לא שומעים!

שחר כתב פוסט עם כל מיני רעיונות ל"דורות הבאים" של יצירת סיפורים. אני לא ממש בטוח שרוב הרעיונות הם סבירים (משחקי מחשב מנסים כבר שנים להציע קונספטים של משחק שכל שחקן יחווה בצורה שונה לחלוטין, אבל זה תמיד נשאר בגדר הבטחות, למרות שזה המדיום המתאים ביותר למה ששחר מתאר). אבל הרעיון האחרון שלו, מה שהוא מכנה "בלוגנובלה", הוא מגניב ברמות שלא יתוארו. בבסיסו, מדובר פה על המרה של פורמט משחק גילום התפקידים השולחני הקלאסי^[1] למדיום של בלוגים.

שחר כולל ברעיון שלו גם מקביל בלוגי ל"שר המשחק"^[2] שישלוט בדברים מאחורי הקלעים, יספר לאנשים מה קורה בחיים של הדמויות שלהם ויתאם את הסיפור. לדעתי הרבה יותר מעניין לקחת את זה דווקא לכיוון של "joint narration" – "סיפור משותף". רבים מכם ודאי שיחקו בזה בשעות משעממות במיוחד בבית הספר: מישהו כותב שורה, מעביר לבא בתור, והוא מוסיף עוד שורה, ואחרת מוסיפה שורה נוספת וכו' וכו', כך שנוצר סיפור, לרוב מטופש בעליל ונטול עלילה להחריד. גרסאות מתוחכמות יותר של זה משוחקות בתוך עולם מוגדר פחות או יותר – יש בו "שר משחק", אבל במקום לנסות לנתב את הדמויות ולכפות עליהן מציאות, הוא נמצא שם כדי לשרת אותן, לשחק את הדב"שים ("דמויות בלא שחקן", אנשים שהם חלק מהסיפור, אבל שאינם מגולמים על ידי אחד השחקנים בקבוצה^[3]). בגרסא הקיצונית ביותר אין שר משחק, וכולם ממציאים את העולם סביבם כל הזמן. זה דורש המון אמון ובגרות מצד השחקנים – מאוד קל להתדרדר במשחק כזה למשחקים ילדותיים של "אה, כן? אז אני שורק לדרקון האדום שלי והוא צולה אותך באש שלו!" "אה, כן? אז אני מספיק לקפוץ לתוך הנהר לפני שהוא מגיע, ואחרי שהוא עובר אני יורה בו שני חיצים שפוגעים לו בדיוק בנקודת התורפה שלו!" וכו' וכו' – אבל כשזה מצליח, זה נפלא.

בלוגים, כשחושבים על זה, הם מדיום מופלא ליצירת סיפור משותף כזה. הם אינם מחייבים אינטראקציה בין הבלוגרים: כל מה שצריך הוא שהדמויות השונות תחיינה באותו עולם ותקראנה זו את בלוגה של זו. הן יכולות "להפגש" ולכתוב על זה אחר כך. הן יכולות סתם להתייחס לאותם ארועים שהתרחשו ב"עולם" שלהן. ופה בדיוק מתחיל הקסם: מרגע שמסכימים על מסגרת מסוימת לעולם המשחק, כל בלוגר מתחיל לכתוב מנקודת מבטה של הדמות שלו. הוא יכול "ליזום" ארועים (לדווח על משהו שראה היום, לבקר משהו ש"קרא" בעיתון, להגיב ל"ארוע" שהתרחש בעולם המשחק), ובלוגרים אחרים יכולים להענות לו (להתייחס לאותם ארועים) או להתעלם. כיוונים של הסיפור ששאר השחקנים לא מרוצים מהם יגוועו (בניגוד למשחק פנים מול פנים) פשוט משום ששאר הבלוגרים במשחק לא יתייחסו אליהם, ועד מהרה אפשר יהיה "לשכוח" מהם.

אז במקום לחכות עד ששחר יחליט לבצע את הרעיון שלו, החלטתי לנסות להעלות את הרעיון שלי. אני מציע להקים קבוצת בלוגים (אולי על שרת/דומיין יעודי, אם מישהו יכול/רוצה להרים דבר כזה, אבל אפשר גם על השרתים הקיימים שלנו או בבלוגלי) עבור המשחק הזה. צריך להחליט על תמה כלשהי לעולם. מכיוון שאני עדיין מושפע מבטמן הייתי בוחר עכשיו תמה קומיקסית משהו – למשל, הרעיון שבסיס האקס-מן: בעולם שלנו מתחילה לקום קבוצה של מוטנטים בעלי כוחות מיוחדים. כיצד הדבר נראה ממקום מושבם של הבלוגרים? על מה יכתבו בלוגרים מוטנטים? איזה ארועים יתרחשו בעולם הזה?

