לא שומעים!

היום ברדיו שמעתי שיחה עם אחד, ג'רמי אדם סמית', שספרו The Daddy Shift יצא לאחרונה. הספר עוסק בתופעה ההולכת ומתפשטת של אבות שנשארים בבית לעסוק בטיפול במשרה מלאה בילדיהם בעוד שהאם הופכת להיות המפרנסת היחידה. כפי שהעיד סמית' על הניסיון שלו כעקר בית שכזה, ההחלטה אינה מבוססת לרוב על אידאולוגיה או עקרונות, אלא על עובדות כלכליות פשוטות. כאשר פוטנציאל ההכנסה של האם גבוה יותר, אין שום סיבה להתעקש שדווקא האב יצא לעבוד.

אפשר לראות כאן את אחת מתוצאות המשנה של הגל השני של הפמיניזם – העלייה בשכרן של נשים, גם ביחס לגברים שעוסקים באותו מקצוע וגם מבחינת עצם המקצועות שאשה יכולה לעסוק בהם מלכתחילה, היא שמאפשרת בד בבד גם את "שחרור הגבר" מאותם תפקידי מגדר שמחייבים אותו להיות מנותק מהמשפחה רוב שעות היום. אבל בו בזמן אפשר לראות כאן שהפמיניזם לא יכול להרשות לעצמו להמשיך לראות בעצמו משהו שעניינו הוא נשים. המערכת החברתית שלנו אינה באמת מופרדת לנשים וגברים כשתי ישויות עצמאיות. מה שגברים יכולים או לא יכולים לעשות משפיע באופן ישיר על מה שנשים יכולות או לא יכולות לעשות, ולהפך. לכן אותם מסלולים אקדמיים של "לימודי נשים" הם מופרכים בעליל. אי אפשר ללמוד נשים בלי ללמוד באותה מידה גברים, בדיוק כשם שאי אפשר ללמוד על מדינות אפריקה בלי ללמוד באותו הזמן על מדינות אירופה ששלטו בהן בזמן הקולוניאליזם. אין אני טוען שאין מקום להשמת דגש על ראיית המערכת החברתית דרך פריזמה מגדרית – "לימודי מגדר", כפי שהם נקראים במקומות מסויימים – אלא רק שאותן זרמים בפמיניזם שמתעקשים לראות את הגברים רק כ"פטריארכיה", או במילים אחרות "האויב", פוגעות ביכולת שלהן עצמן להביא לשיפור המצב.

כדי להשיג את מטרות הפמיניזם חובה להדגיש את החשיבות של היעדים הפמיניסטיים לכולם, גם לגברים, ולשתף אותנו בפרוייקט הפמיניסטי במקום להדיר אותנו ממנו. פמיניסטיות ופמיניסטים רבים, כמו נדב, למשל, עושים בדיוק את זה. ככל שיגדל חלקם וקולם בשיח הפמיניסטי ובכלל, כן ייטב לנו.

–

כמובן, פערי שכר אינם הסיפור כולו. על גבי חלוקת התפקידים המגדרית הולבשה אידאולוגיה שהצדיקה אותה. אי שם בערפילי העבר החליט מישהו שגברים לא יודעים לטפל בילדים, שנשים הן יותר "אמהיות" (וש"אמהות" היא היא המילה לטיפול אוהב בילדים, בעוד שאבהות זה משהו הרבה פחות ברור^[1]). המפגש בין האידאולוגיה הזו לבין האידאולוגיה שמקדשת את עליונותה של הגבריות, ודורשת מהגבר להמנע מכל מה שהוא "נשי", הוליד את האמונה שגבר אמיתי לא רוצה לטפל בילדים, כי זה תפקידה של האשה. גבר לא צריך ללטף ולאהוב, לשחק ולצחוק. גבר צריך לעבוד, לפרנס, ולהוות איום מרחף ("חכה שאבא יחזור!") כשאמא לא מצליחה לגרום לילד להפסיק להשתולל בכוח סמכותה בלבד.

וכך נוצר המצב שגם כאשר האם מרוויחה יותר כסף, עדיין אבות מסרבים להיות האחראים העיקריים לטיפול בילד. שוב,  אין מדובר על החלטה אידאולוגית מודעת. אני חושב שמעטים הגברים שבמוצהר יגידו שהם לא מטפלים בילדים משום שזה לא גברי מספיק בעיניהם. הם חונכו להאמין שהם לא מסוגלים לטפל בילד, שחסר להם האיבר בגוף שמקנה את היכולת הזו. שילד צריך אמא.

והחברה מסביב לא תמיד תומכת באלו שכן מחליטים לעשות את ה-daddy shift. אמהות מסתכלות מוזר על אבות שמטפלים בילד. אולי הן חושבות שאלו אבות סוף-שבוע גרושים, או שמדובר באירוע חריג שאילץ את האב להשאר עם הילדים כשאם הייתה צריכה לעשות משהו אחר.

