לא שומעים!

אוהד שקד, מורה לאזרחות והיסטוריה בתיכון ברמת-גן, פרסם טור דעה במעריב בו הוא מסביר מדוע לשיטתו, רפורמים אינם יהודים. הטקסט כל כך רווי בשגיאות ואמירות חסרות יסוד שממש מטריד אותי לחשוב שהאדם הזה מלמד אזרחות. בואו נעבור נקודה נקודה.

כאשר אני נשאל מי יכול לקבוע מיהו מוסלמי, אני משער לעצמי שכהני הדת המוסלמית, בית הדין השרעי, הוא זה שרשאי לקבוע את הגדרות והסייגים להגדרת אדם כמוסלמי. כך גם לגבי הכנסייה הקתולית או הפרוטסטנטית.

יש כמה עשרות מינים וסוגים של אילסאם ששונים זה מזה בהרבה דברים ואפילו במה שנחשב בעיני חלקם לעיקרי האמונה של האיסלאם. מה שכולם כולם מסכימים עליו, עם זאת, הוא שלאסלאם אין היררכיה. האסלאם, על גווניו השונים, פועל על בסיס שילוב בין עקרון "עשה לך רב" של היהדות (ונחזור לעקרון הזה עוד מעט) לבין העקרון הפרוטסטנטי לפיו הכומר אינו הקו המחבר בין הפרט לבין אלוהיו, אלא כל אדם מתקשר עם אלוהים ומפרש את דבריו בעצמו – מקומו של הכומר הוא בעיקר כמורה דרך וכמרכז של פעילות קהילתית. זו הסיבה שהפרוטסטנטים הם אלו שתרגמו את הברית החדשה לגרמנית, אנגלית והשפות העממיות האחרות, בעוד הקתולים דבקו למשך זמן רב בגרסא הלטינית.

הטענה כאילו יש אי שם איזה "בית דין שרעי" שמכריע בשאלה מיהו מוסלמי היא חסרת יסוד כמעט כמו הטענה שיש אי שם איזשהו בית דין יהודי גלובלי שמכריע בשאלה מיהו יהודי. אין דבר כזה. זו המצאה של מדינת ישראל. לפני הקמת הרבנות הראשית, הכלי המרכזי לזיהוי יהודים היה עדויות של יהודים אחרים – רשת של קהילות יהודיות שזיהו אחת את השניה ושימשו לזיהוי הדדי של חבריהן. כך, אם רב מסויים בבגדד החליט לגייר מישהו, הרי שאותו אדם נהיה יהודי מתוקף החלטתו של הרב, בלי שאף גורם עליון עליו יכול היה לערער על ההחלטה הזו. ואיך היו יודעים שרב מסויים אכן שומר אמונים ליהדות? פשוט מאוד, הרבה יהודים הפכו אותו לרב שלהם – איזו עוד הוכחה דרושה לנו?

הרפורמים הם, בניגוד למה שחושבים, לא כמו הפרוטסטנטים של הנוצרים. הפרוטסטנטים לא המציאו דת חדשה תוך מחיקת כל הדת הקודמת והשארת התרבות בלבד, אלא נשענים על הדת הנוצרית הקתולית ומאמינים באותם עיקרי אמונה, מקיימים את אותן הלכות הדת הנוצרית.

כמו, למשל, הטרנסובסטנציה. אה, לא. אז כמו הווידוי. אה, רגע. אמונה באפיפיור? לא, שניה…

הדת הפרוטסטנטית (שגם היא, כמובן, מורכבת ממגוון זרמים שחלקם סותרים זה את זה) מתבססת על אותו טקסט בסיסי של הברית החדשה, אבל היא שונה באופן מהותי מהכנסיה הקתולית. כך גם היהדות הרפורמית. גם הם "לא המציאו דת חדשה תוך מחיקת כל הדת הקודמת והשארת התרבות בלבד". תיאור כזה של היהדות הרפורמית הוא תוצאה של בורות, שנאה או שניהם גם יחד. לא מפתיע מצד אדם שאינו יודע דבר וחצי דבר על אף דת פרט לזו הפרטית שלו (ובכל זאת מרגיש מספיק בטוח כדי לדבר עליהן בידענות מזוייפת).

הבעיה ביהדות היא שמשום מה, אנשים שאין להם כל קשר ליהדות, שום קשר לדת ולהיסטוריה הדתית – מחליטים שהם יודעים מיהו יהודי ומנסים להכתיב זאת לכולם.

