לא שומעים!

תאמינו לי שזה הולך לעלות לי בדם, אבל אני הולך לכתוב נגד הפטור החדש ממכס על הזמנות מחו"ל מתחת ל-1200 ש"ח.

יש כמה סיבות להתנגד למהלך הזה. האחת היא שמדובר ב"ספין" – לוקחים משהו אחד, ומציגים אותו כמו משהו אחר לגמרי. מהשיח סביב ההחלטה נדמה היה שמהיום כל הזמנה באינטרנט בסכום של מתחת ל-1200 ש"ח לא תעלה לנו שום דבר מעבר למה ששילמנו לחנות ממנה רכשנו את המוצר. כלומר – אפשר להתחיל לחגוג על אמזון! האמת היא שלא בדיוק. מע"מ עדיין יוטל על המוצרים (בסך 16% על בסיס שער הדולר המופקע שמשמש את המכס בימים כתיקונם), ולא ברור עדיין עם כל מיני עמלות שמוטלות כיום על ה"טיפול" בחבילות שעוברות דרך המכס יחסכו מאיתנו בעתיד. 16% הם סכום לא קטן, ולעיתים קרובות הם יביאו את המחיר הריאלי מספיק קרוב למחיר שנשלם בארץ כדי שכל העסק יהפוך ללא כדאי בין כה וכה – מה גם שרבים מהמוצרים הרלוונטיים (כולל, למשל, ספרים) בין כה וכה לא חייבים במכס. כלומר, בכלל אין בשורה.

אבל מה שמטריד אותי יותר כאן הוא התיאור של נתניהו את התוצאות הצפויות של המהלך שלו: "הפטור ממכס על קניות באינטרנט יגביר את התחרות ויוריד את המחירים" הוא צוטט בטמקא. כלומר: נתניהו חושב שהדרך ההוגנת להגביר תחרות בישראל היא במתן יתרון משמעותי לחנויות בחו"ל על פני עסקים מקומיים. זהו ההפך הגמור ממהלך שמייצר מקומות עבודה. זהו מהלך שמחליש יבואנים וסוחרים ומחייב אותם להתחרות בחנויות שלא צריכות להתמודד עם עלויות המכס הישראלי על מוצרים שונים. כלומר, נתניהו אומר שלדעתו, הדרך להגביר את התחרות היא לתת יתרון בלתי הוגן לקבוצה מסויימת. ולא סתם קבוצה: אם כל מיני סוציאל-דמוקרטים לעיתים מטיפים למתן סבסוד והגנה לעסקים מקומיים על חשבון עסקים בחו"ל, נתניהו מחליט דווקא לתת את ההטבה שלו – לחנויות בחו"ל! אם תרצו, אפשר לראות בזה סבסוד: כל פעם שתושב ישראל מחליט שבמקום לקנות מוצר שחייב במכס מחנות בחו"ל ולא מחנות ישראלית, המדינה מסבסדת את עלות הרכישה בסכום המכס שאותו מוצר היה חייב לו היה מיובא בסיטונאות לארץ.

כן. נתניהו, הניאו-ליברל, מוכן לסבסד עסקים, ובתנאי שהם יפעלו מחו"ל ולא מתוך ישראל. וזו, לדעתו, הדרך לחזק את הכלכלה הישראלית.

רק כדי לסגור את הסיפור, היום קיבלתי טלפון מנציג של חנות הרהיטים האנונימית, והוא הודיע לי שלמרות שהמפעל גובה ממנו מחיר מלא על היחידה, הוא לוקח אחריות על הטעות שקרתה, וידאג שישלחו וירכיבו לנו את השידה שהזמנו כפי שהזמנו אותה.

שזה, בעצם, כל מה שרצינו. חבל שלקח להם כל כך הרבה זמן להתעשת ולעשות את הדבר הנכון מבחינה שירותית. כן, יתכן שעכשיו החנות בעצם לא תרוויח כלום מההזמנה שלנו, אבל התחושה שלי היא שהיא הפסידה הרבה יותר מהפרסום השלילי שהיא קיבלה מהסיפור הזה – לא רק פה בבלוג, אלא גם דרך הרשתות החברתיות שלי ושל ההורים שלי, שגם הם גרים באזור. אנחנו חיים בעידן שבו סיפורים כאלו מופצים הרבה יותר מהר מאשר בעבר, ויש להם גם נטייה להשאר שם לדראון עולם.

זה מחזיר אותי לאותה בעיה כל-ישראלית: הרצון לא לצאת פראייר, ואחותה התאומה – הפראנויה שכולם מנסים להוציא אותך פראייר. הגישה הזו עומדת בניגוד מוחלט ליסוד המוחלט של תודעת שירות טובה: הלקוח תמיד צודק. המשפט הזה הפך לקלישאה, וכצפוי מחברה כמו החברה הישראלית, משמעותו עוותה עד כלות. עקרון "הלקוח תמיד צודק" אין משמעו כניעה אוטומטית לכל גחמה של הלקוח. היא אינה הוראה, אלא הנחת יסוד – אפשר לערער עליה, אבל צריך סיבה טובה לעשות כן. כלומר, כאשר לקוח בא לנותן שירות בתלונה, ההנחה הבסיסית צריכה להיות שהלקוח צודק. התשובה האוטומטית צריכה להיות "אני מצטער שנתקלת בקושי, תן לי לברר מה קרה פה ואני אחזור אליך עם פתרון."^[1] במקום זאת, התגובה שאני נתקל בה בדרך כלל בארץ היא רתיעה והתגוננות. ההנחה היא שהלקוח מנסה לדפוק אותך ולנצל אותך. זוהי הנחה הרסנית, משום שהיא מובילה לתגובות שרק מסלימות את העימות בין הלקוח לבין נותן השירות.

זה לא שאין לקוחות שינסו לנצל את בעל העסק. ישראלים שמגיעים לחו"ל ומתוודעים לקלות ההחזרה של מוצרים מיד מתחילים לתכנן תחמונים – לקנות מצלמה דיגיטלית יקרה לפני טיול ולהחזיר בסופו, לדוגמא. אבל אלו הם מקרי קיצון, ואני חושב שעד מהרה אפילו הישראלי הבלתי-נלאה ביותר יתעייף ופשוט יקנה את מה שהוא צריך וזהו. יש כאן מידה של ריגוש מהחידוש שבמדיניות החזרה ליברלית אמיתית.

הפתרון, אני חושב, הוא משהו שכבר כתבתי עליו פעם – להפסיק לפחד להיות פראיירים. לא בגלל שזה "לא נורא להיות פראייר", אלא בגלל שהפחד הזה משתק אותנו, הוא גורם לנו להיות אגרסיביים, הוא הופך כל אינטראקציה עם אדם אחר להתנגשות. יש לנו הטייה מובנית לחשוב על כל סיטואציה במונחים של האפשרות הגרועה ביותר, ובמונחים של מימד אחד של הסיטואציה (מה שדניאל כהנמן כינה "הטיית המיקוד" או "אשליית המיקוד" – כאשר אנחנו מנסים לדמיין איך נרגיש אם נאבד את מאור עינינו, אנחנו חושבים אך ורק על כל הדברים שלא נוכל לעשות בלי לראות, ובתוך כך נוטים להתעלם מכל הדברים שכן נוכל לעשות שגורמים לנו אושר. התוצאה היא הערכת חסר של האושר שנוכל להשיג במצב המדומיין). אנחנו חושבים על אותם לקוחות שינסו לרמות אותנו, ומתעלמים מכל אותם לקוחות שיהיו כל כך מרוצים מאיתנו שהם יספרו עלינו לכל חבריהם ויחזרו אלינו שוב ושוב. אנחנו חושבים על כל הכסף שנפסיד כי היינו פראיירים, ומתעלמים מכל הכסף שאנחנו יכולים להפסיד אם יצא לנו שם של נותני שירות גרוע.

המוכר בחנות הרהיטים לא יצא פראייר כשהוא הסכים, בסופו של דבר, לספק לי את השידה שהזמנתי. אבל התגובה האינסטינקטיבית שלו להניח שאני מנסה לרמות אותו גרעה משמעותית מהסיכוי שלו להרוויח ממני בעתיד כשאחפש רהיטים נוספים לרכישה, או כשאמליץ למישהו על מקום לקנות בו רהיטים. התיקון שנעשה בדיעבד שיפר את המצב, אמנם, אבל רק במעט, ובהחלט לא הביא אותו לאותה רמה בה היה אילו הייתה זו התגובה שלו מהרגע הראשון.

–

פעם כשהייתי נוסע בכבישי ארצנו, הייתי לעיתים מנסה לעקוף מסלולים פקוקים, למשל בירידה למחלף, ולהדחף לקראת סופם. היה לי תירוץ לכך: כולם עושים את זה, ואני לא רוצה לצאת הפראייר שעומד בתור כשכולם נכנסים לפניו. אבל זה לא נכון. לא כולם עשו את זה – הרוב, הרי, עמדו בפקק והמתינו בזמן שאנשים כמוני ניצלו אותם והפכו אותם לפראיירים בעל כורחם. העובדה היא שרוב האנשים אינם מנסים לנצל אותנו או לדפוק אותנו. רוב האנשים אינם מנסים לעקוף בתור. רוב האנשים אינם מנסים לרמות חנויות. רוב הפוליטיקאים אינם בכנסת כדי לעשות לביתם. רוב הסטודנטים אינם מנסים לסחוט ציונים שלא מגיעים להם. רוב המובטלים אינם מנסים להשיג קצבאות במרמה. רוב המורות באמת מרגישות תחושת שליחות כאשר הן עומדות מול כיתה, ולא רק הגיעו למקצוע בגלל החופשים הארוכים. כאשר אנחנו מכוונים את כל פעולותינו כדי לתפוס את אותם מעטים שמנסים לדפוק את המערכת, במקום לרכז את מאמצינו לסיוע לאותם אלו שבאמת זקוקים לעזרתנו, אנחנו פוגעים בכולם.

