לא שומעים!

קצת פסק זמן מענייני המחאה.

בטמקא פרסמו טור מאת הוגת הדעות מורן אייזנשטיין. הטור סיפר את הסיפור על ההעצמה הנשית שמורן חוותה כאשר בן-זוגה תמך בה אחרי לידת בנה והניח את דעתה שאין לה מה לדאוג מכל מיני סטנדרטי יופי שנועדו לילדות בנות 16 שסובלות מאנורקסיה, ושמה שחשוב עכשיו, שבועות בודדים אחרי הלידה, זה שתנוח כמה שאפשר בין התעוררויות להנקה, ואיך שהוא מעורב באופן שיוויוני בטיפול בצאצא הקטנטן כדי שלא כל המעמסה תיפול על כתפיה.

סתם! נראה לכם? מה פתאום. הטור מספר איך בעלה החלאה קנה לה שמלה מידה 36 פחות מחודשיים אחרי הלידה. תגובתה, במילותיה שלה – '"וואו, איזו מדהימה", אמרתי ונישקתי אותו. אבל בפנים בא לי למות'. כן, בעלה גרם לה לרצות למות.

מיד תפסה את בעלה לשיחה והבהירה לו שאין שום סיבה הגיונית לצפות מאשה זמן כה קצר אחרי לידה להכנס לשמלה כל כך קטנטנה. בעקבות השיחה הבעל התנצל והסביר שהוא לא טוב במידות של נשים, והוא ממש לא התכוון להגיד שהיא שמנה, ושהוא אוהב אותה לא פחות עכשיו משהוא אהב אותה ביום החתונה שלהם.

לא, לא… רגע, זה לא היה ככה. הרשו לי לדייק: בעקבות קבלת השמלה ונסיונות נואשים ללבוש אותה בצורה שתסתיר את העובדה שיש לה גזרה של אשה כמה שבועות אחרי לידה ולא של בר רפאלי אחרי כריתת קיבה, היא הגיעה למסקנה שהבעיה היא בה עצמה, ולכן פצחה בדיאטה נטולת פרופורציות ובמשטר אימונים מפרך בחדר כושר אליו גררה את הילד (כי אין לו אבא, כאמור). והיא עוד הצליחה לשכנע את עצמה שהיא עושה את זה לטובת הילד – "שלא ייבהל וימצא פתאום אמא עם עודף משקל, שיער נושר ופיגמנטציה על הפנים", כי זה מה שאכפת לו.

אבל כמובן כל המאמץ הזה אינו מספיק, כי עדיין צריך לשקר לבן הזוג המתחשב כדי שלא יחשוב בטעות שאשתו עושה איזשהו מאמץ כלשהו כדי לרצות אותו – הרי היא צריכה להראות כמו בת 12 באופן טבעי, לא? ולכן, כאשר הבעל מבחין שהריצ'רץ' של השמלה שהיא נדחסה אליה בכח נהרס, היא עוד המציאה סיפור על איך שהוא נתפס בעגלה כשהם חזרו מהמסעדה, ובחיוך ממתיק סוד הבטיחה שעוד כמה חודשים היא תיקח אותה לתיקון.

אז מה היה לנו? בן זוג שאינו מסוגל לאמפתיה ולדאגה כנה לבת זוגו אלא רק רוצה את הכוסית שלו בחזרה אחרי שהיא סיימה לייצר עבורו צאצא; זוג שאינו מסוגל לקיים שיחה אחת נורמלית על משהו שמטריד את האשה, כי למה להרוס לו את הפנטזיות; בת זוג שמוכנה להקריב את הבריאות שלה ואת הנוחות של בנה כדי לרצות את אותן פנטזיות אינפנטיליות של בן הזוג; ומערכת יחסים שבנויה על שקרים כדי להסתיר את העובדה שהיא בת אנוש ולא תמונת מגזין שעברה ריטוש מאסיבי.