בניגוד למה שמר שקד מנסה לרמוז כאן, היהדות הרפורמית אינה חבורה של נוצרית שהחליטו שדווקא יהיה מגניב להיות יהודים, אבל לא התחשק להם לעבור תהליך של גיור אז הם המציאו משהו אחר. היהדות הרפורמית התחילה את דרכה במאה ה-19 כתוצר של תנועת ההשכלה, וניסתה לשמש לאורך השנים כדרך ביניים בין האורתודוכסיה לבין ההתחלנות. כלומר, בדיוק להפך ממה שטוען שקד, התנועה הרפורמית ניסתה למנוע פיצול ביהדות, לא ליצור אותו. הרבנים הרפורמים גם זכו להצלחה לא מעטה בקרב קהילות יהודיות מסויימות. רוב היהודים הרפורמים בארה"ב, למשל, הם צאצאים של יהודים אורתודוכסים, ולא מה ששקד בוודאי היה מכנה ערב-רב של זרים שעברו גיור לקולא (כי להיות יהודי זה מאגניב, כנראה).

מי שגויר בגיור רפורמי אינו נחשב כיהודי. נקודה.

כלל אצבע: כשמישהו משתמש בתיבה "נקודה" כתחליף להסבר, זה בדר"כ כי אין לו אחד, ולא ממש מתחשק לו להתווכח איתך עכשיו, תעזוב אותו באמ'שך.

הבעיה עם מתן אישור נישואין כזה בישראל אינה בעיה אזרחית אלא דתית. [...] הבעיה היא לא אם אתה מתחתן מבחינה דתית או לא. הבעיה היא שלילד שלך קיים ספק יהדות, כי המסמך הנכון ביותר להוכיח יהדות לגביו הוא מסמך הנישואין של ההורים. [...] הבעיה תתחיל בדור השלישי, כאשר סביר להניח שלא תשמרו את המסמך הזה של 'אני יהודי' לדורות הבאים, כי אתם הרי לא רואים חשיבות בהיותכם יהודים. אבל הנכד שלכם אולי כן ירצה להתחתן כיהודי ולחזור לשורשיו, כמו שקורה היום לרבים ב"ה, אבל אז הוא יגלה כי אינו יהודי. הוא יחיה כמו יהודי, יהיה בעל אזרחות ישראלית, ילמד בבית ספר יהודי, יחגוג את החגים היהודים (באופן חילוני כמובן), אבל לא יהיה יהודי. לגמרי לא יהודי. כדי להיות יהודי הוא יצטרך לעבור גיור מלא.

ואיך המצב הזה שונה מהמצב בכל מקום אחר בעולם? או, במילים אחרות, למה זו בעיה "בישראל"? התשובה: כי בישראל אין דבר כזה "בעיה דתית שאינה בעיה אזרחית", משום שהמדינה נתנה את עצמה בידי הממסד הדתי. הממסד הדתי הוא היחיד שרשאי לחתן ולאשר גירושין, ואוחז בכמעט מונופול בנושאי קבורה. אם הנכד שלי יחפוץ לחזור בתשובה ויגלה שהוא לא יכול, אני אשמח, ואקווה שהוא יבין לבד שאין לו כל חפץ להיות במועדון שלא מוכן לקבל אותו. אף פעם לא ברור לי למה אנשים דתיים חושבים שהטיעון הזה צריך לשכנע חילונים – מה אם יום אחד הנכד שלכם ירצה לחזור בתשובה?! הם תמיד שואלים בתמיהה. ואני לא מבין למה אני צריך להתעצב אם הדתיים ימנעו ברוב טובם את הטעות האיומה הזו. "ומה אם הילד שלך יחליט לחזור בשאלה?" אני משיב להם – מדוע אינך נותן לו חינוך שיכין אותו לחיים החילוניים כשם שאתה מכין אותו לחיי דת? אה, כי זו לא אופציה בכלל, ולמה לעזאזל שיעזרו לילד שלהם לחזור בשאלה? שאלה טובה.

(ושימו לב, אגב, שהנכד של בני הזוג הרפורמים חוגג את החגים היהודיים "באופן חילוני כמובן", כי אין שום הבדל בין יהודי חילוני ליהודי רפורמי, ואם יש אין סיכוי שהנכד של יהודי רפורמי לא יהפוך לחילוני גמור.)

הבעיה היא שמהר מאוד נגיע למצב של מדינה אחת לשני עמים – יהודים החיים על פי ההלכה וכאלו שאינם יהודים.

ולכן אני צריך לדאוג? תדאגו אתם הדתיים. אתם אלו שדוחים את כל השאר. אני מוכן לקבל אתכם כשווים.

המגזר האורתודוקסי (וחשוב להבהיר שמדובר גם בחרדים וגם בדתיים לאומיים, שסך הכל מונים כ-35% מקרב אזרחי ישראל היהודים) יוציא הוראה הלכתית שאין להתחתן עם אף אדם שאין ודאות מוחלטת לגבי יהדותו. מדובר בטרטור אדיר לגבי הנכדים שלכם, שיגלו שמכל מני בחינות הם לא יהודים.

