוי, ובמצבי הפיננסי הנוכחי, אני לא רואה סיבה למה לא לתת לי לבחור להעניק את הכסף לעמותת "לדאוג שלדובי ומשפחתו יהיה מספיק אוכל החודש".
  2. האמת היא שזה ברור למה: לשלם לבלוגרים זה חתיכת בלאגן. לרובנו אין בדיוק תיק במס הכנסה, מה שאומר שהם צריכים לנכות לנו 50% מס במקור, ויש עוד המון אדמיניסטרציה מסביב. לתרום 1000 שקל זה קל: תורמים, כותבים בספרים שתרמנו, וזה גם פטור ממס. הידד.
  3. מצד שני, 1000 ש"ח בשביל פוסט זה סכום נאה למדי, אפילו אם הוא לא מגיע לידי. בסיכום הכללי: אני לא רואה בעיה אתית בפרוייקט. מצד שני, יש לי בדיוק אפס דברים להגיד על פנסיה.

העניין הוא שעכשיו, גם ככה יש כל מיני אנשים בעולם שחושבים שהבלוג שלי הוא חלק ממזימה שיווקית. אם אני גם אפרסם עכשיו פוסט שהוא במוצהר "מדור פרסומי" ועוד ב(סוג של)תשלום, מה יהיה על המוניטין האינטרנטי שלי?

אז אני מתנצל, עמותת אלו"ט, אבל כנראה לא תקבלו מחברת ביטוח כלשהי את אלף השקלים שהתכוונתי לבקש מהם להעביר לכם. ולחברת הביטוח: הרגע חסכתי לכם את אלף השקלים המבוזבזים ביותר שהייתם מוציאים מאודכם.

--
  1. להבדיל מחנן – במקרה שלו, כל האתר שלו מיועד לאנשים כאלו. []

6 תגובות

נוב' 21 2008

על העיוורון התרבותי

שלשום הצצתי לאשתי מאחורי הגב בזמן שהיא טיילה בפורומים של תפוז. אשתי הצליחה לפתח עיוורון טוטאלי לפרסומות המרצדות שקופצות עליה מכל כיוון, אבל אני לא מסוגל. מול העיניים קפצה לי לשניה פרסומת – משהו עם חיילים, ונשי, ואקס. מאוחר יותר ניסיתי למצוא את הפרסומת שוב, והגעתי לאתר של הקמפיין. העיניים נפערו לי, וישר ידעתי מה לעשות: שלחתי דוא"ל לתמונות סוציולוגיות עם תרגום של הקטעים הרלוונטיים ותשפוכת של ביקורת על המיליטריזם, הסקסיזם והטמטומיזם של הקמפיין.

עכשיו קיבלתי תשובה מגוון, והיא הפתיעה אותי מאוד: כל הסקסיזם זה מאוד נחמד ויפה, אבל כבר התרגלנו לזה מהחבר'ה של אקס. אבל היא ראתה משהו בסרטון שעניין אותה יותר. היא שאלה אותי אם התעוררה איזשהי מחאה על כך שהמטרות המצויירות אותן "תוקפים" החיילים הן בדמות גבר ערבי.

זה לא שלא ראיתי את זה קודם, אבל ייחסתי לזה אפס חשיבות. ברור שהאוייב הוא ערבי, לא? אז מה הבעיה שהמטרות הן בצורת ערבי?

אחד הדברים הטובים ביותר בסביבת הלימודים הנוכחית שלי היא הגיוון התרבותי בכל כיתה. בקורס שאני לומד כרגע יש אותי, יש שלוש מוסלמיות, אחת מהן איסמאילית, אחד הודי, אחת ארמנית, אחת קוריאנית שנשלחה לאימוץ במערב כתינוקת (מסתבר שהיה להם קטע כזה פעם), אחת דרום אמריקאית (אני חושב שממקסיקו, אבל לא בטוח), ומרצה שהיא יהודיה הולנדית שלא חיה בהולנד מאז שהתחילה את לימודיה בארה"ב בגיל 18. עם מגוון כזה של חוויות חיים, תמיד יהיה מישהו שיזהה את העיוורון התרבותי של האחרים. תמיד מישהו יצביע על הנקודה שכולנו ראינו אבל אף אחד לא שם לב אליה, כי אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב על דברים כאלו, או שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כמובנים מאליהם.

