לא שומעים!

A man told me to beware of 33
he said, it was not an easy time for me
but I'll get through
even though I've got no miracles to show you

בשנת 2001 יצא גליון (מס' 18) של כתב העת "פנים" שנושאו הוגדר בכך שכל כותביו היו "צעירים", שכתבו על צעירים ועל עולמם.^[1] אני זוכר שהגיליון הזה עצבן אותי, משתי סיבות. אחת, שאינה רלוונטית לענייננו, היא שאם לשפוט על פי אותו גליון, צעירים חיים רק בתל-אביב – פלוס איזה הכרה בכך שיש כמה צעירים שחיים בהתנחלויות, ועוד כמה שלדאבונם חיים בנגב (בדמות נציג אחד לכל קבוצה). אם אני זוכר נכון, אף צעיר שחי בירושלים, חיפה או ראשון לציון לא זוהה על ידי המערכת, שלא לדבר על מקומות אקזוטיים כמו רעננה או אור יהודה.^[2]

אבל, כאמור, זו הסיבה שאינה רלוונטית לענייננו. הסיבה שכן רלוונטית היא ההגדרה של "צעירים" באותו גליון: אנשים בני 22-33. זה עצבן אותי נורא, אני זוכר, כי הייתי אז רק בן 21^[3] וחשבתי שזה נורא אדיוטי שאיכשהו אדם כמוני לא נחשב "צעיר" בהגדרה שלהם, וזקנים נרגנים בני 33 איכשהו נופלים בתוכה. שלושים ושלוש! אנשים שיש להם בית וילדים ומשכנתא וקרן פנסיה, מה הם יודעים על צעירים?

היום, בלי בית, בלי משכנתא ובלי קרן פנסיה (אבל עם שני ילדים), הגעתי סוף סוף לנקודת הזמן הזו שהסתכלתי עליה לפני תריסר שנים כרחוקה ומוזרה. וראה זה פלא: אני עדיין רואה בעצמי "צעיר", וחושב שיש לי יותר מן המשותף עם בני 20-וקצת מאשר עם בני 40 (למרות שהסטודנטים שלי עזרו לי להזכר לפרקים עד כמה אנחנו שונים ומרוחקים. וגם זה.).

מן הסתם חלק מזה קשור בבחירת הקריירה שלי – אני עדיין סטודנט, והעבר שלי הרבה הרבה יותר דומה להווה שלי מאשר העתיד. אני מתאר לעצמי שזה שונה אצל מי שכבר סיים את לימודיו ועבר לשלב הבא בחיים. אבל חלק מזה, כמובן, הוא שכשהייתי ילדון זב חוטם פשוט לא היה לי מושג. הרי כמה שנים לפני כן עוד הכרזתי שאני אשים קץ לחיי בגיל 40, כי אין לי שום רצון להיות זקן ועול על העולם. אמנם כעבור כשנה הרחקתי את קו הגבול ל-50 ואז ל-60, היום, כאשר אני מתקרב לאותו קו גבול דמיוני ששרטטתי, אני כבר יודע שאני אאחז בחיים עד כמה שרק אוכל והילדים שלי והחברה ככללה יכולים לקפוץ לי – אני את שלי כבר עשיתי, עכשיו אתם תעשו משהו למעני.

אני מקווה לגמור את הדוקטורט במהלך השנה הקרובה, מה שאומר שזו באמת תהיה השנה האחרונה שבה אני "צעיר" – בשנה הבאה כבר אצטרך למצוא לעצמי עבודה אמיתית, ולא משהו שמשלם את החשבונות בזמן שאני עובד על התזה. עם קצת (הרבה) מזל, אולי אפילו משהו שיהיה התחלה של קריירה, ולא מרצה-מן-החוץ זמני.

אז מה יש לי להגיד על צעירים ממקומי בקצה העליון של ההגדרה הזו?

–

את ההקדמה שלעיל (למעט כמה תיקונים קלים) כתבתי לפני כחצי שנה, והתכנון היה שפה תופענה כמה אמרות שופעות חוכמה לגבי הדור שאני נמצא בקצה האחורי שלו. אבל כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליח להגיד שום דבר בעל משמעות. כשהתחילו מחאות הקיץ חשבתי שאוכל לכתוב על זה, אבל לא היה לי שום דבר חכם להגיד. חשבתי אולי להגיד משהו על הטכנולוגיה, על איך היא נראתה כשהייתי בן 21 ואיך היא נראית היום, אבל גם על זה אין לי שום דבר להגיד שלא אמרו אלף פעמים לפני והרבה יותר טוב.

וחוץ מזה, נולד לי ילד בסוף השבוע האחרון, אז מגיע לי פטור.

אז תגידו לי יומולדת שמח, וברוך הבא לנבו, וזהו, פחות או יותר.