הו, לא! הנכד שלי יטורטר כשירצה לעשות את הטעות הגדולה ביותר של חייו! ועל מי בדיוק אתה עובד, מר שקד? אף אדם חרדי לא יחתן את הבת שלו עם הנכד שלי. שזה בסדר גמור מבחינתי. עם קצת מזל, אולי הנכד שלי יצליח לשכנע את בחל"תו לעבור דווקא לצד שלו. למה לא?

נדלג קצת הלאה (נושא הקבורה, אחרי הכל, הוא פחות או יותר עוד מאותו דבר. הו לא! הנכד שלי יקבר בקבורה לא אורתודוכסית! האימה!)

גם אם אותו מסורתי מדבר בגנות הרבנות והרבנים, ברור לכולנו שהם ירוצו להתחתן ברבנות מרצונם החופשי ולא מתוך כפייה.

נו, אז מה הבעיה? תנו לנו חופש בחירה. אם אנחנו מיעוט זניח ולא חשוב כל כך, אם כולם ירוצו להתחתן ברבנות בכל מקרה, אז אין שום בעיה. יבוא המסורתי עם בחל"תו לרבנות, יגלה שהיא לא יהודיה ומיד יתקף בחילה על בחל"תו הטמאה ויזרוק אותה לאלף עזאזלים, כי הרי "הם מבינים את החשיבות של שמירת המסורת היהודית. ומי שלא יתחתן ברבנות לא ייחשב כיהודי. הם, בניגוד לרבים ממתנגדי החוק, רוצים להישאר יהודים." עד היום הותר למי שעבר גיור רפורמי להגר לארץ על בסיס חוק השבות. לא ראיתי הצפה של המדינה על ידי גרים תכולי עיניים. אז מה בדיוק האיום הגדול כל כך? מה מקור האיום אם – שימו לב – המצב ישאר בדיוק כפי שהוא כיום (שהרי מי שמבקש לשנות את המצב הם המחמירים, לא המקלים).

האיום הוא שמר שקד וחבריו אינם מאמינים באמת שהם מסוגלים לשמור על ההגמוניה שלהם, שמתדלדלת בכל מקום פרט למדינה היחידה שנתנה להם מונופול מכוח חוק. האיום הוא שהם יודעים שאם לא יכפו את עצמם על הכלל, הם ילכו ויעלמו, כי רובו של אותו "ציבור אורתודוכסי" שמהווה, על פי שקד, 70% מהיהודים בישראל, הוא "אורתודוכסי לתאבון", כשנוח. וכשם שהם מוכנים לנסוע במכונית בשבת כי הם רוצים לראות את המשחק, כך הם יסכימו להתחתן בחתונה רפורמית כי הרבנות לא מכירה ביהדותו של בן או בת הזוג שבחרו לעצמם.

הממסד האורתודוכסי, בעצם, מפחד שהיהודים אכן "יעשו להם רב", והרב הזה יהיה רב מודרני, רפורמי או קונסרבטיבי, ולא אורתודוכסי.

אפשר רק להודות לרבנות על כך שהיא מונעת מצבים כאלו. להגיד תודה ולשתוק.

וזו, חברי, תמצית האזרחות בישראל על פי המורה אוהד שקד, ודי לחכימא בחצי משפט בארמית. תנחומי לתלמידיו של הנ"ל.

–

הערה: אינני חסיד של היהדות הרפורמית. זו נבלה וזו טריפה מבחינתי. כל אמונה דתית היא הבל ולא ברור לי למה שאדם משכיל יעדיף את היהדות הרפורמית על פני נטישה מוחלטת של כל אמונה דתית. מאידך, אני כן מאמין בחירות, כולל חופש הדת, ואני חושב שכל מאבק כנגד אחיזת החנק של הממסד הדתי בציבוריות הישראלית הוא מאבק ראוי.

הנה סיפור שיש שתי דרכים לספר אותו, שתיהן מעניינות ומפתיעות, שתיהן נכונות. אז למה לספר אותו רק בדרך אחת?

א. ב-2003 התחיל מייקל מוחמד נייט, אמריקאי ממוצא אירי שהתאסלם בנערותו, לפרסם באופן עצמאי ספר שכתב, בשם The Taqwacores. הספר תיאר קהילה דמיונית של מוסלמים צעירים שטיפחו תרבות אנטי-ממסדית, פאנקיסטית, שפועלת בבית בבאפלו שם מתערבבות מסיבות סמים בתפילות משותפות. נייט המציא בספר ז'אנר מוזיקלי של פאנק מוסלמי – תדמיינו איך היה נראה ה"רוק הנוצרי" אם החננות ששרים אותו היו מוכנים לבעוט לכמרים שלהם בביצים. הספר אמנם הופץ בתחילה באופן מחתרתי למדי, אך עד מהרה התגלה על ידי הוצאת ספרים וזכה לתפוצה רחבה יותר (הספר גם הפך לסרט עלילתי שצפוי לצאת לקולנוע בקרוב).

