לא שומעים!

אין לי שום כוונה להפוך את הבלוג הזה לפלטפורמת פרופגנדה עבור קמפיין הבחירות שלי, אז תאלצו להאמין לי שזה שהפוסט הראשון שאני כותב אחרי ההודעה על ההתמודדות עוסק בשלי יחימוביץ זה עניין מקרי לגמרי. זה לא אשמתי שהיא יצאה בהכרזה כל כך מרגיזה שהרגשתי צורך להגיב עליה באופן פומבי.

אז ככה: ניצן הורוביץ, אילן גילאון ודב חנין הגישו הצעת חוק פרטית להפעלת תחבורה ציבורית בשבת.^[1] כבר כתבתי בעבר על הסלידה שלי מהצעות חוק שכאלו, שכל מטרתן היא הצהרתית: ברור לכל שהן לא תעבורנה, ולכן המטרה היא רק להשיג כותרות בעיתונים. אז לא נורא הוטרדתי מכך שחברי סיעת העבודה לא טרחו לבוא להצבעה הזו. אבל שלי יחימוביץ טרחה והבהירה שהיא לא סתם מצאה דברים חשובים יותר לעשות בזמן ההצבעה, אלא היא ממש מתנגדת לה (מה שמעלה את השאלה למה, בעצם, היא לא הופיעה למליאה כדי להביע את התנגדותה, אלא בחרה להביע אותה דווקא על גבי עמוד הפייסבוק שלה):

לא אצביע בעד חוק התחבורה בשבת של זהבה גלאון וניצן הורוביץ. הוא קיצוני, פוגעני כלפי עובדים, והופך את השבת, יום מנוחה עם ערך סוציאלי עצום – , ליום חול, על כל המשתמע מכך. החוק ממילא לא יעבור, אבל חשובה לי האמירה העקרונית. כבר היום נגזלת המנוחה מ- 600 אלף עובדים עניים, שמועסקים בעל כורחם. שבת עם תחבורה מלאה היא שבת רועשת, מזהמת, מנצלת נהגים שיהיו עובדי קבלן, ואף תביא לפתיחת מקומות עבודה נוספים, ותהיה בה פגיעה חברתית עמוקה. אני בעד אמנת גביזון מידן, ובעד תחבורה חלקית ומתונה בשבת – שאטלים לים, לגנים לאומיים, לבתי חולים ועוד הסדרים שפויים מסוג זה.

יחימוביץ צודקת: יש הרבה יותר מדי אנשים כיום שנדרשים לעבוד שבעה ימים בשבוע ולא ממש יכולים לבחור אחרת. התמריץ השלילי-לכאורה שדורש ממעביד לשלם תוספת שכר לעובד שמועסק בשבת משיגה את המטרה ההפוכה והופכת את משמרת השבת לנחשקת ביותר עבור עובדים רבים, בעוד שהרווח המוגדל של פתיחת העסק בשבת יותר ממכפר על העלות הנוספת הזאת. אינני בקיא בדיני עבודה מספיק כדי להגיד מה המצב החוקי כיום, אבל בהחלט יש מקום להבטיח יום מנוחה לכל עובד, ואף לחייב מעסיק שלפחות שבועיים בחודש (נגיד) יום העבודה הזה יקבע ליום שבת עבור כל עובד.

אבל מוזר הוא הדבר שבעוד שיחימוביץ מקבלת את המצב הזה כמעין רע הכרחי כאשר אמור הדבר בפתיחת בתי שעשועים, מסעדות ואתרי תרבות למיניהם, היא בוחרת למתוח את הקו דווקא בנושא הקריטי הרבה יותר של תחבורה ציבורית בשבת. הרבה לפני שצריך לדאוג לציבור בישראל לבידור ביום שבת^[2] צריך לדאוג שלציבור תהיה נגישות לתחבורה ציבורית. זו איוולת לקבוע שתחבורה ציבורית "לים ולגנים הלאומיים" תספיק. מה אם אני סתם רוצה לנסוע להורי לארוחת צהריים משפחתית ביום שבת? אה, לזה אני אזדקק למכונית פרטית.

