לא שומעים!

כן, זה חוק רע. דבילי. מושחת. שפגיעתו רעה. אבל זו לא המלחמה הנכונה עכשיו. אם החוק יעבור, הוא ישיג את מטרתו המוצהרת: צמצום טווח החופש של כלי התקשורת הגדולים לפרסם דברים שעשויים להביא עליהם תביעת דיבה מצד בעלי הון ושררה. כן, זה רע מאוד, ובבוא היום, אין ספק שנפעל לביטול החוק הזה.

אבל הרבה לפני שהוא עבר, הוא השיג שתי מטרות הרבה יותר משמעותיות עבורנו: 1. הוא גילה לרבים מאיתנו שיש חוק במדינת ישראל ששמו "חוק איזור לשון הרע", שמקנה לכל מי שמתחשק לו אפשרות לתבוע אותנו דיבה ולזכות לסכום של עד 50,000 ש"ח (ללא הוכחת נזק), אם אנחנו, הצד הנתבע, לא נוכיח ש-(א') אמרנו אמת, (ב') נהגנו בתום לב ו-(ג') יש בדברים עניין ציבורי. לא יודע לגבי שאר הבלוגרים בישראל, אבל לי אין 50,000 ש"ח בדיוק כמו שאין לי 300,000 ש"ח, כך שהחוק החדש לא ממש משנה לי משהו מבחינת מערכת השיקולים שלי. אני מנחש שזה נכון לגבי רוב הבלוגרים האחרים גם כן. ויותר מכך – אין לי את הסכומים הנכבדים הנדרשים כדי לממן את ההגנה המשפטית במשפט דיבה — אפילו אם אצא זכאי.

קוראים נאמנים של הבלוג שיעיינו בהיסטוריה שלו יגלו שפוסט אחד מהתקופה האחרונה נעלם כלא היה. מדוע? משום שהוא גרם לנשוא אותו פוסט לאיים עלי, בלא-כל-כך-מרומז, בתביעת דיבה. אני יודע לבחור את המלחמות שלי, ולכן לא אמרתי לו ללכת לחפש את עוכרי-הדין שלו, למרות שאין לי ספק שהייתי מנצח במשפט (גם אמרתי אמת, גם יש עניין ציבורי, עד כמה שאני מבין את המושג, ואפילו הסכמתי לאפשר לו לפרסם תגובה – דבר שהוא סרב לו). זה לא היה פוסט פוליטי. זה היה פוסט צרכני פשוט, שהתריע בפני הקוראים על עסק מסויים שנהג בצורה שאני חשתי שהיא אינה הגונה, והמליץ להם (לכם) לא להכנס לשם. ופה עיקר האיום של החוק הנוכחי (איום שמחמיר רק במעט עם התיקון המוצע) – בהתנהלות היומיומית שלנו כאזרחים, כצרכנים, כבני-אדם, שלפתע מצריכה ייעוץ משפטי צמוד.

אז עצם החשיפה שקיבל חוק איסור לשון הרע הקיים בזכות הצעת החוק, גם בלי שיעבור התיקון המוצע, יש בה כדי להשיג את אותו אפקט מצנן עליו מתריעים בלוגרים רבים. היחידים שהתיקון המוצע עשוי להזיז להם הם כלי התקשורת הגדולים, שיכולים להתמודד עם הוצאות משפט בקלות יחסית, ואינם מתרגשים מ-50,000 ש"ח פה ושם.

2. הדבר השני שהדיון סביב החוק (הזה, וזה שקדם לו) השיג, הוא הסטת הדיון הציבורי מצדק חברתי חזרה אל "השמאלנים הבוגדים האלו". ופה כבר מדובר בנזק שהרבה יותר קשה לתקן. כבר כתבו לפני על התגובה האינסטינקטיבית של אומת האינטרנט השמאלני, על הנביחות הללו ששוב מציבות אותנו מעברו השני של מתרס שמאחוריו עומד רוב הציבור ולא ממש מבין מה אנחנו רוצים. כן, זו פגיעה בעקרון ליברלי מקודש. אבל רוב הציבור לא מתעניין בעקרונות ליברליים. כן, אי אפשר להשיג צדק חברתי בלי שמירה על העקרונות הדמוקרטיים הליברליים. אני מבין את זה, אתם מבינים את זה, אבל רוב הציבור שתומך ברעיון של "צדק חברתי" לא מבין את זה. מה שהמחאה של הקיץ התחילה לעשות זה לגבש בקרב ציבור גדול יותר את הרעיון ש"דמוקרטיה" זה לא משהו שצריך לעניין רק שמאלנים, שזכויות אדם זה משהו שמגן על כולנו, לא רק על פלסטינים ואנרכיסטים, ושהיריב האידאולוגי האמיתי של רוב הציבור נמצא בקריית הממשלה, לא בשייח ג'ראח. אבל המחאה רק התחילה בכך, והיה זה מתפקידנו להמשיך ולטפח את הקואליציה החדשה הזו, לעודד אותה ולהפוך אותה, לאט לאט, לכח אלקטורלי שיתנגד לממשלה המכהנת.

מה שפרץ החוקים החדש שהופיע עם חזרתה של הכנסת מהפגרה עשה זה להחזיר אותנו למשבצת של "השמאלנים", וזו משבצת שממנה קל מאוד לרוב הציבור להסתכל עלינו בפרצוף חמוץ, לזלזל בנו, להתעלם מאיתנו. אם אנחנו רוצים לתקן את הדמוקרטיה בישראל, אסור לנו להשאיר אותה לבד. אנחנו חייבים לבנות ולטפח את הקואליציה של תומכי הדמוקרטיה הליברלית עם תומכי ה"צדק החברתי". לא כולם ישרדו את התהליך – רבים יעדיפו לוותר על שני העקרונות כדי לדבוק בעקרונות שהם רואים כחשובים יותר (ארץ ישראל השלמה? שנאת ערבים? לא יודע). אבל גורלנו תלוי ביכולת ליצור זיקה בין שני הרעיונות – של צדק חברתי ושל ליברליזם. ואת הקשר הזה לא נצליח ליצור אם כל פעם שהממשלה תצלצל בפעמון הקטן שלה אנחנו נרוץ כמו כלבים פבלוביים להפגין כנגד "הימין" ונשכח להסביר לציבור למה זה פוגע לא רק בנו, אלא בהם.

מה שמחזיר אותי לנקודה הקודמת – איך זה שבכל הדיון סביב החוק הזה הסכמנו לכלל שהנושא הוא פוליטי? עיקר הפגיעה היא בכלל לא פוליטית. הפגיעה הישירה ביותר היא פגיעה צרכנית. כשאני, כצרכן, כותב פוסט שלילי על בית עסק, ובכך מסתכן בתביעת דיבה ובתשלום של אלוהים יודע כמה מאות אלפי שקלים – זו פגיעה חמורה ביכולת שלנו להשיג הישגים כמו אלו של מחאת הקוטג'. תחשבו מה היה קורה אם תנובה הייתה תובעת את מארגני החרם בתביעת דיבה. תחשבו מה היו סיכוייה של ההתארגנות הבאה להתגבש. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אם אנחנו בכלל רוצים לפעול פומבית כנגד החוק הזה. לא להגיד למה הוא רע לנו, אלא למה הוא רע להם, אלו שכרגע לא מעניין אותם כל הסיפור הזה, ומאמינים, באמת ובתמים, שכל עוד אתה לא מוציא את דיבתו של איש רעה, אין לך ממה לדאוג. אלו שמאמינים שהם לא הוציאו דיבה כנגד איש — אבל קריאה מרפרפת של עמוד הפייסבוק שלהם תעלה אינספור הערות שיכולות להפוך לתביעות דיבה כנגדם. בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו חייבים לקשור את הנושאים הנוגעים לזכויות אדם ולעקרונות הליברליים חזרה לשאלות החברתיות של צדק חברתי, של המאבק הצרכני, של יוקר המחיה ושל שלטון ההון.

כי אם יש סיכוי כלשהו שהמחאה לא תלך לאיבוד, הרי הוא רק בכך שאנחנו נדאג להשאיר אותה רלוונטית לכל מה שקורה.

אז רענן שקד כתב טור על איך שבלוגרים זה רע כי הם לוקחים לנו את העבודה ובועלים לנו את הנשים ואיך אתה היית מרגיש אם איזה בלוגר היה גונב לך את העבודה ומזיין את אחותך או משהו,^[1] וכל מיני אנשים נכנסו לויבראציות. אבל מה שתפס לי את העין הוא דווקא פוסט של פחדן אנונימי אצל עידוק.

פחדן אנונימי מבכה על מותו של העיתונאי האמיתי, שמת הרבה לפני שכל הבלוגרים באו.^[2] ומיהו אותו עיתונאי?

