לא שומעים!

אחד הצדדים העצובים של תוכנית הלימודים האינטנסיבית שלי היא שבדיוק כאשר אני נחשף לכמות אדירה של טקסטים חדשים ומעניינים, אין לי שום זמן להתעמק בהם. כשהטקסטים חורגים מתחום מדע המדינה המצב קשה עוד יותר. בספריה אליה אני בדרך כלל בורח כדי ללמוד בלי הטרדות מצד הילד, יש מדף עליו מוצגים "ספרים חדשים". הספריה אמנם כוללת ספרים מכל התחומים, אך מתמחה במיוחד בספרות אנגלית, וכך אני נתקל שם במגוון רחב של ספרים בנושאים שנראים מעניינים, ושאני לא מבין בהם כלום – שילוב שקשה לי לעמוד בפניו. בהתחלה נהגתי לרשום בפנקס שלי שמות של ספרים שאני אשאל כשיהיה לי זמן, אבל ביום האחרון של הסמסטר, תוך התעלמות בוטה מהמבחנים שעוד לפני, החלטתי לעשות מעשה ובחרתי ספר אחד מהמדף, תוך שאני מבטיח לעצמי לקרוא אותו בזריזות ולהשאיר זמן ללמוד כראוי למבחנים.

הספר הנבחר הוא "Silent Reading and the Birth of the Narrator", מאת Elspeth Jajdelska (אין לי מושג איך הוגים את זה, אז אני אנחש שהתעתיק הוא יאדלסקה. אני גם לא בטוח אם זה גבר או אישה, אז נניח שזה גבר, כי אני שוביניסט). כאמור, מדובר בתחום שאינני מבין בו דבר. היתרון של ספר שכזה הוא שכל טענה שתופיע בו תהיה חדשה לגמרי עבורי, כל רעיון יפתח בפני עולם חדש. החסרון, כמובן, הוא שאין לי שום אפשרות לדעת אם הדברים שנאמרים הם שטויות או דברי טעם. אני יכול להחליט אם אני משתכנע מהעדויות שמובאות או לא, אבל כהדיוט, השכנוע שלי הוא לא הוכחה לכלום.

הטענה המרכזית של יאדלסקה היא שבסוף המאה ה-17 חל שינוי משמעותי בצורת הכתיבה של טקסטים, אבל בעוד שחוקרים בעבר ייחסו את השינוי הזה לגידול במספר יודעי קרוא וכתוב, ההסבר הזה אינו מספק, משום שהגידול המשמעותי חל כבר בתחילת המאה הזו. ההסבר שיאדלסקה מספק, לכן, הוא שהשינוי המהותי שנוצר במהלך המאה הוא עלייתו של דור שפיתח מיומנות מספקת בקריאה כדי לאפשר קריאה דמומה (טיעון שמזכיר את "השינוי התרבותי" של אינגלהרט בעקבות עלייתו של דור שגדל אל תוך חברת השפע). קריאה דמומה מביאה לשינוי באופן קריאת הטקסט: מהקורא כדובר (שמקריא את הטקסט בקול רם לאחרים או אפילו רק לעצמו, ובכך הופך למעין מדיום שדרכו מסופר הסיפור – כמו שחקן או מספר סיפורים) לקורא כשומע (ש"מאזין" לקול פנימי שמייצג דובר שאינו גשמי, כך שאין נקודת פוקוס שמגשרת בין הדובר בטקסט לשומע, ויכולה לפרש את הדברים עבורו).

הטקסטים המושפעים אינם רק ספרות (אם כי יאדלסקה זוקף לזכות המודל של הקורא כמאזין את המעבר מהרומן המוקדם דוגמת סוויפט ודפו לרומן המודרני, המוכר לנו כיום) – השינויים בצורת כתיבת הטקסט משפיעים גם מכתבים, מאמרים בכתבי עת (שלפי יאדלסקה הם פשוט מכתבים שפורסמו בהסכמה משתמעת של כותביהם) ויומנים. הז'אנר האחרון הזה, כמובן, הוא שעניין אותי יותר מכל. יאדלסקה מתאר את השנים הללו כתקופת מעבר מיומנים פונקציונליים, שאינם כוללים הבעת רגשות (פרט לרגשות דתיים) ושמניחים שהדברים יקראו (ויוקראו) על-ידי זרים, ליומני פנאי, שדומים יותר למושג הקלאסי שיש לנו של יומן פרטי שבו מתועדים רגשות, ארועים פרטיים ומחשבות, כאשר ההנחה היא שהיומן לא יקרא על ידי זרים, אלא שהיומן עצמו הוא הוא ה"מאזין" שלנו (יאדלסקה לא מציין זאת, אבל זה בעצם היפוך של מודל הקורא כמאזין: זה לא שיש מאזין ויש דובר שאינו גשמי, אלא להפך, יש דובר (כותב היומן) ויש את היומן שמהווה מאזין שאינו גשמי). הפרק שעסק ביומנים העלה שאלות רבות, עבורי, לגבי בלוגים והאופן שאנחנו תופסים אותם. כרמל, למשל, חוקרת משחקיות בבלוגים של נערות, אבל מן הסתם היא בוחנת רק בלוגים ציבוריים. האם יש הבדל באופן ותוכן הכתיבה בין בלוג ציבורי לבין בלוג שמוגבל טכנית לחברים בלבד? מה עם בלוגים פרטיים לגמרי? רוב מערכות הבלוגים מאפשרים לאנשים לכתוב בלוג כך שהוא זמין רק להם עצמם. אין לי מושג אם יש סטטיסטיקות לגבי כמה אנשים עושים שימוש באפשרות הזו, וספק אם ניתן לבחון בלוגים כאלו בכלל, אבל בהחלט היה מעניין לעשות את ההשוואה.