ופה אנחנו מגיעים לטענה המוזרה שתחבורה ציבורית בשבת היא מזהמת. תחבורה ציבורית בשבת היא הכרח בסיסי אם ברצוננו לקדם את מערך התחבורה הציבורית בישראל בכללותו. ציבור המשתמשים בתחבורה ציבורית ישאר מוגבל לאנשים שאין להם ברירה אחרת כל עוד אחזקת רכב היא צורך בסיסי של הישראלי שאינו שומר שבת כדי להתנייד ביום המנוחה שלו. אם אנחנו רוצים שאנשים יוותרו על הנסיעה במכונית הפרטית באמצע השבוע, אנחנו חייבים להבטיח שהם יוכלו לוותר עליו גם בסוף השבוע. הסיבה היא פשוטה: תקורת אחזקת הרכב היא גבוהה, והמשמעות של כך היא שהעלות פר קילומטר יורדת באופן משמעותית ככל שמשתמשים במכונית יותר. אם אני משתמש במכונית רק לסופי שבוע, אני משלם הרבה מאוד כסף עבור כל קילומטר נסיעה. אם אני אשתמש באותה המכונית גם לנסיעה לעבודה באמצע השבוע, התועלת של המכונית ביחס לעלות התחזוקה שלה תעלה משמעותית.

כלומר, כל עוד אנחנו מכריחים אנשים להחזיק כלי רכב כדי להתנייד בשבת, אנחנו נותנים להם תמריץ ניכר להשתמש באותו כלי רכב גם באמצע השבוע, במקום להעדיף תחבורה ציבורית, גם אם היא זמינה ויעילה עבורם. אמרו מעכשיו: אי קיומה של תחבורה ציבורית בשבת גורמת להגדלת הזיהום מכלי רכב לאורך השבוע כולו.

אבל זה לא נגמר בכך. מכיוון שתחבורה ציבורית היא בין כה וכה נחלתם של אלו שאין להם אלטרנטיבה אחרת, אין מספיק תמיכה ציבורית בחיזוק מערך התחבורה הציבורית בישראל, וכך התחב"צ הופכת עוד פחות רלוונטית עבור עוד יותר אנשים, וכן הלאה וכן הלאה. מי שנפגע הכי הרבה, כמובן, הם בדיוק אותם עניים עליהם מנסה יחימוביץ לגונן בטענה שהם רוצים את יום השבת שלהם חופשי. חופשי למה? חופשי להשאר ספונים בבתיהם כי אין להם תחבורה ציבורית שתאפשר להם לצאת מדל"ת אמותיהם אלא לאותם יעדים שיחימוביץ החליטה שהם ראויים לביקור בשבת?

(ראוי לציין, אגב, שההתלות של יחימוביץ באמנת גביזון-מדן היא תמוהה משהו:

6. תתאפשר תחבורה ציבורית בשבת בצורה מופחתת ומוגבלת, על מנת לאפשר תנועה לנזקקים לה, ולשמור ככל שניתן על צביונה של השבת בפרהסיה ועל הגבלת הצורך לעבוד בה. תישקל הפעלת התחבורה הציבורית בשבת בידי זכיינים מיוחדים ובאמצעות כלי רכב קטנים (כגון מיניבוסים).

וזאת בלי קשר לסעיף שמונה הקובע כי:

8. יינקטו צעדים על מנת להקל על בילוי בשבת כגון ביקור במוזיאונים, גני חיות או גנים לאומיים, או השתתפות באירועים, בצורה שאין בה חילול שבת (כגון אפשרויות לרכישת כרטיסים מוקדמת).

כלומר, האמנה רק קובעת שהתחבורה הציבורית תפעל במעין "מתכונת שבת", ובשום אופן אינה מגבילה אותה ל"שאטלים לים".)

הפתרון, לדידי, נעוץ בביזור יותר סמכויות בתחום התחבורה הציבורית לרמה המקומית, באופן שיאפשר לכל רשות מקומית לקבוע תקנות משלה בנושא, וחברות האוטובוסים המפעילות קווים בינעירוניים תתאמנה את השירות שהן מציעות לתקנות הללו. על זכויות העובדים, כאמור, יש להגן בחקיקה שעוסקת בזכויות עובדים, ולא באמצעות מניעת העסקתם בכלל.

וכל זה, כמובן, בלי להגיד שום דבר על השימוש המרגיז במילה "שפוי" שהיא מילת ההופכי בישראלית-מדוברת ל"הזוי", עליה כבר דיברתי מספיק.

