פלאטר, סיכום ביניים

היום הסתיים המחזור המלא הראשון מאז שהתחלתי להשתמש בפלאטר, אז חשבתי שזה יהיה זמן טוב לתת סיכום ביניים קצר עבור מי שאולי שוקל להתחיל להשתמש במערכת.

ב"מחזור" אני מתכוון לפרק הזמן המקסימלי מרגע שמתקבלת הודעה על תרומה ועד שהיא הופכת זמינה עבורי. בפלאטר, כאשר תומך נותן "פרגון" לבלוג או לרשומה, אני מקבל הודעה על כך, אבל עדיין לא ידוע מה סכום התרומה שיתקבל בסוף. הסכום הזה, כזכור, נקבע רק בסוף החודש, כאשר התרומה החודשית שקבע התורם מתחלקת בין כל הנתרמים שבחר בהם. כך שבתחילת החודש הבא, אני כבר יכול לדעת כמה כסף צפוי להתקבל. מסיבותיהם שלהם, עוברים עוד עשרה ימים עד שהסכום הזה נעשה לי נגיש, ואם הוא עובר את הרף של עשרה יורו, אני יכול גם למשוך אותו לפייפל.

בחודש האחרון קיבלתי ארבע תרומות שהסתכמו בכ-18 יורו. קשה לי לתת הערכה של איך זה מרגיש מהצד של התורם, אבל ממה שיצא לי לדבר עם אנשים, השימוש במערכת די פשוט, ברור ונגיש.  אחד הדברים הבעיתיים שגיליתי הוא שמעבר ל-10% עמלה שמשלמים התורמים מדי חודש על כלל הסכום שהם מעבירים, יש עמלה נוספת של 2% שמשלם המקבל כאשר הוא מבקש למשוך את הכסף לפייפל (וכאמור שיש גם את סוגיית המרת המטבע, כאשר עבור רוב הישראלים הם ידרשו להמיר מטבע ליורו כדי להכניס אותו לפלאטר, ואני אצטרך להמיר אותו בחזרה לשקלים כשאעביר אותו לפייפל). מה שאומר ששאלת הכדאיות הכלכלית היא יותר מורכבת משחשבתי בהתחלה. מצד שני, עבור מישהו שישתמש בפלאטר באופן קבוע, יש נוחות הרבה יותר גבוהה בשימוש במערכת הזאת מאשר בשימוש במערכות מגושמות יותר כמו פייפל. עם זאת, לפחות עבור הסכומים שנתרמו לי החודש, היה כנראה זול יותר עבור כולנו אם כל תרומה הייתה מועברת בנפרד דרך פייפל.

כמובן שהמגרעה הגדולה ביותר מבחינת המשתמש הייתה ונותרה שהמערכת הזאת עדיין לא נפוצה, וכיום אי אפשר לתרום, בעצם, לאף אחד חוץ ממני. הקמפיין הקטן שלי לעידוד בלוגרים שאוספים תרומות להוסיף גם את פלאטר לרפרטואר שלהם לא צלח עד כה, אז אני מנסה שוב. אם יש בלוגר שהייתם רוצים לתרום לו סכומים קטנים לעיתים תכופות באמצעות פלאטר במקום סכומים גדולים יותר דרך פייפל, אל תתביישו לפנות אליהם ולהפנות אותם לכאן. אני אשמח לסייע ככל יכולתי למי שירצה להטמיע את המערכת בבלוג שלו.

אני מקווה שאחרי שאנשים ישמעו שהמערכת עובדת בצורה אמינה, ואם יגלו שהיא משרתת צורך שקיים אצל תורמים שמבקשים לתרום תרומות קטנות, הם ישתכנעו לנסות אותה. בסופו של דבר, אני חושב שהדבר יועיל לבלוגוספירה הישראלית. כתבתי כבר בעבר שאף אחד מאיתנו לא מצפה להפוך את הבלוג למטה לחמו, אבל זה בהחלט מעודד כאשר ההשקעה בבלוג זוכה לתמורה חומרית קטנה. להפוך את התרומה לבלוגר למשהו קל ויומיומי זו מטרה חיובית שתעזור לקיים את התוכן העצמאי ברשת.

פוסט אורח: להיפטר מהקלף המיותר של הסגר

אני עדיין מתאושש ממוראות הפריימריס. בקרוב פוסט סיכום. בינתיים, הנה פוסט אורח מאת יוני אשפר, מנהל המחלקה הציבורית של ארגון "גישה".1

יש סיכוי שבימים או בשבועות הקרובים נשמע על הקלות בהגבלות התנועה שמטילה ישראל על תושבי עזה. האזור שבו מותר להם לדוג כבר הורחב, ויש סימנים ראשונים להבנות שיאפשרו להם לעבד אדמות חקלאיות קרוב יותר לגדר הגבול. היו גם דיווחים על כך שהצד הישראלי במשא ומתן לא יתנגד לבטל את האיסור שהוטל לפני חמש שנים על שיווק סחורות מעזה בגדה המערבית. ההגבלות האלה, שהוצגו במשך שנים ככורח ביטחוני, הופכות עכשיו לקלפי מיקוח שאפשר בעצם להסתדר גם בלעדיהם.

