ארכיון הנושא 'אלימות'

אוק' 06 2011

סופים טובים

רק כדי לסגור את הסיפור, היום קיבלתי טלפון מנציג של חנות הרהיטים האנונימית, והוא הודיע לי שלמרות שהמפעל גובה ממנו מחיר מלא על היחידה, הוא לוקח אחריות על הטעות שקרתה, וידאג שישלחו וירכיבו לנו את השידה שהזמנו כפי שהזמנו אותה.

שזה, בעצם, כל מה שרצינו. חבל שלקח להם כל כך הרבה זמן להתעשת ולעשות את הדבר הנכון מבחינה שירותית. כן, יתכן שעכשיו החנות בעצם לא תרוויח כלום מההזמנה שלנו, אבל התחושה שלי היא שהיא הפסידה הרבה יותר מהפרסום השלילי שהיא קיבלה מהסיפור הזה – לא רק פה בבלוג, אלא גם דרך הרשתות החברתיות שלי ושל ההורים שלי, שגם הם גרים באזור. אנחנו חיים בעידן שבו סיפורים כאלו מופצים הרבה יותר מהר מאשר בעבר, ויש להם גם נטייה להשאר שם לדראון עולם.

זה מחזיר אותי לאותה בעיה כל-ישראלית: הרצון לא לצאת פראייר, ואחותה התאומה – הפראנויה שכולם מנסים להוציא אותך פראייר. הגישה הזו עומדת בניגוד מוחלט ליסוד המוחלט של תודעת שירות טובה: הלקוח תמיד צודק. המשפט הזה הפך לקלישאה, וכצפוי מחברה כמו החברה הישראלית, משמעותו עוותה עד כלות. עקרון "הלקוח תמיד צודק" אין משמעו כניעה אוטומטית לכל גחמה של הלקוח. היא אינה הוראה, אלא הנחת יסוד – אפשר לערער עליה, אבל צריך סיבה טובה לעשות כן. כלומר, כאשר לקוח בא לנותן שירות בתלונה, ההנחה הבסיסית צריכה להיות שהלקוח צודק. התשובה האוטומטית צריכה להיות "אני מצטער שנתקלת בקושי, תן לי לברר מה קרה פה ואני אחזור אליך עם פתרון."[1] במקום זאת, התגובה שאני נתקל בה בדרך כלל בארץ היא רתיעה והתגוננות. ההנחה היא שהלקוח מנסה לדפוק אותך ולנצל אותך. זוהי הנחה הרסנית, משום שהיא מובילה לתגובות שרק מסלימות את העימות בין הלקוח לבין נותן השירות.

זה לא שאין לקוחות שינסו לנצל את בעל העסק. ישראלים שמגיעים לחו"ל ומתוודעים לקלות ההחזרה של מוצרים מיד מתחילים לתכנן תחמונים – לקנות מצלמה דיגיטלית יקרה לפני טיול ולהחזיר בסופו, לדוגמא. אבל אלו הם מקרי קיצון, ואני חושב שעד מהרה אפילו הישראלי הבלתי-נלאה ביותר יתעייף ופשוט יקנה את מה שהוא צריך וזהו. יש כאן מידה של ריגוש מהחידוש שבמדיניות החזרה ליברלית אמיתית.

הפתרון, אני חושב, הוא משהו שכבר כתבתי עליו פעם – להפסיק לפחד להיות פראיירים. לא בגלל שזה "לא נורא להיות פראייר", אלא בגלל שהפחד הזה משתק אותנו, הוא גורם לנו להיות אגרסיביים, הוא הופך כל אינטראקציה עם אדם אחר להתנגשות. יש לנו הטייה מובנית לחשוב על כל סיטואציה במונחים של האפשרות הגרועה ביותר, ובמונחים של מימד אחד של הסיטואציה (מה שדניאל כהנמן כינה "הטיית המיקוד" או "אשליית המיקוד" – כאשר אנחנו מנסים לדמיין איך נרגיש אם נאבד את מאור עינינו, אנחנו חושבים אך ורק על כל הדברים שלא נוכל לעשות בלי לראות, ובתוך כך נוטים להתעלם מכל הדברים שכן נוכל לעשות שגורמים לנו אושר. התוצאה היא הערכת חסר של האושר שנוכל להשיג במצב המדומיין). אנחנו חושבים על אותם לקוחות שינסו לרמות אותנו, ומתעלמים מכל אותם לקוחות שיהיו כל כך מרוצים מאיתנו שהם יספרו עלינו לכל חבריהם ויחזרו אלינו שוב ושוב. אנחנו חושבים על כל הכסף שנפסיד כי היינו פראיירים, ומתעלמים מכל הכסף שאנחנו יכולים להפסיד אם יצא לנו שם של נותני שירות גרוע.

המוכר בחנות הרהיטים לא יצא פראייר כשהוא הסכים, בסופו של דבר, לספק לי את השידה שהזמנתי. אבל התגובה האינסטינקטיבית שלו להניח שאני מנסה לרמות אותו גרעה משמעותית מהסיכוי שלו להרוויח ממני בעתיד כשאחפש רהיטים נוספים לרכישה, או כשאמליץ למישהו על מקום לקנות בו רהיטים. התיקון שנעשה בדיעבד שיפר את המצב, אמנם, אבל רק במעט, ובהחלט לא הביא אותו לאותה רמה בה היה אילו הייתה זו התגובה שלו מהרגע הראשון.

פעם כשהייתי נוסע בכבישי ארצנו, הייתי לעיתים מנסה לעקוף מסלולים פקוקים, למשל בירידה למחלף, ולהדחף לקראת סופם. היה לי תירוץ לכך: כולם עושים את זה, ואני לא רוצה לצאת הפראייר שעומד בתור כשכולם נכנסים לפניו. אבל זה לא נכון. לא כולם עשו את זה – הרוב, הרי, עמדו בפקק והמתינו בזמן שאנשים כמוני ניצלו אותם והפכו אותם לפראיירים בעל כורחם. העובדה היא שרוב האנשים אינם מנסים לנצל אותנו או לדפוק אותנו. רוב האנשים אינם מנסים לעקוף בתור. רוב האנשים אינם מנסים לרמות חנויות. רוב הפוליטיקאים אינם בכנסת כדי לעשות לביתם. רוב הסטודנטים אינם מנסים לסחוט ציונים שלא מגיעים להם. רוב המובטלים אינם מנסים להשיג קצבאות במרמה. רוב המורות באמת מרגישות תחושת שליחות כאשר הן עומדות מול כיתה, ולא רק הגיעו למקצוע בגלל החופשים הארוכים. כאשר אנחנו מכוונים את כל פעולותינו כדי לתפוס את אותם מעטים שמנסים לדפוק את המערכת, במקום לרכז את מאמצינו לסיוע לאותם אלו שבאמת זקוקים לעזרתנו, אנחנו פוגעים בכולם.

אין משמעות הדבר שצריך לוותר לגמרי על הניסיון להמנע מניצול על-ידי רמאים, אלא שהמניעה הזו צריכה להיות משנית למטרות הראשיות של הפעולות שלנו או הארגון שלנו.

ככל שיותר ישראלים יוותרו על הפחד הקמאי הזה מ"לצאת פראייר", כן תשתפר האווירה הציבורית בישראל, וכן ישתפרו חיינו ויכולתנו לתפקד כחברה. אבל חשובה מכך היא ההבנה של כמה שיותר אנשים שבאמת רוב האנשים סביבם לא מנסים לדפוק אותם. שרוב האנשים בישראל הם הגונים, בלתי-אלימים ושוחרי שלום. (ואחרי שנצליח בכך, אולי גם נוכל להתחיל לשכנע אנשים שאותה תובנה בדיוק תופסת גם לגבי הפלסטינים, למרות הכל.)

בלי קשר: העבודה הארכיונית שלי בימינו לוקחת אותי לאמצע שנות ה-80, ימי ההמולה התקשורתית והפוליטית סביב תופעת כהנא ומפלגת כך. אולי אני עוד אכתוב משהו יותר מפורט בהזדמנות, אבל רציתי לחלוק אתכם מסקנה אחת שהגעתי אליה בינתיים. העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית. ידיעות על מיליציות שמתארגנות כדי למנוע מהערבים "להסתובב בערים שלנו ולהטריד את הנשים שלנו", התארגנויות למניעת התבוללות, להחרמת מעסיקי ערבים.[2] השוואות של ישראל לדרום אפריקה הופיעו כבר אז. האיום בהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית היה לא פחות מאיים עבור רובו המוחלט של הציבור בישראל כבר אז. עדויות זוועה על התבטאויות גזעניות מחרידות של בני נוער עיטרו את עמודי המוספים, ואפילו כתבה על מורות שלא הסכימו ללמד את תוכנית החירום להנחלת ערכי הדמוקרטיה, כי "יש משהו במה שכהנא אומר" הגיעה אל עמודי החדשות.

בקיצור, שום דבר לא השתנה. כל הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן עכשיו, כל התפיסה שלנו של מצור על הדמוקרטיה מצד ציבור ימני מאין כמותו – הכל היה כבר אז, לפני 26 שנים. והנה שרדנו. הדמוקרטיה לא קרסה, ובכמה תחומים אפילו הצלחנו להשתפר מאז.

אז אני לא אומר שלא צריך להלחם כדי לשקם את הדמוקרטיה בישראל. אני לא אומר שלא צריך להתנגד בחריפות לגזענות ולשנאה. אני רק אומר שאין סיבה להתמלא יאוש. אפשר לשמור על תקווה.

שנה טובה.

רואים? הבטחתי לכם שאחזור להטפות מוסר!

--
  1. ובאמת לחזור אל הלקוח תוך פרק זמן סביר! []
  2. בקרית ארבע אפילו הוחלט שכל העובדים הערבים יפוטרו לאלתר ורק יהודים יועסקו בבניית העיר ובשאר עבודות. אין לי מושג כמה זמן ההחלטה הזו שרדה לפני שהתרסקה על מצוקי המציאות. []

14 תגובות

יולי 24 2011

בחן את עצמך: האם גם אתה במעמד הביניים?

מעמד הביניים שוב בכותרות, וכמו מאליה עולה שאלה מוכרת: מה זה בעצם מעמד הביניים? האם נהג המונית שרואה את האוברדרפט שלו תופח מדי חודש הוא מעמד ביניים? ומה עם ההייטקיסט במשרה הנוחה שיכול להרשות לעצמו חופשות בחו"ל בלי לנגוס בחסכונות? ומה עם המנהל הבכיר שמרוויח בחודש מה שהקודם מרוויח בשנה? האם יתכן שכולם מעמד בינוני?

