לא שומעים!

אחד הפוסטים שאני נדרש אליו לעיתים קרובות הוא "שיעור גאוגרפיה", בו מחיתי על הנטייה של דיונים רבים בישראל שנדרשים להשוואה בין-לאומית להסתפק בהשוואה לארה"ב ותו לא. אחד המקומות בו הנטייה הזו בולטת במיוחד היא שאלת שיטת המשטר. רבים מהקוראים לשינוי שיטת המשטר בישראל מבקשים להעתיק במידה כזו או אחרת את השיטה האמריקאית, וזאת כדי להשיג מטרות שונות ומשונות. אלא שלעיתים קרובות הדרישה הזו מבוססת על אי הבנה של השיטה האמריקאית, והמטרות של השינוי המוצע בעצם מנוגדות לסיבות לכך שהמשטר האמריקאי נבנה כפי שהוא.

חשוב לזכור שארצות הברית היא למעשה המדינה היחידה שמצליחה לשגשג כדמוקרטיה עם משטר נשיאותי. רוב המדינות האחרות שניסו משטר דומה קרסו, או שהגבילו את ה"נשיאותיות" שלו. רוב הדמוקרטיות היציבות כיום הן דמוקרטיות פרלמנטריות. מאידך, המשטר הנשיאותי קורץ במיוחד למדינות שעוברות דמוקרטיזציה – ומכל הסיבות הרעות ביותר.

כל ילד יודע לדקלם שהפרדת רשויות היא הבסיס למשטר הדמוקרטי. אבל זה לא נכון. הפרדת שלוש הרשויות כאלמנט מרכזי במשטר הדמוקרטי קיימת רק במשטר הנשיאותי. במשטר הפרלמנטרי, לעומת זאת, קיים מיזוג רשויות בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. הפרדת הרשויות נכונה רק עבור הרשות השופטת, וזאת כדי להבטיח את הדרישה הדמוקרטית הבסיסית לשלטון החוק – משמע, ההבטחה שהחוקים שקובע המחוקק יחולו גם עליו עצמו. הסיבה למיזוג הרשויות היא היסטורית: הפרלמנט והממשלה שנתמנתה מתוכו היה צריך להתמודד מול מלך בעל סמכות ולגיטימציה ציבורית, ולפיכך היה צורך בשלטון אפקטיבי ויעיל. בניגוד לתפיסה הנפוצה בישראל, דווקא מיזוג הרשויות הוא שמאפשר משילות גבוהה.

לעומת זאת, הפרדת הרשויות נועדה להשיג מטרה הפוכה במדויק. התפיסה שהנחתה את מעצבי המשטר האמריקאי הייתה ששלטון הוא דבר רע. הוא אולי רע הכרחי, אבל הוא עדיין רע. מדוע? משום שהחוקה אותה הם כתבו כבר נותנת לכל אדם את כל החרויות שהוא עשוי לרצות בהן, ולפיכך כל החלטה של השלטון היא בהכרח הגבלה של החרויות הללו. הגבלות שכאלו יש לצמצם למינימום ההכרחי, והדרך לצמצם זאת היא על-ידי הבטחה שהליך החקיקה יהיה כזה שידרוש הסכמה רחבה של הציבור, בחלוקות גאוגרפיות וטמפורליות שונות. לשם כך נוצרה מערכת הבלמים והאיזונים שמאפיינת את המשטר האמריקאי (אותו, ולא את המשטרים הפרלמנטריים, וגם לא רבים מהמשטרים הנשיאותיים האחרים – וזו בדיוק הסיבה לכך שהם נוטים להתדרדר לדיקטטורה).

הכי קל להדגים זאת באמצעות תיאור הליך החקיקה של חוק בארה"ב. חוק חייב להתחיל כהצעה באחד מבתי הקונגרס (בית הנבחרים או הסנאט). הנשיא אינו יכול ליזום חקיקה בעצמו. כל הצעת חוק שמוצגת באחד הבתים ועוברת בהצבעה הראשונית, עוברת תהליך של דיון בועדות ותתי-הועדות של אותו הבית. בסוף התהליך בו מנוסח החוק (וראוי לזכור שרוב החוקים לעולם לא רואים את סוף התהליך הזה), הוא עובר להצבעה סופית באותו הבית.

אחרי שאושרה הצעת החוק בבית הראשון, היא עוברת לדיון בבית השני, שם יש אותו תהליך בדיוק. אם ההצעה צלחה את כל הדיונים וההצבעות בבית השני (והרוב לא מצליחות במשימה), סביר להניח שהיא שונתה בתהליך ואינה זהה לחוק שעבר בבית הראשון. כלומר, זה לא אותו חוק. לכן החוק עובר לועדה משותפת של שני בתי הקונגרס שמטרתה היא לייצר נוסח אחיד לחוק שיהיה מקובל על שני הבתים.

(כאן ראוי להזכיר שבגלל כללי הדיון בסנאט, לא מספיק רוב רגיל כדי להעביר חקיקה: למעשה, מיעוט של 40% יכול לחסום כל דבר חקיקה בסנאט באמצעות פיליבאסטר, ובעשורים האחרונים נהיה לגיטימי לעשות כן לעיתים קרובות יותר ויותר. התוצאה המעשית היא שכדי שחוק יעבור בסנאט, הוא צריך רוב של יותר משישים אחוז).

אם התהליך הזה מצליח (ולרוב הוא לא מצליח) וההצעה עוברת באותו נוסח בשני הבתים, היא מועברת לידי הנשיא. הנשיא יכול לחתום על הצעת החוק ולהפוך אותה לחוק, הוא יכול לא לעשות כלום וההצעה תהפוך לחוק כעבור מספר ימים, או שהוא יכול להטיל וטו. הטלת וטו מחזירה את ההצעה לקונגרס, שם יכולים הבתים לעקוף את הוטו רק אם ישיגו רוב של שני שליש בכל אחד מהבתים.

אחרי שההצעה הפכה לחוק, עדיין עומדת בפניה שורה של בתי משפט עליונים – פדרליים ומקומיים – שיכולים לערער על חוקתיותו של החוק ולבטל אותו במחי החלטה.

על כל המערכת המסובכת הזו צריך להוסיף גם את שיטת הבחירות המבולגנת בכוונה של ארה"ב. הנשיא נבחר (פחות או יותר) באופן ישיר על ידי כלל אזרחי ארצות הברית. כל סנאטור נבחר על-ידי מדינה (סטייט) אחת, כאשר כל מדינה מיוצגת על-ידי שני סנאטורים. כל חבר בבית הנבחרים, לעומת זאת, נבחר על-ידי אזור בחירה אחד (שמונה בממוצע כ-700,000 איש, אבל יש סטיות די משמעותיות מהמספר הזה; החוקה עצמה קובעת רק שהמספר הזה לא יפחת מ-30,000), כאשר כל מדינה מיוצגת על-ידי נציגים בהתאם לגודל האוכלוסיה שלה. שליש מהסנאטורים והנציגים בבית הנבחרים מועמדים לבחירות אחת לשנתיים. כך שבעוד שהנשיא נבחר אחת לארבע שנים, הקונגרס מייצג עוד שני נקודות זמן נוספות – אחת שנתיים לפני בחירתו ואחת שנתיים אחריה.

שופטי בית המשפט העליון ממונים על-ידי הנשיא, אך תקופת כהונתם אינה מוגבלת בשום צורה (לקונגרס יש סמכות להדיח שופט מכהן, אבל הסמכות הזו מעולם לא יושמה, חרף מספר נסיונות). כלומר, הנשיא יכול למנות שופט רק כאשר שופט אחר פורש או נפטר. מכאן, שבית המשפט העליון מייצג, באופן מסויים, את כל הנשיאים בכמה עשורים האחרונים.

כאמור, כל הסמטוכה הזו מטרתה אחת: למנוע מהממשל לתפקד. בניגוד לאמירה הנפוצה, וושינגטון לא "מקולקלת". היא עושה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות. הבעיה היא שמה שהיא אמורה לעשות זה כלום.

השוו את התהליך הזה למצב בישראל. חוק יכול להיות מוצע על-ידי חבר כנסת, על-ידי הממשלה, או על-ידי ועדה מועדות הכנסת (בתנאים מסוימים). חוק שהוצע על-ידי חבר כנסת צריך לעבור קריאה טרומית, שאחריה החוק יעבור לדיון בועדה, ומשם ימשיך בהליך הרגיל: קריאה ראשונה, כללית, שתאשר את העברת החוק לועדה הרלוונטית לדיונים ולניסוח החוק (יצויין כי חוקים רבים נקברים בועדה), קריאה שניה על כל סעיף והסתייגות בנפרד, וקריאה שלישית על החוק בנוסחו המלא. וזהו. בכך מסתיים הליך החקיקה של חוק, מבחינה פורמלית.

(ראוי כמובן לזכור שמאז ה"מהפכה החוקתית" בעקבות חקיקת חוקי היסוד של 1992, בית המשפט העליון נטל לעצמו את הזכות לפסול חוקים, אבל הדבר נעשה במשורה ונחשב, עדיין, שנוי במחלוקת).

הממשלה, כמובן, מעורבת בתהליך החקיקה דרך הרוב האוטומטי שיש לה בכנסת, ויכולתה להטיל משמעת קואליציונית ולהפיל דברי חקיקה שאינם מקובלים עליה (בתנאי שהיא מתפקדת). כלומר, מיזוג הרשויות נותן לממשלה למעשה מרות מוחלטת על כל דבר חקיקה במהלך הקדנציה שלה.

