לא שומעים!

הרבה ביקורת סופג ממשל אובאמה בימים האחרונים בגלל התגובות המהוססות לארועים במצרים. איך מדינה, שהתיימרה לפלוש למדינה אחרת כדי להפיץ את בשורת הדמוקרטיה, לא תומכת בתנועה עממית לדמוקרטיזציה? יש הרואים בכך אינטרס אמריקאי לשימור כוחו הדיקטטורי של מובארק, יש הרואים בכך גזענות פשוטה, כאילו ה"מנטליות הערבית" פשוט "לא מוכנה לדמוקרטיה".

אבל האמת היא שכלל לא ברור מה הפעולה הנכונה בתנאים הללו. אבל צריך לזכור: לארה"ב יש יחסים קרובים מאוד עם ממשלת מובארק. בואו נניח לרגע שאובאמה ושאר החברים בממשל שלו מאוד רוצים לראות דמוקרטיזציה במצרים. אך אם הם יצאו באופן פומבי ויתמכו במפגינים, אבל המהפכה תכשל ומובארק ישאר בשלטון^[1], ארה"ב תשאר בעמדה המאוד לא נעימה של הצורך להתמודד עם עוינות גלויה ומוצדקת של ממשלת מצרים כלפיה. ומכיוון שבסיטואציה כזו בין כה וכה יהיה למובארק אינטרס לעורר מדנים כדי להשיג תמיכה, הרי שהדבר יוביל להגברת אי היציבות באזור, והגדלת הסיכון לאינטרסים אחרים של ארה"ב.

יתר על כן, ארה"ב אינה בהכרח אהודה במיוחד על המצרים. הבעת תמיכה נמרצת מדי על-ידי האמריקאים יכולה דווקא לשרת את מתנגדי המהפכה, כפי שקרה באירן: אתם מאשימים את השלטון בקרבה עודפת לאמריקאים? אתם בעצמכם נתמכים על-ידי האמריקאים! (אותו דבר, אגב, נכון גם לגבי ישראל).

היפה הוא שאותו הניתוח בדיוק נכון גם אם המטרות של ארה"ב הן הפוכות: תמיכה בלתי מסוייגת במובארק לא רק שתציג את ארה"ב באור בעייתי במקומות אחרים בעולם בהם היא מעודדת דמוקרטיזציה, אלא שתפעל לרעתו של מובארק עצמו, כאשר הדבר רק יוכיח את טענות מתנגדיו שהוא משרת את האימפריאליזם האמריקאי.

כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, התגובה האמריקאית של לשבת ולחכות ולא ממש לבחור צד מסויים, היא התגובה הסבירה ביותר. אם הדברים יתגלגלו כך שהסבירות להצלחת המהפכה תעלה, אפשר לנחש שארה"ב תנקוט עמדה יותר ויותר ברורה למען הדמוקרטיזציה. כמובן, אז יאשימו אותם בצביעות, ואף אחד לא יאמין שהם מלכתחילה קיוו לכך, אבל זה לא באמת ישנה. האינטרסים של ארה"ב באזור לא ישתנו בגלל השינוי באופי השלטון המצרי, וכל עוד השלטון המצרי יעדיף להפנות את פניו מערבה ולא מזרחה לאירן, ארה"ב תחפוץ בשיתוף פעולה איתו, וכל עוד הציבור המצרי יחפוץ בחירות, הוא יעדיף את הצביעות המערבית (לכאורה) על פני התיאוקרטיה והדיקטטורה המזרחיות.

עדכון: מסתבר שבזמן שהפוסט הזה נכתב, התהליך שתיארתי כבר התחיל להתרחש. היום קלינטון יצאה באופן הרבה יותר מובהק בתמיכה בהחלפת השלטון במצרים ובדמוקרטיזציה. גם ההודעה המשותפת של אובמה וארדואן מצביעה על כיוון זה.

1. וזו צריכה להיות הנחת ברירת המחדל תמיד – הרבה יותר מהפכות כושלות מאשר מצליחות, ומי שמספר לכם שהוא יודע איזו מהפכה תצליח ואיזו תכשל משקר. [↩]

(כי אין לי שום דבר קוהרנטי להגיד בימינו.)