אם אתם חושבים שהמונח "מעמד הביניים" הוא מבלבל, אתם בחברה טובה. גם מדעני החברה לא ממש סגורים על המשמעות של המושג הזה. ויש לכך סיבה טובה: מדובר במושג ארכאי שמוחזק בהנשמה בערך מאז מלחמת העולם השניה, וגם לפני כן הוא חרחר כמה עשרות שנים לפחות. מעשית, אין לו משמעות אמיתית, וזה מאפשר לאנשים לצקת לתוכו איזו משמעות שמתאימה למסר שהם מנסים להכתיב.

פעם היו שני מעמדות. היו להם כל מיני שמות לאורך ההיסטוריה, אבל בגדול קראו להם "המעמד העליון" ו"המעמד התחתון". לפעמים המעמד העליון היו האריסטוקרטיה, האצולה, או בעלי האדמות. לפעמים המעמד התחתון היה הצמיתים, מעמד העובדים או הפרולטריון. חדי העין הבחינו בחסרונה של קטגוריה אחת ברשימה הזו: בעלי ההון. בעלי ההון, מבחינה היסטורית, לא היו "המעמד העליון", אלא להפך, הם הם המעמד הבינוני. מעמד הביניים נוצר כאשר שכבה של "פשוטי העם" הצליחו לצבור ממון באמצעות מסחר והרפתקנות.[1] עם השנים נוצרה מערכת של תלות של המעמד העליון בממונם של בני מעמד הביניים, ואלו האחרונים הצליחו לנצל את המצב הזה כדי להשיג לעצמם זכויות שהיו שמורות קודם לכן רק לבני מעמד האצולה. המהפכה המהוללת האנגלית (1668), אף שנסובה סביב סוגיה דתית, למעשה היא זו שגיבשה את המעמד הבינוני ככח המרכזי בפוליטיקה האנגלית ובעקבותיה נוסחו זכויותיהם של בני המעמד הזה ועוגנו בחוק.

כלומר, המעמדות נסבו לא רק סביב רכוש, אלא גם סביב זכויות. המעמד העליון נהנה מהכי הרבה זכויות, המעמד התחתון לא נהנה מאף זכות, והמעמד הבינוני נהנה מסט מסוים של זכויות. אבל בעוד שההבדל בין המעמד העליון למעמדות האחרים היה הבדל של סוג (אצולה לעומת פשוטי העם), ההבדל בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך היה הבדל של כמות: אם בן המעמד העליון ירד מנכסיו, הוא עדיין שמר על התואר. אם בן המעמד הבינוני איבד את כל רכושו, הוא חזר להיות בן המעמד הנמוך. ההבדל בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך, לפיכך, הוא שלמעמד הבינוני היה רכוש (ומכאן זכויות), ואילו למעמד הנמוך לא היה כלום[2] (ומכאן גם לא זכויות).

אך מתן הזכויות לבני המעמד הבינוני התחיל תהליך מתגלגל של הרחבת הזכויות הללו, משום שהוא עיקר את הבסיס המוסרי של זכויות היתר של המעמד העליון, מצד אחד, ואת חוסר השיוויון של המעמד הנמוך מצד שני. כשם שהמעמד הבינוני הצליח למנף את מאזן הכוח המשתנה כדי להשיג לעצמו זכויות, כך גם המעמד הנמוך הצליח למנף את החשיבות העולה שלו להצלחתו הכלכלית של המעמד הבינוני (וגם, אין לשכוח, להצלחה הצבאית בעידן של מלחמת שוחות וצבאות המוניים) כדי להשיג לעצמו זכויות. לכך תרם, ללא ספק, האיום המתמשך במהפכה של הפרולטריון. המהלך המבריק של הקפיטליזם, מהלך שהראשון להתחיל אותו היה ביסמארק בגרמניה ושמרקס היה מראשי מתנגדיו, הוא מה שאנחנו מכירים כיום בשם סוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה. משמעותו האמיתית של המהלך הזה הוא שהמעמד הבינוני מוותר על חלק מהונו ומעביר אותו למעמד הנמוך, ובכך הוא הופך בעצם את המעמד הנמוך לחלק מהמעמד הבינוני, על כל המשתמע מכך.

במקביל לכך, כמובן, גווע לו לאיטו המעמד העליון והפך לבלתי רלוונטי. תארי אצולה, אם המשיכו להתקיים, הפכו לחסרי משמעות פרקטית.

התוצאה היא חברה חד מעמדית: כולם (כמעט) הם בני המעמד הבינוני. משמע: לכולם (כמעט) יש רכוש, ולכולם יש זכויות שוות. ה"פינוקים" האלו, שמבקרי המאבק הנוכחי מאשימים אותנו בכך שאנחנו רוצים בהם? זה בדיוק מה שעושה אותנו למעמד בינוני. זה חלק מהפשרה שמאפשרת לקפיטליזם העולמי להמשיך לתפקד. לחם ושעשועים, החלום האמריקאי, החלום הבורגני – תקראו לזה איך שתרצו, זה מה שהמעמד הבינוני ההיסטורי הבטיח לכולם בתמורה לשימור השיטה שאפשרה להם לצבור ולהחזיק בהון שלהם. ובמשך הרבה שנים זה עבד יפה מאוד. העשירים המשיכו להיות עשירים, אבל קצת פחות, והעניים יכלו לחיות חיי רווחה, וכן, גם קצת מותרות, ואפילו לחלום להפוך לעשירים בעצמם, ולכולם היה שקט תעשייתי.

אבל בשנים האחרונות אחד הצדדים כבר לא ממש מקיים את החלק שלו בעסקה. מעמד הביניים הולך וחוזר להיות שכבה דקה בראש החברה, ובעצם הופך להיות המעמד העליון בשיטה דו-מעמדית חדשה – כזה שאינו יכול לאבד את מעמדו, כי מי שמפסיד כשהוא נכשל הוא הציבור כולו, בעוד שהאציל החדש שומר על הונו האישי לעצמו. אם הייתי מרקסיסט הייתי שמח, כי זה שם את המהפכה בחזרה על השולחן. אבל אני לא מרקסיסט, ואני לא רוצה מהפכה. אני רוצה, אם יורשה לי, את החלום הבורגני שלי חזרה.

כפי שחלקכם זוכרים, יש לי ידידה נורווגית פה, וכך יצא שחוויתי את הארועים האחרונים בנורווגיה בזמן אמת ודרך פריזמה מאוד אישית. אני לא יודע למה היא חזרה ופנתה אלי ביומיים האחרונים האלו שוב ושוב. אולי בגלל שהייתי זמין, אולי בגלל שהיא יודעת שיש לי נסיון מקרוב עם ארועים כאלו, להבדיל מרוב האנשים האחרים שהיא מכירה. ההזדהות שלי איתה עברה שינויים ניכרים ביומיים האלה. בתחילה, כשהאפשרות הסבירה ביותר עוד נראתה כעוד מקרה של טרור מוסלמי,[3] חזרתי בזכרוני לפיגועי האוטובוסים של ראשית תקופת אוסלו. אבל ככל שהתבהר שהמפגע הוא בכלל נורווגי אתני[4] כך עברתי לחשוב יותר על רצח רבין, על התחושה מוחצת הלב שהייתה לי בלילה שאחרי הרצח שמשהו מהותי השתנה, אובדן של תמימות כלשהי, וחשש תהומי מפני אויב שאי אפשר להבדיל בינו לבין כל אחד אחר. לא יכולתי לחלוק עימה יותר מאשר את התחושות הלא נעימות שעדיין מלוות אותי כל אימת שאני נזכר בימים ההם, ולראות איך הלב שלה נקרע, ולהזכר איך נקרע הלב שלי.

מדהים היה לראות איך הטבח בנורווגיה העלה אצל כל כך הרבה אנשים את אותם הסטריאוטיפים, אותה השנאה ואותו הפחד, שהניע, כפי שהסתבר, את הרוצח עצמו לבצע את המעשים הללו. זו, אם תרצו, האירוניה במיטבה. אם הייתי איש אופטימי הייתי אומר שאולי אנשים ילמדו לקח מהאופן שבו קפצו למסקנות ברגע ששמעו על פיגוע. אבל אני לא, ובמקרה הזה, אין ספק, הפסימיות הזו מוצדקת לגמרי.

--
  1. פעם שני הדברים היו קשורים אחד בשני, למרות שבעצם גם היום מסחר, בעיקר בבורסה, מתבסס במידה לא קטנה על יצר הרפתקנות מפותח. []
  2. אין לכם דבר להפסיד פרט לשלשלאות שלרגליכם, כתב מרקס. []
  3. אם כי, בניגוד לטוקבקיסטים, לי היה ברור שגם אם זו אפשרות סבירה, אנחנו רחוקים מוודאות באשר לזהות המפגעים ועילת הפיגוע. []
  4. מעניין היה לראות כמה זמן לקח לטמקא לוותר סופית על הסיפור הנוח ההוא של "ארגון מסייעי הג'יהאד הגלובלי" – שעות רבות אחרי שהנורווגים כבר הכריזו בוודאות על זהות המפגע, בטמקא עוד הציבו סימני שאלה וניסו לטעון שיכול להיות שזה בכל זאת מוסלמים, כי איך אפשר אחרת?! []

16 תגובות

יוני 27 2011

האם כל מקרי האונס בנורווגיה בוצעו על-ידי מוסלמים?

רציתי לתת לפוסט הזה את הכותרת "האוטופיה הנורווגית", אבל מטעמי SEO שיוסברו להלן, העדפתי לבחור כותרת אינפורמטיבית יותר. אז תדמיינו שקוראים לו "האוטופיה הנורווגית".

בדיון באייל הקורא הפנה אפופידס לרשומה בבלוג של יהודה בלו, רשימות מן התיבה הלבנה, תחת הכותרת המבטיחה "המוסלמים ממשיכים לאנוס בתולות נורבגיות ללא הפוגה". בפוסט מספר בלו על דו"ח של משטרת נורווגיה, שלטענתו קובע כי כל מקרי האונס של נערות נורווגיות אתנית בנורווגיה בחמש השנים האחרונות בוצעו על-ידי מוסלמים (תחת מילת הקוד "לא-מערביים" – כאן בלו מתעלם מהעובדה שהקבוצה הזו כוללת גם אפריקאים ואסיאתים, כמובן). בדיון באייל נטען שהפוסט טוען שכל מקרי האונס בנורווגיה בוצעו על-ידי מוסלמים, אך זו טעות בקריאה – בלו מייחס את הנתון רק לנערות מתחת לגיל 16.