אין משמעות הדבר שצריך לוותר לגמרי על הניסיון להמנע מניצול על-ידי רמאים, אלא שהמניעה הזו צריכה להיות משנית למטרות הראשיות של הפעולות שלנו או הארגון שלנו.

ככל שיותר ישראלים יוותרו על הפחד הקמאי הזה מ"לצאת פראייר", כן תשתפר האווירה הציבורית בישראל, וכן ישתפרו חיינו ויכולתנו לתפקד כחברה. אבל חשובה מכך היא ההבנה של כמה שיותר אנשים שבאמת רוב האנשים סביבם לא מנסים לדפוק אותם. שרוב האנשים בישראל הם הגונים, בלתי-אלימים ושוחרי שלום. (ואחרי שנצליח בכך, אולי גם נוכל להתחיל לשכנע אנשים שאותה תובנה בדיוק תופסת גם לגבי הפלסטינים, למרות הכל.)

–

בלי קשר: העבודה הארכיונית שלי בימינו לוקחת אותי לאמצע שנות ה-80, ימי ההמולה התקשורתית והפוליטית סביב תופעת כהנא ומפלגת כך. אולי אני עוד אכתוב משהו יותר מפורט בהזדמנות, אבל רציתי לחלוק אתכם מסקנה אחת שהגעתי אליה בינתיים. העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית. ידיעות על מיליציות שמתארגנות כדי למנוע מהערבים "להסתובב בערים שלנו ולהטריד את הנשים שלנו", התארגנויות למניעת התבוללות, להחרמת מעסיקי ערבים.^[2] השוואות של ישראל לדרום אפריקה הופיעו כבר אז. האיום בהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית היה לא פחות מאיים עבור רובו המוחלט של הציבור בישראל כבר אז. עדויות זוועה על התבטאויות גזעניות מחרידות של בני נוער עיטרו את עמודי המוספים, ואפילו כתבה על מורות שלא הסכימו ללמד את תוכנית החירום להנחלת ערכי הדמוקרטיה, כי "יש משהו במה שכהנא אומר" הגיעה אל עמודי החדשות.

בקיצור, שום דבר לא השתנה. כל הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן עכשיו, כל התפיסה שלנו של מצור על הדמוקרטיה מצד ציבור ימני מאין כמותו – הכל היה כבר אז, לפני 26 שנים. והנה שרדנו. הדמוקרטיה לא קרסה, ובכמה תחומים אפילו הצלחנו להשתפר מאז.

אז אני לא אומר שלא צריך להלחם כדי לשקם את הדמוקרטיה בישראל. אני לא אומר שלא צריך להתנגד בחריפות לגזענות ולשנאה. אני רק אומר שאין סיבה להתמלא יאוש. אפשר לשמור על תקווה.

שנה טובה.

–

רואים? הבטחתי לכם שאחזור להטפות מוסר!

1. ובאמת לחזור אל הלקוח תוך פרק זמן סביר! [↩]
2. בקרית ארבע אפילו הוחלט שכל העובדים הערבים יפוטרו לאלתר ורק יהודים יועסקו בבניית העיר ובשאר עבודות. אין לי מושג כמה זמן ההחלטה הזו שרדה לפני שהתרסקה על מצוקי המציאות. [↩]

בחברה הדמוקרטית לאדם יש חירויות מסוימות – חופש הדיבור היא מן המוכרות שבהן. החירויות הללו משמען שהשלטון לא יפגע באדם אם יאמר משהו (במגבלות מסויימות הנובעות מחוקי לשון הרע, סודות בטחוניים וכיו"ב), ולא ימנע ממנה להגיד את שעל ליבו.

אבל החירויות הללו אינן מטילות חובה על החברה בכללותה. אין בעקרון חופש הדיבור, למשל, כדי לחייב עיתון לפרסם מאמר שנוגד את עקרונותיהם של העורכים. יתר על כן, העובדה שהדיבור הוא חופשי (כלומר, אינו מוגבל על-ידי המדינה) אין משמעה שלא יכול להיות לו מחיר, אלא רק שהמחיר הזה לא יושת על-ידי המדינה עצמה. אם חבר שלי אמר דברים נאלחים בעיני, אין חופש הדיבור כופה עלי להמשיך להיות חבר של אותו אדם, אפילו שיש בכך משום פגיעה (נניח) באותו חבר-לשעבר. אם חברה מסחרית כלשהי פצחה בקמפיין פרסומי שוביניסטי ומעליב, מותר לי להפסיק לרכוש את מוצריה למרות שבכך אני לכאורה מעניש אותה על חופש הדיבור שלה.

בימים האחרונים דובר רבות במקרה של אלון עוזיאל, איזה עיתונאי בחצי גרוש שנקט בפרובוקציה פחדנית ברבע גרוש ועשה "מסיבת ריקודים" במרפסת ביתו שמשקיפה על בית קברות בזמן שלמטה נאספו מוקירי זכרו של סמי עופר כדי להפרד ממנו. מדובר במעשה גועלי בכל קנה מידה. אין מדובר במחאה אלא בטנטרום אינפנטילי ומעורר שאט נפש. גם אם נקבל את טענת הסנגורים שצצו לעוזיאל אחרי המקרה ונסכים שסמי עופר הוא אוייב העם, עדיין אפשר לנהוג לפי אותו כלל בסיסי שאומר כי "בנפול אויביך אל תשמח". במיוחד אין שום הצדקה לפגיעה ברגשותיהם של קרוביו של עופר שבאו להפרד ממנו – הם, או חלקם לבטח, אינם "אויבי מעמד הפועלים" או משהו כזה.

אבל, נואל ככל שיהיה, המעשה חוקי ומותר. ומכאן שאבו מספר אנשים ביקורת על ההחלטה של וואלה, שהעסיקו את עוזיאל כפרילנסר. על כך הגיב, למשל, יוסי גורביץ:

לעוזיאל יש זכות ביטוי. הוא פגע ברגשות הציבור, והרוויח ביושר תיעוב של החלק ממנו ששם אליו לב. זה לגיטימי: החופש לומר או לעשות דברים מקוממים לא אמור להגן על בעליו מכך שאנשים יבוזו לו. אבל, בלשונו של ברטרנד ראסל, אי אפשר לדבר על חופש ביטוי אם מחירו של חופש הביטוי הוא אובדן יכולת ההשתכרות של האדם.

למעשה, גורביץ טוען כי חלה על וואלה מעין חובה חוקתית להמשיך להעסיק את עוזיאל, כדי שחופש הביטוי שלו לא יפגע. מדוע? משום שמעשיו של עוזיאל לא היו בלתי-חוקיים, ומשום שנעשו בשעות הפנאי שלו ולא במסגרת עבודתו. על הטענה הראשונה כבר כתבה יפה נעמה כרמי: הרף האזרחי אינו חייב להיות זהה לרף הפלילי. החוק קובע את המינימום שבמינימום עבור התנהגות נאותה בחברה. אוי ואבוי אם החברה תתייחס כלגיטימי לכל מה שחוקי – וגרוע מכך יהיה אם המדינה תאסור בחוק כל מה שאינו לגיטימי חברתית. תחשבו "הומוסקסואלים". תחשבו "לאכול ביום כיפור". תחשבו "מסעדה לא כשרה". כאשר הגבולות החוקיים חופפים לגבולות התרבותיים, המשמעות היא הדרה מגבולות החוק של כל מי שאינו שותף לקבוצת הרוב התרבותית. ולהפך: כאשר הגבולות התרבותיים מורחבים בכוח לגבולות החוק, המשמעות היא שלילת החופש לתרבות ולאמונה.

אך גם הטענה השניה אינה מוצדקת. העובדה שעוזיאל עשה את מעשיו בשעות הפנאי שלו אינה הופכת אותו לחסין פיטורין על ידי מעסיקיו. יש שני משתנים רלוונטיים כאן, ושניהם פועלים לרעתו של עוזיאל במקרה הזה. המשתנה הראשון הוא הנראות של האדם הנדון בפני לקוחות החברה הפוטנציאליים. אם מהנדס זוטר במפעל של אינטל כותב בבלוג שלו כתבי שטנה גזעניים נגד פועלים זרים שמגיעים לישראל, קשה לטעון שיש לכך השפעה ישירה על התדמית של אינטל, שכן אותו מהנדס אינו חתום על המוצרים שיוצאים תחת ידיו וממילא לא על נקלה יקשר הלקוח הפוטנציאלי בין הגזען החשוך לבין מוצרי החברה. אבל עוזיאל חתום על הכתבות שהוא מפרסם בוואלה. שמו מעטר את דפי האתר, וקשה להגיד שהקורא הממוצע לא יקשר בין שמו של הכותב לבין האתר שבו מופיע שמו. כך הוא הדבר גם לגבי הגזען החשוך. כך, כמובן, גם לגבי מקרים כמו יצחק לאור, שרבים כבר קראו (ובצדק!) להפסקת העסקתו על-ידי עיתון הארץ.^[1]

המשתנה השני הוא הנראות של המעשה. ככל שהוא ציבורי יותר, כך סביר יותר לדבר על פגיעה (מוצדקת) בשמו הטוב של האדם, וכתוצאה מכך פגיעה (לא מוצדקת) בשמו של המעסיק. אם נאלחותו של אדם מסתכמת בכך שבביתו פנימה הוא משוחח בחופשיות על שנאתו להומוסקסואלים, ובהנחה שהוא מצליח שלא לבטא את עמדותיו במקום העבודה ולהעכיר את סביבת העבודה עקב כך, הרי שאין כל עילה לפיטורין. אבל ככל שמעשיו של העובד פומביים יותר, כך עולה חוסר הנוחות כתוצאה מהמשך העסקתו. כאשר אדם מפרסם את מעשיו המגעילים במדיה המונית, אל לו להתפלא אם להתבטאויותיו יש מחיר.

