לא שומעים!

המכון הישראלי לדמוקרטיה ערך סקר, במסגרת "מדד הדמוקרטיה 2011" ובו נשאל מדגם של אזרחי ישראל (היהודים) מה יותר חשוב בהגדרתה של ישראל – היותה יהודית, או היותה דמוקרטית. למרבה הצער, המכון התיר למשיבים לבחור גם באפשרות "גם וגם", שכמובן קיבלה את הבכורה עם כ-46%. זו גם האפשרות שנבחרה על-ידי רוב המשיבים שהגדירו עצמם כאנשי מרכז. בשמאל ובימין הרוב הלך עם העדפת הדמוקרטיה או היהדות (בהתאמה), וכמעט כל השאר בכל אחד מהצדדים העדיפו את האופציה הפושרת (כפי שאפשר ללמוד מהנתונים המלאים, עמ' 44 – רק כ-7.5 בכל צד העדיפו את האופציה ה"נגדית").^[1] כלומר, על פניו נראה כי המפה הפוליטית בישראל מוכתבת לא, כפי שנהוג לחשוב, על פי העמדות בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים, אלא סביב שאלת יהדות מול דמוקרטיה: בדלנות מול שיוויון. המפתח להבנת המפה הפוליטית בישראל, לפיכך, נמצא בפיצוח אותה קטגוריה אמצעית פחדנית של "גם וגם".^[2]

(מקור: ארכיון מפלגת העבודה, תיק ה' 4-39-1981-65. הקליקו להגדלה)

המכון הישראלי לדמוקרטיה אינו הראשון לשאול האם ישראל היא יהודית או דמוקרטית. בשנת 1984 ניסתה מפלגת כך לקיים "משאל עם יהודי עולמי" עם שאלה אחת פשוטה: האם המשיב חושב שישראל צריכה להיות מדינה יהודית, כלומר מדינה שתבטיח תמיד רוב יהודי וריבונות יהודית, או שמא ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית שתבטיח שיוויון לכל, גם אם הדבר אומר שבישראל יקום יום אחד רוב ערבי.^[3] אצל כהנא לא הייתה אפשרות של גם וגם, כי הוא זיהה את מה שהולך ומתברר לימין ולשמאל הישראלי, ומתחיל להתבהר לאט לאט גם למרכז: שאין גם וגם. יש רק או או.

כהנא, וזאת יש להבין, היה בעל תפיסה מאוד מתוחכמת ומבוססת של הדמוקרטיה המערבית. שרון ויינבלום, דוקטורנטית באונ' בריסל, שבחנה דיונים בכנסת סביב סוגיות יסוד דמוקרטיות, אף טוענת שהאדם היחיד שהפגין הבנה מעמיקה של מושג הדמוקרטיה בדיונים הללו היה חה"כ כהנא. דווקא מתוך ההבנה הזו של העקרון הדמוקרטי הבסיסי של שיוויון אזרחי — הבנה שללא ספק הוא ספג בנערותו בארה"ב — הוא שלל את הדמוקרטיה כשיטת שלטון רלוונטית למדינה היהודית.

חברי כנסת אחרים, בין אם מתוך אי-הבנה של הדמוקרטיה, ובין אם מתוך רצון שלא להתמודד עם הסתירה הברורה בין המושגים, העדיפו לדבר על שילוב כלשהו בין המושגים, על "יהודית ודמוקרטית". מדינת ישראל הצליחה למכור את הלוקש הזה לאזרחיה, אבל נראה כאילו האזרחים מתחילים להתעשת. מבחינה זו, השאלה כפי שניסח אותה כהנא, שמבהירה היטב למשיבים מה משמעות המושגים "דמוקרטית" ו"יהודית", טובה פי כמה מהנסיון של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשאול על המונחים בצורה אמורפית, ואז לנסות ולהבין למה התכוונו המשיבים על ידי שאלה פתוחה שמבקשת מהם להגדיר מה זו דמוקרטיה ומהי מדינה יהודית עבורם.

כי לב העניין נמצא בדיוק בסוגיה הדמוגרפית. ישראלים רבים שחושבים שהם מאמינים בדמוקרטיה בכל רמ"ח איבריהם יהיו מוכנים בלי למצמץ לדבר על ההכרח לשמור על הרוב היהודי במדינת ישראל. הם אפילו לא יבינו את הסתירה בין עקרונות הדמוקרטיה לבין רעיון שמשמעו מניעה בכח ממיעוט להפוך לרוב. קבוצה גדולה תעדיף פשוט להתכחש לבעיה. פה מדובר דווקא בטרנד בקרב קהלו של כהנא עצמו: ראיתי בעבר (אם כי אינני מצליח למצוא אותו כעת) סרטון בכיכובו של חה"כ מיכאל בן ארי שמסביר מדוע אין בכלל איום דמוגרפי על ישראל(מה אתם יודעים, מסתבר שזכרתי לא נכון. לא מיכאל ולא בן-ארי – גולן אזולאי. כנראה שכל האנשים עם זקן נראים לי אותו דבר. התנצלותי בפני בן-ארי ואזולאי כאחד. כמו כן, אין לי שום סיבה להאמין שאזולאי או יוצרי הסרט – מועצת יש"ע – רואים בעצמם ממשיכי דרכו של כהנא. תודה לעידו על התיקון). זו טענה מוזרה ממי שרואה בעצמו, עד כמה שאני מבין, מממשיכי דרכו של כהנא. עצם הדיבור על הדמוגרפיה כעל איום, על הצורך ברוב יהודי כדי להצדיק את יהדותה של מדינת ישראל, מנוגד בתכלית לגישתו האנטי-דמוקרטית במופגן ובמוצהר של כהנא. כהנא כלל לא התבייש בכך שהוא מתנגד לשיטה הדמוקרטית עבור ישראל – שלילת הדמוקרטיה הייתה המסר המרכזי שלו, כאנטיתזה ליהדותה של המדינה.

אלו שחושבים שישראל יכולה להיות "גם יהודית וגם דמוקרטית" הם אלו שחושבים שלגיטימי שמדינה דמוקרטית תמנע מציבור כלשהו בתוכה להפוך לרוב בדרכים חוקיות. עולה התהיה אם אלו גם אותם אנשים שחושבים שזה לגיטימי שמדינת ישראל תמנע מהשמאלנים להפוך לרוב על-ידי הצרת צעדיהם באמצעות חקיקה מגבילה. סביר להניח שלא – הם מבינים שמדינה שפוגעת בחירותו של אדם לפעול באופן שאינו פוגע באחר באופן שישנה את הסטטוס קוו הפוליטי, ואף באופן שמכוון לשינוי הסטטוס קוו הזה, אינה מדינה דמוקרטית. אבל איכשהו הם לא משליכים את הכלל הזה מעבר לקבוצה היהודית.

דיברתי כבר בעבר על המהלך שעשה הביטוי "יהודית ודמוקרטית" ממשמעות של "יהודית, אבל דמוקרטית" למשמעות של "קודם יהודית, ואחר כך דמוקרטית". כל המהלך הזה נעשה, כמובן, בסאב-טקסט של השיח, שכן על פני הדברים, השיח מתכחש לכל סתירה בין שני המושגים הללו. כאשר המכון הישראלי לדמוקרטיה אפשר למשיבים לבחור "גם וגם", הוא בעצם הנציח את השיח כאילו אין סתירה בין המושגים הללו. אבל המכון הוסיף חטא על פשע דווקא כאשר בא לחדד את הנקודה הזו. למרות שרוב הגדיר את יהדותה של המדינה כסממן לאומי ולא דתי (עמ' 40),^[4] עורכי הסקר בחרו לשאול את המשיבים האם במקרה של סתירה בין הדמוקרטיה לבין ההלכה היהודית יש להעדיף את הראשונה או את האחרונה. כמעט חצי בחרו בדמוקרטיה בניסוח הזה של השאלה, ועוד יותר מרבע בחרו, שוב, באופציה הפושרת של "תלוי בנסיבות". התוצאות הללו לא מפתיעות: לחילונים ולמסורתיים עדיין יש רוב ניכר בישראל, ואלו ברובם לא יסכימו למדינה שמבוססת על עקרונות ההלכה (ראו עמ' 45).

