לא שומעים!

חתן פרס נובל אהרן צ'חנובר כתב טור דעה בהארץ על המסלול המזורז של יאיר לפיד לדוקטורט באונ' בר-אילן, ללא צורך בתואר ראשון. צ'חנובר כותב דברים נכונים בתכלית: אין סיבה להאמין שהאוניברסיטה היא מקור הסמכות היחיד. יש מקום לחריגים ויחידי סגולה שהוכיחו את יכולותיהם מחוץ לאקדמיה לדלג על המשוכות העומדות בפני אחד האדם ולקפוץ ישר לשלב שבו הם יכולים לתרום לידע האנושי בצורה מהותית. הכל נכון, והכל דברים שלפרופ' צ'חנובר יש בהחלט זכות לקבוע מסמרות לגביהם (אם כי חייבים לתהות כמה סטודנטים חריגים כאלו יצא לו עצמו ללמד, בביה"ס לרפואה, שלא עברו בדרך המלך של תואר ראשון קודם ללימודי הדוקטורט). אבל אז מגיעה האמירה שאין לפרופסור כל זכות לטעון:

אינני בקיא בפרטי הדיונים באוניברסיטת בר אילן שהביאו להחלטה לפטור את לפיד מתואר ראשון בדרכו אל השני והשלישי, אך אני בטוח – על סמך היכרותי המעטה את פועלו – כי ההחלטה היא יותר מראויה. לימודים לתואר ראשון הם בבחינת בזבוז בעבור אנשים שכמותו.

ההחלטה האמורה, להזכירכם, היא כי בשל "הישגיו העיתונאיים והספרותיים" של מר לפיד, הוא כשיר להתקבל לתוכנית ל"לימודי פרשנות ותרבות". תוכנית זו, על פי האתר שלה, "מאגדת תחת קורת גג אחת חוקרים וחוקרות שהעניין האינטלקטואלי שלהם מפגיש בין דיסציפלינות של ידע וכלים תיאורטיים ופרשניים שונים"; היא "עוסקת במרחב התרבותי והפרשני על מכלול היבטיו: תיאוריות של פרשנות, פרשנות של טקסטים, ניתוח של מוסדות ופרקטיקות חברתיות".

פה, כמובן, נכנס המקום לביקורת. איזה הישגים עיתונאיים וספרותיים, בדיוק? יאיר לפיד הוא לא עיתונאי. למעט שנותיו ב"במחנה" ומספר שנים קצרות לאחר שחרורו, הוא כלל לא עסק בעבודה עיתונאית, אלא בכתיבת טורים (חביבים, אבל הוא לא בדיוק זוכה פוליצר) ובהגשת תוכניות טלוויזיה. מבחינה ספרותית, שוב, אף גוף אחר לא זיהה עד כה את הישגיו הניכרים של לפיד, ולמיטב ידיעתי הוא מעולם לא זכה בפרס או בהכרה אחרת על הישגיו הספרותיים. מוזר הוא שההכרה הרשמית הראשונה לה יזכה סופר מן המעלה הראשונה תהיה באמצעות קבלתו לתוכנית אקדמית יוקרתית.

איך בדיוק הרזומה הזה נותן ליאיר לפיד "ידע וכלים תיאורטיים"? איך הוא הופך אותו למישהו שראוי לדלג על כל הקורסים של תואר ראשון ושני כדי להגיע ישירות לדוקטורט? מילא, אילו היו ספריו יישום של תאוריות פרשניות שונות. אילו דן בתופעות תרבותיות והפגין בכתביו יכולת ניתוח ופרשנות אינטואיטיבית מרשימה, ניחא. אבל קשה לי להאמין שאפשר להגיד דברים כאלו על "הגותו" של יאיר לפיד בטורו בידיעות אחרונות.^[1]

כלומר, כל מה שאומר צ'חנובר על מקומה של האוניברסיטה, ועל עצם קיומו של מסלול עוקף תואר ראשון ברמה העקרונית – כל זה אמת לאמיתה. אבל הזינוק הלוגי שהוא עושה מהאמירה הזו להשלכתה על הלגיטימיות של התואר של יאיר לפיד, על סמך הכרותו האישית (המצומצמת במוצהר) עם פועלו של לפיד, הוא נון סקוויטר בלתי נסבל. יש לי חשד מנדנד^[2] שצ'חנובר לא היה ממהר כל כך לתת אמון באוניברסיטה לו הייתה מקבלת עיתונאי מדע לתוכנית במדעי החיים ולא במדעי הרוח. נראה שהוא מאמין שכדי להיות דוקטורנט בתוכנית לתרבות ופרשנות מספיק להיות סתם אדם שכותב למחייתו – בין כה וכה אין הרבה מעבר לכך ב"לימודים האקדמיים" הללו. הלא כך? ואולי אני סתם חושד בכשרים. בכל מקרה, המסקנה של צ'חנובר, שקבלתו של לפיד לתוכנית לדוקטורט היא מוצדקת, כלל אינה נובעת מעצם הטענה שעילויים צריכים להיות מסוגלים לעקוף את המסלולים שמתווה האקדמיה לאנשים רגילים. ומזוכה פרס נובל הייתי מצפה לזהות כשל לוגי שכזה.

1. בזמנו, בראשית שנות ה-20 שלי, דווקא חיבבתי מאוד את הטור של לפיד, שהזכיר לי בסגנונו את דייב בארי הנערץ. לצערי, הטור הלך ואיבד מעוקצו תוך מספר שנים, והפך לטרחני ומייגע. [↩]
2. כן, אינגלישיזם, אני יודע. אז מה? [↩]

סופר הילדים המצליח והאהוב ביותר בקנדה, ואחד החשובים שבהם בצפון אמריקה בכלל, הוא רוברט מאנש. מאנש כתב עשרות ספרים חינניים להפליא, מצחיקים גם עבור הילדים וגם עבור הוריהם, ובעיקר – כיפיים להפליא להקראה. הסיבה היא שמאנש הוא בעצם לא סופר אלא מספר סיפורים:^[1] כל סיפור מתחיל מאחד ממופעי סיפור הסיפורים שלו, שם הוא ממציא אותו מכלום (או, לעיתים קרובות, משיחה עם אחד הילדים בקהל), ואז ממשיך ומפתח ומעבד את הסיפור בהקראות חוזרות ונשנות לפני קהלים שונים. באחד הראיונות שלו סיפר שלוקח 200 הקראות כאלו בין המצאת סיפור ועד שהוא "מוכן". כל ספר כזה מלווה גם באיורים מקסימים של אחד מכמה מאיירים שעובדים איתו לאורך השנים.