עוזיאל נכשל בשני המבחנים – הוא גם חתום על המוצר שהוא מייצר עבור מעסיקיו, והוא גם טרח לפרסם את המעשה האדיוטי שלו בציבור.

למעשים שלנו יש משמעות. הדיבור הוא חופשי, אבל חופשי אין משמעו "חינם". זה שהדיבור חופשי אין משמעו שאין לו מחיר. לכן, אפילו בחברה דמוקרטית עדיין צריך אומץ לב ועקרונות נחרצים כדי לממש את חופש הדיבור. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר החברתי שבאמירת דברים שחורגים מהטווח הלגיטימי בתרבות הסובבת אותו, מוטב שלא יפתח את פיו כלל. זו הסיבה שאנחנו מעריכים כל כך את האוונגארד, את אלו שהולכים לפני המחנה ומשנים במו גופם את ההגדרה שלנו למה לגיטימי ומה לא. אנחנו מעריכים אותם משום שיש במעשיהם הקרבה ואומץ לשלם את המחיר שאנחנו היינו מפחדים לשלם. אבל זו גם הסיבה שאנחנו בזים לאלו שמנסים לשנות את החברה שלנו בכיוונים שאינם מקובלים עלינו – זהו המחיר שאנחנו גובים מהם על טעותם (בעינינו).

צריך לזכור שההחלטה של וואלה היא כלכלית במהותה – ההנחה היא שהמשך העסקתו של עוזיאל תגרום לוואלה יותר נזק כלכלי מאשר פיטוריו. מי שחושב שהמהלך שגוי, שמעשיו של עוזיאל אינם שגויים או אינם מצדיקים פיטורין, רשאי להפעיל את חירותו ולהפסיק לצרוך את שירותיה של וואלה. גם זה, כמובן, חלק מהכלכלה החברתית של הרעיונות. גם זו "גביית מחיר" על פעולה שהיא בסופו של דבר חוקית.

גביית המחיר החברתי הזה היא המנגנון אותו פיתחנו כדי לאפשר שינויים חברתיים מבלי לכבול אותם לשינויים חוקתיים. נטילת יכולת הענישה מהחברה ככללה והעברתה באופן בלעדי למדינה משמעה הפרת האיזון העדין שבין העונש הפוטנציאלי לבין התועלת האפשרית, והפיכת שינויים חברתיים, שאינם בדרכי אלימות ומהפכה, לכמעט בלתי אפשריים. בזה כוחה של החברה הדמוקרטית. בל נשכח זאת.

1. כמובן, החשדות כלפי לאור הם כבר פליליים אך גם הוא, כידוע, לא הועמד לדין. [↩]

שוויון אזרחי

1. עקרון שיווי הזכויות בשביל כל האזרחים מכל הגזעים, האמונות, הלשונות או המעמדות יונהג בלי כל הגבלה, בכל המגזרים של חיי הציבור במדינה, בתנאי שלא ייעשה דבר העלול להפריע לכל יהודי מארץ זרה לשוב למולדתו – אל ארץ ישראל – וליהפך על-ידי כך באורח אוטומטי לאזרח ארץ-ישראלי.
2. בכל קבינט, שבו ישמש יהודי במשרת ראש-ממשלה, תוצע משרת סגן ראש-הממשלה לערבי, וכן להיפך.
3. השתתפות פרופורציונלית של יהודים וערבים הן בחובות והן בטובות-ההנאה של המדינה – כלל זה יחול על בחירות לפרלמנט על השירות האזרחי והצבאי ועל המענקים התקציביים.
4. הכלל הזה יחול על עיריות או מועצות מקומיות מעורבות.

לשונות

1. הלשון העברית והלשון הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקפן החוקי.
2. שום חוק מדינה, או מנשר, או פקודה; שום מטבע או שטר-כסף, או בול של המדינה; שום פרסום או רישום שהופקו על חשבון המדינה, לא יהיו בעלי תוקף, אלא אם כן יוצאו באורח זהה הן בעברית והן בערבית.
3. השימוש בעברית ובערבית יהיה בעל תוקף חוקי שווה בפרלמנט, בבתי המשפט, בבתי הספר ובאופן כללי – בכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בית-ספר מכל דרגה שהיא.
4. כל משרדי המדינה יענו לכל פונה, בעל-פה ובכתב, בלשון פנייתו, בין בעברית ובין בערבית.

אוטונומיה תרבותית

1. הקיבוצים הלאומים – היהודי והערבי – יוכרו בתור גופי-ציבור אוטונומיים, בעלי מעמד שווה לפי החוק. אם ידרשו גם הערבים הנוצרים, או כל קבוצת-אזרחים אחרת, שיש לה הצדקה סבירה לתבוע אוטונומיה, מידת-מה של הכרה לאי-תלות, יהא הפרלמנט זכאי למלא את מבוקשם.
2. ואלה העניינים שתאציל המדינה לכל אחד מן הקיבוצים הלאומיים ביחס לחבריהם:
   1. דת ומעמד אישי;
   2. החינוך על כל ענפיו ושלביו, בייחוד שלבי-היסוד של חינוך-חובה;
   3. סיוע ממלכתי, לרבות עזרה סוציאלית לכל צורותיה;
   4. בירור משפטים רגילים, הקשורים בעניינים שנזכרו לעיל.
3. כל קיבוץ לאומי יבחר לעצמו אסיפה לאומית שתהא זכאית להוציא פקודות ולהטיל מסים בתחומי האוטונומיה שלו, ולמנות אכזקוטיבה לאומית, שתהא אחראית לפני אותה אסיפה.
4. שר קבוע בדרגה של חבר-קבינט, שאינו תלוי בשום מפלגה, ייצג כל קיבוץ לאומי בתוך ממשלת הארץ.

המקומות הקדושים

1. השטחים הרלוונטיים בתוך העיר העתיקה של ירושלים, שתיחומם ייעשה בסמכותו של חבר-הלאומים, ייהנו מאותה מידה של אקסטרה-טריטוריאליות, המוכרת באופן כללי לגבי שגריריותיות של מדינות.
2. כל אחד מן השטחים האלה יהווה עירייה בסמכותה של מועצה, שתתמנה על-פי הסכם בין הרשויות הדתיות הנוגעות בדבר.
3. משטר דומה לזה יוחל בשינויים מתאימים, על שאר האתרים הקדושים בארץ.
4. חוץ מאשר בימי מלחמה יינתנו רשיונות-ביקור בשביל צליינים בלי הגבלה ולתקופת שהייה מספקת, לנתיני כל המדינות, בכפוף רק לתקנות הכרוכות בצרכי ההיגיינה, התעבורה ובטחון הציבור, ובתנאי שהאביונים בין הצליינים יתכלכלו ויוחזרו בבוא העת לארצם על חשבון הרשות הדתית המתאימה.
5. ציר מטעם חבר-הלאומים, במעמד של שגריר, יתמנה לייצג את בעלי האינטרסים הנוגעים בדבר.

(מתוך "השאלה הערבית – בלי דרמטיות", מאת זאב ז'בוטינסקי, 1940).

כל פעם שראש ממשלה ליכודניק חדש מצליח להגות את המילים "מדינה פלסטינית" כולם נזכרים לציין איך מה שהשמאל אמר לפני 30 שנה, הימין אומר היום. אני עדיין מחכה ליום שבו ראש ממשלה מהימין (או מהשמאל) ירהיב עוז להגיד את מה שהימין אמר לפני 70 שנה.

אני חושב על זה יותר מדי, אני יודע. תסלחו לי.

כשחזרתי וקראתי את הפוסט הקודם שלי על הטקסט החדש של 'אם תרצו', משהו לא הסתדר לי. לא שכנעתי את עצמי לגבי הסיבות להוצאת הספרון הזה. הרי אם בכל מקרה הם אומרים מה שכולם חושבים שהם יודעים, אז למה הצורך הזה להוציא את הספרון? האם באמת מדובר פה על "חיזוק התודעה" של הקוראים?

