לא שומעים!

שלום בוגוסלבסקי^[1] כותב בגנות המתקפה על זכויות התלמיד, וטוען שהבעיה היא לא שלתלמידים יש יותר מדי זכויות, אלא שאין מספיק זכויות – הרעיון שהציב את ה"ילד במרכז" השאיר יותר מדי גורמים אחרים נטולי זכויות – למשל המורה, או הילדים האחרים בכיתה. במילים אחרות, בוגוסלבסקי מזכיר לנו שזכויות אינן מתקיימות היכן שאין אינטראקציה, ולכן לא יכולות להיות זכויות אלא בהקשר של מפגש בין שני צדדים (ילד/מורה, או ילד/ילד), שלשניהם יש זכויות.

והוא בהחלט צודק בניתוח הבעיה, אבל אני חושב שהוא שוגה בהצעה שהוא מציע לתיקונה.

במקום לבטל את חוק זכויות התלמיד, כמו שגורסת למשל ח"כ עינת ווילף, צריך להוסיף לו את חוק זכויות המורה.

ראשית, כדאי להזכיר שלפחות מאז 2004 החוק מתייחס לא רק לכבוד התלמיד, אלא גם לכבוד המורה ו"צוות המוסד החינוכי". כך שלכאורה לפחות, התיקון שהוא מציע כבר בוצע, והבעיה היא בעיה תודעתית בלבד.

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שחוק זכויות התלמיד נובע מתפיסה מעוותת של רעיון הזכות, או לכל הפחות מתוך נסיון נואל לחפות על פגמיה של החוקה הישראלית הבלתי שלמה. לתלמידים אין זכויות מעצם היותם תלמידים. לבני אדם יש זכויות, והזכויות הללו חלות גם על תלמידים – שהרי, לפחות עד כמה שידיעתי משגת, גם הם נופלים תחת ההגדרה של "בני אדם", חרף עדויות מפריכות למכביר. חוק זכויות התלמיד, לפיכך, היה מיותר לגמרי במדינה שבה זכויות האדם מוגנות ומעוגנות בחוק. אלא שפתרון הלקונה הזו בדרך של טלאי על טלאי, היינו הוספת זכויות פרטניות לכל מגזר ומגזר, הוא פתרון שמייצר דרגות שונות של זכויות בין אזרחים שאמורים להיות שווים. שהרי אחרי "חוק זכויות התלמיד" ו"חוק זכויות המורה" נזדקק גם ל"חוק זכויות המנהל" מחד ול"חוק זכויות ההורה" מאידך, ומדוע לא "חוק זכויות הסטודנט"? ומה עם "חוק זכויות בן-הנוער"?^[2]

אין ספק שישנן אוכלוסיות חלשות שזכאיות להגנות מוגברות מאת ומפני המדינה. ילדים הם אוכלוסיה כזו. אבל הגנה אין משמעה זכות, ובוודאי שלא זכות יתר, אלא בדיוק זאת – הגנה מפני שרירות לב ופגיעה שמנצלת את חולשתו של הילד. במילים אחרות, לילדים אין זכויות מיוחדות, אלא שלמבוגרים שבאים במגע עם ילדים יש חובות מיוחדות שאינן חלות על המפגש בין שני מבוגרים שווי מעמד.

את חוק זכויות התלמיד יש לבטל לאלתר ולהחליפו במסמך שנובע מתוך המערכת עצמה – אמנה חברתית של מערכת החינוך. אמנה שכזו תעגן את המחויבות ההדדית של מורים ותלמידים לא בשיח תלוש של זכויות כאילו אוניברסליות, אלא בתוך ההקשר הקונקרטי של מטרות המוסד החינוכי. לאמנה כזו לא יהיה תוקף של חוק שמחייב את מערכת המשפט – זו תמשיך ותשפוט במקרים הרלוונטיים על פי עקרונות אוניברסליים באמת שמוגדרים בחלקי החוקה שכן יש לנו. אבל האמנה כן תנחה גופים כמו-שיפוטיים בתוך מערכת החינוך פנימה, כמו ועדות שימוע וערעורים. במצב כזה, עבודת הועדה לא תתרכז עוד בשאלה "האם נפגעה זכותו של התלמיד" באופן אבסולוטי, אלא האם הפגיעה היא מידתית ביחס להשפעה של מעשי הילד עצמו על יכולתו של המוסד לקיים את מטרותיו המרכזיות. אמנה כזו, ולא "חוקי זכויות", תבסס בדיוק את מה שבוגוסלבסקי ביקש לבסס – את הזכויות ההדדיות של האנשים העושים את ימיהם במערכת החינוך, בהקשר של האינטראקציה ביניהם.

–

לא לגמרי קשור: לימור לבנת תקפה היום את השחקנים שמבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל (ודוק – הם מחרימים את המקום, לא את יושביו. אלו מוזמנים תמיד לחזות בהצגות בתאטראות בישראל פנימה, בניגוד למה שלבנת עצמה טוענת):

העובדה שאתם מערבים שיקולים פוליטיים יכולה להוביל לכך שגם אנחנו נכניס שיקולים פוליטיים ונתערב בתכנים.

מישהו צריך להעמיד את חברת הכנסת לבנת במקומה. גברת, את עובדת בשביל האזרחים, לא להפך. האזרחים יכולים לערב שיקול פוליטי במה שבא להם, ואין הדבר אומר שאת רשאית להפעיל שיקול דעת פוליטי בעסקיהם. המדינה יכולה להכריז שהיא מושכת את ידיה לחלוטין ממימון האמנות בישראל – זה יהיה מסריח, אבל לגיטימי. אבל לדרוש מהאמנות למשוך ידיה מהמבע הפוליטי, לדרוש מאמנים להפסיק להיות אנשים פוליטיים בעת שהם עולים על במה, זה הרבה יותר גרוע מהפסקת המימון. לבנת מבקשת מהאמנות להפסיק להיות אמנות ולהתחיל להיות בידור וזהו. למרבה האירוניה, זוהי בדיוק הסיבה שהאמנות זקוקה לתמיכה כלכלית מהמדינה – משום שהיא מסרבת להיות סתם בידור, כזה שמלטף לצופים את הראש ועושה להם נעים בגב. אמנות אמורה לגרום לנו לחשוב, לדקור אותנו בלב, ולפעמים ממש לייצר בנו תחושת אי נעימות.

תגידו – אבל לבנת יוצאת כנגד פעולה שנעשתה על-ידי האמנים לא בעומדם על במה אלא כבני אדם רגילים ותוך ניצול היותם מקבלי משכורת מהמדינה^[3]. ועל כך אענה שמדינה שדורשת מהאמן להגביל את ביקורתו הפוליטית למטאפורות עמומות בתוך יצירתו האמנותית היא מדינה שאינה רוצה אמנים בקרבה. היו אמנים כאלו בהיסטוריה – בולגאקוב הוא הדוגמא החביבה עלי אישית – שיצרו יצירות אמנות נפלאות בתוך הסד הזה (פחות או יותר). אבל אלו הם יוצאי הדופן. אם המדינה רואה ערך באמנות, היא חייבת להתיר לאמנים את החרות להביע את עצמם בכל אופן שהם מוצאים לנכון, בדיוק כמו כל אדם אחר – על במות, על דפי ספרים או עמודי העיתונים, וגם על ידי סירוב להשתתף בארועי אמנות שסותרים את ערכיהם. ואם המדינה לא רואה כל ערך באמנות… נו, אז שתגיד את זה במפורש וזהו.

–

אני רוצה להודות לאנשים שהשיאו תרומה לבלוג בשבוע-שבועיים האחרונים, אפילו כשאני תרמתי לבלוג קצת פחות בתקופה הזו.

1. שבזריזות כבש לעצמו מקום כאחד הבלוגרים החשובים והמעניינים בעברית. [↩]
2. דמי כיס שלא יפחתו ממחירו של כרטיס קולנוע בשבוע ואיסור על הגבלת שעת החזרה שקודמת לשתיים בלילה? [↩]
3. הכנס כאן השוואה צינית לרבנים שהמדינה מעסיקה גם כשהם עוסקים בכל עת בחתירה תחת עקרונותיה הדמוקרטיים. [↩]

חזרתי מטיול עם המשפחה וההורים לחופיו הדרומיים של הג'ורג'יאן ביי (המפרץ הג'ורג'יאני?), חלק מאגם הורון. פרט מתמונה אחת מתוך אינספור תמונות מרהיבות שצולמו במהלך הטיול אפשר לראות עכשיו בראש הבלוג (כמו גם את השינוי הבלתי נמנע של הטאגליין של הבלוג). אם מישהו צריך המלצות על מסעדות מצויינות (ובית קפה זוועתי אחד) באזור אוון סאונד ו/או מיפורד, שיבקש.

—

בלי קשר, הנה קטע מתוך ספר שקראתי היום. הספר נקרא The Emergence of Binational Israel, בעריכת אילן פלג ואופירה סליקטר. הקטע הוא מתוך המאמר המסכם, מאת אילן פלג, Epilogue: The Future of Binational Israel – Beyond the Winter of Discontent.

If Israel remains a binational society without becoming a binational polity its future could be put in jeopardy. Inevitably there will be growing tension between a fastly shrinking Jewish majority and an equally fastly growing Arab minority, tension accompanied by ocassional terrorist attacks, flare-ups along the borders, and severe criticism of Israel from the world public opinion. The binational reality would likely turn Israel into an increasingly conflict-ridden society, less liberal, tolerant and democratic.

Above all, binationalism could strengthen Israeli psychological complexes – along with Arab complexes – making a peaceful resolution of the conflict even less likely. Since continued Israeli control over the territories will necessarily result in harsh criticism from the rest of the world, it will reinforce the sense of many Israelis that Israel is once again alone in a hostile world… The particularist camp in Israel would be strengthened if the occupation continues. Coercive binationalism is a Gordian knot which ought to be cut in a painful operation; if the knot is not severed, it will become increasingly tight until it may choke everyone involved.