עכשיו, באמת שלא מעניין אותי מה עושה מורן אייזנשטיין בחייה הפרטיים. אבל איפה השיקול המערכתי כאן? איך מי שאחראי על עריכת מדור שכל כולו מיועד לנשים הרות ומיד אחרי לידה יכול שלא לבצע את השיקול העריכתי הפשוט של להגיד "תודה, אבל לא" – יש לנו אחריות מסויימת, ואנחנו לא נציב סטנדרטים מסוכנים כל כך לקוראות שלנו בצורה בלתי ביקורתית כל כך.

כאשר הטוקבקים הם קול ההגיון, זה סימן שמשהו התקלקל משמעותית ברמת המערכת.

–

ובכל זאת מילה בנוגע למחאה: גורביץ הפנה לטור של קרני אלדד בהארץ שבו מועלית טענה שמופיעה תדיר בקרב מבקרי המחאה: למה דווקא עכשיו? למה לא תחת הממשלה הקודמת? למה לא לפני עשור? למה לא תחת רבין? מה נשתנה?

יש כמות אדירה של ציניות בשאלה הזו. התשובה, הרי, היא "במקרה". לא, המחאה הזו לא הייתה חייבת ליפול במשמרת של נתניהו. זה לא שאולמרט היה יותר טוב. והתהליכים שהובילו למצב שכולם מצביעים עליו כיום ואומרים שהוא בלתי אפשרי לא התחילו אצל ביבי. יש שיאמרו שהם אפילו לא התחילו אצל הליכוד אלא עוד לפני המהפך הראשון. מדובר בתהליכי עומק, ובדיוק בגלל זה המחאה דורשת שינוי עמוק ולא רפורמות קטנות או תיקוני מדיניות.

אבל בגלל זה השאלה "למה עכשיו" היא חסרת משמעות. אי אפשר לנבא ארועים כאלו. מדען מדינה או סוציולוג שיגיד לכם שהוא ניבא שהמחאה הזו תעלה ותצליח מתי שזה קרה משקר לכם, בדיוק כשם שפיזיקאי שיגיד לכם שהוא יכול לנבא מתי אטום רדיואקטיבי ידעך משקר לכם. יש כל כך הרבה גורמים, רבים מהם אינם חשופים לאיש, שאי אפשר לנבא ויש מידה לא קטנה של אקראיות (או, לכל הפחות, "בחירה חופשית") בהתרחשות שלהם. כן, יש גורמים שאפשר להצביע עליהם ככאלו שהגדילו את הסיכוי לכך. המחאות ההמוניות בעולם הערבי סיפקו מודל, המחאות בספרד וביוון גם הן יכלו לתת כמה רעיונות. ישנם גם תהליכים ארוכים יותר שהגבירו את הסבירות למחאה כזו – אחד מהם הוא הנושא של הדוקטורט שלי^[1], וכמובן שיש גם תהליכים כלכליים שתלויים בגורמים מגורמים שונים, כולל מצב הכלכלה העולמית.

אבל זה לא נכון להגיד שהייתה כאן "סערה מושלמת". היה כאן מצב נוח יחסית להתרוממות של מחאה כזו, אבל לא משהו שלא היה כדוגמתו בעבר. הרכיב הסודי הוא משהו שאף חוקר ואף עיתונאי לא יכול היה לזהות אותו מראש: מדובר על בחורה צעירה שנכנס לה ג'וק לראש ברגע הנכון, והחליטה לפעול, והצליחה לסחוף סביבה גרעין קטן, שהצליח להגיד בדיוק את הדברים שגרמו לעוד ועוד אנשים להצטרף אליהם. בקיצור, מכל בחינה אובייקטיבית, מדובר פה על מקריות.

אפשר, הרי, לשאול לא רק למה תחת הממשלה הזו, אלא למה דווקא הקיץ הזה? אם כל הסטודנטים השמאלנים רק חיכו לחופשת הקיץ כדי לנסות ולהפיל את ממשלת נתניהו, מה מנע מהם לעשות בדיוק אותו הדבר בקיץ שעבר? כלום, כלום לא מנע מהם. אבל היה חסר אותו זיק ראשוני מקרי – מה שבמדעי החברה מכנים "agency", סוכנות, בחירה חופשית – שהצית את האש הגדולה שאנחנו רואים עכשיו.