מה שמדהים בסיפור של הספר של נייט הוא שרבים מהצעירים המוסלמים שגילו את הספר החליטו להפוך את הסיפור הבדיוני הזה למציאות, והפאנק המוסלמי, שזכה לכינוי "טקוואקור", הפך לז'אנר מוזיקלי שקיים במציאות. יתר על כן – מוסלמים רבים ראו במסר של נייט את אותו הזיק שחסר להם בתרבותם, וכך גם התרבות שתיאר סביב אותו ז'אנר מוזיקלי הפכה לסגנון חיים אמיתי שמובילים אותם צעירים, למרבה אי הנוחות של הוריהם ושל מנהיגי הקהילות המוסלמיות בהן הם חיים.

נייט, שממשיך לפרסם מאמרים וספרים, מוביל תנועה מהפכנית בתוך האיסלאם האמריקאי, שכדאי לכולם לעקוב אחריה.

ב. חשבתם שאתם יודעים איך נראה מוסלמי אדוק? מה הוא חושב? איזו מוזיקה הוא שומע? תחשבו שוב. סרט תיעודי חדש, Taqwacore: The Birth of Punk Islam עוקב אחרי הקהילה ההולכת ונבנית של מוסלמים צעירים שמעוררים מחדש את מה שהם רואים כעיקר מרכזי של האיסלאם, שנשכח על ידי מנהיגי הקהילות המוסלמיות ברחבי העולם: האינדיבידואליזם הטמוע עמוק בדת שאינה מאמינה בהיררכיה תיאוקרטית. הצעירים הללו, שביססו את התרבות המתפתחת שלהם על חזונו של הסופר מייקל מוחמד נייט, עושים לאיסלאם את אותה מהפכה שעשו הפרוטסטנטים לנצרות, ומערבבים את זה בכמות הגונה של תרבות הנגד השחורה בארה"ב. התוצאה היא מסמך סוציולוגי ותיאולוגי מרתק שצריך לעניין כל מי שחושב שמקומו של האיסלאם בעולם המערבי הוא אחת הסוגיות החשובות של ימינו.

אחת הרעות החולות של הרב-תרבותיות היא שהיא גורמת לאנשים להרגיש צורך להתנצל על כך שהם הרוב. אין זמן טוב כמו כריסטמס כדי לראות את זה. אנשים רבים – במיוחד נותני שירותים, אבל זה חילחל כבר מעבר – לא יאחלו יותר "מרי כריסטמס", כי זה יוצר את הרושם כאילו הם חוגגים איזה חג נוצרי בטעות. לא, הם יאחלו "הפי הולידייס", שזו אמירה הרבה יותר כללית. מזל שיש חנוכה בערך באותו הזמן, וגם איזה חג מוסלמי (עיד אל משהו, אני לא רב-תרבותי, תעזבו אותי), שלא לדבר על "קוואנזה" שבכלל המציאו כדי שיהיה לאפריקאים משהו לחגוג אם בא להם לזנוח את הדת הלבנה, כך שאפשר להעמיד פנים שכל הקישוטים ברחוב והמסיבות והסיילים והכל זה לא לרגל יום הולדתו של ישו – חס וחלילה! – אלא לרגל "עונת החגים".

למה שאדם יהודי או מוסלמי יעלב מזה שנוצרי מאחל לו בתמימות חג מולד שמח? איזה חלאת אדם צריך להיות כדי שלא לחייך בחזרה ולאחל לאותו אדם חג שמח בחזרה ולהסתפק בכך?

כל העסק מתחיל להיות הרבה יותר בעייתי בגן ילדים. הילדים הרי לא יודעים איזה ממגוון החגים שחוגגים סביבם בבת אחת הוא "שלהם", ואף אחד לא עושה מאמץ עודף להפריד ביניהם. כך, למשל, בגן שלנו זוג הזמרים/ליצנים שבאו למסיבת "החגים" לא רק שרו שיר אחד שבו כל בית הוקדש לחג אחר בעונה עם אפס הבדל בין החגים (כולם חגים שנועדו לחגוג ביחד עם המשפחה ולהביא שמחה ואור!), הם אף הגדילו ושרו שני שירי חנוכה (אחד מהם בעברית!), ובלי שיפריע לאף אחד עברו לשיר שירי סנטה קלאוס. אף ילד בגן הזה, אלא אם סיפרו להם אחרת בבית, לא יודע שסביבון זה לא קשור לכריסטמס, ושסנטה לא אוכל לביבות. מיותר לציין, אגב, שאף אחד מהשירים לא הזכיר איזה ילד אחד שנולד בבית-לחם לפני כאלפיים שנה.