קשה לי להאמין שזה המצב. ואז זה הכה בי: 'אם תרצו' הוא ארגון פוליטי. הפעולות שלו, לפיכך, מיועדות לאחת משתי מטרות: קידום המטרות האידאולוגיות של הארגון, או חיזוק כוחו של הארגון כארגון. החוברת החדשה נופלת בבירור בגדר הסוג השני של פעולה. את קידום האידאולוגיה שלהם משיגים 'אם תרצו' דרך לוביינג, לא דרך קמפיינים ציבוריים (אלו, לכל הפחות, משמשים כהוכחה לתמיכה הציבורית במסרים שלהם). אבל כאן אפילו לא היה ניסיון "לגלות" עובדות חדשות, כמו בקמפיינים השונים שסימנו מטרות מובהקות ("האקדמיה", "הקרן החדשה לישראל" ו"ארגוני השמאל"). המטרה הרבה יותר אמורפית כאן.

הקמפיין החדש הזה, אם כן, לא נועד לחזק את התודעה הציונית בדעתם של הישראלים, אלא לחזק את התפיסה שרואה ב'אם תרצו' את אבירי הניאו-ציונות. המטרה היא לא שאקרא את הספרון ואגלה דברים שלא ידעתי על הסכסוך, אלא שאקרא את הספרון, שלא יגלה לי שום דבר חדש, ואבין מכך שמי שאומר את האמת (האמיתיותית!) הם 'אם תרצו'. הם ולא מלאך; הם ולא שרף; הם ולא אף אחד באקדמיה או בתקשורת, שהרי אלו כולם בורים פחדנים שמקבלים שלמונים מהאנטישמים באירופה.^[1]

זה גם מסביר את הראיון התמוה של ארז תדמור בגלי צה"ל – ראיון בו הוא סירב להאזין לשאלותיו של המראיין רינו צרור, ותחת זאת צעק עליו שוב ושוב את אותן ססמאות עבשות. תדמור לא רצה להתראיין, תדמור רצה שהאנשים בבית ובאוטו ישמעו שהוא זה שאומר ברדיו את כל הדברים האמיתיותיים הללו, ושאיש התקשורת, זה שמנסה נואשות לתקשר איתו עד שנשבר לו, הוא האיש הרע, הוא סותם הפיות, ואסור להקשיב לו להבא.

זו עוד סיבה שלהתווכח עם העובדות של 'אם תרצו' זה חסר תועלת. מי שמתווכח איתם רק מסמן את עצמו כ"האויב". 'אם תרצו' בסך הכל מכינים את הקליינטורה שלהם לפעם הבאה שירצו לסמן מטרה כלשהי. מרבית האנשים, בסופו של דבר, לא באמת רוצים להשקיע זמן ומחשבה בדברים הללו, ולכן הם מחפשים "סמנים" (cues) של סמכות. 'אם תרצו' מייצבים את עצמם כ"סמכות" על ידי הצגת עצמם כאנשים היחידים שאומרים מה שאתה, הקורא, יודע שהוא נכון, אפילו (ובמיוחד כש)כל מיני מקורות סמכות אחרים, לכאורה, מתווכחים עם העובדות האלו.

מה שמחזיר אותי לשאלה ששאלתי בסוף הפוסט הקודם, ועדיין אין לי תשובה עליה: איך מתמודדים עם זה?

1. האירוניה, כמובן, חולפת על פני קהל היעד של הספרון, שלא עוצר לחשוב מאיפה בעצם לאם תרצו יש כל כך הרבה כסף. [↩]

אין לי כוח להתעסק עם השטות החדשה של 'אם תרצו'. אפשר להפריך אחת לאחת את ה"טענות" ה"היסטוריות" שלהם, כפי שעשה יוסי; אפשר לפתוח ולחקור את הרטוריקה של צמד כותבי המנשר, כפי שעשה בדרכו היפיפיה כתמיד אריה עמיחי.

אבל אין טעם לכל זה. אין טעם משום שברור מאליו שהכותבים אינם מייחסים לאמת כאמת שום משמעות בפני עצמה. ה"אמת" אינה אלא כלי, "נשק תודעתי" במילותיהם שלהם. ככזו, תוכנה של ה"אמת" אינו חשוב אלא המשמעות הפוליטית שלה. לכן אין צורך לבחון אם משהו הוא אכן "אמת" או לא, אלא פשוט אם הוא משרת את מטרתנו או לא. וזה, הרי, ההבדל בין 'אם תרצו' לבין כל אותם אקדמאים שהם בזים להם כל כך ("נאלצנו לכתוב ספרון זה מפני שאנו חסרים אנשי אקדמיה בעלי שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, אנשי רוח שאינם מזויפים ועיתונאים חוקרים שאינם בורים." (עמ' 8)^[1] – וכיצד נדע שאיש אקדמיה הוא בעל שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, שאינו מזויף ואינו בור? נדע, משום שהוא יסכים עם העמדות של 'אם תרצו', שהן האמת לאמיתה ואין בלתן). ההבדל נעוץ בכך שהטענות של איש האקדמיה תופצנה באקדמיה ותעמודנה לדיון בפני אנשים בעלי חוש ביקורת וידע, כמו גם גישה למקורות ידע חלופיים. הטענות של 'אם תרצו' מכוונות באופן בלעדי לצעירים – בני נוער וסטודנטים בראשית דרכם. ה"אמיתות המזעזעות" שהם לכאורה חושפים אינן אלא אותן רפליקות קלאסיות של הנראטיב הציוני. את הרעיונות הבסיסיים שביסוד הספר – אלו שמופיעים בצורה כה נוחה בכותרות הפרקים השונים: הם תקפו, הם נטשו, הם גירשו, הם חברו לנאצים – מכיר, אני מעריך, כל תיכוניסט. כלומר, כל תיכוניסט ידע להאשים את הפלסטינים בכל הרעות שנקרו להם ולנו. הספרון הזה לא נועד ללמד אותם עובדות חדשות. הוא נועד לגרום להם לחוש בטחון בחוסר הידע שלהם. לגרום להם להאמין שהבורות שלהם מרופדת בעובדות. במילים אחרות, הספרון הזה הוא בדיוק "עוד אסופת דפים עמוסת מלל פוליטי שחוק" (עמ' 3).

הניסיון להתווכח איתם באמצעות עובדות, לפיכך, הוא חסר ערך. בדיוק כמו ה"מחקרים" האחרים של 'אם תרצו', גם במקרה הזה ההנחה היא שאף אחד מקהל היעד של הטקסט לא יקרא אותו במלואו, בטח לא באופן ביקורתי. ההנחה היא שקהל היעד (תיכוניסטים, חיילים, סטודנטים צעירים – לא בלוגרים) ירפרף על הספר, ויתייק אותו עמוק בראש, כ"הוכחה" ערטילאית שאנחנו צודקים ולא צריך בכלל להעמיק וללמוד, להקשיב לכל מיני "אקדמאים" חסרי יושרה ואומץ שמערערים על מה שהוא בבירור אמת. אחרי הכל, לא צריך לגרד עמוק במיוחד כדי לראות את החשיבות שהכותבים הנערצים מייחסים לאמת.

אתן לכם דוגמא. כפי שתראו, הדוגמא הזו אינה מקרית, וכבר דנתי בה בבלוג לפני למעלה משנה. איך דנתי כבר בבלוג בטקסט שיצא רק לאחרונה? אה, זהו.

פרק 3 בספרון מופיע תחת הכותרת "מאז ומקדם?". הפרק הוא רפרנס לספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם". הספר מנסה לטעון שרוב הפליטים הפלסטינים שזכו להכרה על-ידי האו"ם כלל לא חיו דרך קבע בארץ ישראל, אלא היגרו לשם זמן קצר לפני קום המדינה, ולכן אינם ראויים לתואר "פליט". לא אכנס כאן לדיון סביב הספר. בלשון המעטה, הוא נתון במחלוקת. אבל זה לא משנה. למה זה לא משנה? כי ארז תדמור ואראל סג"ל, מחברי הספרון, כלל לא קראו את ספרה של פיטרס. איך אני יודע? הפרק השלישי מתחיל בקביעה מוזרה קצת:

ההגדרה המקובלת של האו"ם לפליט קובעת כי פליט הוא"כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גירוש, נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם".

בהמשך נקבע שהכלל הזה חל על כל הפליטים פרט לאלו הפלסטינים, שלגביהם נקבע באופן חריג תנאי מצומצם יותר של מגורים במשך שנתיים בשטח פלסטינה כדי להיות זכאים לתואר פליט.^[2]

הנה הדבר המוזר: ההגדרה הזו אינה מופיעה כלל בספרה של פיטרס. הנה הפסקה הרלוונטית כפי שהיא מופיעה בספר:

והנה הגדרת הפליטות של ה-UNHCR:

persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country; or who, not having a nationality and being outside the country of his former habitual residence as a result of such events, is unable or, owing to such fear, is unwilling to return to it.

כלומר, פיטרס כלל לא טענה שהמונח "מאז ומקדם" מופיע איפשהו בהגדרות הסטנדרטיות של פליטות. ה"מאז ומקדם" שבשם הספר הוא התייחסות לטענות פלסטיניות לפיהן לכאורה העם הפלסטיני התקיים באיזור "מאז ומקדם".

אז איך הגיעה ההגדרה המוזרה הזו לספר של 'אם תרצו'? והנה הקשר שלי לעניין: ההגדרה הזו הופיעה  בפוסט של הבלוגר זאב גלילי ב-2009. אני התייחסתי לפוסט הזה, והפרכתי בקלות יתרה את הטענה המוזרה הזו בפוסט משלי. היא לא מופיעה בשום מקום אחר, כי זו טענה בלתי סבירה בעליל. צריך להיות אוויל משריש ומנותק מהמציאות כדי לחשוב שהניסוח הזה יופיע באיזשהו מסמך רשמי של האו"ם. מה המשמעות של "מאז ומקדם" בכלל, מבחינה אופרטיבית?