עיתונאי נבדל מאיש תוכן בזה שהוא סקרן, חריף, והמניע שלו אידאליסטי: הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. [...] עיתונאי הוא אדם לא שקט: הוא תמיד מחפש לדחוף, לחטט, להזיז, לשנות, לדעת עוד. [...] עיתונאי הוא מניאק בתשלום. [...] עיתונאי רוצה לשנות את העולם.

הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. זהו המניע של העיתונאי, אליבא דפחדן אנונימי. לא, חלילה, ליידע את הציבור, לספק לו מידע חשוב על אופן התנהלות המדינה בה הוא חי, על עמדותיהם של הפוליטיקאים ביניהם הוא יידרש לבחור עוד כך וכך שנים. לא, כמובן, לתת לו תמונה מהימנה של מצב הכלכלה ושל האלטרנטיבות השונות לתיקון הבעיות. לא. עיתונאי הוא מניאק, ועוד בתשלום.

אם תשאלו אותי (ולמרבית ההפתעה, מישהו שאל אותי, ואפילו ישלמו לי כדי לספר את זה לילדים זבי חוטם!) אם אנחנו רוצים למצוא את המקור הראשוני לבעיות של הדמוקרטיה בת זמננו, הוא נמצא כאן, בפסקה הזו של הפחדן האנונימי: בתפיסה הצינית הזו של הפוליטיקה, שהופכת לתפיסה צינית של תפקיד העיתונאי, שהופכת לציניות טוטאלית של כלל הציבור כלפי הפוליטיקאים.

פעם היה טרנד קצר של אנשים ששאלו למה אין בעיתון מדור של חדשות טובות. למה תמיד רק חדשות רעות? הם שאלו. והתשובה הייתה ברורה מאליה – כי חדשות טובות הן לא חדשות בכלל. הן פרופגנדה. וזה נכון. אבל מה רע בקצת חדשות נייטרליות? איך אנחנו יכולים להתלונן על זה שהח"כים שלנו לא מופיעים לדיונים במליאת הכנסת או בועדות אם לאף אחד לא אכפת מה נאמר שם בכל מקרה? אני אספר לכם סוד: הדיונים במליאה לא משיגים כלום אם אף אחד לא יודע שום דבר עליהם. אין לכנסת שום כוח בפני עצמה, מכיוון שהיא אחוזה במלתעות הממשלה. באופן אירוני, הפעמים היחידות שבהן מראים לנו את מליאת הכנסת בטלוויזיה הן כשהיא ריקה, ומראים לנו אותה משום שהיא ריקה. אם היו מראים לנו אותה כשהיא מלאה – ולא על תקן של "חדשות טובות: מליאת הכנסת מלאה!", אלא משום שמדווחים ברצינות על תוכן הדברים שנאמרו שם והנושאים שנידונו שם – אולי היא הייתה ריקה קצת פחות.

ואני לא מנסה לטעון שהתקשורת אשמה. התקשורת היא חלק מהמכלול כאן. כן, הם ויתרו על התפקיד האזרחי החשוב שלהם כדי לפנות יותר מקום לדברים "מעניינים" כמו תמונות של צעירות משכשכות בשדה חיטה או דיווחים מהחזית על הקניות האחרונות של איזו כוכבנית ריאליטי. אבל מצד שני אנחנו, הציבור, לא אמרנו כלום כשזה קרה. לא התלוננו בפני אף אחד שכבר לא נותנים לנו את הדבר שלשמו, בעצם, אנחנו קוראים עיתונים: ידע על העולם הסובב אותנו.

אבל מה כל זה שווה אם אפילו מי שנזעק להגנתו של העיתונאי האידאלי אוחז בתפיסות מעוותות כל כך, ציניות כל כך, של תפקידו האמיתי של העיתונאי. כן, העיתונאי צריך להפוך כל אבן כדי לחשוף את האמת. אבל מה זה שווה אם כאשר האמת פשוט עומדת בפני מליאת הכנסת ונואמת בפירוט את מהותה, העיתונאי מסב את ראשו והולך לחפש אמת מעניינת יותר במזנון הכנסת?

אני מאמין שכשנותנים באנשים אמון, רוב האנשים יוכיחו עצמם כראויים לאמון הזה. קרה לכם פעם שישבתם איפשהו והייתם צריכים ללכת לדקה, אז ביקשתם ממי שיושב לידכם שישים עין על התיק שלכם? חשבתם כמה שזו בקשה מופרכת, על פי התפיסה הנפוצה? הרי – כל אנחנו צריכים לחשוב – לו אני הייתי האיש, ברגע שהמבקש היה מסתלק הייתי מתחיל לחטט בתיק, ואם יש שם משהו בעל ערך, מיד הייתי לוקח אותו ומסתלק משם. אבל אנחנו לא חושבים ככה, כי ברור לנו שאם בן-אדם יושב לידנו בספריה או בבית קפה, הוא לא נמצא שם כדי לגנוב, ואם הוא לא נמצא שם כדי לגנוב, סביר להניח שהוא באמת לא יגנוב שום דבר. אנחנו נותנים אמון באנשים. וברובם המכריע של המקרים, הם מוכיחים שהאמון הזה היה מוצדק.

אבל בפוליטיקאים אנחנו לא נותנים אמון. הם כולם עצלנים, בטלנים, שקרנים ומושחתים.^[3] תפקידם של העיתונאים, לפיכך, הוא לא לדווח לנו על מעשיהם של הפוליטיקאים באופן ענייני, אלא לגלות באיזה אופן הם רימו אותנו. ואם הם לא רימו אותנו? אז אל תגיד כלום. שלא תתפס בטעות במילה טובה (או נייטרלית) על פוליטיקאי, כי זה יחזור לנשוך אותך בתחת כש (לא "אם") הוא ימצא אשם.

אז לא, פחדן אנונימי, תפקידו של העיתונאי הוא לא להיות מניאק בתשלום. תפקידו הוא לדווח לי על כל מה שחשוב. תפקידו אינו לחשוף עוולות אלא לתת לי מידע אמין – גם לחשוף עוולות, אבל גם לספר לי סתם דברים יומיומיים כמו החוקים שנחקקים במדינה וההתנגדויות שמעלים חברי הכנסת של האופוזיציה למדיניות הממשלה. אתה יודע, השטויות האלו שהופכות דמוקרטיה למשהו שיכול ממש לתפקד.

–

ואם אנחנו כבר בענייני תקשורת, קצת פרפראות, אבל ממש בקצרה: מורן שריר פרסם אתמול טור בו הוא מציע את רחמיו לכוכבות מעושרות.

"מעושרות" היא תוכנית נהדרת לצפייה בעיקר כי מודגש בה ממד אירוני שלא היה קיים בתוכניות קודמות מהסוג הזה. זה לא רומן משרתות שאמור להצית בנו קנאה. להן יש כסף אבל לנו יש מודעות וכבוד עצמי. "מעושרות" היא כמו תוכנית סאטירה על הפוליטיקאים שלנו. אנחנו בזים להם, לועגים להם והיינו רוצים להחליף אותם. אבל בשום אופן לא להתחלף איתם.

לא ראיתי דקה של התוכנית הזו ואין לי כוונה לשנות את המצב הזה, אבל נראה לי, אם לשפוט רק לפי מה שקראתי עד כה, ששריר פספס את המניפולציה המרכזית של התוכנית הזו: זו תוכנית שנועדה לגרום לו לבוז וללעוג לעשירים. היא נועדה לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו. העשירים הללו – הם כל כך דפוקים! אומר לעצמו שריר. אני עני וטוב לי. לנו יש מודעות וכבוד עצמי, הוא אומר לעצמו, וטופח לעצמו על השכם. וה"לנו" הזה מבדיל בין העשירים לעניים (או לכל הפחות, למעמד הביניים), ובמרומז נותן לנו לחשוב שכל העשירים הם כאלו – טמבלים מביכים.

like a dog lying in the corner they will bite you and never warn you

ואם הם טמבלים מביכים, אז למה שיפריע לנו שהם שם? שימשיכו להיות עשירים ומביכים, ואנחנו נמשיך להיות עניים ומודעים לעצמנו, והכל טוב ובסדר. אם פעם היו משווקים לנו את החלום האמריקאי – שאם רק נשאף ונרצה ונעבוד קשה, בסוף אולי נוכל להיות כמו העשירים והנערצים – היום, כשברור לכולם שרובנו לעולם לא נגיע לאלפית ממה שיש לאנשים באלפיון העליון בלי קשר לכמה קשה נעבוד, המסר שמשווק לנו השתנה. עכשיו אומרים לנו "עזבו אתכם, באמ'שכם. בשביל מה לכם להיות כמוהם?" להם יש כסף – אבל לכם, לכם יש מודעות עצמית!