בלו נתן קישור לדו"ח אחד, שעוסק אך ורק באוסלו. הדו"ח, כמובן, כתוב בנורווגית. למזלי, יש לי ידידה נורווגית ושאלתי אותה מה נאמר בדו"ח בסוגיה. כפי שהיא הסבירה לי, הדו"ח מצביע על כך שבשנת 2010 כל מקרי ה"אונס בתקיפה" (כלומר, אונס על-ידי זר – לא כולל "אונס דייט", אונס של קבוצות סיכון כמו זונות, אונס במשפחה וכן הלאה) באוסלו אכן בוצעו על-ידי לא-מערביים, אלא שמדובר בשישה מקרי אונס שבוצעו על ידי חמישה פרטים, בעוד שבסוגי האונס האחרים נורווגים, כמו גם לבנים אחרים, מהווים את רוב האנסים.[1]

בלו, שכמובן עומד מאחורי דבריו, אינו מאפשר תגובות בבלוג שלו. לכן נאלצתי לפנות אליו דרך טופס יצירת הקשר בבלוג שלו, והוא הגיב לדברי והדגיש שהוא דיבר על כלל מקרי האונס במדינה, אבל רק של נערות ממוצא נורווגי, ושכולם בוצעו על-ידי לא-מערביים. כשביקשתי ממנו להפנות אותי לעמוד בדו"ח שמציג את הנתון הזה, בלו טען שהוא אינו מוכן לדבר עם מי שאינו דובר נורווגית, ודרש לשוחח ישירות עם ידידתי הנורווגית. הסברתי לו שאני בר הפלוגתא שלו, ושהיא סתם סייעה לי כמתורגמנית ואין לה כל רצון או צורך לדבר איתו על הנושא, אך הוא סירב. הסברתי לו שאין כל הגיון לסרב לדבר עם דוברי עברית כאשר את הפוסט המקורי שלו הוא עצמו פרסם לקהל קוראי העברית – שברובו הגדול, אני יכול רק לשער, אינו דובר נורווגית, אך ללא הועיל. הוא גם סירב לבקשתי לפרסם את דבריו בפומבי. כשביקשתי ממנו תגובה רשמית לשאלה איפה הדו"ח אומר את מה שהוא אומר שהוא אומר, הוא מסר את הדברים הבאים:

אני שומר לעצמי את הזכות לפרסם את המקור בתרגום משובח לעברית אחרי שתטען כי אין מקור כזה. לדעתי, הדבר עשוי להיות משעשע, אם כי אשתדל לא להיראות נלהב מדי. בכל זאת, מדובר במעשי אונס חמורים.

כמובן, אני מעולם לא טענתי שאין מקור כזה, רק שאני לא יכול לבקש מהידידה שלי לקרוא את כל הדו"ח בשביל הויכוח הקטן שלי, וביקשתי הפניה לעמוד הרלוונטי. אבל בלו מסרב להתדיין עם אנשים בזויים שאינם דוברים נורווגית.

שמתי את הסיפור הזה כאן בגלל שכאמור, בלו אינו מאפשר פרסום תגובות בבלוג שלו, ורציתי שיהיה לפחות מקום אחד באינטרנט שגוגל יוביל אליו אנשים שיחפשו מידע שידגיש את הפרטים הבעיתיים בפוסט של בלו, כמו גם את חוסר נכונותו לתת מידע מלא תוך כדי ניצול יתרונו בהכרת השפה הנורווגית.

המעניין בנושא הזה הוא שבלו לא ממש מתעניין במנהגיהם המיניים של המוסלמים – מבחינתו זה שהם כולם חיות אדם ופדופילים זה כנראה הנחת יסוד ולא משהו שצריך להוכיח באותות ובמופתים. הסיבה שבלו פרסם את הרשומה שלו היא דווקא כדי להלעיז על הנורווגים עצמם. לטענתו, הנורווגים (שהם, לטענתו, נאצים ברובם — לא ניאו-נאצים, נאצים ממשאנטישמים שרואים בכל היהודים עלי אדמות סחי רע ותו לא!)[2] כל כך אכולים שנאה ליהודים, עד כי ממשלתם הסתירה מהציבור הנורווגי מידע שלילי על מוסלמים רק כדי שלא יעצרו רגע לחשוב שאולי המוסלמים הרעים, ומכאן עוד יגיעו למסקנה שאם המוסלמים הם הרעים, סימן שהיהודים הם דווקא בסדר, ועוד יהפכו, רחמנא ליצלן, לציונים.

כי כל המוסלמים (ובטח שכל הערבים) הם אותו הדבר. כי כל העולם סובב אך ורק סביב שאלת היהודים, ואין לממשלת נורווגיה שום דבר לעשות חוץ מלדאוג שאזרחיה ישנאו יהודים – והיא אף תקריב את בטיחותם ואת טובתם כדי לשמור על השנאה הזו. אין לי מושג מה עשו הנורווגים לבלו, מה מקור הפסיכוזה הנוירוטית הזו שלו. אני מקווה שזה היה משהו ממש נורא, שיצדיק את השנאה היוקדת הזו.[3]

אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, התחלתי לתהות איך זה שבקריאה הראשונה לא הבחנתי בעניין ה"נערות עד גיל 16" הזה. ובכן, מסתבר שלמרות שמר בלו האשים אותי בליקוי בהבנת הנקרא, האשם לא לגמרי בי. מר בלו שינה את הרשומה שלו בעקבות התכתובת עימי. חלילה לי מלהתלונן על אדם שמקבל ביקורת ומתקן את הראוי תיקון, אך בלו לא ציין בשום הזדמנות במהלך התכתובת עימי שהוא תיקן את הרשומה, אלא ניסה לתת את הרושם שהכל היה בסדר מלכתחילה ורק אני לא קראתי נכון את הדברים.

אבל בדיקה של המטמון של גוגל העלתה שינויים משמעותיים בין הנוסח המקורי לנוכחי. לעיונכם, הנה שתי הגרסאות, זו לצד זו. הדגשתי את הביטויים שנוספו או נעלמו בין שתי הגרסאות:

גרסה מקורית:

לפני ימים אחדים פרסמה משטרת נורבגיה דו"ח העוסק בפשיעה המינית (קובץ PDF בן 88 עמודים, ולנחפזים – כתבה אחת מיני רבות העוסקת בו) ובו נחשפו הפרטים המלאים אודות מעשי האונס שבוצעו במדינה בחמש השנים האחרונות, וביניהם רבים המהווים עדות לתאווה החולנית כלפי נערות צעירות (ניתן לשער כי אלפי מעשי אונס נוספים לא דווחו כלל לרשויות, כדרכן של קרבנות התקיפה המינית לנצור בליבן הקרוע את הסוד הכואב). כל מאות מעשי האונס שנכפו על הנערות הנורבגיות – כולם [הדגשה במקור] – בוצעו על ידי ערבים ושאר מוסלמים מאפריקה ומאסיה. במילים מכובסות הם קרויים בפי הממשלה הנורבגית "לא-מערביים", "בני דת אחרת", "גברים עם חזות כהה", "בעלי רקע מזרח-תיכוני", "דוברי שפה לא אירופית", ושאר כינויים משונים, אך הכוונה אליהם היא ברורה, מפני שהם רוב רובם המכריע של המהגרים – וכל האנסים יצאו מתוכם. כותרת ההפגנות בכיכרות היא אחת: ערבים החוצה!

גרסה מעודכנת:

בחודש האחרון פרסמה משטרת נורבגיה מספר דו"חות העוסקים בפשיעה המינית שבשטח פיקוחה (לדוגמא, קובץ PDF בן 88 עמודים הדן באוסלו בלבד מתוך 11 קבצים הדנים גם בשאר המחוזות, ולנחפזים – כתבה אחת מיני רבות העוסקת בו). בדו"חות נחשפו הפרטים המלאים אודות מאות מעשי האונס שבוצעו במדינה בחמש השנים האחרונות, בכללם מעשים שבוצעו בנשים בוגרות, אך ביניהם גם רבים המהווים עדות לתאווה החולנית כלפי נערות צעירות (ניתן לשער כי אלפי מעשי אונס נוספים לא דווחו כלל לרשויות, כדרכן של קרבנות התקיפה המינית לנצור בליבן הקרוע את הסוד הכואב). כל מעשי האונס שנכפו על הנערות הנורבגיות הנוצריות (מתחת לגיל 16) – כולם [הדגשה במקור] – בוצעו על ידי ערבים ושאר מוסלמים מאפריקה ומאסיה, ומיעוט שבמיעוט שזהותו טרם נתבררה. במילים מכובסות הם קרויים בפי הממשלה הנורבגית "לא-מערביים", "בני דת אחרת", "גברים עם חזות כהה", "בעלי רקע מזרח-תיכוני", "דוברי שפה לא אירופית", ושאר כינויים משונים, אך הכוונה אליהם היא ברורה, מפני שהם רוב רובם המכריע של המהגרים – וכל האנסים יצאו מתוכם. כותרת ההפגנות בכיכרות היא אחת: ערבים החוצה!

שימו לב במיוחד לנשירת המילה "מאות" בין הגרסה המקורית לחדשה. להכרעתכם כמה אמון אתם רוצים לתת באדם שכזה. ומר בלו, אם אתה קורא: הייתי מסתפק בהתנצלות, באמת.

(יצויין גם שהדו"ח על אוסלו, לכל הפחות, אינו מדבר כלל על דת אלא על מדינת/אזור מוצא, כך שקשה לטעון שמדובר על "מוסלמי מאפריקה ומאסיה" – יש מספיק אסיאתים ואפריקאים בנורווגיה שאינם מוסלמים.)

--
  1. לקבוצת ה"לא-מערביים" יש ייצוג יתר, ללא ספק, בנתונים הללו. []
  2. את הטענה שהם נאצים ממש ולא סתם ניאו נאצים שמר בלו לשוודים דווקא. סליחה על הטעות, תודה לבלה לה על התיקון. []
  3. בלו נראה בעיני כתמונת ראי של דינה ביכל שונרא, למי שמכיר את הרטוריקה האנטי-ישראלית שלה. []

46 תגובות

יוני 11 2011

חופשי כמו בדיבור, לא כמו בבירה

בחברה הדמוקרטית לאדם יש חירויות מסוימות – חופש הדיבור היא מן המוכרות שבהן. החירויות הללו משמען שהשלטון לא יפגע באדם אם יאמר משהו (במגבלות מסויימות הנובעות מחוקי לשון הרע, סודות בטחוניים וכיו"ב), ולא ימנע ממנה להגיד את שעל ליבו.