אם למישהו יש רעיון מוצלח יותר לתמה, בהחלט אפשר להציע. אם מישהו רוצה להציע סיוע טכני להרמת הפרוייקט – חן חן לכם. וכמובן, אם מישהו רוצה להצטרף לקבוצה, נא להודיע לי, ונתחיל לעבור על משהו. לא פרוייקט שאפתני, לא אקדמיה ולא מהפכה חינוכית. פשוט משהו כיף. מי מצטרף?

1. למעשה, לא הקלאסי, אלא צורת ה-Free Form שהתפתחה עם התבגרות המדיום [↩]
2. השם המקובל הוא "שליט המשחק" (או "שליט המבוך", במקור ה-דנ"די), אבל אי שם בשנות ה-90 הצעתי לתרגם ל"שר המשחק", והחלטתי שאני מאוד אוהב [↩]
3. כששיחקתי ארס מגיקה עם יוסי גורביץ לפני — וואו — הרבה זמן, הוא נתן לשחקנים שלא היו שותפים לסצינה מסויימת לגלם דב"שים שונים, גם כדי שלא ישעמם לנו, וגם כדי להכניס יותר אי-וודאות לתוך העולם. לעולם נזכור בחיוך את גאמבי, הסוס המדבר המטומטם ביותר בהיסטוריה, שאני המצאתי, פיתחתי וגילמתי [↩]

כבעליה הגאה של קונסולת Wii של נינטנדו (למרות שאין לי כל כך זמן לשחק בה נכון לעכשיו – אבל אני מצליח להגניב כמה דקות של סופר מריו גלקסי מדי כמה ימים), מאוד התעניינתי לשמוע מה תחשוף נינטנדו בתערוכת המשחקים E3. הסיפור המרכזי משם היה ה-MotionPlus, תוסף חדש לבקר המהפכני של הווי. התוסף נועד לשפר את יכולתו של הבקר לעקוב אחרי תנועות השחקן גם כאשר הוא אינו מופנה לעבר המקלט שמונח מעל (או מתחת) לטלוויזיה. התוסף בא בעקבות תלונות הן מצד שחקנים והן מצד מפתחים על ביצועים פחות מאופטימליים של הבקר בתצורה הנוכחית שלו – אבל נינטנדו טרחו לפתח אותו רק כשמשחק חדש שהם עצמם פיתחו נתקל באותה מגבלה שמפתחים אחרים כבר דיווחו עליה.

עכשיו פיסי מגזין מדווחים שהתוסף החדש בעצם גורם סוג של כאב ראש לנינטנדו. עד כה, נינטנדו הכריחה את המפתחים שרצו לעשות שימוש בתוספים לבקר (חוץ מהנונצ'ק, שמגיע יחד עם הקונסולה עצמה) לדאוג לאפשר משחק גם בלי התוסף. כך, למשל, גיטר הירו לווי מאפשר לשחקן שמעוניין בכך לנגן גם ישירות על הבקר, בלי לחבר אותו לבקר הגיטרה של המשחק. אין שום סיבה הגיונית לעשות זאת, אבל ככה זה. הבעיה היא שקצת קשה להעלות על הדעת איך אפשר לפתח משחק שמתבסס על היכולות המשופרות של ה-MotionPlus בלי לחייב שימוש בו. מצד שני, אם נינטנדו תאפשר למפתחים להתבסס על התוסף החדש, המשמעות היא ששחקנים יאלצו לקנות את התוסף כדי לשחק בהם, ומכאן הדרך קצרה לפרגמנטציה של הקהל של ווי, דבר שנינטנדו מעדיפים להמנע ממנו.

על פי פיסי מגזין, אחת האופציות שנשקלת כעת היא למכור בקרים חדשים כשהם כבר כוללים את התוסף החדש, שזה יופי ואני בעד, אבל יש עם זה בעיה קטנה: יש כמה עשרות מיליוני אנשים שכבר קנו קונסולת ווי, ורבים מהם אף קנו בקרים נוספים מעבר לבקר הבודד שמצורף למארז. האם להעניש אותם?