בגלל זה זו לא מחאה נגד נתניהו אישית, אבל הוא בהחלט חלק מהבעיה. זו מחאה נגד משהו הרבה יותר גדול מנתניהו, ובעד משהו הרבה יותר גדול ממה שהוא יהיה מוכן לעשות.

אז בפעם הבאה ששואלים אתכם "למה עכשיו?", אתם יכולים לענות "למה לא?".

–

עדכון: אם אתם יכולים לסייע גם כלכלית למחאה, אפשר לתרום באמצעות פייפל או כרטיס אשראי כאן. אני כבר רוקנתי את כל מה שהיה לי בפייפל לשם, אז אם תרמתם לי בעבר, אתם יכולים לדמיין שהעברתם כמה שקלים גם למטרה הזו. (אבל לא כל מה שתרמתם, כי בכל זאת בזבזתי חלק מהכסף על כל מיני שטויות באינטרנט…)

אגב, להזכירכם – אתם תמיד יכולים לתרום לדוקטורנט למדע המדינה האהוב עליכם באמצעות כפתורי התרומה שלמעלה בטור האמצעי.

1. בקצרה: יצירת קואליציה של ה"יהודיות" וה"בטחון" כנגד ה"דמוקרטיה", החלישה מאוד את יכולתה של האחרונה להשפיע על הבניית המדיניות בישראל. במצבים כאלו, אפשר לצפות שרעיון ה"דמוקרטיה" יעבור שינויים בניסיון להטות חזרה את המאזניים. להגיד לכם שציפיתי שזה יקרה כל כך מהר, או שזה יצליח אי פעם? ממש לא. המאורעות עכשיו מסתדרים עם התאוריה, אבל אי אפשר לחזות אותם. [↩]

אחד מדיוני המטא הנפוצים ביותר מאז התחילה מחאת האוהלים נסוב סביב השאלה – האם זו מחאה שמאלנית, או מחאה כלל ישראלית?  בקרב אלו המשיבים כי המחאה היא שמאלנית, יש שני זרמים שונים בתכלית:

א. אנשי ימין שטוענים שמדובר במחאה שמאלנית. ההאשמה הזו נעשתה בצורות היסטריות יותר (מירי רגב) או פחות (אורי רדלר), שקופות יותר (ישראל שלי) או פחות (אמממ… אין לי דוגמא. אני בטוח שיש שם בחוץ). אבל הרעיון הוא תמיד אותו רעיון: קריאה לאנשי ימין להתעלם מהמחאה, או "לא ליפול בפח שלה", משום שזו מחאה של שמאלנים, ומקומם לא ימצא עם הבוגדים/הזויים/קומוניסטים הללו.

ב. אנשי שמאל שטוענים שמדובר במחאה שמאלנית. (אמממ… אני, למשל). אלו טוענים שהשמאל צריך לשאת בגאווה את המחאה הזו ולנצל את התמיכה הרחבה בה כדי להרחיב את שורותיו ולהגיע לקהלים חדשים שעד כה נרתעו מהתווית "שמאל".

אני בטוח שלא יפתיע אתכם שאני מסכים עם עצמי וחושב שהמחאה היא שמאלנית. מה שעשוי בכל זאת להפתיע אתכם הוא שבו בזמן אני גם לא מסכים עם הימנים, וחושב שלא מדובר במחאה שמאלנית אלא במחאה כלל ישראלית.

אם כן, אני צבוע לא-עקבי שמסוגל להגיד דבר והיפוכו^[1], ולכן מוטב לא להקשיב לי בכלל. נכון? לא בדיוק. רגע, תנו לי להסביר.

הבעיה עם הדיון הזה היא שהוא עושה שימוש בשתי הגדרות שונות בתכלית של המושג שמאל – במשמעות אחת של המילה, המאבק הוא שמאלני לחלוטין. במשמעות אחרת, הוא מאבק כלל ישראל.

אנשים כמו אורי רדלר משתמשים במושג "שמאלנים" במובן של קבוצה סוציולוגית, הייתי אומר כמעט מהותנית. לתפיסתו, שמאלנות (וימניות) היא חלק מההגדרות המהותיות של אדם, כאלו שאינן משתנות. כמו להיות בלונדיני או מזרחי: אתה יכול לצבוע את השיער או לאמץ מבטא צפונבוני, אבל עמוק בפנים תמיד תשאר מה שאתה. כלומר, עבור רדלר מדובר במחאה של "שמאלנים".