מובן כי הרעיון לעבור לשיטה נשיאותית כדי להגביר את "המשילות" הוא מופרך לחלוטין. תאמרו "אבל ריבוי המפלגות גורם לסחטנות של המפלגות הקטנות!", ואולי יש משהו בדברים, אבל לא המעבר לשיטה הנשיאותית הוא שיתקן את הבעיה הזו. למעשה, השיטה האמריקאית הרבה יותר פרוצה לסחטנות. בגלל הצורך לייצר רוב בכל אחד מבתי הקונגרס, ובגלל העצמאות המוחלטת של חברי הקונגרס מהמפלגות שלהם, יש נהירה של חברי קונגרס להוסיף סעיפים שזכו לכינוי "חביות השומן" (pork barrel) – מעין מקבילים אמריקאיים של "כספים יחודיים" – לדברי חקיקה פופולריים, או הצעות חוק ש"חייבות לעבור" (כמו הצעות תקציב). כך חוקים שלכאורה עוסקים בתחום אחד כוללים רשימה ארוכה של סעיפים יקרים ובלתי רלוונטיים בעליל שכל מטרתם היא לקושש עוד כמה תומכים מקרב שני הבתים.

כך יוצא שדווקא החקיקה ה"רזה" יותר היא זו שמתקשה יותר לעבור, בעוד שחקיקה בזבזנית ומושחתת מגדילה את סיכוייה להגיע אל שולחן הנשיא.

ואלו, להזכירכם, הצדדים החיוביים של השיטה. כל ויתור על הפרדת הרשויות הנוקשה הזו הופך את השיטה הנשיאותית לגן-עדן לדיקטטורים בהתהוות, כפי שאפשר לראות ברוסיה ובוונצואלה.

לשיטה הנשיאותית יש יתרונות מסויימים, כמובן. אבל זו שיטה מאוד עדינה ומאוד לא סלחנית לנסיונות עיוות. לעומת זאת, השיטה הפרלמנטרית הוכיחה עצמה כגמישה וסלחנית מאוד, גם אם הדבר אומר שלעיתים, אפשר להשיג באמצעותה דברים שמרגישים פחות דמוקרטיים. גדולתה של השיטה הפרלמנטרית היא בדיוק בכך שגם כאשר גורמים שהדמוקרטיה אינה נר לרגליהם מצליחים להשיג עמדת כח בתוכה ולנצל את מיזוג הרשויות כדי לקדם את מטרותיהם, היא אינה קורסת תוך זמן קצר, ומאפשרת להמונים לתקן את דרכם.

הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית נמצאת דווקא בקרב אלו שחושבים שהם יכולים, באמצעות הינדוס השיטה, להשיג את המטרות המועדפות עליהם על אפם ועל חמתם של האזרחים – אפילו אם המטרות הללו הן מטרות ליברליות נעלות.

שלא בטובתי נחשפתי לקמפיין החדש של משרד הקליטה שקורא לישראלים "לעזור ל[יורדים] לחזור לארץ". יניב גומס כבר ניתח כמה כשלים בסרטונים השונים בקמפיין, אבל הוא החמיץ נקודה בסיסית חשובה.

קמפיין משרד הקליטה סובל מאותה מחלה ממנה סובלת ההסברה הישראלית באופן כללי (הצעה לשם: הַסְבֶּרֶת, או בשמה הטכני: דיסוסיאציה אינפורמציונלית מופנמת). הסובלים ממחלה זו חושבים שהם מפנים מסרים חשובים לקבוצת יעד אחת (בדרך כלל חיצונית, בחו"ל), אך למעשה כל המסרים שלהם מופנים לקבוצת יעד אחרת (בדרך כלל הציבור הישראלי). הקמפיין הנוכחי, למשל, כלל אינו קמפיין שנועד להחזיר יורדים לארץ. זהו קמפיין להפחדת ישראלים פן ירדו מהארץ.

יש שתי סיבות עיקריות לכך, שמשלימות זו את זו. ראשית, מי שירד מהארץ ומעוניין לשמור על זהותו היהודית יודע, הרי, שהאיום באובדן הקשר ליהדות הוא איום ריק. כמעט בכל יעד סביר של היורד הממוצע תהיה קהילה יהודית ענפה, ולעיתים קרובות גם קהילה ישראלית לא קטנה. לא רק שהמשפחה הישראלית בחו"ל אינה מאבדת קשר עם היהדות, אלו הנוטים לכך אף עשויים לעבות את קשריהם עם הדת היהודית, להתחיל לבקר בבית כנסת (לאו דווקא אורתודוכסי, אמנם) ולציין את חגי ישראל באופן שבארץ אולי לא היו טורחים או אפילו נרתעים מלעשות.

הסיבה השניה היא שהגירה היא לא תהליך קצר או פשוט או קל, ורוב מי שביצע אותו השקיע בכך מחשבה רבה. מרבית הסיכויים שהם כבר חשבו על שאלת הזהות של הילדים, ואם לא, הם יחשבו עליה די מהר אחרי שיגיעו לשם. כן, רוב מי שיחזור לארץ יעשה זאת מטעמים סנטימנטליים (אם כי לאו דווקא אלו שמופיעים בקמפיין), אבל לא קמפיין הוא מה שיעיר את הרגשות הללו, ולא אלו שנוטים להגיב לרגשות הללו צריכים להיות היעד של קמפיין החזרה, כי הם יחזרו בכל מקרה, בלי קשר לקמפיין כזה או אחר או להטבות עלובות כאלו או אחרת שמשרד הקליטה יכול להציע להם. מי שישראל צריכה לשאוף להחזיר, אם בכלל, הם בדיוק אלו שכבר הסכינו להקרבה הזו (אלו שאינם רואים בכך כל הקרבה, סביר להניח, הם מקרה אבוד. אלא אם במקרה אשתם דווקא כן. אהם).

אותם זה לא ירתיע לגלות שהילד חושב שעכשיו כריסטמס ולא חנוכה,^[1] ובטח לא יטריד אותם שהילד מדבר אנגלית – אחרי הכל, אם הם היגרו לחו"ל, הם רוצים להתערות בחברה המקומית, ותנאי ראשון להתערות הוא יכולת לדבר בשפה המקומית.

במיוחד מרתיח התשדיר שמתריע ש"בני הזוג לא תמיד יבינו מה זה אומר" להיות ישראלי. זהו תשדיר שכל כולו בדלנות. שימו לב שאפילו בן-זוג יהודי אינו מספיק טוב כאן עבור כותבי התשדיר, כי גם הוא לא יהיה שותף לתחושת האבל של יום הזכרון לחללי צה"ל. רק ישראלי שורשי הוא זיווג טוב מספיק לבנות ישראל הנאוות!^[2] העניין הוא שלמיטב הבנתי, בני זוג מסוגלים לדבר אחד עם השני, ולהסביר כל מיני דברים עליהם. הגישה המובעת בתשדיר הזה מציגה כל קשר זוגי בין תרבויות כבלתי אפשרי. למה רק ישראלית עם לא-ישראלי זה רע? אולי גם אשכנזי ומזרחית זה רע? אולי לא כדאי לישראלים ותיקים להכנס לקשר זוגי עם עולי ברה"מ?

בארבע שנותי בקנדה ראיתי הרבה זוגות, רבים מהם שילבו בני זוג מתרבויות שונות בעליל, ומעולם לא הבחנתי בבעיות שנבעו מההבדל הזה ביניהם. בעיות זוגיות נובעות מהבדלים בהעדפות אישיות, לא מהבדלים בחגים וימי אבל. אם בן הזוג שלך רואה אותך עצובה ביום הזכרון וחושב שאת מתכננת לילה פרוע במיטה, הבעיה היא לא בהבדלים התרבותיים ביניכם, אלא בזה שהחבר שלך הוא שמוק חסר רגישות.

כל האזהרות הללו נועדו לנגן על מיתרי ליבם של ישראלים שחושבים להגר, לא על אלו של מי שכבר עזבו את הארץ ומסתדרים עם זה.

–

ההטבות שישראל מציעה לתושבים חוזרים הן בדיחה. וזה בסדר – לא צריך להציע הטבות נרחבות לתושבים חוזרים, כי אף מהגר שפוי בדעתו לא יחליט לחזור לארץ בגלל שנותנים לו הטבות כלשהן. לעבור מדינה זה תמיד תהליך מייגע, יקר ומעיק. ההטבות נמצאות שם, לכל היותר, כדי לעזור למי שכן מעוניין לחזור לעשות כן מבלי להרתע מההוצאה הכספית הכרוכה, למשל, בתשלום מכס על יבוא חפציו לארץ או לחלופין רכישת תכולת דירה שלמה מאפס.^[3]

אם ישראל רוצה להחזיר לארץ את המוחות הבורחים, צריך להשקיע יותר באקדמיה הישראלית; צריך להענות לדרישות תנועת המאהלים ולאפשר רווחה גדולה יותר למעמד הביניים; צריך להשקיע הרבה יותר בחינוכם של אותם ילדים שאתם לא רוצים שיחשבו שחנוכה זה כריטסמס – בין השאר, למשל, אפשר ללמד עוד כמה דברים חוץ מחגי ישראל, מורשת ישראל, תורת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, תגבור לימודי יהדות, ולימודי-לאומנות-במסווה-אזרחות. בקיצור, צריך להפוך את המקום הזה למקום שגם אנשים שלא מוכנים לגור בו בכל מחיר בגלל סיבות סנטימנטליות ירצו לגור בו. כן, אני יודע, זה לא מאוד פטריוטי, ומי בכלל רוצה את המכוערים האלה, ואם לא טוב להם פה שילכו. אני מבין. אבל אם אתם עד כדי כך לא רוצים אותם, אז בבקשו אל תגידו להם לחזור למדינה שלא מוכנה לנקוף אצבע כדי שהם ירצו לגור בה.

–

קנדה היא מדינת הגירה. היא משקיעה תקציבים אדירים בלשכנע אנשים שאין להם שום קשר לקנדה שהם רוצים להגר לשם ולגור שם. היא מספקת סיוע כלכלי בתחילת הדרך, אבל זה לא העיקר. היא בעיקר משקיעה תקציבים נרחבים בהפיכת קנדה למקום שטוב לחיות בו, והיא עושה זאת בהצלחה לא מועטה. ההצלחה הזו מתרגמת להגירה משמעותית של בעלי מקצוע והשכלה למדינה. ישראל, לעומתה, מדגישה בקמפיין הזה ובנסיונותיה העלובים האחרים להחזיר יורדים שישראל זה מקום שרע לחיות בו, שאנשים מתים בו במלחמות, שאי אפשר למצוא בו עבודה רווחית, ושגם אם כן, קשה להתקיים ממנה בכבוד. שזה נכון, כמובן. אבל השקעה נאותה יותר של תקציב המדינה תהיה בלשנות את המציאות הזאת, לא בלהפוך אותה לבסיס זהותנו.

