לא שומעים!

נתחיל מהדברים החשובים: תמונת הכותרת של הבלוג, כמו גם כותרת המשנה שלו, התחלפו. הראשונה היא פרט מתוך תמונה שאשתי צילמה בטיול שעשינו בשבוע שעבר למיססאגה (Mississauga), עיר סמוכה לטורונטו, לרגל הסתיו והשלכת. השניה, אם איכשהו אתם לא יודעים את זה – תתביישו! – היא מתוך זה:

–

ועכשיו לשאר פרפראות.

גל מור^[1] כתב היום על הנרגבלוגים, הבלוגייה החדשה של מעריב עבור העיתונאים שלהם. ספציפית, הוא הפנה לפוסט הראשון של קובי אריאלי, איש אהוב ומוערך במקומותינו. התגובה הראשונה שלי הייתה זעף – מדובר בפוסט שכל כולו אי הבנה של בלוגים (בלוג, לדעתו של אריאלי, הוא שורת הכותרת של הפוסט הזה, ועם הרבה סוגריים. טוב, החלק השני הוא נכון), התנשאות (אני דווקא אוהב התנשאות), ועלבון למדיום שבו הוא כותב, כאומר "אמרו לי לכתוב פה, אבל זה קצת קטן עלי, אז אני אעשה כאילו אני כותב פה, אבל בעצם רק ארד על אחרים שעושים את זה – זה לא פוסט בבלוג, זו פארודיה על בלוג".

אבל אז נרגעתי קצת, וחשבתי על ההתחלה שלי בעולם הבלוגים. זה היה בלייבג'ורנל, אחרי תקופה ארוכה של קריאת ג'ורנלים של כל מיני צעירים מלאי זעם קיומי על החיים ורחמים עצמיים (כי זה סוג האנשים שהכרתי אז, כי זה סוג האדם שהייתי אז בעצמי). כשסוף סוף החלטתי לעשות את הצעד הזה ולפתוח בלוג, חשבתי שככה אמורים לכתוב, שזה מה שמצופה ממני, כי זה מה שהכרתי. לא הכרתי שום דבר אחר שנכנס תחת ההגדרה של בלוג אז – אם כי, להבדיל מאריאלי, אני לא ניזונתי משמועות ומערכונים בארץ נהדרת בלבד – אז זה מה שניסיתי לכתוב. אך שוד ושבר! הייתה זו דווקא תקופה טובה בחיי. בדיוק התחלתי לצאת עם מי שלימים הייתה לאשתי, החיים נראו טובים מאי פעם, הייתי, סך הכל, די מרוצה. אז מכיוון שלא היה לי שום דבר רע להגיד, לא אמרתי כלום.

הרבה זמן עבר בין הפוסט הראשון, המהוסס שלי, לפוסט הבא, ומשם התחלתי לאט לאט לגבש את מה שהפך לבסוף למוטו של הבלוג הנוכחי שלי: תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי… אתם מבינים את הקונספט.

אז מה לי כי אלין על אריאלי, אם הוא עובר את אותו תהליך שאני עברתי (או לפחות מתחיל מאותה נקודה)? אולי זה בגלל שדברים באמת השתנו מאז שנת 2002, שלא צריך להתאמץ יותר מדי כדי למצוא בלוגים איכותיים עכשיו, שבאמת הגיע הזמן שגם במדיה המסורתית כבר יפרדו מהסטריאוטיפ הדי דבילי הזה כשכל הממצאים מצביעים על מציאות שונה מזו שאריאלי מדמיין. אולי זה בגלל שאריאלי לא רק לועג לתוכן, אלא מטיל ספק בעצם היכולת של בלוג להכיל משפט תקני בשפה העברית, כאילו עצם המדיום מנוגד לכך.

אריאלי כותב כאחרון הטרולים – למעשה, אני ברגעים אלו ממש מאכיל את הטרול – אבל מה שמרגיז זה שיכול מאוד להיות שהוא אפילו לא יודע שהוא טרול; יכול להיות שהוא באמת מאמין בדברים האלו שהוא כותב, וזה מעצבן. לא מעצבן שהוא מאמין בכך – מעניין את התחת שלי מה חושב קובי אריאלי – אלא זה שהוא מקבל במה פומבית כדי להביע את זה.

–

לא שזה הדבר הכי מטריד שקיבל במה פומבית בנרגבלוג.

פרק  דל"ת: נגד ההומוסקסואליות, בעד ההומואים

1)      הגדרת ההומוסקסואליות כמעשה תועבה , האסור מכאן ואילך על פי חוק, גם אם האיסור לא ייכפה על מי שנתפסו להומוסקסואליות בתקופה שבה היתה מותרת , וכמובן, לא על מי שנתונים כבר במערכת יחסים הומוסקסואלית.

2)      איסור על הדחה למעשה הלסבי, גם אם לא יהיה איסור על המעשה הלסבי עצמו.

3)      איסור על מתן פומביות להומוסקסואליות, על מצעדי גאווה הומו-לסביים, על מועדונים ייחודיים להומו-לסביים  .