1. אפרופו, הנה פוסט מעניין מארץ האמורי. [↩]
2. אגב, הדבר היחיד שידעתי על אור יהודה כילד זה שיש שם מסעדת שיפודים שנורא אהבנו לנסוע אליה בסופי שבוע. לא היה לי מושג איפה זה אור יהודה, ומבחינתי זה היה מעבר להררי החושך – מקום שנוסעים אליו הרבה זמן, ובסוף אוכלים שיפודים. באמת שאין לי מושג למה מכל המסעדות בעולם דווקא זו הפכה למסעדה שההורים שלנו לוקחים אותנו אליה, אבל ככה זה. [↩]
3. אני גם זוכר שנורא נעלבתי שאף אחד לא הזמין אותי, עורך האייל הקורא(!) לכתוב טור. [↩]

אתמול התחלתי להרצות בפני בני נוער במסגרת היחידה לנוער שוחר מדע של אוניברסיטת תל-אביב. להרצות בפני ילדים צעירים כל כך^[1] זה אתגר מעניין ומשמח כאחד. יש לי הזדמנות לנסות לעצב במידת מה את תפיסת העולם הפוליטית שלהם לפני שהיא מתגבשת. לכן בניתי את הקורס כמעין בחינה השוואתית של משטר מדינת ישראל. השיעור הראשון שם דגש על השוני בין המשטר בישראל לבין זה האמריקאי, ועד כמה נסיונות להשוות ביניהם או לשאוב השראה מהמערכת האמריקאית הם מוטעים. בשיעורים הבאים אני אשאף לחשוף את התלמידים למערכות אחרות בהקשרים השונים שיעלו בשיעורים השונים (כמו גם מבוא למתודולוגיה של מדעי החברה – שזה בכלל צריך להיות מאתגר). לא נושאים חריגים עבור מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות.

אם גם אתם הייתם רוצים לשמוע אותי מרצה, ובהנחה שאתם לא תלמידי תיכון, יש לי חדשות טובות: ביום שני בשבוע הבא אני ארצה במסגרת ארוע לרגל יום הסטטיסטיקה הבינ"ל (שחל לפני חודש…) וסדרת הרצאות "ספקנים בפאב", בפאב "גורדו" שחוף גורדון בטיילת בת"א. הארוע יחל בשעה שמונה וחצי, ויכלול עוד אנשים מעניינים (אפילו יותר ממני!) שירצו במגוון נושאים. דמי הכניסה הם 10 ש"ח לכיסוי הוצאות. לפרטים נוספים ראו כאן.

אה, ואם במקרה יש לכם קשר לחטיבת-ביניים/תיכון והייתם רוצים לחשוף עוד ילדים לעמדות הנלוזות שלי, נוער שוחר מדע גם מארגנים הרצאות חד-פעמיות (להבדיל מהקורס המלא). שכנעו את התיכון הקרוב למקום מגוריכם ליצור עימם קשר ולדרוש(!) הרצאה שלי בנושאי משטר מדינת ישראל, שיטות בחירות ומשטר או תקשורת פוליטית.

1. בקנדה תרגלתי בפני ילדים בני 17, שזה לא הרבה יותר מגילם של הילדים בשיעורים עכשיו, אבל גם ההקשר השונה – סטודנטים לעומת תלמידי בית ספר שמקבלים שיעורי העשרה – וגם ההבדל בין תרגול לבין הרצאה של ממש, הופכים את כל העסק לשונה מאוד. למרות שכמובן אני מייבא חלק מהדברים שלמדתי כמתרגל גם להרצאות שלי. [↩]

שלשום האתר לא פעל במשך למעלה מ-24 שעות בגלל תקלה כלשהי באחד התוספים של וורדפרס. נדב, שמש העמים, צל הלאומים, ניסה לשכנע את החבר'ה בגו דדי שהכל טופל והם יכולים לחבר אותי חזרה למכשירים, אבל זה לקח יותר זמן מהמצופה. בלילה חלמתי חלום: בחלומי הייתי מושאו של ראיון במוסף של ידיעות אחרונות, ואלפי אנשים ניסו להכנס לבלוג שלי במהלך החג אבל לא הצליחו בגלל שהוא לא היה זמין. התעוררתי בסביבות שלוש בלילה, ולא הייתי בטוח האם היה ראיון או לא. ליתר בטחון קמתי למחשב כדי לבדוק אם האתר זמין ולראות אם במקרה היה זינוק משמעותי בסטטיסטיקות. האתר עלה, הסטטיסטיקות הראו תריסר כניסות מאז חצות. למחרת בבוקר עדיין הייתי חצי-משוכנע שהיה ראיון איתי בידיעות אחרונות.

סיפור אמיתי. ילדים: הזהרו מהתמכרות לסטטיסטיקות.