A future, Israeli binationalist state will probably be characterized by increasingly severe waves of internally generated violence, a protracted civil war of a sort with lows and ebbs … a low-intensity conflict where the front is nowhere and everywhere… On the one side of the uncertain fence in this internal conflict will be a popular army, the IDF … now with an increasingly controversial role. In a future, protracted conflict with the civilian population on the West Bank and Gaza Strip soldiers and officers of the IDF will have more intense moral doubts, feelings that must filter into the Israeli society as a whole…

If the Israeli political leadership will be determined to keep the control over the territories at any cost, it will have to adopt Draconian means. The [Shin Bet]… will have to intensify its actions… it may be decided to use heavily the Border Police… Yet, even [this] is unlikely, in the long run, to shield the Israeli population from the events in the territories.

…

Many Israelis and Israel's supporters will tend to deny the internal nature of the evolving conflict; as a psychological mechanism, the term "civil war" will remain unacceptable. In frustration, accusations will be aimed at the PLO, the internal and international media, and above all the "world" who refuses to understand the security imperatives imposed on Israel. These accusations would be accompanied by harsher measures, mostly measures designed to impose collective punishment on the restive Palestinian population.

…those in Israel determined to maintain control over the territories at any price are likely to find numerous explanations, excuses, and rationales in order to convince others that the conflict is easily treatable. The growing violence would be described as "passing wave" … committed by masses who have been incited by religious preachers or outside manipulators … assisted or even manufactured by internal traitors (the press, the "leftists", PLOnicks or Ashafists), and made possible by the incompetence of the leadership…

איפשהו, במקום אחר בספר שאני לא מצליח למצוא עכשיו, מתואר גם תהליך ההתנתקות של הדור הצעיר של יהודי ארה"ב ממדינת ישראל, בצורה שדומה להפליא למה שאפשר לראות ממש כיום.

הספר יצא לאור ב-1989.

בעקבות הנתונים שהבאתי בפוסט הקודם לגבי מספר היהודים האורתודוכסים בארה"ב, עלתה בי תהייה: האם המספרים המדהימים הללו על נטישת היהדות האורתודוכסית בארה"ב מתרגמים לנטישה של החרדיות בישראל? בישראל, כמובן, אי אפשר לעזוב את האורתודוכסיה, ולמיטב ידיעתי אין תנועה משמעותית מהכיוון החרדי לכיוון הדתי-לאומי (אם כבר, אז להפך). התנועה הכי סבירה היא מהחרדיות לחילוניות. כולנו מכירים את תופעת החזרה בתשובה, אבל הרבה פחות מדברים על חזרה בשאלה. למעשה, אין שום נתונים קונקרטיים לגבי התופעה הזו. באתר של עמותת דרור, שעוסקת בסיוע ליוצאים בשאלה, למשל, אין נתונים כאלו, עד כמה שהצלחתי למצוא. בוויקיפדיה מופיעה הפסקה הבאה לגבי "היקף התופעה":

בימינו נוהגים להבדיל בין הציבור הדתי לאומי לבין הציבור החרדי בהערכת היקף התופעה. הסוציולוג פרופ' מוטי בר לב העריך שכחמישית מבוגרי החינוך הדתי לאומי יוצאים בשאלה, ואילו אחרים מעריכים שמדובר על רבע מהבוגרים. מספרים אלו מתייחסים רק למשפחות המשתייכות לציבור הדתי לאומי ולא לציבור המסורתי. על פי סקר שפורסם בעיתון ידיעות אחרונות, עד לאחרונה הייתה מגמת ההתרחקות מהדת חזקה בקרב הציבור הישראלי ממגמת ההתקרבות אליה. קשה להסיק מנתון זה לגבי היציאה בשאלה – הקצנה לכיוון החילוני אצל נשאלים שמלכתחילה באו מבתים שאינם שומרי מצוות אינה נחשבת יציאה בשאלה. לגבי הציבור החרדי, קשה יותר לקבל הערכות על היקף בתופעה מכיוון שהעוסקים בעניין אינם מפרסמים נתונים. יחיאל יעקובסון, העוסק במניעת יציאה בשאלה בקרב הציבור החרדי, מסרב למסור נתונים של מספרי הנוטשים את הדת אולם מציין שמדובר על מספרים גדולים בהרבה ממה שנוטים אנשים בחברה החרדית לחשוב.

מצד שני, אחת לכמה זמן מופיעים נתונים בתקשורת על, למשל, אחוז הילדים החרדים במערכת החינוך. כתבה אחת כזו, למשל, מנתה 27% מילדי כיתות א' כמשתייכים לזרם החרדי. זאת, כאשר אחוז החרדים בכלל האוכלוסיה מוערך בכעשרה אחוזים. אותה כתבה מציינת כי משנת 1990 עד 2008 הוכפל אחוז החרדים בחברה מחמישה לעשרה. נתון דומה ניתן בהרצאה הזו, שמעריך כי האוכלוסיה החרדית מכפילה עצמה כל 22 שנה.

כמדען מדינה, משהו נראה לי מאוד מסריח בנתונים הללו – אוכלוסיה כמו האוכלוסיה החרדית, שמצביעה באופן פחות או יותר אחיד, והכפילה את עצמה בין 1990 ל-2008, היינו מצפים שנוכל לראות הכפלה דומה של כוחה האלקטורלי. הנתונים, עם זאת, מפריכים זאת בעליל.

נסתכל על אחוזי הצבעה ליהדות התורה בין השנים 1992 ל-2009. כדאי להסביר קודם את הבחירה. יהדות התורה היא מפלגה הומוגנית בקהל המצביעים שלה. בניגוד לש"ס, יהדות התורה לא מושכת מצביעים מחוץ לקהל היעד החרדי-אשכנזי שלה, כך שמעקב אחר דפוסי ההצבעה עבורה נותן תמונה אמינה למדי של אחוז המשתייכים לקבוצת היעד הזו. שנת 1992 נבחרה משום שזו השנה הראשונה שיהדות התורה התמודדה כמפלגה אחת. לפני כן, התמודדו שתי מפלגות – דגל התורה ואגודת ישראל. למרבה האירוניה, האיחוד בין המפלגות דווקא הביא לירידה משמעותית בהישגים האלקטורליים של הקבוצה החרדית אשכנזית (ב-1988 זכו שתי המפלגות יחדיו לשבעה מנדטים. ב-1992 נפל המספר לארבעה בלבד). אין בכוונתי להכנס לתהליכים הפנימיים שהביאו לקריסה הזו, ולכן עדיף להסתפק במספרים מ-92' ל-2009 (שבין כה וכה תואמים היטב את טווח הזמן של ההערכות הקיימות). צריך לזכור, כמובן, שמדובר רק בחרדים האשכנזים. יתכן שהמצב שונה לגבי החרדים המזרחים.

ראשית נבחן את אחוז המצביעים ליהדות התורה מתוך סך המצביעים בבחירות האמורות (כל הנתונים מתוך וויקיפדיה):

1992: 3.29
1996: 3.23
1999: 3.8
2003: 4.29
2006: 4.62
2009: 4.39

אפשר לראות עליה הדרגתית אך מרשימה – כשליש בטווח של 17 שנה. לא בדיוק הכפלה כל 22 שנים, אבל עדיין לא רע. העלייה הזו גם לוותה בעליה נאה במספר המנדטים – מארבעה ב-1992 לשישה ב-2006 (ב-2009 המפלגה עמדה על סף המנדט השישי, אך לא השיגה אותו, ועודפיה עברו לש"ס). גידול של 50% בתקופה של 17 שנים. מרשים.

הבעיה היא שהנתון הזה מתעלם מכך שבאותם שנים חלה ירידה מתמשכת באחוז ההצבעה לכנסת. לעומת זאת, לפחות לפי הדיווחים, באוכלוסיה החרדית יש הצבעה מאסיבית, ולא אחת אנו שומעים על "רכבות אוויריות" של מצביעים חרדים ואפילו על "הצבעת מתים". אם נניח שאחוז ההצבעה בציבור הזה נשאר פחות או יותר יציב, יהיה נכון יותר למדוד אותו אל מול מספר בעלי זכות ההצבעה ולא סך המצביעים ממש.

1992: 2.53
1996: 2.51
1999: 2.93
2003: 2.86
2006: 2.93
2009: 2.8

למעט קפיצה אחת בין 1996 ל-1999, שגם היא עומדת רק על כ-17%, ואף אינה נשמרת לאורך זמן, חלה סטגנציה ברורה באחוז המצביעים מתוך סך בעלי זכות הבחירה. סך העלייה מ-1992 ל-2008 עומד על כ-11%. יתר על כן, דווקא העשור שבין 1999 ל-2009, זה שבמהלכו לא הייתה עליה מאסיבית לישראל, להבדיל מהעשור שקדם לו, לא חל כל שינוי באחוז המצביעים ליהדות התורה מתוך סך האוכלוסיה הבוגרת של ישראל. כל זאת, כאמור, בתקופה שבה האוכלוסיה החרדית כולה לכאורה הכפילה את גודלה.

איך יתכן הדבר? שני סוגי הסברים יכולים להיות: האחד הוא ירידה באחוזי ההצבעה בתוך האוכלוסיה החרדית, או מעבר של מצביעים חרדים למפלגות לא-חרדיות. ההסבר השני הוא נטישה מאסיבית של חרדים את הקבוצה החרדית, נטישה שמתבטאת לכל הפחות בהצבעה למפלגות אחרות, וככל הנראה גם בהתנהגויות אחרות, גם אם היא אינה מגיעה לכדי "יציאה בשאלה" מלאה. (כמובן, שני ההסברים אינם מוציאים זה את זה).

–

מספר היוצאים בשאלה מקרב החרדים הוא הסוד האפל של הקהילה החרדית בישראל. החרדים מעדיפים לספר כל הזמן על החוזרים בתשובה הרבים, ומנופפים במיני ידוענים שהחליפו את הריקנות התל-אביבית בעגלה המלאה של היהדות החרדית. החוזרים בשאלה, לעומתם, אינם זוכים לתמיכה מהאוכלוסיה החילונית, ובוודאי שלא בכבוד ויקר. לפעמים נדמה כי היחס לחוזרים בשאלה הוא כאל החלשים שלא הצליחו להתמודד עם הקושי ונפלו לצד הדרך, משל לא היו אנשים שמאסו בדת מאובנת וקיצונית אלא מיועדים לסיירת שנפלו בגיבוש בגלל חולשתם.