וזה שמורן שריר אפילו לא מספיק מודע לעצמו כדי לראות שעשו לו את המניפולציה הזו? זה מה זה פאתט.

1. לא, ברצינות, מישהו צריך לעשות השוואה ספרותית בין ז'אנר ה"בלוגים זה רע" לבין השיח סביב מהגרי עבודה ו/או שב"חים. [↩]
2. אל תעשו פלטפורמות פרסום נוחות באינטרנט, כל הבלוגרים יבואו? די, די, הטוויטר הזה יהרוג אותי בסוף. [↩]
3. אני יושב עכשיו על פרוטוקולים של סיעת הליכוד בזמן ממשלת רבין השניה. מצחיק כמה שהם מנסים לגייס את הסיסמא "מושחתים נמאסתם" – הסיסמא שהפילה את הליכוד – כדי להפיל את ממשלת העבודה. הם פחות או יותר אומרים במפורש שמה שצריך להראות זה ש"גם המערך מושחתים". [↩]

הייתי בהפגנה היום – לא זו שבתל-אביב, אלא זו שבראשון לציון. חבל לי שפספסתי את החמישיה הקאמרית (איך היה?), אבל כשאני משווה בין התחושות שלי בהפגנת "המיליון" לבין ההפגנה היום, אני חושב שהרגשתי יותר משמעותי היום. לא בגלל שאחד ממאה זה יותר משמעותי מאשר אחד משלוש-מאות אלף, אלא בגלל שההפגנה שאני הייתי בה צעדה לאורך כמה קילומטרים של רחובות, ועברה לאלפי אנשים ליד הבית.

ההחלטה להתניע מחדש את המחאה באמצעות עוד הפגנה גדולה בתל-אביב, לדעתי, היא טעות. כן, היה סיכון מסויים בעצם האפשרות שיגיעו מעט מאוד אנשים, אבל זו לא הסיבה המרכזית לכך שאני רואה בהחלטה הזו שגיאה. החזרה להפגנה גדולה בתל-אביב בעצם הופכת את כלי התקשורת הממסדיים את הצינור המרכזי של המחאה. לאורך הקיץ, המאהלים שצצו ברחבי הארץ שימשו תזכורת יומיומית לתושבים בכל המדינה כי המחאה הזו אינה איזשהו סיפור מרוחק מהם, אלא משהו שנמצא אצלם בחצר האחורית. במצב הזה, ההפגנות הגדולות בסך הכל ריכזו את האנרגיות הללו.

אבל עכשיו כבר אין מאהלים בכל מקום, ויותר קל לאנשים לשכוח את מה שהיה כאן לפני חודש וחצי בלבד, ולחזור לראות בהפגנות משהו ששייך ל"מדינת תל-אביב". ממשהו שרואים ברחוב כשיוצאים מהבית, המחאה הופכת למשהו שרואים בסלון, בטלוויזיה.

ועכשיו זה הזמן הגרוע ביותר להשאיר את המחאה לטלוויזיה בלבד. שלא יהיה לכם ספק: לכלי התקשורת יש אינטרס למעוך למחאה הזו את הצורה. לא בגלל איזו קונספירציה זדונית, אלא בגלל שככה מתפקדת התקשורת בכלל ובישראל בפרט: בונים אלילים ואז מנפצים אותם. למחאה עלול לקרות מה שקורה לכל סלבריטאי מתחיל – קודם מקלסים אותו ואז מקללים אותו. לתקשורת יש צרכים משלה, שאינם חופפים לצרכים של המחאה. התקשורת צריכה קליימקסים. עוד ועוד קליימקס. לפני שבוע הבאתם חמישים אלף? עכשיו תביאו מאה אלף. לפני חודש הבאתם שלוש-מאות אלף? עכשיו תביאו חצי מיליון. ואם לא תביאו אותם, אנחנו נציג את זה כדעיכה מבישה, כפילוג, כקריסה. כי ככה זה בדיווחים בתקשורת: לא יכולה להיות התקדמות או נסיגה – יש רק נסיקה או התרסקות. זה נכון לגבי שער הדולר או הבורסה, וזה נכון באותה מידה לגבי המחאה החברתית. מעין הפרעה בי-פולארית ביי פרוקסי.

וזו הסיבה שכל כך אהבתי לצעוד ברחובות ראשון לציון עם עוד מאה ומשהו אנשים, להניף שלטים ולצעוק סיסמאות,^[1] כי האנשים קמו מהכורסא בסלון ויצאו למרפסת — כי הם הפסיקו להסתכל על המחאה בטלוויזיה, ובאו להסתכל עליה מהחלון. ואם אנשים יראו את המחאה מהחלון כל כמה זמן, מתישהו אולי הם יחליטו להפסיק לצפות מהחלון – רבים מהם תוך שהם מצטרפים לסיסמאות המוכרות – ויחליטו להצטרף אלינו.

–

אם היו שואלים אותי, עיקר האנרגיה של המחאה היה צריך להיות מופנה עכשיו לשני ערוצים: הראשון, סבב הפגנות. לחלק את ערי הארץ לארבע עד שש קבוצות, ובכל שבוע לארגן הפגנות בקבוצה אחת, לפי הסדר. לא לרכז כוחות בתל-אביב, אלא להוציא כמה שיותר אנשים מהסלון למרפסת, ובשאיפה, בסופו של דבר, גם לרחוב.

הערוץ השני צריך להיות בארגון ארועים מקומיים-ארציים. המודל צריך להיות דומה לרעיון "אלף השולחנות" שכבר בוצע לפני כחודש, אבל בלי המיקוד בתל-אביב. תקראו לזה "יום עיון ארצי" — או אולי "יום דיון". צריך לארגן את זה הרבה זמן מראש, להפיץ ולפרסם את זה עד כמה שאפשר, גם דרך ההפגנות. ביום הארוע, עשרות מומחים, מוחים וסתם אנשים שיש להם מה להגיד בנושאי צדק חברתי והמחאה, ידברו בפני קבוצות קטנות בכל רחבי הארץ, ויפתחו דיונים פומביים. השאיפה צריכה להיות שבכל עיר או מועצה מקומית יהיה "יום דיון" שכזה. המטרה אינה לרכז את תוצרי הדיון, אלא לייצר מעורבות, לאפשר התארגנויות מקומיות של אזרחים כדי לקחת את המחאה לכיוונים שהאנשים בכל מקום רוצים לקחת אותה, ובו בזמן לייצר עבורם רשת חברתית שתקשר אותם עם המרכז של המחאה ועם קבוצות מקומיות אחרות.

אם המחאה של הקיץ שינתה את התודעה הציבורית, עכשיו הגיע הזמן לשנות את ההוויה הציבורית. אני חושב שאפשר להגיד בבטחה שמהממשלה הנוכחית לא תצא הבשורה. המטרה, לפיכך, חייבת להיות יצירת אווירה ציבורית שתאפשר עליית כוחות חדשים, גם בדמות מפלגות חדשות וגם בדמות עליית מנהיגות חדשה במפלגות הנוכחיות. בדמיוני אני רואה את חברי מרכז הליכוד חוששים לכוחם ומעמידים בראש המפלגה מנהיגות חברתית אמיתית – או לכל הפחות כזו שתיתן לביבי פייט על המדיניות הכלכלית שלו.

אני לא נותן אמון עודף בהבטחות של האופוזיציה. לאופוזיציה — במיוחד אופוזיציה כמו קדימה — יש כל אינטרס לזרוק לציבור הבטחות חברתיות מפה עד הודעה חדשה. בימים האחרונים אני מעיין בפרוטוקולים של סיעת הליכוד משנות ממשלת רבין השניה, ולא תאמינו, אבל נתניהו עצמו מצוטט שם כשהוא קורא לתקוף את ממשלת רבין על המדיניות הכלכלית-חברתית שלה! קל להיות סוציאל-דמוקרט כשאתה באופוזיציה. יותר קשה לפעול כנגד בעלי ההון כשאתה מאחורי ההגה של הכלכלה הישראלית.

לכן המטרה חייבת להיות שינוי צורת ההתנהגות של המצביע הישראלי, כך שהאיום שהוא מציג בפני המנהיגות יהיה אמין. ואת זאת אפשר לעשות רק באמצעות התארגנויות מקומיות וממושכות. לא נוכל לעשות את זה כל עוד הציבור ממשיך לשבת על הכורסא בסלון, מול הטלוויזיה.