4)      מטפלת  מינית (סרוגייט) סקסית חינם לכל הומו שיהיה מעוניין.

5)      מטפל מיני סקסי חינם לכל לסבית שתהיה מעוניינת. .

6)      איסור חמור על ביזוי ההומו-לסבים ועל יחס לא נאות אליהם מכל סוג

7)      הקפדה על אי אפליית ההומו-לסבים בכל מערכות חיינו והבלטת הישגיהם הגדולים בתחום האמנות והתרבות

8)      איסור מוחלט על שינויי מין וניתוחי מין במובן הטראנס-ג'נדרי.

9)      איסור חמור על זנות הומוסקסואלית והתחזות קוקסינלים כנשים לצורכי זנות

10)  איסור חמור על החצנת הומוסקסואלים (אאוטינג) בניגוד לרצונם

(אגב, מנחם בן, אתה צריך עורך – אפילו לשים נקודה (אחת) בסוף כל משפט אתה לא מסוגל).

(אגב2, בואו נחזור על זה שוב: "מטפלת מינית סקסית לכל הומו שיהיה מעוניין".)

היפה הוא שבן מצליח להאחז באמונה שהוא ליברלי ומתקדם (כי אסור להפלות או להעליב הומואים, חוץ מהקטע הזה שלוקחים אותם לבית כלא אם הם עושים את מה שעושה אותם להומוסקסואלים). אבל זה לגמרי אשמתי – אחת לכמה זמן אני שוכח למה אני לא מתקרב לטקסטים של מנחם בן עם מקל, וקורא אחד מהם בטעות.

לא על זה רציתי לדבר.

–

השוו את הטקסט הדבילי וחסר התוכן של אריאלי לפתיחת הבלוג של בן כספית – עיתונאי ממש, לא פובליציסט בגרוש. האיש מכיר באי הידיעה שלו, מנסה להתמודד איתה בצורה אינטליגנטית, ולבסוף מצליח למצוא את המקום שלו בתוך הרעיון הזה של "בלוג". לראות עיתונאי שאינו מבין בבלוגים מכיר בכך שאין הבדל עצום בין בלוג לבין הכתיבה שלו בעיתון, זה סימן לבגרות ותבונה נדירים להפליא בנוף העיתונאי של ימינו. ההערכה שלי אליו, רק מקריאת הפסקאות הבודדות הללו, עלתה פלאים.

–

בהמשך להמולה האינטרנטית סביב אותה רשומה של שליו בן ארי בחורימבה^[2], עלו ברחבי הרשת כל מיני ניתוחים פסיכולוגיסטיים של הרוגז שהיא עוררה. רבים טענו שמדובר בקנאה על כך שמישהו עושה כסף מהאינטרנט ואנחנו לא. כדרלעומר מלך עילם כתב שמה שמפריע לנו זה שאנחנו היינו פה קודם, ולכן ל"הם" אין זכות לייעץ^[3]. לי נראה שהתשובה האמיתית היא הרבה יותר פשוטה.

בתגובות פה ושם הועלתה תהייה על איך זה יכול להיות שמצד אחד הרבה אנשים מודאגים מירידה ברמת התוכן של אתר שמתמסחר, ומצד שני אחרים אומרים שכשאתר הופך למסחרי, הציפיות ממנו הופכות גבוהות יותר. ואני חושב שהפרדוקס הזה הוא לב הבעיה. כשאתר מתמסחר, על פי האידיאל הקפיטליסטי, הוא אמור להפוך לטוב יותר: עכשיו זו כבר לא פעילות לשעות הפנאי של הבלוגר, אלא העבודה שלו. הוא אמור להשקיע יותר תשומת לב לפרטים, יותר מחשבה על כל מילה. הוא אמור לנפק לנו עכשיו טקסט איכותי יותר, כי יש לו אינטרס כלכלי שאנשים ירצו להמשיך לקרוא אותו. אבל המציאות (לדוגמא, אותו פוסט של בן-ארי) מלמדת שקורה דווקא ההפך: שהאתר מתמלא בפילרים, שאיכות הטקסט יורדת כי צריך יותר טקסטים בפחות זמן. מסתבר ששעות הפנאי שלנו שוות יותר מכסף – שאם אנחנו כבר מבזבזים אותן על משהו כמו בלוג, אנחנו מצפים מהתוצר שלנו להיות יותר איכותי מאשר כשאנחנו מבזבזים את "זמן העבודה" שלנו על זה.

בדיוק הפער הזה בין מה שאנחנו אמורים לצפות לו על פי האידיאל הצרכני עליו התחנכנו, לבין מה שאנחנו יודעים שאפשר לצפות לו (ואכן מתרחש), הוא מה שמרגיז – אותי לפחות – בהתמסחרות של חורימבה, ובזו שפוסטים כמו אלו של בן-ארי מטיפים לה אצל אחרים. הייתי מת לדעת שהפיכת חורימבה לפרובלוג תביא לעלייה באיכות הפוסטים (או לפחות להשארותם באותה רמה), לצד רווח נאה לגל מור וחבריו לפרוייקט. המציאות לימדה אחרת, ועל כך יצא זעמי – וזעמם של אחרים.