לעומת זאת, אנשים כמוני משתמשים במושג "שמאל" במובן של אידאולוגיה, דבר שמטבעו ניתן לשינוי באמצעות שכנוע. במובן האידאולוגי, מובן שמדובר במחאה שמאלנית, משום שמדובר בנושאים שהם באופן קלאסי נושאים של שמאל. לא רק שזו מחאה שמאלנית, המחאה הזו היא במידה לא מועטה חזרה של השמאל לשורשיו האידאולוגיים, אחרי הרבה יותר מדי שנים שהוא התעסק רק בסוגיות המדיניות והזניח את הסוגיה החברתית.^[2] וזו בדיוק הסיבה שהקבוצה הסוציולוגית של ה"שמאלנים" אינה משקפת את המחאה הזו – משום שהקבוצה הסוציולוגית הזו מוגדרת בישראל בעיקר על בסיס עמדות מדיניות. במובן הזה, המחאה הזו היא כלל ישראלית: היא מכילה וכוללת הרבה אנשים שאינם מצביעי שמאל באופן כללי, והרבה אנשים שהעמדות שלהם בנושאים המדיניים מציבים אותם הרחק בימין. חלק מהסיבה שחשוב, לדעתי, להדגיש את השמאלניות של המחאה הזו היא בדיוק כדי להבהיר לאנשים שמקומם כן בשמאל, ושהעמדות המדיניות שלהם מנוגדות לאינטרס הכלכלי שלהם וליסודות האידאולוגיים שבהם הם מאמינים באופן אינטואיטיבי.

רדלר (ואחרים בימין) מסתכלים על הבסיס הארגוני של המחאה, ורואים ארגוני שמאל. מובן שארגוני השמאל יהיו הראשונים לתמוך במחאה – זו, הרי, אג'נדה שמאלנית קלאסית. ודוק: לא כל ארגוני השמאל יקפצו על המחאה הזו, כי חלקם מגבילים את עצמם רק לנושאים מדיניים ולא לנושאים כלכליים. אבל הקרן החדשה לישראל, הנוער העובד והלומד, המחנות העולים ושאר ארגונים שהסוגיה הכלכלית נמצאת בלב הפעילות היומיומית שלהם, מובן מאליו שהם ירוצו לשלוח אוטובוסים וסיוע למחאה. מובן מאליו גם שאנשים שפעילים בארגונים הללו, שחיים את האידאולוגיה הזו ביומיום, יעמדו בראש היוזמים והמקדמים שלה. כי זו האידאולוגיה שלהם. ומובן מאליו גם שארגוני ימין, כאלו שהאידאולוגיה שלהם מנוגדת לזו של השמאל, לא ימצאו את מקומם שם, למרות שהם מאוד היו רוצים לקחת חלק בתנועה ציבורית כה גדולה. כי ככל שאם תרצו וישראל שלי ירצו להציג את עצמם כארגונים חברתיים, הם לא. החברתיות עבורם אינה אלא פסאדה שמטרתה לחבב אותם על חלקים בציבור שהאידאולוגיה שלהם אינה מגובשת מספיק: הם תומכים באידאולוגיה לאומנית-ימנית כשמדובר בערבים, אבל הם תומכים באידאולוגיה חברתית-שמאלנית כשמדובר בעוני ומדיניות כלכלית. הקרב עליהם הוא קרב על גיבוש הקשר בין שני הצדדים הללו (מצד שמאל) או, מאידך, על השארת הבלבול על כנו כל עוד הסוגיה המדינית היא הקובעת עבור רוב המצביעים בבואם לקלפי (מצד ימין).