1. ההצעה הוגשה ונדחתה על ידי הכנסת כבר מספר פעמים בעשור האחרון, יש לציין. [↩]
2. וכדי שיהיה ברור: אני בהחלט בעד השארת מקומות בילוי פתוחים בשבת, וקצת פחות בהתלהבות אבל עדיין תומך, אני בעד השארת מרכזי מסחר פתוחים בשבת. [↩]

יש כל מיני יוזמות בשמאל, שאני צריך עוד לדבר עליהן – בין אם הנסיון של מרצ לרענון מחדש, או המפלגה שאברום בורג אומר שהוא רוצה להקים, ובין אם דברים אחרים שאין להם עדיין שמות או פרצופים. היום אני לא רוצה לדבר על זה, אלא על המנגנון לבחירת מועמדים של איזו מפלגה שזו לא תהיה.^[1]

אם יש לכם זמן, אפשר לקרוא את תיאור הבעיה בשני פוסטים קודמים שכתבתי בנושא – נגד הפריימריז ודי כבר עם הדמוקרטיה הזאת. הצעתי הצעות שונות בפוסטים הללו – משינוי שיטת הבחירות בישראל כדי לאפשר שליטה לבוחרים עצמם במראה הרשימה, ועד חזרה לועדה המסדרת. היום אני רוצה להציע משהו שונה, שמפלגה יכולה להחיל בתוך מוסדותיה שלה (כלומר, לא מצריך שינוי מוסדי רחב במדינה), ולא יציג אותה כבלתי דמוקרטית (למרות שאני חושב שזו שטות להתנגד ל"חוסר דמוקרטיה" בבחירת מועמדי המפלגה, אבל שוין).

תקציר הבעיה: בחירות מקדימות יוצרות תחרות עודפת על המקומות הראשונים בין המועמדים הבולטים ביותר (מה שגורם לאנשים לא להצביע למועמד טוב כי הם רוצים שהמועמד "שלהם" יצליח יותר, כלומר, תופסים את ההצבעה כמשחק סכום אפס), וללא מספיק תחרות על המקומות הנמוכים יותר (מה שנותן יתרון למועמדים שנתמכים על ידי התארגנויות, גם אם אלו קטנות יחסית, דוגמת פייגלין). ההצעה שלי מכירה בבעיה הראשונה ורותמת אותה לטובת המפלגה, ופותרת את הבעיה השניה.

הנה ההצעה: בהתאם לגודל הצפוי של המפלגה, מחליטים על מספר המקומות ה"בולטים". מפלגה בת פחות מעשרה מנדטים תכיל שניים או שלושה מקומות בולטים. מפלגה גדולה יותר יכולה להגיע גם לחמישה מקומות בולטים. ההמלצה שלי היא להשתדל שמספר המקומות הבולטים לא יעלה על שליש ממספר המנדטים הצפוי, בתנאי שהוא גדול מאחד. עוד נראה לי סביר להגביל את מספר המקומות הבולטים לכחמישה, אבל אני פחות סגור על זה.

כל מועמד למקומות הבולטים ירכיב רשימה משלו. מועמדים גבוליים יצטרכו להחליט אם הם רוצים להתמודד בעצמם, או להצטרף למועמד אחר. על הרשימה לעמוד במספר תנאים: א. מתמודד זכר יציב במקום השני אשה ולהפך, ובהמשך הרשימה, כל זוג מועמדים חייב לכלול גבר אחד ואשה אחת. לתנאי זה יש כמה תופעות לוואי ברוכות – ראשית, כמובן, השגת כ-50% ייצוג לנשים מרגע שמגיעים ל-2n (כש-n הוא מספר המקומות ה"בולטים"). שנית, מועמדים גבוליים זכרים עשויים להעדיף לתת את תמיכתם לנשים על פני התמודדות בפני עצמם, או שידחקו למקום הרביעי (והפחות ריאלי) ברשימה.

ב. למה למקום הרביעי? כי הכלל השני קובע שאחד משלושת המקומות הראשונים (כולל, כמובן, המועמד עצמו) חייב להיות ערבי. כלומר, מועמד יהודי יוכל למנות כסגניתו אשה ערביה, או שיציב גבר ערבי במקום השלישי. מועמד ערבי, כמובן, לא חייב להציב מועמד ערבי נוסף בין שני הסגנים שלו, אך מותר לו לעשות כן. תוצאה – שליש ערבים ברשימה כשמגיעים ל-3n מנדטים.