הספר המוכר ביותר של מאנש, אולי, הוא "נסיכת שקית הנייר", מ-1980, שהפך למעין סמל פמיניסטי לכתיבה על ולילדות. בספר מצליחה נסיכה שהנסיך שלה נחטף על ידי דרקון (שגם שרף את כל בגדיה, מה שהצריך לבישת שקית נייר במקום בגדים) להערים על הדרקון כדי להציל את הנסיך שלה — אך לבסוף מתגלה שהנסיך הוא כפוי טובה שאינו מוכן להתלוות לנסיכה מכיוון ששערה פרוע והיא אינה לבושה כיאות לנסיכה, ובתגובה היא זונחת אותו.

מאז, כאמור, מאנש כתב עוד עשרות ספרים. רבים מהספרים נוגעים בסוגיות שסופרים אחרים היו מרגישים צורך להתעסק איתם בצורה דידקטית או לפחות ללוות אותם במוסר השכל. חלק מהקסם של מאנש, לעומת זאת, הוא שהוא אף פעם לא מרגיש צורך לספק מוסר השכל לסיפורים שלו, והערך החינוכי, אם יש כזה, הוא בעצם האגביות של דברים מסויימים בסיפור. כך, למשל, הסיפור "זום!" עוסק בילדה על כיסא גלגלים, אך עצם היותה ילדה שזקוקה לכיסא גלגלים לא מהווה עניין חשוב בסיפור – היא פשוט ילדה בכיסא גלגלים, בלי צורך להסביר או להציג אותה כראויה לרחמים. ילדה ככל הילדים וזהו. בסיפור אחר, "ממקום רחוק", שנכתב בשיתוף עם סאוסן אסקאר, מספר מאנש את סיפורה של אסקאר, שהיגרה עם הוריה ממדינה מוכת מלחמה (המדינה לא מזוהה, פרט לעובדה שהוריה של אסקאר הם בבירור מוסלמים, על פי לבושם). הסיפור עוסק ברגישות ובעדינות גם בנושא המלחמה וגם בנושא קשיי ההגירה של ילדים, וכל זאת בלי לנסות לגונן על הילדים הקוראים יתר על המידה. בעקבות הקריאה בסיפור בני יזם שיחה על מלחמה ולמה יש מלחמות ומה קורה בהן – נושאים לא פשוטים שמרבית ספרות הילדים כיום פשוט מעדיפה להמנע ממנו.

בגלל שכל הספרים התחילו את דרכם כסיפורים, יש דגש גדול על הדיאלוג ועל שימוש באינטונציות, מה שהופך את ההקראה להרבה יותר כיפית מהרבה מאוד ספרי ילדים שנכתבים כיום.

וכך באחד האמשים שוחחנו, אני ואשתי, ותהינו למה בעצם הספרים הללו לא תורגמו לעברית, ומאנש עצמו כלל אינו מוכר בארץ – אם הילד לא היה מספר לנו עליו, ומבקש ספרים שלו, כלל לא היינו מודעים לקיומו. בעקבות אותה שיחה שלחתי מכתב למאנש (מכתב ממש! באתר האינטרנט שלו יש כתובת דוא"ל, אבל מצויין שם שאם ממש רוצים תשובה, עדיף לשלוח מכתב פיזי, פשוט כי יש יותר מדי דוא"ל), ושאלתי מה אפשר לעשות כדי להביא את ספריו לקהל הישראלי.

אתמול קיבלנו מכתב תשובה: מסתבר שכמה מספריו כן תורגמו לעברית, אבל, כפי שהוא מסביר, הבעיה היא שהם לא זוכים להדפסות נוספות. בגלל שהוא גם, כנראה, האיש הכי נחמד ביקום, הוא גם צירף למכתב עותקים ש"היו לו במשרד" משניים מספריו (עליהם הוא חתם עם הקדשה לילד) בתרגום לעברית: נסיכת שקית הנייר (שתורגם ל"הנסיכה שלבשה שקית נייר", הוצאת ברירות) ו"אותך תמיד אוהב", (הוצאת ביתן "בשיתוף עם אדר הוצאה לאור" – אדר הוצאה לאור, יש להניח, קשורה לעובדה שהמתרגמת של הסיפור היא תמר אדר). הבחירה בנסיכת שקית הנייר היא מובנת, אבל הספר סובל מתרגום מנופח (של שלמה סבירסקי) שנוטל הרבה מהחן של הסיפור המקורי ושל אופי הכתיבה של מאנש באופן כללי. הסיפור השני, ורב המכר הגדול ביותר של מאנש, "אותך תמיד אוהב", הוא סיפור יפיפה על הורות, בתרגום עדין ואוהב. אבל בניגוד לרוב סיפוריו של מאנש, בסיפור הזה כמעט שאין דיאלוג, מה שהופך אותו לספר-לפני-השינה מצויין, אבל פחות "כיפי" מסיפורים אחרים שלו.

ובכל זאת – מדוע הספרים הללו נכשלים כל כך בשוק הישראלי עד כי אינם זוכים להדפסות נוספות? האם זה בגלל השוק המוצף בספרים, חלקם הגדול גרועים? האם היה כשל בשיווק? האם ההורה הישראלי שמרן, ונרתע מהסגנון המטורף של מאנש? או שאולי הורים ישראלים באופן כללי מעדיפים ספרות מקור לילדים על פני תרגומים? באמת שאינני יודע, אבל התחושה שלי היא של אובדן כלשהו לעולמם התרבותי של הילדים. לא בגלל שספריו של מאנש הם ספרי חובה שכל בן תרבות צריך, אלא משום שהם שער כניסה מצויין לעולם הקריאה, קצת כמו ד"ר סוס.

מה שאני רוצה לשאול, בסופו של דבר, הוא מה צריך לעשות כדי להביא עוד ספרים של מאנש לקהל הישראלי, ולשווק אותם בהצלחה? יש מישהו בקהל שמצוי בעסקי ההוצאה לאור בישראל?

1. אפשר לשמוע הקלטות של רבים מספריו מוקראים על ידי מאנש עצמו באתר הבית שלו. [↩]

שלום בוגוסלבסקי^[1] כותב בגנות המתקפה על זכויות התלמיד, וטוען שהבעיה היא לא שלתלמידים יש יותר מדי זכויות, אלא שאין מספיק זכויות – הרעיון שהציב את ה"ילד במרכז" השאיר יותר מדי גורמים אחרים נטולי זכויות – למשל המורה, או הילדים האחרים בכיתה. במילים אחרות, בוגוסלבסקי מזכיר לנו שזכויות אינן מתקיימות היכן שאין אינטראקציה, ולכן לא יכולות להיות זכויות אלא בהקשר של מפגש בין שני צדדים (ילד/מורה, או ילד/ילד), שלשניהם יש זכויות.

והוא בהחלט צודק בניתוח הבעיה, אבל אני חושב שהוא שוגה בהצעה שהוא מציע לתיקונה.

במקום לבטל את חוק זכויות התלמיד, כמו שגורסת למשל ח"כ עינת ווילף, צריך להוסיף לו את חוק זכויות המורה.