אבל זה שהארגונים והמארגנים מגיעים מהצד השמאלי של המפה (מבחינה אידאולוגית) אינו צריך להפתיע איש. השאלה שאנשי הימין מנסים להתחמק ממנה היא הזהות הסוציולוגית של המפגינים עצמם. וכאן צודקים אלו שטוענים שמדובר במחאה כלל ישראלית: מצביעי ימין ודתיים אינם חסרים בקרב תומכי המחאה. בכל זאת, עם למעלה מ-80% תמיכה לפי חלק מהסקרים, קשה לטעון שהמחאה הזו מוגבלת לקבוצה סוציולוגית מסוימת, לא כל שכן לקבוצה מצומצמת כמו השמאל האידאולוגי בישראל.

אז המחאה היא מחאה שמאלנית, אבל היא לא מחאה של שמאלנים. היא מחאה של כלל הציבור שמסכים כאן, לפחות בנושא הזה, עם העמדה השמאלנית. וזה, הרי, בדיוק מה שמפחיד את נתניהו, את רדלר, ואת שאר אנשי הימין שמנסים להלך אימים על מצביעי הימין שתומכים במחאה. הם מפחדים שאותם מצביעי ימין יחליטו שהפעם, הם מצביעים לא לפי מה רע לערבים, אלא לפי מה טוב להם עצמם. ואולי – רק אולי – הם יבינו שמה שטוב להם עצמם טוב גם לערבים, ולא צריכה להיות סתירה בין השניים. או אז, הימין בישראל יהיה בצרות אמיתיות.

כי עם כל השנאה ההיסטורית למפא"י ולשמאל, עם כל הטעויות החמורות שהם עשו בשנים בהן היו בשלטון, עם כל האנטגוניזם המוצדק כלפיהם, השמאל הותיר חותם עמוק על האתוס הישראלי. והאתוס הזה, בבסיסו, מתחת לשכבות של חרדת-פראייריות וזלזול בחלש, הוא אתוס אגליטרי, של ערבות הדדית ומדינת רווחה. הסיבה שהמחאה הזו מעוררת כל כך הרבה שמחה, כל כך הרבה תקווה, היא שהיא מגרדת את הקליפות הללו מעלינו, וחושפת את הטוב שידענו שנמצא שם, ושלא יכולנו לראות כבר כל כך הרבה זמן.

1. צריך לתת פרס ישראל למי שכותב את הקומיקס הזה. [↩]
2. גילוי נאות: בצעירותי הייתי קפיטליסט בעמדותי, והיה לי מאוד נוח שהשמאל המדיני הוא גם ימין כלכלי. מאז זה עבר לי, במידה רבה משום שהבנתי שהדברים קשורים זה בזה שאי אפשר להיות ימין כזה ושמאל כזה (או להפך) בצורה קונסיסטנטית. [↩]

באמת שאני לא מבין אתכם. כולם מדברים על האם אבי בניהו הדליף או לא הדליף את "מסמך גלנט", אבל אף אחד לא מבחין באמת האיומה: בניהו הוא סונטארי!

הופרדו בלידתם? תא"ל אבי בניהו (ימין) וגנרל סטאאל

כבר הרבה זמן אני חושב על הרעיונות שבפוסט הזה, אבל הפוסט של שחר דרבן אותי להעלות אותם על הכתב, בשאיפה שהם מספיק אפויים לצריכה פומבית. הפוסט הזה אינו התשובה ששחר מבקש בסוף הרשומה שלו, בעיקר משום שהוא יוצא מכיוון אחר לגמרי.

שחר כתב על משחקי מחשב ואיך שהסיפור הדק שמכסה אותם מתפוגג אחרי זמן קצר של משחק, ואנחנו מגלים משהו אחר מתחת לו – את המשחק עצמו. בסופו של דבר, אומר שחר, אנחנו כאן כדי לשחק, ולכן משחקים שהמעטפת הסיפורית שלהם לוקחת את עצמה פחות ברצינות (ולכן הופכת את עצמה ליותר שקופה לשחקן) הם במידה מסויימת יותר מהנים.