–

לבסוף, כדאי לציין לחיוב את ההענות של גל למספר קוראים שהציעו להפריד בצורה נוחה יותר את הרסס של חורימבה בין מאמרים בסגנון ה"קלאסי" של חורימבה לבין סקירות צרכניות ושאר סוגי תכנים פרובלוגיים. זו צורת התנהלות שהרבה מיזמים מסחריים יכולים ללמוד ממנה, ובדיוק תואמת ל"שיחתיות" של השימוש במדיה החדשה, לה מטיף גל כבר זמן רב.

1. עוד פעם?! [↩]
2. כן! [↩]
3. זה לא שונה מהותית מהטיעון בזמנו של שוכני קפה דה מרקר כאילו הבלוגרים הותיקים יותר לא אוהבים יותר כי לנו יש יותר פז"ם, ומפריע לנו שהם נכנסים לנו לטריטוריה. והוא הגיוני באותה מידה. [↩]

כל מי שקורא את הבלוג הזה, ויותר מכך מי שנתקל באינספור התגובות שאני משאיר אחרי במגוון מקומות באינטרנט, יודע כבר שאני קרציה מהסוג שמתואר באילוסטרציה לעיל. אני לא מסוגל להתעלם משגיאה (ועוד באינטרנט!), ואני לא נוהג להיות מאוד נחמד כשאני מתקן אותן (e.g.).

שתי שאלות עולות: א. למה אני עושה את זה? ו-ב. איך אדם סנילי כמוני מאתר טעויות כל הזמן?

על השאלה הראשונה אני לא אענה, כי זר לא יבין זאת, ואם אתם לא מסוגלים להיות פתוחים ולקבל את השונה, או אנשים עם מגבלות כמוני, אז תתביישו לעצמכם.

התשובה לשאלה השניה היא שצריך להפעיל את השכל הישר שלכם. מסתבר שכלל האצבע שלי לגבי פמיניסטיות נכון לגבי הרבה דברים אחרים: אם משהו נשמע מדהים, מפתיע ומוכיח בצורה יוצאת מגדר הרגיל את הטענה של הדובר, יש סיכוי טוב מאוד שזה בגלל שזה לא נכון. כך למשל, אם מישהו מספר לכם ש-42% מהסיסמאות בהוטמייל הן 123456 (אפילו אם מדובר רק בפלח של המשתמשים שנפלו קורבן לפישינג), זו סטטיסטיקה כל כך נפלאה, שפשוט אין סיכוי שהיא נכונה. והיא אכן לא נכונה. באופן דומה, אם מישהו מספר לכם שהאו"ם, לא פחות, מגדיר פליט כמישהו שגר במדינה ממנה הוא נפלט "מאז ומקדם", זה צריך להדליק לכם כמה עשרות נורות LED אדומות, כי זו פשוט לא שפה שהגיוני שהאו"ם ישתמש בה, ולו משום שאין לזה שום משמעות אופרטיבית בבואנו להחליט מי אכן פליט ומי לא. הפער בין "מאז ומקדם" לבין "בשנתיים האחרונות" נשמע כל כך נפלא כאמצעי רטורי, שפשוט אין שום מצב שזה יקרה באמת ביקום שאבן היסוד העיקרית שלו היא לא נרטיביום.

כמובן שאם אתם מתעקשים, אתם יכולים לנצל את התובנה הזו לדברים קצת פחות מרגשים מאשר למצוא טעויות באינטרנט, כמו למשל ביקורת עצמית על הטיעונים שאתם עצמכם מציגים. אבל אם תעשו את זה, אני לא אוכל לתקן אתכם, ואז אני אהיה עצוב. תתביישו לכם!

(דיסקלייזמר: אני לא טוען שאני לא עושה טעויות. להפך, אני עושה המון מהן. אבל לזכור שהיקום לא מורכב מנרטיביום זה משהו שמומלץ לכל מי שמנסה לתאר אותו. גם קצת ענווה לא תזיק, אבל עוד לא הצלחתי למצוא כזו. מצד שני, גם הזמנה לגוגל ווייב עוד לא קיבלתי כדי שגם אני אוכל לספר לכולם כמה משעמם בגן הסגור שרק לי מותר להכנס אליו ולכם לא ניה-ניה-ניה-ניה! — אז זהו.)

זאב גלילי פרסם בבלוגו רשומה תחת הכותרת המבטיחה "ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים". ברשומה הוא מספר באריכות על ספרה של פיטרס, "מאז ומקדם" ועל מעלליו של גלילי בניסיון להביא את הספר, שהתפרסם לראשונה ב-1984, לתודעתם של הישראלים.