גם ספרי הילדים שאנחנו מקריאים לילדים לא משאירים הרבה מקום לאב. לספר "סיר הסירים" שעניינו גמילה מחיתולים, יש שתי גרסאות: גרסא שבה הילד הוא בן, וגרסא עם בת. בשתי הגרסאות, אין אבא. כשנפתלי היה קטן, הוא היה עושה קקי, ואמא שלו הייתה מחליפה לו. כשאני הקראתי את הסיפור לבני, תמיד הוספתי את המילה "ואבא". ככה הילד שלי מכיר. כששכחתי להוסיף, הוא עצמו דאג לתקן – גם אבא מחליף קקי. צודק.

בבלוג של סמית' הוא הפנה לרשימת ספרי ילדים שכוללים דמויות אב, אותה פרסם לרגל יום האב. זו לא רשימה מלאה, מן הסתם, אבל היא קצרה עד כאב. ברוב ספרי הילדים אין כל כך מקום לאבא כשותף בטיפול בילד. אני תוהה אם המצב דומה בעברית. מצד אחד אני יכול לחשוב על כמה ספרים עם דמויות אב – מעשה בחמישה בלונים, למשל – אבל אני יכול הרבה יותר בקלות לחשוב על ספרים שמופיעות בהם רק אמהות: סיר הסירים, כאמור, וגם האריה שאהב תות (שהוא בכלל ספר מחורבן), איילת מטיילת, ועוד רבים אחרים. גם כאשר האב כבר מוצג, הרבה פעמים זה באור מגוחך משהו, וכמעט תמיד לא בתפקיד מטפל. "לאבא שלי יש סולם" הוא כנראה הדוגמא הטובה ביותר לכך.

אז למה כששרתי לו שיר שאהב

נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?

כפי שטענתי מקודם, ההדרה הזו של גברים מעולם הילדים פוגעת גם בגברים וגם בנשים – שתי הקבוצות מוגבלות בדברים שהן יכולות או לא יכולות לעשות, בדברים שנדרשים מהן ובדברים שנאסרים עליהן.

שתי הצורות הקיצוניות, המשפחה ה"מסורתית" והמשפחה ה"מסורתית-הפוכה" אינן צריכות להוות אידיאל, אלא, לכל היותר, אפשרויות. מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו הוא פיזור נורמלי יותר של האוכלוסיה על הציר שבין השניים, כאשר רוב המשפחות צריכות ליפול בערך באמצע – שותפות מלאה בטיפול בילדים, כמו גם במטלות הבית, בין שני בני הזוג. זה שהמשבר הכלכלי הנוכחי מגדיל את מספר המשפחות במודל ה"מסורתית-ההפוכה", גם אם לא כל כך מרצונן, אומר שיש סיכוי שהלגיטימציה של גברים בתפקידי טיפול תגדל במהירות גבוהה יותר. אולי לפחות יצא לנו את זה מכל העסק.

–

אחד הדברים שלא יוצא לי להתמודד איתו, תודה לאל, זה אופנת ה"נסיכות". באחד הטריקים השיווקיים המבריקים אי פעם, לקחה חברת דיסני כמה דמויות נשיות קלאסיות שלהן, ארזה אותן ביחד תחת מותג "הנסיכות", והתחילה לשווק אותן באגרסיביות לילדות קטנות. ההיסטוריה כמו גם התוצרים של המהלך הזה מתוארים בכתבה מרתקת בניו יורק טיימס מאת פגי אונרסטיין. כאמור, כאב לבן אינני צריך להתמודד עם ההשלכות העיקריות של האופנה הזו, אבל אני כן סופג מקצת מהנזק הסביבתי שלה. למשל, שאי אפשר לקנות לילד שלי, מעריץ גדול של דורה, צעצועי דורה שרלוונטיים למה שהוא (והרבה מאוד ילדות) אוהב בה: ההרפתקאות שלה. במקום זה, מוצרי דורה משווקים בלעדית לילדות, צבועים תמיד בוורוד, ומכוונים לאותה פעילות נרקיסיסטית שמשום מה מזוהה עם ילדות, אבל אינה קשורה בשום צורה לדורה. מראות, סטים של איפור, מברשות שיער, מטבחים ושאר דברים שהמשווקים מזהים עם קהל היעד של ילדות. זאת, למרות שילדים בגיל הרלוונטי (2-4, בערך) אפילו לא יודעים להבדיל בהכרח בין בנים לבנות, ועל פי מחקרים הם גם לא מבינים שהמין שלהם הוא קבוע ובלתי ניתן לשינוי.

וזה לא שלבני אין עניין במטבחים. דווקא יש לו סט כלי מטבח ועד לא מזמן היה לו גם מטבח צעצוע גדול למדי (למעשה, כל כך גדול שהחלטנו להפטר ממנו כדי שיהיה מקום בסלון…), אבל איך לעזאזל זה קשור לדורה, הילדה שמטפסת על הרים וחוה נהרות?