–

אחד הדברים המבאסים בלחזור לארץ הוא חוסר הזמינות של אמאזון. במהלך השהות בקנדה, אם רציתי ספר בדרך כלל לא הייתי חושב פעמיים – הייתי נכנס לאמאזון ומזמין את הספר, לפעמים זורק עוד אחד פנימה כדי לקבל משלוח חינם, וכעבור יומיים הספר היה אצלי. עכשיו פתאום יש חישובים של עלויות המשלוח, וגם אז מדובר על כמה שבועות עד שהספר יגיע, שזה – כאמור – מבאס לאללה.^[1]

אז החלטתי לנסות לפנות לטוב ליבם של קוראי הבלוג ולשכנע אתכם לתרום לקרן מלגה המחיה שלי (כפתור התרומה נמצא למעלה משמאל), בתמורה להבטחה: בכל רגע נתון אני אאסוף תרומות לרכישת ספר מסויים, ששמו יופיע מתחת לכפתור התרומות – כרגע מדובר בספרו החדש של פרנסיס פוקויאמה, The Origins of Political Order: From Prehuman Times to the French Revolution – ואני מבטיח לפרסם ביקורת על הספר חודשיים מרגע הגעתו למעוני. (למה חודשיים? ובכן, לפחות במקרה של הספר הזה, מדובר על למעלה מ-600 עמודים, אבל גם במקרים פחות קיצוניים, אני קורא די לאט.) ככה אני הורג שתי ציפורים במכה אחת – גם משיג ספרים שאני רוצה, וגם מכריח את עצמי לקרוא אותם, במקום לתת להם לשבת על המדף במשך שנים עד שאני נזכר בהם.

אם במקרה לא מעניין אתכם לקרוא מה יש לי להגיד על הספר הזה, אתם מוזמנים להכנס לרשימת המשאלות שלי באמאזון ולבדוק אם שם יש משהו שיעניין אתכם יותר. אם תקנו עבורי ספר כלשהו, אני מבטיח לסקור אותו. דיל?

1. טוב, זה לא מדויק – בטורונטו יש גם את אחת הספריות האוניברסיטאיות הטובות בעולם. אם רציתי ספר בדרך כלל המקום הראשון שהייתי הולך אליו זה שם, וכמעט תמיד היה להם הספר שרציתי. אבל אם במקרה רציתי לרכוש ספר, מסיבה כזו או אחרת, אז הייתי יכול ללכת לאמאזון בלי להתלבט. [↩]

עוד טיוטא של הצעת המחקר שלי נשלחה למנחה שעושה את ימיו כעת בדמשק, אוף אול פלייסז. מוחי עוד מתאושש מההתעמרות הממושכת בו, ואינו מסוגל לחשוב בעצמו על נושאים ראויים לכתוב עליהם. על כן, אני יוצא בזאת במבצע מיוחד: שילחו אלי שאלות שהייתם רוצים שאשיב עליהן, או טקסטים שהייתם רוצים לשמוע את דעתי עליהם, ואני אשתדל לכתוב פוסט לבקשתכם.

ההצעה לזמן מוגבל, עד גמר המלאי, ט.ל.ח, הזול מביניהם.

לפני כשני עשורים הייתי מנוי על מגזין ילדים ונוער בשם "משהו" – מעין וריאציה על מעריב לנוער, אבל בלי "על בנים ועל בנות" ועם קומיקסים של מישל קישקה במקום אורי פינק. אין לי מושג למה, בעצם, הייתי מנוי כל כך הרבה שנים על העיתון הזה. הוא היה מלא בקשקושי מפורסמים שאת רובם כלל לא הכרתי. כל גליון הכיל דף מדבקות עם תמונות של כל מיני זמרי ולהקות פופ שעל רובם לא שמעתי (עניין במוזיקה לא פיתחתי פחות או יותר עד התיכון), אותן הייתי מדביק על הארונות בחדר שלי במגוון צורות גיאומטריות חסרות פשר. אני זוכר ספציפית מקבץ מרשים של בננרמה בצורת שמש. עד היום, עד כמה שאני זוכר, לא שמעתי אפילו שיר אחד של בננרמה.

כנהוג באותם זמנים עתיקים, בעיתון היה גם מדור של חברים לעט – ילדים שמחפשים ילדים אחרים להתכתב איתם. אחד הילדים שכתובתם התפרסמה שם כתב שהוא אוהב קומיקס. גם אני אהבתי קומיקס, אז בפעם הראשונה בחיי שלחתי מכתב לילד זר לחלוטין. כל מה שידעתי עליו הוא שהוא אוהב קומיקס, ושקוראים לו תומר חג'ג'. למעשה, לא הכרתי את השם חג'ג', אז חשבתי שקוראים לו תומר חגג.

בכלל, לא ממש הייתה לי מודעות לכל עניין העדות עד שלב מאוחר למדי של חיי.

אני לא זוכר בדיוק כמה חודשים ההתכתבות הזו נמשכה, אבל לא ממש אמרנו שום דבר אחד לשני. בשלב כלשהו התחלנו לשלוח דפים עם פחות או יותר רק ציורים. אני זוכר שהוא היה הרבה יותר מוכשר ממני. ובשלב כלשהו הפסקנו. שוב, אני לא זוכר מי לא ענה למי, אבל זה די נמאס.

אף פעם לא פגשתי אותו. אין לי מושג איך הוא נראה או מה הוא עושה. אין לי מושג אם הוא זוכר בכלל שפעם הוא התכתב עם מישהו עם שם משפחה נורא ארוך ומסובך. אני כותב את הרשומה הזו מתוך איזו תקווה מוזרה שאולי הוא יגגל את השם שלו וימצא את הבלוג שלי, ואולי יצור קשר מחדש. סתם, מתוך סקרנות.