Study: Most Children Strongly Opposed To Children’s Healthcare

(דרך Daddy Dialectic)

הדוקטורנט הצעיר שהתכתב איתי פעם הזדקן והפך לפרופסור מכובד. הוא שלח לי קטע שחשב שיעניין אותי מספר שיצא לאחרונה, עבורו, ב-2034, הספר, שמתבסס על מסמכי ארכיון שנחשפו לראשונה, נקרא "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה". הדברים, כולל הערת הסיום של ידידי הפרופסור, מובאים לפניכם כפי שנשלחו אלי.

בין ההסטוריונים קיים ויכוח האם המאה ה-21 של ישראל תהיה "ארוכה" – החל מהסכמי אוסלו – או שמא קצרה יותר, החל מקריסת ההסכמים ופרוץ האינטיפאדה השניה. מחבר "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה", יקיר צבי, מציג תזה לפיה העידן הנוכחי של ישראל החל מאוחר עוד יותר: הוא ממקם את תחילתו בין שתי המלחמות שנוהלו תחת ממשלת אולמרט, מלחמת לבנון השניה ב-2006, ומלחמת עזה ("מבצע עופרת יצוקה", בשמה הרשמי) ב-2008-2009. שתי המלחמות הללו, טוען צבי, עיצבו באופן מובהק, וטרגי, את העשורים הבאים במדינת ישראל. אך מלחמת לבנון השניה היוותה, למעשה, לא יותר מאשר "פרולוג" למלחמת עזה. כמו בסיפור פנטזיה קלאסי, הייתה זו טראומת הילדות שליוותה את גיבור הסיפור והובילה אותו למעשים שמהווים את עיקר הסיפור. מלחמת לבנון השניה צרבה בתודעתו של אולמרט את הכשלון, ואת התחושה שהוא יודע כיצד להמנע ממנו שוב. לא במקרה הכריז אולמרט בעקבות הביקורת שקראה להתפטרותו, כי אין טוב ממי שכשל כדי לתקן את הדרוש תיקון. הוא פעל מתוך אמונה כמעט מיסטית שהכשלון שחווה הקנה לו הבנה חריגה של הקונפליקט הישראלי-ערבי ושל הדרוש להבאתו לכדי פתרון.

בניגוד לפרשנותם של רבים, מלחמת עזה לא פרצה בעקבות ההחלטה על בחירות והסקרים הלא מחמיאים הן למפלגתו של אולמרט, קדימה, והן לשותפתה הבכירה בקואליציה, העבודה. למעשה, הבחירות המוקדמות רק היקשו על ביצוע תוכניות קיימות. התוכנית למבצע בעזה תוכננה כבר ביוני, במהלך השיחות להשגת ה"רגיעה" המתוחה ששררה לאורך חציה השני של שנת 2008 בין ישראל לשלטון החמאס בעזה. ישראל ניצלה את ששת החודשים הללו לתכנון מפורט של המבצע ואימונים מתוחכמים של כוחותיה, שהתבססו על מודיעין איכותי ומפורט באשר לפעולות החמאס ברצועת עזה. עם התקרב תאריך סיום הרגיעה, ישראל פעלה במכוון כדי למנוע מהחמאס להסכים להמשכה. המצור המתמשך על עזה, כמו גם פעולות צבאיות בתוך עזה בחודשיה האחרונים של הרגיעה, הביאו לתגובה מצד החמאס והתנגדות נחרצת לחידוש הרגיעה ללא הסרת המצור ופתיחת המעברים. אולמרט ושר הבטחון החדש שלו, אהוד ברק, לא יכלו לקוות לתגובה טובה יותר מצד החמאס. בגיבוי ציבורי נרחב והסכמה שבשתיקה מצד הקהילה הבינלאומית, ישראל פתחה במבצע צבאי רחב היקף. במהלך השבוע הראשון שלו פגע חיל האוויר במטרות רבות בתוך הרצועה, תוך שישראל שומרת על עמימות באשר לפלישה קרקעית לרצועה. בשבוע השני למבצע, שיגרה ישראל אלפי חיילים ועשרות טנקים לתוך הרצועה. במשך שלושה ימים התקדם המבצע לפי התוכנית שהוכנו בחודשים הקודמים, בעוד הדרג המדיני מספק גיבוי נמרץ לכוחותיו חרף הגינויים ההולכים ומתגברים מצד הקהילה הבינלאומית, כולל הודעה מפתיעה בנחרצותה של נשיא ארה"ב הנבחר, ברק אובמה, ששמר על שתיקה קודם לכן מתוך כבוד לנשיא המכהן. אך ביומו הרביעי של המבצע הקרקעי התרחשה הטעות שכולם חששו ממנה.