אז איך זה קרה? ובכן, בן-דרור ימיני התייחס לרשומה של גלילי בטקסט משלו. עיון מעמיק בפרק השלישי והשוואתו אל שני הטקסטים הללו, מגלה שאין כמעט שום דבר בפרק הזה שלא הועתק, לפעמים מילה במילה, משני הטקסטים הללו. מיותר לציין שאין בספרון של 'אם תרצו' אף מראה מקום לאף אחד משני הטקסטים הללו. או, למעשה, לספר של פיטרס עצמה.

כלומר, כל הפרק הזה הוא פלגיאט אחד הגדול, שכותביו אפילו לא טרחו לבדוק את המקורות של מי שהעתיקו ממנו. יושרה אינטלקטואלית, כן? סטודנט שהיה מגיש עבודה כזו בקורס, היה מזומן לבירור, נזרק מהאוניברסיטה וזכותו ללמוד במוסדות אחרים הייתה נשללת ממנו. תדמור וסג"ל, במקום זאת, יזכו להשפיע על דעותיהם של אינספור תיכוניסטים וסטודנטים.

אבל אנחנו, כבלוגרים, יכולים להתווכח עם ה"עובדות" של 'אם תרצו' עד שיתפוצץ לנו הראש. העובדות הן לא הפואנטה. מה שחשוב כאן הוא מה שסטיבן קולבר כינה ה-truthiness – האמיתיותיות. זו התכונה שיש לקביעה כלשהי שנשמעת אמיתית (לאוזניים המתאימות, לפחות). אין לי סיבה לחשוב שכשם שהפרק הזה אינו מכיל אלא פלגיאט של משהו שהכותבים מצאו באינטרנט, כך גם שאר הספר נכתב: חיפוש בגוגל אחר קביעות וטענות אמיתיותיות, כאלו ששרתו את המטרה של הכותבים, בלי קשר למידת האמת שבהן.

ועם אמיתיותיות אי אפשר להתווכח עם עובדות. בהגדרתה, אמיתיותיות היא משהו שנשמע נכון, משהו שאנחנו "יודעים" שהוא נכון "כי הבטן אומרת לנו" שהוא נכון. עובדות הופכות לשקרים. בדותות הופכות לאמת.

אי אפשר להלחם בזה דרך בלוגים. אפשר להלחם בזה רק באותם אמצעים בהם מופצים ההבלים של 'אם תרצו' – דרך קמפיינים ציבוריים, כאלו שישפילו את 'אם תרצו' באותו האופן שבו הם משפילים את יריביהם. דרך הפצת תעמולה שתעסוק בהכפשת היריב יותר מאשר בהצבעה על מגרעותיהם של טיעוניו. הבעיה שלנו היא בדיוק שאנחנו לא רוצים, ובצדק, לעשות שימוש באותם הכלים. אנחנו מגבילים את עצמנו מרצון כי אנחנו לא רוצים לחיות בעולם שבו זו רמת הדיון. האם זה אומר שעלינו להפסיד ל'אם תרצו' או להכנע ולהתדרדר לרמת הדיון שלהם? אני לא יודע. אני רוצה לקוות שיש אופציה אחרת, אבל אין לי מושג מה היא. מה שאני יודע בוודאות הוא שלכתוב על זה בבלוגים שלנו זה לא הפתרון.

1. את המשפט הזה מקדים אחד מאותם שימושים משעשעים באירוניה שלהם במילה "למצער" במשמעות השגויה של "למרבה הצער" – אכן, חסרים אנו אנשי רוח שאינם בורים… [↩]
2. נזכיר רק שהסדר הוא הפוך – קודם נקבע התנאי עבור הפלסטינים, ורק אחר כך נקבעו התנאים עבור פליטים בשאר העולם. הגדרת הפליטות האחרת היחידה שהייתה קיימת כאשר הוקמה אונר"א התייחסה אך ורק לפליטים מאירופה, והיא הורחבה רק בשנות ה-60. [↩]

לו אני ראש הממשלה, זהו הנאום שהייתי נושא – לא ביום הזכרון לחללי צה"ל, אבל ביום אחר, כלשהו.

משפחת שליט היקרה, אזרחי ישראל,

אין עין בארץ שלא תדמע כאשר תביט עליכם, על כאבכם, על אומץ ליבכם ועל נאמנותכם ואהבתכם לבן שאיבדתם לפני כמעט חמש שנים ומוחזק בשבי החמאס. אין שמץ של גאווה או שמחה בליבי על המילים שעלי לומר לכם. ובכל זאת, עלי לומר אותן. אינני מלין עליכם. המלחמה המתמשכת שלכם כנגד רשויות המדינה וכנגדי אישית היא מוצדקת לגמרי. אכזבנו אתכם. אתם נתתם לנו את בנכם, ואנחנו איבדנו אותו ולא הצלחנו להשיבו.

אבל היום אני מבקש להישיר אליכם עיניים ולומר במלוא הכנות את האמת המרה: לא נוכל להחזיר את בנכם בכל מחיר. לא נסכים להנצחת מעגל החטיפות ודרישות הכופר שהיא התוצר ההכרחי של כניעה לתכתיבי החמאס. הצענו לחמאס את המירב שביכולתנו להציע בתמורה לסמ"ר גלעד שליט מבלי לגרום למה שאנו רואים כסיכון של חיי אדם נוספים. החמאס סירב להצעתנו. אלא אם החמאס יחזור בו מסירובו, אינני רואה סיכוי לחזרתו של בנכם עד להשגת הסכם שיכלול פירוק ארגוני ההתנגדות הפלסטינים מנשקם. אינני גאה בכך, ואינני שמח על כי זו המציאות אותה אני צופה. אך אני חב לכם את האמת, וזוהי האמת כפי שאני מבין אותה.

אני פונה מכאן לקהילה הבינלאומית בקריאה לפעול למען שחרורו של החייל השבוי גלעד שליט, בהתאם לתנאים להם הסכימה ממשלת ישראל. אני פונה לרשות הפלסטינית בקריאה לפעול לקידום הסדר זה. אני פונה לחמאס בדרישה לעמוד בדרישות החוק הבינלאומי ולאפשר לצלב האדום לבקר את החייל השבוי, ולקבל את תנאי העיסקה להם הסכימה ממשלת ישראל.

ישראל עומדת ותמשיך לעמוד על המשמר כדי לשמור על בטחון אזרחיה, ובד בבד תמשיך לשאוף לשלום עם הפלסטינים ועם המדינות השכנות, לשכנות טובה ולשגשוג באזור כולו.

באחד השיעורים הראשונים שלי כדוקטורנט במחלקה שאל המרצה בקורס היסוד בפוליטיקה השוואתית "מי יודע מה זה קוורטי?". אבל לא הבנתי את המילה – בכל זאת, יש הרבה מילים באנגלית שאני פשוט לא מכיר, וגם כאלו שאני מכיר, לפעמים אני לא שומע אותן נכון בדיבור. אז לא הרמתי את היד. גם אף אחד אחר לא הרים את היד, אז המרצה התחיל להסביר שקוורטי זה סידור האותיות על המקלדת. רק אז עשיתי את הקישור המנטלי בין רצף ההברות "קוורטי" לבין QWERTY, ואז נהיה לי מוזר פתאום שאף אחד אחר לא ידע מה זה. הסיפור של QWERTY הוא דוגמא כל כך מוכרת כבר של התקבעות של סטנדרט טכנולוגי הרבה אחרי שהוא מאבד את הפונקציונליות שלו, עד שתמיד מפתיע אותי שיש אנשים שלא מכירים אותו.

אז היום דורון פישלר סיפר אותו שוב בנענע. אם גם אתם באנשים שלא מכירים את הסיפור, הנה הוא בקצרה: פעם היו מכונות כתיבה. מכונות כתיבה היו נתקעות אם המקליד הקליד שתי אותיות קרובות מדי אחת אחרי השניה, אז מתכנני המקלדת דאגו להפריד זוגות אותיות שבאות בסמיכות זו לזו לעיתים קרובות אחת מהשניה. שנים חלפו, מכונות הכתיבה הוחלפו בטכנולוגיות אחרות, אבל בגלל שאנשים התרגלו לסידור המקשים הזו, אף אחד כמעט לא אימץ את החלופות היעילות יותר שהוצעו עם השנים, ונשארנו תקועים עם סידור אותיות במקלדת שתוכנן להאט את קצב ההקלדה שלנו.

הסיפור הזה הוא שם דבר בלימודי כלכלה, מדע המדינה וסוציולוגיה כדוגמא לתופעה שזוכה בכל דיסציפלינה למושג אחר – במדע המדינה, המושג הנפוץ ביותר הוא path dependence; בכלכלה נהוג לדבר על sunk costs. לפעמים קוראים לזה "דטרמיניזם טכנולוגי". הפואנטה היא שברגע שיותר מדי אנשים מושקעים במוסד חברתי מסויים (ולצורך העניין, תקבלו את זה שסידור האותיות הוא סוג של "מוסד חברתי"), יהיה מאוד מאוד קשה לשנות כיוון. מה שחשוב כאן הוא לא הצד הטכנולוגי – את זה קל למדי לעקוף, למשל באמצעות כפילות בתקופת המעבר, כמו המעבר מעכברי PS/2 לעכברי USB, שבין השאר התאפשר באמצעות מתאמים וכפילות-תוכנה בעכברים עצמה. מה שחשוב הוא שלבני-אדם קשה מאוד ללמוד מחדש התנהגות, ולעיתים קרובות אנחנו פשוט לא טורחים לעשות את זה, גם אם לכאורה זה שווה את ההשקעה. זו הסיבה שאנחנו ממעטים להחליף מערכות הפעלה (א-הם), וזו הסיבה שהתלונה העיקרית של כל מי שעובר מתוכנה אחת למתחרה שלה היא תמיד "אבל בתוכנה הקודמת יכולתי לעשות X ככה!".