הפוסט בתמונות סוציולוגיות, אגב, צפוי להתפרסם מחר בבוקר, לשעונם. עדכון: הפוסט עלה. וגם: החבר'ה ב"פורום תרבות עברית" של תפוז לא בדיוק גורמים לי להעריך את מה שהם כנראה מכנים "תרבות עברית". (הייתי מגיב שם, אבל לא בא לי להרשם למערכת ואשתי תתעצבן אם אני אגיב תחת הזהות שלה).

16 תגובות

אפר' 10 2008

הרכב מנצחת

חברת הפרסום המקוון של פיג'ו הקימה בלוג לפרסום המהלך הפרסומי המוזר החדש שלהם: הטור דה-בלוג (טוב, בסדר, blog tour. הקופירייט שלי יותר טוב). יש איזה קטע דבילי שבלוגרים יקבלו את העונג המהמם לנסוע בפיג'ו החדשה יומיים(!) ואז יכתבו על זה בבלוג שלהם משל היו איזה דני קושמרו דה-לה-שמאטע. לא משנה. מה שחשוב לי זה שבינות המאמץ שהושקע בפיתוח הרעיון ובעיצוב הבלוג, לא מצאו לנכון בבלינק-IT לזרוק איזה שקל או שניים על מגיה. אפשר לחשוב שבלוג זה מדיום טקסטואלי או משהו. וכך אנחנו מוצאים את הטקסט העילג הבא בראש הבלוג:

את הרכב יקבלו שבעה בלוגרים, שיעבירו אותה מאחד לשני – החל בצפון הרחוק ועד אילת שטופת השמש.

(הדגשה שלי).

קודם כל, "רכב" זה לא שם עצם. כלי רכב, כן; מכונית, בהחלט. "רכב"? לא[1].

אבל אם כבר החלטתם ללכת על "רכב" במקום מכונית (כי אנחנו רוצים להשתמש בשם עצם זכרי ועוצמתי, לא במכונית הנקבית והנחנחית), למה לשנות מין באמצע המשפט? והמשפט הדפוק הזה מופיע בראש כל עמוד בבלוג שלכם! לא חארם?

[1] בדיעבד עולה בי החשד שמישהו יכול לחשוב שהניסוח הזה הוא רפרנס לדמות המעצבנת מארץ נהדרת. זה לא.

4 תגובות

ינו' 21 2008

בטמקא לא יגדילו לכם את ההמבורגר

טמקא מדווחים על החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעת חוק דבילית משהו של אורית נוקד להטיל מגבלות על פרסומות לג'אנק פוד שמציבות את האוכל הזבלי בשורה אחת עם צריכת סיגריות ואלכוהול. הצעת החוק גם אוסרת (איכשהו) על הופעת ידוענים בפרסומות שכאלו. מעניין איך מוגדר ידוען לצרכי החוק. במדינה שבה כל דוגמנית זוטרה הופכת ל"מלכת הילדים" תוך יומיים וחצי ושמקצוע המשחק דורדר לרמה כזו שהדרישה היחידה כיום משחקן ראשי במחזמר היא סיבולת לב-ריאה גבוהה (ועמידות למנות יתר של חני נחמיאס[1]), קשה לראות איך מישהו יכול להוביל פרסומת בלי להפוך בעצמו לידוען באותו רגע.

אבל לא על החוק רציתי לדבר. טמקא מדגישים שהחוק בא להגן על הילדים(TM) מפני מגפת ההשמנה. ידוע, להווי, כי השמנה היא מחלה ויראלית העוברת באמצעות צפייה בפרסומות בטלוויזיה. אבל לא על זה רציתי לדבר.

כאילוסטרציה לכתבה, כמובן, טמקא דחפו תמונה של ילד שמן אוכל. עד כאן, שום דבר חריג. אבל טמקא החליטו, משום מה, שסתם תמונה קטנה של ילד שמן לא מדגישה את חומרת הבעיה. כדי שנוכל לחוות את בעיית ההשמנה במלוא עוצמתה, טמקא מאפשרים לנו להגדיל את תמונת האילוסטרציה של הילד השמן.