לא קראתי את הספר, אז אני יכול לספר רק מה טוען גלילי שיש בו:

הדבר שעורר את תשומת לבה של פיטרס שמשהו לקוי בתפיסות הרווחות לגבי הסיכסוך היה מיסמך של או"ם שמצאה, בו הוחלט לשנות את ההגדרה של פליטי 48.

ההגדרה המקובלת של פליט לפי או"ם היתה כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גרוש נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם.

הדגש היה על "מאז ומקדם". דהיינו פליט הוא מי שהתגורר במקום כל שהו מאז ומתמיד ולא נמצא במקרה במקום בעת שגורשו ממנו אנשים.

ההגדרה החדשה של האו"ם שחלה אך ורק על הפליטים הפלסטינים קבעה כי פליט הוא כל מי שהתגורר משך שנתיים בשטחה של ישראל לפני קום המדינה. מטרת השינוי בהגדרה היתה ברורה. מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית שלחצו על שינוי ההגדרה ידעו את האמת . והיא: שחלק גדול מאלה שכינו עצמם "פלסטינים" היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט, בעידוד השלטונות הבריטיים. חלקם הובאו לארץ במהלך מלחמת העולם השניה לעבודה במחנות הצבא הבריטי ונשארו כאן.

גלילי טועה, או מטעה. הרי התגובה ששלחתי בבלוג (במקור היא הייתה מפוצלת לשתיים, אבל זה לא משנה):

קשקוש מקושקש. הרי ההגדרה של פליט לפי ה-UNHCR:

A person who owing to a well-founded fear of being persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country; or who, not having a nationality and being outside the country of his former habitual residence as a result of such events, is unable or, owing to such fear, is unwilling to return to it..

שום מאז ושום מקדם. לא קראתי את הספר של פיטרס, אבל אם זה אכן הבסיס לכל הטענה שלה, אז הנה הרגע ממש שמטתי את כולו ואפשר להמשיך הלאה. אני מקווה עבור הגברת פיטרס שיכולות הבנת הנקרא והסיכום שלך גרועות עוד יותר מאלו של אנשי משרד החינוך.

אה, ורצוי גם לציין שההגדרה לא "שונתה בלחץ הליגה הערבית" ולא "במיוחד" בשביל הפלסטינים, ובטח שלא בנוסח שמובא בפוסט הקודם שלך שאתה מקשר אליו ("כל ערבי שעזב את פלסטינה-א"י בשנת 1948 ושהה בה שנתיים ייחשב גם הוא לפליט") – ולו משום שההגדרה של פליט פלסטיני היא נפרדת לחלוטין מהגדרת הפליט הרגילה. זו האחרונה כפופה ל-UNHCR, בעוד שהגדרת הפליטים הפלסטינים היא עניינו של ה-UNRWA. ההגדרה של UNHCR בכלל הייתה מוגבלת לגבולות אירופה בלבד עד שנות ה-60, בעוד שההגדרה של אונר"א נכתבה בראשית שנות ה-50 – ומכאן מובן מאליו שאי אפשר לדבר על "שינוי" ההגדרה הגלובלית עבור המקרה הפלסטיני. לא הייתה הגדרה גלובלית כשאונר"א הגדירו את הפליט הפלסטיני כפי שהגדירו.

–

כמובן, כל העסק הזה לא צריך לעניין אתכם בכלל. העניין הוא שתגובות שנשלחות לבלוג של גלילי מעוכבות לפני הפרסום, ומתפרסמות רק אחרי שהן מקבלות את אישורו של גלילי עצמו. שתי התגובות שלי נמחקו. רק במקרה מותקן אצלי תוסף ששומר עותק של כל טקסט שאני מכניס לתיבת טקסט (TextArea Cache – תוסף מומלץ בחום!). אילולא התוסף הזה, מה שכתבתי לגלילי היה הולך לאיבוד.

העניין הוא שיש חסך משמעותי באינטגריטי של מישהו שטוען בעד הכתבת תוכנית לימודים מסויימת לילדי ישראל (וחייליה), אבל אינו מוכן לתת במה לביקורת אלמנטרית לחלוטין על הדברים שהוא כותב. שלא תבינו אותי לא נכון – זה שהוא כותב בלוג לא אומר שהוא חייב לתת במה לכל מגיב. זה האתר שלו והוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה. אבל יש טעם משמעותי לפגם במי שרוצה להשפיע על הדיון הציבורי אבל לא מסכים לאפשר קיומו של דיון ציבורי שכזה מעל הבמה הציבורית שלו. בכלל, לו הייתי מתעניין בתכנים של גלילי, הייתה לי בעיה משמעותית להמשיך לעשות כן כעת משאני יודע שהתגובות לבלוג שלו מסוננות לא רק על סמך אי אלו שיקולים לגיטימיים כלשהם, אלא גם על סמך אי הסכמה עם דעתו של הכותב.