אני חושב שהפתרון ההגון היחיד הוא להפסיק להתייחס לתוסף החדש כאל תוסף אופציונלי ולקרוא לו בשמו האמיתי: מדובר בטלאי חומרה, שבא לתקן פגם בבקר המקורי. לכן, מן הראוי שנינטנדו תיקח על עצמה לספק לכל מי שרכש בקרים את התוסף חינם, או במחיר סמלי בלבד. יש לזה תקדים: כאשר נינטנדו החליטה להוסיף לבקרים שלה מעטפת סיליקון להגנה מפני מכות, ניתנה האפשרות לצרכנים לפנות לנינטנדו ולהזמין מהם בחינם מעטפות בכל כמות.

עד כמה שידוע לי, הטכנולוגיה הכרוכה בתוסף החדש עולה דולרים בודדים, לכל היותר. אם נינטנדו תדרוש מהצרכנים הנאמנים שלה לשלם עוד כמה עשרות דולרים בשביל משהו שיהפוך לתוסף הכרחי, תהיה כאן פגיעה משמעותית באמון. אני מקווה שהם יעשו את הדבר הנכון.

(ולא, להגביל את השימוש בתוסף החדש למספר מצומצם של משחקים זה לא פתרון, מר אגוצ'י. תודה).

–

מאיץ החלקיקים של מעבדות צרן הולך ומתקרב ליום ההפעלה שלו, כך מדווחים היום ב-BBC. שישה מתוך שמונת החלקים של המאיץ כבר נמצאים בתהליך של קירור עמוק שצפוי להביא אותם לטמפרטורה של 1.9 מעלות קלווין – פחות מטמפרטורת הרקע של החלל. אני לא זוכר איפה, אבל בזמנו קראתי על חשש שהניסוי שמבקשים לבצע החבר'ה בצרן עלול, ברמה כזו או אחרת של הסתברות, ליצור חור שחור קטן. הבעיה עם חורים שחורים קטנים היא שהם לא נוטים להשאר קטנים לאורך זמן. כלומר, יש סיכוי מסויים שבקיץ הבא כדור הארץ יבלע על ידי חור שחור שיצרנו בעצמנו.

ואני אומר לשוויצרים: בהצלחה!

Guitar Hero, הביטלס. Nuff said.

1.

יואל ספולסקי כותב על שרות חדש, TripIt.com שמאפשר למשתמש לשלוח אליו את כל האישורים האלקטרוניים של טיסות, מלונות וכיו"ב, והשירות מייצר עבורכם לו"ז מסודר כולל התראות ב-SMS. איכשהו, סוגיית הפרטיות כלל לא עלתה בפוסט הזה. מוזר.

–

2.

וואו.

[gv data="Jd3-eiid-Uw"][/gv]

(דרך)

–

3.

אין קישור, כי זה משהו שקראתי בספר. בקנדה לפני אי אלו לא יותר מדי שנים, מישהו נעצר על נהיגה בשכרות. השוטר שעצר אותו הקריא לו את הזכויות שלו כפי שנדרש בחוק וביצע בדיקת אלכוהול שמצאה אותו הרחק מעל הרמת המותרת. במשפט השופט קיבל את טענת הסניגור שמרשו היה כה שיכור בזמן שהקריאו לו את הזכויות שלו, שאין סיכוי שהוא הבין את מה שנאמר לו, ולכן בדיקת השכרות שבוצעה בו אינה חוקית. במילים אחרות, האיש זוכה מעבירת נהיגה בשכרות בגלל שהוא היה שיכור מדי כשתפסו אותו. מבריק.

–

4.

ללא מילים.

להמשך קריאה »

אזהרה: הפוסט הזה הולך לעסוק בשני נושאים כל כך לא דומים אחד לשני, שאפשר להאשים אותו בחוסר רגישות קיצוני. אני מבטיח לכם שהסיבה היחידה לכך היא הרצון לחסוך פוסט. זה למען הסביבה. באמת.

אז היום, לרגל היום-שאחרי-בוקסינג-דיי, יצאתי לאזור שבו יושבות מספר חנויות של משחקים כדי לחפש לי גיבור גיטרה III ל-ווי, או, למצער, בקר קלאסי כדי שאני אוכל לשחק משחקים ישנים דרך הקונסולה הוירטואלית. כמובן שבשום מקום לא היה GH3. אבל מה שכן מצאתי הוא את ה-Wii Zapper. למי שלא מכיר, מדובר בחתיכת פלסטיק ששני הבקרים של הווי נכנסים אליה כדי ליצור משהו שנראה בערך אבל בעצם ממש לא כמו רובה. הזאפר המקורי זכור לחלקכם כאותו רובה אור נפלא שבא עם הנינטנדו המקורי, ואיתו שיחקנו את "Duck Hunt" האגדי. הזאפר החדש התחיל את דרכו גם הוא כמשהו שנראה כמו רובה, אבל שוועת הדבילים עלתה השמימה, ונינטנדו, שרוממות הבידור המשפחתי הבלתי מזיק בגרונה, שינתה לו את הצורה.