התוצאה היא זו.

הגדלת התמונה היא פריבילגיה שנשמרת למקרים מאוד ספציפיים – כשהכתבה עוסקת בידוענים (עדיף ידועניות), או בארוע שצולם והקורא עשוי לרצות לראותו באופן ברור יותר. אבל להגדיל תמונת אילוסטרציה זה, נראה לי, רעיון מקורי למדי.

עמדתי לתת את תמונות האילוסטרציה מז'אנר "איפה אבא?" למקרי אונס כדוגמא אבסורדית ליישומים אפשריים אחרים של תמונות אילוסטרציה ניתנות להגדלה. אבל, אלוהים אדירים, טמקא הקדימו אותי.

מה שיפה בסיפור הוא שבאותה כתבה, מתחת לתמונת הילד השמן, יש עוד תמונת אילוסטרציה, של המבורגר. כיאה לעיתונות אחראית ולנושא הכתבה, את ההמבורגר דווקא אי אפשר להגדיל…

[1]  דיסקלייזמר: הכותב לא צופה בתוכנית ה"ריאליטי" המרומזת לעיל. אבל כל הערוץ הישראלי מלא בפרומואים מעצבנים.

5 תגובות

ינו' 20 2008

תרגש אותי, יעקב

דמיינו לעצמכם את הדברים הבאים:

מענק ביטוח בריאות. מממממ….

שילוב בתעסוקה. אההההה…

סיוע בהקמת עסק. הו, כן!!!

התרגשתם?

לא, כי משרד העליה עלה לאחרונה בקמפיין בערוץ הישראלי של צפון אמריקה בו הוא מפציר בישראלים לשעבר "לחזור הביתה", ומבטיח "חבילת הטבות מרגשת", כך ממש, לאלו שיעלו חזרה לארץ בשנת ה-60 למדינה.

טוב, נו, היה יכול להיות יותר גרוע. היו יכולים לקרוא לזה "חבילת הטבות מפתה". אז באמת הייתי נאלץ להקיא.

כבוד השר יעקב אדרי,

מענק בביטוח הבריאות? באמת? זה מה שיחזיר אותי לארץ? באמת? זה מה שיחזיר אותי לחיקכם?  אולי עדיף שתתרכזו בלטפל בדברים כאלו (סתם דוגמא), או במצב מערכת החינוך בארץ, או בכל אותם אלפי הדברים האחרים שבאמת גורמים לאנשים להעדיף שלא לחזור לארץ? ואם כבר ביטוח בריאות לאומי, אתה יודע מה יכול להיות נחמד? אם לא תדרשו מאנשים שחוזרים לארץ תשלום שישה חודשים מראש כ"פדיון" עבור תקופת המתנה לפני שיהיו זכאים לטיפול בארץ. זה רעיון יותר מוצלח מאשר להכריח אותם לשלם, ואז להחזיר להם את הסכום הזה…

תגובה אחת

דצמ' 09 2007

מקדונלדס, חלות

מסתבר שרץ במיילים עכשיו קישור לבלוג של מקדונלדס, על תקן של בדיחה מפדחת (דרך ג'רונימו). אין ספק שמדובר בתוצר פרסומי מזעזע, באזור של "אכן תמונות קשות, יונית" (כבר אומרים את זה, עכשיו שאין גדי? מה קורה עם זה באמת?). אבל יש דברים מזעזעים מעצם הפוסטים הקלושים עד פאתטיים שאמורים לחקות את קהל היעד של הבלוג. למשל, העובדה שלפחות אחת האנשים שחתומים על הדרעק הזה היא בחורה בת 32. אני מנחש שזו מי שמתחזה ל"טלטל" בבלוג עצמו ומשימה עצמה כאילו היה מדובר בטינאייג'רית ממוצעת (היינו, מפגרת). עושה רושם שהיא לא צריכה להתאמץ יתר על המידה כדי להוציא מעצמה את הסגנון הזה. בא לה בטבעיות.

