לא שומעים!

פוסט חדש בחורימבה עורר בי את חמתי – זעם של עורך מתוסכל. חורימבה עושה לי את זה הרבה, משום מה. הפוסט המדובר, תחת הכותרת "כך תעירו את הקוראים שלכם" נותן שלל עצות כיצד לגרום לקוראי הבלוג שלכם לא להרדם למרות שאתם משעממים לאללה. אני יודע שקהל היעד המדומיין של חורימבה הוא פרובלוגרים שכותבים מתוך אינטרס כלכלי, להבדיל מבלוגרים פושטים כמוני וכמו רוב הבלוגרים הישראלים האחרים, שכותבים כדי שיקראו אותם, אבל שליו בן-ארי לא עושה את ההבדלה הזו בצורה מפורשת, אלא פונה באופן כללי לכותבי בלוגים, ולכן אני מרשה לעצמי להתערב.

העניין הוא שלפחות חלק מהעצות של שליו הן, לדעתי לפחות, שגויות עד כאב. בואו נעבור עליהן אחת אחת.

תרווחו

לא חייבים לדחוס את תוכן הפוסט בגוש טקסט אחד גדול. תרווחו את השורות (130% מגובה הגופן יספיקו), אל תתקמצנו על שורות חדשות ותלמדו להשתמש במקפים. למשל, את המשפט הקודם אפשר לנסח גם כך – "את התוכן – ממש לא חייבים לדחוס בגוש טקסט אחד גדול. את השורות – תרווחו (130% מגובה הגופן יספיק) ובעניין שורות חדשות -  אל תתקמצנו עליהן." לא בטוח שהנוסח בהכרח נכון יותר מבחינת הדקדוק, אבל בוודאי קריא יותר.

אני בהחלט בעד "שטח לבן". הפרדה טיפוגרפית ברורה של הפסקאות בטקסט עוזרת לקורא להתמצא בטקסט, לדעת עד לאיפה לדלג אם לא מתחשק לו לקרוא את הרעיון הנוכחי עד סופו ולעבור לרעיון הבא (אצלי יש עוד חצי שורה רווח בין פסקה לפסקה. באייל הקורא הנוהל היה להכניס שורה רווח בין כל שתי פסקאות. הכי טוב, כמובן, היה הזחה של השורה הראשונה של כל פסקה ויישור לשני הצדדים, אבל אני לא בטוח שהאינטרנטים יודעים איך לעשות את זה, ובטח שאני לא^[1]). אני גם אוהב להשתמש בפסקאות חד-שורתיות כאמצעי לייצור הפסקות בקריאה וריווח טיפוגרפי (השניים באים ביחד). כמתרגל אני מודע היטב להבדל המשמעותי בקריאות של טקסט צפוף לבין טקסט בריווח כפול. באותה מידה כדאי גם להמליץ על טורי טקסט צרים למדי – זה אומר יותר גלילה, אבל קריאת שורות ארוכות היא מועדת לפורענות עבור קוראים רבים.

אבל שליו חורג כאן מהמלצות טיפוגרפיות גרידא. הוא מציע לנו להתערב בפיסוק עצמו כדי לייצר שטח לבן מלאכותי בתוך רצפי מילים. כפי שכתבתי, ריווח טיפוגרפי מלווה בהפסקה בקריאה. קורא מיומן יודע לתרגם שטח לבן בתוךהטקסט, כמו גם סימני פיסוק שונים, להפסקה קצרה, על פי כללים לא לגמרי ברורים. להפסקות הללו, בדיוק כמו למילים שביניהן, יש משמעות. להגיד "לא בטוח שהנוסח בהכרח נכון יותר מבחינת הדקדוק, אבל בוודאי קריא יותר" זה לומר דבר והיפוכו. בבלוג דגש קל אוהבים לתת כדוגמא את המשפט woman without her man is nothing כמשפט ששתי צורות פיסוק שונות מניבות שתי משמעויות שונות בתכלית שלו. לזרוק מקפים בצורה רנדומלית בטקסט זו דרך מצויינת להפוך אותו לבלתי קריא ומעייף הרבה יותר עבור הקורא שגם ככה לא מי יודע מה אכפת לו ממה שאתה מדבר עליו.

הכלל הראשון, לפיכך, צריך להיות: היה ברור!

הלאה.

תפשטו

פצלו משפטים ופסקאות באורך הגלות לכמה משפטים פשוטים. חתכו בלי סנטימנטים. כתבו קצר ולעניין, אך אל תגזימו, אתם לא בצה"ל. גבוהים הסיכויים שגם אם נושא הפוסט אינו מעניין חלק מהקוראים, צורת הגשתו הקריאה והפשוטה יגרמו לקוראים להתעניין. אולי.

עם זה אין לי בעיות. אכן, פסקאות ארוכות יתר על המידה שמערבות רעיונות שונים, כמו גם משפטים מבולגנים שלא ברור איפה התחילו ולמה עוד לא נגמרו, הם מהרעות החולות של הרבה כותבים בלתי מיומנים. לפעמים נדמה לנו שיש לנו רעיון שהוא מורכב מכדי להסביר אותו במשפט קצר, אבל להביע רעיון מורכב במשפט אחד ארוך זה הרבה יותר גרוע. כלל האצבע שלי, לפחות עבור כתיבה אקדמית, הוא לא יותר מארבע שורות (באנגלית, פונט טיימס ניו רומן, 12 נקודות) בלי נקודה. בכתיבה "פופולרית" עדיף לא להתקרב אפילו לאורך שורה כזה.

מה שצריך לזכור, כמובן, זה בשביל מה יש לנו פסקאות ומשפטים, ומה כל יחידה כזו אמורה להכיל: רעיון קוהרנטי. המשפט הוא יחידת המידע הבסיסית ביותר של הטקסט. הוא צריך להיות לכיד, כך שלא ניתן להפיק ממנו יותר מרעיון אחד בלבד. פיתוח של רעיון הוא תפקידה של הפסקה השלמה. פסקה נוטלת רעיון ומפתחת אותו, אבל עדיין, כששואלים "על מה הפסקה הזו", התשובה צריכה להיות "רעיון איקס, ופיתוח שלו", ולא מעבר לכך. בנייה טובה של פסקה גם תדע להתקשר לפסקאות שסביבה, למשל באמצעות מילות קישור, או אזכור של מילים שהופיעו בסוף הפסקה הקודמת בתחילת הפסקה הבאה. (למשל, בפסקה הזו, המילים "מה שצריך לזכור" משמשות כדי לחבר את הרעיון של הפסקה – מה תפקידיהן של יחידות המידע בטקסט – לרעיון של המקטע בתוכו היא מופיעה, שהוא החשיבות של הפרדת טקסט לפסקאות).