וכדי שלא נחשוב בטעות שיש איזשהו הבדל בין החגים או מנהגיהם, חילקו בגן להורים(!) דפים עם מידע על תקופת החגים והחגים השונים שנחוגים בעת הזו. כך, למשל, נכתב אודות מה שהם מכנים בפשטות "העץ":

כן, עץ החג הוא מסורת בקרב כל התרבויות, ובכולן הוא מסמל בדיוק אותו דבר, ובכלל לא משהו שקשור לתרבות הנוצרית (ולכן זה בסדר שהוצב עץ בכניסה לגן – אם זה היה סמל נוצרי בלבד, חס וחלילה, אסור היה להציב אותו). להגנת הגן נציין שרעיון "שיח החנוכה" הוא לא מקורי שלהם. יהודי צפון אמריקה המציאו את המנהג הזה כדי שלילדים שלהם גם יוכל להיות עץ כמו לחברים שלהם. כך גם נולד המנהג המוזר לתת מתנה בכל יום מימי החנוכה.

(כן, גם עץ חג המולד עצמו הוא לא בדיוק מסורת נוצרית מקדמת דנא, אלא אחד מאותם ערבובים שמתרחשים בהיסטוריה של הדת בין פסטיבל עונתי לבין חג נוצרי שנחוג באותה תקופה. ובכל זאת, המסורת הזו התפתחה בקרב נוצרים, לא בקרב יהודים, מוסלמים או הינדים).

אז חנוכה שמח לכולכם, ואל תשכחו לקשט את שיח החנוכה שלכם, כדי שסנטה יוכל להשאיר לכם סביבונים מתחתיו.

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש"הצעה 8" בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו – בשל התמודדותו של אובאמה – שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב"ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה "נשואים". מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

ביום חמישי היה יום כיפורים והייתי אמור לבקש סליחה מכל מיני אנשים שלא הגיע להם שאבקש מהם סליחה בריל-טיים. ביום שני חוגגים פה את חג ההודיה, ואני אמור לספר לעולם באופן כללי שטוב שהוא קיים ותודה שהוא עדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם. ברשותכם, כחלק מהטרנד הסביבתי, אני אחסוך באלקטרונים ואשלב בין השניים, עכשיו, בדיוק באמצע בין שני הימים הללו.

מדי יום כיפור יוצאים כל האנשים שאני מכיר בהכרזות שהם שונאים את המנהג האדיוטי הזה של להגיד לאנשים "אני מבקש סליחה על מה שזה לא יהיה שאתה מדמיין לעצמך שעשיתי לך שמצריך בקשת סליחה, וזאת למרות שלא טרחתי לחשוב אם עשיתי משהו שמצריך בקשת סליחה, ואם עשיתי בטח שלא אכפת לי מה זה היה ואני בטח אעשה את זה שוב" – מסיבה שמסתתרת היטב במעמקיו הדלוחים של המשפט הזה. והם צודקים. זה מנהג בלתי נסבל. אני, כמיזנטרופ לא קטן בעצמי, פשוט לא מבקש סליחה מאף אחד. לפחות לא ביום הזה. אם הגעתי עד עכשיו ולא מצאתי לנכון לבקש סליחה על משהו, זה כנראה לא היה חשוב. וחוץ מזה, אני סנילי, אז אני לא זוכר.

אז אני לא אבקש סליחה קולקטיבית מכל קוראי. אבל אם יש משהו שאתם חושבים שאני צריך להתנצל עליו, אתם מוזמנים ליידע אותי ואני אשקול אם אני מעוניין לבקש סליחה.

אמירת תודה – זה כבר יותר קל. כלומר, כן, זה נחמד אם אומרים את זה בפנים, אבל אפשר גם לפרסם את התודות שלי בבלוג בלי לגרום עוגמת נפש לאף אחד. בדרך כלל. אז הנה רשימת התודות המקוצרת שלי (אנשים נבחרים ברשימה יזכו גם לשמוע במו אוזניהם את הדברים, ולא רק לקרוא אותם בבלוג, אבל אני לא מתחייב על הסדר):

תודה לאשתי, שנמצאת כאן איתי למרות שהגעגועים לפעמים לא נותנים לה מנוח, ומאפשרת לי להגשים את השאיפות שלי.

תודה לבני, שהוא הילד הכי טוב שאני מכיר (רוב הזמן), והוא כיף ומצחיק וצוחק כל הזמן, ובשאיפה יום אחד יפסיק למשוך לחתולה בזנב.

תודה להורים שלי שנותנים לנו גב ובזכותם אני יודע שאני אף פעם לא צריך לדאוג ושכל החלטה שלי תתקבל תמיד בהבנה, באהבה ובתמיכה.

תודה לאנשים שקוראים את הבלוג שלי, שמגיבים ושמוסיפים לי מספרים לקאונטר – בזכותכם כל פעם שאני עושה ריפרש לעמוד הסטטיסטיקות שלי ליבי מתמלא גאווה.