אבל החירויות הללו אינן מטילות חובה על החברה בכללותה. אין בעקרון חופש הדיבור, למשל, כדי לחייב עיתון לפרסם מאמר שנוגד את עקרונותיהם של העורכים. יתר על כן, העובדה שהדיבור הוא חופשי (כלומר, אינו מוגבל על-ידי המדינה) אין משמעה שלא יכול להיות לו מחיר, אלא רק שהמחיר הזה לא יושת על-ידי המדינה עצמה. אם חבר שלי אמר דברים נאלחים בעיני, אין חופש הדיבור כופה עלי להמשיך להיות חבר של אותו אדם, אפילו שיש בכך משום פגיעה (נניח) באותו חבר-לשעבר. אם חברה מסחרית כלשהי פצחה בקמפיין פרסומי שוביניסטי ומעליב, מותר לי להפסיק לרכוש את מוצריה למרות שבכך אני לכאורה מעניש אותה על חופש הדיבור שלה.

בימים האחרונים דובר רבות במקרה של אלון עוזיאל, איזה עיתונאי בחצי גרוש שנקט בפרובוקציה פחדנית ברבע גרוש ועשה "מסיבת ריקודים" במרפסת ביתו שמשקיפה על בית קברות בזמן שלמטה נאספו מוקירי זכרו של סמי עופר כדי להפרד ממנו. מדובר במעשה גועלי בכל קנה מידה. אין מדובר במחאה אלא בטנטרום אינפנטילי ומעורר שאט נפש. גם אם נקבל את טענת הסנגורים שצצו לעוזיאל אחרי המקרה ונסכים שסמי עופר הוא אוייב העם, עדיין אפשר לנהוג לפי אותו כלל בסיסי שאומר כי "בנפול אויביך אל תשמח". במיוחד אין שום הצדקה לפגיעה ברגשותיהם של קרוביו של עופר שבאו להפרד ממנו – הם, או חלקם לבטח, אינם "אויבי מעמד הפועלים" או משהו כזה.

אבל, נואל ככל שיהיה, המעשה חוקי ומותר. ומכאן שאבו מספר אנשים ביקורת על ההחלטה של וואלה, שהעסיקו את עוזיאל כפרילנסר. על כך הגיב, למשל, יוסי גורביץ:

לעוזיאל יש זכות ביטוי. הוא פגע ברגשות הציבור, והרוויח ביושר תיעוב של החלק ממנו ששם אליו לב. זה לגיטימי: החופש לומר או לעשות דברים מקוממים לא אמור להגן על בעליו מכך שאנשים יבוזו לו. אבל, בלשונו של ברטרנד ראסל, אי אפשר לדבר על חופש ביטוי אם מחירו של חופש הביטוי הוא אובדן יכולת ההשתכרות של האדם.

למעשה, גורביץ טוען כי חלה על וואלה מעין חובה חוקתית להמשיך להעסיק את עוזיאל, כדי שחופש הביטוי שלו לא יפגע. מדוע? משום שמעשיו של עוזיאל לא היו בלתי-חוקיים, ומשום שנעשו בשעות הפנאי שלו ולא במסגרת עבודתו. על הטענה הראשונה כבר כתבה יפה נעמה כרמי: הרף האזרחי אינו חייב להיות זהה לרף הפלילי. החוק קובע את המינימום שבמינימום עבור התנהגות נאותה בחברה. אוי ואבוי אם החברה תתייחס כלגיטימי לכל מה שחוקי – וגרוע מכך יהיה אם המדינה תאסור בחוק כל מה שאינו לגיטימי חברתית. תחשבו "הומוסקסואלים". תחשבו "לאכול ביום כיפור". תחשבו "מסעדה לא כשרה". כאשר הגבולות החוקיים חופפים לגבולות התרבותיים, המשמעות היא הדרה מגבולות החוק של כל מי שאינו שותף לקבוצת הרוב התרבותית. ולהפך: כאשר הגבולות התרבותיים מורחבים בכוח לגבולות החוק, המשמעות היא שלילת החופש לתרבות ולאמונה.

אך גם הטענה השניה אינה מוצדקת. העובדה שעוזיאל עשה את מעשיו בשעות הפנאי שלו אינה הופכת אותו לחסין פיטורין על ידי מעסיקיו. יש שני משתנים רלוונטיים כאן, ושניהם פועלים לרעתו של עוזיאל במקרה הזה. המשתנה הראשון הוא הנראות של האדם הנדון בפני לקוחות החברה הפוטנציאליים. אם מהנדס זוטר במפעל של אינטל כותב בבלוג שלו כתבי שטנה גזעניים נגד פועלים זרים שמגיעים לישראל, קשה לטעון שיש לכך השפעה ישירה על התדמית של אינטל, שכן אותו מהנדס אינו חתום על המוצרים שיוצאים תחת ידיו וממילא לא על נקלה יקשר הלקוח הפוטנציאלי בין הגזען החשוך לבין מוצרי החברה. אבל עוזיאל חתום על הכתבות שהוא מפרסם בוואלה. שמו מעטר את דפי האתר, וקשה להגיד שהקורא הממוצע לא יקשר בין שמו של הכותב לבין האתר שבו מופיע שמו. כך הוא הדבר גם לגבי הגזען החשוך. כך, כמובן, גם לגבי מקרים כמו יצחק לאור, שרבים כבר קראו (ובצדק!) להפסקת העסקתו על-ידי עיתון הארץ.[1]

המשתנה השני הוא הנראות של המעשה. ככל שהוא ציבורי יותר, כך סביר יותר לדבר על פגיעה (מוצדקת) בשמו הטוב של האדם, וכתוצאה מכך פגיעה (לא מוצדקת) בשמו של המעסיק. אם נאלחותו של אדם מסתכמת בכך שבביתו פנימה הוא משוחח בחופשיות על שנאתו להומוסקסואלים, ובהנחה שהוא מצליח שלא לבטא את עמדותיו במקום העבודה ולהעכיר את סביבת העבודה עקב כך, הרי שאין כל עילה לפיטורין. אבל ככל שמעשיו של העובד פומביים יותר, כך עולה חוסר הנוחות כתוצאה מהמשך העסקתו. כאשר אדם מפרסם את מעשיו המגעילים במדיה המונית, אל לו להתפלא אם להתבטאויותיו יש מחיר.

עוזיאל נכשל בשני המבחנים – הוא גם חתום על המוצר שהוא מייצר עבור מעסיקיו, והוא גם טרח לפרסם את המעשה האדיוטי שלו בציבור.

למעשים שלנו יש משמעות. הדיבור הוא חופשי, אבל חופשי אין משמעו "חינם". זה שהדיבור חופשי אין משמעו שאין לו מחיר. לכן, אפילו בחברה דמוקרטית עדיין צריך אומץ לב ועקרונות נחרצים כדי לממש את חופש הדיבור. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר החברתי שבאמירת דברים שחורגים מהטווח הלגיטימי בתרבות הסובבת אותו, מוטב שלא יפתח את פיו כלל. זו הסיבה שאנחנו מעריכים כל כך את האוונגארד, את אלו שהולכים לפני המחנה ומשנים במו גופם את ההגדרה שלנו למה לגיטימי ומה לא. אנחנו מעריכים אותם משום שיש במעשיהם הקרבה ואומץ לשלם את המחיר שאנחנו היינו מפחדים לשלם. אבל זו גם הסיבה שאנחנו בזים לאלו שמנסים לשנות את החברה שלנו בכיוונים שאינם מקובלים עלינו – זהו המחיר שאנחנו גובים מהם על טעותם (בעינינו).

צריך לזכור שההחלטה של וואלה היא כלכלית במהותה – ההנחה היא שהמשך העסקתו של עוזיאל תגרום לוואלה יותר נזק כלכלי מאשר פיטוריו. מי שחושב שהמהלך שגוי, שמעשיו של עוזיאל אינם שגויים או אינם מצדיקים פיטורין, רשאי להפעיל את חירותו ולהפסיק לצרוך את שירותיה של וואלה. גם זה, כמובן, חלק מהכלכלה החברתית של הרעיונות. גם זו "גביית מחיר" על פעולה שהיא בסופו של דבר חוקית.

גביית המחיר החברתי הזה היא המנגנון אותו פיתחנו כדי לאפשר שינויים חברתיים מבלי לכבול אותם לשינויים חוקתיים. נטילת יכולת הענישה מהחברה ככללה והעברתה באופן בלעדי למדינה משמעה הפרת האיזון העדין שבין העונש הפוטנציאלי לבין התועלת האפשרית, והפיכת שינויים חברתיים, שאינם בדרכי אלימות ומהפכה, לכמעט בלתי אפשריים. בזה כוחה של החברה הדמוקרטית. בל נשכח זאת.

--
  1. כמובן, החשדות כלפי לאור הם כבר פליליים אך גם הוא, כידוע, לא הועמד לדין. []

34 תגובות

מאי 15 2011

שיעור לדוגמא

דן נקסון כותב בברווזה של מינרווה על התרבות של קונפורמיזם בקרב סטודנטים, ספציפית בקשר לסטודנטים לתארים מתקדמים. בדיון הקצר שהספיק להתפתח בבלוג, הועלתה הטענה שלמעשה התרבות הזו מטופחת כבר מגילאים צעירים יותר, בוודאי שבלימודי התואר הראשון, אבל גם בבית הספר.

אני תוהה עד כמה הבעיה הזו רלוונטית לישראל. איך שאני זוכר את השיעורים שלי בתואר הראשון והשני, לא חסרו דברנים כמוני. אני אישית הפכתי את מציאת השגיאות והפרכות בטיעונים של המרצים שלי לסוג של תחביב. אבל מצד שני, גם לא הרגשתי מחסור משמעותי בווכחנות גם בקורסים שלי פה בטורונטו. דווקא בתרגולים שהעברתי, רובם ככולם לסטודנטים בשנה א', חשתי בבעיה של אי נכונות להתווכח עם "בעל הסמכות", אפילו כשבעל הסמכות הוא אפילו לא מרצה אלא סתם מתרגל. חרף הבהרותי החוזרות ונשנות שאנחנו שם כדי להתווכח, כדי לחשוב על נקודות מבט שונות על הנושאים המועלים, אף על פי שהצהרתי חזור והצהר שהעמדות שאני מציג בכיתה אינן בהכרח העמדות שלי אישית, עדיין הסטודנטים נמנעו מלסתור את מה שאני אומר. יתר על כן – כאשר אני סתרתי את הטענות שלהם והצגתי עמדות הפוכות, היו סטודנטים שראו בזה מתקפה עליהם ואף התלוננו על כך שאני לא מאפשר לאנשים להציג עמדות סותרות לשלי ומציג אותם כטפשים בפני חבריהם.