אותו הדבר  קרה גם אחרי תקרית המרמרה במאי 2010. בעקבות ההסתבכות הכריז נתניהו ש"הסגר האזרחי", למעשה, "פגע בסגר הביטחוני". אמר והסיר כמעט בין לילה את מרבית ההגבלות על הכנסת סחורות לרצועה. העובדה שהיום עומדים כנראה להתחיל לנהל משא ומתן על הסרת הסגר מלמדת שלא הוסרו אז כל הגבלות התנועה שאינן חיוניות לביטחונה של ישראל.

אם לשפוט לפי האופן שבו נוהל מבצע "עמוד ענן", בממשלה ובמערכת הביטחון הופקו לקחים רבים מהעבר, לפחות בכל הנוגע לתנועה במעברים. נותר כעת לראות אם נלמד גם הלקח: כשאתה מחזיק הגבלות תנועה שאתה לא באמת צריך כקלפי מיקוח הן שורפות בעיקר לך את היד. יש לכך שלוש סיבות.

קודם כל, הגבלות תנועה על אזרחים שקשה להסביר את נחיצותן גוררות ביקורת מבית ומחוץ. כשהסגר היה בשיאו, הרבה ישראלים הוטרדו מהידיעה שחיילי צה"ל מונחים על ידי הדרג המדיני למנוע מתושבי עזה לרכוש מוצרי מזון כמו כוסברה או הל. גם בתקופה האחרונה, חברי כנסת ושופטי בג"ץ השמיעו תהיות על כך שמערכת הביטחון מאפשרת למאה ועשרים סוחרים מעזה בממוצע להיכנס לישראל מדי יום, אבל מונעת מארבע סטודנטיות מעזה לעבור לגדה לצורך השלמת תארים במגדר וזכויות אדם.

באותה מידה של תימהון מתקבל בקרב חקלאים ישראלים האיסור על שיווק תותים מעזה בגדה המערבית – אותם תותים שנשלחים לאירופה דרך ישראל. כשמדיניות כזאת אינה מובנת ואינה מוסברת, היא עלולה ליצור רושם של אקראיות, של שרירות לב, או של תהליך קבלת החלטות פגום בראש הפירמידה. כל אחד מאלה אינו תורם ליחסים בין הציבור למנהיגיו, וגם לא לאמון של מפקדים וחיילים בהוראות שיורדות אליהם מלמעלה.

בנוסף, להגבלות תנועה חסרות הבחנה יש השלכות בלתי צפויות. הן לעיתים קרובות מחזקות את מי שרוצים להחליש ומחלישות את מי שרוצים לחזק. רוב המומחים והפרשנים הישראלים מסכימים שהסגר האזרחי חיזק את שלטון חמאס מבחינה פוליטית וכלכלית ולא ממש השפיע על התעצמותו הצבאית. הם מסכימים גם על כך שתמורת האין-תוצאות האלה ישראל שילמה מחיר מדיני ותדמיתי כבד. אבל למרות זאת, הממשלה הנוכחית המשיכה להטיל הגבלות שהזיקו לחקלאים, לתעשיינים, לארגונים בינלאומיים, ולאזרחים פשוטים ולא הזיזו לחמאס.

לבסוף, כשהגבלת תנועה מוגדרת יום אחד כחיונית, ורק בעקבות לחץ מתברר שבעצם אפשר גם בלעדיה, מתעורר חשד כלפי כל אמצעי שיתואר כחיוני לביטחון. את ההבחנה בין הגבלות תנועה חיוניות לכאלה שאפשר גם בלעדיהן עדיף לעשות באופן יזום.

במהלך המבצע נאמר שוב ושוב, גם על ידי שר הביטחון עצמו, שאחד מיעדי המבצע היה הבדלה מקסימלית בין לוחמים לאזרחים. הדיונים שיפתחו עכשיו בעקבות הפסקת האש מספקים הזדמנות להוכיח שאותו הגיון ישרת את המנהיגים שלנו גם כאשר הם באים לדון בעיצוב המציאות החדשה שתשרור במעברי הגבול בין ישראל, רצועת עזה ומצרים. עליהם לשאוף לכינון המנגנונים המדיניים, הביטחוניים והלוגיסטיים שיאפשרו לנו להיפטר סוף סוף מכל הגבלות התנועה המיותרות, גם בין עזה לגדה המערבית ולישראל, ולחזק את האפקטיביות והלגיטימיות של האמצעים החיוניים להמשך השמירה על הביטחון שלנו.

הערה אדמיניסטרטיבית: לא קשור בשום צורה לנושא הפוסט, אבל ידידי הטוב רד פיש, מפעילו של האתר המצוין "עין הדג", הרים פרויקט מימון במימונה. תוך שש שעות הם השיגו את המטרה המקורית שלהם, ותוך שמונה שעות כבר חצו את קו ה-20,000. אני יודע שבזמן האחרון ביקשתי ממכם לתרום כסף לכל מיני דברים ש… ובכן… לא עלו יפה… אבל כל שקל שתתרמו לקמפיין הזה הוא עוד זמן שרד יוכל להשקיע בעין הדג, וכל דקה שרד מבלה בלעשות דברים שהוא נהנה מהם במקום דברים שהוא צריך היא רווח נטו עבורנו. באחריות. תנו להם כסף!