אך ככל שהרעיונות שמועלים בספר מעניינים, קשה לי להגיד שהשתכנעתי. לעיתים קרובות יאדלסקה טוען טענה ומבין קטע טקסט שמדגים אותה, לטענתו, אך במקרים רבים מדי פשוט לא ראיתי את מה שהוא טוען שיש בקטע הטקסט. אולי מדובר בניואנסים שאני מפספס, אבל אז קשה לי להבין כיצד השינוי הזה אמור היה להשפיע על קהל שהוא מעצם הגדרתו פחות מיומן בקריאה מאשר כל אחד מאיתנו.

במקרים רבים אחרים יאדלסקה מסיק משמעויות מטקסטים שלא בהכרח מניבים אותן, והתוצאה היא שנדמה שהוא כופה את דעתו עליהם כדי להוכיח טענה כלשהי. במקרים מסויימים, הפרשנות של הטקסט נראית שגויה לגמרי: לא רק שהקריאה ההגיונית של הטקסט לא מובילה בהכרח לפרשנות שהוא מציע, אלא שאפילו אין דו-משמעות שמאפשרת גם את הפרשנות שלו! אחת הדוגמאות הבולטות היא קטע הטקסט הבא מתוך רובינזון קרוזו של דפו:

I Was born in the Year 1632, in the City of York, of a good Family, tho’ not of that Country, my Father being a Foreigner of Bremen, who settled first at Hull: He got a good Estate by Merchandise, and leaving off his Trade, lived afterward at York, from whence he had married my Mother, whose Relation were named Robinson, a very good Family in that Country.

ללא ספק, הטקסט זר ומוזר לקורא המודרני, בעיקר בשל התחביר המוזר (עבורנו) של משפט אחד מתמשך בלי נקודה חרף החלפת הנושאים התדירה. אבל יאדלסקה חורג מהטענה הזו. הוא טוען שהקורא כמאזין יתבלבל מקריאת הטקסט בגלל שנקודת הפוקוס שלו משתנה לעיתים תדירות, לדוגמא, ההתייחסות ליורק כ"הארץ ההיא", ומיד אחרי זה ההתייחסות לאב כ"זר מברמן" – שנראית כאילו היא מנקודת מבט של איש יורק. אבל המוזר מכל הוא שיאדלסקה מבין מתוך הפסקה הזו שנישואיו של האב עם אמו של הדובר התרחשו לפני המעבר להאל. לי נראה שכל קריאה הגיונית של הטקסט תביא את הקורא להבין שהנישואין התרחשו לאחר המעבר ליורק, ושהאם היא בת העיר. מילא רק אני, אבל בהמשך מצטט יאדלסקה מתוך תקציר של רובינזון קרוזו שהתפרסם סמוך לפרסום הספר המקורי, ושם הפרשנות זהה לזו שלי:

My father was a Native of Bremen, who Merchandizing at Hull for some time gain’d a very plentiful Fortune and married my Mother in York, who receiv’d her first Breath in that country.

על פי יאדלסקה, העורך של התקציר שינה את הארועים שתוארו במקור. אני, לצערי, אינני רואה את השינוי. בכל אופן, פרשנויות מוזרות שכאלו פזורות ברחבי הספר, כאשר התוצאה הסופית של כל זה היא שאף כי יאדלסקה מצליח להוכיח את כל ההיפותזות שלו לאורך הדרך, הוא כושל במשימה הקריטית של הוכחת הקשר בין אישוש ההיפותזות לבין אישוש התזה עצמה. כלומר, אני מסכים שיש משהו בכל אחת מהטענות הקונקרטיות שלו, אבל רוב הזמן הוא לא משכנע אותי שהמודל שלו הוא שמסביר את השינוי הנצפה.