כותרות משנה

חלקו את הפוסט לתת-חלקים הגיוניים ותנו לכל חלק כותרת משנה. כך תשיגו שני דברים – תאפשרו לקוראים לדלג על קטעים שמעניינים אותם פחות וגם תספקו את חסרי הסבלנות. אלה האחרונים יסתפקו במעבר חטוף על כותרות המשנה ועדיין יגיעו לסוף הפוסט.

כותרת משנה היא דרך אחת להפריד בין מקטעים (אפשר, באותה מידה, פשוט לשים סימן מפריד, כמו שלושה מקפים בשורה משלהם). זה כלי שאני משתמש בו פחות מדי, יש להודות על האמת, אולי כי הוא נראה לי רלוונטי יותר לטקסטים באמת ארוכים. טקסט בן 600 מילה (ראו להלן) לא צריך כותרות משנה. חלוקת טקסט כה קצר למקטעים קצרים עם כותרת נפרדת מסתכן בהפיכת כותרות המשנה ל"תקציר" של הטקסט, שקריאתן תחליף את קריאתו.

כאמור, אם משפט הוא רעיון ופסקה היא פיתוח של רעיון, הרי שהמקטע הוא צביר רעיונות שיחד מהווים יחידה לכידה ונהירה. מקטעים קצרים מדי מתחילים לפלוש לטריטוריה של הפסקה מבחינת התפקיד הארגוני שלהם בטקסט. אם הטקסט שלכם אכן מתחלק למספר רעיונות קצרים בני פסקה או שתיים, אולי מוטב לוותר על כותרות משנה לגמרי ולהתחיל כל פסקה במשפט בגופן מודגש שיכיל את הרעיון של הפסקה בקצרה. היתרון של השיטה הזו הוא בכך שיש יותר לגיטימציה לשימוש במשפטים אינפורמטיביים של ממש בצורה הזו מאשר בצורה של כותרות משנה. אלו, במיוחד בכתיבה הפופולרית, נוטות להיות מאוד קצרות, ולשמש דווקא לגירוי הסקרנות במקום מתן אינפורמציה.

שלבו גרפיקה

לא על טקסט לבדו. גם אם אינכם זקוקים ממש לגרפים, טבלאות או איורים אחרים על מנת להדגים את הנאמר בפוסט, שלבו בכל זאת. אפשר להסתפק באיור או בצילום פשוט הקרוב לנושא הפוסט. השתמשו ב-PicApp המאפשרת שימוש בתמונות ממאגרים מקצועיים מבלי לדאוג לעניין זכויות היוצרים.

שוב, אני בעד. גם זה כלי שאני לא משתמש בו הרבה, מתוך עצלנות בעיקר, אבל יש מי שעושה בו שימושים מופלאים בעליל, כמו תום. העניין הוא בדיוק זה: שלא מדובר פה במשהו שאפשר לזרוק סתם כך לתוך טקסט ולהניח שבכך הפכנו את הטקסט למעניין יותר. בחירת תמונות לליווי טקסט היא מלאכה לא טריוויאלית, שדורשת מחשבה ואף חוש אסתטי שלא לכולם יש. אין דבר גרוע יותר מטקסט שמלווה בצילום נדוש או בלתי רלוונטי בעליל שנותן תחושה של פרסומת.

תמונה שעלתה בחיפוש המילה "בלוגינג" באתר PicApp. (אילוסטרציה)

לא עוד פוסטים של 600 מלה

חתכו פוסטים ארוכים. פשוט חתכו אותם.  אלא אם לקוראים שלכם יש זמן פנוי רב או ניחנו בסבלנות יתרה, בשלב מסוים בפוסט ארוך תאבדו לפחות חלק מהם. לכן אם הפוסט מכסה יותר מדי נושאים, פצלו אותו לסדרה של שניים או שלושה פוסטים קצרים יותר. כך תרוויחו יותר תשומת לב מהקוראים וגם יותר צפיות בבלוג.

נאה דורש נאה מקיים. הפוסט של שליו הוא בן כ-350 מילה בלבד. הפוסט הנוכחי כבר מתקרב לכפליים המגבלה שניתנה. האם זה הופך אותו לפחות מעניין?

–

השאלה שצריכה להשאל, כמובן, היא למה לעזאזל שאני ארצה שהקוראים שלי ירפרפו עד סוף הפוסט אם מה שאני כותב בעליל לא מעניין אותם. כל כללי הכתיבה שאני מכיר, כולל כתיבה "פרסומית" יותר, פועלים בכיוון ההפוך: כדאי לשים כותרת משנה לטקסט (באקדמית מדברים על אבסטרקט) כדי לתת את עיקרי הדברים, אולי עם איזה גירוי סקרנות קטן כדי לעודד קריאת הטקסט המלא; כדאי לרכז את כל הפרטים החשובים בראשית הטקסט (באקדמיה ממליצים גם לתת תקציר של הטיעון ומבנה המאמר איפשהו במקטע הראשון, אם לא בפסקה הראשונה. בעיתונות הנחת היסוד היא שהעורך חותך בלי לחשוב, והוא עובד מהסוף להתחלה. כלומר – את הדברים שהכי פחות אכפת לך שיחתכו שים בפסקה האחרונה וכן הלאה); כשמוסיפים כותרות ביניים בעיתון, בדרך כלל הן ההפך מאינפורמטיביות: המטרה היא לעורר את סקרנות הקורא ולגרום לו לקרוא עוד מקטע, גם אם הוא החליט לדלג על הקודם (בניגוד להצעה של שליו שמעודדת רפרוף על הטקסט והסתפקות בקריאת כותרות ביניים אינפורמטיביות פחות או יותר); גם השימוש ב"אינסרטים" (ציטוטים בגופן גדול שמשולבים בינות לטקסט), כמו גם בציטוטים לצד תמונות, נועד לגרום לי לפתח עניין בטקסט, ולא סתם "להשאיר אותי ער" בזמן שאני מרפרף עליו.

בסופו של דבר, הדרך להשאיר את הקוראים שלך ערים היא לכתוב מעניין. אפשר לכתוב מעניין גם על נושא לא מעניין (למשל, באמצעות הומור, או הפיכת נושא לא מעניין ליותר רלוונטי לקוראים על ידי הקבלתו למשהו שקרוב יותר לליבם), אבל אף כלי טיפוגרפי לא יעשה את העבודה הזו עבורכם, ואי אפשר להחליף עבודה על טקסט בכלי אוטומטי שיהפוך אותו למעניין יותר בלי מאמץ. רוצים לכתוב בלוג מעניין? הנה העצה שלי: תתאמצו.

(1380 מילים, כולל).