לאחרונה בישמאל התפרסמו תגובות של מגיב אחד שכללו הכחשת שואה ושאר ביטויים של אנטישמיות. חברי הבלוג כולם הסכימו מיד שמדובר בחציית גבול שלא נסכים לתת לה יד, והתגובות הוסרו. באייל הקורא הוגדרו תנאים פחות או יותר ברורים להסרת תגובות, תחת המטריה הכללית של ההצהרה שהמטרה של האתר היא לקדם דיון ציבורי פתוח ורציני. זה לא שאני מתנגד באופן כולל ומוחלט להסרת תגובות, וברור לי כי צריך וראוי לפעמים לסנן דברים שחוצים קווים אדומים. אבל מי שמסנן תגובות פשוט בגלל שהוא לא מסכים עם כותבן, לדעתי האישית, לא שווה את תשומת הלב שלי.

–

(טמבל שכמותי, שכחתי את הסיומת שתכננתי!) האירוניה פה היא שגלילי אשם בדיוק במה שפיטרס הואשמה בו: העדפה מופרזת לעובדות שתואמות את התזה שלה תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שסותר אותה. אי אפשר לנהל ככה דיון.

אם יש טקסטים שמעלים לי את הנרווים, אלו טקסטים שמניחים שאנשים אחרים הם מטומטמים. חוק הדמוקרטיה של דובי, למשל, הוא נגזרת אחת של זה: אם הכותב חושב שאני, הקורא, מספיק דביל כדי שלא אדע מה מקור המילה דמוקרטיה (אהם, אהם), אז לי, כקורא, לא ממש אכפת מה יש לו לומר. באופן דומה, כאשר כותב נוטל טקסט שאנשים חכמים השקיעו בו את מיטב זמנם, ופוטר אותו בזלזול (אהם), זה לא ממש עושה לי חשק להתעמק במה שיש לאיש לומר. זה בעיקר עושה לי חשק לדפוק לו את הלפטופ בראש.

אני רואה את הבעיה הזו הרבה פעמים אצל סטודנטים. אומרים להם "תבקרו את הטקסט", אבל כשהם שומעים "ביקורת" הם מבינים "ביקורת שלילית", כי זו אחת המשמעויות הנפוצות של המילה. להיות ביקורתי, עבורם, משמעו להיות שלילי. אני לא מוציא את עצמי מהקבוצה הזו. במשך תקופה ארוכה מאוד אני הבנתי את המטרה של כתיבת טקסט ביקורתי כניסיון להצביע על כל הכשלים של הטקט המקורי, ולהראות שהכותב הוא טמבל. עד שאחד המרצים שלי גער בנו פעם בעקבות איזו עבודה שהגשנו: אתם צריכים לנסות קצת להסתובב עם התאוריה עליכם, לראות עד כמה היא מתאימה לכם, לראות עם מה היא מסתדרת ומה מחמיא לה. אחר כך אתם יכולים להתעסק עם איפה היא לוחצת ואיך רמת הגימור.

אפשר — צריך — להצביע על כשלים של תאוריה. אבל לכל טקסט שנראה כאילו הוא מכבד את קוראיו צריך לגשת, ראשית כל, במידה של כבוד. צריך לתת לכותב להנות מהספק, שאם הוא מתעלם ממשהו שנראה לנו מובן מאליו, אולי יש סיבה שהוא לא מתייחס לנושא; אולי אנחנו טועים? אולי ההסבר טוב גם בלי לכלול את מה שאנחנו חושבים שצריך להיות שם? בסופו של דבר, הרי, אנחנו צריכים לזכור שהכותב הטוב אינו מתייחס לקוראים כאילו הם אימבצילים, ומכוון את הטקסט לרמת ידע מסויימת. טקסט שמכוון לקורא אקדמאי יניח מספר הנחות יסוד לגבי הידע של הקורא, שלאו דווקא מתקיימות אצל הקורא ההדיוט, וזה לגמרי לגיטימי. בדיוק בגלל זה צריך ללמוד את היסוד לפני שמתחילים לקורא טקסטים מתקדמים יותר. אבל אם קרה המקרה ואתה קורא טקסט מתקדם לפני שלמדת את היסוד, אולי עדיף להאשים את עצמך ולא את הטקסט.

רק אחרי שנתנו את כל הקרדיט האפשרי, וזיהינו את התרומה של הטקסט להבנה שלנו את הנושא, והצלחנו, אולי, אפילו לחשוב על שימושים נוספים לתאוריה הזו מעבר למה שתואר בה, ועדיין נשארנו עם כשל כלשהו בתאוריה, אפשר להצביע עליו ככזה. שוב, תמיד, מתוך כבוד לכותב הטקסט. אין משפט שמרגיז אותי יותר אצל סטודנט מאשר "מה ש-X (מומחה בעל שם עולמי בתחום) לא קולט זה ש…". שלא לדבר על אלו שמקטלגים זרמים שלמים של מחשבה כמפגרים. כי כאשר אתם מזלזלים בטקסטים שאתם קוראים וכותבים ביקורת מזלזלת בהם, אתם בראש ובראשונה מזלזלים בקורא שלכם.