דוגמא אחרת להתנהלות בעייתית של יאדלסקה היא בבחירת המקרים שלו. לאורך רוב הספר הוא מתמקד בכותב אחד, אדם בשם ראלף ת'ורסבי, ומשווה אותו, בעיקר, לכותב בשם אדיסון. אדיסון, על פי יאדלסקה, אימץ כבר את המודל החדש של הקורא כמאזין, וכותב בהצלחה בהתאם למודל זה. ת'ורסבי, לעומתו, עדיין אוחז במודל הישן ולא מצליח להתנתק ממנו. אבל מה שמעניין בעיקר בת'ורסבי, על פי יאדלסקה, הוא שיש לו תמריץ משמעותי לנסות ולכתוב כמו אדיסון וחבריו, והוא אכן מנסה לשנות את צורת הכתיבה שלו, אבל אינו מסוגל לכך בשל המודל המיושן שלו. ת'ורסבי הוא סוחר שהצטרף למעמד הבינוני העליון ומצא עצמו בחברת אנשי רוח. הוא שולח מכתבים לפרסום בכתב עת (Philosophical Transactions of the Royal Society), וכחלק מהנסיון שלו להשתלב בקבוצת העילית הזו, הוא מנסה לאמץ את סגנון הכתיבה שלהם. ההסבר הזה טוב ויפה, ואכן יאדלסקה מראה כיצד לאורך השנים ת'ורסבי מאמץ אלמנטים חזותיים מסויימים של הטקסטים הזוכים לפרסום (בעיקר השימוש באות גדולה בראשית שמות עצם מסויימים, והשימוש בכתב נטוי בשמות אנשים ומקומות), אבל כושל בשינוי התחביר של כתיבתו לתחביר שדומה יותר לזה של אדיסון. הבעיה עם הטענה של יאדלסקה מתגלה בפרק הרביעי, שם נידונים מכתבים ששלח ת'ורסבי לאחרים ושהם שלחו אליו: קבוצת ההתייחסות של ת'ורסבי כתבה, מבחינת התחביר, בדיוק כמותו. אפילו סופרים מוערכים כמו דפו וסוויפט כתבו עם אותו תחביר בו השתמש ת'ורסבי. הדבר אינו שולל את הטענה שהיה להם מודל מיושן של הקורא, שהביא אותם לכתוב כפי שכתבו, אבל הוא בהחלט שומט את הקרקע מתחת לטענות באשר לרצונו העז של ת'ורסבי לחקות את הסגנון המתקדם יותר.

כדאי, אולי, להסביר מה בדיוק השינויים שיאדלסקה טוען שהתקיימו במעבר מהמודל הישן לחדש. כפי שציינתי לגבי הציטוט לעיל של דפו, החלוקה למשפטים נראית מוזרה. דפו לא משתמש בסימני פיסוק כפי שאנשים בעלי ניסיון בכתיבה כיום משתמשים בהם, והוא אינו מחלק את הפסקה למשפטים כפי שהיינו מצפים מאדם מיומן בכתיבה. יאדלסקה טוען שהסיבה לכך היא שבעת הקראת טקסט בקול רם, יש סכנה מוגברת שמישהו מהקהל יראה בהפסקה ארוכה מדי בדיבור כהזדמנות או אף כסימן להעיר דבר מה או להשתתף ב"שיחה". הדבר בהחלט הגיוני בעת הקראת טקסט דידקטי כלשהו, כאשר אחד המאזינים עשוי לבקש הבהרה לגבי דבר מה, או להתווכח עם טענה שהועלתה, אבל גם בטקסט סיפורי הדבר אפשרי: חישבו על ילדים בהצגת ילדים והאופן שבו הם עשויים לנצל רגעים של שקט על הבמה כדי להשיא עצות לשחקנים (כמובן, ישנן הצגות ואף תוכניות טלוויזיה בהן מעודדים את הילדים להשתתף – בדיוק באמצעות פרק זמן של שקט שבמהלכו הילדים יכולים להשיב על שאלה שנשאלה). הכותב שמניח שדבריו יוקראו (מודל הקורא כדובר), על כן, צריך להתמודד עם הבעיה הזו. על פי יאדלסקה, דרך ההתמודדות בכתב דומה לדרך ההתמודדות בדיבור: אלתור משפטים ארוכים שהקשרים בין הפסוקיות בתוכם רופפים משהו, אבל שאינם כוללים הפסקות ארוכות (נקודות) עד לסיום של נושא מלא (במקום בסיום של כל יחידה רעיונית שמתרגמת אצל הכותב המודרני למשפט). שוב, אפשר לראות סגנון כתיבה דומה בעיקר אצל ילדים. מצד שני, מי שכותב עבור הקורא כדובר נהנה ממדיום שמפרש את הטקסט עבור קהל היעד הסופי (המאזינים להקראה). ההנחה המובלעת היא שהמקריא ידע לתת פירושים באמצעות תנועות גוף, אינטונציה, הבעות פנים וכו', שיקלו על המאזינים לעקוב אחר הנעשה, ולכן הכותב אינו נדרש לתת את הסימנים הללו בגוף הטקסט עצמו. כאשר הקורא הוא עצמו המאזין, אין מקום לפרשנויות הללו, והכותב נדרש להיות הרבה יותר מפורש באשר להתפתחות הנראטיבית של הסיפור או המעשה המתואר.

ההסבר הזה בהחלט נשמע הגיוני עבור ז'אנרים ספרותיים, אבל הוא נשמע קלוש הרבה יותר עבור ז'אנרים אחרים כמו מכתבים או יומנים אישיים. יאדלסקה מעמיד את המודל שהוא מציע כאלטרנטיבה להסבר קיים אחר, אך אני חושש שההסבר הקודם נשמע לי (על פניו) הרבה יותר משכנע: השינוי בצורת כתיבת המכתבים והיומנים נובע לא משינוי בתפיסת מודל הקורא, אלא כשינוי בתרבות השיחה הנהוגה. ספציפית, התפתחות רעיון הנימוס.