1. עדכון: מישהו, אני מניח שזה נדב, תיקן לי את קובץ ה-CSS כדי לבצע בדיוק מה שהצעתי כאן. נכנסתי לתוך הקובץ כדי לראות איך עושים את זה ולתקן קצת את הגדלים, ועל הדרך גם הגדלתי קצת את הגופן שכבר קיבלתי תגובות לגביו. אשמח לקבל הערות נוספות אם יש למישהו, ותודה לנדב. [↩]

כל מי שקורא את הבלוג הזה, ויותר מכך מי שנתקל באינספור התגובות שאני משאיר אחרי במגוון מקומות באינטרנט, יודע כבר שאני קרציה מהסוג שמתואר באילוסטרציה לעיל. אני לא מסוגל להתעלם משגיאה (ועוד באינטרנט!), ואני לא נוהג להיות מאוד נחמד כשאני מתקן אותן (e.g.).

שתי שאלות עולות: א. למה אני עושה את זה? ו-ב. איך אדם סנילי כמוני מאתר טעויות כל הזמן?

על השאלה הראשונה אני לא אענה, כי זר לא יבין זאת, ואם אתם לא מסוגלים להיות פתוחים ולקבל את השונה, או אנשים עם מגבלות כמוני, אז תתביישו לעצמכם.

התשובה לשאלה השניה היא שצריך להפעיל את השכל הישר שלכם. מסתבר שכלל האצבע שלי לגבי פמיניסטיות נכון לגבי הרבה דברים אחרים: אם משהו נשמע מדהים, מפתיע ומוכיח בצורה יוצאת מגדר הרגיל את הטענה של הדובר, יש סיכוי טוב מאוד שזה בגלל שזה לא נכון. כך למשל, אם מישהו מספר לכם ש-42% מהסיסמאות בהוטמייל הן 123456 (אפילו אם מדובר רק בפלח של המשתמשים שנפלו קורבן לפישינג), זו סטטיסטיקה כל כך נפלאה, שפשוט אין סיכוי שהיא נכונה. והיא אכן לא נכונה. באופן דומה, אם מישהו מספר לכם שהאו"ם, לא פחות, מגדיר פליט כמישהו שגר במדינה ממנה הוא נפלט "מאז ומקדם", זה צריך להדליק לכם כמה עשרות נורות LED אדומות, כי זו פשוט לא שפה שהגיוני שהאו"ם ישתמש בה, ולו משום שאין לזה שום משמעות אופרטיבית בבואנו להחליט מי אכן פליט ומי לא. הפער בין "מאז ומקדם" לבין "בשנתיים האחרונות" נשמע כל כך נפלא כאמצעי רטורי, שפשוט אין שום מצב שזה יקרה באמת ביקום שאבן היסוד העיקרית שלו היא לא נרטיביום.

כמובן שאם אתם מתעקשים, אתם יכולים לנצל את התובנה הזו לדברים קצת פחות מרגשים מאשר למצוא טעויות באינטרנט, כמו למשל ביקורת עצמית על הטיעונים שאתם עצמכם מציגים. אבל אם תעשו את זה, אני לא אוכל לתקן אתכם, ואז אני אהיה עצוב. תתביישו לכם!

(דיסקלייזמר: אני לא טוען שאני לא עושה טעויות. להפך, אני עושה המון מהן. אבל לזכור שהיקום לא מורכב מנרטיביום זה משהו שמומלץ לכל מי שמנסה לתאר אותו. גם קצת ענווה לא תזיק, אבל עוד לא הצלחתי למצוא כזו. מצד שני, גם הזמנה לגוגל ווייב עוד לא קיבלתי כדי שגם אני אוכל לספר לכולם כמה משעמם בגן הסגור שרק לי מותר להכנס אליו ולכם לא ניה-ניה-ניה-ניה! — אז זהו.)

זאב גלילי פרסם בבלוגו רשומה תחת הכותרת המבטיחה "ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים". ברשומה הוא מספר באריכות על ספרה של פיטרס, "מאז ומקדם" ועל מעלליו של גלילי בניסיון להביא את הספר, שהתפרסם לראשונה ב-1984, לתודעתם של הישראלים.

לא קראתי את הספר, אז אני יכול לספר רק מה טוען גלילי שיש בו:

הדבר שעורר את תשומת לבה של פיטרס שמשהו לקוי בתפיסות הרווחות לגבי הסיכסוך היה מיסמך של או"ם שמצאה, בו הוחלט לשנות את ההגדרה של פליטי 48.

ההגדרה המקובלת של פליט לפי או"ם היתה כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גרוש נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם.

הדגש היה על "מאז ומקדם". דהיינו פליט הוא מי שהתגורר במקום כל שהו מאז ומתמיד ולא נמצא במקרה במקום בעת שגורשו ממנו אנשים.

ההגדרה החדשה של האו"ם שחלה אך ורק על הפליטים הפלסטינים קבעה כי פליט הוא כל מי שהתגורר משך שנתיים בשטחה של ישראל לפני קום המדינה. מטרת השינוי בהגדרה היתה ברורה. מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית שלחצו על שינוי ההגדרה ידעו את האמת . והיא: שחלק גדול מאלה שכינו עצמם "פלסטינים" היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט, בעידוד השלטונות הבריטיים. חלקם הובאו לארץ במהלך מלחמת העולם השניה לעבודה במחנות הצבא הבריטי ונשארו כאן.

גלילי טועה, או מטעה. הרי התגובה ששלחתי בבלוג (במקור היא הייתה מפוצלת לשתיים, אבל זה לא משנה):

קשקוש מקושקש. הרי ההגדרה של פליט לפי ה-UNHCR:

A person who owing to a well-founded fear of being persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country; or who, not having a nationality and being outside the country of his former habitual residence as a result of such events, is unable or, owing to such fear, is unwilling to return to it..

שום מאז ושום מקדם. לא קראתי את הספר של פיטרס, אבל אם זה אכן הבסיס לכל הטענה שלה, אז הנה הרגע ממש שמטתי את כולו ואפשר להמשיך הלאה. אני מקווה עבור הגברת פיטרס שיכולות הבנת הנקרא והסיכום שלך גרועות עוד יותר מאלו של אנשי משרד החינוך.

אה, ורצוי גם לציין שההגדרה לא "שונתה בלחץ הליגה הערבית" ולא "במיוחד" בשביל הפלסטינים, ובטח שלא בנוסח שמובא בפוסט הקודם שלך שאתה מקשר אליו ("כל ערבי שעזב את פלסטינה-א"י בשנת 1948 ושהה בה שנתיים ייחשב גם הוא לפליט") – ולו משום שההגדרה של פליט פלסטיני היא נפרדת לחלוטין מהגדרת הפליט הרגילה. זו האחרונה כפופה ל-UNHCR, בעוד שהגדרת הפליטים הפלסטינים היא עניינו של ה-UNRWA. ההגדרה של UNHCR בכלל הייתה מוגבלת לגבולות אירופה בלבד עד שנות ה-60, בעוד שההגדרה של אונר"א נכתבה בראשית שנות ה-50 – ומכאן מובן מאליו שאי אפשר לדבר על "שינוי" ההגדרה הגלובלית עבור המקרה הפלסטיני. לא הייתה הגדרה גלובלית כשאונר"א הגדירו את הפליט הפלסטיני כפי שהגדירו.