–

לא, אין פואנטה.

–

אוסאמה בין-לאדן מת, אבל אין לי שום דבר להגיד על זה כרגע חוץ מאחלה, אז זהו.

אם אתם כמוני יש לכם לא מעט חברים שמשתמשים בלינוקס, ואוהבים לציין, לפעמים, כמה שהם אוהבים להשתמש בלינוקס, וכמה שלינוקס יותר טוב מחלונות. אם אתם קצת פחות עצבניים ממני, יכול להיות שעדיין יש לכם כמה חברים שממש מנסים לשכנע אתכם לעבור ללינוקס ומספרים לכם על נפלאותיה של מערכת ההפעלה החופשית.

ובכן, לפני אי אלו חודשים, בעקבות קריאת כתבה על מהדורה חדשה של אובונטו ("לינוקס לבני אנוש"), החלטתי לנסות ולהתקין אותה. מה יכול להיות רע? הרי אובונטו יכולה בקלות להקים מערך אתחול-כפול לצד החלונות, שום דבר לא נאבד, הכל טוב ויפה. ואכן, ההתקנה עברה בצורה חלקה: קיבלתי תפריט אתחול עם 9(!) אפשרויות שונות – הראשונה היא האובונטו שאני אמור להפעיל, האחרונה שבהן חלונות, וכל הבאמצע אין לי מושג ואני לא רוצה לדעת.^[1] כמו שמבטיחים האנשים הטובים (באמת טובים!) של אובונטו, המערכת יוצאת עובדת מהקופסא. פרט להזנת הסיסמא של הויי-פיי שלי, בעצם, לא הייתי צריך לעשות כלום. טוב, הייתי צריך לקבוע סיסמת משתמש. ועוד אחת לצרור המפתחות שלי. אבל זהו, באמת. המארז בה יחד עם אופן אופיס – חבילת האופיס שאני משתמש בה בכל מקרה – ופיירפוקס (שבזמנו היה הדפדפן שאני משתמש בו בכל מקרה. מאז עברתי לכרום), ועוד כל מיני דברים טובים.

אפילו הצלחתי להתקין את גרסת הלינוקס של מנדליי, שהפך לכלי עבודה מרכזי עבורי מאז גיליתי אותו. עד מהרה גיליתי את נפלאות ריבוי הדסקטופס, וסידרתי לעצמי שיטה רציונלית ומגניבה. עוד הייתי זקוק לסיוע מכמה חברים טובי לב בטוויטר כדי לסדר כמה דברים, אבל שום דבר רציני, וזה לא שאני מעמיד פנים שמשתמש שנתקל בחלונות בפעם הראשונה ידע לעשות הכל מייד. הכל עבד יופי, עד שהוא לא. פתאום גיליתי שכשאני שולח את המחשב לשנת-חורף (מה שלינוקס קורא השעייה-לדיסק), הוא מתעורר רענן וטוב לב, עם אתחול נקי של המערכת, ובלי כל החלונות שהשארתי פתוחים. חיטוט ארוך ומעמיק ברחבי הפורומים השונים של אובונטו העלה סדרה של טקסי וודו לא ברורים שהייתי צריך לבצע בטרמינל, תוך שאני מקיש את הסיסמא הארוכה-להרגיז שנאלצתי להמציא לעצמי פעם אחר פעם. אומרים שאחת המגבלות של חלונות היא שהיא מאפשרת למחשב לעשות כל מיני דברים בלי לקבל אישור מובהק מהאדמיניסטרטור של המחשב. אבל בלינוקס, מי שרוצה לתפעל את המחשב שלו בלי לדעת מה הוא עושה צריך לעקוב אחרי אינספור הוראות שהוא לא מבין, ולסמוך על מי שכתב אותן שהוא לא יעשה שמות במחשב שלו. עד כמה שאני יודע נתתי למחשב שלי הרשאה לאכול את בני הבכור.^[2] הפוטנציאל להנדסת אנוש זדונית כאן הוא עצום, והסיבה היחידה שהבעיה הזו לא התעוררה באובונטו עד היום היא פשוט שמשתמשי חלונות לא עברו למערכת הזאת בהמוניהם.

העצוב באמת הוא שחרף אינספור אתחולי ניסוי, שום דבר לא השתנה, ושנת החורף מחקה לאובונטו את הזיכרון. בסופו של דבר הגעתי לדיון באחד הפורומים בו הובהר שבעצם, זו בעיה שאובונטו מעולם לא הצליחה לפתור, לכאורה משום שיש כל כך הרבה מפרטים שונים של מחשבים שונים. עכשיו, אני יודע שזו לא תשובה לגיטימית, אבל חלונות יודעת להתמודד עם המחשב שלי יופי, ולא אכפת לי אם זה בגלל המונופול של מיקרוסופט או בגלל אורות הצפון. זה עובד וזהו.