כזכור, בעת האחרונה עלו בכמה הזדמנויות תלונות של סטודנטים על "סתימת פיות" ו"משטרת מחשבות" בכיתות, והתחושה שלהם שהם חייבים להסכים עם המרצה כדי לקבל ציון טוב בקורס. כך שלפחות על פניו הבעיה קיימת גם בארץ.

אנשי אקדמיה, מטיבם, הם אנשים פתוחים לעמדות שונות. "פתוחים" אין משמעו שהם מוכנים לקבל כל עמדה, או שהם חושבים ש"לכל אחד האמת שלו" והכל לגיטימי. פתוח משמעו שהם אינם פוסלים אדם אלא, לכל היותר, פוסלים טיעון. פתוח משמעו שטיעון בנוי היטב יזכה לקרדיט הראוי לו גם אם המרצה לא השתכנע ממנו בסופו של דבר. אין דבר משמח יותר מאשר עבודה בנויה לתלפיות שמשאירה אותי, כבודק, בלי יכולת משמעותית לערער על טיעון שאינני מסכים איתו. מכל תלמידי השכלתי אינה סתם קלישאה, היא האמת לאמיתה, והיא נכונה לכל אדם שעוסק בלימוד.

הנושא הזה החזיר אותי לנושא שמעסיק אותי לפרקים – איך יראה קורס שאני אעביר? איך אני אפתור את הבעיות שאני מזהה בקורסים שלמדתי ובקורסים שתרגלתי? את חוסר הכריזמה שלי קצת מאוחר לתקן, אבל האם אוכל לבנות את השיעור בצורה שתסייע לסטודנטים שלי ללמוד גם בלי להיות אורטור סוחף?

הרעיון הראשון שעלה לי בראש בהקשר הזה הוא ליצור תמריץ מצד סטודנטים לערער על מה שאני אומר. למשל: להכריז שבכל שיעור אני אעשה לפחות טעות אחת (מכוונת), ולהציע פרס (תוספת נקודה אחת לציון הסופי, למשל) לסטודנט שיזהה את הטעות במהלך השיעור. בשיעורים בהם אף סטודנט לא ינסה לזהות את הטעות, אספר להם בסוף השיעור. באופן כזה – סטודנטים שניחשו את הטעות אבל פחדו לנסות, אולי, ידורבנו לנסות בכל זאת בפעם הבאה שיזהו טעות. כמובן, צריך לחשוב על זה קצת יותר לעומק, ולא כל בעיה אפשר לפתור באמצעות תמריצים.

עיקר המחשבה שלי מופנה בדרך כלל לאופן ההתמודדות של סטודנטים עם טקסטים. זה לא מפתיע, לאור העובדה שכמתרגל אני נחשף באופן קבוע לקשיים של סטודנטים בתחום הזה. עד היום המסקנה העיקרית שלי מהמחשבה על זה היא שיש בעיה באופן הסטדרטי שבו מרצים מתייחסים לטקסטים שהם מלמדים. ישנם שני מודלים מקובלים: הראשון, והעיקרי, הוא שהסטודנטים מתבקשים לקרוא טקסטים לקראת השיעור, והמרצה מדבר עליהם (או סביבם) במהלך השיעור. המודל השני, הנדיר יותר, הוא שהמרצה מדבר על נושא כלשהו בשיעור, והסטודנטים קוראים את הטקסטים הרלוונטיים אחריו.

הבעיתיות במודל הראשון הוא שהסטודנטים מתקשים להתמודד עם טקסטים שאינם מאוד בסיסיים בלי שום הכנה. זה פחות בעייתי כשהטקסט הוא ספר לימוד, אבל זה מאוד בעייתי אם רוצים שהסטודנטים יקראו מחקרים אמיתיים ולא טקסטים מרודדים, כפי שקורה לעיתים קרובות עם ספרי לימוד. מכיוון שהלחץ הוא לפחות ופחות נטל קריאה, המרצה נדרש לבחור בין זה לבין זה. או ספר לימוד, או מאמרים מדעיים.

הבעיה במודל השני היא שהסטודנטים מגיעים לשיעור בלי שום הכנה, ובעצם השיעור הופך ל"ספר לימוד" שמלמד את הסטודנטים מושגי יסוד בלי להצליח להגיע לעומק הדברים.

כשדיברתי על הנושא עם מרצים, הם אמרו שהציפייה היא שסטודנטים יקראו את הטקסטים פעמיים – פעם אחת לפני השיעור, כדי להתכונן, ופעם שניה אחרי השיעור, כדי ליישם את מה שלמדו ולהעמיק יותר בטקסט. כשהתקשיתי להגיב לאמירה הזו הם מיהרו להסכים שאף אחד לא חושב שמישהו באמת עושה דבר כזה, אבל ככה הם צריכים לעשות.

העניין הוא שאני לא אוהב להגיד שמישהו צריך לעשות משהו שאני יודע שאין סיכוי שהוא יעשה אותו. מרצה צריך לדאוג שהסטודנטים יוכלו להפיק מקסימום באמצעות עשיית מה שניתן ברצינות לצפות לו מהם. לא באמצעות עשיית מינימום, אלא באמצעות עשיית מקסימום ריאלי.

מכאן הגעתי למסקנה שצריך להפוך את הרעיון הזה. במקום שהסטודנטים יקראו כל טקסט פעמיים, המרצה צריך לדבר על כל טקסט פעמיים. השיעור האידאלי שלי, לפיכך, יחולק לשני חלקים. חלקו השני של כל שיעור יוקדש למושגי היסוד של הנושא של השיעור הבא – מעין הכנה לקראת הטקסטים שהסטודנטים צריכים לקרוא. אפשר גם לכלול בחלק הזה "שאלות מנחות" לקריאת הטקסטים, כדי להפנות את תשומת ליבם של הקוראים לחלקים החשובים ביותר לענייננו. חלקו הראשון של כל שיעור, כמובן, יוקדש לדיון מעמיק יותר שיניח שהסטודנטים קראו את הטקסטים בצורה מעמיקה יחסית.

כן, רוב הסטודנטים, כמובן, לא יקראו את הטקסטים בכל מקרה[1] אבל לא אליהם אני מכוון. אני מכוון לאלו שמוכנים להשקיע ומתקשים בגלל המבנה של השיעור הסטנדרטי כיום.

אני מאמין ששינויים כאלו של מבנה השיעור הם דרך הרבה יותר טובה להתמודד עם הקשיים של סטודנטים מאשר לנסות כל מיני טכנולוגיות חדשות לעידוד למידה, טכנולוגיות שאני מטיל ספק גדול מאוד ביעילותן, במיוחד לטווח הארוך.

מצד שני, לא לימדתי קורס בחיים שלי, אז מה אני מבין.

(אין לי כל כך מה להגיד בשלב הזה על ארועי יום הנאכבה. לפחות לגבי הארועים בגולן, אני נוטה להאמין שבתנאים הקיימים החיילים פעלו באופן סביר, אבל מצד שני אני חושב שהפיקוד הגבוה יותר היה צריך להיות מוכן יותר לארוע כזה, ולמנוע מצב שבו כמה עשרות חיילים צריכים להתמודד עם פריצת גבול של כמה עשרות בלתי-חמושים. כל פעם שיש ארוע כזה אני תוהה האם לא היה אפשר למנף אותו למשהו שהוא לא משחק סכום אפס.)

--
  1. מרצה שלי באונ' העברית סיפר לנו על מרצה אורח מגרמניה שלימד קורס לתואר ראשון בישראל במשך סמסטר אחד. בסוף הסמסטר המרצה שלי שאל אותו איך הוא התרשם מהסטודנטים הישראלים. המרצה האורח אמר שהוא התרשם מאוד לטובה. "אבל הם אף פעם לא קוראים את הטקסטים!" התעקש המרצה שלי. "כן, אבל הם דווקא יודעים לדבר עליהם יופי," השיב הגרמני. []

11 תגובות

פבר' 22 2011

מצרים, ישראל והקונצנזוס הדמוקרטי

אחד הטיעונים שהועלו בעת האחרונה נגד דמוקרטיזציה של מצרים ובזכות הנצחת הדיקטטורה שם, היה שהמצרים אינם מוכנים לדמוקרטיה – היו כאלו שטענו את הטענה המעגלית משהו שאין להם ניסיון בדמוקרטיה, ולכן הם לא יכולים לקיים ממשל דמוקרטי; וריאציה על הטיעון הזה היא האמירה שבמצרים אין שכבה רחבה בעלת מחויבות לדמוקרטיה, ולכן אין לדמוקרטיה בסיס חברתי מספיק[1]; אחרים, קצת יותר מעודנים, קבעו כי מדינות דמוקרטיות נשענות על מעמד בינוני רחב ומודרניזציה, ולכן מצרים העניה יחסית לא תוכל לקיים דמוקרטיה יציבה.

ברמה מסויימת, אני מניח שאני צריך לשמוח על הטיעונים הללו – מדובר כאן בחלחול של תאוריה פוליטית פר אקסלנס לשיח הציבורי. הבעיה עם החלחול הזה הוא שהוא איטי להפליא, והטיעונים הללו נשענים על תאוריות שכבר מזמן  נחשבות מיושנות ובלתי מבוססות. מאמר סמינלי שהתחיל את התנועה הרחק מצורת החשיבה המגולמת בטיעונים ממין זה הוא "מעברים לדמוקרטיה: לקראת מודל דינאמי" של ד"א רוסטו.[2]

שתי אבחנות חשובות שרוסטו הצביע עליהן במאמרו היו בין תהליך הדמוקרטיזציה לבין תהליך ה"הביטואציה" (habituation), מה שבספרות המאוחרת יותר כונה בדרך-כלל "קונסולידציה" (גיבוש); ובין הגורמים המעורבים בהיווצרות הדמוקרטיה לבין הגורמים המעורבים בתפקודה. האסכולה שדנה בתנאים המקדימים לדמוקרטיה (prerequisites), הראה רוסטו, ביצעה שגיאה מתודולוגית קריטית. כדי להבין מה התנאים הדרושים להיווצרות דמוקרטיה, בחנו החוקרים מדינות דמוקרטיות יציבות והצביעו על הגורמים המשותפים להן, והשונים ממדינות שאינן דמוקרטיות, או מדמוקרטיות שקרסו. אך מתודולוגיה כזו מלמדת אותנו מה דרוש לתפקודה התקין של דמוקרטיה קיימת. אי אפשר להניח שהגורמים הללו חייבים להתקיים מראש כדי שהדמוקרטיה תיווצר כלל. למעשה, זה די לא הגיוני להניח הנחה שכזו.