1. אם כי לא את כל הסיסמאות אהבתי במיוחד, והייתי מעדיף אם במקום פופוליזם זול – משהו על זה שהשרים נוסעים בוולוואים ומבזבזים כספי מיסים – היו פשוט קוראים לאנשים להצטרף אלינו. [↩]

קצת פסק זמן מענייני המחאה.

בטמקא פרסמו טור מאת הוגת הדעות מורן אייזנשטיין. הטור סיפר את הסיפור על ההעצמה הנשית שמורן חוותה כאשר בן-זוגה תמך בה אחרי לידת בנה והניח את דעתה שאין לה מה לדאוג מכל מיני סטנדרטי יופי שנועדו לילדות בנות 16 שסובלות מאנורקסיה, ושמה שחשוב עכשיו, שבועות בודדים אחרי הלידה, זה שתנוח כמה שאפשר בין התעוררויות להנקה, ואיך שהוא מעורב באופן שיוויוני בטיפול בצאצא הקטנטן כדי שלא כל המעמסה תיפול על כתפיה.

סתם! נראה לכם? מה פתאום. הטור מספר איך בעלה החלאה קנה לה שמלה מידה 36 פחות מחודשיים אחרי הלידה. תגובתה, במילותיה שלה – '"וואו, איזו מדהימה", אמרתי ונישקתי אותו. אבל בפנים בא לי למות'. כן, בעלה גרם לה לרצות למות.

מיד תפסה את בעלה לשיחה והבהירה לו שאין שום סיבה הגיונית לצפות מאשה זמן כה קצר אחרי לידה להכנס לשמלה כל כך קטנטנה. בעקבות השיחה הבעל התנצל והסביר שהוא לא טוב במידות של נשים, והוא ממש לא התכוון להגיד שהיא שמנה, ושהוא אוהב אותה לא פחות עכשיו משהוא אהב אותה ביום החתונה שלהם.

לא, לא… רגע, זה לא היה ככה. הרשו לי לדייק: בעקבות קבלת השמלה ונסיונות נואשים ללבוש אותה בצורה שתסתיר את העובדה שיש לה גזרה של אשה כמה שבועות אחרי לידה ולא של בר רפאלי אחרי כריתת קיבה, היא הגיעה למסקנה שהבעיה היא בה עצמה, ולכן פצחה בדיאטה נטולת פרופורציות ובמשטר אימונים מפרך בחדר כושר אליו גררה את הילד (כי אין לו אבא, כאמור). והיא עוד הצליחה לשכנע את עצמה שהיא עושה את זה לטובת הילד – "שלא ייבהל וימצא פתאום אמא עם עודף משקל, שיער נושר ופיגמנטציה על הפנים", כי זה מה שאכפת לו.

אבל כמובן כל המאמץ הזה אינו מספיק, כי עדיין צריך לשקר לבן הזוג המתחשב כדי שלא יחשוב בטעות שאשתו עושה איזשהו מאמץ כלשהו כדי לרצות אותו – הרי היא צריכה להראות כמו בת 12 באופן טבעי, לא? ולכן, כאשר הבעל מבחין שהריצ'רץ' של השמלה שהיא נדחסה אליה בכח נהרס, היא עוד המציאה סיפור על איך שהוא נתפס בעגלה כשהם חזרו מהמסעדה, ובחיוך ממתיק סוד הבטיחה שעוד כמה חודשים היא תיקח אותה לתיקון.

אז מה היה לנו? בן זוג שאינו מסוגל לאמפתיה ולדאגה כנה לבת זוגו אלא רק רוצה את הכוסית שלו בחזרה אחרי שהיא סיימה לייצר עבורו צאצא; זוג שאינו מסוגל לקיים שיחה אחת נורמלית על משהו שמטריד את האשה, כי למה להרוס לו את הפנטזיות; בת זוג שמוכנה להקריב את הבריאות שלה ואת הנוחות של בנה כדי לרצות את אותן פנטזיות אינפנטיליות של בן הזוג; ומערכת יחסים שבנויה על שקרים כדי להסתיר את העובדה שהיא בת אנוש ולא תמונת מגזין שעברה ריטוש מאסיבי.

עכשיו, באמת שלא מעניין אותי מה עושה מורן אייזנשטיין בחייה הפרטיים. אבל איפה השיקול המערכתי כאן? איך מי שאחראי על עריכת מדור שכל כולו מיועד לנשים הרות ומיד אחרי לידה יכול שלא לבצע את השיקול העריכתי הפשוט של להגיד "תודה, אבל לא" – יש לנו אחריות מסויימת, ואנחנו לא נציב סטנדרטים מסוכנים כל כך לקוראות שלנו בצורה בלתי ביקורתית כל כך.

כאשר הטוקבקים הם קול ההגיון, זה סימן שמשהו התקלקל משמעותית ברמת המערכת.

–

ובכל זאת מילה בנוגע למחאה: גורביץ הפנה לטור של קרני אלדד בהארץ שבו מועלית טענה שמופיעה תדיר בקרב מבקרי המחאה: למה דווקא עכשיו? למה לא תחת הממשלה הקודמת? למה לא לפני עשור? למה לא תחת רבין? מה נשתנה?

יש כמות אדירה של ציניות בשאלה הזו. התשובה, הרי, היא "במקרה". לא, המחאה הזו לא הייתה חייבת ליפול במשמרת של נתניהו. זה לא שאולמרט היה יותר טוב. והתהליכים שהובילו למצב שכולם מצביעים עליו כיום ואומרים שהוא בלתי אפשרי לא התחילו אצל ביבי. יש שיאמרו שהם אפילו לא התחילו אצל הליכוד אלא עוד לפני המהפך הראשון. מדובר בתהליכי עומק, ובדיוק בגלל זה המחאה דורשת שינוי עמוק ולא רפורמות קטנות או תיקוני מדיניות.

אבל בגלל זה השאלה "למה עכשיו" היא חסרת משמעות. אי אפשר לנבא ארועים כאלו. מדען מדינה או סוציולוג שיגיד לכם שהוא ניבא שהמחאה הזו תעלה ותצליח מתי שזה קרה משקר לכם, בדיוק כשם שפיזיקאי שיגיד לכם שהוא יכול לנבא מתי אטום רדיואקטיבי ידעך משקר לכם. יש כל כך הרבה גורמים, רבים מהם אינם חשופים לאיש, שאי אפשר לנבא ויש מידה לא קטנה של אקראיות (או, לכל הפחות, "בחירה חופשית") בהתרחשות שלהם. כן, יש גורמים שאפשר להצביע עליהם ככאלו שהגדילו את הסיכוי לכך. המחאות ההמוניות בעולם הערבי סיפקו מודל, המחאות בספרד וביוון גם הן יכלו לתת כמה רעיונות. ישנם גם תהליכים ארוכים יותר שהגבירו את הסבירות למחאה כזו – אחד מהם הוא הנושא של הדוקטורט שלי^[1], וכמובן שיש גם תהליכים כלכליים שתלויים בגורמים מגורמים שונים, כולל מצב הכלכלה העולמית.

אבל זה לא נכון להגיד שהייתה כאן "סערה מושלמת". היה כאן מצב נוח יחסית להתרוממות של מחאה כזו, אבל לא משהו שלא היה כדוגמתו בעבר. הרכיב הסודי הוא משהו שאף חוקר ואף עיתונאי לא יכול היה לזהות אותו מראש: מדובר על בחורה צעירה שנכנס לה ג'וק לראש ברגע הנכון, והחליטה לפעול, והצליחה לסחוף סביבה גרעין קטן, שהצליח להגיד בדיוק את הדברים שגרמו לעוד ועוד אנשים להצטרף אליהם. בקיצור, מכל בחינה אובייקטיבית, מדובר פה על מקריות.

אפשר, הרי, לשאול לא רק למה תחת הממשלה הזו, אלא למה דווקא הקיץ הזה? אם כל הסטודנטים השמאלנים רק חיכו לחופשת הקיץ כדי לנסות ולהפיל את ממשלת נתניהו, מה מנע מהם לעשות בדיוק אותו הדבר בקיץ שעבר? כלום, כלום לא מנע מהם. אבל היה חסר אותו זיק ראשוני מקרי – מה שבמדעי החברה מכנים "agency", סוכנות, בחירה חופשית – שהצית את האש הגדולה שאנחנו רואים עכשיו.

בגלל זה זו לא מחאה נגד נתניהו אישית, אבל הוא בהחלט חלק מהבעיה. זו מחאה נגד משהו הרבה יותר גדול מנתניהו, ובעד משהו הרבה יותר גדול ממה שהוא יהיה מוכן לעשות.

אז בפעם הבאה ששואלים אתכם "למה עכשיו?", אתם יכולים לענות "למה לא?".

