לא שומעים!

(מקור. ותודה לטמקא שהביאוני עד הלום.)

הצטרפתי למין האנושי וצפיתי סוף סוף באוואטר. הרבה ביקורות נכתבו כבר על הסרט הזה, ואין לי כוונה להכנס לדיון סביב הסוגיות הקולוניאליסטיות, הפאנתאיסטיות או השושואיסטיות. אני רוצה דווקא להתערב בשאלה הטכנית של התלת-מימד.

דיסקלייזמרים: א. זה היה סרט התלת-מימד הראשון שלי (טוב, חוץ מהסיוט ברחוב אלם חמש שכלל כמה דקות של תלת מימד); ב. אני סבלתי רוב הסרט מחוסר התאמת בוטה בין משקפי התלת-מימד למשקפי הראיה שלי, מה שמן הסתם פגע בהנאה שלי מהעסק. אי אפשר לתת אופציה של משקפי תלת מימד שמתלבשים על משקפיים רגילים? הייתי מניח שקהל היעד של הסרט כולל הרבה מרכיבי משקפיים…

ועכשיו לענייננו:

התלת-מימד אינו תורם לסרט מבחינה עלילתית – הוא לא נועד לתרום לסרט – הוא תורם לו מבחינה חוויתית. הוא תורם, או לפחות אמור לתרום, לאימרסיה של הצופה בתוך העולם. זוכרים את הסיפור הזה על האנשים שצפו לראשונה בקולנוע בסרט שהראה רכבת מתקרבת למצלמה וברחו כי חשבו שהם הולכים להדרס? אז את התחושה הזו מנסה התלת-מימד לשחזר (רק, כאילו, בלי הדביליות). יש רק שתי בעיות שמונעות מהשאיפה להתממש.

הטכנולוגיה לא לגמרי בשלה. כשעל המסך מופיעים מספר עצמים במרחקים שונים מהצופה, אפשר בקלות להבחין בהפרש הזה – זה, בעצם, עיקר האפקט התלת-ממדי המופק על-ידי הטכנולוגיה הנוכחית. אבל כל עצם בפני עצמו נראה שטוח לגמרי. השילוב גורם לסרט להראות כמו ערימה של תפאורות ודמויות קרטון שנעות על המסך, במה שהזכיר לי בעיקר תמונות "תלת-ממדיות" ישנות שפשוט כללו כמה שכבות של עצמים שהורכבו על-גבי תמונת רקע. למרבה האירוניה, דווקא העצמים שנוצרו באנימציה ממוחשבת (שהם, יש להודות, הרוב בסרט הזה) אינם סובלים מהבעיה הזו. אוואטר, לפיכך, נראה כמו היפוך מוזר של רוג'ר רביט: דמויות האנימציה מרגישות אמיתיות, בעוד שהאנשים המצולמים מרגישים "מודבקים" על גבי הסצינה. מצד שני, בסרט הזה, אולי זה קצת מכוון.

עוד לא פיתחנו טכניקות צילום מתאימות לסרטים תלת-ממדיים. הסרטים העלילתיים הראשונים נראו כמו תאטרון מצולם – הקלוז-אפ הראשון, אלמנט קלאסי של קולנוע שאי אפשר לבצע בתאטרון, לא הופיע אלא כמה עשורים אחרי המצאת הקולנוע. הסרטים המדברים הראשונים לא ידעו כל כך מה לעשות עם הקול של השחקנים. חרף המעבר המהיר של האולפנים עצמם לסרטים מדברים (שקצת מזכיר את המוות המהיר של האנימציה הקלאסית והמעבר לאנימציה ממוחשבת – ומאותה סיבה: הצלחה כלכלית של האחרונים), הבמאים התקשו למצוא שימוש לקול. מבקרים רבים, למרבה האירוניה, התלוננו על כך שהכנסת הקול לסרטים הפכה אותם לחיקוי חיוור לתיאטרון במקום להיות צורה עצמאית של אמנות.