העניין הוא שבעוד שלכולם זה נראה בסדר לגמרי לחזק את הסטריאוטיפים הנשיים אצל ילדות, אצל ילדים נעשה לא לגיטימי לעודד סטריאוטיפים גבריים. צעצועים אלימים הופכים להרבה פחות נפוצים, ויש הורים רבים שיסרבו לקנות לילדיהם הפעוטים אקדחי צעצוע, למשל. גם זה לא מפריע לי במיוחד, אבל לקראת האלווין האחרון רצינו לקנות לילד תחפושת, ובכל מקום שבדקנו היו אינספור תחפושות לבנות (נסיכות, פרפרים, פיות – לא משהו שחורג מהסטריאוטיפ), ואפס מאופס לילדים. מכיוון שתחפושות אלימות לזאטוטים הן אאוט, הדבר היחיד שנשאר, פחות או יותר, זה פיטר פן^[2]. בסוף הצלחנו לגרד איזו פיג'מת ספיידרמן מאיפשהו. לפחות זה.

–

כאב ששימש תקופה מסויימת כמטפל העיקרי בילד וכעת "סתם" שותף מלא, אני מוצא את עצמי מתעניין יותר ויותר בנושאים הללו. זה לא קשור בכלום לנושאי המחקר המוצהרים שלי, אבל יום אחד אני עוד אכנס לעובי הקורה. נדב, בא לך לעשות שיתוף פעולה מתישהו?

1. אצל ההורים של אשתי תלויים על הקיר באחד החדרים שני קלפים שהם קיבלו פעם מבנם, עם שניים מאותם שירים בנאליים שמיועדים לכרטיסי ברכה. השיר שמיועד ל"אמא" מדבר על אהבה ורוך ונתינה וחום, ואילו השיר על "אבא" מדבר על מי שמורה ומלמד וגוער. תודה באמת. [↩]
2. לצורך העניין, אני מניח, כולם מקבלים כמובן מאליו שאף אחד לא קרא את הספר ויודע שפיטר פן הוא דווקא דמות אלימה מאוד. [↩]

הייתי היום בהרצאה שעסקה בנושאי חינוך, ובין השאר המרצה הזכיר את פיאז'ה, אחד החוקרים הקלאסיים בתחום התפתחות הילד. הוא ציין שהעבודה של פיאז'ה הייתה לשבת ולהסתכל על ילדים משחקים. הוא גם העיר בחיוך שהיום כנראה היו קוראים למשטרה.

–

הגן של הילד שלי שייך לקולג' שבין השאר גם מכשיר מורים של "חינוך לגיל הרך" (ECE – early childhood education). לפיכך, בנוסף לגננות הקבועות, מצטרפים לצוות לתקופות קצובות גם סטודנטים שגם צוברים שעות עבודה מעשית וגם יכולים לעשות תצפיות ולהכין עבודות על בסיסן. לא יפתיע אתכם לשמוע, בודאי, שרוב הסטודנטים הם סטודנטיות. למעשה, זה כן יפתיע את חלקכם – אני בטוח שיהיו כאלו שיניחו שכל הסטודנטים הם סטודנטיות. אבל אחת לכמה זמן מפציע סטודנט ממין זכר. אין לי מושג אם מישהו מההורים אמר על זה משהו אי פעם, אבל אני לא אאשים אף הורה שירתע מהרעיון, לפחות בתחילה. מצד שני, דווקא בגלל שמדובר בתחום שנתפס ככל-כך נשי, מעט הגברים שכן מגיעים אליו הם אנשים שהאהבה שלהם לילדים והיכולת שלהם ליצור איתם קשר מיידי ברורות בעליל. אם נשים מסויימות מגיעות למקצוע כי זו פשוט עוד אופציה ברשימה של עבודות פוטנציאליות לנשים, גברים מגיעים לתחום רק אם הם באמת מרגישים זיקה לילדים.

הסטודנט שנמצא שם בימים אלו, למשל, היה בכלל פועל תעשיה כל חייו, אבל לאחר שהפך לסבא (! האיש נראה בגילי…), ואחרי שכולם התפעלו מהיכולת שלו ליצור קשר עם ילדים באופן בלתי אמצעי, הוא החליט לעבור הסבה מקצועית. ראיתי אותו בפעולה, והתמלאתי קנאה: האיש מסוגל לתקשר עם הילד שלי כמו שהייתי חולם להצליח בעצמי, והכל בטבעיות ובחינניות מדהימים בעליל.

–

אבל, כאמור, זה החריג. בפוסט אצל דורה קישינבסקי, שם גם כי קבלה כנגד חרדת הפדופיליה בתרבות המערבית בימינו, הערנו אני ומגיבים אחרים, שגם בארץ קיים החשש הזה, כשגבר משחק עם ילדים במגרש משחקים, שיחשבו שהוא פדופיל.^[1] ואני לא יכול שלא לחשוב מה עושה החרדה הזו לגברים של ימינו, כמו גם לילדים של ימינו.