בפעם הבאה שאתם מתבקשים לבקר טקסט, הוסיפו נדבך נוסף לתרגיל: נסו למצוא שימוש מקורי לתאוריה המוצגת, מעבר לשימוש שהוצע על-ידי הכותב עצמו. אני, למשל, ניסיתי להראות כיצד ה"לוגיקה של הפעולה הקולקטיבית" של אולסן יכולה לשמש להסביר תופעות כמו קוד פתוח או וויקיפדיה – דוגמאות שאצל רבים יכולות דווקא לשמש ההוכחה לקוצר הראייה של אולסן. תאמינו לי, זה מרענן. ולעזאזל, תנו לי, כקורא שלכם, קצת קרדיט. אני לא כזה אהבל.

בקצב הנוכחי, עד שאני אסיים את התזה שלי על ההתמודדות של ישראל עם הניגודים שבין אזרחות ליברלית ללאומיות אתנית, זו כבר לא תהיה תזה במדע המדינה, אלא בהיסטוריה.

–

מקובל בימינו להשוות את הצעות החוק החדשות שזכו לתמיכת הממשלה – זו של אלכס מילר לאסור על ציון הנכבה, וזו של זבולון אורלב האוסרת פרסומים השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית^[1] – לחקיקה ברייך השלישי. אני חושש שההשוואה הזו קצת לא הוגנת. כלפי הגרמנים, כמובן. אלו טרחו, לאחר שהתעוררו מהסיוט שהעבירו את העולם כולו, לחוקק חוק האוסר על הכחשת רצח העם שביצעו, והקדישו ועדיין מקדישים משאבים רבים להנצחת עשרות המיליונים שנרצחו בידיהם.

אז הגרמנים חוקקו חוק שמגביל את חופש הדיבור, ועכשיו אנחנו רוצים להגביל את חופש הדיבור. אז להתקטנן על זה שהם אוסרים על הכחשת השואה שהמיטו, וח"כ מילר רוצה לאסור על אזכור העוולות שאנחנו עשינו? עזבו אתכם.

אבל האמת היא שאם כבר, ישראל של מילר מזכירה יותר את טורקיה. לטורקים יש סעיף נחמד בחוקה שאוסר עלבון ל"טורקיוּת". מסתבר שלהזכיר לטורקים שהם רצחו כמו ארמנים, ככה, שניים, שלושה, מ-קסי-מום מיליון וחצי, זה מעליב את הלאום הטורקי. על כן, כבר כמה וכמה פעמים הועמדו למשפט אינטלקטואלים טורקים שהעזו לטעון שהיה שם משהו. דה-פקטו, אפשר להגיד שהחוק הטורקי אוסר על הכרה בקיומה של שואת הארמנים.

אז בטורקיה זה דה-פקטו. אצלנו זה יהיה דה-יורה. ביג דיל.

תשאלו – למה הם יכולים ואנחנו לא? ובכן, חלק מזה זה שישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה מתוקנת, בעוד הטורקים לא ממש לחוצים על הקטע. אבל בעוד שאצל הטורקים נעשים צעדים לשיפור המצב – האיחוד האירופי זה יופי של תמריץ – אצלנו עושה רושם שהמצב רק הולך ומחמיר.

–

אם וכאשר יעבור החוק הזה, אני מציע לציין את יום כניסתו לספר החוקים הישראלי כיום הנכבה הלאומי – יום בו נְלמד ונִלמד גם על העוולות שנעשו לפלסטינים בעת הקמת המדינה, וגם על האסון שקרה למדינה הזו, זו שאהבנו, כשמנהיגיה איבדו את הבושה והחלו להשתין על החירות והשיוויון הישר מהמקפצה.

1. הצעת החוק הזו היא כל כך פרדוקסלית, עד כי יש לחשוש שאם וכאשר תעבור, ספר החוקים הישראלי יקרוס לתוך עצמו ויהפוך לחור שחור שיבלע את המדינה כולה [↩]

כל טקסט (פרט לספרי מבוא) שמתחיל באטימולוגיה של המילה "דמוקרטיה" יהיה גרוע, מעצבן ויוכיח שלכותבו אין מושג מה זו דמוקרטיה.

(חוק זה הוא מקרה פרטי של הכלל שמעודד אנשים שלא לפתוח טקסטים במילים "מילון אוקספורד/אבן-שושן מפרש את המילה X כ…").

דובי (בודק עבודות)

גם אני מצטרף לקמפיין המחאה של יוסי גורביץ כנגד דרישתו של ליברמן לחתימה על הצהרת נאמנות למדינה כדי לשמור על האזרחות הישראלית. גם אני מצהיר שאסרב לחתום על הצהרת נאמנות שכזו, ואתנגד בכל כלי אפשרי ליישום תוכנית כזו לשם שלילת אזרחותם של אזרחי ישראל הערבים. ברור לי שאני משחק כאן לידיו של הנלוז הנ"ל שבסך הכל רוצה להוציא את עצמו גבר גבר בעיני הימין הבהמי של ישראל, אבל יש דברים שאי-אפשר שיאמרו ויתקבלו בשיוויון נפש – אפילו אם איש אינו מצפה שהדברים ייושמו באמת – כפי שקורה כעת בישראל.