–

כמובן, כל העסק הזה לא צריך לעניין אתכם בכלל. העניין הוא שתגובות שנשלחות לבלוג של גלילי מעוכבות לפני הפרסום, ומתפרסמות רק אחרי שהן מקבלות את אישורו של גלילי עצמו. שתי התגובות שלי נמחקו. רק במקרה מותקן אצלי תוסף ששומר עותק של כל טקסט שאני מכניס לתיבת טקסט (TextArea Cache – תוסף מומלץ בחום!). אילולא התוסף הזה, מה שכתבתי לגלילי היה הולך לאיבוד.

העניין הוא שיש חסך משמעותי באינטגריטי של מישהו שטוען בעד הכתבת תוכנית לימודים מסויימת לילדי ישראל (וחייליה), אבל אינו מוכן לתת במה לביקורת אלמנטרית לחלוטין על הדברים שהוא כותב. שלא תבינו אותי לא נכון – זה שהוא כותב בלוג לא אומר שהוא חייב לתת במה לכל מגיב. זה האתר שלו והוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה. אבל יש טעם משמעותי לפגם במי שרוצה להשפיע על הדיון הציבורי אבל לא מסכים לאפשר קיומו של דיון ציבורי שכזה מעל הבמה הציבורית שלו. בכלל, לו הייתי מתעניין בתכנים של גלילי, הייתה לי בעיה משמעותית להמשיך לעשות כן כעת משאני יודע שהתגובות לבלוג שלו מסוננות לא רק על סמך אי אלו שיקולים לגיטימיים כלשהם, אלא גם על סמך אי הסכמה עם דעתו של הכותב.

לאחרונה בישמאל התפרסמו תגובות של מגיב אחד שכללו הכחשת שואה ושאר ביטויים של אנטישמיות. חברי הבלוג כולם הסכימו מיד שמדובר בחציית גבול שלא נסכים לתת לה יד, והתגובות הוסרו. באייל הקורא הוגדרו תנאים פחות או יותר ברורים להסרת תגובות, תחת המטריה הכללית של ההצהרה שהמטרה של האתר היא לקדם דיון ציבורי פתוח ורציני. זה לא שאני מתנגד באופן כולל ומוחלט להסרת תגובות, וברור לי כי צריך וראוי לפעמים לסנן דברים שחוצים קווים אדומים. אבל מי שמסנן תגובות פשוט בגלל שהוא לא מסכים עם כותבן, לדעתי האישית, לא שווה את תשומת הלב שלי.

–

(טמבל שכמותי, שכחתי את הסיומת שתכננתי!) האירוניה פה היא שגלילי אשם בדיוק במה שפיטרס הואשמה בו: העדפה מופרזת לעובדות שתואמות את התזה שלה תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שסותר אותה. אי אפשר לנהל ככה דיון.

אנשים שמגיעים לקטגוריית "רעיונות לתזה" שלי אחרי שחיפשו בגוגל "רעיונות לתזה" (או אפילו "נושאים לתזה") – סתם ככה, בלי אפילו להגדיר תזה במה.

מגגלים יקרים: אם אתם צריכים למצוא רעיון לתזה שלכם באמצעות גוגל, לא מגיע לכם לקבל תואר. סתם, שתדעו.

אם יש טקסטים שמעלים לי את הנרווים, אלו טקסטים שמניחים שאנשים אחרים הם מטומטמים. חוק הדמוקרטיה של דובי, למשל, הוא נגזרת אחת של זה: אם הכותב חושב שאני, הקורא, מספיק דביל כדי שלא אדע מה מקור המילה דמוקרטיה (אהם, אהם), אז לי, כקורא, לא ממש אכפת מה יש לו לומר. באופן דומה, כאשר כותב נוטל טקסט שאנשים חכמים השקיעו בו את מיטב זמנם, ופוטר אותו בזלזול (אהם), זה לא ממש עושה לי חשק להתעמק במה שיש לאיש לומר. זה בעיקר עושה לי חשק לדפוק לו את הלפטופ בראש.

אני רואה את הבעיה הזו הרבה פעמים אצל סטודנטים. אומרים להם "תבקרו את הטקסט", אבל כשהם שומעים "ביקורת" הם מבינים "ביקורת שלילית", כי זו אחת המשמעויות הנפוצות של המילה. להיות ביקורתי, עבורם, משמעו להיות שלילי. אני לא מוציא את עצמי מהקבוצה הזו. במשך תקופה ארוכה מאוד אני הבנתי את המטרה של כתיבת טקסט ביקורתי כניסיון להצביע על כל הכשלים של הטקט המקורי, ולהראות שהכותב הוא טמבל. עד שאחד המרצים שלי גער בנו פעם בעקבות איזו עבודה שהגשנו: אתם צריכים לנסות קצת להסתובב עם התאוריה עליכם, לראות עד כמה היא מתאימה לכם, לראות עם מה היא מסתדרת ומה מחמיא לה. אחר כך אתם יכולים להתעסק עם איפה היא לוחצת ואיך רמת הגימור.

אפשר — צריך — להצביע על כשלים של תאוריה. אבל לכל טקסט שנראה כאילו הוא מכבד את קוראיו צריך לגשת, ראשית כל, במידה של כבוד. צריך לתת לכותב להנות מהספק, שאם הוא מתעלם ממשהו שנראה לנו מובן מאליו, אולי יש סיבה שהוא לא מתייחס לנושא; אולי אנחנו טועים? אולי ההסבר טוב גם בלי לכלול את מה שאנחנו חושבים שצריך להיות שם? בסופו של דבר, הרי, אנחנו צריכים לזכור שהכותב הטוב אינו מתייחס לקוראים כאילו הם אימבצילים, ומכוון את הטקסט לרמת ידע מסויימת. טקסט שמכוון לקורא אקדמאי יניח מספר הנחות יסוד לגבי הידע של הקורא, שלאו דווקא מתקיימות אצל הקורא ההדיוט, וזה לגמרי לגיטימי. בדיוק בגלל זה צריך ללמוד את היסוד לפני שמתחילים לקורא טקסטים מתקדמים יותר. אבל אם קרה המקרה ואתה קורא טקסט מתקדם לפני שלמדת את היסוד, אולי עדיף להאשים את עצמך ולא את הטקסט.