אבל הם שם, והם רבים. טוב יעשו חילוני ישראל אם יתנו יד ותמיכה באותם חוזרים בשאלה, יתגאו בהם ובהישגיהם ויציגו אותם לראווה. יש סיבה טובה לחשוב שככל שיותר חרדים יראו ביציאה בשאלה אופציה שתקנה להם חיים מכובדים וטובים, כך רבים יותר מהם ינטשו את דרך החיים לתוכה נולדו. העובדה שהציבור החרדי רק הולך ומקצין את בדלנותו מהחוויה הכלל-ישראלית מצביעה על כך שהם חשים באיום. הגיע הזמן להגביר את הלחץ מהצד שלנו.

–

עוד בנושא קרוב, כדאי לקרוא אצל יוסי גורביץ על החלטת הממשלה לבטל את חובת הגיוס לבחורי ישיבה, והצדדים הטובים של החלטה כזו, שלבטח תעורר מחאה אצל רבים.

–

תודה לכל מי שהרים תרומה ביממה האחרונה. אפרופו, הוספתי אפשרות לתרום בשקלים במקום בדולרים קנדיים, למי שמעדיף.

עצוב לגלות שלא פצצת אטום אלא דווקא פלורליזם ופתיחות עלולים לעשות בסופו של דבר "את העבודה" עבור אויבנו.

כך כותבת טלי פרקש בטמקא על הארוע הנורא, "טרגדיה אמיתית," "עוד צעד בדרך לירידתו של העם היהודי מעל בימת ההיסטוריה" – חתונתה של צ'לסי קלינטון, שיקסע מבית טוב, ליהודי כשר. ומדוע כה נורא הוא הארוע? משום שילדי המתבוללים, טוענת פרקש, מאבדים כל קשר ליהדות. עכשיו, יש לי בעיה עם הטיעון הזה. הבעיה היא אותה בעיה שיש בכל הערבוב השעטנזי הזה בין ההתייחסות ליהדות כדת והיהדות כלאום. אם היהדות היא לאום ככל שאר הלאומים, אזי אין שום בעיה לאדם להיות חצי-יהודי-חצי-אירי, בדיוק כפי שהוא יכול להיות חצי-צרפתי-חצי-איטלקי. למעשה, הרבה מאוד אנשים בארה"ב מגדירים עצמם בדיוק בצורה כזו – חצי יהודים חצי משהו אחר. (בארה"ב הקבוצה "יהודים" מוגדרת כדת ולא כקבוצה אתנית, ולכן אי אפשר לבחון את הנושא באמצעות המפקד שלהם, אבל הנתונים בקנדה, למשל, מצביעים על כך שיש יותר אנשים שכוללים את הקבוצה האתנית "יהודי" כאחת מכמה תשובות, מאשר כאלו שמגדירים עצמם רק כיהודים). וכך אפשר לחגוג גם את יום פטריק הקדוש וגם את פסח – אין סתירה בין השניים כפולקלור לאומי. ובין כה וכה, אם היהדות היא רק דת, אז לא ברור מה הביג דיל בכך שאדם שבבירור לא מעניינת אותו הדת שלו (אחרי הכל, הדת אוסרת על נישואין עם אשה שלא התגיירה – אם הוא מסכים לכך, כנראה שלא אכפת לו) לא נשמע להוראות הדת הזו, ולא ברור איך מעשה החתונה הוא זה שמביא כלייה על הקבוצה, ולא העובדה הפשוטה יותר שהקבוצה לא מעניינת חלק הולך וגדל מחבריה-לכאורה.

פרקש גם מביאה נתונים לגבי שקיעתה של האוכלוסיה היהודית בארה"ב. הנתונים שהיא מציגה מטעים. לטענתה,

מתוך 5.5 מיליון יהודים אמריקנים בשנות הארבעים הצליחה הקהילה כעבור חמישים שנות התפתחות, להישאר בקושי רב עם מספר זהה בשנת 1990. כיום, המספרים כבר צנחו ל- 5.2 ודמוגרפים מעריכים כי בקצב הנוכחי עד שנת 2020 ההתבוללות תיגמר בהכחדה לאומית. למעט "שמורות יהודים", בעיקר באזור החוף המזרחי.

אבל המספרים הללו מציגים מציאות שונה ממה שפרקש מנסה לטעון. על פי מאמר של הדמוגרף סרג'יו דלה-פרגולה (משנת 2000) בשנת 1990 החלוקה בין היהודים הבוגרים בארה"ב הייתה 23 אחוזים אורתודוכסים, 34 קונסרבטיבים, 26 רפורמים ו-17 אחוזים אחר. עשר שנים מאוחר יותר, ב-2000, המספרים היו 6 אחוז אורתודוכסים(!), 35 אחוז קונסרבטיבים, 38 רפורמים ו-21 אחר. עיקר התנודה, על פי המחקר, נובעת מנטישה של האורתודוכסיה לטובת גרסאות מתונות יותר של היהדות (או לטובת חילונות מוחלטת, שכלולה בקטגוריה "אחר"). כלומר, בדיוק ההפך מהטענה המרומזת של פרקש לחלקם של הרפורמים בהעלמות יהדות ארה"ב – חלקם של האורתודוכסים בקרב אלו המגדירים עצמם יהודים בארה"ב הולך ופוחת בקצב שהוא לא פחות ממדהים (על פי המחקר זהו רק סופו של תהליך שהפך את האורתודוכסים מרוב מוחלט באוכלוסיה למיעוט השולי שהם מהווים כיום), בעוד שהגוף היחיד שעוצר את התנועה לכיוון החילוניות הגמורה הם בדיוק הרפורמים, שרק מגדילים את חלקם בקרב יהדות ארה"ב. היהדות, אם כן, לא נעלמת סתם כך בגלל שאנשים אפיקורסים לתאבון. היא נעלמת משום שהיהדות מאבדת את האטרקטיביות שלה בעיני מאמיניה האדוקים ביותר. מסתבר שכשמאפשרים ליהודים להשתלב בחברה שסביבם, הם עושים זאת בשמחה. מסתבר שהסיבה היחידה שהיהדות האורתודוכסית שולטת בכיפה בישראל, היא שהיא מונעת בכח את כניסתן של אלטרנטיבות.

בשורה התחתונה, עם זאת, מה שהכי מרתיע בכל הטיעון הזה של פרקש הוא בדיוק הציטוט שבו פתחתי – הרעיון שיהודי שמתחתן עם גויה בעצם עושה את העבודה עבור שונאי ישראל. ואני תוהה, האם עם שתלוי לשם קיומו בשלילתם של הפלורליזם והפתיחות, הוא עם שראוי להמשיך להתקיים? האם אין זו הוכחה ניצחת לכך שהיהדות, כסט ערכים, מנוגדת לכל מה שאנשים בעולם הדמוקרטי רואים כאידאל העליון? האם אין זו הוכחה לכך שהיהדות בגרסתה הפרקשית היא אנטיתזה לרעיונות המקודשים לאדם הליברל? אם כל מה שצריך לעשות כדי שהיהדות תקמול ותעלם הוא לאפשר ליהודים ללכת אחר ליבם, האם לא מוטב יהיה לאפשר ליהדות לעבור מן העולם?

–

אגב, למי שמתעניין, היום פרסמתי לראשונה פוסט לא-מתורגם בבלוג שלי באנגלית. הפוסט עוסק בנושאי אקדמיה וחינוך בעידן הדיגיטלי. אתם מוזמנים לקרוא, להגיב ולהפיץ, גם לחבריכם שאינם דוברי עברית.

זוכרים איך במהלך הדיון על הקמת המאגר הביומטרי, הסבירו כל תומכי המאגר כי אזרחים שומרי חוק אינם צריכים לדאוג כלל – מה כבר יש להם להסתיר? מי שמפחד, סימן שיש לו מה להסתיר, ואז למה בכלל שנקשיב לו?

העניין הוא שיש דברים שאנחנו עשויים לרצות להסתיר גם אם הם חוקיים לחלוטין. המאגר הביומטרי היה מאפשר למדינה (וכנראה שגם לגורמים אחרים, בסופו של דבר) לדעת עלי דברים אינטימיים שאינני רוצה שידעו, למרות שאי אפשר להכניס אותי לכלא עליהם. וזכותי שלא ידעו אותם.

אבל למדינה אין זכות כזו. אם המדינה עשתה דברים שלא נעים לה שידעו עליהם, זו זכותם של אזרחי המדינה לדעת על כך. למעשה – זו חובתם של האזרחים לדעת על כך, גם אם היו מעדיפים שלא לדעת. אבל איכשהו, כשזה מגיע למדינה, פתאום מתהפכות היוצרות. פתאום הרשויות דווקא רוצות לגונן על הפרטיות של המדינה, כדי שלא יוודעו לציבור פרטים לא נעימים עליה. גרוע מכך – המדינה מסתירה מידע היסטורי, על דברים שארעו לפני חמישים שנה ויותר, בדיוק בגלל שהיא חושבת שמה שיש לה להסתיר יכול להעמיד אותה בסיטואציה בעייתית מבחינת החוק הבינלאומי. לשם כך, חתם ראש הממשלה לאחרונה על תקנות שמאריכות את פרק הזמן במהלכו מוטל חיסיון על חומרי ארכיון בטחוניים ל-70 שנה, במקום 50 שנה עד כה.