השאלה המעניינת באמת צריכה להיות לגבי מקרה של סתירה בין עקרונות דמוקרטיים לבין האינטרס של העם היהודי – האם יש להעדיף את הדמוקרטיה, או את העם היהודי? זוהי בדיוק השאלה שתפצח את אותם נשאלים שמעדיפים "חצי קפה חצי תה", ותראה לאן נושבת הרוח לגבי עתידו של המשטר הדמוקרטי בישראל. המכון הישראלי לדמוקרטיה, בינתיים, נמנע מלהשיב על השאלה שכהנא הציג.

1. לא לגמרי ברור איך קודד השיוך לפי נטייה פוליטית. בסקר עצמו נשאלו אנשים על נטייה פוליטית על פי סולם של 7 מדרגות. האם המרכז הוא שלוש המרכזיות, שמהוות למעלה מ-50% מהמדגם, או רק המדרגה האמצעית שמהווה 21.5%. [↩]
2. הערה שולית: התמצית של הסקר שמופיעה בקישור הראשון מדברת בין השאר על הקשר בין ידע פוליטי לבין העדפת דמוקרטיה על פני יהדות – ככל שלמשיב יש ידע פוליטי רחב יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יעדיף דמוקרטיה. בלי לראות את הנתונים הגולמיים, זה נראה לי כמו קשר כוזב. גם העדפת דמוקרטיה וגם ידע פוליטי קשורים, אפשר לשער, לנטיה פוליטית – כלומר, לשמאלנים יש (קצת) יותר נטייה לידע פוליטי רחב מאשר לימנים (זה לא אומר שאין ימנים בלי ידע פוליטי, אלא שיש יותר ימנים בלי ידע פוליטי. זה כבר קשור לקבוצות סוציו-אקונומיות, לא נכנס לזה). [↩]
3. לצערי אין לי תיעוד של תוצאות המשאל, אם אלו פורסמו כלל אי פעם. אם למישהו יש מושג איפה יש סיכוי למצוא אותן, אשמח לשמוע. [↩]
4. אגב, ראוי לציין את העובדה המטרידה שבכל המדדים הקבוצה הצעירה ביותר היא גם הימנית/יהודיסטית יותר. לא ברור האם יש כאן השפעה של מחזור חיים או הבדלים דוריים. נקווה שזו האפשרות הראשונה. [↩]

מדינת ישראל ממשיכה להשאיר את הדמוקרטיה מאחוריה ולדמיין שהבעיה שלה היא שלשמאלנים בישראל יש יותר מדי כח. יש אנשים שאומרים דברים נכוחה. יש כאלו עם הצעות פרקטיות. אני? אני רק מראה שאפשר.

(התנצלותי ליוסף אל-דרור.)

מעריב מדווח היום^[1] שיו"ר ועדת עליה וקליטה, ח"כ דני דנון, דרש "להפסיק את התקציב הממשלתי לפרוייקטים 'תגלית' ו'מסע' אם חניכיהם לא יסיירו ביהודה ושומרון". מסתבר שהצעירים היהודים שבאים לישראל כדי למצוא זיון כשרלתור את הארץ ולשקול עליה, לא ממש רוצים להכיר את האזורים שישראל כובשת באופן בלתי חוקי כבר כמעט 45 שנה. גם התורמים היהודים לסוכנות היהודים, אנטישמים שכמותם, מסרבים שכספיהם ישמשו להגדלת ישובי יהודה ושומרון המנוגדת למדיניות ממשלתם. (יש לי זכרון עמום שישנן גם מגבלות שקשורות במדיניות המס האמריקאית לגבי היכולת של הסוכנות לפעול בשטחים, אבל הספר שבו קראתי על זה לא ברשותי כרגע, ואני מעדיף לא לספר לכם שטויות כעובדות. אולי אם יצא לי לבדוק ביום שני אני אדווח כאן.)

התשובה, כאמור, היא משהו בסגנון "לכי-יא-מכוערת-מי-רוצה-אותך-בכלל?" כי מדינת ישראל, מסתבר, היא כיום "מדינת הימין", וחוק השבות, כך עולה מדרישותיו של דנון, בכלל קובע כי "כל יהודי שתומך בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל השלמה זכאי לעלות לישראל". אותו הגיון שהופעל עד כה לגבי ערביי ישראל מופעל עכשיו גם כלפי השמאלנים: אלה שפה יורשו להשאר (אבל נעודד אותם להגר החוצה), ובטח שלא נרשה לאף אחד מהם שנמצא בחוץ להכנס לארץ.

יש פה איזה היפוך טראגי של העקרון הבסיסי ביותר של הציונות – זה של קיבוץ הגלויות. בשם הציונות המעוותת של דנון וחבריו, הוא מוכן לחתור תחת הדרישה הבסיסית הזו של התנועה הציונית, לעודד כל יהודי בעולם לעלות לישראל ולהשתקע בה. מסתבר שעליה זה טוב לנאו-ציונים רק בתנאי שזו עליה ימנית, שלא רק תסכים אלא תחפוץ להשתקע באותם אזורים תחת שלטון ישראלי שאינם, טכנית, חלק מהמדינה עצמה.

–

הסיפור הזה גם מדגיש עד כמה התיאור "סיפוח זוחל" הוא כבר מזמן לא רלוונטי – הסיפוח לא זוחל לשום מקום, הוא כאן וזהו. חלקים נכבדים מממשלת ישראל, וכמובן שגם מהציבור הישראלי, כבר מזמן הפסיק להתייחס לשטחים כאל משהו שהוא לא חלק ממדינת ישראל פרופר. הקו הירוק נמחה ממזמן. ההבדל היחיד בין המצב כיום לבין סיפוח מלא הוא מתן אזרחות לפלסטינים בשטחים – וזו, כנראה, הסיבה היחידה שישראל לא הלכה על המהלך הזה עדיין.

אבל אי אפשר להשאיר את הסיפור הזה ברמה של "כן שטחים לא שטחים". מדובר בהרבה יותר מזה. מדובר בהמשך של המהלך המתמשך לחיסול הדמוקרטיה הישראלית, משום שהיא מפריעה ללאומנות היהודית בצורותיה הדוחות ביותר.

אסביר למה אני מתכוון: לפני כשנתיים התראיין דן מרידור להארץ, ואמר שם, פחות או יותר, שישראל חייבת לפעול להשארת פתרון שתי המדינות "על השולחן" משום שהחלופה היחידה לשיח הזה היא שיח של מדינה אחת, ומדינה אחת לשיטתו של מרידור היא בהכרח "רודזיה" (הכוונה היא, למעשה, למדינת האפארטהייד של דרום אפריקה). שימו לב: מרידור לא קרא כאן ליישום פתרון שתי המדינות, אלא לעשות בו מעשה שמיר ולגרור את הדיונים בו אד-אינפיניטום.

יאיר וולך הגיב על הדברים בזמנו כך:

אם חלוקה היא עניין אפשרי (וצריך להדגיש שאני כופר בכך) ואם האינטרס העליון הוא לשמור על מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, אז כל הדברים האחרים משניים .כולל גוש עציון. כולל הר הבית. וכולל אפילו ה"אתוס ההיסטורי הציוני".

בכך איתר וולך את הפגם המהותי בטענה כאילו עצם הדיבור על מדינה דו-לאומית הוא רעיון טוב, מכיוון שהוא ידרבן את הממשלה לכיוון פתרון שתי המדינות. שהרי אם באמת זו החלופה היחידה, היינו מצפים כבר מזמן לויתור על כל מה שלא נמצא בגבולות המינימליים הללו של רוב יהודי בגבולות 67'. למעשה, יש חלופה אחרת: במקום לוותר על ארץ ישראל השלמה, אפשר לוותר על הדמוקרטיה. וכך אכן קרה וקורה. כי אם היינו מוותרים על השטחים, ברור שלא היינו מעלים על דעתנו לוותר על היהודים שיכולים להשתכן בארץ – היינו עושים כל שביכולתנו כדי להעביר את המתנחלים לגבולות ישראל החדשים, והיינו ממשיכים ביתר מרץ לגייס עולים חדשים מהגולה. אבל אם מוותרים על הדמוקרטיה, אז הרוב היהודי הוא כבר לא קריטי בכל מקרה, ואפשר לוותר על אותם יהודים שעשויים לדרוש דמוקרטיה ושוויון – או לפחות את אותו הויתור שכדי להמנע ממנו ויתרנו על הדמוקרטיה עצמה.