רק אחרי שנתנו את כל הקרדיט האפשרי, וזיהינו את התרומה של הטקסט להבנה שלנו את הנושא, והצלחנו, אולי, אפילו לחשוב על שימושים נוספים לתאוריה הזו מעבר למה שתואר בה, ועדיין נשארנו עם כשל כלשהו בתאוריה, אפשר להצביע עליו ככזה. שוב, תמיד, מתוך כבוד לכותב הטקסט. אין משפט שמרגיז אותי יותר אצל סטודנט מאשר "מה ש-X (מומחה בעל שם עולמי בתחום) לא קולט זה ש…". שלא לדבר על אלו שמקטלגים זרמים שלמים של מחשבה כמפגרים. כי כאשר אתם מזלזלים בטקסטים שאתם קוראים וכותבים ביקורת מזלזלת בהם, אתם בראש ובראשונה מזלזלים בקורא שלכם.

בפעם הבאה שאתם מתבקשים לבקר טקסט, הוסיפו נדבך נוסף לתרגיל: נסו למצוא שימוש מקורי לתאוריה המוצגת, מעבר לשימוש שהוצע על-ידי הכותב עצמו. אני, למשל, ניסיתי להראות כיצד ה"לוגיקה של הפעולה הקולקטיבית" של אולסן יכולה לשמש להסביר תופעות כמו קוד פתוח או וויקיפדיה – דוגמאות שאצל רבים יכולות דווקא לשמש ההוכחה לקוצר הראייה של אולסן. תאמינו לי, זה מרענן. ולעזאזל, תנו לי, כקורא שלכם, קצת קרדיט. אני לא כזה אהבל.

מילים שמנות
מילים רזות
מילים ש -
רעבות
נורא,
מילים קצרות
וארוכות
בשביל ההתחלה.^[1]

כבר הספקתי להצהיר על יגיעה כללית מהדיון שהתפתח ביני לבין "בור" ברשומה שלי אודות הגדרת הדמוקרטיה (נמרוד, אני עדיין ממתין), אז אני חושב שהגיע הזמן לקצת מטא-דיון, שיבהיר למה אני חושב שהשיחה ביננו הייתה ותשאר עקרה. אם לא קראתם את הדיון ואין לכם חשק להכנס לתוך זה, סביר להניח שחלק ממה שאומר פה לא יהיה ברור במיוחד, עמכם הסליחה.

הסיבה נעוצה בהבדל מהותי במטרה שכל אחד מאיתנו רואה לשימוש במילים. מי שקורא אותי כבר הרבה זמן יודע שיש לי פסיכוזה קטנה של שימוש מדוייק במילים. אני נוטה לחשוב שכאשר השימוש היומיומי שלנו במילים מערבב כמה מושגים תחת מילה אחת, זה מגביל את היכולת שלנו לתפקד כחברה. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בשיח אקדמי (או לפחות בניסיון לנתח את המציאות באופן כמו-אקדמי), חשוב לי שלכל מילה תהיה משמעות ספציפית עד כמה שאפשר. למשל, כאשר הייתי בהרצאה של נירה יובל-דיוויס בה היא דיברה על הרחבה של המושג "אזרחות" לכל מיני כיוונים, שאלתי אני מה התועלת בהרחבת המושג הזה דווקא – מה רע במילה "חברות" (בקבוצה), ולמה לשלול מהמילה אזרחות את המשמעות היחסית ברורה שלה. לא ממש קיבלתי תשובה על השאלה הזאת. זה לא שאני חושב שאזרחות זו מילה קדושה, אבל מילים מאבדות מהשימושיות שלהן כשהן נמתחות יותר מדי.

לכן כשאני מדבר על משהו כמו דמוקרטיה, או "מעשה פוליטי", חשוב לי שתהיה הגדרה ברורה, שימושית לעולם האמיתי של המושג. אפשר לדבר על הצורה האידאלית של הדמוקרטיה, אבל אם אנחנו מגדירים את הדמוקרטיה עצמה כאידאל בלתי ניתן להשגה, הדיון די מאבד את הערך שלו. כך גם "מעשה פוליטי" – בור טוען שהכל פוליטי, וזה נכון, במידה מסויימת. הטענה שהכל פוליטי מהווה בסיס מרכזי לביקורת חשובה על הליברליזם, אבל גם את הביקורת הזו צריך להבין: הטענה היא שחלק מהדיון הפוליטי הוא מה נשאר מחוץ לשיח הפוליטי. כלומר, ההחלטה שיחסים בתוך המשפחה הם לא חלק מהשיח הפוליטי, היא עצמה החלטה פוליטית: ההחלטה איפה החוק מתערב ואיפה לא. ובכל זאת, יחד עם הביקורת הזו, אפשר וצריך להבדיל בין פעולות שהן פוליטיות (כלומר, שנועדו להשפיע על החברה באמצעות השפעה על מוסדות השלטון) לבין פעולות שהן לא פוליטיות.

בור, אם אני מבין נכון, משתמש במילים עצמם כדי להביע ביקורת. הדמוקרטיה עבורו אינה שיטת שלטון פרקטית, אלא אידאל שמשמש אותו כדי לחבוט במי שאינו עומד בסטנדרטים שלו. בור אינו יכול להשתתף בדיון בשאלה "האם דמוקרטיה היא טובה או רעה", מכיוון שהוא משתמש במילה דמוקרטיה כאילו משמעותה היא "שיטת משטר שמובילה לתוצאות שאני רואה כצודקות". כפי שאבנר איבחן היטב באותו דיון, הגישה מזכירה קצת את הגישה של המגיב מניל בישמאל, שעשה מאמצים ניכרים להגדיר את המילה דמוקרטיה בצורה כזו שישראל לא תוכל לעמוד בה – משום שהוא לא חושב שישראל מגיעה הזכות להתהדר בתואר כה מכובד.

אבל דמוקרטיה היא לא מדליה. היא שיטת שלטון – ויתר על כן, היא שיטת שלטון שיכולה להביא לתוצאות שנוגדות לחלוטין את המוסר שלי. זה לא עוצר בעדי מלהעדיף אותה על כל שיטת שלטון אחרת, משום שגם כשהיא גרועה, היא משאירה מקום לתקווה, ואפשרות לשינוי, וסיכוי להפוך למשטר האידאלי לדעתי, הרי הוא הדמוקרטיה הליברלית. ישראל היא דמוקרטיה, ולכן עוד יש לה סיכוי. להגיד שישראל היא לא דמוקרטיה משמעו לסתום את הגולל על הפרוייקט הזה, או, למצער, לקרוא למהפכה – שתיהן מסקנות שאינני יכול לתמוך בהן.

1. מילים רעות, יונה וולך. [↩]

הודעה אדמיניסטרטיבית: חלקכם הגדול בודאי כבר שמע על הבלוג הקבוצתי החדש שהוקם תחת הנהגתו האמיצה של נמרודני אבישר, הלא הוא IsraLeft, הבלוג בו אנחנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת של ישראל בפומבייסט. הפוסט הראשון שלי התפרסם זה לא מכבר. לא שזה צריך לעניין אתכם – אתם, אפשר להניח, דוברים עברית. אבל אם במקרה יש לכם מכרים בחו"ל שאינם מכירים את שפתנו, ואתם חושבים שיעניין אותם לקרוא עמדות ודעות מהחלק השמאלי של המפה הפוליטית הישראלי, אתם יכולים לשלוח להם קישור.