–

עדכון: אם אתם יכולים לסייע גם כלכלית למחאה, אפשר לתרום באמצעות פייפל או כרטיס אשראי כאן. אני כבר רוקנתי את כל מה שהיה לי בפייפל לשם, אז אם תרמתם לי בעבר, אתם יכולים לדמיין שהעברתם כמה שקלים גם למטרה הזו. (אבל לא כל מה שתרמתם, כי בכל זאת בזבזתי חלק מהכסף על כל מיני שטויות באינטרנט…)

אגב, להזכירכם – אתם תמיד יכולים לתרום לדוקטורנט למדע המדינה האהוב עליכם באמצעות כפתורי התרומה שלמעלה בטור האמצעי.

1. בקצרה: יצירת קואליציה של ה"יהודיות" וה"בטחון" כנגד ה"דמוקרטיה", החלישה מאוד את יכולתה של האחרונה להשפיע על הבניית המדיניות בישראל. במצבים כאלו, אפשר לצפות שרעיון ה"דמוקרטיה" יעבור שינויים בניסיון להטות חזרה את המאזניים. להגיד לכם שציפיתי שזה יקרה כל כך מהר, או שזה יצליח אי פעם? ממש לא. המאורעות עכשיו מסתדרים עם התאוריה, אבל אי אפשר לחזות אותם. [↩]

מעריב מדווח היום^[1] שיו"ר ועדת עליה וקליטה, ח"כ דני דנון, דרש "להפסיק את התקציב הממשלתי לפרוייקטים 'תגלית' ו'מסע' אם חניכיהם לא יסיירו ביהודה ושומרון". מסתבר שהצעירים היהודים שבאים לישראל כדי למצוא זיון כשרלתור את הארץ ולשקול עליה, לא ממש רוצים להכיר את האזורים שישראל כובשת באופן בלתי חוקי כבר כמעט 45 שנה. גם התורמים היהודים לסוכנות היהודים, אנטישמים שכמותם, מסרבים שכספיהם ישמשו להגדלת ישובי יהודה ושומרון המנוגדת למדיניות ממשלתם. (יש לי זכרון עמום שישנן גם מגבלות שקשורות במדיניות המס האמריקאית לגבי היכולת של הסוכנות לפעול בשטחים, אבל הספר שבו קראתי על זה לא ברשותי כרגע, ואני מעדיף לא לספר לכם שטויות כעובדות. אולי אם יצא לי לבדוק ביום שני אני אדווח כאן.)

התשובה, כאמור, היא משהו בסגנון "לכי-יא-מכוערת-מי-רוצה-אותך-בכלל?" כי מדינת ישראל, מסתבר, היא כיום "מדינת הימין", וחוק השבות, כך עולה מדרישותיו של דנון, בכלל קובע כי "כל יהודי שתומך בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל השלמה זכאי לעלות לישראל". אותו הגיון שהופעל עד כה לגבי ערביי ישראל מופעל עכשיו גם כלפי השמאלנים: אלה שפה יורשו להשאר (אבל נעודד אותם להגר החוצה), ובטח שלא נרשה לאף אחד מהם שנמצא בחוץ להכנס לארץ.

יש פה איזה היפוך טראגי של העקרון הבסיסי ביותר של הציונות – זה של קיבוץ הגלויות. בשם הציונות המעוותת של דנון וחבריו, הוא מוכן לחתור תחת הדרישה הבסיסית הזו של התנועה הציונית, לעודד כל יהודי בעולם לעלות לישראל ולהשתקע בה. מסתבר שעליה זה טוב לנאו-ציונים רק בתנאי שזו עליה ימנית, שלא רק תסכים אלא תחפוץ להשתקע באותם אזורים תחת שלטון ישראלי שאינם, טכנית, חלק מהמדינה עצמה.

–

הסיפור הזה גם מדגיש עד כמה התיאור "סיפוח זוחל" הוא כבר מזמן לא רלוונטי – הסיפוח לא זוחל לשום מקום, הוא כאן וזהו. חלקים נכבדים מממשלת ישראל, וכמובן שגם מהציבור הישראלי, כבר מזמן הפסיק להתייחס לשטחים כאל משהו שהוא לא חלק ממדינת ישראל פרופר. הקו הירוק נמחה ממזמן. ההבדל היחיד בין המצב כיום לבין סיפוח מלא הוא מתן אזרחות לפלסטינים בשטחים – וזו, כנראה, הסיבה היחידה שישראל לא הלכה על המהלך הזה עדיין.

אבל אי אפשר להשאיר את הסיפור הזה ברמה של "כן שטחים לא שטחים". מדובר בהרבה יותר מזה. מדובר בהמשך של המהלך המתמשך לחיסול הדמוקרטיה הישראלית, משום שהיא מפריעה ללאומנות היהודית בצורותיה הדוחות ביותר.

אסביר למה אני מתכוון: לפני כשנתיים התראיין דן מרידור להארץ, ואמר שם, פחות או יותר, שישראל חייבת לפעול להשארת פתרון שתי המדינות "על השולחן" משום שהחלופה היחידה לשיח הזה היא שיח של מדינה אחת, ומדינה אחת לשיטתו של מרידור היא בהכרח "רודזיה" (הכוונה היא, למעשה, למדינת האפארטהייד של דרום אפריקה). שימו לב: מרידור לא קרא כאן ליישום פתרון שתי המדינות, אלא לעשות בו מעשה שמיר ולגרור את הדיונים בו אד-אינפיניטום.

יאיר וולך הגיב על הדברים בזמנו כך:

אם חלוקה היא עניין אפשרי (וצריך להדגיש שאני כופר בכך) ואם האינטרס העליון הוא לשמור על מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, אז כל הדברים האחרים משניים .כולל גוש עציון. כולל הר הבית. וכולל אפילו ה"אתוס ההיסטורי הציוני".

בכך איתר וולך את הפגם המהותי בטענה כאילו עצם הדיבור על מדינה דו-לאומית הוא רעיון טוב, מכיוון שהוא ידרבן את הממשלה לכיוון פתרון שתי המדינות. שהרי אם באמת זו החלופה היחידה, היינו מצפים כבר מזמן לויתור על כל מה שלא נמצא בגבולות המינימליים הללו של רוב יהודי בגבולות 67'. למעשה, יש חלופה אחרת: במקום לוותר על ארץ ישראל השלמה, אפשר לוותר על הדמוקרטיה. וכך אכן קרה וקורה. כי אם היינו מוותרים על השטחים, ברור שלא היינו מעלים על דעתנו לוותר על היהודים שיכולים להשתכן בארץ – היינו עושים כל שביכולתנו כדי להעביר את המתנחלים לגבולות ישראל החדשים, והיינו ממשיכים ביתר מרץ לגייס עולים חדשים מהגולה. אבל אם מוותרים על הדמוקרטיה, אז הרוב היהודי הוא כבר לא קריטי בכל מקרה, ואפשר לוותר על אותם יהודים שעשויים לדרוש דמוקרטיה ושוויון – או לפחות את אותו הויתור שכדי להמנע ממנו ויתרנו על הדמוקרטיה עצמה.

מסתבר כי הדיון אינו עוד בין "יהודית" ל"דמוקרטית" כפי שאנחנו נוטים לחשוב מאז הופיע הביטוי הזה לראשונה בחיינו. הדיון הוא בין "דמוקרטית" ל"שלמה". וכאן אולי נעוץ הסיכוי הזערורי של תומכי הפתרון הדו-לאומי – בכך שאנחנו מספקים גשר בין שתי האופציות הללו. הבעיה, כמובן, היא שלשם כך אנחנו דורשים משני הצדדים לוותר על מה שמקשר ביניהם – ה"יהודית".

כדאי להזהר מפרשנויות פשטניות של המצב בישראל, כאלו שמציעות דיכוטומיות חדות בין שני פלגים בחברה הישראלית. המציאות הרבה יותר מורכבת, ויש מקום להרבה יותר קונסטלציות וקואליציות. מצד שני – יש במציאות המורכבת הזו הרבה יותר מקום לתקווה.