מסתבר כי הדיון אינו עוד בין "יהודית" ל"דמוקרטית" כפי שאנחנו נוטים לחשוב מאז הופיע הביטוי הזה לראשונה בחיינו. הדיון הוא בין "דמוקרטית" ל"שלמה". וכאן אולי נעוץ הסיכוי הזערורי של תומכי הפתרון הדו-לאומי – בכך שאנחנו מספקים גשר בין שתי האופציות הללו. הבעיה, כמובן, היא שלשם כך אנחנו דורשים משני הצדדים לוותר על מה שמקשר ביניהם – ה"יהודית".

כדאי להזהר מפרשנויות פשטניות של המצב בישראל, כאלו שמציעות דיכוטומיות חדות בין שני פלגים בחברה הישראלית. המציאות הרבה יותר מורכבת, ויש מקום להרבה יותר קונסטלציות וקואליציות. מצד שני – יש במציאות המורכבת הזו הרבה יותר מקום לתקווה.

—

ממש בקצרה, כי זה נראה מאוד מטופש להתעסק בנושא הזה בקצה פוסט כזה: ארז רונן פרסם בחורימבה פוסט שטוען שהמחאה כנגד מנחם בן היא האכלת הטרול. יובל דרור טען שהקריאה הזו היא קריאה לפאסיביות. אני לא מסכים עם שניהם. אי האכלת טרולים היא כלל מוצלח, בסופו של דבר. אבל לא כל מי שמעצבן אותנו הוא טרול. מנחם בן אינו טרול. טרול הוא מי שמעצבן אותנו כדי לעצבן אותנו. הדברים שלו נכתבים לא כדי להשפיע על מישהו (כי טרולים אומרים דברים כל כך מופרכים שאיש אינו מסוגל לקבל אותם). אבל מנחם בן כן כותב כדי להשפיע. זה שאנחנו מתרגזים זו תופעת לוואי. העובדה היא שיש הרבה אנשים שחושבים שבן הוא אדם "חכם". הדברים שהוא אומר משפיעים על אנשים רבים, ורבים מקבלים את הטיעונים שלו כאמת. נכון, מדובר בד"כ על אנשים שבין כה וכה לא ראו הומוסקסואליות בעין יפה גם לפני כן, ובכל זאת יש כאן נזק ממשי. ולכן אסור לשתוק, וחובה להשיב לו – או, חשוב מכך, לשכנע אנשים שהוא טועה, ושהוא ממש לא "אדם חכם".

האם הקריאה לפיטוריו מוצדקת? אני לא בטוח. אני חושב שמחאה כנגד עצם הדברים היא דבר נכון. אני חושב שהחרמת העיתון בו הוא כותב היא דבר נכון. אבל קמפיין שקורא לפיטוריו נראה לי כצעד שגוי. מצד שני, בעולם נורמלי עיתון כמו רייטינג לא היה מעניק לבן במה כזו לאורך זמן. הבעיה, כרגיל, היא בכך שהרבה אנשים ממשיכים לצרוך את הזבל הזה. שהוא מספק להם, אהם, "רייטינג". אני חושב שטוב שפיטרו את בן, ורע שקראו לפיטוריו. זה הופך אותי ללא-עקבי?

–

פולו-אפ: זוכרים את הסיפור ההוא על הקוטג', ומה שכתבתי על הביקוש הקשיח בישראל? אז צדקתי.

1. ותודה ליוסי גורביץ על ההפנייה. [↩]

שני חברי כנסת אמיצים החליטו לצאת לקרב כנגד הגורמים המאיימים יותר מכל על מדינת ישראל: ארגוני שמאל. ליתר דיוק, הם יצאו לקרב כנגד ארגונים שמקבלים תרומות מגופים ממשלתיים או בינלאומיים (אהם אהם). פאינה קירשנבאום, מיודעתנו, מציעה להטיל מס של 45% על תרומות מממשלות זרות. אופיר אקוניס מציע פשוט לאסור על תרומות של מעל ל-20 אלף ש"ח ל"עמותות פוליטיות" מממשלות זרות וארגונים בינלאומיים (זה כולל את הסוכנות? קק"ל? מה על ארגונים פוליטיים שהם בעצמם חלק מארגונים בינלאומיים, כמו אמנסטי ישראל?).

אני חושב שקשה למצוא ביקורת מוצלחת יותר על מקומה של הדמוקרטיה בשיח הפוליטי בישראל כיום מאשר בחוו"ד שניפק משרד החוץ לגבי הצעות אלו, "במסגרתה נקבע כי אישור חקיקה ברוח זו עלול לגרום לפגיעה בתדמיתה הדמוקרטית של ישראל".

כי עושה רושם שלאף אחד בממשלה ובפקידות הבכירה לא אכפת מהדמוקרטיה בישראל, אבל לכולם מאוד חשוב שכולם יחשבו שאנחנו דמוקרטיים. אקוניס וקירשנבאום, הרי, לא מפחדים שמישהו בישראל ישתכנע משוברים שתיקה או בצלם – את זה כבר מנענו באמצעות חיסול לימודי האזרחות והפיכתם לעוד ענף של לימודי הלאומנות הישראלית. מדוע, הרי, צריך לחסום את המימון הזר לארגונים הללו? משום שהנחת היסוד היא שישראלים אמיתיים לא יממנו אותם בכל מקרה. השמאל, כידוע, הוא כיום שבריר אחוז מאוכלוסיית ישראל. אז אם לא יקבלו כספים מחו"ל, הארגונים הללו ימותו תוך זמן קצר מיובש.

לא, אקוניס וקירשנבאום מפחדים ממה שהארגונים הללו יספרו לעולם החיצון. אבל רגע, הרי ידוע לכל שהעולם החיצון מורכב כולו מאנטישמים ואוהבי ערבים, לא? נכון, ולכן החשש אינו שהעולם ישתכנע מהארגונים הללו, אלא שהעולם יקבל מהם נשק נוסף במלחמה נגד ישראל. ולמה זקוק העולם, שבין כה וכה שונא אותנו^[1] לנשק כנגדנו? אמממ… שאלה טובה.

וכך נוצר לו הריקוד המצחיק הזה, שבו כדי לשמור על התדמית הדמוקרטית של ישראל מפני אנשים שרוצים לחשוף את האמת הבלתי-דמוקרטית של הכיבוש בשטחים ושל היחס לערביי ישראל, מציעים חברי כנסת שונים לפעול בדרכים בלתי דמוקרטיות כנגד אותם אנשים, אך משרד החוץ מתריע שפעולה בלתי דמוקרטית כזו תביא לפגיעה בתדמית הדמוקרטית של המדינה. הפתרון, כמובן, הוא לוודא שאף אחד לא ידע שפגענו בזכויות הדמוקרטיות של ארגוני השמאל, וכך לא תפגע התדמית הדמוקרטית שלנו.

כי ככה זה כשהתדמית הופכת לחזות הכל. כמו אותו בית ספר שביקש ללמד ילדים להיות זוכי פרס נובל, במקום ללמד אותם לאהוב את המחקר המדעי בשל עצם חדוות הגילוי, וכך להציבם בעמדה טובה הרבה יותר לזכות בפרס הנובל עצמו (ואם לא, סתם לתרום לאנושות); כמו אותו עובד שמגלה שהוא יכול לתחמן את מערך הביקורת ולקבל בונוסים על-ידי העלאת המדדים הנבדקים בלי ממש לבצע את המשימות המהותיות אותן המדדים אמורים למדוד באמת; כך גם מדינת ישראל עצמה הגיעה למסקנה שאין בצע לה במשטר הדמוקרטי, פרט ליתרונות שהדימוי הדמוקרטי שלה נותן לה בקרב הקהילה הבינלאומית. כל המהות, לפיכך, מרוקנת מהמשטר הדמוקרטי. להפך: במידה שהדמוקרטיות המהותית עלולה לפגוע בתדמית הדמוקרטית בטווח הקצר, הרי שזו הראשונה היא זו שתפגע. המדינה, לפיכך, מתחילה לרוץ סביב עצמה בניסיון להסתיר את הפגיעה בדמוקרטיה שלה על ידי פגיעות נוספות בדמוקרטיה. ואף אחד לא עוצר לשאול – רגע, אולי פשוט נחזור להיות מדינה דמוקרטית באמת וזהו? אי אפשר לזייף דמוקרטיות, כשם שאי אפשר באמת לזייף בטחון עצמי. הדרך הטובה ביותר לבסס את התדמית הדמוקרטית של ישראל היא לשאוף שישראל תהיה מדינה דמוקרטית באמת, מתוך רצון אמיתי של אזרחיה ושל המדינה, ומתוך קבלה אמיתית של העקרונות הדמוקרטיים.