  1. פוסטים קודמים של יוני ב"לא שומעים!": הפיתוי שבגינוי; איך לשחרר את סוריה ולהרגיש טוב. []

הון שלטון ואישתון

קורא הפנה אותי לפוסט של אישתון על "הלאמה אזרחית", ושאל לדעתי בנושא. אני מודה שנרתעתי מהרטוריקה האלימה משהו בתחילת הרשומה: אינני שואף למהפכה, קל וחומר ל"מהפכה אלימה", ומי שמקדש אסטרטגיה כזו, גם אם הוא טוען שהיא אינה ישימה בתנאים הקיימים, אינו בן-ברית אמיתי שלי.

אבל אחרי שעוברים את הפתיח המהלל את המהפכה האלימה, עוברים לסדרת הצעות מינוריות יותר, שכולן מכוונות למטרה של הפלת "הדיקטטורה הקפיטליסטית". אצהיר מראש שאינני מציב יעד כזה כמטרה שלי. אינני רוצה להחריב את הקפיטליזם, אלא לרסן אותו. אני מצהיר בריש גלי שהחלום הבורגני עדיין קורץ לי, ואין לי שום רצון להחליפו. אין לי שום רצון להחליף את האדם הליברלי באדם הבולשביקי. אני כן רוצה שאנשים יחשבו רווח והפסד במונחים שחורגים מהמשמעות הכלכלית הצרה שלהם, אבל אינני מצפה או שואף לשנות סדרי עולם. אישתון, לעומת זאת, כן מעוניין לשנותם. "לאחר שיושג הכוח, נצטרך לעבוד על שינוי תרבות הצריכה ברמה החינוכית ובמאבק על בתי הספר שלנו – רק שם נעשים שינויים של חשיבה, בהיקפים שמשנים תרבות שלמה," הוא כותב בסיום דבריו.

אבל המטרות שאנחנו שמים לפנינו נקבעות על ידי הנחות היסוד מהן אנו יוצאים. דומני שהסיבה למטרה שמציג אישתון, וההבדל ביני לבינו, נעוצה בהנחת היסוד שלו, השונה כל כך מהנחת היסוד שלי. למרבה האירוניה, הנחת היסוד של אישתון היא היפוך על היפוך של המיזנטרופיה הניאו-ליברלית:

הקפיטליזם הקיצוני ימשיך גם בלי ביבי.  ראש הממשלה הוא לא המנוע של המערכת הזאת, אלא ביטוי שלה, וההסבר התולה את כל האחריות עליו, או את כל הפיתרון על החלפתו, מתעלם מקריסות קפיטליסטיות מסביב לעולם או בהיסטוריה הישראלית, בהן לנתניהו לא הייתה שום מעורבות.

הקפיטליזם הוא הדיקטטורה המבוזרת הראשונה. מערכת שליטה מבוססת כלכלה, המוותרת על הזכות לשאת כתר, תמורת היכולת להנציח את המלוכה; המערכת הראשונה שהשכילה להבין ששולטיה צריכים להיות הבעלים של הכסף, אך אסור שפניהם יעטרו אותו. ממש כשם שהאבולוציה של מישטרים חיוביים הובילה אותנו לבינתיים לדמוקרטיה סוציאלית, כך האבולוציה של המשטרים האפלים פיתחה ושיכללה את הקפיטליזם מבוסס השוק החופשי (ושוב – אבולוציה היא תהליך רנדומלי), כך שהיום הפוליטיקה כולה היא ספין אחד גדול, ומבחינת המערכת הגדולה יותר, המנהיגים הפוליטים הם שוליים.

… בגלל שרוב האנשים לא מבינים את השיטה הכלכלית, הם לא מבינים שפיתרונות שבנויים על הלאמות וחוקי מדינה, ריאלים בערך כמו אנשי ימין שחושבים שהפתרון לבעיה הפלסטינית הוא להרוג את כל הערבים. זה אפילו לא משנה אם זה באמת יעבוד, אלא שזה פשוט לא יקרה.