המעבר ממדיום אחד לאחר מצריך שינויים משמעותיים בצורת החשיבה של היוצר על הצורה בה הצופה חווה את התוצר הסופי. אחת הבעיות בתסכיתי דוקטור הו המוקדמים של "ביג פיניש"^[1] הייתה הקושי של הכותבים להתאים את החשיבה שלהם מחשיבה ויזואלית לחשיבה קולית בלבד. כתוצאה מכך, רבים מהתסכיתים המוקדמים עושים שימוש יתר בשחקנים כתחליפי תמונה: הם מתארים את מה שהם רואים, מה שפוגע מאוד באמינות של הסצינה – אדם נורמלי לא יתאר בכזה פירוט את מה שכל אנשים שסביבו יכולים לראות בבירור.^[2] כך גם במעבר שמרגיש פחות מהפכני, מקולנוע דו-ממדי לקולנוע תלת-ממדי. העניין הוא שהרבה מהקונבנציות והטכניקות שהתפתחו בקולנוע הדו-ממדי התחילו את דרכן ברצון להתגבר על המגבלה הדו-ממדית ולהכניס את הצופה לתוך הסרט. כשאותן קונבנציות צילום מועברות ישירות לתוך סרט תלת-ממדי, התוצאה מבלבלת ומוזרה, בדיוק כמו שהעברת הקונבנציות של הסרט האילם ישירות לתוך הסרט המדבר היו יוצרות תחושה מוזרה והסרט לא היה "מסתדר".

תחשבו, למשל, על הפוקוס. הפוקוס הוא האמצעי של הבמאי לרכז את תשומת הלב שלנו בדבר אחד בזמן שקורים עוד הרבה דברים מסביב. כשהבמאי רוצה שהעין שלנו תוכל להתרוצץ חופשי, הוא מצלם שוט מספיק רחב כך שכל הדברים שאנחנו עשויים לרצות להסתכל עליהם יהיו פחות או יותר בפוקוס. מסיבה טכנית כלשהי, זה לא עובד כך בתלת-ממד. אפשר לקחת לדוגמא את אחת הסצינות המוקדמות בסרט (הראשונה?), בה רואים את הגיבור יוצא מתא השינה שלו ומתארגן לעזיבת החללית בה נסע. התמונה רחבה מאוד, ואפשר לראות דמויות אחרות, גם ברקע וגם מקדימה, עושות כל מני דברים – אבל רק דמות הגיבור בפוקוס. מדובר בשוט ארוך מאוד, רחב מאוד, שכמעט שמתחנן שנריץ את העיניים על כולו. אבל העיניים שלנו נתקלות בבעיה: התמונה שהן רואות מצליחה לגרום להן לחשוב שהיא תלת-ממדית, אבל הן לא מצליחות להתפקס על עצמים במרחקים שונים. לי, אישית, זה עשה כאב ראש, ונאלצתי להתמקד באופן מודע בעצמים שהבמאי פיקס עבורי. במקום שאני ארגיש בתוך החללית, העובדה שאני צופה בסרט (תלת-ממדי!) רק התחדדה עבורי. אותה תחושה חזרה בכל פעם שהצילום, בהתאם לקונבנציות של סרטים דו-ממדיים, הוסיף עצמים בקדמת התמונה שהיו מחוץ לפוקוס (מרפק של חייל בקדמת שורת החיילים שלאורכה אנחנו מסתכלים, רכב נע בקדמת שדה בתמונה רחבה וכן הלאה) – העין רוצה להתפקס, לא מצליחה, ואני נעשה מודע לאפקט במקום שהוא ישקע ברקע.

שוב, דווקא בסצינות בהן כמעט הכל היה אנימציה ממוחשבת, הבעיה לא חזרה על עצמה, אז אני מניח שיש כאן בעיה טכנית מסוימת, אבל הצילום בסרט לא ניסה להתמודד עם המגבלה הזו (שכאמור, נוצרה בכלל בגלל שבמאים רצו להתגבר על המגבלות של דו-ממד, ויצרו קונבנציות מתאימות). אם לשפוט לפי ההיסטוריה, ידרשו עשור או שניים כדי שבמאים יגבשו סט קונבנציות חדש שידע להוציא את המקסימום מהתלת-ממד (בהנחה שמספיק במאים ישקיעו ביצירת סרטים כאלו בשנים הקרובות).

לכן, בעיני אוואטר אינו באמת "סרט תלת-ממד", אלא סרט בתלת-ממד – סרט דו-ממדי שמוצג בתלת-ממד. סרטי תלת-הממד האמיתיים יכללו לא רק את הטכנולוגיה המתקדמת, אלא גם את הטכניקה המתאימה להם.