כבונוס, גם אלו שכבר חיים בארץ ירוויחו מזה. אבל מאיתנו אני מניח שלא אכפת לכם.

1. אגב, לא יודע איך זה בארה"ב, אבל בגן של הילד שלנו, לא רק הוא ידע שחנוכה עכשיו, אלא כל הילדים. אפילו צמד הליצנים שבאו לעשות להם הופעת כריסטמס קטנה שילבו במופע גם שירי חנוכה. [↩]
2. את מישהו זה הפתיע שה"מתבוללת" היא אישה ולא להפך? עזרו לנו להגן על הואגינה היהודיתישראלית! [↩]
3. אפרופו: ברצינות? רק שני מחשבים למשפחה? הגיע הזמן לעדכן, במיוחד אם אתם רוצים למשוך חזרה אקדמאים. [↩]

לא הקדמה

הפוסט שלמטה נכתב ברובו אתמול. היום התעוררתי לפיגועים הנוראיים באילת (כאילו יש פיגוע שהוא לא נורא), ואי אפשר בלי כמה מילים:

1. לא, זה לא ספין של ביבי. ארגוני הטרור ממש לא צריכים את נתניהו שיגיד להם מתי נוח לו שיהיה פיגוע. ביבי גם לא "מרוצה" עכשיו, למרות שכן, זה טוב לו פוליטית. אם המהפכה הזו המהפכה הפוסט-צינית, אנחנו צריכים להפסיק להיות ציניים גם לגבי הפוליטיקאים שלנו. אגב, גם ישראל לא צריכה את הפיגוע הזה כדי לתקוף בעזה – היא עושה את זה כמעט מדי יום כבר הרבה זמן. האינטרסים של הימין הישראלי ושל הימין הפלסטיני משרתים זה את זה גם בלי תאום ביניהם. זה חלק מהסיבה שקשה לנצח אותם.

2. לא, זה לא סופה של המחאה. כן, יש מי שקפץ על ההזדמנות כדי לנסות לחסל אותה (אם הייתי בלבניסט הייתי אומר שהניסיון הזה כל כך שקוף עד שהוא כנראה נעשה דווקא כדי לנטרל מראש נסיונות מתוחכמים יותר לנצל את הפיגועים כדי לחסל את המחאה). אבל זה שלכלי התקשורת יש את הקשב של הכלב מ"למעלה", לא אומר שגם הציבור ככה. נכון להנמיך ווליום לכמה ימים. לא נכון להתייאש. המחאה עדיין שם, הבעיות שהיא הצביעה עליהן עדיין שם. אתם עדיין שם (ובקרוב גם אני).

–

מסיבת תה במאהל

כשמתארים את תנועת המחאה בישראל כיום, רבים מדברים על שינוי ועל שפה חדשה. על פניו, נראה כאילו משהו חדש התעורר באנשים, שנפקחו להם העיניים והם מבינים היום משהו שהם לא חשבו עליו לפני חודשיים. העניין הוא שקצת קשה להאמין שאנשים השתכנעו במשהו חדש לגמרי רק בגלל שאיזו בחורה יצאה לשבת באוהל בשדרות רוטשילד. הבסיס הרעיוני לתנועת המחאה היה חייב להיות שם מראש, ורובם המכריע של הפעילים במחאה הם בהכרח אנשים שהאמינו במטרות שלה זמן רב לפני שהתחילה המחאה. ההבדל בין אז לעכשיו הוא בעיקר ארגוני – והבדל של סדרי עדיפויות.

אולי יש מקום להשוות את תנועת המחאה הנוכחית לא לאביב הערבי ולהפגנות באירופה, אלא דווקא לתנועת מסיבת התה בארה"ב. דיוויד קמפבל ורוברט פאטנם (Bowling Alone, Making Democracy Work) פרסמו לאחרונה טור בניו יורק טיימס בו הם סוקרים את תוצאות השוואה של שאלון שחולק ל-3000 אמריקאים ב-2006 (הרבה לפני שמישהו חשב על מפלגת התה) ושוב בחודשים האחרונים.  ההשוואה בין העמדות שהביעו לפני חמש שנים ושוב השנה מאפשרת לבחון מה מאפיין את האנשים שמשם לפה הפכו לתומכים במפלגת התה.

גם על מפלגת התה אמרו שמדובר בהתעוררות של ציבור גדול שלא התעניין בפוליטיקה קודם לכן, בתנועה שסוחפת אנשים חדשים לתוכה מכוח השכנוע של העקרונות שלהם מחד והגימיקים שלהם מאידך. אבל התוצאות של קמפבל ופאטנם מצביעות על כך שלא זה המצב: התומכים של מפלגת התה הם, באופן גורף, אנשים שהיו מעורבים בפעילות פוליטית במסגרת המפלגה הרפובליקנית בעבר. גם הדעות שלהם לא חדשות: הם היו שמרנים כלכלית בעבר, כפי שהם כיום, הם היו שמרנים חברתית כפי שהם כיום, והם היו דתיים מאוד בעבר כפי שהם כיום. אין התעוררות – יש רק התארגנות.

אבל הפרט המעניין ביותר במחקר שלהם הוא דווקא נושא הדת. בעוד שמפלגת התה משתקפת בתקשורת כמעוניינת יותר מכל במדיניות כלכלית, מסתבר שמה שמאחד את חברי התנועה יותר מכל הוא דווקא העניין בהחדרת הדת לתוך הפוליטיקה. פאטנם וקמפבל מתארים את המצב כנתק אפשרי בין הנהגת הקבוצה לבין תומכיה. הציניקנים יתארו זאת כהסתרה מכוונת של מדיניות לא פופולרית כדי להשיג קולות. אני חושב ששתי הטענות שגויות: מה שיש פה הוא קואליציה של שני רעיונות שאינם קשורים בהכרח, אבל אמפירית יש ביניהם חפיפה לא מעטה.

אבל כשאני אומר קואליציה, אני לא מתכוון לשתי קבוצות נבדלות שחוסות תחת גג ארגוני אחד לצרכים אסטרטגיים אד-הוקיים. אני מתכוון ליצירת שעאטנז רעיוני שקושר את שני החלקים למערך רעיוני אחד. כלומר, לא מדובר על חיבור של שתי קבוצות, אלא על חיתוך שלהן – מי שישאר בתנועת מסיבת התה הוא מי שהיה שייך לאחת הקבוצות וישתכנע ויקבל את הרעיון המעורבב החדש במלואו, בעוד שמי שדוחה חלק אחד ממנו יתרחק מהתנועה או לפחות יהפוך לאדיש אליה. מי שדוחה את שני הרעיונות גם יחד, כמובן, ירתע מהתנועה כפליים – וכאן ההסבר לחוסר הפופולאריות ההולך וגובר של התנועה, להבדיל מסתם אדישות ציבורית כלפיה. במילים אחרות – מי שאוהב אותם, אוהב אותם עד הסוף, ומי ששונא אותם, שונא אותם עד הסוף. קשה להגיד עליהם משהו באמצע.

איך כל זה קשור למחאת המאהלים? המחאה הישראלית עלתה מתוך השמאל הישראלי – אין טעם להכחיש זאת. אך בעבר השמאל קשר בין ליברליות חברתית (כולל הדגש על זכויות אדם) – במילים אחרות, מה שאנחנו לפעמים מכנים "דמוקרטיה" בשיח הישראלי – לבין שאלת הסכסוך עם הפלסטינים. המחאה הורידה את שאלת הסכסוך למקום משני בסדר העדיפויות ויצרה תחתיה קואליציה חדשה-ישנה בין אותה ליברליות חברתית לבין מדיניות כלכלית סוציאלית – בקיצור, סוציאל-דמוקרטיה.

היתרון של מחאת האוהלים על פני מפלגת התה היא ששתי הקבוצות שהיא מבקשת לערבב הן קבוצות גדולות מאוד בחברה הישראלית, עם חפיפה חלקית ביניהן. תמיכה במדיניות רווחה מאפיינת חלקים גדולים מהציבור שאינו שייך ל"אבירי הדמוקרטיה", ורבים בשמאל הליברלי תומכים דווקא במדיניות קפיטליסטית. עתידה של תנועת המחאה תלוי בהצלחה של פעיליה לשכנע כמה שיותר מהאנשים שנמצאים מחוץ לחיתוך של שתי הקבוצות הללו להכנס לתוכו – כלומר, לשכנע אותם לאמץ את הרעיון המעורבב. למרבה השמחה, מארגני המחאה תפסו זאת כבר בשלבים מוקדמים מאוד שלה, ופועלים כל הזמן כדי לגבש את הרעיון המעורבב הזה ולקדם אותו בקרב תומכי המחאה.

ובכל זאת טוב יעשו המוחים אם ילמדו מטעויותיה של מפלגת התה. מובן מאליו שחלק גדול מהתמיכה במחאה ינשור לאורך הזמן, וככל שתתבהר האידאולוגיה שמאחוריה, אך מה שיקבע את גורלה של המחאה הוא כמה מהנושרים יהפכו לשונאים וכמה יהפכו לסתם אדישים. ככל שיגדל מספרם של האחרונים כן ייטב, שכן הדבר משאיר פתח לשכנוע עתידי – ושכנוע אמיתי הוא תמיד תהליך ארוך ומורכב. המשמעות היא ללכת בין הטיפות – מצד אחד לצאת באמירות מספיק קונקרטיות כדי שלא להפוך לבלתי רלוונטיים בעיני יותר מדי אנשים, ומאידך לא להגיד דברים שיגרמו לאנטגוניזם בקרב חלקים גדולים מדי מהציבור. ככל שיעבור הזמן, כן תקשה המשימה הזו.