ההבדל היחיד בין הניאו-ליברלים ("אי אפשר לסמוך על אנשים, בעיקר אם נותנים להם כוח") לבין אישתון הוא שאישתון חושב שאי אפשר לסמוך על אנשים רק כאשר הם פוליטיקאים. כל הפוסט שלו הוא מתן אמון גורף אחד גדול והיפי ברוח האנושית. אבל פוליטיקאים? עליהם אי אפשר לסמוך. זה לא שהבעיה היא בפוליטיקאים שיש עכשיו – זו בעיה של כל מי שיכול להיות פוליטיקאי. כל מי שיהיה פוליטיקאי אי פעם. יש משהו — שוב אני נדרש למילה הזו — בולשביקי במיזנטרופיות של אישתון. כשאני מתעמק יותר, אני לא חושב שהוא באמת נותן אמון באנשים. בדיוק כמו הניאו-ליברלים, הוא חושב שאנשים הם כבשים שיעשו מה שטוב עבורם בטווח המיידי ובראייה צרה לחלוטין. אבל בניגוד לניאו-ליברלים הוא מאמין ב"אסטרטגים", כאלו שאינם סתם "מנהיגי רחוב", כאלו "שיעבדו 19 שעות ביום, במשך שנים על גיוס כספים, הקצאתם, העסקת אנשי מפתח וכדומה," ש"מכתיבים מדיניות ברורה מלמעלה": דיקטטורים נאורים שיוכלו להכווין את עדר הכבשים הפותות בתכסיסים ובתמריצים לעבר העתיד הסוציאליסטי הנכסף. ואותם מתי מעט יחלשו על מה שתכף יתברר כמערכת כלכלית אדירה, מדינה בתוך מדינה, וכל זאת עבור שכר צנוע של לא יותר מ-40,000 ש"ח, ומבלי שימעלו באמון הציבור. את ההתכנות של כל זאת מאשרת התיאוריה עצמה: "אם כזה ארגון הוא בלתי אפשרי, הרי שאמרתם שהסוציאליזם בכלל, הוא בלתי אפשרי ואפשר לוותר על המחאה". אם הפרדוקס האורתודוכסי מראה לנו שבהנתן הנחות היסוד של האורתודוכסיה הניאו-ליברלית, עולה כי היא לעולם לא תוכל להגיע לכדי ביצוע (משום שאם אי אפשר אף פעם לסמוך על אנשים בעמדות כוח שלא ינצלו את הכוח הזה למען עצמם, הרי שלעולם לא יהיה בעמדת כוח מישהו שיסכים להנהיג מדיניות ניאו-ליברלית אמיתית), הרי שהפרדוקס האישתוני הוא הפוך: אם כל מי ששולט על הון יפעל בהכרח למען האינטרס האישי של עצמו, הרי שלעולם לא יהיה אדם שיחלוש על הון אדיר ויפעל שלא למען האינטרס האישי שלו. וכן, הסוציאליזם, במובן הספציפי הזה של המילה, הוא בלתי אפשרי. אם לזאת מכוונת המחאה, אפשר לוותר עליה. כבר ניסינו את זה פעם אחת בברית המועצות. לא הלך. למזלנו, לא לשם רובנו מכוונים כשאנחנו דורשים צדק חברתי.

אתנחתא: הילדים מסוכנים1 / אימאני קופולה (מתוך The Glass Wall)

שלא תבינו אותי לא נכון: אני לגמרי בעד בנק חברתי. כבר הבעתי תמיכה בכך בעבר, ואני עוקב בעניין אחרי יוזמות קיימות להקמת בנקים כאלו. בנקים חברתיים קיימים בפורמטים שונים ברחבי העולם. אפילו בארה"ב הקפיטליסטית עשרות מיליוני אנשים מפקידים את משכורתם בבנקים חברתיים. אין ספק שכבר מזמן היה צריך לקום בנק שכזה בארץ. אני בספק אם ניתן יהיה לבנות על בסיס בנק כזה את האימפריה הכלכלית שאישתון מדמיין לעצמו. אבל אני בטוח בהחלט שאם הנחות היסוד של אישתון נכונות2, הרי שהאסטרטגיה שלו שגויה בעליל: אם הפוליטיקה שבויה לחלוטין בידיו של ההון, הרי שכל מכרז שיוצג בישראל יהיה בנוי כך שיכשיל מראש את החברות החברתיות שתתמודדנה בו. ישנה תמימות נפלאה באמונה של אישתון שאם החברה שלו תהיה שלא למטרות רווח, הרי שהיא תוכל להציג את ההצעה המוצלחת ביותר למדינה ולזכות במכרז — כאילו מעולם לא הציגה חברה מועמדות במכרז על סמך הערכת חסר קיצונית של העלות, ואז ניפחה את החשבון במאות אחוזים במהלך ביצוע הפרויקט. כאילו מכרזים לא נתפרים לעולם עבור חברות מסויימות. ואם הפוליטיקאים, בהגדרה, בכיס הקטן של בעלי ההון, הרי שהם ישתפו פעולה עם הרמאויות הללו, ויתנכלו לחברות החברתיות.

העניין הוא שבעוד שאני לגמרי מסכים עם הביקורת של אישתון על תנועת המחאה, לפיה "כל השמאל כולו מאוחד כרגע מאחורי הדגל של 'הון-שלטון' ובו זמנית, כל אסטרטגיות השמאל מתעלמות מהקשר הזה לחלוטין וחותרות לשינוי החברה דרך הכנסת – אותה הכנסת שרגע לפני כן הסבירו לכולם שמסורסת על ידי קשרי הון החזקים ממנה," הרי שהוא נוקט בקיצוניות השניה. כל האסטרטגיה שלו כולה מכוונת לצד ה"הון" של המשוואה, ומתעלמת מהשלטון, כאילו ניתן יהיה להשתלט על ההון מבלי לנטרל את שיתוף הפעולה של השלטון איתו.