גברים גם כך מודרים מתפקידים של טיפול בילדים (יש שיאמרו, מודרים מרצון, אך לא תמיד כך הדבר). מעסיקים מניחים תמיד שגבר לא יצטרך לאסוף את הילד מהגן או מבית הספר; שגברים יכולים לעבוד עד שעה מאוחרת ואין להם צורך לראות את ילדיהם לפני שהם נרדמים; מוצרים שמיועדים להורים מופנים, בעצם, רק לאמהות – אפילו על הרמפות הקטנות בירידה מהמדרכה לכביש כתוב "לאם ולילד", כאילו אבות אינם דוחפים עגלות. כן, זה מבוסס על תפקידים מגדריים שנבעו מההגמוניה הגברית, אבל עכשיו נראה כאילו לנשים יש תפקיד לא פחות חשוב בהנצחת ההפרדה הזו, ובכך הן חותרות תחת המטרות הפמיניסטיות. כמה פעמים שמעתם את אותן פמיניסטיות בגרוש המדברות על כך שנשים הן יותר "חמות", יותר "מטפלות", יותר "מעניקות", שנשים הן אלו שמגדלות את הילדים, כאילו מדובר בהבדל פיזיולוגי ולא בהפרדה מגדרית שרירותית? במקום לשאוף לנטרול ההפרדה הזו, נשים רבות דוחקות את מעט הגברים המעוניינים בכך הרחק ממקצועות שעיקרם טיפול בילדים. ועוד לפני כן, גברים מחונכים שלא להתעניין בתחומים הללו, משום שגבר שרוצה לעבוד עם ילדים הוא כנראה פדופיל.

והילדים – איזו מין תודעה תתפתח אצלם כשהם גדלים בעולם בו כל גבר פרט לאביהם נרתע מאינטראקציה איתם מחשש שיתוייג כפדופיל? איזו תפיסה של הגבריות תתפתח בילדים כאלו?

1. אני נזכר פתאום בילדותי, ובבן של השכנים – צעיר בשנות העשרה המאוחרות, ואולי בעצם שנות ה-20 המוקדמות, שהרבה לנסות ולשחק איתנו, ולחליפין, להציק לנו. מעולם לא הבנתי את מניעיו, ועד כמה שידוע לי, הוא מעולם לא עשה שום דבר מיני עם אף אחד — אז, אני מניח, אף אחד גם לא היה חושד בכל מקרה. [↩]

ערב, אנחנו מתכוננים לקראת הטיסה לארץ מחר, הילד יושב עם שלוש בובות שלו, ואשתי נזכרת לשאול:

"פוציק, כשאנחנו טסים מחר לסבא וסבתא, אתה רוצה לקחת איתך את המוס, את איה או את ה-האו-האו?"

הילד חושב קצת, ומחבק את כולם חזק.

"לא, צריך לבחור אחד. אפשר לקחת רק חבר אחד".

הילד חושב עוד קצת, ואז לוקח את המוס ואת הכלב, שם אחד אצלי ואחד אצל אמא שלו, ואומר "אבא מוס! אמא האו-האו! פוציק איה!"

נפתרה הבעיה.

–

אגב, ציינתי כבר שאני בא לביקור בארץ החל מיום שלישי? מי שרוצה להפגש איתי, מוזמן ליצור קשר בדוא"ל.

ערן שאל בתגובה לפוסט שלי על זכייתו של אובאמה מה דעתי על כך ש"הצעה 8" בקליפורניה זכתה לרוב. למי שלא מכיר, הצעה 8 ביקשה לשלול מזוגות הומוסקסואלים את הזכות להנשא שניתנה להם על בסיס החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה. כדי לעקוף את בית המשפט ההצעה ביקשה לשנות את נוסח חוקת המדינה עצמה כך שתקבע שנישואין יכולים להיות רק בין גבר אחד ואשה אחת.

ההצעה, כאמור, זכתה לרוב. האירוניה ההיסטורית היא שאחת הסיבות לרוב הזה היא דווקא ההצבעה המאסיבית של שחורים בבחירות הללו – בשל התמודדותו של אובאמה – שהצביעו באופן דיספרופורציונלי בעדה. אינני מכיר את המספרים המדוייקים, אך בהחלט יתכן שהייתה זו הצבעתם של השחורים שהכריעה את הכף.

האמת היא שכמו שאמרתי לערן בתגובות, אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה בעיקר עצוב לראות את אמריקה הולכת צעד אחד קדימה שני צעדים אחורה, אבל זה הדבר הכי קרוב שיש לקידמה בימינו. בנוסף, ואני מתנצל מראש בפני קוראי המשתייכים לקהילת הלהב"ט, אבל אני באמת לא מייחס חשיבות גדולה במיוחד ליכולת להתחתן ולהשתמש במילה "נשואים". מה שחשוב בעיני הוא הזכויות המוקנות לזוגות הומואים ולסביות, ולא איך מכנים את הקשר ביניהם בטפסים רשמיים. בגלל זה אני חושב שיש הצעת חוק הרבה יותר חשובה שלא זכתה כמעט להתייחסות בתקשורת ועברה אף היא. במדינת ארקנסו החליטו האזרחים לאסור על זוגות לא-נשואים לאמץ ילד. זו, כמובן, לשון סגי נהור: המטרה היא למנוע מזוגות הומוסקסואלים (שאינם יכולים להתחתן במדינה) מלאמץ ילדים, או אפילו מבן-זוג אחד לאמץ רשמית את ילדיו של בן-הזוג השני. על הדרך לא הפריע להם גם לאסור על זוגות הטרוסקסואלים שאינם מעוניינים להתחתן לאמץ ילד. מה אכפת להם?