ראשית, כדאי להזכיר שלפחות מאז 2004 החוק מתייחס לא רק לכבוד התלמיד, אלא גם לכבוד המורה ו"צוות המוסד החינוכי". כך שלכאורה לפחות, התיקון שהוא מציע כבר בוצע, והבעיה היא בעיה תודעתית בלבד.

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שחוק זכויות התלמיד נובע מתפיסה מעוותת של רעיון הזכות, או לכל הפחות מתוך נסיון נואל לחפות על פגמיה של החוקה הישראלית הבלתי שלמה. לתלמידים אין זכויות מעצם היותם תלמידים. לבני אדם יש זכויות, והזכויות הללו חלות גם על תלמידים – שהרי, לפחות עד כמה שידיעתי משגת, גם הם נופלים תחת ההגדרה של "בני אדם", חרף עדויות מפריכות למכביר. חוק זכויות התלמיד, לפיכך, היה מיותר לגמרי במדינה שבה זכויות האדם מוגנות ומעוגנות בחוק. אלא שפתרון הלקונה הזו בדרך של טלאי על טלאי, היינו הוספת זכויות פרטניות לכל מגזר ומגזר, הוא פתרון שמייצר דרגות שונות של זכויות בין אזרחים שאמורים להיות שווים. שהרי אחרי "חוק זכויות התלמיד" ו"חוק זכויות המורה" נזדקק גם ל"חוק זכויות המנהל" מחד ול"חוק זכויות ההורה" מאידך, ומדוע לא "חוק זכויות הסטודנט"? ומה עם "חוק זכויות בן-הנוער"?^[2]

אין ספק שישנן אוכלוסיות חלשות שזכאיות להגנות מוגברות מאת ומפני המדינה. ילדים הם אוכלוסיה כזו. אבל הגנה אין משמעה זכות, ובוודאי שלא זכות יתר, אלא בדיוק זאת – הגנה מפני שרירות לב ופגיעה שמנצלת את חולשתו של הילד. במילים אחרות, לילדים אין זכויות מיוחדות, אלא שלמבוגרים שבאים במגע עם ילדים יש חובות מיוחדות שאינן חלות על המפגש בין שני מבוגרים שווי מעמד.

את חוק זכויות התלמיד יש לבטל לאלתר ולהחליפו במסמך שנובע מתוך המערכת עצמה – אמנה חברתית של מערכת החינוך. אמנה שכזו תעגן את המחויבות ההדדית של מורים ותלמידים לא בשיח תלוש של זכויות כאילו אוניברסליות, אלא בתוך ההקשר הקונקרטי של מטרות המוסד החינוכי. לאמנה כזו לא יהיה תוקף של חוק שמחייב את מערכת המשפט – זו תמשיך ותשפוט במקרים הרלוונטיים על פי עקרונות אוניברסליים באמת שמוגדרים בחלקי החוקה שכן יש לנו. אבל האמנה כן תנחה גופים כמו-שיפוטיים בתוך מערכת החינוך פנימה, כמו ועדות שימוע וערעורים. במצב כזה, עבודת הועדה לא תתרכז עוד בשאלה "האם נפגעה זכותו של התלמיד" באופן אבסולוטי, אלא האם הפגיעה היא מידתית ביחס להשפעה של מעשי הילד עצמו על יכולתו של המוסד לקיים את מטרותיו המרכזיות. אמנה כזו, ולא "חוקי זכויות", תבסס בדיוק את מה שבוגוסלבסקי ביקש לבסס – את הזכויות ההדדיות של האנשים העושים את ימיהם במערכת החינוך, בהקשר של האינטראקציה ביניהם.

–

לא לגמרי קשור: לימור לבנת תקפה היום את השחקנים שמבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל (ודוק – הם מחרימים את המקום, לא את יושביו. אלו מוזמנים תמיד לחזות בהצגות בתאטראות בישראל פנימה, בניגוד למה שלבנת עצמה טוענת):

העובדה שאתם מערבים שיקולים פוליטיים יכולה להוביל לכך שגם אנחנו נכניס שיקולים פוליטיים ונתערב בתכנים.

מישהו צריך להעמיד את חברת הכנסת לבנת במקומה. גברת, את עובדת בשביל האזרחים, לא להפך. האזרחים יכולים לערב שיקול פוליטי במה שבא להם, ואין הדבר אומר שאת רשאית להפעיל שיקול דעת פוליטי בעסקיהם. המדינה יכולה להכריז שהיא מושכת את ידיה לחלוטין ממימון האמנות בישראל – זה יהיה מסריח, אבל לגיטימי. אבל לדרוש מהאמנות למשוך ידיה מהמבע הפוליטי, לדרוש מאמנים להפסיק להיות אנשים פוליטיים בעת שהם עולים על במה, זה הרבה יותר גרוע מהפסקת המימון. לבנת מבקשת מהאמנות להפסיק להיות אמנות ולהתחיל להיות בידור וזהו. למרבה האירוניה, זוהי בדיוק הסיבה שהאמנות זקוקה לתמיכה כלכלית מהמדינה – משום שהיא מסרבת להיות סתם בידור, כזה שמלטף לצופים את הראש ועושה להם נעים בגב. אמנות אמורה לגרום לנו לחשוב, לדקור אותנו בלב, ולפעמים ממש לייצר בנו תחושת אי נעימות.

תגידו – אבל לבנת יוצאת כנגד פעולה שנעשתה על-ידי האמנים לא בעומדם על במה אלא כבני אדם רגילים ותוך ניצול היותם מקבלי משכורת מהמדינה^[3]. ועל כך אענה שמדינה שדורשת מהאמן להגביל את ביקורתו הפוליטית למטאפורות עמומות בתוך יצירתו האמנותית היא מדינה שאינה רוצה אמנים בקרבה. היו אמנים כאלו בהיסטוריה – בולגאקוב הוא הדוגמא החביבה עלי אישית – שיצרו יצירות אמנות נפלאות בתוך הסד הזה (פחות או יותר). אבל אלו הם יוצאי הדופן. אם המדינה רואה ערך באמנות, היא חייבת להתיר לאמנים את החרות להביע את עצמם בכל אופן שהם מוצאים לנכון, בדיוק כמו כל אדם אחר – על במות, על דפי ספרים או עמודי העיתונים, וגם על ידי סירוב להשתתף בארועי אמנות שסותרים את ערכיהם. ואם המדינה לא רואה כל ערך באמנות… נו, אז שתגיד את זה במפורש וזהו.

–

אני רוצה להודות לאנשים שהשיאו תרומה לבלוג בשבוע-שבועיים האחרונים, אפילו כשאני תרמתי לבלוג קצת פחות בתקופה הזו.