השאלה היא אם עוד לא מאוחר מדי.

1. כל כך שונאים אותנו, יש שמאמינים, עד שהם יסתירו מאזרחיהם שלהם סטטיסטיקות שליליות לגבי מוסלמים, כדי שלא יחשבו לרגע שאולי בעצם ישראל היא הצד הטוב. להווי ידוע, הרי, שיהודים הם האנטי-חומר של ערבים, ואם אתה לא אוהב את האחד, חובה עליך מיד להתחיל לאהוב את האחר. [↩]

אין לי כוח להתעסק עם השטות החדשה של 'אם תרצו'. אפשר להפריך אחת לאחת את ה"טענות" ה"היסטוריות" שלהם, כפי שעשה יוסי; אפשר לפתוח ולחקור את הרטוריקה של צמד כותבי המנשר, כפי שעשה בדרכו היפיפיה כתמיד אריה עמיחי.

אבל אין טעם לכל זה. אין טעם משום שברור מאליו שהכותבים אינם מייחסים לאמת כאמת שום משמעות בפני עצמה. ה"אמת" אינה אלא כלי, "נשק תודעתי" במילותיהם שלהם. ככזו, תוכנה של ה"אמת" אינו חשוב אלא המשמעות הפוליטית שלה. לכן אין צורך לבחון אם משהו הוא אכן "אמת" או לא, אלא פשוט אם הוא משרת את מטרתנו או לא. וזה, הרי, ההבדל בין 'אם תרצו' לבין כל אותם אקדמאים שהם בזים להם כל כך ("נאלצנו לכתוב ספרון זה מפני שאנו חסרים אנשי אקדמיה בעלי שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, אנשי רוח שאינם מזויפים ועיתונאים חוקרים שאינם בורים." (עמ' 8)^[1] – וכיצד נדע שאיש אקדמיה הוא בעל שיעור קומה, יושר ואומץ אינטלקטואלי, שאינו מזויף ואינו בור? נדע, משום שהוא יסכים עם העמדות של 'אם תרצו', שהן האמת לאמיתה ואין בלתן). ההבדל נעוץ בכך שהטענות של איש האקדמיה תופצנה באקדמיה ותעמודנה לדיון בפני אנשים בעלי חוש ביקורת וידע, כמו גם גישה למקורות ידע חלופיים. הטענות של 'אם תרצו' מכוונות באופן בלעדי לצעירים – בני נוער וסטודנטים בראשית דרכם. ה"אמיתות המזעזעות" שהם לכאורה חושפים אינן אלא אותן רפליקות קלאסיות של הנראטיב הציוני. את הרעיונות הבסיסיים שביסוד הספר – אלו שמופיעים בצורה כה נוחה בכותרות הפרקים השונים: הם תקפו, הם נטשו, הם גירשו, הם חברו לנאצים – מכיר, אני מעריך, כל תיכוניסט. כלומר, כל תיכוניסט ידע להאשים את הפלסטינים בכל הרעות שנקרו להם ולנו. הספרון הזה לא נועד ללמד אותם עובדות חדשות. הוא נועד לגרום להם לחוש בטחון בחוסר הידע שלהם. לגרום להם להאמין שהבורות שלהם מרופדת בעובדות. במילים אחרות, הספרון הזה הוא בדיוק "עוד אסופת דפים עמוסת מלל פוליטי שחוק" (עמ' 3).

הניסיון להתווכח איתם באמצעות עובדות, לפיכך, הוא חסר ערך. בדיוק כמו ה"מחקרים" האחרים של 'אם תרצו', גם במקרה הזה ההנחה היא שאף אחד מקהל היעד של הטקסט לא יקרא אותו במלואו, בטח לא באופן ביקורתי. ההנחה היא שקהל היעד (תיכוניסטים, חיילים, סטודנטים צעירים – לא בלוגרים) ירפרף על הספר, ויתייק אותו עמוק בראש, כ"הוכחה" ערטילאית שאנחנו צודקים ולא צריך בכלל להעמיק וללמוד, להקשיב לכל מיני "אקדמאים" חסרי יושרה ואומץ שמערערים על מה שהוא בבירור אמת. אחרי הכל, לא צריך לגרד עמוק במיוחד כדי לראות את החשיבות שהכותבים הנערצים מייחסים לאמת.

אתן לכם דוגמא. כפי שתראו, הדוגמא הזו אינה מקרית, וכבר דנתי בה בבלוג לפני למעלה משנה. איך דנתי כבר בבלוג בטקסט שיצא רק לאחרונה? אה, זהו.

פרק 3 בספרון מופיע תחת הכותרת "מאז ומקדם?". הפרק הוא רפרנס לספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם". הספר מנסה לטעון שרוב הפליטים הפלסטינים שזכו להכרה על-ידי האו"ם כלל לא חיו דרך קבע בארץ ישראל, אלא היגרו לשם זמן קצר לפני קום המדינה, ולכן אינם ראויים לתואר "פליט". לא אכנס כאן לדיון סביב הספר. בלשון המעטה, הוא נתון במחלוקת. אבל זה לא משנה. למה זה לא משנה? כי ארז תדמור ואראל סג"ל, מחברי הספרון, כלל לא קראו את ספרה של פיטרס. איך אני יודע? הפרק השלישי מתחיל בקביעה מוזרה קצת:

ההגדרה המקובלת של האו"ם לפליט קובעת כי פליט הוא"כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גירוש, נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם".

בהמשך נקבע שהכלל הזה חל על כל הפליטים פרט לאלו הפלסטינים, שלגביהם נקבע באופן חריג תנאי מצומצם יותר של מגורים במשך שנתיים בשטח פלסטינה כדי להיות זכאים לתואר פליט.^[2]

הנה הדבר המוזר: ההגדרה הזו אינה מופיעה כלל בספרה של פיטרס. הנה הפסקה הרלוונטית כפי שהיא מופיעה בספר:

והנה הגדרת הפליטות של ה-UNHCR:

persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country; or who, not having a nationality and being outside the country of his former habitual residence as a result of such events, is unable or, owing to such fear, is unwilling to return to it.

כלומר, פיטרס כלל לא טענה שהמונח "מאז ומקדם" מופיע איפשהו בהגדרות הסטנדרטיות של פליטות. ה"מאז ומקדם" שבשם הספר הוא התייחסות לטענות פלסטיניות לפיהן לכאורה העם הפלסטיני התקיים באיזור "מאז ומקדם".

אז איך הגיעה ההגדרה המוזרה הזו לספר של 'אם תרצו'? והנה הקשר שלי לעניין: ההגדרה הזו הופיעה  בפוסט של הבלוגר זאב גלילי ב-2009. אני התייחסתי לפוסט הזה, והפרכתי בקלות יתרה את הטענה המוזרה הזו בפוסט משלי. היא לא מופיעה בשום מקום אחר, כי זו טענה בלתי סבירה בעליל. צריך להיות אוויל משריש ומנותק מהמציאות כדי לחשוב שהניסוח הזה יופיע באיזשהו מסמך רשמי של האו"ם. מה המשמעות של "מאז ומקדם" בכלל, מבחינה אופרטיבית?

אז איך זה קרה? ובכן, בן-דרור ימיני התייחס לרשומה של גלילי בטקסט משלו. עיון מעמיק בפרק השלישי והשוואתו אל שני הטקסטים הללו, מגלה שאין כמעט שום דבר בפרק הזה שלא הועתק, לפעמים מילה במילה, משני הטקסטים הללו. מיותר לציין שאין בספרון של 'אם תרצו' אף מראה מקום לאף אחד משני הטקסטים הללו. או, למעשה, לספר של פיטרס עצמה.