אני חייב להודות שמעולם לא הקדשתי יותר מדי מחשבה להתפתחות רעיון הנימוס. למעשה, לא חשבתי עליו כעל משהו שהתפתח. הנחתי שהוא היה שם מאז ומתמיד. בכלל, נימוס זה לא משהו יותר מדי רלוונטי לחיים שלנו כישראלים, בסופו של דבר. אבל מסתבר שהנימוס התפתח כמושג במאה ה-17, והוא חורג הרבה מעבר ל"תודה, סליחה, בבקשה". אחד הרעיונות העיקריים בשיח המנומס הוא יצירת קרקע שוויונית לכל הדוברים, שבלעדיה לא יתכן דיון מושכל בדבר. בשיחה מנומסת, אין מקום להבעת נחיתות של צד אחד אל מול האחר כנהוג בשיח המעמדי שקדם לו. יאדלסקה מביא כדוגמא מכתבים של ת'ורסבי לארכיבישופ שארפ בהם הוא פונה אליו בשלל תארים ותיאורים נשגבים, בעוד הוא מתאר עצמו כנחות ושפוף. הארכיבישופ, בתשובותיו, מביע אי נוחות מובהקת מהמונחים הללו (חליפת המכתבים ביניהם היא בחלקה אקדמית, ובכללה חברית), ומבקש ממנו לפנות אליו כשווה אל שווה. הג'נטלמן, אם כן, ידבר בנימוס הן אל מי שמעליו במדרג המעמדי והן אל מי שמתחתיו. הוא לא יחשוב להתפרץ לדברי האחר רק משום שנקרתה בדרכו הפסקה קצרה בדיבור. אותו הגיון עשה את דרכו גם אל המדיום הכתוב: חליפת המכתבים הופכת לשיחה מנומסת, וכתיבת היומן הופכת גם היא לשיחה מנומסת, כאשר היומן עצמו הוא בן השיח. אם יש דבר אחד שלקחתי עימי מקריאת הספר הזה, הריהו העניין בהתפתחות רעיון הנימוס, ואני בטוח שאשוב אליו עוד בהזדמנות.

הספר מלא רעיונות מעניינים וחדשניים (עבורי; מן הסתם לא עבור מי שמתמצא בתחום), ואנקדוטות משעשעות (אותי; הידעתם שנקודה שווה פי ארבע מפסיק ופי שתיים מנקודה פסיק?). גם אם לא השתכנעתי מהטיעון המרכזי שלו, הרי שהוא מכיל מספר רעיונות משניים שסיפקו לי לא מעט חומר למחשבה. וזו, הרי הסיבה העיקרית שאני אוהב כל כך לצאת מדי פעם מהמאורה של מדע המדינה ולהחשף לתחומים חדשים לגמרי – ולו בקמצוץ.

Elspeth Jajdelska, Silent Reading and the Birth of the Narrator (Toronto: University of Toronto Press, 2007).

מי צריך ניתוח פוליטי של ספרי ילדים תמימים, כשיש בנמצא ספרי ילדים שהם כל דבר פרט לתמימים?

או, זהו. מצאתי את יעודי בחיים.

אם אתה סופר שחי במדינה המנוהלת על ידי אדם שאינו מתעניין באמנות, ובהחלט לא מתקצב אותה (לא, לא מדובר בישראל), איך תוכל לשנות את המצב ואת דעתו של המנהיג? [...] יאן מרטל, מחבר "חיי פיי" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) חשב על רעיון מקורי ביותר – מדי שבוע הוא שולח לראש הממשלה הקנדי, סטיבן הארפר, ספר חדש. אם ראש הממשלה לא בא אל הספרים – הספרים יגיעו אליו בדואר.

לא מדובר בסתם ספרים. שכן, מר הארפר הוא אדם עסוק, ולכן הוא מקבל ספרים "קצרים ותכליתיים": טולסטוי ודומיו. לדעת מרטל, הספרים יכולים לסייע לראש הממשלה להירגע והם בדיוק מה שמנהיג פוליטי צריך אחרי יום עמוס.

התכלית שלי עכשיו היא להפוך לראש ממשלת קנדה, ואז לשכנע את הציבור (או לפחות כמה סופרים חשובים) שספרים לא מעניינים אותי בכלל, כך שאני אוכל לקבל ספרים בחינם. כן, זו בהחלט נשמעת לי הדרך הקלה ביותר לבנות את הספריה שלי לתלפיות.

אני תוהה אם אני אקבל דיסקים חינם אם אני אשכנע מוזיקאים שאני לא סובל מוזיקה…

(דרך כינבלוג)

עדכון ותיקון: טמבל שכמותי, סמכתי על הבלוג של כנרת שלא יעשו טעויות בתרגום. כמובן שהם עושים! הספרים נשלחים מדי שבועיים (כל יום שני שני, למעשה). יש קישור לידיעה המקורית בציטוט שהבאתי. דלגו ישירות לשם.