אישתון מאמין כי "מחאה בצורת הפגנות שקטות, עצומות, דיון ושאר כלי הביטוי הדמוקרטים, היא לא כלי לשינוי. אני יודע שכולם אומרים את זה אבל זה פשוט לא נכון." הוא טוען שהבעיה היא שאימצנו את הפיקציה הדמוקרטית. אני טוען שההפך הוא הנכון: הבעיה היא שאימצנו את הפיקציה של חוסר האונים הדמוקרטי, והפקרנו את הפוליטיקה לבעלי ההון, שרק להם, כביכול, יש את היכולת לשלוט בה. אישתון, למעשה, מחזק את הפיקציה הזו לאורך כל הפוסט הזה. אבל היא שגויה, והיא שקרית. היא מבוססת על הנחת היסוד שאנשים הם מטומטמים, שהם זקוקים לרועה, למנהיג הנאור שידריך אותם – לא באמצעות שכנוע, אלא באמצעות נדנוד גזר מול אפם שיגרום להם ללכת כעיוורים בכיוון הנכון. אישתון, אם כן, כאחרון הבולשביקים, דוחה את הדמוקרטיה לאיזה עתיד לא ידוע, אחרי יצירת ה"אדם החדש", זה שאינו מזוהם על-ידי הסרטן הקפיטליסטי. לכן הוא דוחה את האפשרות להשתלט על המדינה באמצעים דמוקרטיים. הוא אינו מאמין שניתן יהיה לשכנע את הציבור לתמוך במדיניות חברתית אמיתית בבחירות, ולהביא אנשים בעלי מודעות ומחוייבות חברתית לעמדות השפעה בכנסת ובממשלה. במקום זאת, הוא דוגל בבניית מדינה חלופית מתחת לאפם של האזרחים, עד שיתעוררו ויגלו שמאוחר מדי, והמנהיגות ה"חברתית" כבר הלאימה באופן פרטי את המדינה כולה – עד לרמת המטבע. או אז יהיה אפשר להתחיל בפרויקט של יצירת האדם החדש באמצעות מערכת החינוך, שהיא, כאמור, המקום בו "נעשים שינויים של חשיבה, בהיקפים שמשנים תרבות שלמה."

אז הבה אגלה לכם את המיזנטרופיה שלי: אני לא סומך על אף אדם אחד בעמדת כח כה משמעותית. לא אם הוא פוליטיקאי ולא אם הוא בעל הון ולא אם הוא מנהיג חברתי בעל חזון. אף אחד. אני מעדיף להפקיד את גורלי בידי כלל הציבור, שידע לבחור מנהיגים שינהיגו מדיניות שגם אם לא תהיה לגמרי לרוחי, גם לעולם לא תהיה לגמרי מנוגדת לכל נימי נפשי, משום שקטן ככל שיהיה קולי במדינה הדמוקרטית, הוא עדיין שם, והוא עדיין נשמע, והוא עדיין משפיע. לכן אני גאה להקרא סוציאל-דמוקרט.

ואם אנחנו כבר בנושאי הון: מאז פרסום הרשומה האחרונה נתקבלה תרומה בקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לתורם ומאחל לו את התגשמות החלום הבורגני.

  1. כן, אני יודע שהשיר יותר דוגל בעמדה של אישתון מאשר בשלי. עדיין שיר מגניב. []
  2. וכאמור, אני אינני חושב שהן נכונות. []

מיסים, אמון וסולידריות

לאורי כץ1 יש בלוג מצויין ומאתגר. על שום מה מאתגר? משום שאורי הוא אחד מאותם אלו שבפוסטים קודמים כאן כונו "ניאו-ליברלים", אך בעוד שבדרך כלל נהוג להתייחס לאיזשהו "טיפוס אידאלי" של ניאו-ליברל וולגרי, אורי מציג וריאציה הרבה יותר מתוחכמת ומעודנת של אותה הגישה – ומכאן, כזו שהרבה יותר מעניין להתמודד איתה.2

אורי מאמין ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי." בכך הוא מאמץ את עקרון היסוד של הליברליזם הכלכלי, ומגדיר יעד שאליו צריך לשאוף. הניאו-ליברלים הוולגריים מסתפקים בכך ומתייחסים לכל דבר שחורג מהכלל הזה כפגיעה בלתי נסבלת. העידון של אורי מתבטא בכך שהוא מכיר בכך שהיעד הזה הוא אוטופיסטי (לפחות מנקודת המבט הליברלית), ולא ריאלי. ישנם דברים, מודה אורי, שאינם אפשריים פוליטית (וכשהוא אומר "פוליטית", הוא מתכוון "אנשים לא יאהבו את זה, ולכן הנציגים שלהם לא יאהבו את זה"). מכאן מתחיל ריקוד שמטרתו היא לצמצם עד כמה שניתן את השפעתה הרעה של הפוליטיקה על השוק, מבלי להוציא אותה לחלוטין מהמשחק.

בשלושה פוסטים מהעת האחרונה שלו אורי הצביע על שלושה גורמים חשובים במערכת הכלכלית-פוליטית של המדינה, ודן בהם באריכות. הבעיה, כפי שאני רואה אותה, היא שבשום שלב הוא לא מקשר בין השלושה. שלושת הגורמים הללו הם מיסים, אמון וסולידריות.