—

ממש בקצרה, כי זה נראה מאוד מטופש להתעסק בנושא הזה בקצה פוסט כזה: ארז רונן פרסם בחורימבה פוסט שטוען שהמחאה כנגד מנחם בן היא האכלת הטרול. יובל דרור טען שהקריאה הזו היא קריאה לפאסיביות. אני לא מסכים עם שניהם. אי האכלת טרולים היא כלל מוצלח, בסופו של דבר. אבל לא כל מי שמעצבן אותנו הוא טרול. מנחם בן אינו טרול. טרול הוא מי שמעצבן אותנו כדי לעצבן אותנו. הדברים שלו נכתבים לא כדי להשפיע על מישהו (כי טרולים אומרים דברים כל כך מופרכים שאיש אינו מסוגל לקבל אותם). אבל מנחם בן כן כותב כדי להשפיע. זה שאנחנו מתרגזים זו תופעת לוואי. העובדה היא שיש הרבה אנשים שחושבים שבן הוא אדם "חכם". הדברים שהוא אומר משפיעים על אנשים רבים, ורבים מקבלים את הטיעונים שלו כאמת. נכון, מדובר בד"כ על אנשים שבין כה וכה לא ראו הומוסקסואליות בעין יפה גם לפני כן, ובכל זאת יש כאן נזק ממשי. ולכן אסור לשתוק, וחובה להשיב לו – או, חשוב מכך, לשכנע אנשים שהוא טועה, ושהוא ממש לא "אדם חכם".

האם הקריאה לפיטוריו מוצדקת? אני לא בטוח. אני חושב שמחאה כנגד עצם הדברים היא דבר נכון. אני חושב שהחרמת העיתון בו הוא כותב היא דבר נכון. אבל קמפיין שקורא לפיטוריו נראה לי כצעד שגוי. מצד שני, בעולם נורמלי עיתון כמו רייטינג לא היה מעניק לבן במה כזו לאורך זמן. הבעיה, כרגיל, היא בכך שהרבה אנשים ממשיכים לצרוך את הזבל הזה. שהוא מספק להם, אהם, "רייטינג". אני חושב שטוב שפיטרו את בן, ורע שקראו לפיטוריו. זה הופך אותי ללא-עקבי?

–

פולו-אפ: זוכרים את הסיפור ההוא על הקוטג', ומה שכתבתי על הביקוש הקשיח בישראל? אז צדקתי.

1. ותודה ליוסי גורביץ על ההפנייה. [↩]

קשה לעמוד בקצב הארועים. ועדת טירקל היא כבר היסטוריה. ובכל זאת.

התגובה הראשונה שלי לפרסום הדו"ח של ועדת טירקל הייתה הציוץ הזה: "אם הייתי ציוני הייתי אומר לעצמי הפוסט-ציוני 'עכשיו אתה יודע איך אנחנו הרגשנו אחרי ועדת גולדסטון'."

יש הרבה דמיון בין שתי הוועדות. בוועדת גולדסטון היו חברים אנשים שהודיעו מראש שהם רואים בישראל אשמה בארועי המשט [תיקון: פשעי מלחמה]. בוועדת טירקל, כפי שהראה תום, היו חברים אנשים שנקודת המוצא שלהם הייתה נקיון כפיה של ישראל. שתי הוועדות נתפסו מראשית דרכן ככאלו שעניינן אינו בהכרח גילוי האמת, אלא אישוש האמת שהייתה ידועה מראש לאלו שמינו אותן. כלומר, הוועדות לא נועדו לחשוף משהו שלא היה ידוע, אלא לתת גושפנקא לטענותיהם של אלו שמינו אותן. ולבסוף, הוועדות נדרשו לתת חוות דעת כמו-משפטית – האם בוצעה עבירה על החוק הבינלאומי אם לאו.

התגובות, בהתאם, היו דומות: אלו שביקרו את הוועדות מלכתחילה מצאו פגמים מהותיים במסקנותיהן, ואלו שתמכו בוועדות, היללו את הדיוק ושום השכל שבמסקנות. נעמה כרמי כבר כתבה על התגובה האוטומטית הזו, וביקרה את הדבקות באמות מידה משפטיות. אינני בטוח שאני מסכים עם כל דבריה – המשפט הבינלאומי אמור להציב מינימום של התנהגות של מדינות: פעולה של מדינה יכולה להיות בלתי ראויה גם אם היא אינה עוברת על החוק הבינלאומי, קל וחומר אם היא כן. יש לנו עניין לבחון האם פעולה מסויימת מהווה עבירה על החוק הבינלאומי, אבל השגיאה היא לסיים את הבחינה שם.

אך עם עיקר דבריה אני מסכים. הפיכת הוועדות לגופים כמו-משפטיים הופכת את המסקנות שלהן לגורם מקטב במקום נקודת מוצא לדיון הציבורי על אשמה ואחריות. לוועדות, בעצם, יש רק שלוש אלטרנטיבות – ללכת עד הסוף עם נקודת המוצא של ממניהן (זיכוי/הרשעה מלאים), ללכת עד הסוף נגד נקודת המוצא של הממנים (כדי להוכיח את עצמאותן), או ללכת עם נקודת המוצא של הממנים אבל לזרות קמצוץ של העמדה הנגדית בתוך המסקנות כדי לצמצם את הביקורת נגדן (כפי שקרה במידה מסויימת עם דו"ח גולדסטון, דבר שלא השפיע במאום על תפיסת הדו"ח בשני הצדדים. במקרה של דו"ח טירקל, אפשר היה למצוא איזה ש"ג ולהקריבו לעולה על מזבח ה"איזון").

ועדות החקירה צריכות לתפקד יותר כמו משטרה ופחות כמו פרקליטות – יותר לחקור את הארועים שקרו ופחות להחליט האם יש בסיס לכתב אישום. אפשר לתת המלצות, אך ההמלצות הללו צריכות להיות בשולי הדברים ולא במרכזם. במידה לא קטנה, כמובן, זה בדיוק מה שנעשה, אלא שבעלי אינטרסים, כמו גם כלי התקשורת, מתמקדים בשורה התחתונה. כאן נכנס המשפוט עליו דיברה כרמי: במקום לנהל דיון ציבורי על האם הדברים היו ראויים או לא, הדיון מתמצה בשאלה האם הם היו חוקיים או לא. "כשר אבל מסריח", מבחינת הדיון הציבורי בישראל, מצטמצם לסתם "כשר".

והדבר נכון משני הצדדים – מבקרי טירקל יצאו כנגד ההכרעה הכמו-משפטית, ולא כנגד ההכרעה המוסרית על הסרחון הנודף מהארועים. מבקרי גולדסטון לא ניסו כלל לבקר את הדיוק ההיסטורי שבתיאור הארועים בדו"ח, אלא יצאו כנגד המסקנות המשפטיות, כנגד הטלת האשמה, ולא כנגד קביעת העובדה. אם גולדסטון היה קובע שנעשו מעשים מחרידים אבל כולם בגדר החוק הבינלאומי, הלאומיסטים בישראל לא היו מתלוננים. "א לה גר קום א לה גר", היו אלו מכריזים, ובזה היה נגמר הדיון מבחינתם – ולצד השני לא היה נותר מה לאמר, כי גם הם תלו את כל יהבם במשפט הבינלאומי.

אבל ארועים כמו אלו של עופרת יצוקה או המשט לעזה אינם צריכים להיות מוכרעים בבתי משפט. במדינות דמוקרטיות, הם צריכים להיות מוכרעים במשפט ציבורי. ובמשפט ציבורי כולנו צריכים להיות שופטים, ולכן כולנו צריכים להכיר את העובדות, ולא את גזר הדין. את גזר הדין נקבע אנחנו. תפקידן של הוועדות, לפיכך, צריך להיות לספק לנו את העובדות לאשורן. תפקידנו שלנו (ותפקידה של התקשורה) הוא להכיר את העובדות כמיטב יכולתנו ולהחליט לא רק האם המעשים כשרים, אלא אם אנחנו רוצים אנשים שסרחון עולה מהם כמנהיגינו.

ואן-דר-גראף אחותך עשתה היום מעשה שלא יסולח: היא שלחה אותי לקרוא את הטקסט הזה של יעל משאלי. לפני שאתם לוחצים על הקישור, אני מבקש להסיר ממני כל אחריות על הנזק הנגרם לכם כתוצאה מקריאת הדברים.

אלו מכם שעשו בחוכמה ולא לחצו על הקישור בוודאי שואלים עצמם מה כבר יכול להיות כל כך נורא במאמר דעה של יעל משאלי. כלומר, יחסית לשאר התוכן של "טמקא מתנחליםיהדות". אולי יעזור אם אומר לכם מה כותרת המאמר: "אז מי רוצה שכן ערבי?" לא, זה לא מספיק. אולי כדאי להביא את ההגדרה של משאלי ל"ערבים": ""ערבים" במובן הרחב יותר של המושג. במובן של גויים, של לא-יהודים." לא, עדיין אין כאן שום דבר מפתיע. בואו ננסה את זה: "אנחנו לא רוצים לגור בין אנשים שהחזון הציוני לא חשב עליהם כתשתית המדינה היהודית." הו-הו! החזון הציוני! עדיין לא מספיק? טוב, טוב. הנה: בנוגע לשאלה "בשביל מה ובשביל מה הקמנו את המדינה הזו?" מציינת משאלי ש"הרבה אנשים בין גדרה לחדרה מנסחים את תשובתם מדי בוקר ממש, כשהם מאכילים ומשקים ומטפחים את המסתננים מכל העולם להגיע הנה". מרגישים את תחושת המחנק הזו?