(אלוהים אדירים, אם אחת מהן היא באמת סטודנטית ליחב"ל, אני חושב שרק הפוסט הזה על תומס פרידמן הוא עילה מספקת לגרש אותה מהקמפוס לעולמי עד! "ניסיתי לבדוק קצת בעצמי והבחור צודק". WTF?)

הדבר השני שמעיק במיוחד הוא התגובות שמגיעות לבלוג. יש שתי אפשרויות: או שאנשי הבלוג עצמם כותבים את התגובות (גם השליליות, כדי לשמור על אמינות), מה שלא יפתיע אף אחד; או שילדים באמת נכנסים לשם וממש מגיבים. אם זו האפשרות האחרונה, אז נציין לטובה שיש מידה של ביקורתיות בתגובות, שזה יופי (אני בודק עבודות של סטודנטים שנה א'. ביקורתיות זה לא דבר מובן מאליו כרגע). אבל – אלוהים, ילדים, אתם כותבים תגובות בפריקינג בלוג של מקדונלדס! אין לכם שירים גרועים לגנוב ממישהו או משהו יותר מוצלח לעשות עם הזמן שלכם? ואם כבר ביקורתיות כדבר שאינו מובן מאליו, אני מתחלחל לעצם המחשבה שהטקסט הלז: "חח… די ברור שהבלוג פרסומת, אבל זה נחמד כזה… אוירה נעימה כזאת ואמיתית…" יכול להכתב על ידי אדם בלי ששילמו לו על כך. "אווירה אמיתית"? באמת? בבלוג שהקרטוניות שלו מתחרה רק בקרטוניות של המזון שמוכרים במקדונלדס עצמו? אללי.


נשימה עמוקה, ונעבור הלאה. איכשהו, אל תשאלו איך, הגענו היום, אני ואשתי, לאתר הזה, שעוסק בענייני חלות.אני זקוק לעזרכתם כדי להבין את הערך שבסיפור שבראש העמוד. אולי כדאי להתחיל דווקא מסוף העמוד, שם כתוב המשפט "הפרשת חלה מגנה, ושומרת על האשה מכל גזירות קשות, ומגנה עליה בעת לידתה". אז מה, הסיפור הזה בהתחלה בא כדי להוכיח את הטענה הזו? כלומר, הם מנסים להגיד "להוכחה, ראו את הסיפור שלמעלה שאנחנו אפילו לא מנסים לטעון שהוא אמיתי"? מה הקטע? מה הערך של הסיפור האווילי הזה? אני יכול להבין את הרעיון של משל כדי להעביר בתחכום מוסר השכל כלשהו, אבל מוסר ההשכל נבנה על בסיס לוגיקה מסויימת, וגם השלכה מסויימת מהמקרה המתואר לרעיון כללי יותר. אני לא למדתי שאסור לי להתגנב לכרמים ולאכול יותר מדי ענבים כי אני אהיה שמן מכדי לברוח דרך הפירצה בגדר. אני למדתי שגרגרנות היא סגולה רעה. וגם שאסור לגנוב, אני חושב. אני כבר לא זוכר את המשל הזה כל כך. בכל מקרה, אני מבין את הלוגיקה של הסיפור, ומסוגל להשליך אותה על מצבים סבירים יותר.אבל בסיפור הזה, במקום שיהיה נמשל למשל, הם חושבים שהמשל עצמו הוא הוכחה של אמירה כלשהי.

אין לי משהו חכם יותר מדי להגיד על זה, פשוט עצבן אותי להפליא.

חוץ מזה, הפוסט הזה יותר טוב מאשר הפוסט האחר שהייתי כותב, שבו אני מסביר למה רוב הסטודנטים שלי הם אידיוטים מהמעלה הראשונה. (תקציר מנהלים: מקור ראשוני, מקור משני, סטטיסטיקות, גרפים, ציורים, ידוענים, and etc.). הוף.

7 תגובות

דצמ' 05 2007

מה מטריד אותך?