כדי לתרץ את השינוי הזה, הם הוסיפו משחק לזאפר שמסביר מה זו הצורה הזו: זו קשת מוצלבת (crossbow). המשחק המצורף, אימון הקשמ"צ של לינק (באנגלית זה נשמע יותר טוב), כמקובל בנינטנדו במקרים של משחקים מצורפים, הוא חמוד, כיף, ונטול סיפור לחלוטין: כפי ששמו מרמז, כל מה שיש כאן הוא פשוט אימון קליעה למטרה, שנועד להרגיל אותנו להשתמש בזאפר, על רקע הנופים של הזלדה האחרון.

מה שמבריק בזאפר, כמו גם בקונספט הכללי של הבקר של הנינטנדו, הוא שזו דרך נפלאה להרחיב באופן אינסופי את חווית המשחק (וגם להרוויח לא מעט כסף בדרך), בצורה שהקונסולות האחרות יתקשו יותר לעשות. הראשונים לחשוב על הרעיון היו היוצרים של Guitar Hero שהבינו שלפעמים שווה ליצור בקר מיוחד בשביל המשחק, ולו כדי ליצור חווית משחק יחודית. אבל נינטנדו לקחו את זה למקום רחוק הרבה יותר. כבר היום אפשר למצוא בחנויות המשחקים כמות אדירה של הרחבות לבקר שנועדו לתת חווית משחק ריאליסטית יותר. רובן סתמיות לגמרי – מחבט טניס מפלסטיק עם שקע בשביל הבקר, או הגה כנ"ל – ואלו גם בדרך כלל הרחבות שלא זכו לחותם של נינטנדו עצמה. הזאפר עצמו דורש קצת יותר, ולו משום שהמשחק צריך להיות מותאם עבורו (למשל, הגישה לכפתור ה-A של הבקר לא נוחה עם הזאפר, ולכן פעולות בסיסיות של אישור צריכות להתבצע ע"י ה"הדק" של הזאפר, כלומר כפתור B). הרחבות אחרות שיצאו או שצפויות לצאת, או שעדיין לא צפויות לצאת אבל יצאו ללא ספק, מרחיבות עוד יותר את אפשרויות המשחק. דוגמא בולטת, כמובן, הוא המשטח שבא יחד עם Wii Fit, שמוסיף את הרגליים ואת שיווי המשקל של השחקן לחגיגה שהייתה מוגבלת לידיים עד כה. מה שבאמת מעניין הוא כמה מפתחים חיצוניים יטרחו להמציא לא רק משחק בשביל הווי, אלא גם הרחבת בקר משלהם. מצד אחד, אפשר לדרוש יותר כסף עבור משחק שכולל בקר, מצד שני – זו הרבה יותר טרחה, ויש כאן גם סיכון לא קטן בשביל המפיץ. שלא לדבר עלינו, הצרכנים, שעשויים למצוא את עצמנו עם ערימות של פלסטיק מיותר אחרי שסיימנו את כל המשחקים האלו עם הבקרים המיוחדים שלהם.

היחודיות של הזאפר, עם זאת, הוא שהוא לא באמת מהווה הרחבה – הוא פשוט מנצל את התכונות הקיימות של הבקרים הקיימים בצורה חדשה, והוא נתמך על ידי מספר משחקים.

אבל אני סתם מקשקש הרבה, כל מה שרציתי באמת זה להשוויץ קצת בזאפר שלי.

הנה בני היקר זוכה לחינוך נאות באמצעות סדנת ירי:

והנה עבדכם הנאמן בפוזיצייה קרבית. שימו לב בעיקר לבגדי ההסוואה שמאפשרים לי כמעט להעלם על רקע חדר השינה שלי. תודתי לאשתי היקרה שסיכנה את חייה בעת שכיוונתי ישירות אליה את כלי המשחית:

–

ולמשהו שונה לגמרי:

חלי גולדנברג ציטטה בהרחבה מכתבה בטמקא אודות גבר שאנס עובדת זרה. העניין המרכזי בסיפור, אם זאת, הוא לא האנס ולא האונס, אלא פרקליטו של האנס, אחד חיים רובינשטיין, שטען את הדברים הבאים בבית המשפט, על פי פסק הדין:

"רובינשטיין טען שהנאנסת בכתה משום שהמגע המיני עם זוהר היה קצר ביותר, מאכזב, מתסכל ובלתי מספק כשלעצמו מבחינתה כאשה".