אז החלטתי לעזוב את אובונטו לבינתיים. או אז נזכרתי בתפריט האימתני שמופיע בכל הדלקה של המחשב – אותו תפריט שברירת המחדל שלו היא אובונטו. שוב צללתי לתוך הפורומים כדי לגלות איך משנים את ברירת המחדל.^[3] בסוף יצאתי עם הניצחון בין שיני, והשארתי את אובונטו להתמרמר על הכונן שלי תוך שאני מתעלם ממנו בבוז בכל אתחול.

עבר זמן מה, יצאה גרסה חדשה של אובונטו, והחלטתי שוב לתת הזדמנות למערכת ההפעלה החופשית. אתחלתי את המערכת, עקבתי אחרי כל ההוראות כדי להתקין את הגרסא החדשה. את השינוי ניתן היה להרגיש מיד: עכשיו רשימת האופציות בתפריט האתחול כוללת 11 אפשרויות, ואפשרות ברירת המחדל שלי היא קללה בהונגרית. שוב לחפש את ההוראות איך לשנות את ברירת המחדל, לגלות מאוחר מדי שאפשר לצמצם את מספר האופציות באמצעות הסרה של קרנלים מיושנים, לשנות את ברירת המחדל חזרה, ולגלות — אלוהים, למה לא בדקתי את זה קודם — שעדיין אין שנת-חורף מתפקדת. בתסכולי כי רב החלטתי להסיר את הלינוקס לגמרי, אבל ציפור קטנה לחשה לי שתפריט האתחול משוייך ללינוקס, ושיש סיכוי שאם אני פשוט אסיר את המחיצה של לינוקס, המחשב שלי יחורב לחלוטין.

הודיתי בתבוסתי, ובמקום זאת צמצמתי את המחיצה של לינוקס למשהו שפחות יציק לי בעיניים – כמה עשרות ג'יגה בודדים. את היתרה הפכתי לכונן נוסף לחלונות, ואני ולינוקס נפרדנו לשלום כידידים שוב.

ואז, כחלוף מספר חודשים, אלוהים יודע למה, החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. נכנסתי לאובונטו, הפעלתי את מרכז העדכונים ואמרתי לו לעדכן הכל. אובונטו אמר שאין בעיה, וכעבור הרף עין הודיע לי שבעצם יש בעיה: אחת מהתוכנות שאני רוצה לעדכן אינה מורשית. באמת? איזו? מנדליי. מה מנדליי? למה אתה לא רוצה לעדכן את מנדליי? לא בא לי, השיב אובונטו, וסירב לעדכן. רק מתוך סקרנות הפעלתי את המנדליי וחיפשתי דרך לעדכן אותו משם, כמו בחלונות, אבל לא הייתה אפשרות כזו. לא הצלחתי לאתר שום דבר לגרום לאובונטו לעדכן את מנדליי (אני מרשה! באמת!), פרט להתקנה מחדש של התוכנה. חזרתי לאשף העדכונים ואמרתי לו "טוב, בסדר, עזוב מנדליי, תעדכן את השאר". אין בעיה! אמר המחשב, וכעבור הרף עין של רבע שעה הורדת עדכונים הודיע שבעצם יש בעיה: הוא לא מצליח להתחבר לרשת. אבל אתה מחובר לרשת, ניסיתי להסביר לו. הנה, אני גולש ממש עכשיו. נכון, השיב המחשב, ואני מצליח להתחבר לחלק מהרשת, אבל יש איזו חתיכה שלא עובדת לי עכשיו, ולכן לא תוכל לעדכן אף חלק מהתוכנה למרות שאני מסוגל להוריד 200 מגה מתוך ה-202 שדרושים לי.

אוקיי.

–

המדריך המלא להסרת אובונטואים מעצבנים

הפעילו את דיסק ההתקנה של חלונות 7 (אם לא קיבלתם דיסק התקנה, אפשר לייצר אחד מתוך מערכת ההפעלה על ידי כניסה ל-Control Panel -> System and Security -> Backup and Restore ובחירה בתפריט הצדדי ב- Create System Repair Disc. לחלופין, אפשר להקליק על "התחל" ולהקליד create system repair disc, כמובן).

אחרי שהדיסק מוכן, אתחלו את המחשב דרך הדיסק.^[4]

ביחרו את תצורת המקלדת שלכם. במסך שעולה, ביחרו ב"command prompt".

הקלידו את הפקודה הבאה (בלי מרכאות): "bootsect /nt60 c: /mbr" (אם מערכת החלונות שלכם משום מה לא מותקנת על c, ביחרו באות הרלוונטית. שימו לב: מרגע שניתנה הפקודה הזו, לא תהיה יותר גישה לחומר שבמחיצת האובונטו. דאגו לגבות כל מה שיש לכם שם מראש. (באופן כללי כדאי לגבות קבצים חשובים לפני שעושים דברים כאלה).

הפקודה הזו תמחק את GRUB, מערכת האתחול שהתקינה אובונטו, ותחליף אותה במערכת האיתחול של חלונות עצמה.