ותודה באופן כללי לעולם, שלא רק שעדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם, אלא שממש מאיר אלי פנים כבר כמה שנים ברציפות ומאפשר לי, בניגוד לכל הציפיות, להיות אדם אופטימי, בסופו של דבר.

תודה, וסליחה על הדביקות.

נמרוד הגיב לפוסטים של אורי רדלר בקפיטליסט היומי בנוגע למפולת הכלכלית בארה"ב. רלדר, כמנהגו, ניסה להראות שבניגוד למה שמסבירים לנו כולם, לא רק שהמפולת לא נגרמה בגלל מחסור ברגולציה, ההפך הוא הנכון: המפולת נגרמה בגלל שהייתה רגולציה, בגלל שארה"ב היא לא שוק חופשי אמיתי, כי כל רגולציה, לא משנה כמה מעט ממנה, היא יותר מדי רגולציה. לפיכך, הוא יוצא כנגד תוכנית ההצלה האמריקאית וטוען שהיא רק מחריפה את הנזק. תחת זאת, יש לאפשר לבנקים הקורסים לקרוס, לכספים האבודים להאבד, ולכלכלה להבנות מחדש בלי תלות בממשל.

נמרוד פסל את הגישה הזו, וטען כי היא דוגמטית מדי, שהאורתודוכסיה הכלכלית מתנהגת במקרה הזה כדת לכל דבר, שאינה מסוגלת לכפור ביסודות האמונה גם אם כל העולם מהבהב באורות ניאון: "טעיתם!"

אני לא רוצה להכנס יותר מדי לפרטי הדיון, ודומני שמוטב פשוט לקרוא את המאמרים והתגובות במקום שאני אסכם אותם. אתייחס רק לחלקים הרלוונטיים לענייננו. רדלר, באחת מתגובותיו, כך:

הרעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו. אם יש לנו, נאמר, אלף מכולות קטנות וארבע רשתות שיווק גדולות, כל פעולה של רגולציה תשרת את הרשתות ותפגע במכולות. לדוגמה, אם נאמר ש"לטובת האזרח הקטן" כל חנות מכולת צריכה להציג על מדפיה מגוון כזה או אחר של מוצרים, להיות בשטח מסוים (כדי שיהיה נוח לפסוע במסלוליה), ולהציע מיזוג אוויר ללקוחות — כל אלו יפעלו לרעת העסקים הקטנים, שלא יוכלו לעמוד בכל התנאים האלו, לרעת התחרות ולטובת העסקים הגדולים.

בהמשך הוא אומר שעדיף כבר, במקום להשקיע כסף בבנקים כושלים, להגיד ישר ולפנים שממשלת ארה"ב מגבה את חסכונותיהם של האזרחים, ולכן היא תבטיח להחזיר את הכסף למי שאיבד אותו במפולת של בנק כזה או אחר. בתגובתי לדברים הסכמתי עם ההצעה הזו (שכבר הבעתי תמיכה בה קודם לכן), והוספתי, בהערת סוגריים מתחכמת, ש"רואים לרדלר את המיזנטרופיות".

נמרוד השתמש בהמשך במטבע הלשון הזה כדי לתקוף את בני-הפלוגתא שלו, ואני חושש שהשימוש שהוא עשה בביטוי משקף הבנה לא נכונה של כוונתי. אבל כדי להסביר עד הסוף למה התכוונתי בארבע המילים הללו, החלטתי לכתוב פוסט שלם.

הגישה האורתודוכסית שרדלר מייצג היא גישה שלמה ומלאה. בתוך העולם הלוגי שניצב בין הנחות היסוד של השיטה, הטענות של רדלר וחבריו הן נטולות רבב: דבר אחד מוביל לשני, ורגולציה תמיד, אבל תמיד, תוביל להשחתה של השוק, ואין זה משנה עד כמה העקרון שמאחורי הרגולציה נאצל. מה שמציק בגישה הזו היא שאותה הנחות היסוד שלה אינן בנות הפרכה. רדלר ישוב ויציג הוכחות מן העולם האמיתי לשיטה שלו, ונמרוד ואחרים ימשיכו להצביע על הוכחות סותרות, אבל הם מתרכזים בהתנהגות השוק, בעוד שהנחת היסוד האמיתית של השיטה הניאוליברלית כלל אינה קשורה לכלכלה. היא קשורה לפסיכולוגיה. הנחת היסוד הניאוליברלית היא מיזנטרופית מיסודה, או, אם לנסח את זה במילים פחות בוטות, היא צינית.