אני יכול להסכים עם שחר כשמדברים על משחקי ארקייד, שגם בהם, כמו במלחמות המאפיה^[1], ההגיון הכלכלי גובר על הקוהרנטיות הפנימית של המשחק (משחקי ארקייד בנויים כדי לדרבן את השחקן להכניס עוד ועוד מטבעות. זה כל הרציונל מאחורי שיטת ה"פסילות". מתכנני משחקים רבים התקשו להשתחרר מהתפיסה הזו גם כאשר התחילו לעצב משחקים בלעדית עבור קונסולות או מחשבים אישיים. נינטנדו עדיין מתעקשים לכלול מערכת של "פסילות" בסופר מריו החדש, למרות שלמעשה אין שום השפעה כאשר אני גומר את כל ה"חיים" שלי, פרט אולי לפגיעה באגו – המשחק מציין בפני כמה פעמים הייתי צריך לחדש את מאגר הפסילות שלי מאז שהתחלתי לשחק). כך גם לגבי משחקי פנאי (casual games), שם כמעט תמיד הסיפור מופיע בתחילת המשחק (אם בכלל) ובסופו, וכמעט בכלל לא באמצע^[2]. אבל מה לגבי משחקים גדולים יותר, כאלו שמתיימרים להיות "סיפור משוחק"?

הכיוון ממנו אני מסתכל על הסוגיה הזו הוא מתוך התפיסה של משחקי מחשב כסוג אחר של אמנות, לא פחות משמעותי מאשר טלוויזיה או קולנוע. הבעיה ששחר מציג היא קריטית ליכולת שלנו לקבל משחקי מחשב כסוג של אמנות: אם אכן איננו יכולים אלא להפשיט כל משחק מהסיפור שלו ולהשאר רק עם המכניקה שברקע, הרי שלמשחק כיחידה קוהרנטית אחת, אין קיום. במקרה הטוב, יש סיפור מקוטע, כשבאמצע יש קטעי משחק, ולכל אחד מהם יש חיים משל עצמו וקיום משל עצמו: המשחק יכול להתקיים בלי הסיפור ולהפך.

המציאות מלמדת שהרבה פעמים זה אכן כך: כשאני משחק במשחק מחשב מספיק זמן, אני חווה לעיתים קרובות תהליך שמזכיר את הטרנספורמציה של ניאו במטריקס: פתאום אני כבר לא רואה את העולם של המשחק כפי שהוא מוצג, אלא המכניקה שמאחוריו. אני לא רואה דמויות אויב, אלא סטטיסטיקות וטקטיקות. ברגע שזה קורה, בהכרח המשחק מתנתק מהסיפור – מוצלח ככל שיהיה.

לראות את המטריקס

ישנם משחקים שמנסים להתמודד עם הנתק הזה. Half-Life מזוהה כמשחק הראשון שויתר לגמרי על קטעי המעבר בהם המשחק נוטל מהשחקן את תפקיד הבמאי. במקום זאת, ישנם קטעים מתוסרטים במהלך המשחק, שבמהלכם השליטה בדמות הגיבור נשארת בידי השחקן, והשחקן בוחר איך לצפות בקטע המתוסרט: הוא יכול לעמוד ליד הדמויות שמדברות, או שהוא יכול ללכת לעשות משהו אחר תוך כדי.

פארנהייט (שנקרא במקומות מסויימים "The Indigo Prophecy"), שהציג את עצמו כ"סרט אינטראקטיבי" ניסה להתגבר על הנתק על-ידי המנעות ממכניקה חוזרת על עצמה – סיטואציות רבות במשחק דרשו מהשחקן צורת התנהגות חדשה לגמרי (שנועדה לדמות את המצב של הדמות עצמה. לדוגמא, כאשר דמות קלסטרופובית ננעלה במרתף חשוך, על השחקן היה "לזכור לנשום" על ידי תנועה מדודה וקבועה של היד בין שני מקשים, בו בזמן שהשחקן מנסה לנווט ולבצע משימות אחרות במרתף). עבורי, לפחות, התוצאה שהושגה הייתה הפוכה, שכן ההתרכזות באמצעי המכני לדימוי המצב הנפשי של הדמות מנעה ממני להתרכז במתרחש מבחינת הסיפור.