כלומר, כל הפרק הזה הוא פלגיאט אחד הגדול, שכותביו אפילו לא טרחו לבדוק את המקורות של מי שהעתיקו ממנו. יושרה אינטלקטואלית, כן? סטודנט שהיה מגיש עבודה כזו בקורס, היה מזומן לבירור, נזרק מהאוניברסיטה וזכותו ללמוד במוסדות אחרים הייתה נשללת ממנו. תדמור וסג"ל, במקום זאת, יזכו להשפיע על דעותיהם של אינספור תיכוניסטים וסטודנטים.

אבל אנחנו, כבלוגרים, יכולים להתווכח עם ה"עובדות" של 'אם תרצו' עד שיתפוצץ לנו הראש. העובדות הן לא הפואנטה. מה שחשוב כאן הוא מה שסטיבן קולבר כינה ה-truthiness – האמיתיותיות. זו התכונה שיש לקביעה כלשהי שנשמעת אמיתית (לאוזניים המתאימות, לפחות). אין לי סיבה לחשוב שכשם שהפרק הזה אינו מכיל אלא פלגיאט של משהו שהכותבים מצאו באינטרנט, כך גם שאר הספר נכתב: חיפוש בגוגל אחר קביעות וטענות אמיתיותיות, כאלו ששרתו את המטרה של הכותבים, בלי קשר למידת האמת שבהן.

ועם אמיתיותיות אי אפשר להתווכח עם עובדות. בהגדרתה, אמיתיותיות היא משהו שנשמע נכון, משהו שאנחנו "יודעים" שהוא נכון "כי הבטן אומרת לנו" שהוא נכון. עובדות הופכות לשקרים. בדותות הופכות לאמת.

אי אפשר להלחם בזה דרך בלוגים. אפשר להלחם בזה רק באותם אמצעים בהם מופצים ההבלים של 'אם תרצו' – דרך קמפיינים ציבוריים, כאלו שישפילו את 'אם תרצו' באותו האופן שבו הם משפילים את יריביהם. דרך הפצת תעמולה שתעסוק בהכפשת היריב יותר מאשר בהצבעה על מגרעותיהם של טיעוניו. הבעיה שלנו היא בדיוק שאנחנו לא רוצים, ובצדק, לעשות שימוש באותם הכלים. אנחנו מגבילים את עצמנו מרצון כי אנחנו לא רוצים לחיות בעולם שבו זו רמת הדיון. האם זה אומר שעלינו להפסיד ל'אם תרצו' או להכנע ולהתדרדר לרמת הדיון שלהם? אני לא יודע. אני רוצה לקוות שיש אופציה אחרת, אבל אין לי מושג מה היא. מה שאני יודע בוודאות הוא שלכתוב על זה בבלוגים שלנו זה לא הפתרון.

1. את המשפט הזה מקדים אחד מאותם שימושים משעשעים באירוניה שלהם במילה "למצער" במשמעות השגויה של "למרבה הצער" – אכן, חסרים אנו אנשי רוח שאינם בורים… [↩]
2. נזכיר רק שהסדר הוא הפוך – קודם נקבע התנאי עבור הפלסטינים, ורק אחר כך נקבעו התנאים עבור פליטים בשאר העולם. הגדרת הפליטות האחרת היחידה שהייתה קיימת כאשר הוקמה אונר"א התייחסה אך ורק לפליטים מאירופה, והיא הורחבה רק בשנות ה-60. [↩]

קשה לעמוד בקצב הארועים. ועדת טירקל היא כבר היסטוריה. ובכל זאת.

התגובה הראשונה שלי לפרסום הדו"ח של ועדת טירקל הייתה הציוץ הזה: "אם הייתי ציוני הייתי אומר לעצמי הפוסט-ציוני 'עכשיו אתה יודע איך אנחנו הרגשנו אחרי ועדת גולדסטון'."

יש הרבה דמיון בין שתי הוועדות. בוועדת גולדסטון היו חברים אנשים שהודיעו מראש שהם רואים בישראל אשמה בארועי המשט [תיקון: פשעי מלחמה]. בוועדת טירקל, כפי שהראה תום, היו חברים אנשים שנקודת המוצא שלהם הייתה נקיון כפיה של ישראל. שתי הוועדות נתפסו מראשית דרכן ככאלו שעניינן אינו בהכרח גילוי האמת, אלא אישוש האמת שהייתה ידועה מראש לאלו שמינו אותן. כלומר, הוועדות לא נועדו לחשוף משהו שלא היה ידוע, אלא לתת גושפנקא לטענותיהם של אלו שמינו אותן. ולבסוף, הוועדות נדרשו לתת חוות דעת כמו-משפטית – האם בוצעה עבירה על החוק הבינלאומי אם לאו.

התגובות, בהתאם, היו דומות: אלו שביקרו את הוועדות מלכתחילה מצאו פגמים מהותיים במסקנותיהן, ואלו שתמכו בוועדות, היללו את הדיוק ושום השכל שבמסקנות. נעמה כרמי כבר כתבה על התגובה האוטומטית הזו, וביקרה את הדבקות באמות מידה משפטיות. אינני בטוח שאני מסכים עם כל דבריה – המשפט הבינלאומי אמור להציב מינימום של התנהגות של מדינות: פעולה של מדינה יכולה להיות בלתי ראויה גם אם היא אינה עוברת על החוק הבינלאומי, קל וחומר אם היא כן. יש לנו עניין לבחון האם פעולה מסויימת מהווה עבירה על החוק הבינלאומי, אבל השגיאה היא לסיים את הבחינה שם.

אך עם עיקר דבריה אני מסכים. הפיכת הוועדות לגופים כמו-משפטיים הופכת את המסקנות שלהן לגורם מקטב במקום נקודת מוצא לדיון הציבורי על אשמה ואחריות. לוועדות, בעצם, יש רק שלוש אלטרנטיבות – ללכת עד הסוף עם נקודת המוצא של ממניהן (זיכוי/הרשעה מלאים), ללכת עד הסוף נגד נקודת המוצא של הממנים (כדי להוכיח את עצמאותן), או ללכת עם נקודת המוצא של הממנים אבל לזרות קמצוץ של העמדה הנגדית בתוך המסקנות כדי לצמצם את הביקורת נגדן (כפי שקרה במידה מסויימת עם דו"ח גולדסטון, דבר שלא השפיע במאום על תפיסת הדו"ח בשני הצדדים. במקרה של דו"ח טירקל, אפשר היה למצוא איזה ש"ג ולהקריבו לעולה על מזבח ה"איזון").

ועדות החקירה צריכות לתפקד יותר כמו משטרה ופחות כמו פרקליטות – יותר לחקור את הארועים שקרו ופחות להחליט האם יש בסיס לכתב אישום. אפשר לתת המלצות, אך ההמלצות הללו צריכות להיות בשולי הדברים ולא במרכזם. במידה לא קטנה, כמובן, זה בדיוק מה שנעשה, אלא שבעלי אינטרסים, כמו גם כלי התקשורת, מתמקדים בשורה התחתונה. כאן נכנס המשפוט עליו דיברה כרמי: במקום לנהל דיון ציבורי על האם הדברים היו ראויים או לא, הדיון מתמצה בשאלה האם הם היו חוקיים או לא. "כשר אבל מסריח", מבחינת הדיון הציבורי בישראל, מצטמצם לסתם "כשר".

והדבר נכון משני הצדדים – מבקרי טירקל יצאו כנגד ההכרעה הכמו-משפטית, ולא כנגד ההכרעה המוסרית על הסרחון הנודף מהארועים. מבקרי גולדסטון לא ניסו כלל לבקר את הדיוק ההיסטורי שבתיאור הארועים בדו"ח, אלא יצאו כנגד המסקנות המשפטיות, כנגד הטלת האשמה, ולא כנגד קביעת העובדה. אם גולדסטון היה קובע שנעשו מעשים מחרידים אבל כולם בגדר החוק הבינלאומי, הלאומיסטים בישראל לא היו מתלוננים. "א לה גר קום א לה גר", היו אלו מכריזים, ובזה היה נגמר הדיון מבחינתם – ולצד השני לא היה נותר מה לאמר, כי גם הם תלו את כל יהבם במשפט הבינלאומי.