למה אני מתכוון? בניגוד לליברלים המקוריים – אדם סמית', מיל ואחרים, שהאמינו בכל ליבם ב"יד הנעלמה" – לסה פייר, אותו כוח שבאמצעותו אם כל אדם ינהג לפי האינטרס האישי שלו, בסופו של דבר זה ישרת את הכל – היא כוח אמיתי. התאוריה שלהם הייתה תאוריה חיובית. לעומתם, הניאוליברלים אוחזים בתאוריה שלילית ביסודה: אין זאת שה"יד הנעלמה" בכוחה ליצור עולם טוב, אלא שהרגולציה, ההתערבות הממשלתית, היא הגורם המרכזי ליצירת עולם רע. ההבדל הוא דק, אבל קיים: במונחים כלכליים, במקום לנסות למקסם רווחים, הגישה הניאוליברלית מבקשת למזער נזקים פוטנציאליים. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא הבינוני שאנו יכולים לייחל לו.

הניאוליברליזם הוא פיתוח מתבקש של הליברליזם המקורי. הליברליזם המקורי האמין שכולנו אנוכיים, ובכל זאת אפשר ליצור חברה שתקדם את כולם תוך מינוף האנוכיות הזו. הניאוליברליזם מקבל את סברת האנוכיות והכיעור האנושי, אבל מסיק ממנה את המסקנה המתבקשת: בני אדם אינם מסוגלים לטוב. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידיהם של הפרטים, להפריד ולבדל אותם, לבנות ביניהם חומות ולמנוע מהם תקשורת^[1], וכך למנוע מהם לעשות יותר מדי רע. זו המיזנטרופיה שביסוד השיטה הכלכלית הניאוליברלית. זו הסיבה שניאוליברלים יכולים להגיד, בלי להניד עפעף, שזה בסדר לתת לבנקים לשקוע תוך גרימת נזק בל יתואר למיליוני לקוחותיהם. זו הסיבה שהם מסוגלים לדבר על כך ש"בטווח הארוך", היד הנעלמה תסדר את הכל. (ועל כך נהג להעיר פרופ' אבנר דה-שליט כשלמדתי אצלו, תוך שהוא מצטט מישהו שאת שמו איני זוכר עוד, ש"בטווח הארוך, כולם מתים"). האדם, לדידם, הוא חיה מטונפת, נטולת כבוד, שאין לסמוך עליה. תן לה כח, והיא תכה אותך ארצה.

והתפיסה הזו של הטבע האנושי היא לגיטימית לגמרי. אי אפשר להפריך אותה לוגית, ובלתי אפשרי לשכנע מי שאוחז בה שהוא טועה, כי המשכנע בהכרח יהיה בן-אנוש, וככזה, אין לסמוך עליו. ניאוליברלים רבים יטענו שאינם אוחזים בתפיסה כזו של הטבע האנושי, אבל סדרה מספיק ארוכה של "למה-אים" תוביל בהכרח לטענה דומה לטענה הזו. אי אפשר לסמוך על אנשים.

ולכן כאשר אנחנו באים לשפוט את השיטה הניאוליברלית, עלינו לשאול את עצמנו שאלה שאינה פרקטית, ואפילו אינה אמפירית, אלא נורמטיבית: האם אנחנו מוכנים להחזיק בהשקפת עולם שאומרת שכל בני האדם, אם תסלחו לי על הצרפתית שלי, הם זונות? אני, אישית, אינני מסוגל להביא את עצמי להכיר בכך, גם אם זה אומר שאני אזרוק את כספי המיסים שלי לפח הזבל עד סוף ימי.

–

צריך להוסיף שגם כאשר אדם אוחז בהשקפת עולם כזו, עדיין מתעוררות בעיות ביישום העצות הפרקטיות של הניאוליברלים. ראש וראשונה ולהן, הבעיה המכונה "הפרדוקס האורתודוכסי": אם כל בני האדם חולערות, ולאנשים עם כוח יש אינטרס לנצל את הכח הזה כדי לעוות את השוק, ובהנתן שקיימים אנשים עם כוח מתוקף השיטה הפוליטית בעולם המערבי כיום, איך לעזאזל אפשר ליצור חוק שישלול מהמחוקק עצמו את האפשרות לעוות את השוק כדי לשרת את האינטרסים שלו? כדי להאמין שניתן להפעיל, פיזית, בעולם שלנו, מערכת ניאוליברלית אמיתית, אנחנו צריכים להאמין שיש איפשהו מישהו שאפשר לסמוך עליו שיקבל לידיו את הכוח הדרוש כדי למנוע מבעלי הון לעוות את השוק לצרכיהם – ושאותו אדם לא ישתמש בכוח הזה כדי לעוות את השוק לטובתו. אם אנחנו מוכנים להאמין שקיים אדם כזה, השיטה האורתודוכסית המיזנטרופית נופלת באותו הרגע ממש.

כלומר, לדידה של השיטה עצמה, היא בלתי ניתנת ליישום. מקסימום, כאמור, אפשר לצמצם נזקים. שוב, גם אם יש סיכוי שהגישה הזו נכונה, אני, כאדם, מוכן להקריב כל מה שיש לי כדי שלא אצטרך להאמין שאני חי בעולם כזה.