ג. בעיקר רלוונטי למפלגות בעלות צפי מנדטים גבוה^[2] – מועמד ערבי שני ימוקם במקום כלשהו בחמישיה הבאה. משמעות: מפלגה עם 40 מנדטים וחמישה מקומות "בולטים" תשיג 25% ייצוג לערבים ברשימתה. פיזור רנדומלי של המועמדים הערבים בקרב השמיניות השונות ישיג אחוז שינוע בין 20-30 אחוז בכל מספר אקראי של מנדטים שתקבל המפלגה.

ד. המועמדים למקומות הבולטים חייבים להציג את הרשימות שלהם (עד למקום העשירי) בפני המצביעים בפריימריז לפחות חודש לפני יום ההצבעה. אף מועמד ברשימה אינו יכול להופיע ביותר מרשימה אחת.

לכל חבר מפלגה יש קול אחד אותו ייתן לאחת הרשימות המוצעות. הרשימה לכנסת תורכב על ידי שילוב הרשימות של המתמודדים המנצחים, כך שהחמישיה הראשונה (אם יש חמישה מקומות "בולטים") תורכב מהמנצחים לפי סדר יורד של מספר הקולות שקיבל כל אחד, החמישיה השניה תורכב מסגניהם לפי אותו סדר וכן הלאה.

מעבר להבטחת ייצוג לקבוצות מסויימות באוכלוסיה (שאפשר, כמובן, לתפלל עוד, אם רוצים), השיטה הזו מחייבת את המועמדים לספסלים האחוריים להצהיר על תמיכתם באחד המועמדים המובילים ברשימה. לכאורה, הדבר נותן כח עודף ל"ראשי הגושים", אך כמובן שאף מועמד אינו קשור בטבורו לפטרון שלו, והוא יכול לעבור לגוש של מישהו אחר, או אפילו להתמודד בכוחות עצמו. חשוב מכך, המועמדים הבולטים נותנים את תמיכתם למועמדים פחות מוכרים. בכך הם קושרים במידה מסויימת את גורלם שלהם בגורל חברי הרשימה שלהם. מה שמועמד זוטר בפריימריז רגילים יכול להרשות לעצמו – להתחנף לקהל קטן אבל מאורגן גם תוך הסתכנות באובדן מצביעים אחרים – מועמד בולט לא יכול לעשות.

הרבה יותר קל להכיר 5-8 מועמדים בולטים ולבחור על פיהם. הרבה יותר קל לבחון 8-18 חברי רשימות בין שני מועמדים שאני מתלבט ביניהם כדי להכריע איזו רשימה נראית לי יותר. הרבה יותר קל למקד תשומת לב ציבורית ברשימה בעייתית של מועמד בולט מאשר באיזה מועמד אזוטרי שלאף אחד לא אכפת ממנו חוץ מהארגון שבנה לעצמו לצרכי הפריימריז.

מכיוון שהמועמדים הבולטים הם היחידים שנבחרו בצורה ישירה, יש לגיטימציה מסויימת לתת להם כוח עודף בהרכבת המצע ואף בהתמודדות על משרות השרים בעת הרכבת קואליציה. המצב הקיים כיום, בו באופן שגרתי זוכה מועמד "פרווה" במקום הראשון בפריימריז כי הוא לא היווה איום על אף אחד מהמועמדים הבולטים, וכך כולם הצביעו לו, לא יחזור על עצמו, והרכב צמרת הרשימה ישקף באמת את העדפות המצביעים.

השיטה המוצעת מאזנת בצורה המקסימלית בין הרצון לשליטה של חברי המפלגה בהרכבה, לבין היכולות המוגבלות של חבר המפלגה הסביר להיכרות עם המועמדים השונים ולהצבעה מושכלת עבורם. היא מייצרת היררכיה בעלת משמעות בין המנצחים (ככל שמועמד זכה ביותר קולות, כך גדל הסיכוי שלו להשפיע על חלק גדול יותר מהרכב הרשימה, אך לא בצורה דיספרופורציונלית), ומחייבת את המועמדים השונים לתכנן היטב את האסטרטגיה שלהם לקראת הפריימריז (משום שמתמודד על המקומות הבולטים שיפסיד, לא יכלל כלל ברשימה לכנסת). הדחף של הפוליטיקאים הבכירים שלא לסכן את עצמם יצמצם את מספר המועמדים הבולטים למינימום, מה שיאפשר למתמודדים פריפריאליים יותר לקחת סיכון מחושב ולהתמודד על מקום בולט. התוצאה תהיה רשימה מגוונת יותר, מייצגת יותר ואיכותית יותר.