אגב, אם אני כבר פה, רציתי לדווח בסודיות שהמודיעין הקנדי עשה היום כברת דרך משמעותית, כאשר הצלחנו לשתול חפרפרת במכון פתח-תקווה להיתוך קר – מוסד כל כך סודי וחשוב שהוא ממוקם בעיר שכלל לא קיימת. בקרוב, אינשאללה, עוד נפיל את משטר העריצות הישראלי.

זהירות! הפוסט כולל ספוילרים לספרים החמישי והשישי של הארי פוטר!

אתמול ניצלנו את שירותי הבייביסיטר חינם שבקרוב כבר לא יהיו לנו והלכנו להארי פוטר החדש. לידי ישבו שניים (טוב, ערסים), שלשעשועי הרב הופתעו מכל מה שהתרחש על המסך. כשקריצ'ר הופיע לרגע קט על המסך הם אמרו "אה, זה החמוד ההוא מהסרט השני", אבל כשהחמוד החל לרטון כנגד המגעילים חצויי-הדם, הם הבינו "אה, אולי זה אחד אחר", וזו לא הדוגמא היחידה. התנהלו גם דיונים לגבי מה יקרה בסוף הסרט, ואחד מהם הפגין ידענות כשהצהיר שדאמבלדור הולך למות.

נורא מצחיק אותי שאנשים נהנים מהסיפור, רוצים לדעת מה קורה הלאה, אבל אינם מהינים לקחת את הספרים שכבר תורגמו ופשוט לקרוא אותם במקום לחכות עוד שנה-שנתיים לסרט הבא בסדרה.

בשירותים אחרי הסרט חבורה של ילדים אחרים הפגינו תופעה דומה. "הסרט האחרון יהיה הכי יפה מכולם!" הצהיר אחד, והאחרים השיבו שהוא בכלל לא יודע מה יקרה בו. "בטח שאני יודע! הארי ימות!" הוא ענה, והם צחקו. אחד אחר אמר "לא נכון, דאמבלדור ימות!", והם התלהבו מהאופציה. חשבתי לספיילר להם את הסרט הבא, אבל ויתרתי.

עיתון הארץ מדווח (אין לינק, כי ככה) שמישהו העלה לרשת טורנט עם צילום של כל עמודי הספר החדש של הארי פוטר, שיוצא לחנויות מחר בלילה. עד כאן, דיווח חדשותי לגיטימי ומעניין, והם אפילו נתנו קישור לפיירט ביי למי שמעוניין לחפש. אבל אני כבר התחלתי להריח את הספוילר כשהיה כתוב שבספר האחרון הארי פוטר … (פה הפסקתי לקרוא). אשתי, חסרת סבלנות וכבוד לספרים שכמותה, המשיכה לקרוא עד הסוף, כולל טבלה של מי חי ומי מת. אלוהים אדירים – אין לאנשים האלו שום התחשבות באנשים שלא רוצים שהעיניים שלהם יפלו במקרה על הכתבה למרות שלא רצו לדעת את המידע הזה?

זו, ככל הנראה, המסקנה של ספר שנסקר בניו-יורקר לאחרונה, בשם "המיתוס של המצביע הרציונלי: למה דמוקרטיות בוחרות פוליטיקה גרועה" (ותודה לשחר על הקישור). לא קראתי את הספר, כמובן, אבל הסקירה הנרחבת מספיקה לי כדי להבין שאין לי כוונה לעשות כן. מדובר ב(עוד)ניסיון של כלכלן להסביר לנו למה הכלכלה היא חזות הכל, ולמה אקדמאים אחרים שעוסקים בכל מיני תחומים שוליים כמו, נגיד, מדע המדינה, לא מבינים כלום בפוליטיקה.

הסיבה שדמוקרטיות בוחרות שוב ושוב מנהיגים גרועים היא שאנשים לא מבינים בכלכלה, ולכן הם מצביעים לטובת כל מיני מנהיגים עם רעיונות דביליים כמו, נגיד, מדינת רווחה. הסקירה של הניו-יורקר היא, בסופו של דבר, שלילית, אבל מפספסת, לדעתי, את הבעיתיות המרכזית של הספר, כפי שהיא מובעת בפסקה הבאה:

Caplan suspects that voters cherish irrational views on many issues, but he discusses only views relevant to economic policy. The average person, he says, has four biases about economics—four main areas in which he or she differs from the economic expert. The typical noneconomist does not understand or appreciate the way markets work (and thus favors regulation and is suspicious of the profit motive), dislikes foreigners (and thus tends to be protectionist), equates prosperity with employment rather than with production (and thus overvalues the preservation of existing jobs), and usually thinks that economic conditions are getting worse (and thus favors government intervention in the economy). Economists know that these positions are irrational, because the average person actually benefits from market competition, which provides the best product at the lowest price; from free trade with other countries, which (for American consumers) usually lowers the cost of labor and thus the price of goods; and from technological change, which redistributes labor from less productive to more productive enterprises.

The economic biases of the non-economist form a secular world view that people cling to dogmatically, the way they once clung to their religious faith, Caplan thinks.