כי על פי הרציונל של משאלי, הבעיה היא לא רק ה"גויים", אלא גם אלו שנותנים לגיטימציה לשהותם כאן. כי אם השמאלנים, שלא לדבר על הפוסט-ציונים, "מאכילים ומשקים ומטפחים את המסתננים", ואם אנחנו לא רוצים את המסתננים בקרבתנו, הרי שגם את השמאלנים איננו רוצים בקרבתנו. גם השמאלנים הפוסט-ציוניים, הלא, אינם בין אותם אנשים ש"החזון הציוני חשב עליהם כתשתית המדינה היהודית".

כי הדרך מ"אל תשכירו נדל"ן לערבים" (במשמעות הרחבה של המילה) ועד ל"אל תמכרו נדל"ן לשמאלנים" היא מאוד קצרה – לך תדע למי ישכיר השמאלני הזה את הנכס שלו? בסוף תגרום לפגיעה בצביון היהודי של מדינת ישראל!

כי ברגע שאנחנו מסכימים ששוויון אינו ערך, אין שום מגבלה על מי יכלל בצד ש"שווה פחות".

הארץ: ארבעה נהרגו, בהם שלושה ילדים

טמקא: שלושה ילדים נהרגו

הכיצד? הרביעי הוא ערבי, אז (ממש מילולית) לא סופרים אותו.

חה"כ עינת וילף ביקשה להפיץ את המכתב שלהלן, ואני מסכים שחשוב. אז הנה.

שלום חברים,

בימים אלה הצוות ואני שוקדים על העדכון לשנה החדשה, אך התפתחויות מעניינות הביאו אותי לשלוח אליכם עדכון מיוחד זה. לאחרונה נעשה נסיון שקוף ועלוב להפחיד אותי ולגרום לי לסגת מהמאבק לצמצום הריכוזיות במשק. אין בכוונתי להיכנע לנסיונות אלה ואמשיך להלחם. כדי לשתף אתכם בכוחות הפועלים מאחורי הקלעים בתחום זה, אגולל בפניכם את סיפור המעשה:

מזה כמה חודשים אני עובדת בשיתוף פעולה עם עו"ד דרור שטרום, הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים ופרופסור אבי בן-בסט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, על הצעת חוק להגברת התחרותיות במשק (לעיון בהצעת החוק). הפנייה אלי לניסוח וקידום החוק נעשתה על רקע הניסיון שלי בעולם העסקי והיכרותי עם תחום הפירמידות העסקיות. לאחר כמה חודשי עבודה התגבשה הצעת החוק. לשמחתי זכיתי לתמיכה רבה בהצעת החוק ויחד איתי הצטרפו כיוזמים וחותמים כמחצית מחברי הכנסת שאינם בממשלה.

בעקבות הצלחת ההחתמה, ביקש עיתון דה מרקר לערוך ראיון איתי בנושא זה. בעקבות הראיון שעסק כולו בהצעת החוק ובתפישת עולמי הכלכלית היתה פנייה לעשות ראיון נרחב יותר שישמש את "דה מרקר וויק". הראיון הנרחב שהיה מקצועי מאוד (כל הציטוטים וכל העובדות במאמר מדוייקים) זכה לתגובות חמות.

אך כפי שהזהירו אותי רבים בעקבות הראיון, הנסיונות לקעקע אותי לא איחרו לבוא:

לפני כמה ימים התקבלה בקשה תמימה להתראיין לגל"צ בנושא הריכוזיות. הראיון התקיים עם דודי תדמור, שלמרות עברו המפואר כממונה על ההגבלים עסקיים, משרת היום את משפחת עופר, ששולטת על כמה ממשאבי הציבור החשובים ביותר באמצעות מבנה הפירמידה. אין ספק שהייתי צריכה להמנע מלהתראיין אצל מי שמפת האינטרסים שלו מנוגדת למאבק בריכוזיות. ואכן, הראיון היה מגמתי וניכר היה שלמראיין אין עניין לקיים דיון ענייני ואינטלגנטי בנושא הריכוזיות והצעת החוק. כל אמירה שלי נתקלה בהמהום ספקני וברור היה שהראיון נערך במטרה לגרום לי לחשוש לעסוק בנושא ולהתבטא לגביו.

אך בכך לא היה די. היום בצהריים קיבל הדובר שלי טלפון מכתבת בגלובס שפתחה את השיחה כך: "גילוי נאות: מאז שהתפרסמה הכתבה על עינת בדה מרקר העורך שלי מחפש אותה. בדקנו וניסינו למצוא כמה דברים. מצאנו שהיא לא היתה בכנסת בזמן ההצבעה על חוק שכר מינימום. ביררנו והסתבר שהיא היתה במשלחת רשמית מטעם הכנסת וגם בדקנו במזכירות הכנסת והיא היתה מקוזזת. ביררנו במשרד של עמיר פרץ (יוזם ההצעה) והם אמרו שהכל היה בסדר ומקוזז, אבל העורך שלי מתעקש לתאר אותה כמי שנמלטה מההצבעה. האם תוכלו למסור לי תגובה?"

לגלובס נמסרה התגובה הבאה: "ח"כ וילף נענתה לבקשתו של יו"ר הכנסת, ח"כ רובי ריבלין, להשתתף במשלחת אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה לברלין, ולתרום למאמץ ההסברה הלאומי ולמלאכת ייצוג הכנסת בפני עמיתיה בגרמניה. ההשתתפות במשלחת נקבעה שבועות רבים מראש ותואמה על ידי מחלקת קשרי החוץ של הכנסת, עוד בטרם פורסם סדר היום של מליאת הכנסת לשבוע זה. בהתאם לנהוג, ח"כ וילף דאגה מראש לקיזוז עם אחד מחברי האופוזיציה בשעת ההצבעות על חקיקה פרטית".

בנוסף גם נמסרה התגובה הבאה מטעם יו"ר הכנסת, שלא הוכנסה לכתבה: "ח"כ עינת וילף היא נכס יוצא מן הכלל לכנסת, היא הפכה לשליחה חשובה של הכנסת והיא עושה עבודה בלתי רגילה".

אמרנו גם לכתבת שאיננו מבינים מדוע הם מתעקשים לעסוק במשהו שאין בו דבר, במיוחד לאור העובדה שידוע שמשלחות רשמיות מטעם הכנסת נקבעות חודשים ושבועות מראש, וסדר היום של החקיקה הפרטית נקבע רק באותו שבוע. הכתבת הסבירה שאין לה מרחב תמרון והעורך שלה מתעקש על כך שנמלטתי מההצבעה. קשה להגיד שהופתענו – גלובס הוא בבעלות 100 אחוזים של איש העסקים אליעזר פישמן, שיש לו נתח בידיעות אחרונות ומספר חברות נדל"ן (קישור לרשימת האחזקות). מזה זמן רב הוא משתמש בעיתון שלו כדי להיאבק את מאבקם של בעלי הפירמידות כנגד מה שהוא מכנה "פופוליזם הריכוזיות".

היום בערב כשראיתי את העיתון הסתבר לי שגלובס החליטו לצאת מולי למסע הפחדה ולהבהיר לי שהם אינם חוסכים באמצעים לעשות זאת (קישור לכתבה). את העמוד הראשון (!) הם פתחו את הכתבה במלים הארסיות הבאות: "אחרי כהונה של בערך שתי דקות בכנסת, אחרי רקורד ציבורי שמסתכם, פחות או יותר, בכלום." מכאן ואילך הם המשיכו בשטף מלים שכל מטרתן אחת – לגרום לי להיראות כאדם שאין מה להקשיב לדבריו או להתייחס אליהם ברצינות.

בעמודה כפולה בהמשך הם פרשו חלקים מהראיון המגמתי עם דודי תדמור. כדי לגרום לי להשמע לא קוהרנטית נמנעו מעריכת דברי, למרות שאין דין שיחה כדין כתבה. העורך והכתב לא הסתפקו בהערות המגמתיות של דודי תדמור מהראיון ושילבו הערות מזלזלות נוספות משלהם כגון "לא ממש הבנו", "ראשנו סחרחר", "וילף פשוט מדברת שטויות", כדי להבטיח שחס וחלילה הקוראים לא יוכלו לחשוב בעצמם.