ראשי מפלגות יקרים: הכפתור לתרומות כהוקרה על תרומתי נמצא מצד שמאל למעלה.

הערות, תלונות והצבעות על כשלים חמורים בהצעה שלי תתקבלנה בברכה.

–

למי שמתעניין: בפוג-בלוג, הבלוג שלי באנגלית, פרסמתי לאחרונה רשומה שמסבירה מדוע אני מתנגד לתנועת החרם כנגד ישראל.^[3] טקסט מעניין נוסף שהתפרסם בעניין לאחרונה אפשר למצוא בארץ האמורי תחת הכותרת "התנחלויות רמת הנגב, או: חרם סלקטיבי במציאות דו לאומית". ממליץ לקרוא.

1. אם כי הוא בנוי באופן ספציפי עבור מפלגות שמאל – אני מאוד אשמח אם מפלגות ימין תאמצנה את המודל הזה, אבל הסיכוי לכך הוא נמוך. הן כן עשויות לאמץ וריאציות עליו שתסלקנה את הגורמים ה"בעיתיים". [↩]
2. בשמאל?! [↩]
3. אני צריך לתרגם אותה בהזדמנות, אבל אני מתעצל. באופן כללי אני ממליץ למי שמעוניין לעקוב אחרי הפוג-בלוג, כי התחלתי לפרסם שם פוסטים מקוריים, שאינם תרגום של פוסטים מפה. [↩]

אז בואו נניח שתוצאות הבחירות הנוכחיות הן פחות או יותר מה שיהיה. נשיא המדינה נדרש כעת להטיל אחד מחברי הכנסת להרכיב את הממשלה. הוא אמור להתייעץ עם ראשי הסיעות, אבל בסופו של דבר זו החלטה שלו. אם נתניהו היה עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, לא היה לפרס שום תירוץ, אבל עשה חסד עמו האל, ודווקא יש לו: אפשר להטיל את המשימה על נתניהו, שיש לו בבירור את הסיכוי הטוב ביותר להרכיב ממשלה ויזכה לתמיכה של חלק גדול יותר מחברי הכנסת, סביר להניח, ואפשר להטיל על לבני, שגם לה יש סיכוי סביר להרכיב ממשלה, אבל היא עומדת בראש המפלגה הגדולה ביותר.

הנשיא, אגב, הוא פרס – ממקימי קדימה ומי שחב למפלגה הזו את מקומו. הוא גם האיש שהפסיד באופן משפיל לנתניהו בבחירות 96'. ניגוד העניינים כאן זועק לשמיים. ואני לא אומר זאת בגלל שהייתי רוצה לראות ממשלה בראשות נתניהו – ממש לא – אלא כי אני חושב שכך בחירה שפרס יעשה כעת תהיה רעה לישראל, פשוט בגלל מי שהוא ומה שהוא.

טוב שהטלת משימת הרכבת הממשלה על ח"כ מסויים היא לא תהליך אוטומטי, טוב שיש שיקול דעת, ומשרת הנשיא היא משרה הגיונית לאחוז באחריות הזו. אבל צריך להפריד את הנשיאות מהפוליטיקה המפלגתית. צריך למנוע מח"כ מכהן להבחר לנשיאות, ולקבוע "תקופת צינון" של שבע שנים (כמניין שנות כהונתו של נשיא) בין התפטרותו של ח"כ מהכנסת ועד שיוכל להתמודד כמועמד למשרה הזו. הנשיאות צריכה לחזור להיות מה שהייתה בראשית דרכה: משרה ייצוגית שמנותקת מהפוליטיקה המפלגתית.

–

לא הצבעתי בבחירות הללו – אחרי הטיסה הארוכה פשוט לא מצאתי את הכוח לנסוע במיוחד להרצליה רק בשביל זה, והרגשתי לא נעים להצביע בקלפי לבעלי מוגבלויות. לא שזה היה משנה, בדיעבד – המפלגה לה התכוונתי לתת את קולי (יחד עם חצי מהבלוגוספירה, עושה רושם, מה שרק מוכיח מה אנחנו שווים) לא התקרבה אפילו לאחוז החסימה. על פי אתר הכנסת נכון לעכשיו התנועה הירוקה-מימד אוחזת ב-0.8 אחוז מהקולות (בדיוק מנדט אחד!).