דברים כאלה גורמים לי לחשוב שאולי כדאי לי לחזור לרעיון של להוציא אזרחות זרה.

מיטיבי הלכת בבלוג יזכרו שאשתי קוראת לעיתים את פורום אוטיזם אספרגר ו-PDD בתפוז (כי היא פסיכית). היום היא סיפרה לי על סיפור שאחת מהמשתתפות הקבועות בפורום סיפרה שם, וחשבתי שכדאי להביא את הדברים גם כאן:

אותה אשה היא אם לילד עם אוטיזם ברמת תפקוד גבוהה יחסית. היא מנצלת הזדמנויות כשהם יוצאים כדי ללמד את הילד להתמודד עם מצבים שונים, למשל – לקנות פיצה. כך היה כאשר הן עצרו ביחד ב"פיצה שרגא" שבדיזינגוף סנטר:

בהתרגשות קלה ובקול רועד הגיש בני למוכר את השטר ואמר בנימוס: "אפשר לקבל בבקשה פיצה ומיץ ענבים".
המוכר התעלם ממנו לחלוטין ופנה למישהו אחר שרק נכנס לחנות כדי לקבל את הזמנתו למרות שאנחנו היינו שם הרבה לפניו.
אמרתי לבני שיחכה בסבלנות עד שהמוכר יסיים לשרת את הלקוח שרק נכנס לחנות.
כשזה יצא ביקש בני שוב בנימוס פיצה ומיץ ענבים ושוב נתקל בהתעלמות מצידו של המוכר כשזה פונה שוב ללקוחה אחרת שרק נכנסה לחנות. שוב חיכינו בסבלנות. בפעם השלישית כשבני פנה אליו באותה בקשה, (והפעם לא נכנסו שום לקוחות חדשים למקום), התעלם ממנו שוב המוכר ובחוצפתו פנה אלי ובקול נרגז אמר "מה בשבילך גברת?" אני בלעתי שוב את הרוק ואמרתי לו בשקט (עדיין ניסיתי לשמור על ארשת רגועה), "הילד מבקש ממך כבר בפעם השלישית מה שהוא רוצה". ואז התפרץ עלי המוכר "שרגא" ובצעקות סינן לעברנו, "פה זה לא בית-ספר ולי אין זמן שתלמדי את הילד מה להגיד לי, אני לא מוכן לבזבז את הזמן בלימודים שלכם, אם את רוצה משהו אז תגידי לי את". והכול בצעקות ולפני הילדים.

ליבי נפל, הסתכלתי על בני ועל ידו שעדיין הייתה מושטת עם השטר של 20 השקלים, והדמעות כבר חנקו את גרוני. המוכר ייבש אותו ובני הטהור בכלל לא הבין מה קרה. הוא לא ידע שהוא צריך להיעלב מההתנהגות הבוטה. אני כמובן נפגעתי בשבילו עד עמקי נשמתי.

(כאן)

על פי התגובות בפורום, עושה רושם שאותו סוחר פיצה מתנהג בצורה כזו ללקוחות שלו באופן כללי, מה שמעלה את השאלה למה אנשים בכלל קונים שם. אך אדם שנוהג כך בילד, לא כל שכן ילד עם מוגבלות, אינו ראוי לדעתי לכספם של אנשים הגונים. אם אתם באזור דיזינגוף סנטר ונפשכם חשקה בפיצה, אל תכנסו ל"פיצה שרגא". שמעתי שיש סניף של עגבניה באזור. ממה שאני זוכר הם עושים יופי של פיצות.

הנה משהו שהרבה זמן יושב לי במאחורה של המוח, ומשהו שקראתי העיר:

אחת הבעיות המרכזיות של מחקר כמותני במדע המדינה הוא שבהכרח, כאשר אנחנו רוצים להשתמש במדינות כיחידת הניתוח שלנו (להבדיל, למשל, מאנשים), מספר המקרים שנוכל לחקור יהיה קטן. אם אנחנו רוצים לחקור מדינות דמוקרטיות – קטן עוד יותר. ואם יש לנו מגבלות ריאליות של תקציב, המחקר שלנו יתבסס על מחקר של מספר מאוד קטן של מדינות – בין שתיים לחמש, אני חושב, מכסה את רוב המחקר ההשוואתי.

זה, כמובן, לגמרי לגיטימי ומובן. אין לנו באמת ברירה אחרת. אם אנחנו רוצים מחקרים מעמיקים שלא רק מגלחים נתונים סטטיסטיים זמינים לגבי מספר גדול של מדינות, אי אפשר לצפות מהחוקרים לעסוק ביותר מדי מדינות. כשלפחות רבע מהמחקרים ה"השוואתיים" עוסקים במדינה אחת בלבד, 2-5 מדינות כבר נשמע לא רע.