כמו תמיד בפוליטיקה, המשמעות היא נכונות לויתורים אידאולוגיים כדי להרחיב את הקואליציה – ויתורים שיביאו לנטישה של הגרעין הקשה דווקא ולביקורת לא פשוטה, אבל כאלו שדרושים בטווח הקצר כדי להשיג את המטרות בטווח הבינוני והארוך. הדגש תמיד צריך להיות על שכנוע. ברגע שנוותר על הרצון לשכנע עוד אנשים, תתחיל הנשירה.

–

שירות לציבור

עם מינויו של פרופ' מנואל טרכטנברג לראשות הוועדה שהקים נתניהו בעקבות המחאה, עלו שאלות רבות לגבי עמדותיו הא-פריוריות של טרכטנברג. פרסומיו של הפרופסור עוסקים ברובם בפטנטים וחדשנות ונוגעים רק באופן עקיף בכלכלה הישראלית והתיקונים הדרושים בה. אך מספר פרסומים עליהם הוא חתום נוגעים באופן ישיר לנושאים שעל הפרק כיום.

עיון בערך עליו בוויקיפדיה מעלה שני פרסומים רלוונטיים. אחד הוא האג'נדה החברתית-כלכלית לישראל 2008-2010, שכתב עבור משרד ראש הממשלה ב-2007. השני הוא דו"ח שכתב עבור מכון גולדה מאיר ב-1991. הדו"ח הזה אינו זמין באינטרנט, ובקושי זמין בספריות האקדמיות בישראל, שמן הסתם אינן נגישות לרוב האזרחים. לכן, כשירות לציבור, אני מביא כאן את הדו"ח על ההאטה בגידול הפריון בישראל 1960-1990. אשמח להערות ותגובות, בעיקר מצד כלכלנים, לגבי המשמעות של הדו"ח והניבויים (המאוד זהירים) הכלולים בו. האם הסטטיסטיקות מאז 1991 מתאימות לניתוח שהציג טרכטנברג?

כמדען מדינה, אחד הדברים שקפצו לי לעין היא ההתעלמות מהחשיבות של המעורבות הממשלתית במשק לגידול המרשים של המשק עד 1973 (וראו, בהקשר זה, את אחד המאמרים החביבים עלי, מאת דוד לוי-פאור, על ישראל כמדינה מפתחת [developmental state] בתקופה הרלוונטית).

ההאטה בגידול הפיריון בישראל – 1960-1990 – מנואל טרכטנברג

אם יש ספר אחד שצריך לעבור מיד ליד במאהלי המחאה בישראל, הרי הוא "חברת השפע"^[1] של ג'ון קנת' גולבריית'. יחסית לספר שנכתב לפני למעלה מחמישים שנה על ארה"ב של ראשית המלחמה הקרה, הוא כמעט נבואי לגבי ישראל של 2011. גולבריית' כמו עוסק בבעיות שמטרידות אותנו בימים אלו ממש, מצביע על השגיאות שגרמו להן, חושף את הציניות של מבקרי המאבק, ומציע פתרונות שחורגים מעבר ל"סתם" מדינת הרווחה.

הטענה הבסיסית של גולבריית' היא שהחברה המערבית פועלת על בסיס הנחות היסוד ששייכות לעידן שבו מחסור היה המצב הנורמלי. לפיכך, השאיפה המרכזית, כמעט היחידה, של הכלכלה המודרנית היא להגדיל את התפוקה. הצמיחה, שמוגדרת במונחים כלכליים של תפוקת השוק הפרטי בלבד, היא היעד הנצחי של כל פעולה כלכלית. לא רק זאת, אלא גם שהתוכן של התפוקה הזו גם הוא אינו רלוונטי: אין זה משנה כלל אם הכלכלה מייצרת טלוויזיות, מכוניות או נעליים. מה שחשוב הוא שתהיה תפוקה הולכת וגדלה; בחברת מחסור, כל תפוקה שכזו תענה על דרישה קיימת.

אבל, טוען גולבריית', החברה בה אנו חיים אינה תואמת להנחת היסוד הזו. המצב הטבעי כיום אינו מצב של מחסור אלא להפך, מצב של שפע. וכך נוצר מצב בו לצד תפוקה הולכת ועולה נבנה שוק-משנה שכל תפקידו לייצר צרכנים לכול אותם מוצרים שמיוצרים על ידי השוק הפרטי. תעשיית הפרסום והשיווק הפכה ללא פחות חשובה מאשר עצם החדשנות במוצרים, אם לא יותר ממנה. השאלה לגבי מוצר חדש אינה האם אנשים זקוקים לו, אלא האם אפשר לשכנע אותם שהם רוצים אותו.

אנו חיים, אם כן, בחברה צרכנית. אבל לא באתי לספר לכם ביקורת על החברה הצרכנית ועל משרדי פרסום – כאלו אתם יכולים למצוא בכל בלוג שמאלני. מה שגולבריית' מצביע עליו הוא שהחברה שלנו אינה צרכנית במקרה. אין כאן איזה טירוף קולקטיבי שאחז בכולנו, שצריך רק לתפוס את עצמנו ולתת ניעור טוב כדי לצאת מזה ולהתחיל לחיות נכון. החברה שלנו היא צרכנית כי השיטה הכלכלית שלנו מבוססת על זה: בלי צריכה הכל יקרוס. אם לא נצרוך עוד ועוד דברים, לא נוכל לתמוך במערכת שמוכוונת כולה להגדלת התפוקה ותו לא. לא קונספירציה: הגיון כלכלי קר. כל מיני ליברמנים שקוראים לכם מפונקים ואומרים לכם להפסיק לבזבז כסף על שטויות שאתם לא צריכים לא באמת מתכוונים לזה. הגערות הללו רק נועדו לגרום לכם לסתום את הפה, לא לסגור את הארנק. רק זה חסר לניאו-ליברלים – שאנשים יפסיקו לצרוך פתאום, שיכבו את הסלולרי, שיפסיקו לבקר בבתי קפה ובמסעדות. אתם יודעים איך קוראים למצב הזה? מיתון. ואין דבר שנתניהו מפחד ממנו יותר. להפסיק לצרוך? השתגעתם?! בדיוק באותה מידה אלו שקוראים לצעירים לעבור ללוד לא באמת רוצים שתעברו לגור בלוד, כי אז מי יאכלס את כל בתי העסק בתל-אביב? זה ממש לא נעים לראות רחוב ראשי סגור.

כל השיטה, אם כן, מופנית להגדלת התפוקה, מצד אחד, ולהגדלת הצריכה, מצד שני. ופה, טוען גולבריית', הבעיה. כי כאשר יותר ויותר צריכה מופנית לדברים שמיוצרים על-ידי השוק הפרטי כדי לספק רצונות שהשוק הפרטי מסנתז בעצמו, יש פחות ופחות כסף להקדיש לטובין ציבוריים – אותם צרכים נורמליים של חברות אנושיות שהשוק הפרטי לא באמת מסוגל לספק, כי אי אפשר למכור אותם לאנשים ספציפיים,^[2] או שהדעת אינה סובלת שישארו אנשים שאין להם נגישות לטובין הללו: אוויר נקי, תשתיות מתפקדות, חינוך, בריאות וכן הלאה. מכאן נובע הרעיון המרכזי בספרו של גולבריית': שיווי המשקל החברתי. זהו שיווי המשקל שבין ההשקעה בטובין שמייצר השוק הפרטי, לבין טובין ציבוריים. השיטה הקפיטליסטית^[3] בחברת השפע מערערת את שיווי המשקל הזה לכיוון השוק הפרטי, ולכן צריך לפעול כדי לאזן חזרה את הכלכלה.

לא כל הספר, כמובן, תואם למצב בישראל. חלק גדול מהספר מוקדש לדיון במדיניות המס המועדפת על גולבריית', ושם גולבריית' מדברי בשבחי המס העקיף. אך הוא כותב מתוך סיטואציה שבה כמעט שאין מס עקיף, מצד אחד, ומצד שני יש חסמים מהותיים על העלאת המס הישיר. במצב זה, טוען גולבריית', חובה על הצד הליברלי (כלומר, השמאלני, במונחים אמריקאים) לוותר על הדבקות בערך השיוויון – ערך שנפגע על-ידי שימוש במס העקיף הרגרסיבי מטבעו – ולתת עדיפות להחזרת שיווי המשקל על חשבון הקטנת אי-השיוויון בחברה. למס העקיף, לשיטתו, יש יתרון אוטומטי בבואנו לרסן את אי שיווי המשקל החברתי: ככל שהחברה צורכת יותר, כך מייצר המס העקיף יותר כספים שהמדינה יכולה להזרים לטובין ציבוריים. כך, המערכת הכלכלית שמעודדת תפוקה בכל מחיר משרתת גם את הצרכים החברתיים, ולא רק את השוק הפרטי.

אך בישראל, כידוע, המצב שונה בעליל. השנה, לראשונה, צפויים לעלות תקבולי המדינה ממסים עקיפים על התקבולים ממיסים ישירים. אם גולבריית' דיבר על 20% הכנסות ממסים עקיפים, הרי שבישראל המספר עומד על כ-50%. אבל אם בכל זאת ננסה לשאוב מסקנות כלשהן מגולבריית' לגבי ישראל, הרי הן תהיינה לוותר על הדרישה להפחית במס העקיף, תוך כדי שנדבוק בשתי דרישות חשובות הרבה יותר: להגדיל את המס הישיר, ולשנות את סדרי העדיפויות של המדינה.