מבחינה אחת מסוימת, תוצאות הבחירות הן פחות מהאסון שחששתי ממנו. ליברמן עשה את המסלול ששינוי עשו ב-2003: מגידול מרשים בסקרים עד לשיא של 18 מנדטים מנובאים, הוא צנח חזרה למספר הגדול הרבה יותר מדי של 15 מנדטים לערך, אבל אני מניח שעם זה אפשר להתמודד.

מבחינות אחרות, הבחירות הללו הן די זוועה. ההצטמקות הקולקטיבית של מחנה השמאל לכלום וחצי, והעובדה שצריך לספח את קדימה לתוכו כדי שתהיה לשמאל מפלגה גדולה, היא כמובן הדבר הגרוע ביותר. אם לשפוט לפי מה שרץ לי בראש עכשיו, יש סיכוי שההשפלה של מרצ בקלפי תפעל לטובתה בבחירות הבאות. לחלופין, אולי היא תעלם סופית. כמפלגה של שלושה מנדטים, למרצ אין זכות קיום. ואולי צריך לחזור לרעיון של איחוד מרצ-העבודה. ואולי צריך למחוק סופית את שתיהן ולנסות משהו חדש לגמרי. אני חייב להודות שאני אובד עצות בכל הנוגע למפלגות השמאל בישראל. אני לא יודע אם זה אובדן הדרך שלהן, של השמאל בחברה הישראלית, או של החברה הישראלית בכללה, שפשוט איבדה את כל צד שמאל שלה. בנוירולוגיה קוראים לזה "הזנחת צד", וזו אחת מתופעות הלוואי של שבץ מוחי. אולי זה מה שישראל צריכה: לא רפורמה פוליטית, אלא אבחנה רפואית.

–

ב-92 לשתי המפלגות הגדולות היו יחד 76 מנדטים.

ב-96 מספר המנדטים המשותף היה 66.

ב-99 הוא היה 45.

ב-2003, עם ביטול הבחירה הישירה, הליכוד לבד קיבל 40 מנדטים (אחרי שישראל בעליה הסתפחה אליה), ובסך הכל 59 מנדטים משותפים.

ב-2006 עם הולדתה של המפלצת התלת-ראשית, ירדנו חזרה ל -48 מנדטים משותפים לשתי הגדולות, ו-60 לשלוש מפלגות השלטון ביחד.

ב-2009, אחרי ספירת 99 אחוזים מהקולות, לשתי המפלגות הגדולות יש 55 מנדטים. יותר מ-2006, פחות מ-2003. לשלוש מפלגות השלטון (אם נטה לעבודה חסד נעורים), יש כבר 68 מנדטים. האם לראות בזה חזרה למגמה של עליה בכוחן של המפלגות הגדולות אחרי השבר של הבחירה הישירה, או התייצבות? בניגוד למה שאמרו אלו שמיהרו להכריז על כשלון ביטול הבחירה הישירה כבר ב-2003, נראה כי נצטרך לחכות אפילו עד לבחירות לכנסת ה-19 כדי לדעת אם ההשפעות הרעות של שיטת הבחירה הישירה תעלמנה לחלוטין, או שלנצח נשאר עם מערכת מפלגתית גרועה אפילו יותר ממה שהיה לפניה.

העובדה שכבר קופצים החשודים הרגילים וקוראים לשינוי שיטת המשטר, עוד לפני שהחלמנו מהקודמת; העובדה ש"שינוי שיטת המשטר" היא סיסמא ריקה מתוכן, שאין תוכנית אמיתית לאף אחד, אלא אותם תומכים פשוט מנסים לגייס תמיכה ל"לעשות משהו" בלי לדעת מה – גם היא מבשרת רעות. המערכת המפלגתית בישראל צריכה להתייצב. רוצים לשפר את המשילות בישראל? אחדו את מפלגת העבודה עם קדימה מחר. זה לא ישנה את מפת הגושים, אבל זה יהפוך את המפה הפוליטית פה למשהו הרבה יותר ברור, וזה יהרוג סופית את המפלצת התלת-ראשית.