כן.

אני מצטרף לזעזוע של חלי מהדברים. חלי גם פרסמה דרכים ליצור קשר עם החלאה/אדיוט, למקרה שבא לכם לספר לו מה אתם חושבים על הטיעון המשפטי לו.

כן, כן, עוד פיצ'ר חדש של גוגל. זה מתחיל לחזור על עצמו. אבל היום יש ערך מוסף לפוסט.

הפיצ'ר הוא בוטים שמאפשרים תרגום מכונה סימולטני לשיחות בגוגל טוק (דרך טק-קראנץ', דרך המומלצים של שרון). עכשיו אפשר לצרף לכל שיחה בגוגל טוק אחד (או יותר, לתרגום דו כיווני) ממגוון רובוטים שיתרגמו מיד כל מה שאתם כותבים בשפה אחת לשפה אחרת. יופי של יישום לטכנולוגיית התרגום היחסית מתקדמת שגוגל מציעה. תוך זמן קצר, יש להניח, יצוצו אלו שישאלו איך זה ומדוע גוגל לא מציעה תרגום לעברית, ומה זה האנטישמים האלה, ולמה ערבית כן ועברית לא וכל הג'ז הזה. לכן, ראוי להקדים תרופה למכה ולהסביר למה גוגל לא מתרגמת וכנראה גם לא תתרגם מ- ולעברית.
תרגום המכונה של גוגל בנוי על לימוד "עצמי" של המערכת שלהם באמצעות מה שמכונה "תרגום סטטיסטי". מה שגוגל עושים זה בעצם לקחת מאגר גדול של "אבני רוזטה" – טקסטים שתורגמו למספר שפות – ולתת למערכת לגלות באמצעים סטטיסטיים איזה מילה או ביטוי נוטים לשמש לתרגום מילה או ביטוי בשפה מסויימת. אחד המקורות העיקריים לטקסטים רבי תרגומים כאלו הוא האו"ם, שמפרסם את כל המסמכים הרשמיים שלו במספר גדול של "שפות רשמיות". כידוע, העברית אינה אחת השפות הללו (אבל ערבית כן, ולכן גוגל יודעים לתרגם מערבית ולערבית). למעשה, בגלל שיש כל כך מעט דוברי עברית, יש, בהתאם, כמות קטנה מאוד של מסמכים שקיימים גם בעברית וגם במספר שפות אחרות בתרגומים אמינים, ועוד פחות מכך טקסטים שתורגמו בצורה אמינה מספר פעמים. לכן, לא סביר שגוגל ישלבו את העברית במנוע התרגום שלהם בעתיד הנראה לעין.

–

עידן זיירמן כותב נכוחה על הכתבה האדיוטית ששודרה בחדשות ערוץ 2 על החיילים ששיחקו בנשק (נו, אז?) בהשראת משחקי מחשב (הו הזוועה! להוריד את הדברים האלה מהמדפים מיד!). כדאי להדגיש משהו, בעניין הטענה שדווקא דום, ולא אף אחד ממליון הפירסט-פרסון-שוטרז האחרים שיצאו מאז, הוא הוא ההשראה לסרט: דום יצא ב-1993. הוא אמנם נשאר פופולרי במשך שנים רבות מאוד (היה עותק של המשחק על המחשב בבסיס שלי, למעלה מחצי עשור לאחר יציאתו), אבל דחילק, החיילים האלה נולדו איפשהו בין 1987 ל-1990. אתם באמת חושבים שהם שיחקו הרבה בדום כשהם היו בני שש? לא, כי אם כן, אז זה בהחלט יסביר הרבה.

הנה משהו שאני לא מבין: בשבועיים האחרונים, המחיר הממוצע של מכשיר Wii באיביי עמד על 415 דולר. באותה תקופה, המחיר הממוצע של פליסטיישן 3 באיביי עמד על שני דולר פחות מזה. ה-XBox360 נמכר בכ-260 דולר בלבד.