 הו, אירוניה נפלאה! האזרחים שאינם מבינים כלכלה, אתם מבינים, נצמדים לבורות שלהם באופן "דוגמתי"! הטפשים הללו מעדיפים "שימור מקומות עבודה", למרות שכל כלכלן בר דעת יודע שאין כמו קצת אבטלה משובחת כדי לקדם תהליכים כלכליים. הם גם, הו האיוולת, חושדים ביד הנעלמה של הכלכלה ורוצים, כמה נורא התערבות ממשלתית בתחומים מסויימים בהם, חסרי בינה שכמותם, הם חושבים שהשוק פועל לרעת הצרכן.

מי אמר דוגמתיות ולא קיבל?

כותב הספר, אחד בריאן קפלן, ממשיך אחרי זה להסביר שבגלל שהמצביעים הם כאלה טמבלים, לא נותר לנו אלא לדרוש מהמצביעים לעבור אינדוקטרינציה קורסים בכלכלה לפני שיורשו להצביע, או, למצער, שאנשים עם השכלה כלכלית יקבלו יותר קולות מאשר ההמונים הנבערים. זה, לדעתו, יפתור את הבעיה של הדמוקרטיות המודרניות. למרות שאם תשאלו אותו, היה עדיף לוותר על כל העסק היקר הזה של בחירות ומנגנונים ממשלתיים, ופשוט לתת לוועדה משותפת של הקתדרות לכלכלה של ליגת הקיסוס האמריקאית לקבוע את המדיניות של ארה"ב. עזבו אותי ממלך פילוסוף – הבו לנו מלך כלכלן!

ואף מילה על ביבי.

(לא, זה עדיין לא הפוסט עם רשימת הספרים למכירה, חבורת אוכלי נבלות שכמותכם! תנו לבן אדם להתאבל קצת קודם!)

היום החל התהליך המעציב של מיון הספרים שלי לספרים שאני מוכן להפרד מהם וספרים שבשום פנים ואופן לא. התהליך הוא אכזרי: ספר שהתחלתי ועזבתי באמצע, ימכר. ספר שקראתי ולא מספיק נהניתי ממנו, הולך. ספר שעדיין לא פתחתי מאז שנקנה ולא סביר שאעשה זאת בעתיד הנראה לעין – הולך. ספר שקניתי בתרגום לעברית ואעדיף כבר לקרוא אותו בשפת המקור – הולך. ספר שיהיה יותר זול לקנות מחדש בקנדה מאשר לשלוח לשם מהארץ – הולך. יש כבר ספרים עם ערך סנטימנטלי מספיק גבוה כדי לשרוד גם את הכללים הללו. הספרים של פלאניוק, למשל, לא עומדים בכלל האחרון, אבל אין לי שום כוונה למכור אותם. לעומת זאת, שורת ספרי הפינגווין קלאסיקס הארוכה שלי הולכת לאבדון מבלי שהספקתי לקרוא אפילו חצי מהם. אולי אשמור את הגיבן מנוטר-דם, פשוט משום שזה כזה ספר נפלא.

התוצאות העגומות והמעציבות לפניכם.

כל ספר שמצא את דרכו מהספריה אל הרצפה הוא אצבע שנקטעה, כל מדף שהתפנה – זרוע שנגדעה. כל כרך מעורר התלבטות חדשה. רגע אחד אני מחזיר אותו למדף, רגע אחר אני מחליף אותו באחר מהערימה שזכה להנצל מהטבח, לבינתיים.

ומקרוב:

הערימה הזו אינה סוף פסוק. בסוף השבוע אבקר בבית הורי ואנקה גם את הספריה שלי אצלם. זה אומר שאולי חלק מהספרים שפה ינצלו וימצאו מקום על המדפים שם, אבל מצד שני, ספרים רבים אחרים ימצאו את דרכם אל הרשימה ההולכת ומתהווה של ספרים למכירה.

אתם לא תאמינו לי, אבל זה הדבר הכואב ביותר בעזיבת הארץ, מבחינתי.

אני מניח שבחודשיים שנשארו לי אני אכנס למרתון של קריאת הספרים שאני מתכוון למכור – לפחות אלו שהייתי רוצה לקרוא – כדי לפחות להרגיש שניצלתי אותם כראוי. לחלופין, אולי אני אקרא ספרים שנשארו על המדפים והם יצטרפו לרשימת המכירה. נראה.

הוף.

ב-CNN זה כותרת ראשית. ב-Yנט מסתפקים בינתיים במבזק. וגם בהארץ. מדינה דמיקולו.

אבל זה לא מה שחשוב. קורט וונגוט הוא מהסופרים המעניינים שקמו במאה ה-20, והוא ייזכר בדורות הבאים כשם שהסופרים הגדולים של תחילת המאה ה-20 וסוף המאה ה-19 נזכרים כיום. הוא יצר פרוזה מוזרה, מתעתעת, שאף מנעה ממנה הכרה ציבורית בתחילת דרכו. אבל הברק שבכתיבתו ניצח ואיש אינו מפקפק עוד כיום בכשרון הנפלא ובחשיבות של יצירותיו.