אבל ארועים כמו אלו של עופרת יצוקה או המשט לעזה אינם צריכים להיות מוכרעים בבתי משפט. במדינות דמוקרטיות, הם צריכים להיות מוכרעים במשפט ציבורי. ובמשפט ציבורי כולנו צריכים להיות שופטים, ולכן כולנו צריכים להכיר את העובדות, ולא את גזר הדין. את גזר הדין נקבע אנחנו. תפקידן של הוועדות, לפיכך, צריך להיות לספק לנו את העובדות לאשורן. תפקידנו שלנו (ותפקידה של התקשורה) הוא להכיר את העובדות כמיטב יכולתנו ולהחליט לא רק האם המעשים כשרים, אלא אם אנחנו רוצים אנשים שסרחון עולה מהם כמנהיגינו.

לאחרונה דנה הכנסת בהצעה לשלול את אזרחותו של אדם שהורשע בריגול או בשיתוף פעולה עם מעשי טרור. במקום לחוות את דעתי בנושא, אני חושב שיותר פשוט לפנות לחוות הדעת שנתן משרד המשפטים על הצעה דומה שהוצעה ב-1968.

Minister of Justice on law proposal to revoke citizenship from accomplices in terror *1968*

אגב, למי שתהה איך המדינה שלנו זזה כל כך רחוק ימינה: יוזם ההצעה המדוברת, חה"כ אמנון לין, הוא איש מפא"י. למעשה, הוא עמד בראש הוועדה המפלגתית לענייני ערבים.

תעתיק ליתר נוחות (באדיבות ירדן – תודה!):

לכבוד
ראש הממשלה,
ירושלים,

אדוני ראש הממשלה,

קראתי את הצעתו של חה"כ אמנון לין, בדבר חוק מרתיע למניעת שיתוף פעולה של אזרחי ישראל עם ארגונים צבאיים ערביים, שהועברה אלי על ידי לשכתך במכתב מיום ב' בטבת (3 בינואר 1968). הצעתו היא שמורשעים בעבירה שיתוף-פעולה יהיו צפויים, בין היתר, לשלילת אזרחותם הישראלית. אני מציע לדחות את ההצעה ונימוקי הם:

א. האזרחות הישראלית יותר משהיא מקנה זכויות היא מטילה חובות ולפיכך אין המדינה אצה לשלול אזרחות.

אדם הנמצא בישראל, האזרחות מקנה לו בעצם שתי זכויות והן: זכות בחירה אקטיבית ופסיבית לכנסת וכשירות להיות עובד-המדינה. שלילת הזכויות האלה פוגעת במעט מאוד באדם המורשע על עבירות על חוק בטחון המדינה.

מאידך גיסא האזרחות מטילה על אדם את החובה של נאמנות למדינה אם הוא נמצא בארץ או מחוצה לה. אזרח הארץ שיצא לחו"ל, אם ברשות ואם שלא ברשות ואפילו יתישב שם ישיבת קבע הרי אם יעבור עבירה על חוקי בטחון המדינה, כשיבוא ארצה לשיבת-קבע או כביקור של תייר, אפשר להעמידו לדין, ואם תוכח העבירה יורשע וייענש.
לא כן אם אינו אזרח הארץ. בשבתו כאן הוא חייב בנאמנות ואילו בחו"ל גם אם יצא לשם כמסתנן הרי אם חדל להיות תושב הארץ דינו כזר לכל דבר ואין נפקא מינה בינו לבין זר, נגיד אנגלי או צרפתי, שמעולם לא ביקר בארץ.

ב. המשפט שלנו איננו מכיר כלל בעונת של שלילת אזרחות. שיטת ענישה זו היא זרה לחלוטין לשיטתנו הצמודה בשטח זה לשיטת החוק הפלילי האנגלו-סכסי.

ג. בשנת 1961 חתמה מדינת ישראל על המנה בדבר הקטנת חוסר-אזרחות. האמנה אמנם לא אושררה עדיין אבל כבר נקטנו צעדים ממשיים לאשרורה מצדנו; בועדת הפנים של הכנסת ממסלים בהכנה לקריאה שניה ושלישית בהצעת חוק שהוגשה בהקשר לאמנה זו.
סימן 8 לאמנה אוסר על המדינות שהן צדדים לה לשלול אזרחות מאדם אשר יהיה לחסר נתינות עקב השלילה.

כמובן אפשר בשעת אשרור אמנה מצדנו להסתייג בצורה המתאימה שתאפשר את קיום החוק בדבר שלילת האזרחות, אולם בודאי שהסתייגות מעין זו יש בה טעם לפגם.

על יסוד האמור אני מציע שלא לקבל את הצעת חה"כ אמנון לין.

ואן-דר-גראף אחותך עשתה היום מעשה שלא יסולח: היא שלחה אותי לקרוא את הטקסט הזה של יעל משאלי. לפני שאתם לוחצים על הקישור, אני מבקש להסיר ממני כל אחריות על הנזק הנגרם לכם כתוצאה מקריאת הדברים.

אלו מכם שעשו בחוכמה ולא לחצו על הקישור בוודאי שואלים עצמם מה כבר יכול להיות כל כך נורא במאמר דעה של יעל משאלי. כלומר, יחסית לשאר התוכן של "טמקא מתנחליםיהדות". אולי יעזור אם אומר לכם מה כותרת המאמר: "אז מי רוצה שכן ערבי?" לא, זה לא מספיק. אולי כדאי להביא את ההגדרה של משאלי ל"ערבים": ""ערבים" במובן הרחב יותר של המושג. במובן של גויים, של לא-יהודים." לא, עדיין אין כאן שום דבר מפתיע. בואו ננסה את זה: "אנחנו לא רוצים לגור בין אנשים שהחזון הציוני לא חשב עליהם כתשתית המדינה היהודית." הו-הו! החזון הציוני! עדיין לא מספיק? טוב, טוב. הנה: בנוגע לשאלה "בשביל מה ובשביל מה הקמנו את המדינה הזו?" מציינת משאלי ש"הרבה אנשים בין גדרה לחדרה מנסחים את תשובתם מדי בוקר ממש, כשהם מאכילים ומשקים ומטפחים את המסתננים מכל העולם להגיע הנה". מרגישים את תחושת המחנק הזו?

כי על פי הרציונל של משאלי, הבעיה היא לא רק ה"גויים", אלא גם אלו שנותנים לגיטימציה לשהותם כאן. כי אם השמאלנים, שלא לדבר על הפוסט-ציונים, "מאכילים ומשקים ומטפחים את המסתננים", ואם אנחנו לא רוצים את המסתננים בקרבתנו, הרי שגם את השמאלנים איננו רוצים בקרבתנו. גם השמאלנים הפוסט-ציוניים, הלא, אינם בין אותם אנשים ש"החזון הציוני חשב עליהם כתשתית המדינה היהודית".

כי הדרך מ"אל תשכירו נדל"ן לערבים" (במשמעות הרחבה של המילה) ועד ל"אל תמכרו נדל"ן לשמאלנים" היא מאוד קצרה – לך תדע למי ישכיר השמאלני הזה את הנכס שלו? בסוף תגרום לפגיעה בצביון היהודי של מדינת ישראל!

כי ברגע שאנחנו מסכימים ששוויון אינו ערך, אין שום מגבלה על מי יכלל בצד ש"שווה פחות".

אחד הטקסטים שקראתי היום הזכיר לי שנפלה טעות בפוסט שלי על ליאומה של מדינת ישראל. למרבה העניין, דווקא התיקון מחזק את התזה שלי עוד יותר. ברשומה המקורית כתבתי שב-1984 קבעה הכנסת את סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, על פיו ניתן לפסול מפלגות שמתנגדות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זה לא מדוייק. הסעיף שנחקק ב-1984 קבע שני סעיפים נפרדים: שלילת קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, ושלילת האופי הדמוקרטי של המדינה (סעיף שלישי קבע גם הסתה לגזענות כעילה לפסילת מפלגה). כלומר, הסעיף המקורי כלל לא הגדיר את ישראל כמדינה "יהודית", אלא רק כ"מדינתו של העם היהודי". גם הנוסח הזה, כמובן, בעייתי, אבל הוא הרבה יותר עמום במשמעות שלו, והרבה יותר קל לפרש אותו לקולא. והכי חשוב: הוא אינו מגדיר כלל את אופי המשטר בישראל, אלא רק את ה"בעלות" על המדינה. משמע, כפי שטענתי ברשומה הקודמת, הפרשנות המתבקשת של הנוסח הזה היא "יהודית, אבל דמוקרטית", והאופי היהודי של המדינה חייב להיות כפוף להיותה מדינה דמוקרטית.