1. אפרופו, גם רוסו אמר שכדי להגיע ל"רצון הכללי", יש למנוע תקשורת בין הפרטים בחברה [↩]

חלקכם אולי מכירים את הבלוג "תמונות סוציולוגיות", שמביא מגוון תמונות וסרטונים מנקודת מבט סוציולוגית. אתמול עלה בו פוסט לגבי סטיגמות הנוגעות לברק אובאמה ולמתנגדיו. אבל לא על זה רציתי לדבר. במהלך הדיון על הפוסט, עלתה השאלה אם יש חברי קונגרס מוסלמים בארה"ב (התשובה היא כן, לפחות מאז 2006). אבל כדי שלא להגביל את הדיון למוסלמים בלבד (כי אנחנו פוליטיקלי קורקט), השאלה הורחבה מיד ל"בעלי אמונות אחרות מלבד נצרות".

שזה משעשע, כי היהודי הראשון שנבחר לסנאט, כמו גם היהודי הראשון שנבחר לבית הנבחרים, שניהם הושבעו ב-1845, והמושל הראשון של מדינה בארה"ב נבחר עוד קודם לכן – ב-1801.

אבל היהודים בארה"ב לא נחשבים לא-נוצרים, כמובן.

הארץ מדווח על החלטה של מועצת המדינה הצרפתית שלא להעניק אזרחות לאשה מוסלמית שהתחתנה עם אזרח צרפתי משום שהיא "נשלטת לגמרי על ידי גברים, בניגוד לערכים הלאומיים":

מומחה למשפט, שסיפק דו"ח על המקרה למועצת המדינה, כתב כי בראיון שנערך לאשה על-ידי שירותי הרווחה, התגלה כי היא "חיה כמעט כמו זאב בודד". "אין לה מושג על הזכויות החילונית במדינה ועל הזכות להצביע. היא רואה את השליטה המוחלטת של הגברים בה כנורמלית, ומעולם לא חשבה לשנות זאת".

מנגד, טען עורך דין שאינו מעורב במקרה כי "אם אתה מסיק את המסקנה המתבקשת, המשמעות היא שגם נשים שבני זוגן מכים אותן לא זכאיות לאזרחות".

מה שיפה בסיפור זה שאף אחד לא מדבר על ביטול אזרחותו של הבעל, שיש להניח שמסכים עם ראיית העולם של אשתו, ואינו חושב שיש פסול בשלילת חירותה של אשתו – וזאת למרות שלכאורה השקפתו של הבעל הרבה יותר חמורה מזו של אשתו: הוא חושב שיש לשלול את חירותו של אדם אחר, בעוד אשתו לפחות רק מעוניינת לוותר על חירותה שלה.

הקישור שהארץ עושים למקרה קודם, בו בית המשפט הצרפתי הסכים לבטל נישואין בין שני מוסלמים על בסיס טענתו של הגבר שהאשה הציגה את עצמה כבתולה כשלמעשה לא הייתה כזו, רק מדגיש עוד יותר את האופן שבו טיעונים מתחום הליברליזם משמשים בסך הכל כדי לתמוך בעקרונות שוביניסטיים (תרתי משמע).

אז בהמשך לפוסט שלי על הצנזורה בעיתונות החרדית, עלתה בראשי תהיה: אם ציפי לבני תהפוך לראש הממשלה, האם העיתונות החרדית פשוט לא תשים לכל אורך כהונתה תמונה של ראש הממשלה בשום מקום? מה קרה במהלך כהונתה של גולדה מאיר? או שמא העיתונות החרדית לא הייתה עד כדי כך קיצונית אז? או שמא לא הייתה עיתונות חרדית שעסקה בפוליטיקה החילונית כלל? מישהו יודע?

הביטו בתמונה הבאה:

התחרמנתם?

מה, לא? תסתכלו שוב. תראו, תראו: יש שם ילדות! אחת מהן, שם בצד שמאל, ממש מסתכלת ישירות אל המצלמה. היא ממש מתגרה בצופה! כל התמונה הזו מלאה בערוות, אתם לא רואים?!

מה, לא?

לא, כי פשוט החבר'ה ב"קול העיר בני ברק" חשבו שהתמונה הזו כל כך מגרה עד כי מן הראוי לצנזר אותה קצת תוך שימוש יצירתי בפוטושופ.

(תודה מקרב לב לחבר'ה הנפלאים והפעלתנים בפורום חדרי חרדים, שעלו על הסיפור ופיצחו אותו^[1], ותודה לישי, שהמליץ על זה בגוגל רידר)

–

נ.ב., קרוב היום שבו אני פשוט אאחד את קטגוריית "דת" עם קטגוריית "דברים אדיוטיים".

1. מספיק לכם? [↩]