והפחד הזה של המדינה, צריך לגרום לנו לפחד. מאוד. כי מה לעזאזל יכול להיות כל כך גרוע עד ששישים שנה אחרי המעשה, עדיין המדינה מתביישת במעשיה? מי שעשה אותם, סביר להניח, כבר אינו בין החיים, ובין כה וכה אין זה סביר שייענש על מה שזה לא היה. אז מה יש למדינה להסתיר? ממה יש לה לפחד? איזה זוועות בצעה המדינה שכבר עדיף להשאיר את תיאורן לדמיונם של אויבי ישראל במקום לחשוף את העדויות המקוריות? איזה נזק תדמיתי יכול להגרם שגדול יותר מהנזק התדמיתי שבעצם הסתרת הארועים שקרו, למעלה מחמישים שנה אחרי?

אם מדינת ישראל נולדה בחטא – במרחץ דמים – מוטב לנו אם הדברים יצאו החוצה, כפי שאכן החל להחשף בשנים האחרונות, בעקבות פתיחת חלק מהחומר הארכיוני מראשית ימי המדינה בעשור וקצת האחרונים (ואם לא, קל וחומר שיש לחשוף את ההוכחות לכך). חלק גדול מהחומר נשאר חסוי, בניגוד לחוק, עוד לפני התיקון עליו חתם נתניהו, והגביל את יכולתם של החוקרים לבחון את הארועים. קל לטעון שהסיפורים שכן הגיעו לידינו מפי השורדים מנופחים ומשוללי יסוד, שאויבי ושונאי ישראל בודים מליבם סיפורי כזב כדי להוציא דיבתנו רעה. קצת קשה יותר להבין מדוע המדינה נמנעת מלתת לחוקרים גישה לאותם החומרים שעשויים, לכאורה, להפריך את סיפורי הבדים הללו.

קשה לי להאמין שהמדינה עשתה דברים גרועים יותר ממה שכבר מספרים עליה. אני נוטה להאמין שהרשויות השונות פשוט חושבות שאם לא ניתן גישה להוכחות קונקרטיות לכך שהדברים אכן קרו, המדינה לא תאלץ להתמודד עם ההשלכות של הארועים הללו; ושאם המדינה כן תאלץ להתמודד עם השלכותיהם של הארועים הללו, התוצאות תהיינה קטסטרופליות. המדינה, לדעתי, טועה בשני הסעיפים. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אך לא פחות חשוב מכך – ההתמודדות הישירה והישרה עם החטא היא הדרך הטובה והפשוטה ביותר לשים אותו מאחורינו ולהתקדם קדימה, בלי שנישא על גבנו חטוטרת מצחינה.

–

ואולי, כמו שצייץ מישהו, מה שבאמת מדהים בסיפור הזה הוא שבכלל שומרים את המסמכים הללו ולא פשוט שרפו את כולם וזהו.

–

אני רוצה להודות לכל האנשים הנדיבים שתרמו לקרן הדובי, וגם לאנשים שלא תרמו בכסף, אבל הציפו אותי במילים חמות. אם אפילו בלוג אנטיפתי ומיזנטרופי כמו שלי מושך אנשים טובים כמותכם, אולי בכל זאת יש תקנה למין האנושי…

היומיים האחרונים היו די מעניינים עבורי – קיבלתי כמות נכבדת מאוד של תגובות על הרשומה האחרונה שלי, גם ישירות בבלוג וגם בבלוגים אחרים, ובאופן כללי הטקסט שלי נחשף בפני כמות חריגה של אנשים.^[1] התגובות, כולל השליליות שבהן, היו רובן ככולן מעוררות מחשבה וענייניות, וזה תמיד כיף להשתתף בדיון שבו כולם מסכימים לכבד את כל הצדדים. פעמים רבות דווקא הבלקניזציה של השמאל גורמת לנו להקלע לויכוחים כה סוערים עד שאנחנו שוכחים שכולנו באותו צד של המתרס.

בחלק מהתגובות עלו הערות שגרמו לי לחשוב שלא הייתי בהיר מספיק בניסוח המקורי שלי, אז אני רוצה לתקן מה שאפשר כעת. (אני מתנצל שאני לא זוכר למי לשייך איזו הערה, ובין כה וכה חלקן עלו מספר פעמים, אז אני פשוט אתייחס באופן כללי.)

ראשית, אני רוצה להבהיר חזור והבהר שהפעילות של המפגינים בשייח ג'ראח היא חשובה ומבורכת בעיני. אינני יכול אפילו להגיד בכנות מלאה שאילו הייתי בארץ היה לי האומץ להצטרף אליהם להפגנות, ובוודאי שלא הייתי עושה זאת לעיתים תכופות, כך שבמידה לא קטנה אני רואה אותם כטובים ממני. מטרת הרשומה שלי לא הייתה להטיל בהם דופי, וצר לי אם כך התפרשו הדברים. בראשית דברי אמרתי שהם נתקלו במצב שממנו, כנראה, לא היו יכולים לצאת ללא שום פגע. הם בחרו בחירה מסוימת. אני חושב שזו לא הבחירה הטובה ביותר, אבל גם הבחירה שאני הייתי בוחר לא הייתה מושלמת. בסופו של דבר, כמו שאמרו רבים, יש פה שאלה של איזון, ומהו האיזון הנכון זו במידה מסוימת שאלה של טעם. הרשומה שלי לא באה להכות על חזם של הפעילים ולהטיל בהם דופי. לכל היותר, ביקשתי להפנות את תשומת הלב לאופן שבו חלק מהפעילים שהשתתפו בדיון הצדיקו את הבחירה באופן שלדידי חורג הרבה מעבר לתחום הלגיטימי עבור מאבק שהוא בבסיסו ליברלי. הטרוניה שלי הייתה פחות כנגד עצם הבקשה להצניע לכת, ויותר כנגד ההצדקה שחלק מהמגיבים בדיון המקורי נתנו לה, בדמות מוסר רלטיוויסטי או יצירת היררכיה של זכויות שבה הזכות הלאומית עליונה על זכותה של האשה (כמו גם זכותו של הגבר) על גופה שלה ועל האופן בו תציג אותו בציבור.

כמו כן, ראוי להדגיש, כמובן, שלא כל הפעילים תמכו בבקשה – התגובות שציטטתי ברשומה המקורית שלי, כמובן, הגיעו מתוך דיון פנימי בקרב הפעילים, ומן הסתם היו שם גם כאלו שאחזו בדעה הקרובה יותר אלי.

במיוחד הצטערתי לראות אנשים שפירשו את דברי כקריאה שלא להשתתף בהפגנות. להפך – הקריאה שלי הייתה כן להשתתף בהפגנות, אך להתעלם מהבקשה הבעייתית ולבוא בלבוש הנוח ביותר עבור הפעיל/ה. הקריאה שלי היא ליצור הפרדה מוחלטת בין המאבקים ולא להכפיף אחד לאחר. אלי גרייצר קישר באחת התגובות לכתבה על ניסיון אונס של פעילת שלום אמריקאית שהושתק כדי שלא לפגוע במאבק הלאומי הפלסטיני. אחרים דיברו על הטרדות מיניות להן זוכות הפעילות היהודיות שמגיעות לשכונה, ו"חוסר הבנה" מצד הגברים הפלסטינים שחושבים שאשה "משוחררת" היא גם "זורמת". לכך אין להסכין. זאת יש להציב כדרישה ברורה לפלסטינים, בלי קשר בכלל למאבק המשותף: רסנו את עצמכם. הכירו בזכותן של נשים על גופן. אין לוותר על עקרונות בסיסיים כאלו בשם אף מאבק. לא מדובר פה בהיררכיה. אין זאת שהגופיה חשובה מסיום הכיבוש, אלא שהם כרוכים אלו באלו. סיום הכיבוש יהיה בכייה לדורות אם משמעותו היא שקבוצה אחת בתוך האוכלוסיה הפלסטינית תזכה לחופש, בעוד שאחרת תדחק עמוק יותר לתוך הדיכוי.

לשאלה התרבותית – אינני מעמיד פנים שהלבוש המערבי הוא "נורמלי" בעוד שהלבוש הערבי הוא "סוטה" או "חריג". כל סגנון לבוש, כמובן, הוא תוצר תרבותי. יתרה על כן, אני לא אספר לכם שום דבר חדש כשאגיד שפריטים רבים בארון הבגדים הנשי המערבי הם לא פחות חלק מדיכוי נשי מאשר החיג'אב. נעלי עקב משברות-רגליים וחצאיות מיני מצרות-צעדים אינן יותר פמיניסטיות מאשר הרעלה או החצאית הארוכה. מה שחשוב כאן הוא פחות מה תלבש כל אחת, ויותר מי אומר לה מה ללבוש. ישנן נשים שמרגישות מועצמות בנעלי עקב, וישנן נשים שמרגישות מועצמות ברעלה. לא לי לשפוט אם מי מהן לוקה ב"תודעה כוזבת" או לא. השאלה היחידה שאני חושב שחייבת להשאל בכל עת היא "האם מותר לה להפסיק?" ומה הסנקציות על כך. בכל חברה תהיינה סנקציות מסויימות על לבוש חריג. כל החברות המודרניות כולן אוסרות על עירום מלא פרט למקרים ספציפיים.^[2] יש, על כן, מידה של חוסר הגינות בדרישה שהם, הפלסטינים, יתקדמו עד לנקודה שאנחנו הגענו אליה, אבל לא לדרוש מעצמנו להתקדם עד לנקודה שהיא, מבחינה תיאורטית, האידאל – כלומר, אף מגבלה על לבוש, כולל עירום מוחלט. מבחינה תיאורטית, אני חושב שהחוק לא צריך לאסור על עירום. מבחינה מעשית, לא תראו אותי מוחה על קיומו של האיסור בחוק, וסביר להניח שאם מישהו יעצר על כך שהסתובב ברחוב בעירום, אני לא ארים קול זעקה.

אז האם אני צבוע? כנראה, במידה כזו או אחרת. ובכל זאת, הנסיגה לאחור נראית לי הרבה יותר גרועה מאשר אי-ההתקדמות.