פארנהייט, כמובן, לא היה ה"סרט האינטראקטיבי" הראשון. סרטים אינטראקטיביים היו מיני-ז'אנר שנעשה פופולרי בקרב חברות מסויימות במשך פרק זמן קצר למדי, כאשר כונני סי-די-רום נעשו נפוצים מספיק כדי לאפשר לכלול כמות משמעותית של קטעים מצולמים (להזכירכם, עוד לא היו ממש כלים טובים לכיווץ וידאו), מצד אחד, ומצד שני לא היו בנמצא מעבדים חזקים מספיק כדי לאפשר משחקי תלת-מימד שמרונדרים בזמן אמת. שניים מהמוכרים שבז'אנר הזה הם פאנטסמגוריה החלוצי אך בוסרי משהו, וגבריאל נייט: החיה שבפנים – יצירת המופת של הז'אנר – שניהם מבית סיירה. במשחקים הללו המשחקיות, אפשר לומר, די נזרקה לעזאזל. מה שנשאר לשחקן הוא לצפות בסרט מצולם כאשר מדי פעם הוא מתבקש להתערב על ידי הקלקה על דבר מה או אחר. זה לא שלא היה מהנה לשחק במשחקים הללו – גבריאל נייט זכור לי עדיין כאחד המשחקים הטובים ביותר מימי נערותי – אבל ההנאה הזו הייתה דומה יותר להנאה מצפייה בסרט מאשר להנאה שבמשחק. מעט מדי מהחוויה כלל את תחושת ההישג שבהתגברות על מכשול, ויותר מדי ממנה הייתה ההנאה מתסריט מחוכם.

אז האם באמת אנו חייבים לבחור בין משחק לבין סיפור? האם השניים לא יכולים להתקיים יחדיו? פעם האמנתי שהגביע הקדוש – משחק שהוא גם מהנה כמשחק וגם מספר סיפור בו בזמן, בלי שאחד יוסתר על ידי האחר או שהשניים יחליפו מקומות בחזית אחת לכמה זמן – אפשרי. היום אני יותר סקפטי. אולי זה עניין טכנולוגי: ככל שהמחשב יוכל להתמודד בעצמו עם התנהגות מקורית ובלתי צפויה של השחקן, כך הטכניקה שברקע המשחק תהיה פחות גלויה. מצד שני, אם נגיע לרמה כזו של בינה מלאכותית, אני מקווה שנמצא לה שימושים יותר מוצלחים מאשר משחקי מחשב…

1. גילוי נאות: לא שיחקתי מעולם. [↩]
2. בימים שלפני האינטרנט המהיר לכל, משחקים פיראטיים רבים הופצו בגרסאות מופשטות – בלי קטעי המעבר למיניהם, שתפסו הרבה מגה-בייטים ולא היו קריטיים למשחקיות — עצם קיומן של גרסאות כאלו זו אמירה משמעותית לגבי מקומו של הסיפור בתוך משחק המחשב. [↩]

לרגל החורף הקל החלטנו לנסוע צפונה לשחק קצת בשלג משמעותי יותר ולהשתעשע קצת בספורט חורף (אבובי-שלג, לא משהו מתוחכם במיוחד). אחרי הטיול עצרנו בבארי, עיר השוכנת לחופי אגם סימקו. בקיץ שלפני שנה עצרנו שם בדרכנו לאלגונקווין והילד שיחק על החוף. עכשיו האגם הענק הזה קפוא לחלוטין, אז טיילנו קצת על הקרח, בינות למזחים נטולי השימוש והחורים שקדחו הדייגים וכבר הספיקו לקפוא בחזרה. אחת התמונות שצולמו שם מעטרת כעת את ראש הבלוג.

בלי שום קשר, קיבלתי היום הודעה משמחת, על כך שהפייפר שהגשתי לכנס של האגודה ללימודי ישראל (AIS) התקבל. אם מישהו מתכנן להיות באזור טורונטו במאי ורוצה לראות את טבילת האש שלי בהצגת פייפרים בכנסים, אתם מוזמנים לבוא ולראות היסטוריה בהתהוות. הפייפר, אם מעניין אתכם לדעת, הוא על הדו-לאומיות בישראל. אם מישהו רוצה לקרוא את הטיוטא הנוכחית ולהעיר הערות, אני אשמח.

(קליק להגדלה)