ואם אנחנו כבר בענייני אדמיניסטרציה: מישהו מכיר תוסף טוויטר לפיירפוקס שיודע להציג את הטוויטים החדשים מהישן ביותר לחדש ביותר, במקום שאני אצטרך כל פעם לגלול עד הסוף? אם הוא גם יודע לא לסמן כקרואים טוויטים שעוד לא קראתי, מה טוב. חן חן.

במהלך הדיון בנושא הקוד האתי לבלוגרים, נתקלתי בתגובה אחת לפוסט של רויטל סלומון בנושא. הפוסט של רויטל סבב סביב רעיון אחד פשוט: לרוב הקוראים לא אכפת. לא אכפת להם שהפוסט שהם קוראים הוא בתשלום, לא אכפת להם אם לכותב יש תקנון אתי או לא, לא אכפת להם אפילו אם הם קוראים בלוג או אתר של עיתון. הם צורכים את התוכן כפי שהוא, מסננים כפי שנראה להם, וממשיכים הלאה.

המגיבה, תחת הכינוי "האורגניזם", יצאה בשצף כנגד רויטל:

מה שכתבת יכול להתמצות במילים: הציבור מטומטם, ולכן לא צריך להתייחס אליו.

הציבור לא מטומטם, וזה כולל גם את חלק הציבור שאינו משתייך לבראנז'ת התקשורת על סוגיה.

הציבור יודע כשמאכילים אותו בזבל, גם אם לעתים הוא בוחר לבלוע את הזבל הזה.

ויותר מהכל, הציבור מזהה כשמישהו מזלזל באינטליגנציה שלו.

רויטל השיבה לה במדויק:

לא כתבתי שהציבור מטומטם ואל תכניסו לי מילים לפה. כתבתי שלרוב הקוראים לא אכפת, ויש הבדל גדול. ואת יודעת מה, הציבור לא מטומטם, אבל לא תמיד הוא יודע להבחין מתי מאכילים אותו בזבל. הרייטינג של תוכניות הריאליטי זו רק הוכחה אחת.

שווה להתעכב על מה שרויטל כתבה פה, ולנסות להבין את מה שעומד מאחורי ההפרדה הזו, הפרדה שאנחנו נוטים לשכוח לעיתים קרובות.

–

אבל לפני זה, סיפור שקרה לי לא מזמן.

בקורס סקירה של תחום הפוליטיקה ההשוואתית של מדינות מתפתחות התנהל דיון סביב יכולתם של מומחים מהמערב לשפר את חייהם של אנשים במדינות מתפתחות. אחת הסטודנטיות סיפרה על משלחת של מהנדסים מערביים שהגיעו לאיזה כפר נידח באפריקה וניסו לחשוב איך אפשר לשפר את חייהם של התושבים. הם גילו שהתושבים נאלצים לצעוד שלוש שעות כדי להגיע לבאר הקרובה ביותר כל פעם שהיו זקוקים למים. אז המהנדסים בנו מערכת שהזרימה מים ישירות לכפר. כל הכפריים מאוד שמחו והמהנדסים חזרו הביתה מרוצים. כעבור מספר שנים, כשבאו לראות מה שלום המערכת, גילו שהכפר נעלם. על פי ההסבר שסיפקה אותה סטודנטית, המערכת החברתית של הכפר הייתה בנויה על ליבון נושאים במהלך אותן שלוש שעות צעידה לבאר. משנגוזו שעות הצעידה, לא הצליח הכפר להתמודד עם המתיחות הפנימית שלו, והקהילה התפרקה.

הייתי רוצה לראות תיעוד של המחקר הזה, כי זו נשמעת לי הקהילה הדפוקה ביותר בעולם, אבל ניחא. נקבל את הסיפור הזה כפי שהוא. אותה סטודנטית למדה מהסיפור על זה שמערביים לא צריכים להתערב, ושהקהילות יודעות יותר טוב מהם למה הן זקוקות.

מאוחר יותר בדיון, דיברתי אני. התחלתי מלספר על מאמרים שקראתי בנושא בניית ממשקי משתמש לתוכנות מחשב. (כן, גם הם חשבו שזה נורא מצחיק שאני מדבר על זה בקורס על מדינות מתפתחות, ומאז נהייתי "האיש שמבין במחשבים", שזה יותר טוב מהתפיסה הקודמת שלי באותו הקורס, בתור "האיש שאוהב את האנטינגטון", שזה בערך כמו להגיד עלי שאני מעריץ של השטן, מבחינתם). סיפרתי, בעיקר תוך התבססות על הבלוג של יואל ספולסקי, על כך שאין ממש טעם לשאול את המשתמשים הפוטנציאליים מה הם רוצים, כי הם לא יודעים, אלא לנסות ללמוד מה הם צריכים מתוך הבנת תהליך העבודה שלהם, וצפייה בשימוש שהם עושים בגרסאות מוקדמות יותר של התוכנה. מכאן השלכתי על אנשים בעולם השלישי: קשה להאמין שמישהו באותה קהילה שתוארה חשב שכל המערכת החברתית שלהם מבוססת על כך שהם צריכים ללכת שלוש שעות לבאר. אף אחד מהם, בכל מקרה, לא התלונן כשהביאו מים ישירות אל הכפר. לכן, בעצם, להשתתפות של המקומיים בניסוח הרצונות שלהם לא הייתה יכולה להיות השפעה על התוצאה – הם עצמם לא ידעו. אם אחד מבני הכפר היה יוצא ללמוד הנדסה אזרחית וחוזר לכפר, גם הוא היה בונה להם מערכת כזו.

דווקא בגלל זה, אנשים מבחוץ שחוקרים את החברה לעומק היו, אולי, יכולים לתת התראה על התפקוד של החברה, ואולי היו יכולים לנטרל את הסיכון הכרוך בבניית מערכת מים עבורם. כשאמרתי את זה, בכיתה מלאה באנשים שהג'וב העתידי שלהם הוא לחקור חברות מתוך שאיפה להסביר לאנשים שחיים בחברות הללו דברים שהם עצמם לא ידעו עליהן, לא חשבתי שאני אומר משהו מזעזע במיוחד. וכדי לנטרל איזושהי ביקורת אפשרית על גזענות, התחלתי את דברי דווקא לגבי אנשים בחברה המערבית, שגם הם לא יודעים מה הם צריכים.