המצב כיום הוא כזה בו למדינה – ולבעלי ההון שסמוכים על שולחנה – יש אינטרס מובהק להגביר את הצריכה בכל עת. צריכה מוגברת מגדילה את הכנסות המדינה ממס עקיף, מה שמאפשר למדינה לצמצם את המס הישיר. האזרח הממוצע נלכד באמצע, ועוד מקבל גערות מוסרניות ממי שלא חסר לו דבר. לעומת זאת, השקעה בהחזרת שיווי המשקל החברתי תתבטא גם בצמצום הצריכה המיותרת. מערכת חינוך ראויה לשמה, משטרה שמגנה כראוי על גופו ועל רכושו של האזרח ובתי משפט יעילים שמונעים עינוי דין ופועלים למען טובת הציבור וכנגד ניצול המערכת לרעה על-ידי עורכי דין שמחפשים מקורות הכנסה מקוריים, מערכת בריאות שמסוגלת לטפל בבעיות בשלבים מוקדמים שלהם במקום לדחות את הטיפול עד שהוא הופך ליקר ומסובך, תחבורה ציבורית יעילה שמצמצמת את הצורך בתחזוקת רכב – אבל גם רחובות ערים שנעים לשהות בהם ופארקים שמהווים חלופה ראויה כמקום בילוי לקניונים שהפכו למרכז חייהם של צעירים כה רבים – כל אלו יצמצמו את הצורך שלנו ב"הגשמה עצמית" דרך הארנק. החזרת שיווי המשקל החברתי גם תצמצם את הפגיעה שפוגע מעגל העבודה-צריכה התמידי בקשרי המשפחה בין הורים לילדיהם, במקום להגדיל אותה, כפי שמאיימת לעשות הדרישה לחינוך חינם מגיל שלושה חודשים – ויפה כתבו על כך מעיין הראל וניר חסון באחד הפוסטים הנדירים הללו בארץ האמורי שאני ממש מסכים איתם.

אין משמעות הדבר שאין מקום עוד להגדלת התפוקה, אלא רק שקצב גדילת התפוקה יהיה מתון, ויעמוד ביחס שווה יותר לגידול בהשקעה בטובין ציבוריים. וכן, החזון הזה הוא, במידה כזו או אחרת, אוטופי. אבל אני חושב שהוא מציב מטרה ברורה יותר מאשר הקריאות הנוכחיות למדינת רווחה. הוא מבהיר שגם אנחנו, מעמד הביניים, נדרש לויתורים. במידה מסוימת, הוא מקבל את הטענה שאנחנו "מפונקים", שאנחנו רוצים לצרוך יותר ממה שאנחנו באמת צריכים או יכולים לצרוך. אבל במקום להסיק מכך שאנחנו צריכים לסתום את הפה שלנו ולחזור הביתה, גולבריית' אומר שאי אפשר יהיה לשנות את המצב הזה בלי לשנות את השיטה כולה. כלומר, שאי אפשר לדרוש מאיתנו להפסיק לצרוך, ובו בזמן להמשיך לקיים את חברת הצריכה סביבנו. שינויו של האחד תלוי בשינויו של השני. אנחנו נפסיק להיות מפונקים כאשר המדינה תדאג לנו כך שהפינוקים הצרכניים הללו לא יהיו הנחמה האחרונה שנותרה לנו – כאשר שיווי המשקל החברתי יחזור.

–

ומה על הדיור? הנה עוד דוגמא לרלוונטיות המפתיעה של הטקסט הזה למצב בישראל של ימינו. אביא את הדברים ישירות מהמקור (בתרגום חופשי) – פרק 18, עמ' 258-259 במהדורה המקורית משנת 1958:

בתי מגורים מדגימים גם הם את בעיית שיווי המשקל החברתי, אם כי באופן מורכב משהו. מעטים ירצו לטעון כי, בקרב בעלי ההכנסה הנמוכה או אפילו הבינונית, עומדת לאמריקאים אספקה רחבה של דיור. משפחות רבות היו מעדיפות בתים במיקום טוב יותר, או לפחות בתים מרווחים יותר, ואין צורך בפרסום כדי לשכנע אותן שזהו רצונן. ואספקת הדיור נמצאת בידיים פרטיות. לכאורה, אם כן, הקו שמתחנו בין פרטי לציבורי נראה כאילו הוא אינו מונע הקצאת משאבים מספקת לדיור.

אך בבחינה מקרוב, מתגלה כי הבעיה אינה שונה באופן מהותי מבעיית החינוך. אין זה סביר שתעשיית הדיור היא פחות מוכשרת או פחות יעילה בארה"ב לעומת מדינות אחרות – סקנדינביה, הולנד או (רובה של) אנגליה – שם הסאלמז במידה רבה נמחקו, והסטנדרטים המינימליים של נקיון ונוחות עולים בהרבה על שלנו. כפי שמוכיח נסיונן של מדינות אלו, וכפי שלמדנו עד כה, תעשיית הדיור מתפקדת היטב רק בשילוב עם מערך גדול, מורכב ויקר של שירותים ציבוריים. אלו כוללים רכישת אדמות וביעורן לשם פיתוח מחדש; תכנון ערים ושכונות איכותי, ותב"ע יעיל שנאכף כנאות; שלל עזרים פיננסיים ואחרים לקבלנים ולבעלי בתים; … וכמות מכובדת של בניה ציבורית ישירה או מסויעת עבור משפחות מרמות ההכנסה הנמוכות. איכותו של הדיור תלויה לא בתעשית הבינוי, שהיא נתון שלא ניתן לשנותו, אלא במה שמושקע בתוספים ובתמיכה הללו.

1. האמת היא שתרגום מוצלח יותר היה יכול להיות "החברה האמידה", אבל זה התרגום המקובל, אז נחיה עם זה. [↩]
2. אנחנו יודעים שאלו צרכים אמיתיים ולא מומצאים, משום שאין מישהו שיש לו האינטרס הכלכלי לסנתז אותם – אין שום משרד פרסום שינסה לשכנע אותנו ללמד את ילדינו קרוא וכתוב, ואין שום צורך בשום קמפיין פרסום כדי לשכנע אדם חולה שהוא רוצה טיפול רפואי. [↩]
3. למעשה, ספרו של גולבריית' נכתב כביקורת על השיטה הקיינסיאנית, אך בעקבות נפילתה של זו, נטלה השיטה הניאו-ליברלית ממנה דווקא את הרדיפה הבעייתית אחרי צמיחה כלכלית בכל מחיר, ובו בזמן החריפה את הדרישה לריסון הוצאות המדינה, מה שהחריף עוד יותר את חוסר האיזון החברתי. [↩]

הרבה ביקורת סופג ממשל אובאמה בימים האחרונים בגלל התגובות המהוססות לארועים במצרים. איך מדינה, שהתיימרה לפלוש למדינה אחרת כדי להפיץ את בשורת הדמוקרטיה, לא תומכת בתנועה עממית לדמוקרטיזציה? יש הרואים בכך אינטרס אמריקאי לשימור כוחו הדיקטטורי של מובארק, יש הרואים בכך גזענות פשוטה, כאילו ה"מנטליות הערבית" פשוט "לא מוכנה לדמוקרטיה".

אבל האמת היא שכלל לא ברור מה הפעולה הנכונה בתנאים הללו. אבל צריך לזכור: לארה"ב יש יחסים קרובים מאוד עם ממשלת מובארק. בואו נניח לרגע שאובאמה ושאר החברים בממשל שלו מאוד רוצים לראות דמוקרטיזציה במצרים. אך אם הם יצאו באופן פומבי ויתמכו במפגינים, אבל המהפכה תכשל ומובארק ישאר בשלטון^[1], ארה"ב תשאר בעמדה המאוד לא נעימה של הצורך להתמודד עם עוינות גלויה ומוצדקת של ממשלת מצרים כלפיה. ומכיוון שבסיטואציה כזו בין כה וכה יהיה למובארק אינטרס לעורר מדנים כדי להשיג תמיכה, הרי שהדבר יוביל להגברת אי היציבות באזור, והגדלת הסיכון לאינטרסים אחרים של ארה"ב.

יתר על כן, ארה"ב אינה בהכרח אהודה במיוחד על המצרים. הבעת תמיכה נמרצת מדי על-ידי האמריקאים יכולה דווקא לשרת את מתנגדי המהפכה, כפי שקרה באירן: אתם מאשימים את השלטון בקרבה עודפת לאמריקאים? אתם בעצמכם נתמכים על-ידי האמריקאים! (אותו דבר, אגב, נכון גם לגבי ישראל).

היפה הוא שאותו הניתוח בדיוק נכון גם אם המטרות של ארה"ב הן הפוכות: תמיכה בלתי מסוייגת במובארק לא רק שתציג את ארה"ב באור בעייתי במקומות אחרים בעולם בהם היא מעודדת דמוקרטיזציה, אלא שתפעל לרעתו של מובארק עצמו, כאשר הדבר רק יוכיח את טענות מתנגדיו שהוא משרת את האימפריאליזם האמריקאי.

כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, התגובה האמריקאית של לשבת ולחכות ולא ממש לבחור צד מסויים, היא התגובה הסבירה ביותר. אם הדברים יתגלגלו כך שהסבירות להצלחת המהפכה תעלה, אפשר לנחש שארה"ב תנקוט עמדה יותר ויותר ברורה למען הדמוקרטיזציה. כמובן, אז יאשימו אותם בצביעות, ואף אחד לא יאמין שהם מלכתחילה קיוו לכך, אבל זה לא באמת ישנה. האינטרסים של ארה"ב באזור לא ישתנו בגלל השינוי באופי השלטון המצרי, וכל עוד השלטון המצרי יעדיף להפנות את פניו מערבה ולא מזרחה לאירן, ארה"ב תחפוץ בשיתוף פעולה איתו, וכל עוד הציבור המצרי יחפוץ בחירות, הוא יעדיף את הצביעות המערבית (לכאורה) על פני התיאוקרטיה והדיקטטורה המזרחיות.

עדכון: מסתבר שבזמן שהפוסט הזה נכתב, התהליך שתיארתי כבר התחיל להתרחש. היום קלינטון יצאה באופן הרבה יותר מובהק בתמיכה בהחלפת השלטון במצרים ובדמוקרטיזציה. גם ההודעה המשותפת של אובמה וארדואן מצביעה על כיוון זה.