וזה, בעצם, מה שהופך מוסדות חברתיים למוסדות. מוסד, בספרות מדעי החברה, מוגדר כהתנהגות אנושית כלשהי שחוזרת על עצמה בלי צורך בלחץ חיצוני כדי להביא לחזרתה. או, בנוסח קצת שונה, מוסד הוא התנהגות חברתית שנובעת מתוך לגיטימציה פנימית. לדוגמא, מוסד הנישואין הוא מוסד משום שאנשים תופסים את אקט הנישואין כמשהו שעליהם לעשות מתוך לגיטימציה פנימית של המוסד, ולא בגלל לחץ חיצוני עליהם לנהוג כך. ואכן, ככל שיותר אנשים תופסים את הנישואין כמשהו שנכפה עליהם על-ידי החברה, כך אנו חוזים יותר ויותר בהתפוררותו של המוסד הזה, ובהיווצרותן של חלופות לגיטימיות. ואין לגיטימציה פנימית חזקה יותר מאשר "ככה אני רגיל". לכן, מקלדות QWERTY עדיין קיימות איתנו. אף אחד לא צריך לכפות עלינו להשתמש במקלדות הללו. אנחנו עושים זאת כי ככה אנחנו רגילים, ואנחנו רגילים כי בזה משתמשים כולם סביבנו. וכולם משתמשים בזה סביבנו כי פעם המקלדות הללו שימשו במכונות כתיבה שנתקעו אם מישהו הקליד שתי אותיות סמוכות מהר מדי. דטרמיניזם טכנולוגי.^[1]

ה"תלות מסלול" (path dependency) הזו גורמת לתופעות דיספונקציונליות, בדיוק כמו הדיספונקציונליות של מקלדת ה-QWERTY. אבל לעיתים קרובות מדי אנשים שחושבים על QWERTY חושבים שהדיספונקציונליות הזו היא בהכרח תוצאה של שינויים טכנולוגיים שמולבשים על התקבעות חברתית. מה שגיליתי בכתבה של פישלר, ולא ידעתי עליו לפני כן, הוא שתצורת המקלדת היא גם דוגמא מצויינת למקרה ההפוך. או, לפחות, תצורת המקלדת בעברית. על פי פישלר, תצורת המקלדת בעברית נקבעה כאשר השפה הנפוצה ביותר בקרב משתמשי כתב עברי על מקלדת הייתה יידיש, ובניגוד ל-QWERTY, היא דווקא תוכננה להקלדה מהירה ונוחה ככל האפשר. לכן, למשל, האות ע' מקבלת מקום של כבוד במרכז המקלדת, וגם ה-י', ה-ו' וה-א' – ארבע האותיות שמחליפות ביידיש את סימני הניקוד שבעברית. יהיה הדבר כאילו האותיות AEUIO באנגלית ירוכזו כולן במרכז המקלדת באנגלית, במקום להיות מפוזרות בפריפריה שלה.

אבל אז התרחש הטוויסט המעניין: במקום שהטכנולוגיה תשתנה בזמן שהתרבות נשארה מקובעת, דווקא התרבות השתנתה, ושפת הדיבור של רוב משתמשי המקלדות העבריות בעולם עברה מיידיש לעברית. אבל הטכנולוגיה לא השתנתה, ותקופת המעבר אופיינה בשימור התבנית שמתאימה לכתיבה ביידיש, במקום להתחלף במשהו שמתאים יותר לכתיבה בעברית. לא רק זאת, אלא שעד היום אין דרך נוחה באמת לנקד מילים בעברית. אפילו לשים דגש זו עבודה קשה יחסית לכל דבר אחר שאנחנו עשויים לעשות במקלדת שלנו. התופעה הזו לא קיימת בשפות לטיניות, למשל: לכל שפה יש תבנית מקלדת משלה (למרות שרובן מאוד דומות ל-QWERTY). אפילו לבריטים יש תבנית מקלדת נפרדת משלהם, מסיבה שטרם הובררה דיה.

התוצאה היא מקלדת דיספונקציונלית שאינה מוסברת על-ידי פונקציה טכנולוגית שדעכה, אלא פונקציה חברתית שדעכה.

האנלוגיה שנמתחת בדרך כלל מ-QWERTY למוסדות אחרים במדעי החברה היא של מוסד שנותר על כנו למרות שכל העולם סביבו משתנה. מוסדות וארגונים, על פי התפיסה הזו, נשארים יציבים מתוך אינרציה חברתית, והופכים לדיספונקציונליים. זו הביקורת שהפילה את הגישה הפונקציונליסטית במדעי החברה. הגישה הפונקציונליסטית ניסתה להסביר את קיומם של מוסדות מסויימים בכך שהם משרתים מטרה מסויימת. אבל בשלב מסויים ההסברים נעשו יותר ויותר מאולצים, והפכו מהסבר (החברה רצתה להשיג מטרה X, ולכן היא תכננה את מוסד Y שמשיג את המטרה הזו) לתיאור (מוסד Y מבצע X, ומכאן שהוא קיים כדי להשיג את X), והפכה את כיוון הסיבתיות של הגורם והתוצאה. תלות-מסלול הסבירה איך דיספונקציונליות מגיעה לעולם, ועל הדרך סיפחה גם את ההסבר האבולוציוני לחוסר האופטימליות של מבני המוסדות הקיימים.^[2]

אך דוגמת המקלדת העברית מציעה מסלול שונה של דיספונקציונליות יצירתית. דמיינו לעצמכם אדם שברשותו פטיש, משום שהוא אוהב להרוס דברים. יום אחד מחליט האדם שמעכשיו הוא רוצה ליצור אמנות ולא סתם להרוס דברים. אבל כל מה שיש לו זה פטיש – כדי להשיג את המטרה שלו, הוא צריך לחשוב באופן יצירתי כיצד פטיש יכול לשמש ליצירת חפצי אמנות. למשל, הוא יכול להתחיל ליצור פסלים, אולי פסלים ממתכת על ידי רקיעתה. דבר דומה יכול להיווצר ברמת הארגון, וברמת המוסד כולו: שינוי חברתי שמתבצע מתחת לארגון ובתוכו, יכול להוביל את מקבלי ההחלטות שלו לעשות שימוש במשאבי הארגון, שתוכננו למטרה אחת, כדי להשיג מטרה אחרת. אפשר לראות דוגמאות לכך במגוון מוסדות חברתיים ופוליטיים. לדוגמא: חוקת ארה"ב, שתוכננה למטרות מסויימות על רקע חברתי מסויים, משמשת מאז היווצרה כדי לקדם מגוון מטרות חברתיות שספק אם מנסחיה היו מוכנים לתת את ידם לקידומה. כל זאת, לא תוך כדי שינוי החוקה, אלא דווקא תוך כדי רתימת המשאבים שהיא מייצרת למטרות חדשות. בצורה דומה, חוקי הדת היהודית משמשים גורמים שונים כדי לחזק גישות שונות ולעיתים אף סותרות שהם אוחזים בהן – כך יש מי שמוצא בתורה כלי כדי לדרוש מהמדינה סיוע לפליטים שמגיעים לגבולה, בעוד שיש מי שמוצא בה כלי כדי לחייב את המדינה לגרש מתוכה את כל זריה.

אך המוסדות החברתיים הללו, כאמור, כלל לא תוכננו למטרות שלשמן הם משמשים כעת, ומכאן נובעת, בהכרח, מידה של דיספונקציה. יש מי שמצביע על הדיספונקציונליות הזו כעילה לזנוח את המוסדות החברתיים לחלוטין בבואנו לנסות לשנות את המציאות. אך המציאות היא שלא ניתן להחריב עולם ישן עדי יסוד. ההתפתחות האנושית היא בהכרח תלוית-מסלול, ולכן בבואנו לנסות לשנות את המציאות אסור לנו להתעלם מהמסלול, כי דרך זו בהכרח תכשל. במקום זאת עלינו לפרוץ מסלולים חדשים שפונים מתוך המסלול הנוכחי, מה שרוברט הנרי קוקס קרא לו "הבניית מסלול". המשמעות היא הכרה בכך שאוטופיות הן, ובכן, אוטופיסטיות. הן "שום-מקום". המשמעות היא הכרה בכך שהיעדים שלנו לעולם לא יושגו במלואם, ואין טעם לשאוף אליהם אם השאיפה גורמת לנו לוותר על פשרות תת-אופטימליות אפשריות.