עכשיו הגיע השלב המהנה ביותר: גריסתה של מחיצת האובונטו. אחרי שאתחלתם מחדש את המחשב לתוך חלונות (לא לשכוח להחזיר את ההגדרות בביוס למצבן המקורי), הכנסו ל-control panel -> System and Security -> Administrative Tools -> create and format partitions.

בחלון שיפתח, הקליקו על המחיצה של לינוקס – שימו לב לבחור את המחיצה הנכונה. מחיקה של המחיצה הלא נכונה תגרום לאובדן מידע חשוב.

בתפריט הקליק-ימני ביחרו "delete volume".

עכשיו אפשר להגדיר את המחיצה כמחיצת חלונות חדשה, או להרחיב את המחיצה הקיימת כך שתכלול את כל שטח הכונן.

ברכותי! המחשב שלכם נטול לינוקס. לכו לכל החברים המעצבנים שלכם ותגידו להם שמערכת ההפעלה החופשית שלהם שווה לתחת.

1. משום מה האופציה האחת לפני אחרונה הייתה משהו עם ויסטה, למרות שמעולם לא הותקנה ויסטה על המערכת ואין לי מושג איך זה הגיע לשם. בטח באשמת מיקרוסופט. [↩]
2. sudo dev /our –firstborn [↩]
3. נותנים למחשב רשות למזמז את בת הזוג שלך: sudo grope S/O. [↩]
4. לשם כך תדרשו לשנות את הגדרות האתחול בביוס – בדרך כלל באמצעות הקשה על F2 במסך האתחול הראשון שעולה במחשב. [↩]

סדרה של חיפושים מוזרים הביאו אנשים לבלוג שלי בימים האחרונים – לצד חיפושים פחות או יותר לגימיטיים ("כל האמת על ריבנטרופ מולוטוב"! "רעיונות לתזה במשפטים" (באמת?) או "למה ילד משקר שהוא לא עשה קקי?") הופיעו כמה חריגים במוזרותם. ראשית היה האדם שחיפש "תמונות מצחיקות עם פטיש" (החיפוש הוביל לעמוד הראשי שלי, משום מה), "כל הסרטים שיצאו על סוקראטס וקריטון" (כולם! החיפוש הוביל לקטגוריות אלימות בבלוג), "מבנה אצבעות אצל הומוסקסואלים" (פופ!), והיום, כגולת הכותרת, נכנס חיפוש אחר ""Dubi Kanengisser" nude" (הוביל לפוסט על שייח ג'ראח). שזה קצת מחמיא לי, אני מניח, אבל בכל זאת.

בעקבות התייעצות עם הטוויטראטי, הגענו למסקנה שמדובר על מקור פוטנציאלי להכנסה. לפיכך, לאור דרישת הקהל, אני פותח את חנות הסקס של דובי: תמונות של דובי בתנוחות מפתות יהיו מעכשיו חלק ממגוון תכני הפרימיום שמספק הבלוג ללקוחות משלמים בלבד. אם חפצה נפשכם בתמונת עירום שלי, אנא השתמשו בכפתור התרומה שבראש הטור שמשמאל. כדי להגן על נפשותיהם הרגישות של תורמים תמימים, רק מי שיתרום בדיוק 111.11 ש"ח ויבקש במפורש את תוכן הפרימיום של האתר יחשף לזוועה הפוטנציאלית, כך שאתם יכולים לתרום בלי לדאוג שתקבלו ממני דוא"לים נפיצים בתגובה.

–

(כן, הפיגועים חזרו לרחובות ירושלים, רוחות של מלחמה מנשבות בדרום, חוק הנאכבה וועדות הקבלה, כסאו של אסד מתנדנד, קנדה הולכת למערכת הבחירות הרביעית שלה בשבע שנים, וגוגל שינו את הלוגו של כרום, ואני כותב על שטויות כאלו. תאמינו לי שאני סובל מזה יותר.)

ותיקי הקוראים ודאי זוכרים את קלווין, המחשב השולחני הישן שלי. היום, באיחור מה, הצטרף גם עמיתו הובס אל שורת המתים. הובס, מחשב נייד שקניתי במיטב כספי (עם סיוע-מה מהורי) כדי להחליף את הת'ינקפד שקדם לו, כבר חרחר זה זמן מה. למעשה, הוא עדיין תפקד, פחות או יותר – הוא היה המחשב העיקרי של אשתי, ושירת אותה נאמנה. הבעיה העיקרית הייתה החיבור לחשמל, שהלך ונעשה פחות ופחות יציב. אחרי שאשתי התחשמלה פעם אחת, החלטנו להפסיק לדחות את הקץ ויצאנו לקנות מחשב חדש.