על פי רוסטו, תהליכים של דמוקרטיזציה כמעט תמיד נובעים מתוך קונפליקט פנימי.[3] במצב כזה לא יתכן קונצנזוס חברתי דמוקרטי. הדמוקרטיה לעד תנבע מתוך מערך שיקולים תועלתני של האליטות ברגע נתון. מכאן נובעת חשיבותו של תהליך הגיבוש הדמוקרטי כשלב מעבר מאקט הדמוקרטיזציה למצב המתמשך של יציבות דמוקרטית. שלב הגיבוש הוא זה שבו נבנה הקונצנזוס החברתי. כדי להסביר את השלב הזה, נדרש רוסטו להסברים (או לפחות אנאלוגיות) מעולם הפסיכולוגיה: כפי שבמצב של דיסוננס קוגניטיבי אנשים מבצעים רציונליזציה של הבחירות שהם ביצעו כך שהן תראינה חיוביות בדיעבד, כך, אומר רוסטו, במצב של דמוקרטיה, האליטות מאמצות לעצמן לאורך השנים תפיסת מחוייבות לעקרונות הדמוקרטיים. במילותיו שלו, הדמוקרטיה בנויה כך שהיא מתגמלת את מי שמאמין בדמוקרטיה.

בפייפר שהצגתי לאחרונה כיניתי ארגונים כאלו "ארגונים מפתחי-עצמם" (self-evolving organizations) – כאלו שמרגע שהם קיימים, יש בהם לחץ פנימי להמשיך ולהעמיק את הרציונל המארגן שלהם, כלומר, לחזק ולהרחיב את הדמוקרטיה יותר ויותר. מובן שאין כאן תפיסה דטרמיניסטית של תהליך הקונסולידציה, וגורמים חיצוניים לארגון הדמוקרטי בהחלט יכולים לגרום להדרדרות בתפקודו, ובוודאי שלפני שהושגה "מאסה קריטית" כלשהי, קל מאוד לארגון לרדת מהמסלול ההתפתחותי הנכון ולהתרסק.

אז מה כלל המודל של רוסטו לדמוקרטיזציה? ראשית כל, לטענתו, יש גורם אחד שמהווה תנאי רקע הכרחי להתפתחותה של דמוקרטיה, והוא אחדות לאומית. אם אין תפיסה של אחדות לאומית בקרב אוכלוסיה מסויימת, הוא טען, לא יכולה להתפתח שם דמוקרטיה. הסיבה היא שבמצב טרום-דמוקרטי, אם אין תפיסה של אחדות לאומית, אין שום סיבה לנסות לפתור סכסוכים באמצעות פשרות, כלומר, באמצעות דמוקרטיה. אם האוכלוסיה מבודלת על בסיס גיאוגרפי, הרי שסכסוכים יפתרו יותר בקלות באמצעות הפרדות (גם אם כזו שמלווה במלחמה). אם האוכלוסיה מעורבת, רוב הסיכויים שהסכסוכים יפתרו באמצעות אלימות – רצח עם, גירוש המוני, דיכוי.

אבל רוסטו לא טען שאחדות לאומית מביאה לדמוקרטיה. אחדות שכזו יכולה להתקיים מאות שנים בלי שום דמוקרטיזציה. היא מהווה תנאי מקדים, לא גורם. הגורם לדמוקרטיזציה, בהנתן קיומו של תנאי האחדות הלאומית, לעד יהיה סכסוך כלשהו. מוטב סכסוך כלכלי – אותם הכי קל לפתור באמצעות דמוקרטיזציה[4] – אבל גם עם סכסוכים דתיים או אתניים אפשר להתמודד, כל עוד כולם תופסים את האוכלוסיה כולה כשייכת לקבוצה לאומית אחת. כמובן, לא כל סכסוך מביא לדמוקרטיזציה, וכאן רוסטו לא ניסה לקבוע מסלול אחיד לדמוקרטיזציה. כל מדינה מוצאת את הדרך שלה לדמוקרטיה, אם בכלל. סכסוכים שונים מגיעים לפתרון בדרכים שונות. הדמוקרטיזציה, עבור רוסטו, היא בחירה, וככזו אינה נתונה לחוקים כלשהם, אלא היא כולה תוצאה של סוכנות (agency) אנושית. כך, במקרים מסויימים, בקונסטלציות מסויימות ועם אנשים מסויימות, מתקבלת ההחלטה להתקדם לכיוון שיטה דמוקרטית יותר – אמנם, הבחירה הזו נובעת משיקולים תועלתניים, אבל היא עדיין בחירה, ולא פעולה דטרמיניסטית. אבל מה שחשוב לזכור הוא שההחלטה אינה נובעת, או לפחות אינה חייבת לנבוע, מתוך מחוייבות של המחליטים לדמוקרטיה. ההחלטה לדמוקרטיזציה היא תמיד פשרה, ככזו היא בהכרח לא אופטימלית עבור רוב השותפים להחלטה.

השאלה הקריטית, אם כן, היא לא האם הגורמים ששותפים להחלטה לפעול לדמוקרטיזציה הם גורמים דמוקרטיים בהכרח, אלא האם ההסדר הדמוקרטי יחזיק מעמד מספיק זמן כדי לצלוח את תהליך הגיבוש, כך שהאליטות עצמן יהפכו למחוייבות לדמוקרטיה. רק עם השלמת תהליך הגיבוש של הקונצנזוס החברתי ניתן לעבור לדון בגורמים שהופכים דמוקרטיה קיימת לדמוקרטיה יציבה – וכאן נכנסים לפעולה גורמים שנמצאים באינטראקציה מתמדת עם הדמוקרטיה עצמה. שגשוג כלכלי, למשל, גם נובע מדמוקרטיה (ברובם המוחלט של המקרים) וגם מחזק ומייצב אותה. שקיפות והעדר שחיתות גם ניזונות מהדמוקרטיה וגם מזינות אותה.[5] וכמובן, עצם החיברות של אזרחים חדשים לנאמנות לדמוקרטיה הוא גורם שגם תלוי בקיומה של דמוקרטיה מתפקדת, וגם דרוש לדמוקרטיה כדי להמשיך ולתפקד. קשה להצביע על כיוון אחד של הסיבתיות, או על צד אחד שממנו נובע השינוי. התערערותו של גורם אחד יכול להיות מאוזן על ידי יציבות בגורמים האחרים, או שיכול לגרור חוסר יציבות כולל של המערכת וקריסתה הטוטאלית.

מה שמחזיר אותנו למצרים. למצרים יש זהות לאומית מגובשת היטב. הגם שיש הבדלים דתיים (לדוגמא, העדה הקופטית הנרדפת), אך עד כמה שאפשר לראות, ישנה הסכמה רחבה על זהות לאומית משותפת לכל המצרים. הסכסוך הנוכחי, שנסוב על עניינים כלכליים, הוא בדיוק מהזן שהדמוקרטיזציה פותרת הכי בקלות. על כן, יש סיבות לאופטימיות זהירה באשר ליכולתה של מצרים להגיע לשלב ההחלטה הדמוקרטית. לאחר מכן, נותר עוד לראות אם מצרים תצליח לייצב את עצמה ולגבש קונצנזוס חברתי נרחב סביב עקרונות הדמוקרטיה, שכרגע מרוכזים בשכבה חברתית מצומצמת יחסית. זאת, למשל, להבדיל מלוב. עד כמה שאני מצליח להבין, בלוב יש הרבה פחות תודעה לאומית משותפת, וחלק גדול מהקונפליקט שם נסוב לא סביב גורמים כלכליים אלא סביב גורמי זהות. התפרקותה של לוב לפוליטיקה שבטית היא תוצאה סבירה יותר מאשר דמוקרטיזציה. המשמעות היא או הפרדות של חלקים מסויימים מהמדינה ליחידות אוטונומיות, או קריסה למצב של מדינה כושלת.[6]

ישראל, לעומת זאת, נמצאת במצב שונה לגמרי. ישראל הגיעה לדמוקרטיה בדרך שרוסטו מגדיר כחריגה – באמצעות חברת מהגרים שלא נטמעה בתוך האוכלוסיה המקומית אלא השתלטה עליה. שלא במפתיע, הקמת המדינה לוותה בגירוש רבתי של הקבוצה הלאומית האחרת. אבל ישראל מיוחדת גם בכך שלקבוצה הלאומית השלטת הייתה תקופה מוקדמת יותר של דמוקרטיה ביחידה מעין-אוטונומית, בדמות מוסדות הישוב. במסגרת הזו, נחסך מהיהודים הצורך להתמודד עם בעיית הלאום השני, והדמוקרטיה יכלה להתפתח בלא מפריע, סביב סכסוכים פנימיים של היישוב היהודי והעולם היהודי באופן כללי (כולל הסכסוך סביב הדרך הנכונה להתמודד עם קיומו של לאום אחר בשטח אותו שאפו להפוך למדינתם).

אבל כיום ישראל היא מדינה דמוקרטית, כשגם האליטות וגם, במידה לא קטנה, רוב העם מחוייבים לעקרונות דמוקרטיים, לפחות באופן חלקי. אפשרויות כמו גירוש או רצח עם אינן מועלות כלל על הדעת, וגם אפשרויות כמו טרנספר ("מרצון") אינן נידונות באופן רציני (אף כי רוב בקרב יהודי ישראל רואים בהן משאת נפש, על פי הסקרים). כמי שדוגל בפתרון המדינה הדו-לאומית, השאלה שהכי מעניינת אותי בהקשר הישראלי היא האם דרישת הרקע הבסיסית ביותר לדמוקרטיזציה נותרת על כנה גם לאחר כינון הדמוקרטיה: האם אחדות לאומית חייבת להתקיים גם כדי לתחזק דמוקרטיה קיימת באופן יציב, או שמא התפוררות הדבק הלאומי אינה מונעת המשך תפקודה של הדמוקרטיה.