אבל האם זו נסיגה לאחור? כאן אנחנו מגיעים לנקודה שרק רמזתי אליה ברשומה שלי, והיא השאלה מהי המטרה הסופית של המאבק בשייח ג'ראח. לכולנו ברור ומקובל שהמתנחלים בשייח ג'ראח מנסים להשתלט על אזור שמאוכלס כרגע בפלסטינים ולהפוך אותו לשלהם. הם לא מבקשים להשתלב בחברה המקומית, אלא להחליפה. לאור זאת, כולנו מסכימים שהמהלך הכוחני הזה חייב להפסק והפלסטינים צריכים לקבל את בתיהם בחזרה. אך מה היה קורה אם סתם זוג יהודי היה מבקש לרכוש דירה בשכונה ולעבור אליה בלי לגרש איש מביתו ובלי להקים אף דרישה מהסביבה החדשה שלהם? האם במקרה כזה ידרשו הפעילים מאותו זוג להתפנות גם הוא? או שמא יחשבו שאין שום בעיה בכך כל עוד הכל נעשה בדרכי שלום? או, אולי, הם יחשבו שהיהודים יכולים להשאר אבל רק בתנאי שיתאימו עצמם לתרבות המקומית ויקבלו את תכתיביה?

אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, הרי שמדובר פה על פעילות לשם הפרדה – תפיסה לפיה אנחנו פועלים כדי להשיג איזשהו "אנחנו כאן והם שם". אין לי מושג אם יש כאלו בין הפעילים, אך תיאורטית הדבר יתכן, שהרי יש רבים בשמאל הישראלי שחושבים שיש לסיים את הכיבוש מיד ולאלתר, ושניתן, עם סיום הכיבוש, להתנתק לגמרי מהפלסטינים. ישנם רבים בשמאל שחושבים שאין לנו מה לחפש בכלל בקרב הפלסטינים, והשאיפה צריכה להיות רק צמצום נקודות החיכוך הפוטנציאליות בין שני העמים.

כפי שיודעים קוראים הבלוג הוותיקים, אני מתנגד לגישה הזו. אני חושב שהיא בלתי-ריאלית ובלתי-מוסרית כאחד. שתי האלטרנטיבות הנותרות, אם כן, הן חיים משותפים מתוך כבוד הדדי והכרה הדדית זה בתרבותו של זה, מבלי שנשית דרישות האחד על השני; או חיים משותפים כאשר האחד נאלץ להכפיף עצמו לדרישות האחר. במילים אחרות, הברירה היא בין חברה ליברלית כפי שהיינו רוצים שתהיה כאן, לבין יצירת חזית נוספת של מלחמת תרבות, בנוסף לזו שאנו מקיימים מול הדתיים. אם אנחנו חושבים שזה בסדר שהפלסטינים יקבעו מה מותר ומה אסור לנו, היהודים החילונים (וגם הפלסטינים החילונים, כמובן) בשטח "שלהם", אז אנחנו חייבים גם לחשוב שזה בסדר שהחרדים יקבעו לנו מה מותר ומה אסור בשטח "שלהם". אם אנחנו חושבים שזה לגיטימי לדרוש מאשה שתתלבש צנוע כדי שצעירים פלסטינים לא יטרידו אותה מינית, אנחנו צריכים לחשוב שזה לגיטימי לדרוש מאותה אשה להתלבש צנוע כשהיא עוברת בשכונה דתית כדי שלא יזרקו עליה חיתול מלוכלך.

בקצרה, השאלה היא האם אנחנו נלחמים למען עתיד משותף או לא. אם לא, אז אני אינני שותף למאבק הזה. אם כן, אז המאבק הנוכחי גם בונה את העתיד המשותף הזה, וכדאי שכבר עכשיו העתיד המשותף הזה יהיה כזה שכולנו רוצים לחיות בו. אם כל המאבק השמאלני יסתיים בכך שייצרנו לעצמנו חברה עוד יותר מסורתית, עוד יותר בלתי-ליברלית, אז יצאנו ושכרנו בהפסדנו.

–

אברהם בורג פרסם אתמול טור ב"הארץ" בו הוא קורא – חכו לזה, הנה זה בא – להקמת מפלגת שמאל חדשה. כן. אבל האמת היא שאני לא רוצה ללעוג לו. כי בעוד שרוב הקריאות בסגנון הזה מבקשות איזו מפלגת שמאל אמורפית שלא ברור במה היה תהיה שונה ממרצ חוץ מזה שתהיה לה תדמית יותר צעירה וגם, איכשהו, פחות אשכנזית, המפלגה שבורג מבקש שונה:

הגיעה שעתה של מפלגה ישראלית, יהודית-ערבית, שתחרוט על דגלה מחויבות מלאה לשוויון, בלא שמץ של אפליה וגזענות. בלי התסבוכים של מרצ ובלי המטען של חד"ש. מפלגה שתפליג הרחק מעבר לפרדיגמות הציוניות הקלסיות, המתעלמות עדיין מקיומם של ערביי ישראל. מפלגה שתדרוש שוויון מלא לכל אזרחי ישראל, לפחות כמו השוויון שאנחנו תובעים ליהודי התפוצות בכל מקומות מגוריהם.

מפלגת "שוויון ישראל", שסימנה "שי", תיאבק למען מדינה שתהיה דמוקרטית מוחלטת, וכל היתר ייהפך לאישי או קהילתי. המפלגה תתמודד עם הסתירה הפנימית, המתחסדת, של "מדינה יהודית דמוקרטית", שמשמעה הרבה דמוקרטיה ליהודים ויותר מדי לאומנות יהודית לערבים.

זאת תהיה מפלגתם של אלה המחויבים לערכי התרבות האוניוורסליים והישראליים העליונים: כבוד האדם, אהבת השלום, שאיפת החירות, צדק ושוויון.

מצביעיה ונבחריה יקבלו עליהם את הגדרת ישראל כ"מדינה שמשטרה דמוקרטי ושוויוני, והיא שייכת לכל אזרחיה וקהילותיה. מדינה שבה בחר העם היהודי לחדש את ריבונותו ובה הוא מממש את זכותו להגדרה עצמית".

בורג עדיין לא נוקט במילים הללו בדיוק, אלא מסתובב סביבן בזהירות, אבל הוא מבקש מפלגה "ציונית" שתדגול במדינת כל-אזרחיה. אני לא מחסידיו של בורג. יש משהו… מעצבן… באיש הזה. אבל הסנטימנט שהוא מביע כאן הוא כזה שאני מזדהה איתו. גם אני רוצה מפלגה כזו (אני הצעתי לקרוא לה 'צל"ש' – המפלגה הציונית לשיוויון). אין לה סיכוי, כמובן, אבל מותר לחלום. אפילו לאברום בורג מותר, ותמיד לשמח לשמוע על עוד אנשים שחולמים את אותו החלום.

–

חובה אחת קטנה אני חייב, ורציתי לתקן את המעוות. את הקישור המקורי לדיון של פעילי שייח ג'ראח קראתי בבלוג הקישורים "מה אני קוראת" של אפרת וייל. מומלץ למי שרוצה להחשף לעוד מעגל של מקורות מעניינים לקריאה.

1. מספר הכניסות ביומיים האחרונים לבדם מהווה כ-25% מסך הכניסות לבלוג בחודש האחרון. [↩]
2. למעשה, באנגליה אין איסור על עירום, אלא רק על "חשיפה מגונה", כאשר זו מוגדרת בד"כ כחשיפה שמטרתה גירוי מיני, הטרדה או משהו ממין זה. גם בקנדה החוקים פחות מגבילים מאשר מה שאנחנו רגילים לחשוב כ"נורמלי". אני מניח שגם בגרמניה וסקנדינביה ההגדרות של מה נחשב בלתי חוקי מצומצמות יותר. [↩]

פעילים שמסייעים לארגון החלק הישראלי של ההפגנות בשייח ג'ראח פרסמו לאחרונה קריאה לחבריהם למאבק להגיע להפגנות בלבוש צנוע. הפעילים, שמודעים לנפיצותה של הבקשה הזו, לא רק טרחו להבהיר ש"אף אחד לא מבקש מנשים לעטות חיג'אב" אלא אף הציגו את הבקשה כנושא בעל משמעות חשובה דווקא לקידום הפמיניזם: "רבות משותפותינו הפלסטיניות, וגם כמה משותפינו הפלסטינים הביעו חוסר נוחות בעניין הלבוש החשוף. חלקן אף נמנעות במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזו [...] נוכחותן של הפעילות הפלסטיניות בהפגנות היא דבר שאיננו מוכנות לוותר עליו". משמע: הדרישה באה מהנשים הפלסיטיניות (ולכן, לכאורה, אין מדובר בדיכוי האשה), והמטרה היא דווקא קידום ההשתתפות הפוליטית של הנשים הפלסטיניות, ולכן היא מצדיקה את הגבלת חרותן של הנשים היהודיות.

מדובר בתופעה נפוצה למדי במאבקים של השמאל: קשה להלחם למען כל המטרות הנעלות בבת אחת, וקשה לקדם את השיוויון של כולם בו בזמן. התוצאה זכתה לכינוי "קניבליזם בלקניזציה שמאלנית"^[1] – המאבק לקידום מטרה שמאלנית אחת נעשה על חשבון מטרות שמאלניות אחרות, לעיתים תוך רמיסתן ממש. הדוגמא הקיצונית ביותר לתופעה הזו היא פית"ה, ארגון זכויות בעלי החיים, שהכלי הכמעט בלעדי שלו להשגת תשומת לב ציבורית היא חיפצונן של נשים ושימוש בפורנוגרפיה רכה. חברת ההלבשה ה"אתית" והירוקה אמריקן אפארל נוקטת באותה הגישה ממש. אבל לא תמיד נמצא המאבק הפמיניסטי בצד המפסיד – הפמיניזם עצמו הואשם פעמים רבות בהתנהגות דומה. כך, למשל, הואשם הפמיניזם הליברלי של הגל השני בכך שהוא דאג לזכויותיהן של נשים לבנות בנות המעמד הבינוני הגבוה בלבד, ושאת חרותן של אלו הן קנו על גבן של נשים לא-לבנות ובנות המעמדות הנמוכים יותר. המאבק בין זרמים שונים של פמיניזם בעשורים האחרונים לעיתים קרובות נסוב בדיוק סביב השאלה כיצד ניתן לקדם את שיוויון האשה כאשר אין הסכמה בין הנשים לגבי משמעותו של שיוויון כזה, שכן מה שחלקן רואות כהשפלה ודיכוי (שלא לומר "תודעה כוזבת"), אחרות רואות כחלק מעיקרי אמונתן, תרבותן והגדרתן העצמית כנשים.