רק בשנת 2002 תוקן החוק. תיקון אחד הוא הוספת הסעיף לפיו תמיכה בארגון טרור או במאבק מזוין של מדינת אויב היא עילה לפסילה. תיקון אחר הוא איחוד שני הסעיפים הראשונים המקוריים לסעיף אחד בעל אותו נוסח בעייתי – מדינה יהודית ודמוקרטית – נוסח שהרבה יותר קשה לפרש אותו לקולא. בה בשעה, ה"אקטיביזם" של ועדת הבחירות המרכזית גבר באופן בולט, והניסיונות החוזרים ונשנים לפסול את המפלגות הערביות, ניסיונות שנבלמו רק בזכות התערבות בג"ץ, מחזקים את טענתי על ליאומה של המדינה.

ליאומה של מדינת ישראל

תומכי מפלגת חד"ש נוהגים לציין מדי פעם בגאווה שמה שהם אמרו בשנות ה-80 הפך למיינסטרים כעבור עשור או שניים. לטעמם, זוהי הוכחה לכך שהם רואים את הנולד וניתוח המציאות שלהם כה מדוייק עד שבסוף המציאות כופה עצמה אפילו על אלו שאינם מסכימים עימם.

אבל זה רק חצי מהסיפור. מזה זמן מה, אך באופן בולט במיוחד בתקופה האחרונה, משנתו של מאיר כהנא עוברת רה-הביליטציה בציבוריות הישראלית. למעשה, החזרתו של כהנא לקהל ישראל היא סופו של תהליך (או, אם להיות יותר פסימי, חלק מתהליך) ארוך שישראל עוברת בעשרים-שלושים השנים האחרונות. המילה העברית המתבקשת לתיאור התהליך שאני רוצה לתאר תפוסה כבר – הלאמה. כדי לא ליצור בלבול, אני אקרא לתהליך הזה "ליאום". ישראל במשך מחצית חייה הראשונה, עשתה מאמצים ניכרים להבדיל בין מנגנוני המדינה לבין המנגנונים הלאומיים שלה. כדי לשמור על לגיטימיות כדמוקרטיה מערבית, המנגנון הממשלתי של ישראל היה חייב להיות א-לאומי עד כמה שאפשר. לשם מטרה זו ישראל ניצלה שורה של ארגונים והסדרים שהיו קיימים עוד לפני הקמת המדינה, ובמקום להפוך את הפונקציות שלהם לחלק אינטגרלי מתפקוד המדינה כמו בכל מקום אחר, המדינה העבירה חוקים שנתנו לארגונים הללו סמכויות חריגות. כך, הסוכנות היהודית היא היחידה המורשה לסנן מהגרים לישראל (על בסיס חוק השבות – כאשר מבחינה פרקטית, אי אפשר להגר למדינה בכל דרך אחרת); קק"ל היא בעלת קול מכריע בטיפול באדמות המדינה; ומתן סמכויות מלאות בענייני אישות לבתי הדין הדתיים של כל קבוצה דתית, מה שמאפשר למדינה למנוע נישואי תערובת בלי צורך בחוק שיאסור על העניין. בכל המקרים מדובר היה בשימוש בתשתית קיימת ולא בהמצאה חדשה של המדינה, אבל לפעמים גם אי-שינוי המצב הקיים זו פעולה מכוונת. בעיקר כשמקימים מדינה.

ישראל של התקופה הראשונה הקפידה להבהיר שאין ליהדות כדת מקום מיוחד בה. המשרד הממשלתי הרלוונטי היה "משרד הדתות". אולי אחד הסממנים הבוטים של שיאה של התקופה השניה, הנוכחית, הוא בשם שניתן למשרד זה כשהוקם מחדש לפני שנתיים לאחר פירוקו ב-2003: המשרד לשירותי דת.

ישראל, אם כן, ניסתה לקיים שני מסלולים נפרדים ונבדלים: בניית-עם יהודי, על בסיס הגדרה נטולת-טריטוריה; ובניית-מדינה ישראלית, על בסיס הגדרה נטולת-לאום. מובן כי היו, למרות הכל, נקודות מגע. חלק מבניית-העם הייתה חיזוק הקשר בין אותו עם לבין מולדתו ההיסטורית-מיתולוגית^[1], ומטרתה של בניית-המדינה הייתה יצירת מקום בטוח עבור אותו עם. אך בשם המטרה של שמירת הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, שימרה המדינה את ההפרדה בין שני המסלולים הללו עד כמה שניתן.

7א

התקופה השניה, זו שמתחילה איפשהו באמצע שנות ה-80 – אולי, לצרכי הסיפור בלבד, נקבע את נקודת השבר בבחירות 1984, אז נכנס מאיר כהנא לכנסת – היא תקופת ליאומה ההולך וגובר של מדינת ישראל. כלומר, מקבלי ההחלטות בישראל החליטו, במודע או שלא, שישראל תהיה מדינה ככל המדינות, או במילים אחרות, מדינת לאום במלוא מובן המילה. סנונית ראשונה של המהלך הזה הייתה ב-1980, עם חקיקת חוק הרבנות הראשית לישראל, שהעניק לראשונה באופן מפורש חשיבות מיוחדת לדת היהודית במוסדות המדינה. אך אין ספק שהחדרתה הברורה ביותר של היהדות לתוך החקיקה במדינת ישראל נעשתה, באדיבותו הלא מכוונת של אותו כהנא, עם התיקון לחוק יסוד: הכנסת ב-1985, לפיו ניתן לפסול רשימה מהתמודדות בבחירות אם היא שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתוך לשמה עשו שלא לשמה: מתוך רצון להתמודד עם גזענותו של כהנא, הכניסו תומכי החוק את כהנא עצמו לחוקי המדינה. המונח הזה "יהודית ודמוקרטית" יעמוד מאותו רגע והלאה במרכז הדיון סביב זהותה של מדינת ישראל, וכמעט בכל הקרבות בין שני החלקים, "דמוקרטית" תגיע במקום השני.

כדאי להתעכב לדקה על משמעותו של סעיף 7א, מכיוון שהוא אנטי-דמוקרטי בשני אופנים, האחד ברור ופשוט, והשני אירוני. מדוע יש בעיה מבחינה דמוקרטית בדרישה להגדרת המדינה כ"יהודית" כתנאי להתמודדותה של רשימה בבחירות, אני מאמין, קל לכולם לראות. לאזרחי המדינה צריכה להיות הזכות להגדיר את המדינה בעצמם. אפשר להגדיר מדינה כמדינת לאום מסויים, אבל אי אפשר לשלול מהאוכלוסיה את הזכות לשנות את ההגדרה הזו אם יחפצו בכך.

אבל הדבר נכון לא פחות לגבי הדרישה להגדיר את המדינה כ"דמוקרטית". המדינה היא דמוקרטית לא משום שדמוקרטיה היא ערך, אלא משום שמוסדות המדינה הם דמוקרטיים. אם שינוי מוסדות המדינה נמצא מחוץ למשחק הדמוקרטי, הרי שהמשחק הדמוקרטי פגום מהיסוד – כל מטרתה של הפוליטיקה היא שינוי מתמשך של מוסדות המדינה. בין כה וכה, דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים בכח. אם הציבור אינו תומך בדמוקרטיה, היא לא תוכל לשרוד. הרעיון הקלוקל של דמוקרטיה מתגוננת מפספס את הלקח האמיתי של רפובליקת ווימאר: אי אפשר לכפות דמוקרטיה. הסיבה שווימאר נכשלה, בניגוד למה שמלמדים אותנו בתיכון, אינה "יותר מדי דמוקרטיה", אלא פחות מדי תמיכה ציבורית בדמוקרטיה. חוק שאוסר על התמודדות בבחירות מטעם מי שמתנגד לדמוקרטיה הוא, לפיכך, אנטי-דמוקרטי. מי שתמך בחוק הזה, על פי החוק עצמו, היה צריך להיות פסול מהתמודדות בבחירות.