אין לי תשובות מוחלטות בשאלה הזו, כמובן, רק תחושות. התחושה שלי, לא תופתעו לשמוע, היא שדמוקרטיה קיימת יכולה להמשיך להתקיים באופן יציב גם בלי הדבק הלאומי. אם ניתן יהיה להבטיח את המחוייבות הדמוקרטית של כל המעורבים, אין סיבה שמדינה דו-לאומית בישראל לא תוכל להמשיך להתקיים כדמוקרטיה שתגן על זכויותיהם של כל אזרחיה. כמובן שיש כאן לא מעט קשיים: ראשית, הדבק הלאומי משמש כסוכן מרכזי של סולידריות הדרושה לקיום מדינת הרווחה. כאשר מחצית האוכלוסיה שייכת לקבוצה לאומית אחרת, מדינת הרווחה נמצאת בסכנה. פתרונות פדרליים שיתנו את האחריות לשירותי הרווחה בידי היחידות האזוריות במקום בידי המדינה הפדרלית (כפי שאכן קיים בפדרציות רבות בעולם) יכולות לפתור את הבעיה הזו. שנית, קיימת הבעיה האקוטית של חוסר מחוייבות לדמוקרטיה בקרב הפלסטינים – הם מעולם לא עברו את תהליך הגיבוש הדמוקרטי. הקמת מדינה משותפת לישראל ופלסטין תצטרך להתמודד עם המצב החריג של מדינה דמוקרטית שמתאחדת עם מדינה שעדיין עוברת תהליך גיבוש. אולי נוכל ללמוד לקחים מהמקרה של גרמניה המאוחדת – אך שם לפחות עמדה להם האחדות הלאומית, בעוד שבמקרה הישראלי/פלסטיני נצטרך להתמודד עם שסע חופף לאומי/דמוקרטי. יצירתו של קונצנזוס בתנאים כאלו היא משימה קשה. יתכן, אולי, אפילו בלתי אפשרית. אין ספק שעומדים בפנינו אתגרים רבים לפני שנוכל לקוות לשכנע חלקים נרחבים מהציבור בכדאיותו של הניסוי שאנו מציעים.

--
  1. דוגמא לטיעון ממין זה אפשר למצוא בפוסט המופתי הזה של נמרוד, שם הוא קורע את הטיעון הזה לגזרים. []
  2. Rustow, Dankwart A. “Transitions to Democracy: Toward a Dynamic Model.” Comparative Politics 2, no. 3 (1970): 337-363. []
  3. כמעט תמיד, משום שלפעמים הם נובעים מקונפליקט חיצוני – או שהדמוקרטיה נכפית על ידי כוח חיצוני, כמו במקרה של גרמניה ויפן של אחרי מלה"ע השניה, או שהיא מגיעה מגורם חיצוני באמצעות הגירה. הדוגמאות שרוסטו מספק למקרה האחרון הן ארה"ב, קנדה וישראל. []
  4. מרקס, טוען רוסטו, טען בדיוק את ההפך מהאמת. הוא חשב שסכסוכים לאומיים ודתיים הם חלק ממבנה העל האפיפנומנלי, בעוד המאבק המעמדי הוא זה שיכריע את המדינות הקפיטליסטיות. במקום זאת, סכסוכים כלכליים נפתרו בקלות יחסית, ובעוד שמדינות שנקלעו לסכסוכים לאומיים או דתיים התקשו להתמודד איתם הרבה יותר. []
  5. אינני טוען, כמובן, שאין שחיתות במדינות דמוקרטיות, אלא שיש הרבה פחות מאשר במדינות שאינן דמוקרטיות. []
  6. לא שהמצב עד עכשיו היה מי-יודע-מה, כמובן… []

21 תגובות

ינו' 24 2011

בין טירקל לגולדסטון

קשה לעמוד בקצב הארועים. ועדת טירקל היא כבר היסטוריה. ובכל זאת.

התגובה הראשונה שלי לפרסום הדו"ח של ועדת טירקל הייתה הציוץ הזה: "אם הייתי ציוני הייתי אומר לעצמי הפוסט-ציוני 'עכשיו אתה יודע איך אנחנו הרגשנו אחרי ועדת גולדסטון'."

יש הרבה דמיון בין שתי הוועדות. בוועדת גולדסטון היו חברים אנשים שהודיעו מראש שהם רואים בישראל אשמה בארועי המשט [תיקון: פשעי מלחמה]. בוועדת טירקל, כפי שהראה תום, היו חברים אנשים שנקודת המוצא שלהם הייתה נקיון כפיה של ישראל. שתי הוועדות נתפסו מראשית דרכן ככאלו שעניינן אינו בהכרח גילוי האמת, אלא אישוש האמת שהייתה ידועה מראש לאלו שמינו אותן. כלומר, הוועדות לא נועדו לחשוף משהו שלא היה ידוע, אלא לתת גושפנקא לטענותיהם של אלו שמינו אותן. ולבסוף, הוועדות נדרשו לתת חוות דעת כמו-משפטית – האם בוצעה עבירה על החוק הבינלאומי אם לאו.

התגובות, בהתאם, היו דומות: אלו שביקרו את הוועדות מלכתחילה מצאו פגמים מהותיים במסקנותיהן, ואלו שתמכו בוועדות, היללו את הדיוק ושום השכל שבמסקנות. נעמה כרמי כבר כתבה על התגובה האוטומטית הזו, וביקרה את הדבקות באמות מידה משפטיות. אינני בטוח שאני מסכים עם כל דבריה – המשפט הבינלאומי אמור להציב מינימום של התנהגות של מדינות: פעולה של מדינה יכולה להיות בלתי ראויה גם אם היא אינה עוברת על החוק הבינלאומי, קל וחומר אם היא כן. יש לנו עניין לבחון האם פעולה מסויימת מהווה עבירה על החוק הבינלאומי, אבל השגיאה היא לסיים את הבחינה שם.

אך עם עיקר דבריה אני מסכים. הפיכת הוועדות לגופים כמו-משפטיים הופכת את המסקנות שלהן לגורם מקטב במקום נקודת מוצא לדיון הציבורי על אשמה ואחריות. לוועדות, בעצם, יש רק שלוש אלטרנטיבות – ללכת עד הסוף עם נקודת המוצא של ממניהן (זיכוי/הרשעה מלאים), ללכת עד הסוף נגד נקודת המוצא של הממנים (כדי להוכיח את עצמאותן), או ללכת עם נקודת המוצא של הממנים אבל לזרות קמצוץ של העמדה הנגדית בתוך המסקנות כדי לצמצם את הביקורת נגדן (כפי שקרה במידה מסויימת עם דו"ח גולדסטון, דבר שלא השפיע במאום על תפיסת הדו"ח בשני הצדדים. במקרה של דו"ח טירקל, אפשר היה למצוא איזה ש"ג ולהקריבו לעולה על מזבח ה"איזון").

ועדות החקירה צריכות לתפקד יותר כמו משטרה ופחות כמו פרקליטות – יותר לחקור את הארועים שקרו ופחות להחליט האם יש בסיס לכתב אישום. אפשר לתת המלצות, אך ההמלצות הללו צריכות להיות בשולי הדברים ולא במרכזם. במידה לא קטנה, כמובן, זה בדיוק מה שנעשה, אלא שבעלי אינטרסים, כמו גם כלי התקשורת, מתמקדים בשורה התחתונה. כאן נכנס המשפוט עליו דיברה כרמי: במקום לנהל דיון ציבורי על האם הדברים היו ראויים או לא, הדיון מתמצה בשאלה האם הם היו חוקיים או לא. "כשר אבל מסריח", מבחינת הדיון הציבורי בישראל, מצטמצם לסתם "כשר".

והדבר נכון משני הצדדים – מבקרי טירקל יצאו כנגד ההכרעה הכמו-משפטית, ולא כנגד ההכרעה המוסרית על הסרחון הנודף מהארועים. מבקרי גולדסטון לא ניסו כלל לבקר את הדיוק ההיסטורי שבתיאור הארועים בדו"ח, אלא יצאו כנגד המסקנות המשפטיות, כנגד הטלת האשמה, ולא כנגד קביעת העובדה. אם גולדסטון היה קובע שנעשו מעשים מחרידים אבל כולם בגדר החוק הבינלאומי, הלאומיסטים בישראל לא היו מתלוננים. "א לה גר קום א לה גר", היו אלו מכריזים, ובזה היה נגמר הדיון מבחינתם – ולצד השני לא היה נותר מה לאמר, כי גם הם תלו את כל יהבם במשפט הבינלאומי.

אבל ארועים כמו אלו של עופרת יצוקה או המשט לעזה אינם צריכים להיות מוכרעים בבתי משפט. במדינות דמוקרטיות, הם צריכים להיות מוכרעים במשפט ציבורי. ובמשפט ציבורי כולנו צריכים להיות שופטים, ולכן כולנו צריכים להכיר את העובדות, ולא את גזר הדין. את גזר הדין נקבע אנחנו. תפקידן של הוועדות, לפיכך, צריך להיות לספק לנו את העובדות לאשורן. תפקידנו שלנו (ותפקידה של התקשורה) הוא להכיר את העובדות כמיטב יכולתנו ולהחליט לא רק האם המעשים כשרים, אלא אם אנחנו רוצים אנשים שסרחון עולה מהם כמנהיגינו.

11 תגובות

ינו' 23 2011

הובס, 2003-2011: המתת חסד (וגם: רצח בדם קר)

ותיקי הקוראים ודאי זוכרים את קלווין, המחשב השולחני הישן שלי. היום, באיחור מה, הצטרף גם עמיתו הובס אל שורת המתים. הובס, מחשב נייד שקניתי במיטב כספי (עם סיוע-מה מהורי) כדי להחליף את הת'ינקפד שקדם לו, כבר חרחר זה זמן מה. למעשה, הוא עדיין תפקד, פחות או יותר – הוא היה המחשב העיקרי של אשתי, ושירת אותה נאמנה. הבעיה העיקרית הייתה החיבור לחשמל, שהלך ונעשה פחות ופחות יציב. אחרי שאשתי התחשמלה פעם אחת, החלטנו להפסיק לדחות את הקץ ויצאנו לקנות מחשב חדש.

הובס היה מחשב מתוצרת אייסר. גם הלפטופ עליו אני כותב עכשיו הוא מתוצרת אייסר, וגם הנטבוק החביב שלי שיושב לצידי. וגם המחשב החדש שקנינו לאשתי. 350$ (לפני מס) הספיקו לרכישת מחשב לחלוטין לא רע – לא הייתי מנסה להריץ עליו משחקים, אבל מצד שני אני לא בטוח שהוא מפגר בהרבה מאחורי המחשב שלי, שנקנה בפי שתיים וחצי מזה לפני כשנה (אם כי המחשב שלי הוא 17", והחדש 15.6"). מה שאני מנסה להגיד: אם אתם מחפשים מחשב נייד ואין לכם דרישות מאוד ספציפיות, אני ממליץ על אייסר. אני עובד איתם כבר קרוב לעשור ובינתיים מדובר במחשבים בעלי אורך חיים יוצא מגדר הרגיל.