נתחיל מהרשומה הראשונה, שהיא האחרונה מבחינה כרונולוגית. אורי מצביע על כך שבפני ממשלה העומדת בפני חור בתקציב יש שלוש אופציות: לצמצם הוצאות, להגדיל מיסים, או להגדיל את החובות. את הגדלת החובות אורי פוסל על הסף כפתרון פופוליסטי שכל משמעותו היא דחיית הקץ והעברת תפוח האדמה הלוהט לראש הממשלה הבא. כפי שאראה בהמשך, לא בטוח שהנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו – שאי אפשר להגדיל את ההכנסות בטווח הזמן הבינוני באמצעות הגדלת החובות בטווח המיידי – מוצדקת.

מבין שתי האופציות האחרות, אורי קובע בצדק שהצד הליברלי מעדיף את הקיצוץ בהוצאות, בעוד שהצד הסוציאל-דמוקרטי מעדיף את אופציית הגדלת המיסים. יתרת הרשומה עוסקת, על כן, בדיון באפשרויות לשינוי במדיניות המס, מה (לדעת אורי) לא יעזור, מה כן יעזור, ולמה זה לא יספיק בכל מקרה והסוציאל-דמוקרטים טועים. בקצרה (ובצורה קצת פחות מעודנת מאורי): אי אפשר למסות רק את העשירים כי אין שם כל כך הרבה כסף (אהם), אי אפשר למסות חברות כי הן פשוט לא יבואו לכאן, ומעניים אין כל כך מה לקחת בין כה וכה — ועל כן, העלאת מס בהכרח תבוא על חשבון (טה טה טה טם!) מעמד הביניים. המסקנה אליה מגיע אורי היא שמכיוון שמעמד הביניים הוא שמוביל את המחאה, ומכיוון שהוא מי שיסבול הכי הרבה מהעלאת מיסים, הרי שהפתרון חייב להגיע בעיקרו מקיצוץ תקציבי, ובעיקר של תקציבים שמגיעים לקבוצות לחץ שאינן נושאות בנטל הכלכלי. או, במילים אחרות – חזרנו לסוגיית ההתכנות הפוליטית של קיצוץ בשירותים, ואורי דוחק בנו לתת רוח גבית לראש הממשלה לבצע את אותם קיצוצים שיצמצמו את הפגיעה במעמד הביניים, or else.

אציין רק בקצרה שמתמיהה ההצהרה של אורי לפיה אין להכנס לחובות משום שלא צפויה צמיחה בעתיד הנראה לעין, ובו בזמן הוא קובע שאין להעלות את מס החברות משום ש"מס החברות צריך להיות פונקציה של משוואת רווח פשוטה מאוד, בעלת שני צדדים. בצד הראשון מתלבטת מדינת ישראל עד כמה משתלם לה למשוך את חברת אינטל על מנת שזו תשקיע כאן ותעסיק עובדים ישראלים. בצד השני מתלבטת אינטל עד כמה משתלם לה להקים מפעל במדינת ישראל, לנוכח איכות כוח העבודה בארץ, איכות התשתיות (למשל הנמלים המפגרים שלנו), הסיכון שבמלחמות, מרחקים והפרשי שעות מאירופה וארצות הברית, וכו'". כלומר, לדידו של אורי ישראל צריכה להתחרות בהודו ובסין במחיר המוצר שאנחנו מציעים, במקום לנסות להתחרות באירופה באיכותו של המוצר. כדי להתחרות מול אירופה צריך להשקיע בתשתיות ובהון האנושי של ישראל – וזוהי השקעה שתחזיר את עצמה עשרות מונים לאורך השנים. הגדלת החובות, אם כן, יכולה גם יכולה להיות ראויה, ובתנאי שהכספים המגוייסים באופן זה מושקעים בשום שכל.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השניה. אמון. זהו ללא ספק הפוסט החביב עלי מבין השלושה. אני מוכן לחתום כמעט על כל מילה בו. אורי מזכיר לנו ברשומה זו שכל המערכת הכלכלית היא, במובן מסוים, פיקציה. לכסף אין ערך פרט לערך שאנחנו מייחסים לו כמוסכמה חברתית. גם המדינה אינה "קיימת" במובן פיזי כלשהו. היא קיימת רק במובן זה שאנחנו כולנו מסכימים שהיא קיימת, ומייחסים לגיטימיות לפעולותיה. רובנו, בסופו של דבר, לא צריכים שוטר שיעמוד לנו על הראש כדי לשמור על החוק. אנחנו שומרים על החוק מכיוון שאנחנו מכירים בלגיטימיות שלו, ובהוגנות הבסיסית שלו (למשל, אנחנו מאמינים שהוא יאכף באופן שווה על כולם). ברגע שהאמון הזה נשבר, הכל מתחיל להתפרק. המדינה מאבדת את הלגיטימציה שלה, הכסף מאבד את הערך שלו — אנרכיה.