בכך ארקנסו הצטרפה למועדון האקסקלוסיבי שכולל את יוטה ומיסיסיפי שאוסרות גם הן על אימוץ על ידי זוגות לא נשואים (במיסיסיפי האיסור מתייחס לזוגות הומוסקסואלים בלבד), כמו גם לפלורידה שלא מתביישת לאסור על אימוץ על ידי מי שמזוהה כהומוסקסואל בלי קשר למצבו המשפחתי.

בחוקים כאלה נמצא הסיכון האמיתי שבהחלטות כמו הצעה 8: בשימוש בהפרדה שנוצרת בין זוגות סטרייטים להומוסקסואלים כדי להרחיב את הפער בזכויות. מזכיר קצת את השימוש שעושים בישראל בשירות צבאי כדי לשלול זכויות מהמיעוט הערבי (איכשהו החרדים מצליחים תמיד לזכות בכל הזכויות הללו).

אז זהו, זה מה שיש לי להגיד על הצעה 8.

עושה רושם שזכיתי במקום הראשון בתחרות הבלוגים העצמאיים הטובים ביותר בקטגוריית "בלוג אישי". זה נחמד, כי יש ברשימה כל כך הרבה בלוגים שהייתי גאה להפסיד להם, שלא לדבר על לנצח (וזה רק מהקטגוריה שלי). אבל זה קצת מעכיר את חדוות הנצחון לגלות שאותו קהל שנתן לי את המקום הראשון, נתן לזה את המקום השני.

אני יודע, אני איש מגעיל ומריר שלא מסוגל לפרגן, אבל ככה זה.

בכל אופן, תודה למי שהצביע.

ביום חמישי היה יום כיפורים והייתי אמור לבקש סליחה מכל מיני אנשים שלא הגיע להם שאבקש מהם סליחה בריל-טיים. ביום שני חוגגים פה את חג ההודיה, ואני אמור לספר לעולם באופן כללי שטוב שהוא קיים ותודה שהוא עדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם. ברשותכם, כחלק מהטרנד הסביבתי, אני אחסוך באלקטרונים ואשלב בין השניים, עכשיו, בדיוק באמצע בין שני הימים הללו.

מדי יום כיפור יוצאים כל האנשים שאני מכיר בהכרזות שהם שונאים את המנהג האדיוטי הזה של להגיד לאנשים "אני מבקש סליחה על מה שזה לא יהיה שאתה מדמיין לעצמך שעשיתי לך שמצריך בקשת סליחה, וזאת למרות שלא טרחתי לחשוב אם עשיתי משהו שמצריך בקשת סליחה, ואם עשיתי בטח שלא אכפת לי מה זה היה ואני בטח אעשה את זה שוב" – מסיבה שמסתתרת היטב במעמקיו הדלוחים של המשפט הזה. והם צודקים. זה מנהג בלתי נסבל. אני, כמיזנטרופ לא קטן בעצמי, פשוט לא מבקש סליחה מאף אחד. לפחות לא ביום הזה. אם הגעתי עד עכשיו ולא מצאתי לנכון לבקש סליחה על משהו, זה כנראה לא היה חשוב. וחוץ מזה, אני סנילי, אז אני לא זוכר.

אז אני לא אבקש סליחה קולקטיבית מכל קוראי. אבל אם יש משהו שאתם חושבים שאני צריך להתנצל עליו, אתם מוזמנים ליידע אותי ואני אשקול אם אני מעוניין לבקש סליחה.

אמירת תודה – זה כבר יותר קל. כלומר, כן, זה נחמד אם אומרים את זה בפנים, אבל אפשר גם לפרסם את התודות שלי בבלוג בלי לגרום עוגמת נפש לאף אחד. בדרך כלל. אז הנה רשימת התודות המקוצרת שלי (אנשים נבחרים ברשימה יזכו גם לשמוע במו אוזניהם את הדברים, ולא רק לקרוא אותם בבלוג, אבל אני לא מתחייב על הסדר):

תודה לאשתי, שנמצאת כאן איתי למרות שהגעגועים לפעמים לא נותנים לה מנוח, ומאפשרת לי להגשים את השאיפות שלי.

תודה לבני, שהוא הילד הכי טוב שאני מכיר (רוב הזמן), והוא כיף ומצחיק וצוחק כל הזמן, ובשאיפה יום אחד יפסיק למשוך לחתולה בזנב.

תודה להורים שלי שנותנים לנו גב ובזכותם אני יודע שאני אף פעם לא צריך לדאוג ושכל החלטה שלי תתקבל תמיד בהבנה, באהבה ובתמיכה.

תודה לאנשים שקוראים את הבלוג שלי, שמגיבים ושמוסיפים לי מספרים לקאונטר – בזכותכם כל פעם שאני עושה ריפרש לעמוד הסטטיסטיקות שלי ליבי מתמלא גאווה.