1. ביג פיניש קיבלו בשנות ה-90 הרשאה מה-BBC ליצור תסכיתים בהשתתפות הדוקטורים החמישי, השישי, השביעי והשמיני. [↩]
2. בהמשך עברו כותבי התסכיתים לכתוב הרבה על "מפלצות מבוססות קול", מה שיותר מתאים למדיום, אבל התחיל לחזור על עצמו בשלב כלשהו. [↩]

אני עוקב בצער מהול בשמחה אחר הקמפיין המתמשך בנושא העובדים הזרים וילדיהם. שמחה, כי תמיד עושה לי טוב על הלב לראות קמפיין ציבורי שמיועד כל כולו להגנה על זכויות האדם של אנשים שהם, בסופו של דבר, "האחר" – קמפיין שלא נועד לסייע לתומכים בו, אלא לקבוצה מוחלשת שאין לה את הקול כדי למחות כנגד העוול שנעשה לה.

הצער הוא על הרצון העז של ישראלים רבים להפטר מהעובדים הזרים משום שהם רואים בהם נטע זר שיפגע בציבוריות הישראלית. זה חורג מסלידה סתם מהגזענות הלא-כל-כך סמויה שבבסיס הפעולות של עו"ז. עצוב לי שאותו ציבור בישראל אפילו לא מצליח להבין על איזו חוויה נפלאה הוא מוותר בכזו חדווה. חבל לי שהם לא מודעים למתנה המדהימה שמעניקים אותם ילדי עובדים זרים לישראלים שלומדים יחד איתם בכיתה.

אם לא הייתי מקבל שום דבר אחר מהשהות שלי בקנדה, זה עדיין היה שווה את זה כדי לזכות ללמוד בסביבה רב-תרבותית אמיתית, וכדי שבני יזכה לחוות את השנים הפורמטיביות שלו בסביבה כזו.^[1] אין לי ספק שהעובדה שבחוג החברים, המכרים והשכנים שלי יש לבנונית, סודני, פיליפינית, כמה סינים, קוריאני, ניגרי, גרמניה, איראנים, שתי טורקיות, ארמנית, בוליבאי(?), ברזילאי, מקסיקנית, מספר צרפתים, ועוד אינספור אנשים שאף פעם לא טרחתי לשאול אותם מאיפה הם, היא משהו שמשנה את התפיסה שלי לגבי לאום בכלל והלאום שלי בפרט. וכך גם בגן של הילד, בנוסף לכמה "סתם" קנדים לבנים יש גם ילדה ממשפחה מוסלמית, ילדה רומניה, ילד שאמו סינית (ואביו יהודי – אבל בואו נגיד שאם תראו אותו, תתקשו להאמין שקוראים לו דניאל רוזן), שני ילדים שחורים, גננת אחת איטלקיה, אחת יווניה, אחת מהקריביים ועוד ועוד.

זה לא שהילד לא מבחין בהבדלים בין אנשים – יום אחד הוא דיווח לי שהגננת מייוויס חומה – אלא שהוא לא מייחס להבדלים הללו חשיבות כלשהי. אין לי ספק קל שבקלים שחוויות הילדות הללו יעזרו לו לגדול ולהיות אדם טוב יותר ממני.

בדיוק אתמול חשבתי לעצמי שמה שישראל צריכה זה בדיוק ההפך מתוכנית "תגלית" (או "בירת'רייט", או איך שהם לא קוראים לתוכנית הזו שמביאה צעירים יהודים לביקור של כמה חודשים או שנה בארץ) – ישראל צריכה תוכנית שתשלח ישראלים לקנדה או אוסטרליה לשנה שנתיים, כדי שיזכו להבין מהי רב-תרבותיות ומה היא נותנת לאדם.^[2]

אולי ככה הם יבינו כמה מזל יש לילדים האלו שזכו ללמוד בבית הספר ביאליק בת"א.

1. ויש מעט דברים שמדכאים אותי כמו לראות ישראלים שהיגרו לקנדה והביאו את כל השנאה שלהם איתם – הם דוחפים את הראש עמוק בתוך התחת של הקהילה הישראלית, ומסרבים לקיים כל מגע שאינו עסקי גרידא עם מהגרים אחרים – וכשיש מגע כזה, הוא בא רק בצורה של ויכוח אלים, הפגנות וכיו"ב. [↩]
2. לא, אני לא טוען שזה יפתור את כל בעיותינו בדיוק כמו שאני לא חושב שתוכניות למפגשי יהודים-ערבים יפתרו את הבעיות שלנו. אבל לפחות זה ישנה לנו קצת את הפרספקטיבה. [↩]

הנה סיפור שיש שתי דרכים לספר אותו, שתיהן מעניינות ומפתיעות, שתיהן נכונות. אז למה לספר אותו רק בדרך אחת?