גרוע מכך, בכעסם על כך שלא נמצא דבר כנגדי, הם פשוט עשו שימוש בשלל שקרים 'קטנים'. במקום לציין שהנסיעה לגרמניה נעשתה מטעם הכנסת כנציגה של הפרלמנט הישראלי לפרלמנט הגרמני, נאמר שהיא הייתה של "אגודת ידידות ישראל-גרמניה" (משום מה המילה 'פרלמנטרית' הושמטה) ובסוגריים הוסיפו "במימון הכנסת כמובן, במימון העשוקים, כמובן". הם התעקשו לייצר שלל ספקולציות ולדבר על "מנעמי השלטון", מתוך ידיעה שאין קל מלזרוק אמירות כאלה כדי לגרום לציבור הבוחרים לפנות כנגד חברי הכנסת שלו.

הכתבה בדה מרקר הבהירה לכל החוששים מהמאבק כנגד הריכוזיות שלא ניתן ללחוץ עלי באמצעים המקובלים של הבטחת תפקידים לאחר החיים הפוליטים ותרומה לבחירות מקדימות. על כן לא נותרה להם ברירה אלא לנסות לגרום לאנשים לחשוב שלא כדאי להקשיב למה שאני אומרת. ברור לי שהעורך והעיתונאים נאלצו לשתף פעולה עם כתבה שכל מטרתה להפחיד אותי לידי שתיקה. אין לי אלא להצטער שעיתונאים בעלי יכולת נאלצים להתכופף בפני מתי מעט בעלי הון ולשרת את מטרותיהם, מתוך ידיעה שאין להם אפשרויות רבות לעבוד בעיתונות עצמאית ואמיצה. הדבר מצביע על סכנת הריכוזיות לשיח הציבורי ולמקצוע העיתונות.

בעיית הריכוזיות יותר משהיא בעיה כלכלית, היא בעיה לדמוקרטיה. הפעולה של עיתון גלובס היום מוכיחה בדיוק איזה סוג של נבחרי ציבור מבקשים בעלי ההון לראות לפניהם: מפוחדים, מבוהלים, שותקים ושאינם יכולים למלא את תפקידם למען הציבור בנאמנות. כחברה גאה במפלגת העבודה אין בכוונתי להיות אף אחד מאלה.

כדי שלא נאפשר למתי מעט אנשים לעוות את הדמוקרטיה ורצון הציבור אתם מוזמנים לנקוט את הפעולות הבאות:
1) כתבו לחברי הכנסת החתומים על החוק, ברכו אותם על תמיכתם בו, וחזקו אותם אל מול הלחצים המופעלים עליהם (קישור לחוק ולרשימת החותמים).
2) כתבו למשרד ראש הממשלה ולשר האוצר בדרישה לממש את הבטחתם להקים ועדה לבחינת נושא הריכוזיות (ראו את הכתבה על הנושא עם חיים אורון).

3) הפיצו מכתב זה למי שעשוי להיות מעוניין.

ובעיקר – בכל פעם שאתם קוראים עיתונים, שאלו את עצמכם – מה מבנה הבעלות שלהם, מי עומד מאחוריהם, ומה האינטרסים שלהם והאם הבעלים מבטיחים את עצמאות העורכים והעיתונאים לטובת הציבור כולו.

ועד לעדכון לשנה החדשה, אני מברכת את כולכם בברכת שנה טובה ואמיצה,

שלכם,

עינת.

כולם כבר מכירים את המושג אינטר-טקסטואליות – האופן שבו טקסט אחד מדבר עם טקסטים אחרים באמצעות התייחסויות שונות, ישירות או עקיפות. בצורה הכי בסיסית של אינטרטקסטואליות, מדובר פשוט על העובדה שכשאנחנו נתקלים בטקסט חדש, ההכרות שלנו עם טקסטים קודמים משפיעה על הצורה בה אנחנו מפרשים את הטקסט הקיים. שום תוצר תרבותי אינו מתקיים בוואקום.^[1]

אינטרטקסטואליות אינה פעולה או שיטה, אלא יותר אבחנה לגבי המציאות: הטקסטים שלנו מתייחסים זה לזה, וזה נראה לנו לגמרי הגיוני. אבל אני חושב שיש מקום לדבר על החשיבות ליצירת טקסט במה שאפשר לכנות "אנטי-אינטר-טקסטואליות" – אותו מאמץ ניכר לנתק את הטקסט מהסביבה התרבותית שלו כדי לייצר טקסט אחר. או, במילים אחרות, האופן שבו טקסטים מסויימים מבקשים מהקורא לשכוח לרגע מטקסטים קודמים שהוא מכיר. ברמה הבסיסית, כל סרט דורש מאיתנו לעשות זאת – כשאנחנו רואים את בראד פיט בבנג'מין באטן, אנחנו יודעים שזה בראד פיט, אבל אנחנו "שוכחים" את זה למשך הסרט, ומתעלמים מהקשרים אינטרטקסטואליים אפשריים.^[2]

אבל לפעמים הדרישה מהצופה דורשת למחוק כל כך הרבה מהידע התרבותי שלנו עד שאנחנו עוברים למחוזות שמזכירים יותר מדע בדיוני והיסטוריות חלופיות. case in point: הסדרה החדשה מבית היוצר של סטיבן מופאט, "שרלוק".^[3] "שרלוק" לוקחת את סיפורי שרלוק הולמס ומעבירה אותם לימינו אנו. לשרלוק ולווטסון יש בלוגים, שרלוק משתמש ברטיות ניקוטין כי אי אפשר לעשן בשום מקום, והוא מציק למשטרה באמצעות סמסים. אבל כשצופים בשרלוק יש משהו מאוד מציק: בינות לתושבי לונדון מסתובב בחור בשם שרלוק הולמס, ואף אחד לא חושב שזה מצחיק, או לפחות שווה הערה כלשהי. שרלוק הולמס כאייקון תרבותי פשוט לא קיים. שזה מובן, מבחינת הרעיון שבבסיס התוכנית, אבל זה עדיין מקשה מאוד על השעיית אי-האמונה בעת הצפייה בתוכנית. האנטי-אינטר-טקסטואליות הזו זועקת לשמיים.

כמובן, במידה מסויימת כל סדרת טלוויזיה, ככל שהיא מתארכת ומקבלת מקום חשוב יותר בתרבות הפופולרית, הולכת ומתרחקת בהכרח מ"העולם שלנו". אך מכיוון שמדובר בהתפתחות הדרגתית, הדבר פחות מפריע. קל לקבל שהעולם שבסדרה זהה לשלנו בכל פרט לקיומה של סדרת הטלוויזיה האחת הזו. לעומת זאת, כשיש "קרוס-אובר" בין שתי סדרות, שוב מתערערת השעיית אי-האמונה שלנו. פתאום אנחנו צריכים לתקן לאחור את הבנתנו את העולם שבו אנחנו צופים – זה לא רק "העולם שלנו, מינוס סדרת הטלוויזיה הזו", עכשיו זה "העולם השלנו, מינוס סדרת הטלוויזיה הזו, ומינוס סדרת הטלוויזיה השניה גם כן". דווקא ההתייחסות האינטרטקסטואלית כל כך של קרוס-אובר בין שתי סדרות דורשת מאיתנו "אנטי-אינטרטקסטואליות".^[4]

עד כמה אנטי-אינטרטקסטואלית נפוצה בתרבות הפופולרית שלנו? האם ישנם מצבים אחרים שדורשים מאיתנו התאמה לאחור שכזו של הפרשנות שלנו את העולם שבטקסט? והאם רק לי ה"נקע" שגורמת אנטי-אינטרטקסטואליות הרבה פחות נוח לעיכול מאשר ה"נקע" של סדרות מד"ב או פנטזיה שמתרחשות "בעולם שלנו"?

1. למי שלא מצוי בז'רגון, נבהיר רק שטקסט מתייחס לכל צורה של תקשורת, כולל סרט, תמונה, שיחה וכיו"ב. [↩]
2. ולפעמים לא – ב"מועדון קרב" אפשר לראות התייחסויות מפורשות לסרטים אחרים של בראד פיט ואדוורד נורטון. אבל גם פה, אנחנו "שוכחים" שמי שהדמויות שאנחנו רואים נראות בדיוק כמו השחקנים בסרטים האחרים הללו. [↩]
3. מיני סדרה? טרילוגיה? בסופו של דבר, מדובר ב"סדרה" בת שלושה פרקים כשכל פרק בן שעה וחצי. אם היו מקרינים את זה בקולנוע במקום בטלוויזיה, זו הייתה טרילוגיה. [↩]
4. להבדיל, כאשר ספין-אוף מתחיל עם הופעות אורח של סדרת המקור, אין תחושה כזו, מכיוון שהעולם נבנה מתכתחילה ככזה שבו סדרת המקור אינה קיימת, ועם זה קל לנו להסתדר. [↩]