ותודה באופן כללי לעולם, שלא רק שעדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם, אלא שממש מאיר אלי פנים כבר כמה שנים ברציפות ומאפשר לי, בניגוד לכל הציפיות, להיות אדם אופטימי, בסופו של דבר.

תודה, וסליחה על הדביקות.

התינוק הקטן שלי, הילדון הזה שרק שלשום למד להתהפך על הבטן, ורק אתמול התחיל ללכת, ורק היום אחרי הצהריים התחיל לדבר, הוא בן שנתיים עכשיו.

אני די טוב בלכתוב מה אני חושב. אני פחות טוב בלכתוב מה אני מרגיש.

אז אני אשאר לקוני כתמיד במצבים האלו, ואני מקווה שתסלחו לי.

כרמל שלי, אני אוהב אותך.

יום הולדת שנתיים שמח.

טמבלושקי.

טמקא מדווחים שהבישוף הקתולי של סינסנטי פרסם הוראות חדשות לכמרים לגבי התנהלותם עם ילדים, במסגרת המלחמה בפדופיליה. לפי הדיווח, לכמרים אסור לחבק, לנשק, להרכיב על הכתפיים, להושיב על הברכיים, לדגדג או להתאבק עם ילדים. מה מותר? ללחוץ להם את היד, לתת להם צ'אפחות על הגב ולתת להם כְּיף (יעני, היי פייב) – בקיצור, כל מה שזוג גברים הטרוסקסואליים עם מנה בריאה של הומופוביה ירשו לעצמם לעשות אחד עם השני.

זה היה יכול להיות משעשע, אילולא הסתתר פה סיפור עצוב יותר על מה שקורה ביחסים בין מבוגרים לילדים, מתוך כוונה לגיטימית ומובנת להגן על הילדים מפני פגיעה מינית.

אני אוהב ילדים. מת על ילדים. הכמה ימים שביליתי עם הבן שלי כשהוא התחיל את הגן, במהלכם שיחקתי במשך שעות עם קבוצה של ילדים – אלו היו ימים נפלאים עבורי. בעבר, כשהיו לי חברים עם ילדים, הייתי מתבאס לבוא לבקר אותם בערב כי ידעתי שזה כבר אחרי שעת השינה של הילדים. הייתי בא אליהם במיוחד כדי לצאת איתם לגינה. כשנולדה לי אחיינית פתאום הביקורים אצל אחותי הפכו לתכופים הרבה יותר: היה לי כיף היסטרי לשחק איתה.

אפשר לקרוא את הפסקה הזו בשתי צורות. אפשר לחשוב: יו, איזה חמוד הוא. ואפשר לחשוב: אלוהים אדירים, הוא ממש קריפי.

וזה מה שעצוב: שאדם מבוגר שמשחק עם ילד שלא שלו נחשב לאיום פוטנציאלי, ולכן אנשים מבוגרים שאינם משחרים לטרף ימנעו מכל קשר עם ילדים שאינם שלהם. לא שאני לא מבין את זה: גם אני הייתי חושד בגבר מבוגר שמסתובב בגינת משחקים ומשחק עם ילדים שלא שלו בלי שום סיבה לגיטימית (והסיבה הלגיטימית היחידה היא שגם הילד שלו שם, ביניהם). אבל מצד שני, המשמעות של זה היא שהמגע היחיד שיהיה לילד עם זרים יהיה באמת עם אנשים רעים. אנשים טובים פשוט לא יתקרבו אליהם, כי הם יודעים מה המשמעות שתיוחס לזה.

האם זה טוב, החשדנות הזו שבהכרח ילדים ילמדו ויאמצו בעצמם? מצד אחד, ברור שזה טוב. כל מקרה של פגיעה בילד שנמנע הוא בפירוש הצלת חיים. מצד שני, אין לי ספק שהחשדנות הזו שלתוכה גדלים ילדים מחזיקה בחלק גדול מהאשם בעולם הקר והמנוכר שאנחנו בונים סביבנו. השאלה היא האם אפשר, איכשהו, לוותר על האחד בלי לאבד את השני, לשמור על עולם תמים בלי לפגוע בתומתם של הילדים.

האם אין דרך לאפשר לכומר להתקרב לילדים בקהילה שלו וליצור איתם קשר ישיר ובלתי מרוסן בלי להסתכן בכך שהוא ינצל אותם מינית? האם לעד כל מדריך בתנועה יהיה בגדר חשוד עד שתוכח חפותו? ואם נזכור שרוב התקיפות המיניות נעשות לא על-ידי זרים אלא על-ידי אנשים הקרובים לילד, האם נמדר גם דודים מאחייניהם מחשד שאולי האח מסתיר סוד אפל?

אני לא יודע איך יוצאים מהתסבוכת הזאת. אני יודע רק שרע לי שאם אני חושב לציין שאני מת על ילדים, אני צריך לחשוב פעמיים, כי יש סיכוי לא קטן שזה יפורש כמעט כמו הודאה באונס.