1. וזו צריכה להיות הנחת ברירת המחדל תמיד – הרבה יותר מהפכות כושלות מאשר מצליחות, ומי שמספר לכם שהוא יודע איזו מהפכה תצליח ואיזו תכשל משקר. [↩]

שיטת משטר אינה יכולה להבנות כטלאי על טלאי. רכיביה צריכים לפעול באופן הרמוני להשגת מטרה משותפת כלשהי. כך, למשל, השיטה האמריקאית נבנתה מתוך תפיסה שהממשלה היא רע הכרחי — לעיתים אפילו לא הכרחי, למעשה — ולכן יש להגביל אותה בכל מעשיה. שיטת הפרדת הרשויות הנהוגה בארה"ב, על כן, כוללת מספר גדול של נקודות וטו ששואבות את סמכותן ממקורות שונים, כך שהסיכוי לשינויים משמעותיים בסדרי השלטון הוא נמוך בעליל, ושינויים בחוקה עצמה הם נדירים להפליא. לעומת זאת, שיטת ווסטמינסטר הבריטית בנויה לשם ריכוז כח בידי הממשלה: אין הפרדת רשויות, אין חוקה כתובה (ומן הסתם אין מגבלות על שינויה) ואין שום מגבלה על "ריבונות הפרלמנט" פרט לכוחה של המסורת  של תפיסת ה"ראוי" של הפלרמנטרים הבריטים. מרבית השיטות בעולם נופלות אי-שם בין שני הקיצונים הללו, עם חוקים מסויימים שקשה יותר או פחות לשנות, ועם מידה כזו או אחרת של מהמורות ממסדיות בדרך לשינוי הסדר קיים.

ישראל קרובה הרבה יותר למודל הבריטי, עם שתי חריגות חשובות: חוקי היסוד, ובמיוחד שני חוקי היסוד שזכו לכינוי "המהפכה החוקתית" על-ידי אהרון ברק, שבפרשנותו להם יצר מתוכם מרכז כח מאזן לממשלה בדמות בית משפט בעל סמכות לערעור על חוקיותם של חוקים; ושיטת הבחירות היחסית המביאה לריבוי מפלגות ולממשלות קואליציוניות בלתי יציבות. החריגה הראשונה (והמאוחרת יותר, מבחינה כרונולוגית) זוכה לעיקר תשומת הלב הציבורית, אולי משום שה"מוסד" המעורב בה יותר גשמי – בית המשפט העליון – ואחוז בכח ובאינטרסים משלו. אין מדובר בסתם איזה הסדר חוקי שרוב האזרחים לומדים עליו קצת במסגרת שיעורי האזרחות ואחרי זה שוכחים ממנו. אבל שיטת הבחירות במדינה היא אחד המוסדות החשובים ביותר במערך הדמוקרטי שלה, ויש לה השלכות מרחיקות לכת על כל מהלך העניינים הפוליטי בה. כפי שכבר הזכרתי, אחד הגורמים שמאפשרים למערכת האמריקאית להיות כל כך מפוררת היא שיטת הבחירות רבת השכבות שלה: היא שמנתקת את חבר הקונגרס מתלות במפלגתו ויוצרת שני בתים בהם כל חבר הוא, במידה לא קטנה, סיעה בפני עצמו; היא שמאפשרת לנשיא לכהן עם קונגרס לעומתי. בבריטניה, שיטת הבחירות (אותה שיטת בחירות כמו ארה"ב, מבחינת תרגום הקולות למושבים) היא שמאפשרת את אחיזת החנק של הממשלה בפרלמנט, ומייצרת באופן כמעט סדיר רוב במקום שבו לא נמצא רוב שכזה.

השיטה היחסית הנהוגה בישראל, מייצרת מצב שהוא מקביל לסיטואציה בה בריטניה תתנהל לאורך מספר עשורים עם ממשלות מיעוט. המצב, כמובן, רק החמיר החל משנות ה-90 עם התפרקות המפלגות הגדולות לרסיסים בעקבות שינוי שיטת הבחירות^[1] – התפרקות שהמערכת שלנו טרם התאוששה מההלם שלה, חרף כמה סימנים חיוביים לאורך השנים. התוצאה הידועה היא ממשלות לא יציבות וקושי לקדם מדיניות. אפרופו, הטענה כאילו התשובה הנכונה לבעיות הללו היא שיטה נשיאותית היא הבל גמור. התשובה הנכונה היא מעבר לשיטת בחירות אזורית-רובנית שתייצר רוב בכנסת. כמובן שמדובר בתשובה שתיצור הרבה יותר בעיות משהיא תפתור — הבעיות של ישראל אינן מהסוג ששינוי מוסדי גרידא יכול לתקן.

לאור כל זאת, אין זה בלתי סביר שהממשלה תבקש להעביר חלק מתפקידי קבלת ההחלטות לידי גוף אחר, למשל כלל הציבור. אם הממשלה הייתה מבקשת להעביר את חוק יסוד: משאל עם, בו יקבעו ההסדרים והתנאים הדרושים לקיומו של משאל עם בשאלות חוקתיות, הנגישות של הציבור בכללותו לכלי זה וכן הלאה, אני בספק אם ניתן היה להתנגד לחוק, גם אם ברור היה שניתן יהיה לנצל אותו כדי לטרפד הסכמי שלום. אבל תיקון חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) שעבר אתמול בכנסת אינו חוק שכזה. הוא אינו חוק שיוויוני משום שהוא אינו מקנה לכל אזרח ולכל דעה נגישות שווה לחוק. הוא המקבילה האידאולוגית לכל אותם חוקים שמכונים בשמות פרטיים – חוק לפיד, חוק מופז, חוק עמיר. חוקים אינם חליפות, ואסור שיתפרו במיוחד למידה מסוימת. אם המחוקק בישראל חושב שבתנאים מסויימים הציבור צריך לקבל לידיו את המושכות באשר לקבלת ההחלטות במדינה, אי אפשר שהתנאים הללו ישורטטו בצורה שתשרת רוב רגעי ותשלול את הזכות החדשה הזו מידי מי שנמצא כרגע במיעוט.

התיקון החדש מגדיר קווים מאוד ספציפיים ומדוייקים להפעלת משאל עם: רק עם ביטול החלת המשפט השיפוט והמנהל על שטח כלשהו. מיד מזדקר חוסר הסימטריה: סיפוחו של שטח והחלת המשפט הישראלי עליו אינם מצריכים משאל עם. כך, אבן שזרק רוב מזדמן בכנסת לבאר צריכים רוב מוחלט של חברי הכנסת כמו גם משאל עם בקרב כלל הציבור כדי להוציאה.

לא ברור (פרט לשיקולים הפוליטיים, שצריכים להיות זרים בבואנו לחקק חקיקה כה חדשנית במושגי שיטת המשטר בישראל) מדוע אך ורק בנושא הזה מן הראוי לקיים משאל עם. מדוע לא ינתן לעוד סטטוס קוו כזה או אחר קו ההגנה הנוסף הזה? מדוע לא תנתן בידי האזרחים הזכות ליזום משאל עם בנושאים חוקתיים שונים? מדוע לא יורשו האזרחים לערער על קביעות של המחוקק במקרים מסויימים (למשל, לבטל חוק שנחקק, או לחייב חקיקת חוק שנדחה?) — מדוע, לכל הרוחות, דרוש רוב גם בכנסת וגם בקרב כלל הציבור כדי לאשר הסכם עליו חתמה הממשלה, ומדוע אין לאזרחים כל אמצעי לשנות את החלטת הכנסת אם זו בחרה לדחות הצעה שהובאה בפניה?

התיקון כפי שעבר הוא אחיזת עיניים משום שהוא מתיימר לדבר בשפה הדמוקרטית, אך הדמוקרטיה תמיד מדברת בשפת השיוויון. חוק שנותן עדיפות לצד מסויים אינו חוק שמקדם את הדמוקרטיה אלא חוק שעוקף אותה. חוק שמערים קשיים על החלטה מסוג אחד ומקל תמיד עד החלטה מסוג אחר, הוא חוק שעוקף את רצון הציבור, לא כזה שמכבד אותו. חוק שמחשק מחוקק עתידי היפותטי הוא חוק שמחשק את הציבור העתידי שיבחר באותו מחוקק.

דבר בספר החוקים הישראלי אינו מונע מהכנסת להכריע בכל סוגיה שמובאת בפניה כי היא אינה מסוגלת להכריע בה, וכי ברצונה לפנות לקבלת אישורו של הציבור בנושא. אם כך יהיה, לא יוכלו תומכיו של הסכם כלשהו להתנגד לכך בשם הצדק. אך עניינו של התיקון הנוכחי אינו בהצעה מסויימת שעומדת כרגע על הפרק, אלא במניעת מהלכים עתידיים. ובשל כך פגיעתו רעה: היא תהיה רעה אם בעתיד יכשל הסכם שלום שזכה לרוב בכנסת אך כשל במשאל העם; היא תהיה רעה אם ראש ממשלה יפעיל את משקלו כדי לבטל את התיקון קודם לאישור הסכם שלום וכך יביא לאישורו תוך שבירת אמונו של הציבור; והיא תהיה רעה אם ההסכם יעבור על חודו של קול. והיא תהיה רעה אם לעולם לא נגיע להסדר משום שראש הממשלה יחשוש להביא בפני הציבור הסכם שהוא בטוח ביכולתו לעבור משאל עם גם אחרי כל מדורי הגהינום של תשעים ימי קמפיין ארסי כנגדו. אבל זאת, הרי, בעצם, הסיבה. לא?

1. שיעורי בית: מדוע שינוי שיטת הבחירות לשעטנז של בחירות נשיאותיות ובחירות פרלמנטריות יחסיות הביא לריסוק המערכת המפלגתית? [↩]

בן-דרור ימיני כותב, כהרגלו, בשבחי מדינת ישראל והרעיון הציוני (הציונות היא היא לוז ההומניות!)^[1]:

שכחנו את העיקר. היהודי הוא האחר. הרעיון הציוני יצא לדרך משום שהיהודי היה האחר. והגשמת הרעיון הציוני היא שלא עוד. לא עוד תלוי ברצונם של אחרים. לא עוד חסדים וטובות. לא עוד פרעות. לא עוד מיעוט. לא עוד אחר. הרעיון הציוני נועד להעניק ליהודים את השליטה בגורלם, במדינה משלהם. לא מדינה גזענית ולא מדינה המתנכרת לאחר ולזר ולגוי, אלא מדינה שבה היהודים הם הרוב והם הריבון. זכויות אדם לכל גר וזר וגוי  בתוך המדינה היהודית – בוודאי שכן. זה ציווי יהודי ודמוקרטי. גם וגם. אך תהליך שבו היהודי יהפוך שוב למיעוט ולאחר – לא ולא.