אורי לוקח את הרשומה בהמשך לסוגיית השקיפות וחשיבותה בהשגת אמון הציבור למהלכים של המדינה. אני מסכים לגמרי עם הדברים הללו, אבל כעת אני מעדיף להשאר בחלקה הראשון של הרשומה. אורי טוען שהמחאה החברתית "לא נולדה מתוך משבר של קפיטליזם-יתר או סוציאליזם-יתר, אלא מתוך משבר של אמון", ובהמשך הוא מפרט: "האזרחים ממילא אינם מאמינים שהממשלה יכולה לספק להם את מה שהם מבקשים, תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". אני מסכים בהתלהבות עם הטענה של אורי שאחד המקורות לבלבול של המפגינים באשר לפתרון הנכון לבעיה הוא חוסר אמון משווע. מצד אחד, המחאה הסוציאל-דמוקרטית מצביעה לכיוון של העלאת מיסים, ולא קיצוץ בשירותים (כפי שצויין בפוסט על מיסים, זו ההעדפה העקרונית של הסוציאל-דמוקרטיה). מצד שני, חוסר האמון בממשלה גורם לאנשים שלא להאמין שהמיסים שלהם ינוצלו בצורה יעילה, ולמעשה – גם שהמיסים שהם משלמים כבר עכשיו מנוצלים באופן מחפיר לטובת מטרות לא ראויות שונות וריפוד שכבות שומן במגוון מרכזי כוח.

הבעיה שלי היא עם החלק של "תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". כי המצב שאורי מתאר לגבי המוחים הסוציאל-דמוקרטים הוא כזה של דיסוננס קוגניטיבי: האידאולוגיה שלהם אומרת סוציאל-דמוקרטיה, אבל האמון שלהם אומר ליברליזם כלכלי. שהרי, כפי שכבר ציינתי לעיל, מה שמאפיין יותר מכל את הליברליזם הכלכלי היא האמונה ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". במילים אחרות, במצב של חוסר אמון, כולנו ניאו-ליברלים. כלומר, כאשר אורי מבקש לשכנע אותנו שהתפיסה הכלכלית שלו היא הנכונה, הוא מנסה לערער את האמון שלנו במדינה, או למצער, לתת בסיס אידאולוגי לחוסר האמון שכבר יש לנו במדינה.

אין ספק שאורי צודק שחוסר אמון יכול לצמוח גם במערכת סוציאליסטית. אבל במערכת קפיטליסטית חוסר האמון במדינה הוא חלק מרכזי בשיטה עצמה. אם במדינת הרווחה חוסר האמון נובע מפרקטיקה בעייתית (ומכאן שניתן להחזיר את האמון באמצעות תיקון הפרקטיקה), במדינה הקפיטליסטית חוסר האמון נובע גם נובע מהשיטה הכלכלית עצמה, שכן הוא הבסיס לה. אין שום הגיון למנוע מהמדינה מעורבות בכלכלה אלא אם אנחנו מניחים כהנחת יסוד ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". אם המדינה הקפיטליסטית תגרום לנו לתת במדינה אמון, היא תחדול להיות קפיטליסטית משום שמיד נצפה ממנה לעשות את כל הדברים שאנחנו מאמינים שהיא יכולה לעשות.

ומכאן שמטרתו של מנהיג ניאו-ליברל במדינה שעוד יש בה משקעים משמעותיים של מדיניות רווחה, כמו במקרה של ישראל, היא בדיוק החרבת האמון במדינה. וראו זה פלא – זה בדיוק מה שקרה.3

אבל חייב להצטרף גורם נוסף למהומה. הליברליזם הכלכלי לא היה מוצא לעצמו אחיזה מלכתחילה בציבוריות הישראלית, אילולא תהליך חברתי עמוק הרבה יותר שהתרחש עם השנים. אני, כמובן, לא מחדש לאף אחד שום דבר כאן, וגם אנשי המחאה הצביעו על הגרעון האדיר הזה בציבוריות הישראלית: לחברה הישראלית אבדה הסולידריות. אני יודע, אני יודע, מעולם לא הייתה באמת סולידריות בחברה הישראלית. הייתה אליטה שדאגה לעצמה. מה שאנחנו ה"אחוס"לים" חווים כ"אובדן הסולידריות" אינו אלא אובדן הפריבילגיות שלנו ועלייתן של קבוצות אחרות בעלות פריבילגיות מהפריפריה. ובכל זאת, אותה קבוצה שבגדול מכנים אותה לעיתים "מעמד הביניים" התפוררה גם מבפנים.

בפוסט השלישי שלו סוקר אורי את ספרו של מייקל לואיס, "בומרנג", וכך הוא כותב על מצבה של יוון:

הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים.

נשמע מוכר? וגם מקליפורניה הוא לא חוסך את שבטו:

והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר.

אובדנה של הסולידריות גרם לנו לתפוס את תקציב המדינה לא כדבר מה שצריך לשרת את הכלל, אלא כעוגה שכל אחד מנסה לנגוס ממנה כמה שיותר. המפלגות השונות מנסות למשוך כל אחת לכיוונה, כדי לשרת את הציבור שלה בפוליטיקה שהיא לא חברתית כמו שהיא קליינטליסטית, והתוצאה היא אותו חוסר יעילות משווע של המדינה שנופלת באמצע. אל תוך הבלאגן הזה נכנסים הליברלים הכלכליים, שמשכנעים את הציבור שמה שהם רואים זה מה שיש. שאי אפשר יותר טוב. שאם עוד נשאר להם אמון במדינה, כדאי שיחסלו אותו מיד לפני שהמדינה תחסל אותם. ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". ואז הם מקצצים את השירותים לאזרח, ומורידים את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות, ואת השירותים שלא הצליחו לקצץ כי הם דרושים להם למטרות פוליטיות, הם מממנים באמצעות העלאת המיסים על שכבות הביניים והשכבות הנמוכות.