כעת פעילי ופעילות שייח ג'ראח עומדים בדיוק על קו השבר הזה ומנסים לנווט את דרכם בשלום, אך אני אופתע מאוד אם הם יצאו מהקרב הזה ללא פגע.  השאלה היא האם אפשר לא לבחור – האם אפשר לפעול גם לקידום עניינם של הפלסטינים (שעל פי הדיווח לפחות חלקם אינם מקבלים את הדרישה הליברלית לחרות מלאה לנשים) וגם לקידום ושמירת חירותן של הנשים? או שמא חייבים לבחור? ואם חייבים לבחור, איך בוחרים?

נכון לעכשיו, הפעילים בחרו להגביל (גם אם במידה מצומצמת) את חירותן של הנשים היהודיות הבאות להפגין למען המטרה המשותפת של כולם. אמנם בהודעה המקורית, המנוסחת בקפידה, לא נאמר כך, אך בתגובות עלה די מהר הטיעון של "אפשר לחשוב" ו"איך אפשר להשוות" בין הפגיעה המהותית והמתמשכת בפלסטינים לבין הפגיעה השטחית וחסרת המשמעות לכאורה בנשים. "זכות ערביי ירושליים לשיוויון בפני החוק, ולאי גרוש מבתיהם, חשובה בעיני מונים רבים על זכותי ללבוש מכנסיים קצרים," כותבת שירה, לדוגמא. אבל אם שירה מנסה להציג כאילו הפגיעה כאן היא רק בה עצמה (ולכן זכותה למחול על כבודה), הגדיל לעשות מני ונגע בנקודה הבעייתית ביותר: "צריך לבחור את המאבקים החשובים כרגע. והמאבק נגד ההתנחלות בשייח ג'ראח עומד במקום גבוה יותר מבחינתי בסדר העדיפויות מאשר הדאגה לזכויות נשים בחברה הפלסטינית." נכון אמר מני – הכניעה לתכתיב כאן משמעה ויתור על המאבק למען שיוויון בתוך הקבוצה הפלסטינית, ולא רק ויתור רגעי של הנשים היהודיות על איזו נוחיות כלשהי. וגם על זה הוא מוכן לוותר. ואיך אפשר בלי מילת ה-ק' — "התפישה שבאנו לעזור או שהלבוש או ההתנהלות שלנו נאורה או נכונה יותר היא קולוניאליסטית מיסודה. אני לא הגורם המחנך" (אלונה). עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

ולמה, בעצם, שלא נהיה גורם מחנך? השמאל מנסה לחנך את כולם, מדוע לא את אותם פלסטינים שנהנים מסיועם? הרי דווקא אותם פלסטינים נמצאים כעת בעמדה הטובה ביותר כדי להכיר בצדק שבערכים השמאלניים. אם נחכה עד שתושג המטרה ורק אז נסתובב ונתחיל לנסות להרצות להם על שיוויון מגדרי, זה יהיה מאוחר מדי – החירות שהושגה במאבק תזרום כולה לידי הגברים בקבוצה, והנשים תוותרנה מחוסרות קול להאבק על שיוויונן. דווקא סיטואציות כמו זו הנוכחית יוצרות הזדמנות פז להשוואת תנאיהן של הנשים לגברים. מאז ומתמיד רגעים של מאבק היו רגעים שבהן הנשים הורשו לתפוס עמדות כוח שלא ניתנו להן בזמנים שלווים יותר, ואם הן לא ניצלו את הרגעים הללו כדי למסד את מקומן החדש בחברה, הן איבדו אותו. כך היה במלחמת העולם הראשונה כאשר נשים נקראו אל הדגל, ובעקבות זאת הצליחו להשיג זכויות פוליטיות וחברתיות במקומות רבים שנשארו עימן גם אחרי המלחמה. (אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שהדמוקרטיה האחרונה בעולם שנתנה זכות הצבעה לנשים הייתה שוויץ…) אפילו הכתומים שנאבקו כנגד ההתנתקות נאלצו לתת עדיפות למאבק הפוליטי שלהם על פני רצונם בדיכוי בנותיהם, והן הורשו להשתתף בהפגנות חרף האפשרות למה בעיניהם הוא מגע בלתי צנוע בינן לבין חיילים ושוטרים. אינני מכיר את הציבור הדתי-לאומי כדי לדעת איזה השלכות ארוכות טווח, אם בכלל, היו למאבק הזה על מעמדן של נשים בחברה הזו, אך לא אופתע אם מתחת לפני השטח רותחת שם מנהיגות נשית.

זהו רגע בו אפשר לבוא אל הפלסטינים עם אמירה ברורה: אנחנו נהיה לצידכם, כי אנחנו רוצים להפסיק את הדיכוי, אך לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא. אם אתם רוצים את הסיכוי הנוכחי להשיג את חרותכם, אתם חייבים לתת גם לנשותיכם את חירותן. אי אפשר להלחם באמת בדיכוי אחד על-ידי חיזוקו של דיכוי אחר. התנגדותו של השמאל לדיכוי נובעת מתוך ראיית עולם כוללת, וכל דבר בה קשור בכל דבר אחר. לא ניתן להשתמש בלשון ליברלית בעבור הסרת עול הדיכוי מהעם הפלסטיני, אך להמנע מהלשון הזו בבואנו לתאר את דיכויה של האשה הפלסטינית (או היהודית, למעשה – זה לא כאילו המאבק הפמיניסטי בקרב יהודי ישראל הושלם זה מכבר).

הרציונל של אנשים דוגמת יצחק לאור או אותה אלונה שצוטטה לעיל, שיכולים מצד אחד להתנגד נחרצות לדיכויו של העם הפלסטיני ומאידך לא לראות כל בעיה בדיכויין של נשים כאלו או אחרות, אינו ברור לי כלל. אינני מבין איזו השקפת עולם קוהרנטית יכולה ליצור שילוב מוזר שכזה. צורת החשיבה היחידה שיכולה להוביל לכך, עד כמה שאני רואה, היא פעילות פוליטית לשם מירוק המצפון, על ידי אלו שקונים את התאוריה שהכיבוש ורק הכיבוש הוא מקורו של כל הרוע, ואין בילתו.

אך מירוק המצפון אינו אידאולוגיה. המלחמה בכיבוש ובדיכוי צריכה לנבוע מתוך ניתוח המציאות ומתוך השקפת עולם קוהרנטית. נכון לעכשיו, וחרף העבודה החשובה והכוונות הבאמת טובות של מארגני ופעילי שייח ג'ראח, ההחלטה שלהם בנוגע לדרישת הלבוש הצנוע מהמפגינים מצביעה על כך ששני האלמנטים הללו לוקים אצלם בחסר.

1. משום מה זכרתי שהשתמשו במונח קניבליזם. חיפוש בגוגל, לעומת זאת, העלה שהמונח שהתכוונתי אליו היה בלקניזציה שמאלנית. אני לא בטוח שקניבליזם שמאלני אינו מונח מוצלח יותר. נו, שויין. [↩]

בקרב חוקרי החברה בישראל, וכן במעגלים רחבים יותר, מתרבים בעת האחרונה הדיונים על החופש האקדמי, משמעותו וגבולותיו. הדיון בגלגולו הנוכחי הוצת על-ידי פעילותה של תנועת (הימין) "אם תרצו" כנגד מרצים בעלי עמדות ביקורתיות כלפי ישראל, שזוכה לתמיכה ממשלתית. אך הוא בהחלט אינו מוגבל למתקפות שמגיעות מימין לשמאל. כך לאחרונה נתבשרנו על פיטוריו של המרצה ירוחם לויט מאוניברסיטת בן-גוריון בעקבות התבטאויות שלו על הומוסקסואלים שהושמעו במהלך שיעור באתיקה רפואית, החלטה שנתקלה, ובצדק, בביקורת על הפגיעה בחופש האקדמי של פרופ' לויט.

ישנן שתי הגנות מקבילות ובו-זמניות לחופש האקדמי. האחת היא תועלתנית, והאחרת מהותית. ההגנה התועלתנית קובעת פשוט כי לא ניתן לקיים מחקר מדעי אפקטיבי אם החוקרים נדרשים להגביל את מסקנותיהם על פי הנחיות חיצוניות כלשהן. חוקר במדע המדינה שמגיע למסקנה כי יש פגמים מהותיים בשיטת המשטר המתקיימת במדינתנו חייב לדווח על כך לעמיתיו ולציבור הרחב, כך שממצאיו יוכלו להגיע לדיון ואז או שיוכח כי הם שגויים או שיוכח שיש לפעול על פיהם. בכל מקרה, מובן כי טובת הכלל דורשת דיון פומבי בחופשי בממצאים גם כאשר אלו אינם נעימים לקבוצה כלשהי באוכלוסיה, כולל האליטה או קבוצת הרוב בחברה. הדברים נכונים בה במידה גם מחוץ לפקולטה למדעי החברה. מוכרת לרבים הדוגמא של "המדע הסובייטי" שבשם עקרונות אידאולוגיים מנע, למשל, ממדע הביולוגיה בברית המועצות להתקדם במשך שנים רבות, וזאת תוך פגיעה חברתית וכלכלית עצומה. באותה מידה התערבות של ממסד דתי במחקר המדעי יכולה להביא לתוצאות הרסניות.