הדברים הללו התחברו לי למשהו שאני הופך בו לאחרונה בהקשר של המחקר שלי לתזה – מה עומד בבסיס המחוייבות של ישראל לדמוקרטיה? ישראל היא מדינה דמוקרטית, אבל, כפי שהעיר אחמד טיבי, היא דמוקרטית ליהודיה, ויהודית לערביה. מדוע אין המחויבות – האמיתית והכנה! – של מנהיגי המדינה לאורך השנים לעקרונות דמוקרטיים, כפי שבאה לידי ביטוי באופן כה מרשים בתוך הקבוצה היהודית, לא קיבלה ביטוי דומה גם בקרב ערביי ישראל?

התשובה האוטומטית, לכאורה, היא שזה קשור בסכסוך, שהערבים נחשבים גיס חמישי, שהם מזדהים עם אויבינו וכן הלאה. הבעיה עם התשובה הזו היא שישראל מעולם לא ניסתה לקרב את אזרחיה הערבים אליה. להפך – כשהם ניסו להשתלב בתוכה מתוך קבלה אמיתית, גם אם לא ברצון רב, של אופיה כמדינת היהודים, ישראל שוב ושוב דחקה אותם החוצה.

אפשרות אחרת לתשובה שאני מבקש להציע, עוברת דרך הניסיון להבין לא מהי דמוקרטיה, אלא בשביל מה הדמוקרטיה. מדוע אנו מעדיפים משטרים דמוקרטיים על פני חלופות אחרות? נהוג לומר שדמוקרטיה היא משטר גרוע, אבל כל המשטרים האחרים גרועים ממנה. גם אריסטו, בבואו לחלק את המשטרים לסוגים, קבע כי המלוכה היא המשטר הטוב ביותר, אבל הדמוקרטיה היא המשטר המועדף, מכיוון שכאשר היא מושחתת היא הרבה פחות גרועה מאשר העריצות – הגרסא המושחתת של המלוכה.

הדמוקרטיה, אם כן, מגנה עלינו, ולכן אנחנו מעדיפים אותה. אנחנו מוכנים לוותר על מידה מסויימת של שליטה, ולו בתנאי שאף אחד אחר לא מקבל את השליטה הזו במקומנו. דברים שאנחנו לא מוכנים לוותר עליהם בשום פנים ואופן, אנחנו קובעים בחוקה (אך גם אז, חוקות אפשר לשנות).

אבל ימיני, ורבים אחרים בישראל, לא חושבים שהדמוקרטיה מגנה עליהם. הדמוקרטיה היא רק דרך נוחה לנהל את המדינה. אבל מה שמגן עלינו, מה שבאמת שומר עלינו מפני פגיעה, זו עצם קיומה של מדינה בריבונות יהודית. "לא עוד פרעות, לא עוד מיעוט" – שימו לב לסדר הדברים, אין זאת שהיותנו מיעוט גורמת לפרעות, אלא שהדברים נובעים שניהם מגורם אחד משותף, חסרונה של מדינת לאום יהודית – רק כך נוכל לשמור על בטחוננו, אליבא דימיני. "חסדים וטובות", כך מכנה ימיני את ההגנות שמקנות מדינות דמוקרטיות למיעוטים יהודיים בתוכן, חסדים וטובות, לא עקרונות יסוד של השיטה.

התפיסה הזו היא כמעט אוניברסלית בקרב ישראלים יהודים. לדידם, הסיבה שיהודים אינם נטבחים מדי שני וחמישי באירופה ובצפון אמריקה אינה בגלל שאלו הן מדינות דמוקרטיות מבוססות שמגינות על מיעוטיהן, אלא משום שליהודים יש גב בדמות מדינה עצמאית וריבונית משלהם. זה, אולי, גם חלק מהדחף שלנו להנציח את התפיסה של האנטישמיות הגואה-תמיד ברחבי העולם.^[2]

הדמוקרטיה עבור הישראלים, לפיכך, לעד תבוא במקום השני. דמוקרטיה זה יופי של דבר, אבל הקיום הפיזי קודם לה, ואת הקיום, כך טוענת הציונות, מבטיחה רק המדינה הריבונית. יש מידה של אירוניה בכך שהמדינה הוקמה בד בבד עם התגבשותו של "משטר זכויות האדם העולמי" (שמוטב להגדירו כ"מערבי"), ובכך נמנעה מאיתנו האפשרות להוכיח כי לא מדינת ישראל מגינה על יהודי העולם, אלא התפשטותה של הדמוקרטיה והתחזקותה.

ישראלים אוהבים לספר לעצמם שגם בגרמניה הייתה דמוקרטיה, ותראו מה קרה. אבל הדמוקרטיה לא היכתה שורשים בגרמניה עד אחרי מלחמת העולם השניה. רפובליקת ווימאר הרי נכפתה על הגרמנים בניגוד לרצונם, ולאורך כל שנותיה הקצרות חלקים גדולים בציבור הגרמני התנגד לה ולו משום שהיא הייתה סממן נוסף להשפלתם לאחר מלחמת העולם הראשונה. אין דין ווימאר כדין דמוקרטיות מבוססות וותיקות כגון ארה"ב וקנדה – או אפילו גרמניה של ימינו.

ישראל אינה דרושה ליהודי העולם הדמוקרטי להגנתם. חשוב מכך – ישראל היהודית אינה דרושה ליהודי ישראל להגנתם. הרבה יותר חשוב שישראל תפעל לדמוקרטיזציה – דמוקרטיזציה של ערביי השטחים, דמוקרטיזציה של הערבים אזרחי ישראל^[3], ודמוקרטיזציה של עצמה. רק אם נבין שהדבר שישמור עלינו יותר מכל היא הדמוקרטיה, נוכל לכונן לעצמנו חיים בטוחים, מוגנים וחופשיים מפחד.

1. יובל, אני מאשים אותך בזה שקראתי את הטקסט הזה. [↩]
2. אינני טוען כאן שאין אנטישמיות בעולם, אלא שיש לנו נטייה להפריז בחשיבותה ונפוצותה. [↩]
3. שהם, יש לציין, כבר עכשיו מאוד דמוקרטיים בתחומים מסויימים, אך יש לפעול כדי להרחיב את כיבוד זכויות האדם, ובעיקר זכויות הנשים והגייז בקרב הציבור הערבי. [↩]

טמקא דיווחו היום בחדווה שילדים אמריקאים הם מטומטמים לאללה.

מחזור 10' בארה"ב: בטוחים שבטהובן זה כלב^[1]

זו כותרת הכתבה, שמספרת לנו שהטמבלים האלה לא יודעים מה זה צ'כוסלובקיה וחושבים שבטהובן זה כלב. הא הא!

אה, רגע, לא. רשימת ה"מיינדסט" ("תפיסת עולם"?) של מכללת בלויט בסך הכל מספרת לנו איך העולם נראה מבעד לעיניהם של בני דור מסויים. אף בן-נוער לא נשאל האם הוא יודע מי זה בטהובן וענה "כלב" – הם פשוט נולדו בשנה בה יצא הסרט הראשון בסדרה המטופשת הזו. אף ילד במחזור 2002 לא חשב שהיה רק אפיפיור אחד בהיסטוריה, אלא הם השתייכו לדור שחי כל חייו בלי שיתחלף האפיפיור. הרשימה כלל אינה מתבססת על סקר, אלא על סקירת הארועים שהתרחשו בשנות חייהם המוקדמות (או לפני הולדתם) של בני המחזור החדש, בתוספת שיחות כלליות עם מספר בני נוער.

למעשה, הרשימה לא כל כך נועדה לספר לנו על בני הנוער, ויותר עלינו, המבוגרים. המטרה שלה היא לא לספר לנו שבני הנוער אהבלים, אלא שהרבה מהדברים שנראים לנו מובנים מאליהם, אינם כאלו; שהרבה דברים שבעינינו הם תרבות פופ שכולם מכירים הם היסטוריה עתיקה עבור בני הנוער הללו. באופן הכי ספציפי, המטרה של הרשימה היא להתריע בפנינו שכדאי שנחשוב כמה שניות לפני שאנחנו משתמשים באיזו אנקדוטה כדי להבהיר נקודה מסוימת – כי יתכן שהאנקדוטה הזו פשוט לא רלוונטית לניסיון החיים של בני הנוער.

ולא, המשמעות של הרשימה אינה שבני נוער לא יודעים על שום דבר שקרה לפני שהם נולדו^[2]. אבל עולם ההקשרים שלהם – ומכאן גם עולם המושגים שלהם – עשוי להיות שונה בעליל. כשמרצה זורק איזה רפרנס על קלינט איסטווד, יש סיכוי שהאסוציאציה הראשונה של הסטודנטים שלו לא תהיה הארי המזוהם אלא מיליון דולר בייבי. זה לא אומר שהסטודנטים לא שמעו על הארי המזוהם, אלא שהאסוציאציות המיידיות שלהם עשויות להיות שונות, ומה שמעורר באנשים בגילי תגובה אינסטינקטיבית עשוי להצריך מאמץ קוגניטיבי מאנשים צעירים ממני בעשור – ומכאן שזה לא ישיג את אותו האפקט.

והרי, בסופו של דבר, זה משהו שכולנו יודעים. כשלימדתי את הסטודנטים שלי על מרקס, היה לי ברור שחלק מהמושגים שמופיעים בכתביו שינו את משמעותם, וצריך להבהיר למה בדיוק מרקס התכוון בקונטקסט שלו. זה לא הופך אותם לסתומים – זה פשוט אומר שהם בני אדם נורמליים לחלוטין, שמייחסים לשפה את המשמעות המקובלת שלה, ולא בהכרח מכירים את התהפוכות שעברו מושגים שונים במאות, או אפילו בעשרות השנים האחרונות. בשביל זה, הרי, הם הולכים לאוניברסיטה.