הובס, כאמור, שימש אותי עד לא מזמן ואת אשתי עד לרכישת המחשב החדש. לפני ששולחים אותו למחזור, רציתי לדאוג שלא ישאר יותר מדי מהכונן הקשיח שלו. אך אבוי – כיצד נכסח את הצורה לכונן קשיח מתוך הכונן עצמו? להובס היה פעם כונן דיסקים, אבל הוצאנו אותו מכיוון שהוא התחיל לעשות בעיות. ניסיון לאתחל את המחשב דרך כונן הדיסקים החיצוני כשל, וגם אתחול באמצעות דיסק USB לא אפשרי על מחשב כה ישן. אז ניגשתי לארון והוצאתי את כונן הדיסקים. בחרדה הכנסתי אותו למחשב וניסיתי לאתחל את המחשב עם דיסק חי של GParted. זה עבד, אבל פרמוט לא באמת מספיק למחשב שבכל זאת עשוי להכיל ססמאות שלי לכל מיני דברים. ניסיתי לאתחל אותו עם דיסק של אובונטו, אבל הכונן נכנע אחרי קריאה ממושכת. הבנתי שאם ארצה למחות את הדיסק לחלוטין, אזדקק למשהו שלא יכביד על הכונן דיסקים. חיפוש זריז ברשת איתר את אתחל והפצץ של דאריק, תוכנה שעושה בדיוק מה שרציתי בעשרה מגה. צרבתי בזריזות את הדיסק, ולמרבה השמחה, הובס הרשה לי לבצע בו המתת חסד. אפילו החיבור לחשמל נשאר יציב לאורך השעתיים של גריסה אקטיבית של הכונן הקשיח, על כל 30 ג'יגותיו, שבסופן לא נותר ממנו כלום.

חשבתי, כמעשה אחרון של כבוד להובס, להתקין עליו אובונטו, בשביל הכיף. אבל כונן הדיסקים הודיע לי שהוא הגיע לסוף דרכו. וכך יושבת לה עכשיו גופתו של הובס לצידי, מחכה שאקפיץ אותה למרכז המחזור למכשירי אלקטרוניקה.

היו לי הרבה זכרונות מהובס. רוב התקופה שלי בקנדה הוא ליווה אותי. כל חייו של הפוציק הוא היה איתנו — ויעידו על כך המקשים שהילד עקר ממנו ושבר באופן כה יסודי עד כי לא יכולתי להחזיר אותם למקומם, ביניהם שני מקשי ה-alt, שנאלצתי למפות מחדש למקש ה"כפתור הימני" ומקש ה"חלונות" (זה האחרון היה חסר לי לקיצורי מקלדת למיניהם, אבל לאשתי היה חשוב יותר לחליף שפות בנוחות). הוא לא מת מוות הרואי כמו אחיו הגדול. אבל הוא גם לא קרס ושבק חיים כמו הובס האב. מוות מכובד, בשיבה טובה. יהיה זכרו ברוך.

מחיקתו של הובס הזכירה לי את הכונן הקשיח הישן, בן 80 הג'יגה, שלקחתי מקלווין כשבאנו לקנדה. תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד אני ארכוש מחשב שולחני ואז אוכל להשתמש בזה. אין לי מושג מה יש על הכונן הזה, אבל אחרי ארבע שנים אני יכול רק להניח שזה לא ממש יחסר לי. שקלתי לרכוש מתאם USB כדי לבחר אותו לאחד המחשבים הישנים ולהעתיק משם את מה שלא יהיה עליו, אבל היה לי קצת חבל לבזבז את הזמן ואת הכסף. מצד שני, לא רציתי להשליך אותו סתם כך למחזור כשניתן עוד להוציא ממנו מידע — מידע ישן, אבל אי אפשר לדעת איזה דברים מביכים שמרתי שם. מכיוון שמחיקה באמצעות תוכנה לא הייתה אפשרית, נאלצתי להשתמש בכלים קצת יותר לואו-טק. אני והילד שיברנו את המעטפת החיצונית באמצעות פטיש, והצלחנו לפתוח אותה לבסוף.

הגוויה עוד נאבקה ואף הצליחה לשרוט אותי במהלך הקרב, אך לבסוף הדיסק הושחת עד היסוד ופורק לגרמים, תוך שאני שורט וחותך במדיה המגנטית עצמה כמיטב יכולתי.

HD fin

בעוד שהיא מדממת ברגים ורסיסי מתכת, הגופה נזרקה לפח. מאז אני לא מפסיק לחשוב מה עשוי היה להיות שם, בתוך אותם 80 ג'יגה תמימים, שרציתי לסחוב אותם איתי עד לקנדה. בוודאי היה שם ארכיון הדוא"ל הישן שלי, מלפני המעבר לג'ימייל. אולי היו שם שאריות של ארכיונים מימי אולטינט. לעולם לא נדע. אם אי פעם מישהו ירצה לכתוב עלי ביוגרפיה, אפשר לציין את היום הזה כיום ראשון השחור של ההיסטוריה הפרטית שלי.

מצד שני, קשה לי להאמין שלמישהו אכפת.

המון המון המון דברים קרו בשבועות האחרונים, וכל הזמן יש לי דברים שאני רוצה להגיד אבל לא מצליח לבטא אותם בצורה שאני מוכן לפרסם. אפשר לקרוא לזה מחסום כתיבה, או לא יודע מה. אני בעיקר מרגיש שמה שיש לי להגיד לא מספיק מבוסס. אולי השהות הקצרה בארץ גרמה לי להרגיש עוד פחות מחובר מהרגיל, וקשה לי להטיף מוסר ולהרצות על מה ואיך צריך לעשות משולחן העבודה בטורונטו. קשה לי לכתוב את הפוסט הזה שמתבשל לי כבר כמה שבועות שקורא לשיתוף פעולה מהותי יותר בין השמאל היהודי בישראל לבין הערבים, כשאני יודע שכבר יש התארגנויות כאלו, ואני לא יודע עליהן כלום. אז בינתיים אני מתרכז בעבודה על התזה. אני מניח שגם זה לטובה.

7 תגובות

נוב' 26 2010

פולו פריידיי

אתמול היה היומולדת של הבלוג, אבל לא היה לי שום דבר חשוב להגיד, אז לא כתבתי כלום. חשבתי אולי לעשות רשומה עם קישורים לבלוגים חדשים שהתחלתי לקרוא לאחרונה, אבל כשהסתכלתי על הרשימה, אחד הזדקר ככל-כך חשוב שלא נראה ראוי להטביע אותו בתוך ערימה של קישורים. אז הנה בלוג אחד שאתם צריכים לעקוב אחריו, כי הוא חשוב.

אם אתן נשים, אתן תרצו לעקוב אחריו מתוך הזדהות. אם אתם גברים, אתם צריכים לעקוב אחריו מאחת משתי הסיבות הללו:

א. אם הטרדתם אי פעם מישהי ברחוב וחשבתם שמה הביג דיל והיא נהנית מזה, אז אתם צריכים לקרוא את הבלוג הזה, פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שתפנימו.

ב. אם לא הטרדתם אף אחת אף פעם (ואני בהחלט מקווה שאתם בקבוצה הזו), אתם עדיין צריכים לקרוא את הבלוג הזה כי אין לנו שום דרך לחוות את מה שהנשים הללו חוו, אז הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע להזדהות איתן זה לקרוא את הסיפורים הללו ולהחרד.

הכצעקתה – אם לא קראתם עד היום, תתחילו.

5 תגובות

אוק' 29 2010

בפוסט זה: תמונה של מוחמד

איסלמופובי העולם כמרקחה! השם מוחמד, על תריסר איותיו המגוונים, הפך לשם הנפוץ ביותר לתינוקות שנולדו ב-2009 באנגליה ו-ווילס. אין ספק, הלך על אנגליה, ותיכף האירופאים האלה ילמדו על בשרם מה משמעות הכניעה לכוחות המוסלמיים — שהרי אין ספק שכל אחד ואחד מהמוחמדים הללו הוא פצצת זמן מתקתקת, בדיוק כמו המוחמד ההוא, נו, מוחמד אוסאמה בין-לאדן.

Ali 1965בתמונה: מוחמד (עליסטרציה)

עולה השאלה – מה אפשר ללמוד מפריט המידע הזה? האם המשמעות היא שתוך כעשוריים יהפכו המוסלמים לרוב בבריטניה? ובכן, לא בדיוק. מה שאפשר ללמוד מהסטטיסטיקה הזו זה בעיקר שמוסלמים ממש אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשם מוחמד, ושבריטים ממש לא אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשמות נפוצים (בדיוק כמו ישראלים חילונים, אגב. אפרופו, בארה"ב, כרגיל, תמיד דופקים את העניים).

כ-7500 מוחמדים קטנים וצווחנים נולדו ב-2009, לעומת 7364 אוליברים – השם בעל האיות האחיד שזכה במקום הראשון ה"רשמי" (שמסתיר את האמת המכוערת, על פי הטלגרף). הוצפתם כבר אימה ופחד?

בבריטניה[1] נולדו בשנה הקודמת כ-706 אלף ילדים. המוסלמים מהווים כארבעה אחוזים מאוכלוסיית בריטניה. השאלה היחידה שנותרה היא – איזה אחוז מהמוסלמים שנולדים מדי שנה בבריטניה נקראים מוחמד? מן הסתם, אין סטטיסטיקות מדוייקות בנושא, אבל אפשר לתת קירוב על בסיס מדינה שרובכם מכירים היטב, והקירוב הזה הוא שליש.[2] 7500 חלקי 706 אלף כפול שלוש נותן לנו כ-3.2 אחוז מהלידות, מה שמשאיר לנו עוד מרווח לא קטן למקרה שאחוז המוחמדים הבריטים קטן יותר מאחוז המוחמדים הישראלים, לפני שנגיע לגידול טבעי גדול יותר בקרב האוכלוסיה המוסלמית בבריטניה.

פאניקה?

יש הרבה סיבות להניח שהריבוי הטבעי אצל מוסלמים הוא גדול יותר מאשר אצל יתר הבריטים. אני לא מתכחש לכך. אבל הכותרות המזועזעות בבריטניה (וחברים), והכותרות השמחות לאיד בישראל מתעלמות מהעובדה הפשוטה שהמספרים שהן מציגות אינם אומרים דבר וחצי דבר על ההפרש כזה, אם אכן הוא קיים. הדבר היחיד שהן עושות הוא לטפח פחד, שלאחריו תבוא השנאה, שלאחריה תבוא האלימות.

--
  1. למעשה, אנגליה ו-ווילס, אבל אין לי כח לכתוב את זה כל פעם, אז אני אכתוב בריטניה במקום, והסקוטים וחצי מהאירים יסלחו לי. []
  2. אלוהים אדירים! []

4 תגובות

הבא »