כאן נעוץ היתרון הנצחי של הימין על השמאל: הימין רוצה לשמר את מה שכבר קיים, בעוד השמאל רוצה לנתץ את הקיים ולהחליפו במשהו אחר. הימין הוא ברירת המחדל של ההיסטוריה, והשמאל צריך לעבוד קשה מתוך ידיעה שלעולם לא יוכל להשיג את מטרותיו. לאורך ההיסטוריה השמאל ניצל מצבי הלם ומצוקה של מערכות קיימות כדי להחליפן במשהו אחר, ולעיתים קרובות נדמה כי השמאל כל כך התרגל למהלך הדברים הזה עד כי הוא מאמין כי זוהי הדרך הצודקת להשיג שינוי. מרקס עצמו כבר התנגד לפשרות שהנהיגו מנהיגי פועלים בזמנו משום שראה כיצד מדיניות רווחה תמנע את הפלת המוסד החברתי הקפיטליסטי ותסתפק בשינוי תת-אופטימלי שלו. אבל להתעלם מהמציאות לא יעזור לשמאל להשיג את השינוי הרצוי לו. שינוי ניתן להשיג רק באמצעות התמודדות עם המציאות הקיימת, רק באמצעות פריצת מסלולים חדשים מתוך זה שבו אנו צועדים. אי אפשר לסמוך על גורמים חיצוניים שיעשו עבורנו את העבודה. עלינו ליצור את השינוי התרבותי מתוך המוסדות הקיימים, ולא לקוות שיבוא היום שבו נצליח ליצור מוסדות חלופיים שייצרו את השינוי החברתי עבורנו.

1. דוגמא נוספת לטענה של דטרמיניזם טכנולוגי היא הטענה על השפעת תרבות הסמס על כתיב ואף על דפוסי דיבור של צעירים. [↩]
2. מכיוון שהאבולוציה יכולה לבנות רק על מה שכבר יש ולא ליצור יש מאין, הרבה מהפתרונות שהיא מוצאת לבעיות שונות – מרהיבים ומפתיעים ככל שיהיו- הם לכאורה מסובכים יתר על המידה ורחוקים מלהיות אופטמליים מבחינת ניצול משאבים. האופן שבו העין האנושית בנויה, למשל, עם שכבות על גבי שכבות של תיקונים שמתבצעים במוח משום שהעין שולחת מידע חלקי ומעוות, היא דוגמא טובה. [↩]

אם אתם כמוני יש לכם לא מעט חברים שמשתמשים בלינוקס, ואוהבים לציין, לפעמים, כמה שהם אוהבים להשתמש בלינוקס, וכמה שלינוקס יותר טוב מחלונות. אם אתם קצת פחות עצבניים ממני, יכול להיות שעדיין יש לכם כמה חברים שממש מנסים לשכנע אתכם לעבור ללינוקס ומספרים לכם על נפלאותיה של מערכת ההפעלה החופשית.

ובכן, לפני אי אלו חודשים, בעקבות קריאת כתבה על מהדורה חדשה של אובונטו ("לינוקס לבני אנוש"), החלטתי לנסות ולהתקין אותה. מה יכול להיות רע? הרי אובונטו יכולה בקלות להקים מערך אתחול-כפול לצד החלונות, שום דבר לא נאבד, הכל טוב ויפה. ואכן, ההתקנה עברה בצורה חלקה: קיבלתי תפריט אתחול עם 9(!) אפשרויות שונות – הראשונה היא האובונטו שאני אמור להפעיל, האחרונה שבהן חלונות, וכל הבאמצע אין לי מושג ואני לא רוצה לדעת.^[1] כמו שמבטיחים האנשים הטובים (באמת טובים!) של אובונטו, המערכת יוצאת עובדת מהקופסא. פרט להזנת הסיסמא של הויי-פיי שלי, בעצם, לא הייתי צריך לעשות כלום. טוב, הייתי צריך לקבוע סיסמת משתמש. ועוד אחת לצרור המפתחות שלי. אבל זהו, באמת. המארז בה יחד עם אופן אופיס – חבילת האופיס שאני משתמש בה בכל מקרה – ופיירפוקס (שבזמנו היה הדפדפן שאני משתמש בו בכל מקרה. מאז עברתי לכרום), ועוד כל מיני דברים טובים.

אפילו הצלחתי להתקין את גרסת הלינוקס של מנדליי, שהפך לכלי עבודה מרכזי עבורי מאז גיליתי אותו. עד מהרה גיליתי את נפלאות ריבוי הדסקטופס, וסידרתי לעצמי שיטה רציונלית ומגניבה. עוד הייתי זקוק לסיוע מכמה חברים טובי לב בטוויטר כדי לסדר כמה דברים, אבל שום דבר רציני, וזה לא שאני מעמיד פנים שמשתמש שנתקל בחלונות בפעם הראשונה ידע לעשות הכל מייד. הכל עבד יופי, עד שהוא לא. פתאום גיליתי שכשאני שולח את המחשב לשנת-חורף (מה שלינוקס קורא השעייה-לדיסק), הוא מתעורר רענן וטוב לב, עם אתחול נקי של המערכת, ובלי כל החלונות שהשארתי פתוחים. חיטוט ארוך ומעמיק ברחבי הפורומים השונים של אובונטו העלה סדרה של טקסי וודו לא ברורים שהייתי צריך לבצע בטרמינל, תוך שאני מקיש את הסיסמא הארוכה-להרגיז שנאלצתי להמציא לעצמי פעם אחר פעם. אומרים שאחת המגבלות של חלונות היא שהיא מאפשרת למחשב לעשות כל מיני דברים בלי לקבל אישור מובהק מהאדמיניסטרטור של המחשב. אבל בלינוקס, מי שרוצה לתפעל את המחשב שלו בלי לדעת מה הוא עושה צריך לעקוב אחרי אינספור הוראות שהוא לא מבין, ולסמוך על מי שכתב אותן שהוא לא יעשה שמות במחשב שלו. עד כמה שאני יודע נתתי למחשב שלי הרשאה לאכול את בני הבכור.^[2] הפוטנציאל להנדסת אנוש זדונית כאן הוא עצום, והסיבה היחידה שהבעיה הזו לא התעוררה באובונטו עד היום היא פשוט שמשתמשי חלונות לא עברו למערכת הזאת בהמוניהם.

העצוב באמת הוא שחרף אינספור אתחולי ניסוי, שום דבר לא השתנה, ושנת החורף מחקה לאובונטו את הזיכרון. בסופו של דבר הגעתי לדיון באחד הפורומים בו הובהר שבעצם, זו בעיה שאובונטו מעולם לא הצליחה לפתור, לכאורה משום שיש כל כך הרבה מפרטים שונים של מחשבים שונים. עכשיו, אני יודע שזו לא תשובה לגיטימית, אבל חלונות יודעת להתמודד עם המחשב שלי יופי, ולא אכפת לי אם זה בגלל המונופול של מיקרוסופט או בגלל אורות הצפון. זה עובד וזהו.

אז החלטתי לעזוב את אובונטו לבינתיים. או אז נזכרתי בתפריט האימתני שמופיע בכל הדלקה של המחשב – אותו תפריט שברירת המחדל שלו היא אובונטו. שוב צללתי לתוך הפורומים כדי לגלות איך משנים את ברירת המחדל.^[3] בסוף יצאתי עם הניצחון בין שיני, והשארתי את אובונטו להתמרמר על הכונן שלי תוך שאני מתעלם ממנו בבוז בכל אתחול.

עבר זמן מה, יצאה גרסה חדשה של אובונטו, והחלטתי שוב לתת הזדמנות למערכת ההפעלה החופשית. אתחלתי את המערכת, עקבתי אחרי כל ההוראות כדי להתקין את הגרסא החדשה. את השינוי ניתן היה להרגיש מיד: עכשיו רשימת האופציות בתפריט האתחול כוללת 11 אפשרויות, ואפשרות ברירת המחדל שלי היא קללה בהונגרית. שוב לחפש את ההוראות איך לשנות את ברירת המחדל, לגלות מאוחר מדי שאפשר לצמצם את מספר האופציות באמצעות הסרה של קרנלים מיושנים, לשנות את ברירת המחדל חזרה, ולגלות — אלוהים, למה לא בדקתי את זה קודם — שעדיין אין שנת-חורף מתפקדת. בתסכולי כי רב החלטתי להסיר את הלינוקס לגמרי, אבל ציפור קטנה לחשה לי שתפריט האתחול משוייך ללינוקס, ושיש סיכוי שאם אני פשוט אסיר את המחיצה של לינוקס, המחשב שלי יחורב לחלוטין.

הודיתי בתבוסתי, ובמקום זאת צמצמתי את המחיצה של לינוקס למשהו שפחות יציק לי בעיניים – כמה עשרות ג'יגה בודדים. את היתרה הפכתי לכונן נוסף לחלונות, ואני ולינוקס נפרדנו לשלום כידידים שוב.