1. יש לציין שלא מדובר על מחזור 2010, אלא על מחזור 2014 – בארה"ב נהוג לספור על פי שנת סיום הלימודים הצפויה, היינו ארבע שנים מעכשיו. [↩]
2. וכאן רצוי לציין שטמקא רחוקים מלהיות היחידים שהציגו את הרשימה הזו באור הלא נכון. גם הטקסט שהם פרסמו הוא בסך הכל תרגום של הידיעה של AFP. [↩]

עצוב לגלות שלא פצצת אטום אלא דווקא פלורליזם ופתיחות עלולים לעשות בסופו של דבר "את העבודה" עבור אויבנו.

כך כותבת טלי פרקש בטמקא על הארוע הנורא, "טרגדיה אמיתית," "עוד צעד בדרך לירידתו של העם היהודי מעל בימת ההיסטוריה" – חתונתה של צ'לסי קלינטון, שיקסע מבית טוב, ליהודי כשר. ומדוע כה נורא הוא הארוע? משום שילדי המתבוללים, טוענת פרקש, מאבדים כל קשר ליהדות. עכשיו, יש לי בעיה עם הטיעון הזה. הבעיה היא אותה בעיה שיש בכל הערבוב השעטנזי הזה בין ההתייחסות ליהדות כדת והיהדות כלאום. אם היהדות היא לאום ככל שאר הלאומים, אזי אין שום בעיה לאדם להיות חצי-יהודי-חצי-אירי, בדיוק כפי שהוא יכול להיות חצי-צרפתי-חצי-איטלקי. למעשה, הרבה מאוד אנשים בארה"ב מגדירים עצמם בדיוק בצורה כזו – חצי יהודים חצי משהו אחר. (בארה"ב הקבוצה "יהודים" מוגדרת כדת ולא כקבוצה אתנית, ולכן אי אפשר לבחון את הנושא באמצעות המפקד שלהם, אבל הנתונים בקנדה, למשל, מצביעים על כך שיש יותר אנשים שכוללים את הקבוצה האתנית "יהודי" כאחת מכמה תשובות, מאשר כאלו שמגדירים עצמם רק כיהודים). וכך אפשר לחגוג גם את יום פטריק הקדוש וגם את פסח – אין סתירה בין השניים כפולקלור לאומי. ובין כה וכה, אם היהדות היא רק דת, אז לא ברור מה הביג דיל בכך שאדם שבבירור לא מעניינת אותו הדת שלו (אחרי הכל, הדת אוסרת על נישואין עם אשה שלא התגיירה – אם הוא מסכים לכך, כנראה שלא אכפת לו) לא נשמע להוראות הדת הזו, ולא ברור איך מעשה החתונה הוא זה שמביא כלייה על הקבוצה, ולא העובדה הפשוטה יותר שהקבוצה לא מעניינת חלק הולך וגדל מחבריה-לכאורה.

פרקש גם מביאה נתונים לגבי שקיעתה של האוכלוסיה היהודית בארה"ב. הנתונים שהיא מציגה מטעים. לטענתה,

מתוך 5.5 מיליון יהודים אמריקנים בשנות הארבעים הצליחה הקהילה כעבור חמישים שנות התפתחות, להישאר בקושי רב עם מספר זהה בשנת 1990. כיום, המספרים כבר צנחו ל- 5.2 ודמוגרפים מעריכים כי בקצב הנוכחי עד שנת 2020 ההתבוללות תיגמר בהכחדה לאומית. למעט "שמורות יהודים", בעיקר באזור החוף המזרחי.

אבל המספרים הללו מציגים מציאות שונה ממה שפרקש מנסה לטעון. על פי מאמר של הדמוגרף סרג'יו דלה-פרגולה (משנת 2000) בשנת 1990 החלוקה בין היהודים הבוגרים בארה"ב הייתה 23 אחוזים אורתודוכסים, 34 קונסרבטיבים, 26 רפורמים ו-17 אחוזים אחר. עשר שנים מאוחר יותר, ב-2000, המספרים היו 6 אחוז אורתודוכסים(!), 35 אחוז קונסרבטיבים, 38 רפורמים ו-21 אחר. עיקר התנודה, על פי המחקר, נובעת מנטישה של האורתודוכסיה לטובת גרסאות מתונות יותר של היהדות (או לטובת חילונות מוחלטת, שכלולה בקטגוריה "אחר"). כלומר, בדיוק ההפך מהטענה המרומזת של פרקש לחלקם של הרפורמים בהעלמות יהדות ארה"ב – חלקם של האורתודוכסים בקרב אלו המגדירים עצמם יהודים בארה"ב הולך ופוחת בקצב שהוא לא פחות ממדהים (על פי המחקר זהו רק סופו של תהליך שהפך את האורתודוכסים מרוב מוחלט באוכלוסיה למיעוט השולי שהם מהווים כיום), בעוד שהגוף היחיד שעוצר את התנועה לכיוון החילוניות הגמורה הם בדיוק הרפורמים, שרק מגדילים את חלקם בקרב יהדות ארה"ב. היהדות, אם כן, לא נעלמת סתם כך בגלל שאנשים אפיקורסים לתאבון. היא נעלמת משום שהיהדות מאבדת את האטרקטיביות שלה בעיני מאמיניה האדוקים ביותר. מסתבר שכשמאפשרים ליהודים להשתלב בחברה שסביבם, הם עושים זאת בשמחה. מסתבר שהסיבה היחידה שהיהדות האורתודוכסית שולטת בכיפה בישראל, היא שהיא מונעת בכח את כניסתן של אלטרנטיבות.

בשורה התחתונה, עם זאת, מה שהכי מרתיע בכל הטיעון הזה של פרקש הוא בדיוק הציטוט שבו פתחתי – הרעיון שיהודי שמתחתן עם גויה בעצם עושה את העבודה עבור שונאי ישראל. ואני תוהה, האם עם שתלוי לשם קיומו בשלילתם של הפלורליזם והפתיחות, הוא עם שראוי להמשיך להתקיים? האם אין זו הוכחה ניצחת לכך שהיהדות, כסט ערכים, מנוגדת לכל מה שאנשים בעולם הדמוקרטי רואים כאידאל העליון? האם אין זו הוכחה לכך שהיהדות בגרסתה הפרקשית היא אנטיתזה לרעיונות המקודשים לאדם הליברל? אם כל מה שצריך לעשות כדי שהיהדות תקמול ותעלם הוא לאפשר ליהודים ללכת אחר ליבם, האם לא מוטב יהיה לאפשר ליהדות לעבור מן העולם?

–

אגב, למי שמתעניין, היום פרסמתי לראשונה פוסט לא-מתורגם בבלוג שלי באנגלית. הפוסט עוסק בנושאי אקדמיה וחינוך בעידן הדיגיטלי. אתם מוזמנים לקרוא, להגיב ולהפיץ, גם לחבריכם שאינם דוברי עברית.

הנה סיפור שיש שתי דרכים לספר אותו, שתיהן מעניינות ומפתיעות, שתיהן נכונות. אז למה לספר אותו רק בדרך אחת?

א. ב-2003 התחיל מייקל מוחמד נייט, אמריקאי ממוצא אירי שהתאסלם בנערותו, לפרסם באופן עצמאי ספר שכתב, בשם The Taqwacores. הספר תיאר קהילה דמיונית של מוסלמים צעירים שטיפחו תרבות אנטי-ממסדית, פאנקיסטית, שפועלת בבית בבאפלו שם מתערבבות מסיבות סמים בתפילות משותפות. נייט המציא בספר ז'אנר מוזיקלי של פאנק מוסלמי – תדמיינו איך היה נראה ה"רוק הנוצרי" אם החננות ששרים אותו היו מוכנים לבעוט לכמרים שלהם בביצים. הספר אמנם הופץ בתחילה באופן מחתרתי למדי, אך עד מהרה התגלה על ידי הוצאת ספרים וזכה לתפוצה רחבה יותר (הספר גם הפך לסרט עלילתי שצפוי לצאת לקולנוע בקרוב).

מה שמדהים בסיפור של הספר של נייט הוא שרבים מהצעירים המוסלמים שגילו את הספר החליטו להפוך את הסיפור הבדיוני הזה למציאות, והפאנק המוסלמי, שזכה לכינוי "טקוואקור", הפך לז'אנר מוזיקלי שקיים במציאות. יתר על כן – מוסלמים רבים ראו במסר של נייט את אותו הזיק שחסר להם בתרבותם, וכך גם התרבות שתיאר סביב אותו ז'אנר מוזיקלי הפכה לסגנון חיים אמיתי שמובילים אותם צעירים, למרבה אי הנוחות של הוריהם ושל מנהיגי הקהילות המוסלמיות בהן הם חיים.

נייט, שממשיך לפרסם מאמרים וספרים, מוביל תנועה מהפכנית בתוך האיסלאם האמריקאי, שכדאי לכולם לעקוב אחריה.

ב. חשבתם שאתם יודעים איך נראה מוסלמי אדוק? מה הוא חושב? איזו מוזיקה הוא שומע? תחשבו שוב. סרט תיעודי חדש, Taqwacore: The Birth of Punk Islam עוקב אחרי הקהילה ההולכת ונבנית של מוסלמים צעירים שמעוררים מחדש את מה שהם רואים כעיקר מרכזי של האיסלאם, שנשכח על ידי מנהיגי הקהילות המוסלמיות ברחבי העולם: האינדיבידואליזם הטמוע עמוק בדת שאינה מאמינה בהיררכיה תיאוקרטית. הצעירים הללו, שביססו את התרבות המתפתחת שלהם על חזונו של הסופר מייקל מוחמד נייט, עושים לאיסלאם את אותה מהפכה שעשו הפרוטסטנטים לנצרות, ומערבבים את זה בכמות הגונה של תרבות הנגד השחורה בארה"ב. התוצאה היא מסמך סוציולוגי ותיאולוגי מרתק שצריך לעניין כל מי שחושב שמקומו של האיסלאם בעולם המערבי הוא אחת הסוגיות החשובות של ימינו.