ליאומה של מדינת ישראל על בסיס ההגדרה החדשה שסיפק סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת התבצע בשני שלבים. בשלב הראשון פורש החוק בציבוריות הישראלית כ"יהודית אך דמוקרטית". כלומר, ממדינה שהיא סתם דמוקרטית, ישראל הפכה במוצהר למדינה בעלת זהות יהודית מובהקת, אך הזהות הזו הוגבלה על-ידי עקרונות דמוקרטיים (ומכאן שיש ניגוד בין, לכל הפחות, גרסאות מסוימות של היהדות, לבין הדמוקרטיה). בשלב השני, אחרי שה"יהודית" השתרשה מספיק בשיח הלגיטימי והתקבלה גם על הקהילה הבינלאומית, הפרשנות הפכה להיות "קודם יהודית, ואז דמוקרטית" – כלומר, הדמוקרטיות של המדינה מוגבלת על-ידי היותה מדינה יהודית. מאותו הרגע, המאבק נסוב סביב ההגדרה של "יהודית". מכיוון שלא נותרה עוד המגבלה של "יהדות תואמת-דמוקרטיה", אפשר היה להגדיר יהדות באיזה אופן שרוצים.

כהנא וערפאת

ויחד עם המאבק הזה גם נעלמה הבושה. דברים שישראל עשתה פעם בהסתר, היא התחילה לעשות בגלוי, בגאווה, ותחת סמל המדינה. דוגמא מעניינת היא מעורבות השב"כ במינוי מורים בבתי-ספר ערבים. מאז הקמת מערכת החינוך הממלכתית בשפה הערבית, היה מעורב השב"כ בבחירתם של המורים שילמדו בהם. בספר "ערבים טובים"^[2] מספר הלל כהן כיצד משרות הוראה ניתנו לעיתים למשתפי-פעולה סתם כתמורה על שירותיהם הטובים, בלי קשר לכישוריהם כמורים. המעורבות הזאת נמשכה גם אחרי ביטול המשטר הצבאי על ערביי ישראל. למעשה, היא נמשכה עד 2006, והייתה נמשכת עוד אילולא איבדה ישראל הרשמית את הבושה בהיותה מדינת הלאום היהודי. הסיבה לביטול ההסדר נעוצה בכך שב-2004 הודתה מנכ"לית המשרד דאז רונית תירוש במה שהיה לפני כן סוד גלוי. אולי "הודתה" היא לא המילה הנכונה – היא הצדיקה את ההסדר, לא הבינה מה לא בסדר איתו, ואף הצהירה כי היא ושרת החינוך לבנת אינן מתכוונות לנסות לשנותו. זמן קצר אחרי ההצהרה הזו פנה ארגון עדאללה לבג"ץ. ב-2006, בעקבות הדיונים בבג"ץ, בוטל ההסדר והוסר פיקוח השב"כ מהמורים הממונים. השתלשלות העניינים הזו גם מבהירה מדוע היה חשוב למדינה לאורך שנים רבות להפריד בין המסלול המדינתי לבין המסלול הלאומי – הלגיטימציה הדמוקרטית מגבילה מאוד את היכולת להפגיש את שני המסלולים הללו.

בשלב הזה אני מקווה שכבר ברור מדוע סעיף 7א הכניס את כהנא לחוקי המדינה – לא כהנא האמיתי, זה של מדינת ההלכה, אלא כהנא-זוטא, זה של "ערבים החוצה". כהנא חזר פעמים רבות על הסיסמא "או כהנא, או ערפאת". הפתרון של הציונות המיינסטרימית היה "כהנא וערפאת": המדינה תוכל להיות מדינה יהודית בלי סכנה משמעותית לקיומו של הרוב היהודי בה (ובלי, מאידך, לאבד את הלגיטימציה הדמוקרטית, לה בז כהנא האמיתי), רק אם תוקם מדינה פלסטינית נפרדת.

כך אומץ הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" מהשמאל של חד"ש למיינסטרים הישראלי. לא משום שהציונות אימצה את ניתוח המציאות של השמאל הרדיקלי דאז, אלא משום שהיא חיפשה גורם מאזן לכניסתו של הכהניזם לתוך החשיבה הישראלית. החלק החד"שניקי של הפרדיגמה החדשה לא הצליח להתפתח יותר מדי: הדמוקרטיה עדיין נמצאת במקום שני אחרי היהודיות, ולכן בכל מאבק בין "כהנא" לבין "ערפאת", כהנא מנצח.^[3] אבל הכהניזם המשיך להתחפר בתוך התפיסה הישראלית

כהנא צדק

כל המאבקים בהם אנו חוזים כיום בין המחנה הדמוקרטי המצומק לבין מחנה ה"מדינה היהודית" בראשותם של נתניהו וליברמן, נובעים מתוך ניתוח המציאות של כהנא כבר בראשית שנות ה-80. והמאבקים הללו נידונו לנצחונו של המחנה היהודי מהסיבה הפשוטה שגם המחנה הדמוקרטי מאמץ את מושגיו של המחנה היהודי. ישראל של אחרי פתרון שתי המדינות מוצגת כאידאל בדיוק משום שתהיה לה אז, לכאורה, לגיטימציה מלאה להיות מדינה יהודית, לצד מדינה פלסטינית. אך ההצגה הזו מתעלמת מקיומו של מיעוט ערבי גדול שימשיך לחיות בישראל. הדמוקרטיה תמשיך להיות כפופה ליהדות, וההגיון הכהניסטי עדיין יתפוס: כדי לשמור על הרוב היהודי, ומכאן על היות המדינה "מדינה יהודית", צריך להגביל את הדמוקרטיה.

ניתוח המציאות של השמאל הרדיקלי בשנות ה-80 כפי שאומץ על-ידי המיינסטרים הישראלי בשנות ה-90, זה שקרא למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל בשם "שתי מדינות לשני עמים" הוא ניתוח חסר, חלקי. לעומת הזאת, הניתוח של כהנא לפיו יהודית ודמוקרטית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת בלי שאחת תוגבל על ידי האחרת, מתאר את המצב הישראלי בשלושים השנים האחרונות בצורה מדוייקת.

כהנא הציג שתי אלטרנטיבות בפני הציבור הישראלי, אלטרנטיבות שבאופן אירוני הן אלו ששימשו לשלילת זכותו להתמודד על מקום בכנסת, בטיעון כאילו ניתן לשלב ביניהן בלי כל סתירה. יהודית, או דמוקרטית; מדינה אתנית, או מדינה ליברלית. הניתוח של כהנא היה מדוייק, אך יש לזכור כי הבחירה בין שתי האלטרנטיבות, גם על פי כהנא עצמו, אינה נובעת מתוך הניתוח עצמו – הניתוח אדיש לשתי האפשרויות – אלא מתוך האידאולוגיה של הבוחר. זו הסיבה שכהנא ראה לנכון לפעול לחיזוק הזהות היהודית של אזרחי ישראל, משום שידע שאזרחים בעלי זהות יהודית ונטולי תפיסה ליברלית יהיה אזרחים שיבחרו באלטרנטיבה היהודית, בעוד שאזרחים רחוקים מהיהדות וקרובים למערב יבחרו באלטרנטיבה הדמוקרטית. אלו גם קווי המחנה המתקיימים כיום, וזוהי הסיבה שהמחנה הדמוקרטי כה קטן בישראל, וגם אז לוקה בסתירות פנימיות קשות.

האם ישראל עוד יכולה לשנות כיוון? לא ברור. בעיקר לא ברור אצל מי נותר הרצון לשנות כיוון. נדמה כאילו נכנסנו לסחרור, למערכת של היזון חוזר שמגבירה את עצמה עד לשיא הבלתי נמנע. הדרך היחידה שאולי אפשר לשמור עוד על תקווה היא להתלות באותם ניצוצות ליברליים שקיימים בקרב חלקים גדולים באוכלוסיה ולפעול להגדלתם לכדי אש בוערת. איך עושים את זה בלי שום כוח פוליטי? אין לי מושג.

1. שכן, אחרי הכל, כל מתגייר זוכה עם התגיירותו לאותו מולדת "היסטורית", בלי קשר למולדת האמיתית שלו. [↩]
2. תודה לגורביץ על ההמלצה. [↩]
3. יוצא לכאורה שערפאת מייצג כאן את הדמוקרטיה. כדי להסיר ספק – אינני טוען שערפאת הוא דמוקרט או תורם לדמוקרטיה באיזשהו אופן. אלא שערפאת מסמל את הלגיטימציה הדמוקרטית שישראל תיזכה בה עם יישום פתרון שתי המדינות. [↩]