רנדי פאלקו, מנכ"ל AOL, באיזה אירוע השקה: "גולשים מתלוננים מאוד על פרסומות פולשניות וחשוב להתיייחס לטענות שלהם באמצעות פורמטים חכמים ולא פולשניים. הפרסומות לא מטרידות צרכנים כל עוד הן רלוונטיות להם." (דרך גל מור)

איזה דבר אידיוטי לטעון. הפרסומות מטרידות צרכנים כל עוד הן מפריעות להם להגיע לתוכן שהם חיפשו. אם אני מחפש מידע על סווטש, אז ממש לא מעניין אותי שאתם מסוגלים להציג לי פרסומת לשעונים. אם הפרסומת הזאת נתקעת לי באמצע המסך, מהבהבת לי מול הפרצוף, או מנסה להטעות אותי על ידי התחזות לקישור רגיל שאינו פרסומת, אז היא מטרידה. הפרסומת היחידה שלא מטרידה היא זו שיושבת בצד בשקט ונותנת לי להבחין בה אם בא לי. זה לא אומר שפרסומות חייבות לבוא בפורמט טקסט (למרות שהייתי שמח אם כן). פרסומות יכולות לכלול תמונות – אבל כמו בעיתון, סטטיות. תחשבו כמה בלתי נסבל היה לקרוא עיתון אם הפרסומות בו היו זזות כל הזמן, או, חס וחלילה, מנגנות או צועקות עליכם.

המצב נהיה כל כך מטופש עד שפרסומות שלמות ברשת בנויות רק כדי לנסות לשכנע אותנו ללחוץ עליהן, בלי באמת לספר לנו מה יקרה אם נלחץ על הקישור. אני אפילו לא מבין את ההגיון השיווקי: אתה משלם פר קליק, למה לך לרצות קליקים מאנשים שיסגרו את החלון ברגע שהם יראו במה מדובר? לא עדיף לשכנע אנשים קודם שהם עשויים להיות מעוניינים במוצר שלך, ורק עליהם לשלם?

בקיצור, פרסומות, בלי קשר לרלוונטיות שלהן, יכולות להיות מעצבנות או לא מעצבנות. מידת העצבון הכרוך בפרסומת תלוי במיקום שלה ובצורה ההופעה שלה, ולא במוצר המפורסם בה. אם AOL בונה על זה שאני אשמח לקבל פרסומת רלוונטית שמפריעה לי לגלישה, צפויה להם הפתעה עגומה מאוד.

תגובה אחת

נוב' 21 2007

בסוף הם עלו גם עלי

מאת דובי נושאים גוגל, כסף, פרסומות

היום הגיע הרגע. קיבלתי דוא"ל נעים אך תקיף מהחברים בגוגל: "אנחנו יודעים מה עשית בקיץ האחרון". כלומר, אני מתכוון, "אנחנו יודעים שאתה רומז לאנשים שאתה היית שמח אם הם ילחצו על הפרסומות בבלוג שלך". קיבלתי 72 שעות להסיר את הטקסט הבעייתי, ולפיכך אני רואה בכך כאות להסרת גוגל אדסנס מהבלוג. עם כל הכבוד ל-13 סנט בחודש שאני מרוויח מהעסק בחודשים האחרונים (בהתחלה היה יותר, בדומה לניסיון של יו"ר הקונצרן, למרות שמן הסתם סדר הגודל שונה מהותית), אני לא מוכן שמישהו יגיד לי מה אני רשאי לכתוב בבלוג שלי, חוץ, אולי, מחוקי מדינה (וגם אז כדאי שאני אסכים עם הלגיטימיות של החוק). אז ביי-ביי אדסנס. קשה להגיד שנעמת לי נורא.

גוגל זוכים לשמור את ה-30 דולר שנצברו בחשבוני ומעולם לא הועברו אלי. ראו בזה תשלום עבור כל השירותים החביבים שאתם מספקים לי.

לקוראים שלחצו על פרסומות – תודה, ואני מתנצל על כך שאני מוותר על פירות מאמציכם בקלות כזו.

תגובה אחת

מאי 23 2007

סקר אחד שווה אלף שקרים?