אבל כשעשיתי את הקישור לכפר הקטן, אותה סטודנטית פערה את פיה בתדהמה. היא הייתה מזועזעת לגמרי מדברי ומיד צעקה – "אתה מתייחס אליהם כמו אל ילדים קטנים!" ניסיתי להתווכח איתה, להראות לה שזו לא התנהגות של ילדים קטנים אלא של אנשים נורמליים לגמרי. אבל היא לא יכלה להסכים עם טענה שהחברה הקהילתית בעולם השלישי היא פחות ממושלמת בצורתה הטהורה. מעין גרסא עילגת כזו של הפרא האציל של רוסו (למרות שהיא הייתה הורגת אותי על השימוש במלה "פרא", כמובן).

–

יש סיבה שאנשים לא בהכרח מבינים את הצרכים של עצמם או של החברה בה הם חיים. רוב הזמן, אין שום תועלת להבנה כזו, והיא דורשת כמות בלתי סבירה של זמן ומחשבה. בז'רגון המקצועי קוראים לזה cognitive misers – קמצני מחשבה: אנשים שמשקיעים מינימום מאמץ כדי לגלות מידע ולחשוב על דברים שלא מספיק רלוונטיים אליהם. המקום הראשון שנתקלתי במושג היה בספרות על התנהגות בוחרים. באופן אידיאלי, מבחינה חברתית, כל בוחר צריך לדעת כל מה שאפשר לדעת על כל מועמד וכל מפלגה, לשקול את מכלול המידע הזה אל מול ההעדפות האישיות שלו, ולהכריע עבור מי להצביע. אבל המחקר בתחום העלה לא רק שכצפוי, אנשים לא משקיעים זמן בחיפוש מידע על המפלגות השונות ומסתפקים רק במה שהם יודעים במקרה מכלי התקשורת שהם צורכים, אלא אפילו את הזמן הדרוש כדי לנסח לעצמם את ההעדפות שלהם עצמם הם לא טורחים להשקיע. במקום זאת, אנשים מצביעים לפי הרגלים, לפי נושא בולט אחד (מדיניות כזו או אחרת שעומדת על הפרק, למשל), אבל ממש לא לפי משהו שאפשר לקרוא לו שיקול רציונלי של הבעד והנגד של כל מפלגה ומפלגה.

זה לא בגלל שהם מטומטמים. להפך, זה בגלל שהם עשו חישוב נכון והגיעו למסקנה שהעלות של מציאת מידע נוסף על המפלגות השונות או על ההעדפות הפוליטיות שלהם לא פרופורציונלית למידת ההשפעה שלהם על התוצר של המערכת הפוליטית. הם קמצני מחשבה, כי הם מעדיפים לבזבז את המשאבים המוגבלים שלהם על משהו שיניב תוצאות משמעותיות יותר.

–

בטורונטו מתפרסם מקומון בעברית. הוא מחולק חינם, והתוכן שלו בהתאם. כשאני מעיין בו, לפעמים, בהתקפים של מזוכיזם, אני לא יכול שלא להתעצבן על הסטנדרטים העיתונאיים הירודים, על ערכי ההפקה הנמוכים, וגם, לעיתים קרובות, על ההטייה הפוליטית הבוטה של התוכן בעיתון. אשתי לא מבינה על מה אני מתעצבן. היא קוראת את זה, רואה את מה שאני רואה, אבל פשוט לא אכפת לה. אין לזה שום השפעה על החיים שלה, אין לה שום דרך יעילה להשפיע על זה, אז פשוט לא אכפת לה. אותו הדבר נכון לגבי קוראי העיתונים, ואותו הדבר נכון לגבי קוראי הבלוגים.

רוב הקוראים לא יודעים להבחין בין פוסט למאמר, בין טור דעה לכתבה. רוב הקוראים לא יכולים להבדיל בין ראיון פיקטיבי עם דמות מתוכנית טלוויזיה, לבין ראיון עם מנהל השקעות אמיתי. רוב הקוראים לא יודעים לזהות שרוב הכתבות וה"ידיעות העיתונאיות" שהם קוראים הן קופי-פייסט של הודעות לעיתונות, קומוניקטים יחצ"ניים ומסרים שיווקיים. לרוב הקוראים לא אכפת.

(מתוך הפוסט המקורי של רויטל)

לקוראים לא אכפת, כי אין להם דרך יעילה וממשית להשפיע על זה, ואין לזה השפעה מהותית על החיים שלהם. בין כה וכה הם צורכים את העיתון ואת הבלוגים כסוג של בידור. קריאה ביקורתית של התקשורת דורשת משאבים קוגניטיביים שאפשר לנתב למשהו קצת יותר משמעותי בחיים. להגיב למה שנאמר בתקשורת כדי לתקן זה כבר בכלל להלחם בתחנות רוח.

כשהם קוראים פוסט בבלוג של מישהו שממליץ על משהו, על רובם זה לא ישפיע יותר מקמצוץ. בשורה התחתונה של הגוף המפרסם קמצוץ ההשפעה הזה יכול להביא לשינוי כלשהו בשורה התחתונה, אבל כאדם בודד, אי אפשר לכמת את ההשפעה הזו, ואם אי אפשר לכמת אותה, אין טעם להתרגש ממנה יותר מדי. נו, אז שמעתי פרסומת בתשלום שהוצגה כדעה כנה של מישהו. איך זה משנה את החיים שלי? נו, אז הבלוגר שאני קורא עכשיו מבטיח בהן צדק שלעולם לא לקבל כסף או מתנות תמורת ביקורת. יופי טופי. איך זה מעניין אותי? אני בוחר את הבלוגרים שאני קורא לפי מידת העניין שהם מעוררים בי, או לפי הערך הבידורי של הפוסטים שלהם, או לפי גודל הציצים שלהן. מה שלא רלוונטי לחווית הקריאה שלי, כמו הקוד האתי של הבלוגר, או אופי המקור של כותב מדור הרכילות החביב עלי, פשוט לא מעניין אותי – אני מעדיף להשקיע את הזמן והמשאבים הקוגנטיביים שלי במשהו יותר מספק.

ועוד אומרת וצודק רויטל, שהיחידים שאכפת להם הם אלו שהנושא בעוכריהם. כך גיקים לעד לא יבינו למה לעזאזל אנשים משתמשים בחלונות ולא בלינוקס (גם אם אובונטו באמת יותר פשוטה להפעלה מחלונות, זה עדיין דורש עקומת למידה והשקעה ראשונית כלשהי, שכבר השקעתי בללמוד את מערכת ההפעלה הנוכחית שלי – וזה פשוט לא שווה לי את זה) או אפילו לא משדרגים את האקספלורר 6 שלהם לפיירפוקס, או במינימום לאקספלורר 7/8 (אותה סיבה בדיוק). כך חולי פוליטיקה כמוני לעולם לא יבינו איך אנשים יכולים שלא לזכור למי הם הצביעו בבחירות האחרונות(!), שלא לדבר על לפני זה. זה לא משנה להם, אז לא אכפת להם. זה לא כי הם מטומטמים שלא מבינים עד כמה זה חשוב, הם מבינים טוב מאוד שזה לא ממש חשוב, ולכן הם לא טורחים.