1. שבזריזות כבש לעצמו מקום כאחד הבלוגרים החשובים והמעניינים בעברית. [↩]
2. דמי כיס שלא יפחתו ממחירו של כרטיס קולנוע בשבוע ואיסור על הגבלת שעת החזרה שקודמת לשתיים בלילה? [↩]
3. הכנס כאן השוואה צינית לרבנים שהמדינה מעסיקה גם כשהם עוסקים בכל עת בחתירה תחת עקרונותיה הדמוקרטיים. [↩]

כולם כבר מכירים את המושג אינטר-טקסטואליות – האופן שבו טקסט אחד מדבר עם טקסטים אחרים באמצעות התייחסויות שונות, ישירות או עקיפות. בצורה הכי בסיסית של אינטרטקסטואליות, מדובר פשוט על העובדה שכשאנחנו נתקלים בטקסט חדש, ההכרות שלנו עם טקסטים קודמים משפיעה על הצורה בה אנחנו מפרשים את הטקסט הקיים. שום תוצר תרבותי אינו מתקיים בוואקום.^[1]

אינטרטקסטואליות אינה פעולה או שיטה, אלא יותר אבחנה לגבי המציאות: הטקסטים שלנו מתייחסים זה לזה, וזה נראה לנו לגמרי הגיוני. אבל אני חושב שיש מקום לדבר על החשיבות ליצירת טקסט במה שאפשר לכנות "אנטי-אינטר-טקסטואליות" – אותו מאמץ ניכר לנתק את הטקסט מהסביבה התרבותית שלו כדי לייצר טקסט אחר. או, במילים אחרות, האופן שבו טקסטים מסויימים מבקשים מהקורא לשכוח לרגע מטקסטים קודמים שהוא מכיר. ברמה הבסיסית, כל סרט דורש מאיתנו לעשות זאת – כשאנחנו רואים את בראד פיט בבנג'מין באטן, אנחנו יודעים שזה בראד פיט, אבל אנחנו "שוכחים" את זה למשך הסרט, ומתעלמים מהקשרים אינטרטקסטואליים אפשריים.^[2]

אבל לפעמים הדרישה מהצופה דורשת למחוק כל כך הרבה מהידע התרבותי שלנו עד שאנחנו עוברים למחוזות שמזכירים יותר מדע בדיוני והיסטוריות חלופיות. case in point: הסדרה החדשה מבית היוצר של סטיבן מופאט, "שרלוק".^[3] "שרלוק" לוקחת את סיפורי שרלוק הולמס ומעבירה אותם לימינו אנו. לשרלוק ולווטסון יש בלוגים, שרלוק משתמש ברטיות ניקוטין כי אי אפשר לעשן בשום מקום, והוא מציק למשטרה באמצעות סמסים. אבל כשצופים בשרלוק יש משהו מאוד מציק: בינות לתושבי לונדון מסתובב בחור בשם שרלוק הולמס, ואף אחד לא חושב שזה מצחיק, או לפחות שווה הערה כלשהי. שרלוק הולמס כאייקון תרבותי פשוט לא קיים. שזה מובן, מבחינת הרעיון שבבסיס התוכנית, אבל זה עדיין מקשה מאוד על השעיית אי-האמונה בעת הצפייה בתוכנית. האנטי-אינטר-טקסטואליות הזו זועקת לשמיים.

כמובן, במידה מסויימת כל סדרת טלוויזיה, ככל שהיא מתארכת ומקבלת מקום חשוב יותר בתרבות הפופולרית, הולכת ומתרחקת בהכרח מ"העולם שלנו". אך מכיוון שמדובר בהתפתחות הדרגתית, הדבר פחות מפריע. קל לקבל שהעולם שבסדרה זהה לשלנו בכל פרט לקיומה של סדרת הטלוויזיה האחת הזו. לעומת זאת, כשיש "קרוס-אובר" בין שתי סדרות, שוב מתערערת השעיית אי-האמונה שלנו. פתאום אנחנו צריכים לתקן לאחור את הבנתנו את העולם שבו אנחנו צופים – זה לא רק "העולם שלנו, מינוס סדרת הטלוויזיה הזו", עכשיו זה "העולם השלנו, מינוס סדרת הטלוויזיה הזו, ומינוס סדרת הטלוויזיה השניה גם כן". דווקא ההתייחסות האינטרטקסטואלית כל כך של קרוס-אובר בין שתי סדרות דורשת מאיתנו "אנטי-אינטרטקסטואליות".^[4]

עד כמה אנטי-אינטרטקסטואלית נפוצה בתרבות הפופולרית שלנו? האם ישנם מצבים אחרים שדורשים מאיתנו התאמה לאחור שכזו של הפרשנות שלנו את העולם שבטקסט? והאם רק לי ה"נקע" שגורמת אנטי-אינטרטקסטואליות הרבה פחות נוח לעיכול מאשר ה"נקע" של סדרות מד"ב או פנטזיה שמתרחשות "בעולם שלנו"?

1. למי שלא מצוי בז'רגון, נבהיר רק שטקסט מתייחס לכל צורה של תקשורת, כולל סרט, תמונה, שיחה וכיו"ב. [↩]
2. ולפעמים לא – ב"מועדון קרב" אפשר לראות התייחסויות מפורשות לסרטים אחרים של בראד פיט ואדוורד נורטון. אבל גם פה, אנחנו "שוכחים" שמי שהדמויות שאנחנו רואים נראות בדיוק כמו השחקנים בסרטים האחרים הללו. [↩]
3. מיני סדרה? טרילוגיה? בסופו של דבר, מדובר ב"סדרה" בת שלושה פרקים כשכל פרק בן שעה וחצי. אם היו מקרינים את זה בקולנוע במקום בטלוויזיה, זו הייתה טרילוגיה. [↩]
4. להבדיל, כאשר ספין-אוף מתחיל עם הופעות אורח של סדרת המקור, אין תחושה כזו, מכיוון שהעולם נבנה מתכתחילה ככזה שבו סדרת המקור אינה קיימת, ועם זה קל לנו להסתדר. [↩]

כבר הרבה זמן אני חושב על הרעיונות שבפוסט הזה, אבל הפוסט של שחר דרבן אותי להעלות אותם על הכתב, בשאיפה שהם מספיק אפויים לצריכה פומבית. הפוסט הזה אינו התשובה ששחר מבקש בסוף הרשומה שלו, בעיקר משום שהוא יוצא מכיוון אחר לגמרי.

שחר כתב על משחקי מחשב ואיך שהסיפור הדק שמכסה אותם מתפוגג אחרי זמן קצר של משחק, ואנחנו מגלים משהו אחר מתחת לו – את המשחק עצמו. בסופו של דבר, אומר שחר, אנחנו כאן כדי לשחק, ולכן משחקים שהמעטפת הסיפורית שלהם לוקחת את עצמה פחות ברצינות (ולכן הופכת את עצמה ליותר שקופה לשחקן) הם במידה מסויימת יותר מהנים.