אני חושב שהספר העלילתי האחרון שהוא פרסם היה "רעידת זמן". זה האחרון שלו שקראתי, בכל מקרה. לא בדיוק הספר המוצלח ביותר בהיסטוריה שלו, אבל אפילו ככזה הוא מעורר מחשבה. אחד העקרונות שהובילו את וונגוט לכל אורך חייו היה לעורר אנשים לחשוב בעצמם, לא לקבל דברים כמובן מאליו רק כי הם נפלו עליהם מגבוה. הוא היה סקפטי בכל הנוגע לדת, הוא היה פעיל נגד צנזורה (ואף סבל ממנה לעיתים), ומבקר חשוב של הממשלים האמריקאיים לאורך השנים. הרבה פעמים אומרים על אנשים שהם יזכרו כקול של שפיות. וונגוט לא כזה – הוא ייזכר כקול בלתי שפוי בעליל שקורא לנו שוב ושוב להתעלם ממה שאנחנו מכנים שפיות ולנסות לראות מעבר לה, מעבר לחיים הרגילים שלנו, התבניות שאנחנו תקועים בהן, ולחשוב עבור עצמנו. וונגוט תמיד קרא לנו להיות קצת לא שפויים בעצמנו, כדי לחוות את החיים כפי שהם באמת.

וונגוט אמר פעם שכשהמינגווי מת, הוא הציב נקודה בסוף חייו. כשהוא ימות, הוא אמר, זה יהיה יותר כמו נקודה פסיק.

הוא התכוון לזה לשלילה, אבל אני דווקא שמח על הנקודה פסיק הזו, כי היא טומנת בחובה הבטחה של המשך, שוונגוט לא לגמרי יעלם לנו אחרי מותו, שיהיו לו ממשיכים. שאלוהים יברך אותך, מר וונגוט.

מסתבר שהבעיה שלי היא לא שאני לא יודע לקרוא, אלא שאני לא יודע לדבר. ספר שיצא לאחרונה בצרפת בשם "איך לדבר על ספרים שלא קראת" והפך לתופעת מו"לות בעולם דובר הצרפתית מסביר לאנשים שבעצם לא צריך לקרוא את הספרים הנחשבים כדי להיות אינטלקטואל. הסופר אפילו מספר שהוא הרצה באוניברסיטה על ספרים שלא קרא מעולם. אני חושב שאני מעדיף להיות בן-אדם שנהנה לקרוא ספרות יפה אבל לא יודע לדבר עליה, מאשר להיות כל-כך מופלץ שאני אתנאה בספרים שאפילו לא טרחתי לקרוא.

אני מאוד אוהב ספרים. יש לי ספריה נאה שמרשימה את כל מי שאני מכיר חוץ מאשר את החברים שלי, שלהם יש ספריות עוד יותר מרשימות. אני אפילו אוהב לקרוא את הספרים הללו – לאט ובמקוטע, כהרגלי, אבל אוהב.

הבעיה היא שאני לא יודע לקרוא ספרים. אני מניח שזו הסיבה שאני אף פעם לא אהיה סופר גדול. כשאני קורא ספר, אני אף פעם לא מבין מה הסיבה לדברים שמתרחשים שם, אני לא מצליח לזהות מוטיבים, רעיונות, מסרים. כשאני מסיים ספר בדרך כלל יש לי הרגשה של "ומה קרה אז?". מבחינתי מה שחשוב בספר הוא שהוא יהיה מעניין, ושהוא יהיה אמין – כלומר, שיראה לי סביר שהדמויות שתוארו לי יעשו את מה שהן עושות, במגבלות העולם שבנה הסופר. אבל אני אף פעם לא מצליח לראות עמוק יותר מזה. את החטא ועונשו קראתי בשקיקה, למרות שזה היה לבית ספר. אבל כשניתחו לפני את הספר גיליתי שלא הבנתי כלום. גרוע מכך – גם אחרי שהסבירו לי הכל בפרוטרוט, עדיין לא הבנתי כלום. אני זוכר את העלילה בקווים כלליים, וזהו, פחות או יותר. להסביר מה יש שם? יוק.