המחיר הרשמי של הווי בארה"ב עומד על 250 דולר. המחיר הרשמי של ה-PS3 נע בין 500 ל-600 דולר, בהתאם לדגם. המחיר של האקסבוקס עומד כיום על משהו באזור ה-400 דולר, אם אני זוכר נכון (יש דגם זול יותר, אבל אני לא יודע עד כמה הוא פופולארי, בגלל שהוא מוגבל למדי). חשוב מכך – במחיר הרשמי, הווי הוא היחיד שעולה יותר ממה שעולה לייצר אותו. כלומר, לא רק שהווי נמכר באיביי במחיר גבוה הרבה יותר ממה שהוא עולה בחנויות, הקונים יד-שניה מתמחרים את המתחרים בהרבה הרבה מתחת לעלות הייצור שלהם. מה שרק מראה מה הם חושבים על החשיבות של חומרה חזקה.

זה פשוט לא יאמן.

בינתיים, אגב, אנחנו עדיין לא מרשים לעצמנו טלוויזיה, אז הווי שלי יושב לו בארון ולא עושה כלום. בשאיפה נוכל להרשות לעצמנו טלוויזיה נורמלית בעתיד הנראה לעין. אני כולי תקווה שעד אז יגיעו עוד כמה מארזים של Guitar Hero III לווי לחנויות – כל מה שסופק עד עכשיו נעלם שעות ספורות לאחר שהגיע…

כרגיל, כשאני צריך לכתוב עבודה על נושא אחד, המוח שלי עובד שעות נוספות על לחשוב על רעיונות לדברים אחרים לגמרי. היום המוח שלי אפילו לא מקורי במיוחד, והוא חזר אחורה לאחד הרעיונות שהיו לי עוד בתואר הראשון, כשלמדתי תקשורת. החידוש של היום, לעומת זאת, הוא שיש לי גם כותרת למאמר: Patricide.

הרעיון הזה, שכאמור מתרוצץ לי בראש כבר למעלה מחצי עשור, הוא לבדוק מה היחס של שחקני משחקי מחשב גרמנים כשהם משחקים במשחקים על רקע מלחמת העולם השניה. מכיוון שהמשחקים הפופולריים מיוצרים לרוב על ידי חברות אמריקאיות (או, במקרה של אוביסופט, למשל, צרפתיות), ומכיוון שאף אחד לא באמת יעז לתת לשחקן במשחק יחיד לגלם חייל גרמני, עומד השחקן הגרמני מול הרעיון המטריד משהו של לשחק במשחק שבו הוא נדרש להרוג את סבא שלו.

אני די בטוח שהרעיון הזה כבר נחקר, אבל לא טרחתי לחפש. בין כה וכה כל טקסט בגרמנית חסום בפני כרגע. אבל בכל זאת, מדובר בנושא שלדעתי יכול להוות בסיס למחקר מרתק.

עכשיו, חזרה לעבודה המשעממת שלי בתאוריה דמוקרטית.

טוב, זהו, אותר הדדליין לרכישת טלוויזיה חדשה עבור ביתנו הקט כאן בקנדה:

סוף אוקטובר.

אווו!

אתמול הייתה לי שעה לשרוף בראשל"צ בזמן שאשתי אצל האמא שלה. מכיוון שהייתי כבר במערב העיר החלטתי ללכת לקניון הזהב ולהכנס למושי. מושי היא חנות של משחקי מחשב שהייחוד שלה, מבחינתי, הוא שיש לה עמדה קבועה של Guitar Hero – משחק ששקלתי לקנות PS2 רק בשבילו. בפעמים הקודמות שהייתי שם, זה היה עם אשתי, והיא לא אפשרה לי לשחק כמה סיבובים כמו שרציתי, אז חשבתי שזו הזדמנות טובה.

אך, אבוי! החנות נסגרה. לשווא סרקתי את הקניון בתקווה שאולי הם פשוט עברו דירה, אבל לא. אין יותר Guitar Hero עבורי. עד שהוא יצא עבור הווי, לפחות. הוף.

בחיפושי מצאתי חנות משחקים אחרת, בדיוק מעל המצבה של מושי. קוראים לה "מגאסון", והיא נראית כמו מוזיאון יותר מאשר כמו חנות. היא גם מאוד לא מסבירת פנים. וכשנכנסתי לשאול אם יש להם משחקים של ווי (סתם מתוך עניין), המוכר ענה לי תשובה מדהימה: הם מוכרים משחקים רק למי שקונה מהם את המכשיר.

מישהו יכול להסביר לי את ההגיון הכלכלי שבלחסום את החנות שלך בפני כל מי שלא הסכים לשלם את המחיר המופרך שהם דורשים עבור המכשיר?