א. ב-2003 התחיל מייקל מוחמד נייט, אמריקאי ממוצא אירי שהתאסלם בנערותו, לפרסם באופן עצמאי ספר שכתב, בשם The Taqwacores. הספר תיאר קהילה דמיונית של מוסלמים צעירים שטיפחו תרבות אנטי-ממסדית, פאנקיסטית, שפועלת בבית בבאפלו שם מתערבבות מסיבות סמים בתפילות משותפות. נייט המציא בספר ז'אנר מוזיקלי של פאנק מוסלמי – תדמיינו איך היה נראה ה"רוק הנוצרי" אם החננות ששרים אותו היו מוכנים לבעוט לכמרים שלהם בביצים. הספר אמנם הופץ בתחילה באופן מחתרתי למדי, אך עד מהרה התגלה על ידי הוצאת ספרים וזכה לתפוצה רחבה יותר (הספר גם הפך לסרט עלילתי שצפוי לצאת לקולנוע בקרוב).

מה שמדהים בסיפור של הספר של נייט הוא שרבים מהצעירים המוסלמים שגילו את הספר החליטו להפוך את הסיפור הבדיוני הזה למציאות, והפאנק המוסלמי, שזכה לכינוי "טקוואקור", הפך לז'אנר מוזיקלי שקיים במציאות. יתר על כן – מוסלמים רבים ראו במסר של נייט את אותו הזיק שחסר להם בתרבותם, וכך גם התרבות שתיאר סביב אותו ז'אנר מוזיקלי הפכה לסגנון חיים אמיתי שמובילים אותם צעירים, למרבה אי הנוחות של הוריהם ושל מנהיגי הקהילות המוסלמיות בהן הם חיים.

נייט, שממשיך לפרסם מאמרים וספרים, מוביל תנועה מהפכנית בתוך האיסלאם האמריקאי, שכדאי לכולם לעקוב אחריה.

ב. חשבתם שאתם יודעים איך נראה מוסלמי אדוק? מה הוא חושב? איזו מוזיקה הוא שומע? תחשבו שוב. סרט תיעודי חדש, Taqwacore: The Birth of Punk Islam עוקב אחרי הקהילה ההולכת ונבנית של מוסלמים צעירים שמעוררים מחדש את מה שהם רואים כעיקר מרכזי של האיסלאם, שנשכח על ידי מנהיגי הקהילות המוסלמיות ברחבי העולם: האינדיבידואליזם הטמוע עמוק בדת שאינה מאמינה בהיררכיה תיאוקרטית. הצעירים הללו, שביססו את התרבות המתפתחת שלהם על חזונו של הסופר מייקל מוחמד נייט, עושים לאיסלאם את אותה מהפכה שעשו הפרוטסטנטים לנצרות, ומערבבים את זה בכמות הגונה של תרבות הנגד השחורה בארה"ב. התוצאה היא מסמך סוציולוגי ותיאולוגי מרתק שצריך לעניין כל מי שחושב שמקומו של האיסלאם בעולם המערבי הוא אחת הסוגיות החשובות של ימינו.

(כי אין לי שום דבר קוהרנטי להגיד בימינו.)

Study: Most Children Strongly Opposed To Children’s Healthcare

(דרך Daddy Dialectic)

We were watching T.V.
Watching T.V.
We were Watching T.V.
Watching T.V.
In Tiananmen Square
Lost my baby there
My yellow rose
In her bloodstained clothes
She was a short order pastry chef
In a Dim Sum dive on the Yangtze tideway
She had shiny hair
She was the daughter of an engineer
Won't you shed a tear
For my yellow rose
My yellow rose
In her bloodstained clothes
She had perfect breasts
She had high hopes
She had almond eyes
She had yellow thighs
She was a student of philosophy
Won't you grieve with me
For my yellow rose
Shed a tear
For her bloodstained clothes
She had shiny hair
She had perfect breasts
She had high hopes
She had almond eyes
She had yellow thighs
She was the daughter of an engineer
So get out your pistols
Get out your stones
Get out your knives
Cut them to the bone
They are the lackeys of the grocer's machine
They built the dark satanic mills
That manufacture hell on earth
They bought the front row seats on Calvary
They are irrelevant to me
But I grieve for my sister
(In Chinese: People of China
Do not forget do not forget
The children who died for you
Long live the Republic)
Did we do anything after this
I've a feeling we did
We were watching T.V.
Watching T.V.
We were watching T.V.
Watching T.V.
She wore a white bandanna that said
Freedom now
She thought the Great Wall of China
Would come tumbling down
She was a student
Her father was an engineer
Won't you shed a tear
For my yellow rose
My yellow rose
In her bloodstained clothes
Her grandpa fought old Chiang Kai-shek
That no-good low-down dirty rat
Who used to order his troops
To fire on the women and children
Imagine that imagine that
And in the spring of '48
Mao Tse-tung got quite irate
And he kicked that old dictator Chiang
Out of the state of China
Chiang Kai-shek came down in Formosa
And they armed the island of Quemoy
And the shells were flying across the China Sea
And they turned Formosa into a shoe factory
Called Taiwan
And she is different from Cro-Magnon man
She's different from Anne Boleyn
She is different from the Rosenbergs
And from the unknown Jew
She is different from the unknown Nicaraguan
Half superstar half victim
She's a victor star conceptually new
And she is different from the Dodo
And from the Kankanbono
She is different from the Aztec
And from the Cherokee
She's everybody's sister
She's symbolic of our failure