בואו נניח לרגע שמישהו רוצה, מסיבה כלשהי, להיות חבר של עיתון, זה אני עוד יכול להבין, אבל איך אני אמור להגיב לזה שעיתון מבקש להיות חבר שלי?

כלכליסט רוצה להיות חבר שלי

שלא לדבר על התחושה של "אח גדול" – מאיפה העיתון מכיר אותי? (דורה ויונית, אני מאשים אתכן!) על מה הוא רוצה לדבר איתי? האם כלכליסט ישאיר לי מכתבי שרשרת על הקיר? האם יזמין אותי לבירה מדי פעם? מה לעזאזל אני אמור לעשות עם החבר החדש שלי? אנשים שהם חברים של כלכליסט: איך הייתם מגדירים את מערכת היחסים שלכם עם העיתון? (ולא, "זה מורכב" זו לא תשובה).

אז האייל הקורא, מחמל נפשי, הבייבי הראשון שלי, פרסם זעקה לעזרהמודעת דרושים לעורכים מתנדבים, מה שמסמן כנראה את סופו של הדבר הכי גדול ומשמעותי שעשיתי אי פעם. לא שלא ראו את הסוף – סקירה של ארכיון האתר תראה תמונה ברורה של שקיעה איטית ומייסרת, מקצב לא שפוי של מאמר ליום בחודשים הראשונים לקיומו של האייל (כשהייתי עורך יחיד!), עם הירידה הבלתי נמנעת למאמר ליומיים ואחר כך לשלושה, עבור במאי 2007 שבמהלכו פורסמו רק שני "מאמרים" – אחד במסגרת מדור השירה ואחד במסגרת מדור הטריוויה ועד דצמבר של אותה שנה, שהיה החודש הראשון (אך לא האחרון) במהלכו פורסם מאמר אחד בלבד. בכל הנוגע לאיכות התגובות (או המאמרים, למעשה) אינני יכול להעיד – זה מספר שנים שאינני קורא אפילו את רוב המאמרים, שלא לדבר על הדיון.

אני לא מאשים אף אחד, כמובן. צוות העורכים שנשאר לטפל באייל כשאני התחלתי להתנדף ולבסוף עזבתי סופית עשה מאמצים הרואיים – אפשר לזהות בארכיון את אותם חודשים בהם העורכים התעוררו מלאי עזוז והתאמצו להכניס חיים חדשים באתר. אבל הבלתי נמנע הוא בלתי נמנע: עקומת הסטנדרטים הלכה ועלתה, ועקומת הזמן הפנוי והמרץ הלכה וירדה עם השנים, והתוצאה היא סטגנציה. זה מה שקרה לי, זה, ללא ספק, מה שקרה גם לשאר.

בחודשים הראשונים לחייו של האייל, כאמור, הצלחתי לפרסם מאמר חדש כמעט מדי יום. את הפעם הראשונה שבמשך שבוע שלם התפרסמו מאמרים רק אחת ליומיים אני זוכר היטב: זה היה השבוע שיצאתי לאבט"ש, והספקתי להכין רק שלושה מאמרים מראש. אני גם זוכר איך ממרום מגדל השמירה שלי כתבתי בעט מאמר על סאות' פארק – מאמר שנשלח בפקס לטל, שהקליד ופרסם אותו בעת שלי כלל לא הייתה גישה לרשת.

כדי לעמוד בקצב הזה, ובהנתן הרגלי העבודה הגרועים שלי, הקורבן הראשון היה איכות העריכה: מאמרים פורסמו בדרך כלל רגע אחרי שסיימתי לערוך אותם, בלי לעבור הגהה אצל איש, כמובן שבלי לעבור תהליך של אישורם מול הכותב. מאמרים שכותביהם ביקשו לאשר אותם לפני הפרסום התעכבו זמן רב: אם אני לא יכול להשתמש בהם כדי למלא את החור של היום, תמיד אמרתי לעצמי, אני יכול לערוך אותם מאוחר יותר. מאמרים שאני עצמי כתבתי – והיו רבים מהם, 2-4 בחודש בשנה הראשונה – פעמים רבות לא עברו עריכה כלל.

אתם יכולים להבין שככל שעבודת המערכת נעשתה ביורוקרטית יותר וארוכה יותר, עם הליכים של הגהה ואישור הכותב ועריכה על ידי עורך שני וכו', וככל שהקשר בין עריכת מאמר לבין הדדליין לפרסומו הלך והטשטש, כך ירד הסיכוי שאני אעשה משהו במערכת, חרף גערותיו המתמשכות של טל. בסופו של דבר ירדתי מכס העורך הראשי והפכתי לעורך בין שווים. לרבות הימים נבנתה היררכיה אחרת בתוך המערכת, ואני לאט לאט התפוגגתי לגמרי. כשטל סירב להוציא אותי מרשימת הדיוור של המערכת הוריתי לג'ימייל לסנן את הדוא"ל ממנה ישירות לפח האשפה. לבסוף טל נכנע והוציא אותי לגמרי. ועכשיו זה.