אני יכול להסכים עם שחר כשמדברים על משחקי ארקייד, שגם בהם, כמו במלחמות המאפיה^[1], ההגיון הכלכלי גובר על הקוהרנטיות הפנימית של המשחק (משחקי ארקייד בנויים כדי לדרבן את השחקן להכניס עוד ועוד מטבעות. זה כל הרציונל מאחורי שיטת ה"פסילות". מתכנני משחקים רבים התקשו להשתחרר מהתפיסה הזו גם כאשר התחילו לעצב משחקים בלעדית עבור קונסולות או מחשבים אישיים. נינטנדו עדיין מתעקשים לכלול מערכת של "פסילות" בסופר מריו החדש, למרות שלמעשה אין שום השפעה כאשר אני גומר את כל ה"חיים" שלי, פרט אולי לפגיעה באגו – המשחק מציין בפני כמה פעמים הייתי צריך לחדש את מאגר הפסילות שלי מאז שהתחלתי לשחק). כך גם לגבי משחקי פנאי (casual games), שם כמעט תמיד הסיפור מופיע בתחילת המשחק (אם בכלל) ובסופו, וכמעט בכלל לא באמצע^[2]. אבל מה לגבי משחקים גדולים יותר, כאלו שמתיימרים להיות "סיפור משוחק"?

הכיוון ממנו אני מסתכל על הסוגיה הזו הוא מתוך התפיסה של משחקי מחשב כסוג אחר של אמנות, לא פחות משמעותי מאשר טלוויזיה או קולנוע. הבעיה ששחר מציג היא קריטית ליכולת שלנו לקבל משחקי מחשב כסוג של אמנות: אם אכן איננו יכולים אלא להפשיט כל משחק מהסיפור שלו ולהשאר רק עם המכניקה שברקע, הרי שלמשחק כיחידה קוהרנטית אחת, אין קיום. במקרה הטוב, יש סיפור מקוטע, כשבאמצע יש קטעי משחק, ולכל אחד מהם יש חיים משל עצמו וקיום משל עצמו: המשחק יכול להתקיים בלי הסיפור ולהפך.

המציאות מלמדת שהרבה פעמים זה אכן כך: כשאני משחק במשחק מחשב מספיק זמן, אני חווה לעיתים קרובות תהליך שמזכיר את הטרנספורמציה של ניאו במטריקס: פתאום אני כבר לא רואה את העולם של המשחק כפי שהוא מוצג, אלא המכניקה שמאחוריו. אני לא רואה דמויות אויב, אלא סטטיסטיקות וטקטיקות. ברגע שזה קורה, בהכרח המשחק מתנתק מהסיפור – מוצלח ככל שיהיה.

לראות את המטריקס

ישנם משחקים שמנסים להתמודד עם הנתק הזה. Half-Life מזוהה כמשחק הראשון שויתר לגמרי על קטעי המעבר בהם המשחק נוטל מהשחקן את תפקיד הבמאי. במקום זאת, ישנם קטעים מתוסרטים במהלך המשחק, שבמהלכם השליטה בדמות הגיבור נשארת בידי השחקן, והשחקן בוחר איך לצפות בקטע המתוסרט: הוא יכול לעמוד ליד הדמויות שמדברות, או שהוא יכול ללכת לעשות משהו אחר תוך כדי.

פארנהייט (שנקרא במקומות מסויימים "The Indigo Prophecy"), שהציג את עצמו כ"סרט אינטראקטיבי" ניסה להתגבר על הנתק על-ידי המנעות ממכניקה חוזרת על עצמה – סיטואציות רבות במשחק דרשו מהשחקן צורת התנהגות חדשה לגמרי (שנועדה לדמות את המצב של הדמות עצמה. לדוגמא, כאשר דמות קלסטרופובית ננעלה במרתף חשוך, על השחקן היה "לזכור לנשום" על ידי תנועה מדודה וקבועה של היד בין שני מקשים, בו בזמן שהשחקן מנסה לנווט ולבצע משימות אחרות במרתף). עבורי, לפחות, התוצאה שהושגה הייתה הפוכה, שכן ההתרכזות באמצעי המכני לדימוי המצב הנפשי של הדמות מנעה ממני להתרכז במתרחש מבחינת הסיפור.

פארנהייט, כמובן, לא היה ה"סרט האינטראקטיבי" הראשון. סרטים אינטראקטיביים היו מיני-ז'אנר שנעשה פופולרי בקרב חברות מסויימות במשך פרק זמן קצר למדי, כאשר כונני סי-די-רום נעשו נפוצים מספיק כדי לאפשר לכלול כמות משמעותית של קטעים מצולמים (להזכירכם, עוד לא היו ממש כלים טובים לכיווץ וידאו), מצד אחד, ומצד שני לא היו בנמצא מעבדים חזקים מספיק כדי לאפשר משחקי תלת-מימד שמרונדרים בזמן אמת. שניים מהמוכרים שבז'אנר הזה הם פאנטסמגוריה החלוצי אך בוסרי משהו, וגבריאל נייט: החיה שבפנים – יצירת המופת של הז'אנר – שניהם מבית סיירה. במשחקים הללו המשחקיות, אפשר לומר, די נזרקה לעזאזל. מה שנשאר לשחקן הוא לצפות בסרט מצולם כאשר מדי פעם הוא מתבקש להתערב על ידי הקלקה על דבר מה או אחר. זה לא שלא היה מהנה לשחק במשחקים הללו – גבריאל נייט זכור לי עדיין כאחד המשחקים הטובים ביותר מימי נערותי – אבל ההנאה הזו הייתה דומה יותר להנאה מצפייה בסרט מאשר להנאה שבמשחק. מעט מדי מהחוויה כלל את תחושת ההישג שבהתגברות על מכשול, ויותר מדי ממנה הייתה ההנאה מתסריט מחוכם.

אז האם באמת אנו חייבים לבחור בין משחק לבין סיפור? האם השניים לא יכולים להתקיים יחדיו? פעם האמנתי שהגביע הקדוש – משחק שהוא גם מהנה כמשחק וגם מספר סיפור בו בזמן, בלי שאחד יוסתר על ידי האחר או שהשניים יחליפו מקומות בחזית אחת לכמה זמן – אפשרי. היום אני יותר סקפטי. אולי זה עניין טכנולוגי: ככל שהמחשב יוכל להתמודד בעצמו עם התנהגות מקורית ובלתי צפויה של השחקן, כך הטכניקה שברקע המשחק תהיה פחות גלויה. מצד שני, אם נגיע לרמה כזו של בינה מלאכותית, אני מקווה שנמצא לה שימושים יותר מוצלחים מאשר משחקי מחשב…

1. גילוי נאות: לא שיחקתי מעולם. [↩]
2. בימים שלפני האינטרנט המהיר לכל, משחקים פיראטיים רבים הופצו בגרסאות מופשטות – בלי קטעי המעבר למיניהם, שתפסו הרבה מגה-בייטים ולא היו קריטיים למשחקיות — עצם קיומן של גרסאות כאלו זו אמירה משמעותית לגבי מקומו של הסיפור בתוך משחק המחשב. [↩]

הנה סיפור שיש שתי דרכים לספר אותו, שתיהן מעניינות ומפתיעות, שתיהן נכונות. אז למה לספר אותו רק בדרך אחת?