הובס היה מחשב מתוצרת אייסר. גם הלפטופ עליו אני כותב עכשיו הוא מתוצרת אייסר, וגם הנטבוק החביב שלי שיושב לצידי. וגם המחשב החדש שקנינו לאשתי. 350$ (לפני מס) הספיקו לרכישת מחשב לחלוטין לא רע – לא הייתי מנסה להריץ עליו משחקים, אבל מצד שני אני לא בטוח שהוא מפגר בהרבה מאחורי המחשב שלי, שנקנה בפי שתיים וחצי מזה לפני כשנה (אם כי המחשב שלי הוא 17", והחדש 15.6"). מה שאני מנסה להגיד: אם אתם מחפשים מחשב נייד ואין לכם דרישות מאוד ספציפיות, אני ממליץ על אייסר. אני עובד איתם כבר קרוב לעשור ובינתיים מדובר במחשבים בעלי אורך חיים יוצא מגדר הרגיל.

הובס, כאמור, שימש אותי עד לא מזמן ואת אשתי עד לרכישת המחשב החדש. לפני ששולחים אותו למחזור, רציתי לדאוג שלא ישאר יותר מדי מהכונן הקשיח שלו. אך אבוי – כיצד נכסח את הצורה לכונן קשיח מתוך הכונן עצמו? להובס היה פעם כונן דיסקים, אבל הוצאנו אותו מכיוון שהוא התחיל לעשות בעיות. ניסיון לאתחל את המחשב דרך כונן הדיסקים החיצוני כשל, וגם אתחול באמצעות דיסק USB לא אפשרי על מחשב כה ישן. אז ניגשתי לארון והוצאתי את כונן הדיסקים. בחרדה הכנסתי אותו למחשב וניסיתי לאתחל את המחשב עם דיסק חי של GParted. זה עבד, אבל פרמוט לא באמת מספיק למחשב שבכל זאת עשוי להכיל ססמאות שלי לכל מיני דברים. ניסיתי לאתחל אותו עם דיסק של אובונטו, אבל הכונן נכנע אחרי קריאה ממושכת. הבנתי שאם ארצה למחות את הדיסק לחלוטין, אזדקק למשהו שלא יכביד על הכונן דיסקים. חיפוש זריז ברשת איתר את אתחל והפצץ של דאריק, תוכנה שעושה בדיוק מה שרציתי בעשרה מגה. צרבתי בזריזות את הדיסק, ולמרבה השמחה, הובס הרשה לי לבצע בו המתת חסד. אפילו החיבור לחשמל נשאר יציב לאורך השעתיים של גריסה אקטיבית של הכונן הקשיח, על כל 30 ג'יגותיו, שבסופן לא נותר ממנו כלום.

חשבתי, כמעשה אחרון של כבוד להובס, להתקין עליו אובונטו, בשביל הכיף. אבל כונן הדיסקים הודיע לי שהוא הגיע לסוף דרכו. וכך יושבת לה עכשיו גופתו של הובס לצידי, מחכה שאקפיץ אותה למרכז המחזור למכשירי אלקטרוניקה.

היו לי הרבה זכרונות מהובס. רוב התקופה שלי בקנדה הוא ליווה אותי. כל חייו של הפוציק הוא היה איתנו — ויעידו על כך המקשים שהילד עקר ממנו ושבר באופן כה יסודי עד כי לא יכולתי להחזיר אותם למקומם, ביניהם שני מקשי ה-alt, שנאלצתי למפות מחדש למקש ה"כפתור הימני" ומקש ה"חלונות" (זה האחרון היה חסר לי לקיצורי מקלדת למיניהם, אבל לאשתי היה חשוב יותר לחליף שפות בנוחות). הוא לא מת מוות הרואי כמו אחיו הגדול. אבל הוא גם לא קרס ושבק חיים כמו הובס האב. מוות מכובד, בשיבה טובה. יהיה זכרו ברוך.

–

מחיקתו של הובס הזכירה לי את הכונן הקשיח הישן, בן 80 הג'יגה, שלקחתי מקלווין כשבאנו לקנדה. תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד אני ארכוש מחשב שולחני ואז אוכל להשתמש בזה. אין לי מושג מה יש על הכונן הזה, אבל אחרי ארבע שנים אני יכול רק להניח שזה לא ממש יחסר לי. שקלתי לרכוש מתאם USB כדי לבחר אותו לאחד המחשבים הישנים ולהעתיק משם את מה שלא יהיה עליו, אבל היה לי קצת חבל לבזבז את הזמן ואת הכסף. מצד שני, לא רציתי להשליך אותו סתם כך למחזור כשניתן עוד להוציא ממנו מידע — מידע ישן, אבל אי אפשר לדעת איזה דברים מביכים שמרתי שם. מכיוון שמחיקה באמצעות תוכנה לא הייתה אפשרית, נאלצתי להשתמש בכלים קצת יותר לואו-טק. אני והילד שיברנו את המעטפת החיצונית באמצעות פטיש, והצלחנו לפתוח אותה לבסוף.

הגוויה עוד נאבקה ואף הצליחה לשרוט אותי במהלך הקרב, אך לבסוף הדיסק הושחת עד היסוד ופורק לגרמים, תוך שאני שורט וחותך במדיה המגנטית עצמה כמיטב יכולתי.