פעם כתבתי סיפור שהדמות הראשית בו היא של הומו. אני לא הכרתי אז אף הומו, ולא היה לי מושג מה סביר עבורם לעשות, אבל כתבתי. הקראתי את הסיפור הזה בערב במה אחד, ובהפסקה, ניגש אלי מישהו. העיניים שלו נצצו. הוא לא אמר לי מילה, רק אחז ביד שלי והנהן ארוכות, נרגש. אני מניח שהוא הומו. אין לי מושג אם הוא חשב שאני גם הומו או לא, אבל הסיפור שלי עשה לו את זה בגלל שהצלחתי לקלוע לאמינות של הדמות, לפחות בשביל הבחור הזה. זה מה שחשוב לי, בסך הכל. מבחינתי, זה כל מה שסיפור צריך לעשות.
אני אוהב שמספרים לי סיפור, ובאמת שלא אכפת לי מה עומד מאחורי מה שקורה שם, כל עוד זה לא נשמע לי עקום מדי. ככה זה גם בסיפורים שאני כתבתי: אני מספר סיפור כי הוא נשמע לי מעניין, ואני משתדל שהוא יהיה אמין. כמו שמישהו מספר סיפור שקרה לו פעם – פשוט כי הוא מעניין, לא כי יש רבדים נסתרים מתחת. אם מישהו שואל אותי מה המשמעות של פרט כלשהו בסיפור, אין לי תשובה. אין משמעות. זה נשמע לי טוב, זה נשמע כמו משהו שיכול לקרות באמת. בגלל זה קשה לי מאוד לחרוג מהבנאליה בסיפורים שלי – קשה לי לדמיין אנשים עושים את מה שהם צריכים לעשות כדי להוביל את הסיפור הלאה. בשלב כלשהו אימצתי מילה של פראטצ'ט: נרטיוויום. זהו החלקיק הפיזיקלי שגורם לכך שדברים יקרו משום שהם טובים לסיפור. זה מה שגורם לכך שדברים שהם בסיכוי של אחד למיליון יקרו בסבירות של שתיים לשלוש. הדמות עשתה כך וכך כי הנרטיוויום גרם לה לפעול כך.

פעם הייתי בסדנת כתיבה עם איזו סופרת מפורסמת שמעולם לא קראתי. כל מפגש התחיל מזה שאנחנו דיברנו על סיפור שאחד מאיתנו כתב – מה אהבנו, מה לא בסדר, איך הסיפור גרם לנו להרגיש, בסוף הסופרת המפורסמת אמרה את דברה, ואחר כך הכותב השיב והסביר, ודיברנו על איך אפשר לשפר את הסיפור ומה כדאי לפתח בו.

אני לא כל כך התאמתי לשם, אם לומר את האמת. כל הסיפורים שלהם נשמעו לי פלצניים מדי. אמנותיים מדי. לא הבנתי אותם בכלל. לא הבנתי מה הם רוצים או למה שהקשקוש שלהם יעניין אותי. כשהם דיברו על הסיפורים שלהם הם השתמשו במונחים מהבגרות לספרות, מוטיבים, לייטמוטיף, רבדים, מטאפורות. ההערות שהיו לי על הסיפורים שלהם היו מאוד פשוטות: אהבתי/לא אהבתי, והערות "קטנוניות" על דברים שלא הסתדרו לי מבחינת ההגיון הפנימי של הסיפור. זה כל מה שאכפת לי, שהסיפור יהיה אמין בעיני. שהוא לא ישבור לי את השעיית אי-האמון. הם לא אהבו אותי, בלשון המעטה. הם גם לא אהבו את הסיפורים שלי, אבל אני מניח שזה בגלל שהם לא משהו.

אני קורא בשביל הבידור, מה שהופך אותי לקורא נחות למדי – כמו מי שקורא רק רומנים למשרתות, או רק ספרי טיסה. באמת, ההגיון אומר שהטעם שלי בספרים צריך להיות המקביל הספרותי לסרטי אקשן. העניין הוא שאני דווקא אוהב ספרות יפה. קראתי רוב מה שתורגם לעברית של דוסטוייבסקי, אני מעריץ של בולגקוב וחובב גדול של נאבוקוב. יש לי את כל מה שג'וזף הלר כתב אי פעם, כל דיקנס שהצלחתי לשים עליו את היד, כל כתבי אוסקר ווילד, שייקספיר, לואיס קרול, אדגר אלן פו, קראתי ואהבתי את הגיבן מנוטרדם ועוד כהנה וכהנה ספרים שאין טעם לפרט. בקיצור, הטעם שלי לגמרי לא מתאים להגדרה של "קריאה בידורית". אם הייתי קורא סיפור עלי, הייתי חושב שאני דמות לא אמינה. ובכל זאת, הנה אני. כן, אני אוהב גם סופרים פחות נחשבים. צ'אק פלהניוק ("מועדון קרב" ועוד ספרים מצויינים שאתם לא מכירים, לצערכם), וטרי פראטצ'ט, למשל, עומדים אצלי לא רחוק מדיקנס וחברים. גם בקולנוע, אגב, הטעם שלי יכול להיות מוגדר "מגוון" באותו אופן.

אבל כל הספרים האלה, עושה רושם, מתבזבזים עלי. אני לא מבין כלום. אני סוגר ספר, וחוץ מהעלילה בקווים כלליים, כלום לא נשאר. אלוהים יודע למה אני ממשיך לקרוא, או למה אני נהנה מזה כל-כך.

זה הוידוי שלי: אני דובי, ואני לא יודע לקרוא.

(וכל זה בגלל "אוגרים סיביריים" של תומר גרוסברג שהגיע לספריה שלי, אני חושב, במסגרת מבצע החמישה ספרים במאה של סלקום בקיץ האחרון. ספר בסדר. לא מפעים, לא יצירת מופת, וגם ספר עישון, אבל אחרי שמתגברים על זה, הוא די נחמד, בסך הכל. מיותר לציין שאין לי מושג מה הלך שם. אבל יש שם אוגר. אני מניח שהוא מסיביר, במקור. האוגר, זאת אומרת.)