א. ב-2003 התחיל מייקל מוחמד נייט, אמריקאי ממוצא אירי שהתאסלם בנערותו, לפרסם באופן עצמאי ספר שכתב, בשם The Taqwacores. הספר תיאר קהילה דמיונית של מוסלמים צעירים שטיפחו תרבות אנטי-ממסדית, פאנקיסטית, שפועלת בבית בבאפלו שם מתערבבות מסיבות סמים בתפילות משותפות. נייט המציא בספר ז'אנר מוזיקלי של פאנק מוסלמי – תדמיינו איך היה נראה ה"רוק הנוצרי" אם החננות ששרים אותו היו מוכנים לבעוט לכמרים שלהם בביצים. הספר אמנם הופץ בתחילה באופן מחתרתי למדי, אך עד מהרה התגלה על ידי הוצאת ספרים וזכה לתפוצה רחבה יותר (הספר גם הפך לסרט עלילתי שצפוי לצאת לקולנוע בקרוב).

מה שמדהים בסיפור של הספר של נייט הוא שרבים מהצעירים המוסלמים שגילו את הספר החליטו להפוך את הסיפור הבדיוני הזה למציאות, והפאנק המוסלמי, שזכה לכינוי "טקוואקור", הפך לז'אנר מוזיקלי שקיים במציאות. יתר על כן – מוסלמים רבים ראו במסר של נייט את אותו הזיק שחסר להם בתרבותם, וכך גם התרבות שתיאר סביב אותו ז'אנר מוזיקלי הפכה לסגנון חיים אמיתי שמובילים אותם צעירים, למרבה אי הנוחות של הוריהם ושל מנהיגי הקהילות המוסלמיות בהן הם חיים.

נייט, שממשיך לפרסם מאמרים וספרים, מוביל תנועה מהפכנית בתוך האיסלאם האמריקאי, שכדאי לכולם לעקוב אחריה.

ב. חשבתם שאתם יודעים איך נראה מוסלמי אדוק? מה הוא חושב? איזו מוזיקה הוא שומע? תחשבו שוב. סרט תיעודי חדש, Taqwacore: The Birth of Punk Islam עוקב אחרי הקהילה ההולכת ונבנית של מוסלמים צעירים שמעוררים מחדש את מה שהם רואים כעיקר מרכזי של האיסלאם, שנשכח על ידי מנהיגי הקהילות המוסלמיות ברחבי העולם: האינדיבידואליזם הטמוע עמוק בדת שאינה מאמינה בהיררכיה תיאוקרטית. הצעירים הללו, שביססו את התרבות המתפתחת שלהם על חזונו של הסופר מייקל מוחמד נייט, עושים לאיסלאם את אותה מהפכה שעשו הפרוטסטנטים לנצרות, ומערבבים את זה בכמות הגונה של תרבות הנגד השחורה בארה"ב. התוצאה היא מסמך סוציולוגי ותיאולוגי מרתק שצריך לעניין כל מי שחושב שמקומו של האיסלאם בעולם המערבי הוא אחת הסוגיות החשובות של ימינו.

אתמול הלכתי לספריה כדי לקחת ספר אחד (ליברליזם לאומי, או לאומיות ליברלית, או איך שלא קוראים לו של יולי תמיר), וחזרתי עם שישה. זו הסיבה שאני לא נכנס יותר לחנויות ספרים.

–

אתמול גם עשיתי את הצעד הראשון להכרה בכך שהתזה שלי הולכת לכלול כמות מאוד גדולה של דיון תיאורטי, והאמפיריקה תקבל מקום משני יותר. אני עדיין רואה בעצמי איש פוליטיקה השוואתית, אבל פשוט אי אפשר לדון בנושאים של לאום ואזרחות בלי התייחסות לספרות התיאורטית העצומה שבבסיס הדיון. הצעד הראשון שעשיתי, אגב, הוא לצלם מאמר של האברמס.

אוסף קישורים בענייני אינטרנט בכלכליסט שלח אותי לפוסט בבלוג של סוזאן וגה על Tom's Diner, אחד השירים המצליחים והזכורים יותר של וגה. בפוסט היא מספרת על ההיסטוריה של השיר ואיך הוא עשה היסטוריה כשיר הראשון שהפך לקובץ MP3.

אבל בשבילי לשיר הזה יש הקשרים שונים לגמרי, מוזרים לגמרי. השיר הזה, מסיבות שלא לגמרי ברורות לי, צרוב לי בראש עם משהו אחר מהעבר שלי – שני דברים שלא היו משאירים שום חותם עלי בכלל הפכו לחלק ממה שאני בגלל שהנוירונים במוחי החליטו שהם אותו דבר בדיוק – ומאז הם מזכירים לי אחד את השני.

האלבום Solitude Standing, ש-Tom's Diner פותח, יצא בשנת 1987. אני הייתי בן 8. אני לא בטוח מתי אחותי קנתה את התקליט, אבל זה לבטח היה לפני שהגעתי לגיל 11 – אז קנינו את נגן הדיסקים הראשון והמגושם שלנו (אני יודע, כי הדיסק הראשון שקנינו היה The Soul Cages של סטינג, שיצא באותה שנה). אבל באותו הזמן לא היה אכפת לי ממוזיקה. העניין שלי במוזיקה התפתח מאוחר יותר, כשהילדה שהייתי מאוהב בה בחטיבת הביניים גילתה לי את הביטלס — משם התחלתי לחזור אל התקליטים של אחותי, והטעם המוזיקלי שלי, לפחות בתחילה, התבסס על מה שהיא האזינה לו, מוזר ככל שיהיה^[1].

אבל, כאמור, כשאחותי קנתה את סוליטוד, לי לא היה אכפת ממוזיקה. מערכת הסטריאו הביתית התגוררה בחדר של אחי, שדלת זכוכית הפרידה בינו לבין החדר שלי^[2]. אני זוכר את עצמי תוהה איך לעזאזל בן-אדם יכול להסתגר בחדר ולהאזין למוזיקה במשך שעות, בלי לעשות שום דבר אחר. בזמנו, זה נראה לי כמו הדבר המשעמם ביותר שאפשר לעשות. אבל את המוזיקה שדלפה מבעד לדלת שמעתי. לא הקשבתי, אבל שמעתי.