ואז, כחלוף מספר חודשים, אלוהים יודע למה, החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. נכנסתי לאובונטו, הפעלתי את מרכז העדכונים ואמרתי לו לעדכן הכל. אובונטו אמר שאין בעיה, וכעבור הרף עין הודיע לי שבעצם יש בעיה: אחת מהתוכנות שאני רוצה לעדכן אינה מורשית. באמת? איזו? מנדליי. מה מנדליי? למה אתה לא רוצה לעדכן את מנדליי? לא בא לי, השיב אובונטו, וסירב לעדכן. רק מתוך סקרנות הפעלתי את המנדליי וחיפשתי דרך לעדכן אותו משם, כמו בחלונות, אבל לא הייתה אפשרות כזו. לא הצלחתי לאתר שום דבר לגרום לאובונטו לעדכן את מנדליי (אני מרשה! באמת!), פרט להתקנה מחדש של התוכנה. חזרתי לאשף העדכונים ואמרתי לו "טוב, בסדר, עזוב מנדליי, תעדכן את השאר". אין בעיה! אמר המחשב, וכעבור הרף עין של רבע שעה הורדת עדכונים הודיע שבעצם יש בעיה: הוא לא מצליח להתחבר לרשת. אבל אתה מחובר לרשת, ניסיתי להסביר לו. הנה, אני גולש ממש עכשיו. נכון, השיב המחשב, ואני מצליח להתחבר לחלק מהרשת, אבל יש איזו חתיכה שלא עובדת לי עכשיו, ולכן לא תוכל לעדכן אף חלק מהתוכנה למרות שאני מסוגל להוריד 200 מגה מתוך ה-202 שדרושים לי.

אוקיי.

–

המדריך המלא להסרת אובונטואים מעצבנים

הפעילו את דיסק ההתקנה של חלונות 7 (אם לא קיבלתם דיסק התקנה, אפשר לייצר אחד מתוך מערכת ההפעלה על ידי כניסה ל-Control Panel -> System and Security -> Backup and Restore ובחירה בתפריט הצדדי ב- Create System Repair Disc. לחלופין, אפשר להקליק על "התחל" ולהקליד create system repair disc, כמובן).

אחרי שהדיסק מוכן, אתחלו את המחשב דרך הדיסק.^[4]

ביחרו את תצורת המקלדת שלכם. במסך שעולה, ביחרו ב"command prompt".

הקלידו את הפקודה הבאה (בלי מרכאות): "bootsect /nt60 c: /mbr" (אם מערכת החלונות שלכם משום מה לא מותקנת על c, ביחרו באות הרלוונטית. שימו לב: מרגע שניתנה הפקודה הזו, לא תהיה יותר גישה לחומר שבמחיצת האובונטו. דאגו לגבות כל מה שיש לכם שם מראש. (באופן כללי כדאי לגבות קבצים חשובים לפני שעושים דברים כאלה).

הפקודה הזו תמחק את GRUB, מערכת האתחול שהתקינה אובונטו, ותחליף אותה במערכת האיתחול של חלונות עצמה.

עכשיו הגיע השלב המהנה ביותר: גריסתה של מחיצת האובונטו. אחרי שאתחלתם מחדש את המחשב לתוך חלונות (לא לשכוח להחזיר את ההגדרות בביוס למצבן המקורי), הכנסו ל-control panel -> System and Security -> Administrative Tools -> create and format partitions.

בחלון שיפתח, הקליקו על המחיצה של לינוקס – שימו לב לבחור את המחיצה הנכונה. מחיקה של המחיצה הלא נכונה תגרום לאובדן מידע חשוב.

בתפריט הקליק-ימני ביחרו "delete volume".

עכשיו אפשר להגדיר את המחיצה כמחיצת חלונות חדשה, או להרחיב את המחיצה הקיימת כך שתכלול את כל שטח הכונן.

ברכותי! המחשב שלכם נטול לינוקס. לכו לכל החברים המעצבנים שלכם ותגידו להם שמערכת ההפעלה החופשית שלהם שווה לתחת.

1. משום מה האופציה האחת לפני אחרונה הייתה משהו עם ויסטה, למרות שמעולם לא הותקנה ויסטה על המערכת ואין לי מושג איך זה הגיע לשם. בטח באשמת מיקרוסופט. [↩]
2. sudo dev /our –firstborn [↩]
3. נותנים למחשב רשות למזמז את בת הזוג שלך: sudo grope S/O. [↩]
4. לשם כך תדרשו לשנות את הגדרות האתחול בביוס – בדרך כלל באמצעות הקשה על F2 במסך האתחול הראשון שעולה במחשב. [↩]

קשה לעמוד בקצב הארועים. ועדת טירקל היא כבר היסטוריה. ובכל זאת.

התגובה הראשונה שלי לפרסום הדו"ח של ועדת טירקל הייתה הציוץ הזה: "אם הייתי ציוני הייתי אומר לעצמי הפוסט-ציוני 'עכשיו אתה יודע איך אנחנו הרגשנו אחרי ועדת גולדסטון'."

יש הרבה דמיון בין שתי הוועדות. בוועדת גולדסטון היו חברים אנשים שהודיעו מראש שהם רואים בישראל אשמה בארועי המשט [תיקון: פשעי מלחמה]. בוועדת טירקל, כפי שהראה תום, היו חברים אנשים שנקודת המוצא שלהם הייתה נקיון כפיה של ישראל. שתי הוועדות נתפסו מראשית דרכן ככאלו שעניינן אינו בהכרח גילוי האמת, אלא אישוש האמת שהייתה ידועה מראש לאלו שמינו אותן. כלומר, הוועדות לא נועדו לחשוף משהו שלא היה ידוע, אלא לתת גושפנקא לטענותיהם של אלו שמינו אותן. ולבסוף, הוועדות נדרשו לתת חוות דעת כמו-משפטית – האם בוצעה עבירה על החוק הבינלאומי אם לאו.

התגובות, בהתאם, היו דומות: אלו שביקרו את הוועדות מלכתחילה מצאו פגמים מהותיים במסקנותיהן, ואלו שתמכו בוועדות, היללו את הדיוק ושום השכל שבמסקנות. נעמה כרמי כבר כתבה על התגובה האוטומטית הזו, וביקרה את הדבקות באמות מידה משפטיות. אינני בטוח שאני מסכים עם כל דבריה – המשפט הבינלאומי אמור להציב מינימום של התנהגות של מדינות: פעולה של מדינה יכולה להיות בלתי ראויה גם אם היא אינה עוברת על החוק הבינלאומי, קל וחומר אם היא כן. יש לנו עניין לבחון האם פעולה מסויימת מהווה עבירה על החוק הבינלאומי, אבל השגיאה היא לסיים את הבחינה שם.

אך עם עיקר דבריה אני מסכים. הפיכת הוועדות לגופים כמו-משפטיים הופכת את המסקנות שלהן לגורם מקטב במקום נקודת מוצא לדיון הציבורי על אשמה ואחריות. לוועדות, בעצם, יש רק שלוש אלטרנטיבות – ללכת עד הסוף עם נקודת המוצא של ממניהן (זיכוי/הרשעה מלאים), ללכת עד הסוף נגד נקודת המוצא של הממנים (כדי להוכיח את עצמאותן), או ללכת עם נקודת המוצא של הממנים אבל לזרות קמצוץ של העמדה הנגדית בתוך המסקנות כדי לצמצם את הביקורת נגדן (כפי שקרה במידה מסויימת עם דו"ח גולדסטון, דבר שלא השפיע במאום על תפיסת הדו"ח בשני הצדדים. במקרה של דו"ח טירקל, אפשר היה למצוא איזה ש"ג ולהקריבו לעולה על מזבח ה"איזון").

ועדות החקירה צריכות לתפקד יותר כמו משטרה ופחות כמו פרקליטות – יותר לחקור את הארועים שקרו ופחות להחליט האם יש בסיס לכתב אישום. אפשר לתת המלצות, אך ההמלצות הללו צריכות להיות בשולי הדברים ולא במרכזם. במידה לא קטנה, כמובן, זה בדיוק מה שנעשה, אלא שבעלי אינטרסים, כמו גם כלי התקשורת, מתמקדים בשורה התחתונה. כאן נכנס המשפוט עליו דיברה כרמי: במקום לנהל דיון ציבורי על האם הדברים היו ראויים או לא, הדיון מתמצה בשאלה האם הם היו חוקיים או לא. "כשר אבל מסריח", מבחינת הדיון הציבורי בישראל, מצטמצם לסתם "כשר".

והדבר נכון משני הצדדים – מבקרי טירקל יצאו כנגד ההכרעה הכמו-משפטית, ולא כנגד ההכרעה המוסרית על הסרחון הנודף מהארועים. מבקרי גולדסטון לא ניסו כלל לבקר את הדיוק ההיסטורי שבתיאור הארועים בדו"ח, אלא יצאו כנגד המסקנות המשפטיות, כנגד הטלת האשמה, ולא כנגד קביעת העובדה. אם גולדסטון היה קובע שנעשו מעשים מחרידים אבל כולם בגדר החוק הבינלאומי, הלאומיסטים בישראל לא היו מתלוננים. "א לה גר קום א לה גר", היו אלו מכריזים, ובזה היה נגמר הדיון מבחינתם – ולצד השני לא היה נותר מה לאמר, כי גם הם תלו את כל יהבם במשפט הבינלאומי.

אבל ארועים כמו אלו של עופרת יצוקה או המשט לעזה אינם צריכים להיות מוכרעים בבתי משפט. במדינות דמוקרטיות, הם צריכים להיות מוכרעים במשפט ציבורי. ובמשפט ציבורי כולנו צריכים להיות שופטים, ולכן כולנו צריכים להכיר את העובדות, ולא את גזר הדין. את גזר הדין נקבע אנחנו. תפקידן של הוועדות, לפיכך, צריך להיות לספק לנו את העובדות לאשורן. תפקידנו שלנו (ותפקידה של התקשורה) הוא להכיר את העובדות כמיטב יכולתנו ולהחליט לא רק האם המעשים כשרים, אלא אם אנחנו רוצים אנשים שסרחון עולה מהם כמנהיגינו.