אני לא בטוח שיש לאייל זכות קיום באינטרנט של ימינו. כשחשבתי לראשונה על הקמתו, הייתה לי סיבה אגואיסטית לחלוטין: רציתי שאנשים יקראו את המאמרים שלי, אבל ידעתי שעם קצב פרסום המאמרים הדלוח שהנפקתי (אחד לכל כמה חודשים), אין סיכוי שאנשים יכנסו בתכיפות לאתר כדי לבדוק מה חדש. האייל הקורא – עוד לפני שידעתי שאפשר להוסיף לו תגובות – היה הדרך הזדונית שלי לרפד את החורים בין המאמרים שלי במאמרים של אנשים אחרים, כדי לגרום לקוראים פוטנציאליים לבקר לעיתים קרובות. זה עבד טוב מהמצופה, כמובן. אבל כיום יש בלוגים, ויש קוראי רססים ועדכונים אוטומטיים בדוא"ל והמלצות בגוגל רידר ואגרגטורים מקוונים ועוד דברים טובים, ומספיק אנשים קוראים את הבלוג שלי. אני בטוח שהרבה אחרים חושבים אותו הדבר.

הצעתי בעבר רפורמות באייל, שגם אם לא נדחו על הסף, הרי שמעולם לא הועברו לשלב היישום. הצעתי להפוך את האייל לסוג של אגרגטור אנושי משופר – לא סתם מקבץ קישורים מומלצים כמו שהיה ב"שמה" ז"ל, אלא להפוך ל"עורכים של האינטרנט": פרסום מחדש של פוסטים משובחים במיוחד לאחר שעברו עריכה. יצירה של אינטגרציה משופרת עם הבלוגוספירה הישראלית שתפעל לטובת כל הצדדים. אני חשבתי שההתעקשות של המערכת על העקרון של חומר מקורי בלבד (התעקשות שהייתי שותף ואחראי לה בראשית דרכו של האייל, אך שלדעתי מיצתה את עצמה לפני זמן מה) פוגעת ביכולת של האייל להשאר רלוונטי. אבל גם הגרסה המרוככת של ההצעה שלי הוטבעה בים של ביורוקרטיה מערכתית ומעולם לא הגיעה לידי ביצוע.

קחו דוגמא: בעברו הרחוק של האייל ניסינו להתחיל מדור חדש: כנסת האייל, בו נציע לדיון הצעות חוק חדשות שהועלו בכנסת. המדור היה כשלון היסטרי מסיבות טכניות ונגנז. לימים הקמתי את "משמר הכנסת", ובאתי למערכת (שכבר לא ממש הייתי חבר בה) בהצעה להחיות את המדור עם פוסטים מתוך הבלוג. הדרישה של המערכת הייתה לאותו סיכום עם כל כותב אחר: פרסום ראשון באייל, ורק לאחר שבועיים יותר פרסום מחדש בבלוג – להמתנה הזו, כמובן, צריך להוסיף את ההמתנה עד שהמאמר יעבור עריכה, מה שיכול לקחת, כפי שידעתי, חודשים מספר. הבלוגרים שביניכם כבר בטח העוו את פניהם, אבל אני ידעתי שזה המצב, ולכן הסכמתי. ההסדר החזיק מעמד לשני סיפורים בדיוק. המאמר השני מביניהם כבר לא פורסם בבלוג אחרי הפרסום הראשוני באייל. הרגשתי שאין בזה טעם, והחלטתי להתמקד בבלוג עצמו בלי פרסום "מקביל" באייל. מובן שאם האייל היה מסכים לקבל לפרסום פוסטים מתוך הבלוג ההסדר היה יכול להמשך ולקדם גם את האייל וגם את הבלוג, אבל הדבר לא יצא לפועל.

שוב, אני לא מאשים איש. אני מבין את הרקע לרוב ההחלטות הללו, והייתי שותף להחלטות דומות בעבר. אבל אני מאמין שהתנאים השתנו ברשת, ושהאייל לא יצליח להמשיך להתקיים בלי שינוי מהותי במדיניות המערכתית שלו.

יהיה לי מאוד עצוב לראות את האייל נעלם, מרחק נגיעה מהשלמת עשור שלם על גבי מסכי המחשבים של אינספור קוראי עברית בארץ ובעולם. אני מקווה שגם אם יוחלט לסגור את האתר, ימצא מי שיסכים לממן לפחות את שימורו באוויר, לא רק כאנדרטה אלא גם כמאגר מכובד מאוד של דברי טעם ודיונים מרתקים.

ממרחק השנים, כמו גם מהמרחק הנפשי של מי שיצא מהמערכת ואינו שותף לה יותר, אני מביט על גוויעתו של האייל בצער רב, אך במידה של הבנה שכך הם פני הדברים ושזהו טבעם של אתרים, במיוחד אתרים בלתי מסחריים. היה שלום, ילדי היקר, ותודה על כל שנתת לי.

(ניסיתי לכתוב כותרת יצירתית יותר, אבל כל מה שיצא לי היה קלישאה, מה שכמעט הביא אותי להשתמש בכותרת "כרוניקה של כותרת ידועה מראש", אבל בסוף החלטתי שלא).