בשנת 1986 יצא הספר "המכשף מפסגת הר האש", מאת סטיב ג'קסון ואיאן ליבינגסטון. המכשף היה הספר הראשון בעברית (למיטב ידיעתי) בסגנון "אתה הגיבור". למשך כמה שנים מטופשות במיוחד הספרים הללו היו פופולריים להחריד. כל ספר מחולק למאות פסקאות ממוספרות, והקורא/שחקן מתבקש להכריע על התנהגות הגיבור על ידי מעבר לפסקה כזו או אחרת – גרסת לואו-טק של משחקי הרפתקאות הטקסט הממוחשבים. כשקנו לי את הספר, הוא הפך עבורי לאובססיה. שיחקתי בו כמה חודשים, ובשלב כלשהו, כשנואשתי סופית מהסיכוי לגלות את הדרך הנכונה לסיים את הספר, אפילו ניסיתי למפות את הספר לאחור, מפסקה 500 – הסוף הטוב וההירואי – ועד להתחלה^[3].

איכשהו, במוח שלי, המכשף מפסגת הר האש והדיינר של טום – חד הם. כשאני שומע את הדיינר, אני רואה את האיורים בשחור-לבן של הספר וחש דחף בלתי נשלט לדפדוף אובססיבי. כשאני רואה ספרי "אתה הגיבור" ונזכר בספר הראשון שלי, הדיינר מתחיל להתנגן לי מיד בראש. אין לי שום שליטה על זה. אני גם לא מבין למה דווקא השיר הזה. יש הרבה שירים שאני זוכר בגרסת הוויניל שלהם – שירים שהיו בהם שריטות שעד היום קשה לי שלא לחכות לקפיצה במקום הנכון כשאני שומע אותם ברדיו או על דיסק – אבל אף אחד מהם לא נקשר במשהו חיצוני, בחוויה אחרת שלא קשורה להאזנה שלי עצמי לשיר. אף שיר אחד מהאלבום לא מעלה בי אותן אסוציאציות. אולי הסאונד היחודי כל כך של השיר הוא הסיבה שדווקא הוא מתקשר לי למשהו אחר.

איזה קישורים מוזרים עושה המוח שלכם בין דברים לא קשורים בעליל?

1. לימים אני אקנה את הפסקול של הסרט Home of the Brave של לורי אנדרסון על דיסק, כדי להחליף את הויניל השרוט של אחותי. זו, כנראה, התוצאה המוזרה ביותר של צורת החשיפה שלי למוזיקה [↩]
2. במקור אני ואחי גרנו באותו חדר. כשאחי דרש חדר משלו, ההורים שלי הרסו את הקיר שבין החדר שלנו למרפסת הסמוכה, והפרידו את החדר מחדש כשני חדרים קטנים. כדי להגיע לחדר של אחי היה צריך לעבור או דרך החדר שלי, או דרך החדר של אחותי, שגם ממנו הייתה דלת למרפסת-לשעבר. בסופו של דבר הדלת מהחדר של אחותי נחסמה לחלוטין, והחדר שלי נותר ככניסה הבלעדית לחדרו של אחי. לא שהייתה לי בעיה עם זה – בשלב הזה אחי כבר לא התגורר בבית, וכך היו לי שני חדרים משלי [↩]
3. כיאה לילד תמים, מעולם לא עלה בדעתי להמשיך לשחק כשמתתי. מה פתאום? חוזרים להתחלה ומתחילים מחדש! [↩]

שחר כתב פוסט עם כל מיני רעיונות ל"דורות הבאים" של יצירת סיפורים. אני לא ממש בטוח שרוב הרעיונות הם סבירים (משחקי מחשב מנסים כבר שנים להציע קונספטים של משחק שכל שחקן יחווה בצורה שונה לחלוטין, אבל זה תמיד נשאר בגדר הבטחות, למרות שזה המדיום המתאים ביותר למה ששחר מתאר). אבל הרעיון האחרון שלו, מה שהוא מכנה "בלוגנובלה", הוא מגניב ברמות שלא יתוארו. בבסיסו, מדובר פה על המרה של פורמט משחק גילום התפקידים השולחני הקלאסי^[1] למדיום של בלוגים.

שחר כולל ברעיון שלו גם מקביל בלוגי ל"שר המשחק"^[2] שישלוט בדברים מאחורי הקלעים, יספר לאנשים מה קורה בחיים של הדמויות שלהם ויתאם את הסיפור. לדעתי הרבה יותר מעניין לקחת את זה דווקא לכיוון של "joint narration" – "סיפור משותף". רבים מכם ודאי שיחקו בזה בשעות משעממות במיוחד בבית הספר: מישהו כותב שורה, מעביר לבא בתור, והוא מוסיף עוד שורה, ואחרת מוסיפה שורה נוספת וכו' וכו', כך שנוצר סיפור, לרוב מטופש בעליל ונטול עלילה להחריד. גרסאות מתוחכמות יותר של זה משוחקות בתוך עולם מוגדר פחות או יותר – יש בו "שר משחק", אבל במקום לנסות לנתב את הדמויות ולכפות עליהן מציאות, הוא נמצא שם כדי לשרת אותן, לשחק את הדב"שים ("דמויות בלא שחקן", אנשים שהם חלק מהסיפור, אבל שאינם מגולמים על ידי אחד השחקנים בקבוצה^[3]). בגרסא הקיצונית ביותר אין שר משחק, וכולם ממציאים את העולם סביבם כל הזמן. זה דורש המון אמון ובגרות מצד השחקנים – מאוד קל להתדרדר במשחק כזה למשחקים ילדותיים של "אה, כן? אז אני שורק לדרקון האדום שלי והוא צולה אותך באש שלו!" "אה, כן? אז אני מספיק לקפוץ לתוך הנהר לפני שהוא מגיע, ואחרי שהוא עובר אני יורה בו שני חיצים שפוגעים לו בדיוק בנקודת התורפה שלו!" וכו' וכו' – אבל כשזה מצליח, זה נפלא.

בלוגים, כשחושבים על זה, הם מדיום מופלא ליצירת סיפור משותף כזה. הם אינם מחייבים אינטראקציה בין הבלוגרים: כל מה שצריך הוא שהדמויות השונות תחיינה באותו עולם ותקראנה זו את בלוגה של זו. הן יכולות "להפגש" ולכתוב על זה אחר כך. הן יכולות סתם להתייחס לאותם ארועים שהתרחשו ב"עולם" שלהן. ופה בדיוק מתחיל הקסם: מרגע שמסכימים על מסגרת מסוימת לעולם המשחק, כל בלוגר מתחיל לכתוב מנקודת מבטה של הדמות שלו. הוא יכול "ליזום" ארועים (לדווח על משהו שראה היום, לבקר משהו ש"קרא" בעיתון, להגיב ל"ארוע" שהתרחש בעולם המשחק), ובלוגרים אחרים יכולים להענות לו (להתייחס לאותם ארועים) או להתעלם. כיוונים של הסיפור ששאר השחקנים לא מרוצים מהם יגוועו (בניגוד למשחק פנים מול פנים) פשוט משום ששאר הבלוגרים במשחק לא יתייחסו אליהם, ועד מהרה אפשר יהיה "לשכוח" מהם.