שרון סיפרה בבלוג שלה, בכעס מה, על סקר טלפוני שנכפה עליה ע"י מכון סמית', כנראה בשרות אגודת הסטודנטים. או האוניברסיטה. או מישהו אחר שיודע את מספרי הטלפון של סטודנטים. היא לא מוכנה שיתקשרו אליה סתם ככה אנשים בלי שנתנה את הסכמתה לכך. יש מידה של צדק בדבריה. היא גם הוסיפה (וחזרה על כך בתגובות) שהיא הקפידה לשקר לסוקר בכל השאלות, כעונש.

עידו קינן הצטרף גם הוא עם המלצות כיצד לנקום בסוקרים טלפוניים.

זה לא שאני לא מבין את הסנטימנט, אבל כמי שתוך זמן לא רב יהיה בצד השני של מכונת הסקרים, כחוקר של התנהגות בוחרים, הגישה הזו מאוד מטרידה אותי. מטריד אותי שאנשים מסויימים אינם מסכימים להשיב – והרבה יותר מטריד אותי שאנשים מסויימים משקרים בכוונה לסוקרים.

כדי שסקר ייצג היטב את האוכלוסיה, הוא צריך להיות סקר על מדגם מקרי, וזה אומר שכל אדם יכול ליפול במדגם בסבירות שווה לכל אדם אחר. אם קבוצה מסויימת של אנשים מסרבת בעקביות להשיב לסקרים, הם לא ייוצגו בסקרים, אם הקבוצה הזו היא חלק מקבוצה גדולה יותר באוכלוסיה, אז האוכלוסיה הזו תיוצג באופן לקוי בסקרים.

האירוניה היא שבגלל שהם לא משיבים על סקרים, אי אפשר אפילו לאפיין אותם. אנחנו לא יודעים אם האנשים שלא משיבים על סקרים מאופיינים בסוג כזה או אחר של התנהגות, אם הם מטים את הסקרים שלנו בסירוב שלהם, באיזה אופן ולאיזה כיוון. חור שחור בידע הסטטיסטי שלנו.

אנשים שמשקרים לסוקרים, כמובן, מחריבים את המידע לחלוטין.

מקור הבעיה, כמו בכל כך הרבה מקרים, הוא בכך שכלי מחקרי נפל לידיים מסחריות. לא קשה להבין את אלו שמתעצבנים כאשר כל שני וחמישי הם מקבלים טלפון כשבצד השני יש סוקר שמזיין להם את השכל במשך עשרות דקות עם אינספור שאלות משמימות על סוג אבקת הכביסה המועדפת עליהם.

מהבחינה הזו, סקרים מחקריים הם הרבה יותר נעימים לכל הצדדים – מכיוון שלחוקרים אין כיסים עמוקים במיוחד, ומכיוון שכל שאלה עולה כסף, השאלונים שלהם קצרים למדי. יחסית.

מצד שני, מכוני הסקרים מעדיפים לגבב כמה סקרים זה על גבי זה כדי לחסוך עלויות, וכך מגדילים את הסיכון שאנשים ינשרו באמצע. מהרבה בחינות הם כורתים את הענף שהם יושבים עליו. בנכונות המתמדת שלהם לקבל על עצמם עוד ועוד סקרים מטופשים ומשמימים, הם גורמים לחלקים גדולים מהציבור להפסיק לענות להם. לא ייקח עוד הרבה זמן עד שמזמיני הסקרים המסחריים יבינו שאין לסקרים האלו ערך (אלא אם הם למטרות שיווק – "86% מהציבור נקבו בשם של המוצר שלנו, שאנחנו מפמפמים לכם כבר חודשים בפרסומות בכל מקום, כמוצר הידוע ביותר בתחומו!"). ברגע שהסקרים כבר לא יעזרו לחברות הפרסום והיצרנים להעריך את השוק בצורה איכותית, הם יזנחו את הכלי הזה וימצאו משהו אפקטיבי יותר.

ואת הגוויה הריקה מתוכן של הסקרים הם ישאירו לנו, החוקרים, שנתקשה יותר מאי פעם למצוא תשובות לשאלות שמעניינות אותנו.

אבל, יגידו שונאי הסקרים – למה זה צריך לעניין אותי מה שמעניין אותך? ולזה כבר אין לי תשובה.

9 תגובות

« הקודם - הבא »