תומאס קוהן מוכר כמי שפיתח פילוסופיה של המדע שמציגה אותו כתהליך חברתי. הגם שקוהן עצמו ניסח את הדברים כביקורת על השיטה המדעית, אין חובה להתייחס אליהם כביקורת קטלנית. הכרה במגבלות המדע חשובה גם לפוזיטיביסטים ביננו – אלו שמאמינים שישנה אמת שם בחוץ, וניתן להשיגה באמצעות התבונה האנושית. מכיוון שהתפתחות המדע היא תהליך חברתי, ומכיוון ששום הכרעה לעולם אינה נחרצת וגמורה, חשוב תמיד לאפשר לבעלי דעות מיעוט – ואפילו דעות מיעוט שנידונו כבר והופרכו, לדוגמת עמדותיו של לויט באשר להומוסקסואלים – להביע את עמדותיהם בחופשיות ובלי חשש, משום שכך נכפה על המדע להמשיך ולהתקדם בכל עת, להביא עוד עדויות ועוד הוכחות ולשקול מחדש הכרעות שכבר התבצעו.

אך עולה מנגד השאלה האם אין שום מגבלה לחופש האקדמי. האם בשם קידום המדע אפשר להכשיר כל שרץ? אין ספק כי ישנם דברים שנעשו בשם החופש האקדמי שהקשר בינם לבין התועלת שבחופש האקדמי. כך, למשל, ביקר מבקר המדינה את ועד ראשי האוניברסיטאות על שניצל את אדרת החופש האקדמי כדי להמנע מיישום חוק המכרזים באשר לפעילות המשקית-כלכלית שלהם, דוגמת העסקת צוות גננים או שירותי הסעדה. ספק אם אפשר להגן אידאולוגית על מתן משמעות כה מרחיקת לכת למושג.

אך מצד שני, מגבילי החופש האקדמי אינם מתייחסים רק לעניינים כגון אלה. להפך, עיקר עיסוקם הוא בדיוק בדרישה להשית עונשים על מי שמביעים עמדות שאינן מקובלות עליהם. כך, לדוגמא, כותב רונן שובל מ"אם תרצו" במאמר בעיתון הארץ:

האם נכון הוא שחברי סגל אקדמי, שהם בעלי עניין מובהקים, הם שיתחמו את גבולותיו של "החופש האקדמי", או ליתר דיוק יקבעו שבשם ה"חופש" הזה הכל מותר? האם לציבור, לשר החינוך ולארגונים לא ממשלתיים אין זכות להשתתף בתחימת גבולותיו של "החופש האקדמי"? האם עצם העלאת השאלה היא בגדר סתימת פיות וציד מכשפות? ואולי דווקא צעקות ה"מקארתיזם" הן הניסיון לסתום פיות?

האם חבר סגל אקדמי רשאי לקרוא להחרמת המוסד שבו הוא עובד ולצפות שלא יינקטו נגדו סנקציות? האם אפשר לקבל מצב שבו עשרות עצומות אנטי ישראליות המעודדות חרם כלכלי, תרבותי ואקדמאי על ישראל יצאו משערי אוניברסיטאות הממומנות מהמסים של כולנו?

כל הפעולות המצויינות כאן הן פעולות של התבטאות, וכל הדרישות למעורבות הן דרישות לסנקציות כנגד הבעת עמדות. יש, אם כן, לשאול האם באמת אין שום גבולות לחופש האקדמי של חוקרים להביע את עמדותיהם.

וכאן אנחנו מגיעים להגנה המהותית על החופש האקדמי: אין חוק במדינת ישראל (עדיין, יש להוסיף; וגם: תודה לאל) האוסר על קריאה להחרמת מוסדות כלשהם, ואף לא כזה האוסר על חתימה על עצומות המעודדות חרם כלכלי או אחר על ישראל. אין גם חוק האוסר על קריאה לביטול הסכמי השלום עם מצרים או לכיבוש מחדש של עזה, או לניתוק קשרים עם תורכיה. אין אפילו חוק, עד כמה שידיעתי המשפטית המוגבלת מגעת, האוסר על חתימה על עצומה שקוראת למתן חנינה אוטומטית לכל חייל שמואשם בפגיעה בחפים מפשע במהלך פעילות מבצעית. כל אלו ורבים אחרים מוגנים על-ידי חופש הדיבור הנתון לכל אזרח במדינה דמוקרטית. החופש האקדמי כמוהו כחופש העיתונות וכמו החסינות המהותית הניתנת לחברי הכנסת: במצב אידיאלי, אף אחד מהם אינו מוסיף ולו גרם אחד של זכויות לאקדמאים, לעיתונאים או לחברי הכנסת על פני כל אזרח רגיל. אלא שהמחוקק – כמו גם האתוס הדמוקרטי באופן כללי – מכיר בכך שאלו מקצועות שמתוקף טבעם מועדים יותר לפורענות בכל הנוגע להתערבות המדינה לשם צמצום חופש הדיבור שלהם, ולכן מושם דגש על חירותם של אלו מחד, וחירותם של המדינה להגבילם מוגבלת עוד יותר מאידך. אין לפגוע במרצה שקורא לחרם על ישראל^[1] פשוט משום שאין לפגוע באף אזרח שעושה כן.

החירות המודגשת לה זוכה האוניברסיטה בניהול ענייניה, דוגמת בחירת החוקרים שיצטרפו לשורותיה או חלוקת משאבים בין המחלקות השונות, נועדה בדיוק כדי לשמר את הזכות הבסיסית הזאת בסיטואציה שבה היא יותר מועדת לפגיעה. כדי לשמור על התכלית התועלתנית חובה לתת דגש עודף לתכלית המהותית בהקשר הספציפי הזה.

בעולם אידיאלי, כמובן, חופש הדיבור במלואו ישמר לכל אזרח בלי שום מגבלה, והאקדמיה צריכה ולעיתים קרובות עומדת בראש המחנה הנאבק על הגדלת חרויות האזרח של כלל האזרחים במדינה. אך מי שמערער על החופש האקדמי לשם קידום אג'נדה פוליטית רגעית צריך לזכור שבעשותו כך, הוא מערער את אחד מעמודי התווך המרכזיים של ההגנה על חופש הביטוי של הכלל. במדינה בה לא נשמר החופש האקדמי ייקל על השלטונות לפגוע גם בחירויות אחרות, ומשם קצרה הדרך לאובדן הדמוקרטיה כולה.

–

ובכל זאת אין החופש האקדמי חסר גבולות, כשם שאף חירות אחרת אינה מוגבלת – על-ידי חירותו של הזולת. המקום הרגיש ביותר עבור החופש האקדמי הוא בכיתה. שם עומד המרצה בעמדת כוח משמעותית כלפי הסטודנטים. קל להם להרגיש כאילו חופש הדיבור שלהם במסגרת הכיתה מצומצם – לעיתים, קל מדי, ובלי כל הצדקה, אך כך הוא המצב. על כן חובה על המרצה (או המתרגל) להבהיר בכל עת כי עמדות המנוגדות לעמדותיו יכולות לקבל ביטוי בכיתה. חובה על המרצה בתחום מסוים להציג נקודות מבט שהוא אינו מסכים עימן – וגם אם הוא עושה זאת באופן ביקורתי, הרי שהביקורת צריכה להיות הוגנת ומקצועית כך שהסטודנטים יוכלו עדיין לגבש עמדה בנושא מתוך ידיעה מושכלת של העובדות ולא מתוך ראייה חד-צדדית של הדיון. מובן שאל לו למרצה לפגוע בציונו של סטודנט רק משום שזה הביע עמדה מנומקת בזכות השקפה המנוגדת לזו של המרצה.

יש לומר: בכל שנותי כסטודנט, וחרף חיבתי הרבה לדווקאיות, טרם נתקלתי במצב שבו חשתי כי הציון שלי נפגע משום שהבעתי עמדה שידעתי שהיא מנוגדת לעמדת המרצה. אינני חושב כי קיימת בעיה של הגבלת חופש הדיבור של סטודנטים (גם אם לעיתים הם חשים אחרת, מתוך חששות מובנים אך לא מוצדקים) – אך חשוב להבהיר כי החופש האקדמי נתון גם להם, וכל הבעת עמדה מצד מרצה חייבת להיות מכובדת ומכבדת כלפי הסובבים אותו בכיתה. מאידך, רגישות היתר של סטודנטים רבים, נראית בעיני מיותרת. אין מקום לתלונות על "פגיעה ברגשות" כתוצאה מהצהרה כזו או אחרת של המרצה. שהרי זהו טיבו של הדיון המדעי, שאינו משים דעתו לענייני רגשות ומשובות הלב, וכל מעייניו נתונים לגילוי האמת.

–

עדכון: אפשר לקרוא עוד בנושא בדיון באתר מדעי החברה בישראל על מאמרו החדש של אמנון רובינשטיין על החופש האקדמי.

1. ולשם ההבהרה: אני מתנגד לחרם אקדמי על ישראל, או אף כל חרם אחר. [↩]

בעקבות מספר דיונים שהייתי מעורב בהם, עלה בדעתי לנסח הטייה קוגניטיבית חדשה: הטיית הרוב הדומם. בהנתן פורום אינטרנטי שגודלו אינו ידוע (למשל, פורום פומבי, או רשימת דיוור שאינה אקסקלוסיבית), כלל אצבע טוב הוא שבערך חמישה אחוז מהקוראים גם ישתתפו בדיונים. את כלל האצבע הזה לימד אותי טל כהן בהקשר של האייל הקורא, והוא שירת אותי היטב בכל הזדמנות שיצא לי לבחון אותו. מעבר למעגל המרכזי של אותם חמשת האחוזים, יש מעגל מעט גדול יותר של קוראים חצי-פסיביים – הם לא ישתתפו ישירות בדיונים, אבל הם ישלחו תגובות עידוד מחוץ לרשימה למי שהם מסכימים איתו.

אפשר להתייחס לזה כאל שני המודלים של דיון ששמעון גלבץ הגדיר בזמנו כ"גברי" לעומת "נשי" (ואני לא אכנס כאן לסוגיה המגדרית) – דיון "גברי" הוא עימותי יותר, ובנוי כתחרות בין המתדיינים (או, לעיתים קרובות יותר, מתווכחים); דיון "נשי" הוא דיון  שבנוי על בניית קונצנזוס, על חיזוק הדדי ומציאת קווי דמיון. במילים אחרות, אם בדיון ה"גברי" מתחילים מעמדות מנוגדות בתכלית ואז בתהליך של כתישה הדדית מגיעים, אולי, לעמק השווה, בדיון ה"נשי" מתחילים מיד בהסכמה, ואז מנסים לפתח אותה הלאה. כל פעם שאני מעיף מבט בפורומים שאשתי קוראת אני רואה את זה – את השורות הבלתי נגמרות של "אני כל כך מבינה אותך!" ו"כמה את צודקת!" – לא משהו שתראו אי פעם, נגיד, בבלוג הזה.