הבעיה, כמו שאני רואה אותה, היא בפרשנות שניתנת למחקרים כאלו, לפעמים על ידי החוקרים עצמם, אבל פעמים רבות על-ידי הקוראים בלבד, אולי בגלל שאנחנו כבר רגילים לחשוב ככה. למה אני מתכוון? אני מתכוון לתפיסה שהדפוסים שמתגלים במחקרים הללו מובנים כ"נטייה הסתברותית". כלומר, לדוגמא, אמירות כמו "מדינות דמוקרטיות בעלות מערכת רב-מפלגתית יטו לעשות כך וכך יותר מאשר מדינות דמוקרטיות בעלות מערכת דו-מפלגתית". אני בטוח שלסטטיסטיקאים שביניכם אני לא צריך להסביר למה אמירה כזו היא מגוחכת כשהיא מבוססת על מחקר על n קטן, אבל ליתר אנסה להסביר בכל זאת, בסוג של הסבר על דרך השלילה.

בואו נניח שיש לנו מחקר שטוען "מדינות דמוקרטיות עם מערכת דו-מפלגתית לעולם לא תבחרנה נשים למשרה האקזקוטיבית העליונה". זה מחקר שקל מאוד להפריך. צריך להגיד רק, נגיד, "תאצ'ר". זהו. המחקר הופרך. עכשיו דמיינו לכם את אותה מסקנה מנוסחת בצורה הסתברותית: "ההסתברות של מדינות דמוקרטיות עם מערכת דו-מפלגתית לבחור אשה למשרה האקזקוטיבית העליונה קטנה יותר מזו של מדינות עם מערכת רב-מפלגתית". תתחדשו! יש לכם תאוריה שאי אפשר להפריך. למה? כי עם n קטן כל כך של מדינות, כל הפרש שתצליחו להראות בין מספר המדינות הרב-מפלגתיות שבחרו אישה לראשות הממשלה/נשיאות לבין נספר המדינות הדו-מפלגתיות שעשו כן, יפול בתוך תחום השגיאה הסטטיסטית. אי אפשר להפריך מחקר כזה, כי לא משנה כמה דוגמאות נגד נביא, הטענה ש"זו נטייה הסתברותית" תמנע מאיתנו להגיע להפרכה לוגית של הטענה, מכיוון שבסופו של דבר, המשמעות היא "לפעמים מדינות דמוקרטיות בוחרות נשים לראשות הממשלה", וכל הקשקוש לגבי רב-מפלגתי או דו-מפלגתי לא באמת אומר שום דבר קונקרטי.

אז כשאנחנו יושבים סביב שולחן הסמינר ודנים במחקר מסויים, ומישהו מעלה טענה מהסוג ההסתברותי לגבי מדינות, ואני מציג דוגמת נגד, זה מקפיץ לי את הפיוזים כשהתשובה היא "זה הסתברותי". כדי לטעון טענה הסתברותית אתה צריך לבצע מחקר הסתברותי. מחקר השוואתי, כלומר, עם n קטן מאוד, אינו הסתברותי, ואינו יכול להפיק טענות הסתברותיות. הוא יכול להפיק או הכללות אוניברסליות ("כל המדינות…"), או טענות קונקרטיות לגבי המקרים שנבחנו ("בארה"ב…, ולעומת זאת בגרמניה…"), או שגיאות.

זהו, הורדתי מהלב.

אני יודע שזו דפיקות רצינית שלי, אבל מאוד התלהבתי היום, כשהסתכלתי על התדפיסים שקיבלתי מהאוניברסיטה עבור התואר השני שלי^[1], ושמתי לב שקיבלתי תואר בהצטיינות יתרה.

בסוף התואר הראשון, משום מה, החלטתי שאני רוצה להגיע לטקס חלוקת התארים. זה טקס משעמם, מיותר, ואף אחד לא באמת בא אליו חוץ מאלו שקיבלו תואר בהצטיינות ואז הם צועדים בסך אל הבמה עם הגלימות המעצבנות שלהם ומנופפים למצלמה של אמא עם חיוך מעצבן. כן, אני מקנא, כי אני, כזכור, זונת צומי.

אשתי (חברתי, בזמנו) צחקה עלי כשאמרתי שזה מציק לי, ושאני הולך להתאמץ לקבל את התואר השני בהצטיינות. והנה, קיבלתי בהצטיינות, ואפילו לא הלכתי לטקס החלוקה, כי אני פה בקנדה והטקס מאחורי חומותיה הבצורות של ירושלים הנצורה.

אז אני אחפש את הצומי שלי בקרבכם, קוראי הנאמנים: ספרו לי כמה אני נפלא וחכם, ושוו בנפשכם כמה מעצבן הייתי נראה בגלימה וחיוך אדיוטי.

1. אני צריך להגיש אותם כדי לקבל מלגה שאני לא מעוניין בה, כי היא רק תעלה לי כסף בחישוב הסופי. עזבו, זה מסובך. [↩]