שינוי שיטת המשטר בישראל הוא תהליך שצריך להתבצע בכפפות של משי, אם בכלל. אם לא למדנו לפחות את הלקח הזה משני העשורים האחרונים, הלך עלינו.

על פי מצפן הבחירות של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אני קרוב יותר בדעותי לבל"ד מאשר לליכוד. המממ…

(הם גם טוענים שאני הכי קרוב לעבודה, ומרצ רק במקום השני, אבל אני חושב שזה מבוסס על ניתוח שגוי של עמדותי הכלכליות בעקבות ניסוח לקוי של חלק מהשאלות בתחום.)

(אני גם תוהה מה הם עושים עם השאלות לגבי המועמדים הספציפיים, שלא באות לידי ביטוי בשום מקום. אני מקווה שהם לא מסתמכים על הצעצוע הזה כתחליף לסקר למטרות רציניות יותר).

הצלחנו לארגן קצת זמן פנוי, אז אנחנו באים לביקור בארץ בפברואר. יצא שאנחנו ננחת ב-10 לפברואר, אחרי הצהריים. היום גיליתי שזה יום הבחירות, מה שמציב אותי בדילמה: האם מן הראוי שאצביע, או שמא אין זה כך? שהרי מדובר בכנסת שתתחלף, במקרה הטוב ביותר, קצת אחרי שאני אחזור לארץ, וסביר להניח שהרבה לפני.

כל זה לא היה מטריד אותי בכלל – כזכור, הרי, לא היה לי למי להצביע – אלא שאז הוצגה הרשימה של מרצ (נו, התנועה-החדשה-מרצ. תח"מ. בלאכס), ופתאום זה עשה לי חשק להצביע. גם בבחירות הקודמות הצבעתי מרצ, אבל זה היה כברירת מחדל. זה היה כי צריך להצביע למישהו, והם עשו הכי פחות צרבת. הפעם, כן, גם בגלל ניצן הורוביץ אבל לא רק, אני ממש רוצה להצביע להם. לראשונה מזה הרבה זמן הם מציגים אלטרנטיבה מעניינת, ועם הדלדלות העבודה, יש להם – ופה אולי אני כבר עובר לפנטזיות סתם – סיכוי להפוך למפלגת השמאל הגדולה. אני מאמין שהרבה קולות הולכים לדלג מקדימה למרצ בבחירות האלה, והייתי רוצה להיות שותף לזה.

אבל, כאמור, אני לא בטוח עד כמה זה לגיטימי עבורי לנהוג כך כשאני אפילו לא בטוח שאני מתכוון לחזור לארץ בסוף הדוקטורט. מה אתם חושבים?

–

אחד הדברים המשעשעים שעולים בעקבות השילוב של הורוביץ וטליה ששון (מחברת דו"ח המאחזים) ברשימה הוא הטוקבקים שטוענים שזו הוכחה שהתקשורת שמאלנית ושהדו"ח היה פוליטי:

טליה ששון במלוא צביעותה

עכשיו רואים שהדו"ח היה פוליטי לחלוטין

אורי

ועכשיו תגידו שדו"ח ששון לא היה פוליטי…

רוממות ה"חוק" עאלק.

אורי

(המממ… אותו אורי?)

בכל מקרה, משעשע אותי שזה נראה להם בלתי סביר בעליל שאדם יקבע את דעותיו הפוליטיות על פי העובדות בשטח ולא יפברק עובדות על סמך דעותיו הפוליטיות. זו שוב אותה בעיה שהפוליטיקה נתפסת כדבר שכל אחד יכול לעסוק בו באותה מידה של סמכותיות, כי לכל אחד יש דעה, וזה כל מה שזה, לא – דעות?

אז לא, פוליטיקה זה יותר מדעות, זה גם עובדות. וזה שאדם שחקר ומצא את העובדות הלא נעימות לגבי המאחזים בשטחים בוחר בעקבות זאת (בין השאר) בעמדה שמאלנית, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

–

אה, כן, אז אני בארץ לאיזה שבוע וחצי באמצע פברואר. אם מישהו רוצה להפגש איתי ועם האשה והילד לאיזה שיפוד, אני אשמח. קחו בחשבון שבביקור האחרון שלי קבעתי להפגש עם חברי מערכת האייל ואז שכחתי לבוא. אז אני לא ממש מתחייב להגיע אלא אם אתם מתקשרים להזכיר לי באותו היום.