כך יוצא שבמעגל הפנימי פועלים המתדיינים בפורמט ה"גברי", בעוד שבמעגל האמצעי פועלים המתדיינים בפורמט ה"נשי" (ואל כולם עוטפת שכבה עבה מאוד של קוראים פאסיביים). הטיית הרוב הדומם נובעת מהפער שבין שלושת המעגלים הללו. במעגל הפנימי ניטש ויכוח מר בין אנשים שאוהבים להתווכח. כל אחד מהאנשים הללו נחשף, בנפרד ובהסתר, לקבוצה שלמה של "מעודדים" שתומכים בעמדות שלהם אבל לא מביעים את התמיכה הזו בפומבי. התחושה של כל משתתף, לפיכך, היא ש"הרוב הדומם" עומד לצידו ופשוט מפחד להצטרף לדיון פן יבולע לו. האמת היא שהרוב הדומם אכן דומם, וקשה להעריך מה עמדותיו, וגם המעגל האמצעי חלוק בעמדותיו.

לפעמים ההטייה הזו מתנגשת במציאות כשהצדדים השונים בויכוח הפנימי שולפים את הג'וקר של "עשרות פניות בדוא"ל פרטי" שכל אחד מהם קיבל שמוכיחות, לכאורה, את תמיכתו של הרוב הדומם בעמדותיהם. או אז נשארים שני הצדדים בפוזיציה קומית למדי זה מול זה כשהם מבינים שהתפיסה שלהם את אותו "רוב דומם" הייתה שגויה (אך גם אז, בד"כ, הם עדיין לא מודעים לעובדה שרוב הרבה יותר גדול טרם אמר את דברו לאף אחד, וגם לא צפוי להגיד).

קודם לדברים החשובים באמת: פתחתי בלוג חדש.

The pogg blog הוא בלוג באנגלית שיכיל תרגומים של פוסטים שלי מכאן שאני חושב שיכולים לעניין גם קוראים מחוץ לקבוצת קוראי העברית, ועם הזמן יכיל גם פוסטים מקוריים משלו בנושאי קנדה והדוקטורט שלי. חלק מהרציונל שלי לפתיחת בלוג באנגלית היא שבלוג כזה ייתן לי, בשאיפה, חשיפה רחבה יותר שעשויה לקדם אותי מבחינה מקצועית. כמה סיבות למה סטודנטים לתארים מתקדמים צריכים לפתוח בלוג נמצאות כאן. נראה לי שהן נכונות יותר לבלוגים באנגלית מאשר בלוגים כמו הבלוג בו אתם קוראים עכשיו.

אז אם במקרה אתם מכירים אנשים שאינם דוברי עברית ושתמיד רציתם לשלוח אותם לבלוג שלי ולא יכולתם (ואני בטוח שכולכם חיכיתם רק לרגע שבו תוכלו לשלוח את המוני מכריכם מחו"ל לבלוג שלי!), עכשיו אתם יכולים לעשות זאת.

–

כפי שסיפרתי בעבר, אני נהנה לפעמים לענות את עצמי באמצעות קריאה בעיתון הישראלי המקומי, שלום טורונטו. היום בעת שעיינתי בעיתון נתקלתי בכתבה על משלחת שנור שהגיעה לקנדה מטעם הארגון בעל השם האירוני "הקרן לעצמאות ישראל" (עצמאות כלכלית כנראה לא על סדר היום שלהם). הארגון, מעין "אם תרצו" עם פחות יחסי ציבור, דואג מאוד לעתיד הציונות ומבקש לקדם ולממן ארגונים ציוניים טובים. מי בין מקבלי התשורות של הארגון הציוני הנפלא? המכינה הקדם-צבאים ארזי הלבנון, שיושבת במעלה אפרים ובראשה עומד האיש הטוב הזה (תקציר מנהלים: "חייל שהורג אזרחים במלחמה לא צריך לעמוד לדין, אזרחי אויב הם אויב"; אגב, המכינה נמצאת גם בסכסוך משפטי בן מספר שנים עם החברה להגנת הטבע ועושה רושם שאין לה ממש את הרשיונות הדרושים כדי לפעול איפה שהיא פועלת כיום); "בית מבראשית", בראשות הרב מרדכי אלון; כמו גם ארגונים שנראים קצת יותר שפירים, כמו עמותת מורשת הגליל העליון. וגם עוד שני ארגונים, שאחד מהם הוא מה שהקפיץ אותי, והשני, נו, אותו דבר.

הארגון שהקפיץ אותי, שנציגו התלווה לנציג הקרן בביקורו בקנדה, הוא "השומר החדש". השני הוא "משמרת יש"ע" (באתר של הקרן כתוב "Yesh", אבל הלוגו בפירוש כולל גם את ה-ע' של עזה). בשני המקרים, מדובר בארגוני וויג'ילנטים: אזרחים שמנדבים עצמם למשימות שמירה. בשני המקרים הארגונים גם מייחסים לעצמם סדר יום ערכי – השומר החדש מדבר על חיזוק ערכים ציוניים, בעוד משמרת יש"ע, מהקטע הקצר שמופיע עליה באתר הקרן, עוסקת גם בפעולות חינוכיות, ב"גאולת קרקעות", ואף מתחזקת קרן לסיוע משפטי — מעניין בשביל מה. אני לא יודע מספיק על ה"משמרת", אז בואו נדבר על השומר החדש במקום.

Modern Zionism appeared on the world scene approximately 150 years ago in order to restore the Jewish people to their ancient homeland—Israel. Threatened with physical extinction whether through persecution, physical annihilation or cultural assimilation, the Zionist mission then and now continues to be the preservation of the Jewish people and the State of Israel.

הרבה יש בפסקה הקצרה הזו, שמופיעה באתר הקרן לתיאור הארגון. קשה להבין מתוכה מה עושה הארגון – אפשר לראות כאן מידה לא קטנה של היסטריה: רדיפה, השמדה, הטמעות תרבותית, שימור העם היהודי. וכל זה בשביל מה? בשביל ארגון שקם כדי לשמור על שטחים חקלאיים בנגב ובגליל מפני האיום הבדואי. גם באתר הבית של הארגון וגם בידיעה בשלום טורונטו מצויין כי הארגון פועל בשיתוף פעולה עם המשרד לבטחון פנים, ואני רק יכול לתהות איך בדיוק ריבונותה של המדינה מתחזקת (בהתאם לאחת המטרות שמציינים לעצמם חברי הארגון על פי אותו אתר) כאשר במקום שרשויות החוק תגנה על בעלי קרקעות מפני פשיעה, מועבר המונופול על שימוש באלימות לידי ארגונים אזרחיים. גם הארגון הזה, כמו משמרת יש"ע, פועל גם במישור החינוכי והערכי, לקידום "ערכים המרכיבים את זהותנו: ציונים, יהודיים, דמוקרטים."

–

יש איזושהי תנועה בציבוריות הישראלית כיום לכיוון רומנטיציזם של התקופה החלוצית. ארגונים כמו הקרן לעצמאות ישראל והשומר החדש, כמו גם "אם תרצו", מתאפיינים באיזו ערגה לחזרה לימים הפשוטים יותר של טרום קום המדינה, כשהיהודים היו מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים, טובים מול רעים. כמו כל רומנטיציזם, יש פה כמיהה לעבר שלא באמת התקיים, לטוהר שהוא מדומיין ומשווק יותר משהוא היסטורי ועובדתי. הייתי רוצה להגיד שמדובר בשירת הברבור של הלאומנות היהודית, שהפרץ הזה הוא ריאקציה לשינוי שמתרגש ובא, ושהניאו-ציונות הזו לא תוכל לגלי ההיסטוריה. אבל אני לא אדם מספיק אופטימי. כן, זו ריאקציה, אבל זו ריאקציה של תפיסה הגמונית כנגד אויב חלש, שולי, שהאיום שהוא מהווה על ההגמוניה הוא בעיקרו מדומה. גרוע מכך – זו ריאקציה שמנצלת את פחדיו וחולשתו של המיינסטרים כדי למשוך אותו חזק ימינה, וזו ריאקציה שמצליחה להשיג את מטרותיה.

הבלוג החדש שלי קרוי על שם ראשי התבות של הגדרת מטרת השלטון ע"פ החוקה הקנדית: שלום, סדר וממשל טוב. הניאו-ציונות, אף כי היא מגדירה את עצמה כתומכת במדינה, למעשה חותרת תחת השלטון בהגדרתו הזו. היא דורשת מהמדינה לוותר על כל שאיפה לשלום או לסדר או לממשל תקין, ולהתמסר כליל ללאום, אותו יציר אמוציות – היא דורשת לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר, כולל שחרור מחבלים, ובד בבד קוראת לריסוק האוכלוסיה האזרחית בעזה; היא קוראת למתן יד חופשית לכוחות הבטחון מחד, ולשחרורן של מיליציות אזרחיות לשם "הגנה" על האזרחים (בני הלאום הנכון) מאידך; היא מתהדרת בנוצות הדמוקרטיה, אבל קוראת לסתום פיות, לפטר מרצים בעלי הדעות הלא נכונות ולשלול אזרחות ממי שאינו עומד בהגדרות שלה ל"נאמנות" מספקת למדינה.

אני רואה הרבה ביקורות שמדברות על התפוררותה של הדמוקרטיה הישראלית. אפשר להיות אופטימיים ולקוות לגאולה דרך הביבים, אבל כרגע נראה הרבה יותר סביר שהלאומנות היהודית החדשה פשוט הולכת להטביע את ישראל בחרא.