כולם, כמובן, פרט לאולמרט, ברק, לבני וראשי צה"ל – הטעות הייתה מתוכננת.

–

עד כאן הציטוט מהספר. מסיבות מובנות איני יכול לחשוף עוד פרטים אודות הצפוי לכם בימים הקרובים. מספיק לציין שחרף הטון הדרמטי של פתיחת הדברים, ישראל עדיין עומדת על כנה חצי יובל מזמנכם אתם. התקופה הקשה שעברה עלינו, ותעבור עוד עליכם, בשנים הקרובות, חלפה, וגם אם אי אפשר לדבר עוד על גאולה – כן, הסכסוך עודנו עימנו – הרי שלפחות אפשר להגיד שיצאנו מחוזקים. וכן, אני יודע עד כמה קלישאתי ובלתי אמין זה נשמע.

אז אחרי שאלי ישי "הגה" את הסיסמא המקורית להפליא "כן, אנחנו יכולים", הגיע הזמן לחשוף את המקור האמיתי של הסלוגן האדיר של ברק אובאמה:

(ולאור העובדה שיש לו שתי ילדות קטנות, סביר מאוד להניח שהוא אפילו מכיר את התוכנית, כך שהטענה הזו אינה מופרכת כלל וכלל).

(כמה אירוני, אגב, שאחד ה"אנשים הפשוטים" שהתגייסו למען הקמפיין של מקקיין נודע בכינוי "טיטו הבנאי").

דורה קישרה לקריקטורה הזו, שכנראה מנסה לרמוז משהו לגבי צבע השיער של אובאמה לעומת קודמיו בתפקיד. אני, כהרגלי, התעלמתי מהפואנטה האמיתית של האיור, ושמתי לב למשהו שונה לגמרי: לינקולן הוא הנשיא הראשון עם זקן בתולדות ארה"ב. מיום הבחרו ב-1861 ועד סוף הקדנציה של וויליאם טאפט ערב מלחמת העולם הראשונה, לכל הנשיאים האמריקאיים היה שיער פנים כלשהו – זקן, שפם או שניהם, פרט לשניים: אנדרו ג'ונסון, סגנו של לינקולן שהפך לנשיא אחרי הרצחו, ווויליאם מקינלי, שסתם נדחף; שניהם, יש לציין, כיהנו רק קדנציה אחת.

אף נשיא לפני לינקולן או אחרי טאפט לא התהדר בשפם או זקן. האם חזותו היחודית של לינקולן, ונשיאותו ההיסטורית, הביאו להעדפה מתמשכת בקרב הציבור האמריקאי לפוליטיקאים מזוקנים? ומה גרם להעלמותם הפתאומית של המשופמים למיניהם מקרב הנשיאים לאחר מלחמת העולם הראשונה?

הרי לכם נושא לתזה.

בחירתו של ברק אובאמה לנשיא ארה"ב ה-44 היא ארוע היסטורי לכל הדעות: מעולם לא היה נשיא אמריקאי עם שם כל-כך עברי. אה, והוא גם שחור, שזה די נחמד.

אבל הרבה פרשנויות מתפרסמות בימים אלו שמציגות את התוצאות כיותר חריגות ממה שהן באמת. אז מה לא קרה בבחירות בארה"ב?