בעוד שהיא מדממת ברגים ורסיסי מתכת, הגופה נזרקה לפח. מאז אני לא מפסיק לחשוב מה עשוי היה להיות שם, בתוך אותם 80 ג'יגה תמימים, שרציתי לסחוב אותם איתי עד לקנדה. בוודאי היה שם ארכיון הדוא"ל הישן שלי, מלפני המעבר לג'ימייל. אולי היו שם שאריות של ארכיונים מימי אולטינט. לעולם לא נדע. אם אי פעם מישהו ירצה לכתוב עלי ביוגרפיה, אפשר לציין את היום הזה כיום ראשון השחור של ההיסטוריה הפרטית שלי.

מצד שני, קשה לי להאמין שלמישהו אכפת.

–

המון המון המון דברים קרו בשבועות האחרונים, וכל הזמן יש לי דברים שאני רוצה להגיד אבל לא מצליח לבטא אותם בצורה שאני מוכן לפרסם. אפשר לקרוא לזה מחסום כתיבה, או לא יודע מה. אני בעיקר מרגיש שמה שיש לי להגיד לא מספיק מבוסס. אולי השהות הקצרה בארץ גרמה לי להרגיש עוד פחות מחובר מהרגיל, וקשה לי להטיף מוסר ולהרצות על מה ואיך צריך לעשות משולחן העבודה בטורונטו. קשה לי לכתוב את הפוסט הזה שמתבשל לי כבר כמה שבועות שקורא לשיתוף פעולה מהותי יותר בין השמאל היהודי בישראל לבין הערבים, כשאני יודע שכבר יש התארגנויות כאלו, ואני לא יודע עליהן כלום. אז בינתיים אני מתרכז בעבודה על התזה. אני מניח שגם זה לטובה.

(תזכורת)

1. תמונה, שם, ציטוט

-

2. תמונה, שם, ציטוט

–

בלי קשר לשום דבר, ביום חמישי הקרוב אני אשתתף בכנס תלמידי מחקר במדע המדינה באוניברסיטה העברית. מי שרוצה מוזמן לבוא לצפות במעין עיבוד של הכיוון הנוכחי של התזה שלי, תחת הכותרת "Democracy in Motion".

בפוסט הקודם שלי, על דירוג האוניברסיטאות של ה-Times Higher Education, כתבתי שאף אוניברסיטה ישראלית לא הצליחה להכנס ל-200 המקומות הראשונים, לעומת שלוש כניסות בשנה שעברה. התבססתי ברשומה זו על ההנחה שכל האוניברסיטאות הישראליות אכן דורגו, כפי שהשתמע מכללי ההכללה של המחקר של הטיימס. עוד טענתי שאף כלי תקשורת ישראלי לא ידווח על הדירוג הזה, כי לאף אחד אין אינטרס לשלוח הודעה לעיתונות בנושא.

מסתבר שטעיתי, לפחות פעמיים: פעם אחת טעיתי, משום שעיתון הארץ דווקא פרסם כתבה בנושא^[1] — הייתי רוצה לחשוב שאולי הוא הגיע לנושא דרך הבלוג שלי, אבל אני מניח שרוב הסיכויים הן שלא.

פעם שניה טעיתי משום שמסתבר – גם לפי הכתבה וגם לפי מספר תגובות שקיבלתי בעקבות הרשומה ההיא – שלפחות שתי אוניברסיטאות, העברית ותל-אביב, לא נכללו כלל במחקר. כפי שכתבה לי ליבי עוז ממשרד דוברת האוניברסיטה העברית:

הסיבה לכך שישראל לא נכנסה לדירוג שהתפרסם ביום חמישי היא סיבה טכנית ומצערת – בקשה לספק נתונים פשוט לא הגיעה מתומפסון רויטרס לאוניברסיטאות העברית ותל אביב. כמחלקה שאמונה על הספקת הנתונים הללו אני יכולה להגיד לך בבטחה שאם הבקשה הייתה מגיעה אלינו היינו ישר מספקים את הנתונים, כפי שסיפקנו גם ל-QS השנה ובשנים קודמות ואוכל גם להראות לך התכתבויות בנושא שהיו לנו עם נציגי הסקר לאחר פרסומו. בר אילן והטכניון העבירו נתונים אבל לא נכנסו למאתיים הראשונים.

בעקבות התגובות שהתקבלו בבלוג ובדוא"ל פניתי ל-THE לקבל תגובה, ואני אוסיף אותה כאן ברגע שהיא תתקבל. בכתבה של הארץ שלעיל מצוטטת תגובתם לפיה "רוב האוניברסיטאות הישראליות לא זכו להתייחסות ברשימה כיוון שלא ענו לבקשות חוזרות ונשנות להעביר מידע על אנשי הסגל והסטודנטים."

אני מתנצל, לפיכך, על השגיאות שנפלו בדברי. מן הסתם אם האוניברסיטאות כלל לא נכללו בדירוג, אי אפשר להסיק שום דבר על מצב ההשכלה הגבוהה מעצם העדרותן ממנו.

1. תחת תגית "נערכת ההשכלה הגבוהה"! [↩]