אז במקום לחכות עד ששחר יחליט לבצע את הרעיון שלו, החלטתי לנסות להעלות את הרעיון שלי. אני מציע להקים קבוצת בלוגים (אולי על שרת/דומיין יעודי, אם מישהו יכול/רוצה להרים דבר כזה, אבל אפשר גם על השרתים הקיימים שלנו או בבלוגלי) עבור המשחק הזה. צריך להחליט על תמה כלשהי לעולם. מכיוון שאני עדיין מושפע מבטמן הייתי בוחר עכשיו תמה קומיקסית משהו – למשל, הרעיון שבסיס האקס-מן: בעולם שלנו מתחילה לקום קבוצה של מוטנטים בעלי כוחות מיוחדים. כיצד הדבר נראה ממקום מושבם של הבלוגרים? על מה יכתבו בלוגרים מוטנטים? איזה ארועים יתרחשו בעולם הזה?

אם למישהו יש רעיון מוצלח יותר לתמה, בהחלט אפשר להציע. אם מישהו רוצה להציע סיוע טכני להרמת הפרוייקט – חן חן לכם. וכמובן, אם מישהו רוצה להצטרף לקבוצה, נא להודיע לי, ונתחיל לעבור על משהו. לא פרוייקט שאפתני, לא אקדמיה ולא מהפכה חינוכית. פשוט משהו כיף. מי מצטרף?

1. למעשה, לא הקלאסי, אלא צורת ה-Free Form שהתפתחה עם התבגרות המדיום [↩]
2. השם המקובל הוא "שליט המשחק" (או "שליט המבוך", במקור ה-דנ"די), אבל אי שם בשנות ה-90 הצעתי לתרגם ל"שר המשחק", והחלטתי שאני מאוד אוהב [↩]
3. כששיחקתי ארס מגיקה עם יוסי גורביץ לפני — וואו — הרבה זמן, הוא נתן לשחקנים שלא היו שותפים לסצינה מסויימת לגלם דב"שים שונים, גם כדי שלא ישעמם לנו, וגם כדי להכניס יותר אי-וודאות לתוך העולם. לעולם נזכור בחיוך את גאמבי, הסוס המדבר המטומטם ביותר בהיסטוריה, שאני המצאתי, פיתחתי וגילמתי [↩]

א. לפני הנסיעה שלי לקנדה פרסמתי פה הודעה שאני מוכר חלק מהספרים שלי. מאז, חיפוש אחר "ספרים למכירה" בגוגל מוביל (בתוצאה השישית) לעמוד הקטגוריה שיצרתי ברוב תחכומי לנושא (לצרכי SEO). הבעיה היא שעכשיו כל מיני אנשים שולחים לי דוא"לים אחת לכמה זמן ומבקשים לרכוש אחד מהספרים. אז הנה אני מודיע לכל המגגלים שאין יותר ספרים למכירה, אלא אם בא לכם לקפוץ לטורונטו לצורך העניין. (וגם אז לא, כי רוב הספרים עדיין ארוזים אצל ההורים שלי).

ב. אחרי כ-120 תגובות אני חושב שאפשר לסכם את הדיון על דמוקרטיה ישירה ככשלון קולוסאלי. טל ירון הוכיח על כל צעד ושעל שאין לו שום כוונה להודות שאולי יש משהו שהוא לא יודע ומישהו אחר כן, מתעקש להמשיך להסתמך על הוגים מלפני מאתיים שנה שהוא לא מבין את דבריהם כראוי, ומבלי להעזר בכל מה שנכתב עליהם מאז (אפילו כדי שיצליח להבין כראוי את הביקורת עליהם), ומזלזל בכל מה שיוצא מהאקדמיה. גם תומכי ד"י אחרים, ברובם, לא הוכיחו יותר מדי פתיחות לביקורת.

תודתי לנדב ולנמרוד שלא רק שעמדו בגבורה אל מול טיעונים מעגליים ועלבונות מתמשכים, אלא גם שהוכיחו בדבריהם בדיוק את מה שאמרתי: לא רק שהם אמרו בדיוק את מה שאני רציתי להגיד, רק שהם עשו זאת טוב יותר, הם גם הוסיפו הרבה דברים שאני מעולם לא הייתי חושב להעלות או שפשוט לא הכרתי. הם יכלו לעשות זאת מפני שהם מכירים את תחומי המחקר שלהם הרבה יותר טוב משאני אוכל אי פעם להכיר, וזווית ההשקפה שלהם על הנושאים מקנה להם תובנות שמי שחסר של הידע שלהם לא יכול להגיע אליהן.

(אגב, ירון פרסם פוסט בבלוג שלו על הדיון, שהדבר המעניין היחיד בו, לטעמי, הוא האיות המאוד יצירתי של שם המשפחה שלי. מר ידון, קוראים לי דובי קננגיסר, ולא הדבר הזה שכתבת שם).

ג. אולי "אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו הוא ללמד אותו", אבל הסטודנטים שלי לא כל כך העריכו את תהליך הלמידה שלי. בישיבת ההערכה שלי היום קיבלתי את הציון המתחת-לממוצע שהם נתנו לי על השנה האחרונה, עם הרבה הערות מוצדקות על חוסר הארגון והמוכנות שלי לשיעורים, הנטייה שלי לגמגם ולשכוח על מה רציתי לדבר (אם בכלל היה לי משהו לדבר עליו) וחוסר היכולת שלי ליצור עניין בנושאים בהם דנו (יש לזה סיבה טובה: אלו לא נושאים מעניינים). נו, שויין. אחד מהם, נשמה טובה, אמר שהיה שיפור משמעותי בין הסמסטר הראשון לשני, שזה בדיוק מה שאני חשבתי. אולי בשנה הבאה אני אהיה עוד יותר טוב. אני מקווה. נראה לי שאני ארשם לסדנאות לעוזרי הוראה שמציעה האוניברסיטה.

ד. חוץ משתיים שהעירו לי שיאדלקה זו אישה ולא גבר, לא ממש קיבלתי תגובות על הרשומה שלי על "קריאה דמומה והולדת המספר", מה שהיה לי קצת חבל. היום, בזכות פלאי הגוגל, קיבלתי דוא"ל ממחברת הספר. היא לא קוראת עברית, אבל בגלל שזו הביקורת הראשונה שמצאה ברשת על הספר, היא ביקשה ממני שאתמצת את עיקרי הפוסט שלי עבורה. זה, כמובן, נפלא ומרגש ומגניב לאללה, אבל גם קצת מביך לאור העובדה שהביקורת שלי, בסך הכל, הייתה שלילית. חרף זאת, כתבתי לה תמצית של הביקורת עם הסברים לגבי הנקודות שראיתי כבעיתיות לטעמי, סייגתי את זה באינספור משפטים שמכירים בהדיוטותי בכל הנוגע לתחום, וקינחתי בבקשה להמשך הדיון איתה, אם היא מעוניינת. אם אקבל תגובות מעניינות להערות שלי, אעדכן בתגובה לרשומה המקורית.

איזה כיף זה אינטרנט!