1. לא היו אחוזי שיא של הצבעה. חרף ההערכות שדיברו על 130 מיליון מצביעים, נכון לעכשיו עם 98% מהמחוזות מדווחים, סך הקולות עומד על כ-120 מיליון. יש סיכוי טוב שעם הקולות החסרים הבחירות הנוכחיות יתעלו מעל לכמות המצביעים ב-2004 (כ-122 מיליון מצביעים, שהם כ-55 אחוזי הצבעה – האחוז הגבוה ביותר מאז 1968), אבל לא בהרבה, ובוודאי שהם לא יעברו את אחוז ההצבעה ההיסטורי מבחירות 1960 (62.8 אחוז).^[1]
2. לא היה פער חריג לטובת אובאמה. אמנם בחירות 2000 ו-2004 התאפיינו בתוצאות קרובות מאוד, במיוחד בספירת האלקטורים, אך אלו שתי המערכות האלה שחריגות, ולא המערכת הנוכחית. לא צריך להרחיק יותר מדי אל העבר כדי למצוא פערים הרבה יותר משמעותיים בין המנצח למפסיד בבחירות לנשיאות. בבחירות 1996 ניצח קלינטון את דול בספירת האלקטורים 379 כנגד 159. ארבע שנים קודם לכן ההפרש היה קטן רק במקצת: 370 כנגד 168. נכון לכתיבת שורות אלו, לפני ההכרעה בצפון קרולינה, למקקיין כבר יש 173 אלקטורים, ואובאמה יכול להגיע לכל היותר ל-364 אלקטורים.
3. המשבר הכלכלי לא הכריע את הבחירות. על פי הסקרים, אחרי שהשפעת הועידה הרפובליקנית שככה, אובאמה שב להוביל כבר בראשית ספטמבר, עוד לפני שהמשבר נגלה לעיני הציבור עם קריסת לימן בראת'רס. משם והלאה, הפער בסקרים גדל בהתמדה אך בקצב אחיד ומתון. בשום שלב לא היה "זעזוע" ששינה את תוצאות הבחירות בצורה משמעותית.
4. הקמפיין המצויין של אובאמה לא הכריע את הבחירות. תוצאות הבחירות תואמות בדיוק מרשים את התחזיות שניפקו מודלים מקובלים במדע המדינה האמריקני. אולי המפורסם שבהם (וגם אחד הפשוטים) הוא מודל ה"לחם ושלום" של היבס. החישוב של היבס במרץ השנה צפה למועמד הרפובליקני 46-47 אחוזים מהקולות. מרץ. זה עוד לפני שהפריימריז הדמוקרטיים אפילו הוכרעו, שלא לדבר על המשבר הכלכלי הנוכחי או הקמפיין של אובאמה. 46 אחוזים זה בדיוק מה שיש למקקיין על פי הספירה הנוכחית. זה לא שלקמפיין אין השפעה: במאמר מבריק שאלו גלמן וקינג איך זה שתוצאות הבחירות כל כך צפויות, ובכל זאת הסקרים משתנים כל כך הרבה? התשובה שהם מציעים היא שהקמפיין חושף בפני המצביעים את העובדות האמיתיות עליהן מתבסס המודל, וכך מסייע להם בסוף להגיע להצבעה הצפויה מראש. התשובה הזו נראית לי הגיונית וסבירה. אבל משמעותה היא שלאובאמה האדם הכריזמטי, הסוחף והמבריק, לא הייתה שום השפעה על תוצאות הבחירות. באותה מידה, לצבע עורו של אובאמה גם כן לא הייתה השפעה ברורה על התוצאות, על פי המודל הזה.
5. מה שמביא אותנו ל"אפקט ברדלי". אפקט בראדלי, על שם טום בראדלי, שחור שהתמודד למשרת מושל קליפורניה בראשית שנות ה-80, הוביל בסקרים אך לבסוף הפסיד. ההסבר שניתן לכך הוא שמצביעים שנשאלו על העדפותיהם על-ידי סוקרים לא רצו להראות גזענים, ולכן דיווחו על תמיכה במועמד השחור למרות שהתכוונו להצביע ליריבו הלבן. אפקט בראדלי צץ לראשונה במערכת הנוכחית בראשית 2008, אבל החל לצבור תאוצה בעיקר לקראת סוף ספטמבר – כאשר ההובלה של אובאמה בסקרים הפכה לבולטת ויציבה. החברים בכלוב הקופים הציגו סדרה בת שלושה חלקים במסגרתה הודגם מדוע, ככל הנראה, אפקט בראדלי לא פועל כנגד אובאמה. תוצאות הבחירות עצמן, שתואמות את ניבויי הסוקרים, תומכות במסקנה הזו. ואם תהיתם למה בכל זאת חלק מהסקרים ניבאו לאובאמה יתרון של 10 אחוזים ויותר, אולי הגרף הזה יסייע לכם להבין.

אבל חוץ מזה, כל מה שאומרים לכם נכון.

1. נראה כאילו יש דרכים שונות לחשב את אחוז ההצבעה בין מקורות שונים. אני מתבסס על הנתונים שפה (שימו לב שאחוז ההצבעה ב-2008 בגרף שבקישור מבוסס על הערכת יתר מופרכת לגמרי לאור המספרים הקיימים). עם זאת, היחס בין הבחירות השונות בתוך כל שיטה נשאר עקבי בין השיטות. [↩]