אז הציבור לא מטומטם, הוא פשוט קמצן, כי הוא יודע שהוא ישלם בכל מקרה.

אנחנו, האנשים המתוחכמים שמבינים את הרשת ואת הקשר בינה ובין העולם החיצון, אוהבים לצחוק לפעמים על כלי התקשורת המסורתיים ועל הפאניקות התקופתיות שלהם כשהם מגלים שדברים רעים שקיימים בעולם מגיעים גם לאינטרנט – מפדופילים בחדרי הצ'אט ועד טרוריסטים בפייסבוק. אבל איכשהו, כשזה מתקרב אלינו הביתה, אנחנו מתחילים להלחץ בעצמנו. כשאחד מאיתנו, הבלוגרים, עושה משהו שלא מתאים לתפיסה שלנו את עצמנו כ"בלוגוספירה", מיד אנחנו מרגישים מעין צורך פטריוטי להגן על שמו הטוב של הבלוג. מיד אנחנו שוכחים שאין שום הבדל בין "בלוגר" לבין אחד האדם, ושאין שום דבר שאפשר להגיד על "בלוגרים" באופן כללי שהוא יותר ספציפי ממה שאפשר להגיד על "בני אדם" באופן כללי, חוץ מזה שהם כותבים בלוג.

הארוע הנוכחי הוא הגילוי (המעניין לכשעצמו) של עידו קינן בעין השביעית, שחברת פרסום מסויימת משלמת לבלוגרים כדי שיכתבו פוסטים חיוביים על הדברים שהם מפרסמים. אביעד איבחן היטב את תגובת היתר של חלק מהבלוגוספירה, שעיקרה חזרה לאותו דיון על קוד אתי לבלוגרים. אבל אביעד לא הלך מספיק רחוק. זה לא עניין של צביעות של הבלוגוספירה. זה פשוט שאנחנו שוכחים שוב ושוב שאין באמת חיה כזו, "בלוגר".

זה לא שה"קוד האתי" של יהונתן הוא לא טוב או משהו, אלא שהוא מיותר לגמרי.^[1] מדובר, אחרי הכל, ב"קוד אתי" לבני אדם. מדובר בהתנהגות מתורבתת כלפי מכרינו. האם אדם הגון ילך לבקר חבר שלו כדי לספר לו על נפלאותיו של מוצר חדש, תוך שהוא מסתיר מאותו חבר את העובדה שמשלמים לו על כך? כמובן שלא. יש הרבה אנשים שיעשו, ועושים, את זה, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להרכיב תקנון אתי להתנהלות בין בני אדם.

אנשים עושים בעולם האמיתי הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף, אפילו מעט כסף,^[2] והם יעשו הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף גם באינטרנט, כולל בבלוגים. מה שצריך זה לא קוד אתי לבלוגרים, אלא להתייחס לבלוגרים שמרמים אותנו כמו שנתייחס לחבר שמרמה אותנו.

אני רואה בכל מי שקורא את הבלוג שלי חבר. יש רבים, אני מניח, שאני בכלל לא מכיר, אבל מי שמוכן להקשיב לשטויות שלי הוא חבר שלי עד שהוכח אחרת. כאדם הגון, אני עקרונית לא משקר לחברים שלי בדברים שעשויים להשפיע עליהם באופן כלשהו. אני מתייחס לאנשים בכבוד. אני משתדל לא לסתום פיות לאנשים, אלא אם ממש מגיע להם. אני משתדל לתת קישורים למקורות שלי מתוך כבוד לאותם מקורות וכדי לתת לקוראי הזדמנות להרחיב בנושאים שמעניינים אותם. בקיצור, אני נוהג בדיוק לפי הקוד האתי לבלוגרים של יהונתן – רק שאני עושה את זה לא רק בשבתי כבלוגר, אלא בכל התנהלות שלי מול בני אדם אחרים.

וזה בדיוק העניין, שקוד אתי לבני אדם כבר יש לנו. עכשיו רק צריך להשתדל קצת יותר שהאנשים שגדלים בקרבנו יהיו בני אדם, והכל יהיה בסדר.

1. למעשה, יש בו ליקויים מהותיים. מה זה אומר "חובתו של הבלוגר היא לאמת"? ואם אני כותב בלוג פיקטיבי? או שסתם אני אוהב להמציא סיפורים? הבלוגר לא מחוייב לשום דבר. זה כל הפואנטה של בלוגים. שאפשר לעשות מה שבא לנו. [↩]
2. למעשה, יש אנשים שמוכנים לשלם כדי לשאת על עצמם מודעת פרסום של חברת אופנה כזו או אחרת [↩]

בואו נניח שאתם כותבים בלוג במשך כמה שנים, וכל מיני אנשים מנויים על הרסס שלכם, חלקם, יש להניח, באמצעות הגוגל רידר. עכשיו, בואו נניח שבחלוף מספר שנים אתם מחליטים שאחד הפוסטים שלכם — או כולם — מביך מדי, מפליל מדי, או באופן כללי הייתם מעדיפים שלא ישאר לו זכר בשום מקום. אולי אתם רוצים להכנס לפוליטיקה ומעדיפים שלא יזכרו לכם את הפעם שצילמתם את עצמכם בתחתונים, אולי אתם פוצחים בקריירה טלוויזיונית ומעדיפים שלא ישארו שרידים של כל מיני דברים שאמרתם ואנשים לא יאהבו. לגיטימי. בלוג שלכם, לא? מוחקים את הפוסטים הבעיתיים מהבלוג, וכעבור כך וכך זמן גם הגוגל קאש שוכח, והכל בא על מקומו בשלום, נכון?

אז זהו.

לא יודע אם שמתם לב, אבל הגוגל רידר מאפשר לכם לגשת לכל הפוסטים שנכנסו לתוכו, לא משנה עד כמה הם ישנים. עוד דבר שיכול להיות שנתקלתם בו הוא שאם במקרה מישהו פרסם פוסט ומחק אותו אחרי זמן מה, אחרי שהרידר כבר הספיק לקצור את הרסס שלו, אז הוא עדיין יופיע לאנשים בקוראים שלהם.

שילוב של שתי העובדות האלה ביחד אומר שאיפשהו בבטן של גוגל שמור עותק של כל פוסט בכל בלוג שמישהו מנוי עליו דרך הגוגל רידר. לעד. בלי קשר לאם כן או לא מחקתם אותו. וכל אדם שנשאר מנוי על הבלוג שלכם יכול לגשת לפוסטים הללו, בלי קשר לנגישות של אותם פוסטים דרך האתר עצמו.

סתם, שתדעו.