She's the one in fifty million
Who can help us to be free
Because she died on T.V.

And I grieve for my sister

Watching TV, by Roger Waters, from the album Amsued to Death.

אתמול קניתי שבלולים בקופסת שימורים בסופר. עכשיו צריך לחשוב מה עושים איתם.

–

בלי קשר, אתמול ראיתי את "השומרים". שהוא לא באמת סרט גיבורי-על, אבל יופי של סרט בכל זאת. מצד שני, הרגשתי קצת מרומה כשבאתי לראות אנשים מרביצים אחד לשני וקיבלתי במקום זה הרהורים על הפוליטיקה האמריקאית.

ולא, אל תגידו לי שהייתי צריך לקרוא את הנובלה הגרפית קודם. לסרטים לא צריכה להיות רשימת קריאת חובה.

nuff said.

שלשום הצצתי לאשתי מאחורי הגב בזמן שהיא טיילה בפורומים של תפוז. אשתי הצליחה לפתח עיוורון טוטאלי לפרסומות המרצדות שקופצות עליה מכל כיוון, אבל אני לא מסוגל. מול העיניים קפצה לי לשניה פרסומת – משהו עם חיילים, ונשי, ואקס. מאוחר יותר ניסיתי למצוא את הפרסומת שוב, והגעתי לאתר של הקמפיין. העיניים נפערו לי, וישר ידעתי מה לעשות: שלחתי דוא"ל לתמונות סוציולוגיות עם תרגום של הקטעים הרלוונטיים ותשפוכת של ביקורת על המיליטריזם, הסקסיזם והטמטומיזם של הקמפיין.

עכשיו קיבלתי תשובה מגוון, והיא הפתיעה אותי מאוד: כל הסקסיזם זה מאוד נחמד ויפה, אבל כבר התרגלנו לזה מהחבר'ה של אקס. אבל היא ראתה משהו בסרטון שעניין אותה יותר. היא שאלה אותי אם התעוררה איזשהי מחאה על כך שהמטרות המצויירות אותן "תוקפים" החיילים הן בדמות גבר ערבי.

זה לא שלא ראיתי את זה קודם, אבל ייחסתי לזה אפס חשיבות. ברור שהאוייב הוא ערבי, לא? אז מה הבעיה שהמטרות הן בצורת ערבי?

אחד הדברים הטובים ביותר בסביבת הלימודים הנוכחית שלי היא הגיוון התרבותי בכל כיתה. בקורס שאני לומד כרגע יש אותי, יש שלוש מוסלמיות, אחת מהן איסמאילית, אחד הודי, אחת ארמנית, אחת קוריאנית שנשלחה לאימוץ במערב כתינוקת (מסתבר שהיה להם קטע כזה פעם), אחת דרום אמריקאית (אני חושב שממקסיקו, אבל לא בטוח), ומרצה שהיא יהודיה הולנדית שלא חיה בהולנד מאז שהתחילה את לימודיה בארה"ב בגיל 18. עם מגוון כזה של חוויות חיים, תמיד יהיה מישהו שיזהה את העיוורון התרבותי של האחרים. תמיד מישהו יצביע על הנקודה שכולנו ראינו אבל אף אחד לא שם לב אליה, כי אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב על דברים כאלו, או שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כמובנים מאליהם.

הפוסט בתמונות סוציולוגיות, אגב, צפוי להתפרסם מחר בבוקר, לשעונם. עדכון: הפוסט עלה. וגם: החבר'ה ב"פורום תרבות עברית" של תפוז לא בדיוק גורמים לי להעריך את מה שהם כנראה מכנים "תרבות עברית". (הייתי מגיב שם, אבל לא בא לי להרשם למערכת ואשתי תתעצבן אם אני אגיב תחת הזהות שלה).