את מעגל הקסמים הזה של דרדור האמון במדינה וכתוצאה מכך הצדקת התדרדרות האמון, כמו כל מעגל קסמים, קשה מאוד לשבור. המפתח נמצא בנקודת ההתחלה של התהליך. בסולידריות החברתית. דפני ליף ואחרים ממנהיגי המחאה החברתית זיהו, באופן אינטואיטיבי, את נקודת השבר הזו, ופעלו ופועלים כדי לאחות אותה, כדי ליצור יש מאין סולידריות חברתית בישראל. זה לא תהליך קל, מה גם שחותרות תחתיו בכל עת קבוצות שבין אם בתמימות ובין אם בזדון מחזקות את הפילוגים בחברה הישראלית – בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים, בין מזרחיים לאשכנזים לרוסים לאתיופים.

זהו האתגר שעומד לפתחה של המחאה החברתית. זוהי נקודת הארכימדס סביבה נעה כל המערכת. וזוהי הסיבה שאורי כץ, בסופו של דבר, טועה.

סוג של אפרופו: מה שהתחיל כסטטוס מעוצבן קלות שלי בפייסבוק הולך ומקבל צורה של פרויקט אמיתי ורציני. "פרויקט וולטיר" מבקש להחזיר את השיח הפוליטי בישראל לקווים של כבוד הדדי, הכרה הדדית בחופש הדיבור ובזכות הביטוי של כל אדם, ונכונות להתבטא באופן שאינו מוציא מן הדיון את מי שנמצא מעברו השני של המתרס. במילים אחרות, הפרויקט מגייס אנשים שיצהירו שהם אמנם לא מסכימים עם היריבים האידאולוגיים שלהם, אבל הם ילחמו בחירוף נפש למען זכותם של אותם יריבים להביע את דעתם.

מספר אנשים כבר הצטרפו לפרויקט, ועידו קינן אפילו פרסם ראיון קצר איתי עליו. אם אתם מעוניינים להצטרף ולסייע, אתם מוזמנים לקבוצת הפייסבוק של הפרויקט, להעלות רעיונות להשגת מטרותיו ולנדב את כישוריכם וכשרונותיכם לקידום המטרה.

ולבסוף: תודה לתורם שרכש עבורי את הספר שעמד בראש רשימת התרומות שלי. אם גם אתם חשים צורך בלתי נשלט להביע את הערכתם אלי באמצעים כלכליים, אתם מוזמנים לתרום לקרן מלגת המחיה שלי, ואם בכלל שורה עליכם רוח נדיבה, אתם יכולים לרכוש עבורי את הספר הבא – Great Transformations: Economic Ideas and Institutional Change in the Twentieth Century , מאת מארק בליית' – מרשימת המשאלות שלי באמזון.

  1. הנה אני, שמלונן תמיד על אנשים שמעוותים את שם המשפחה שלי, טעיתי באיות שם משפחה בן שתי אותיות. בוז לי. []
  2. אין זאת אומרת שאין צורך להתמודד עם הגישה ה"טהורה" יותר, שגם היא מתקיימת, אלא שיותר קשה להתמודד עם הגישה המעודנת יותר, שלוקחת בחשבון חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על הניאו-ליברליזם. []
  3. אם הייתי נוטה לתאוריות קונספירציה הייתי אפילו אומר שהזגזוגים הבלתי פוסקים של נתניהו בנושאים כלכליים בעת האחרונה נועדו להמשיך ולערער את מעט האמון שעוד היה למישהו במדינה. אבל אני לא – אני נוטה יותר לחשוב שזה פשוט אופיו של ראש הממשלה הלחיץ ביותר בתולדות ישראל. אבל אתם יודעים מה? לכו תדעו…

    כמו כן, גילוי נאות: אני עובד באגודה לזכויות האזרח, שפרסמה את המחקר שבקישור שלעיל. []

דמוקרטיה זה לא השחור החדש

טל שניידר, עיתונאית ובעלת הפלוג המצויין, כתבה פוסט על חביבת הקהילה ההומו-לסבית והטרולית הפוליטית הראשית של ישראל, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. מוסר ההשכל של הפוסט הוא כדלקמן:

הבעיה כמובן אינה במיכאלי עצמה, אלא במפלגה שמאפשרת לאדם אחד להחזיק בידיו את הסמכות לבחור את הנציגים. בתוך ישראל ביתנו, זה משליך על כל חברי המפלגה. סגן שר החוץ דני איילון, שר בטחון הפנים יצחק אהרונוביץ', ח"כ משה מוץ- מטלון, ח"כ אורלי לוי-אבקסיס – ירצו בסוף הקדנציה להציג עשייה ציבורית, אחריות, רצינות? ובכן, התנהגותה של מיכאלי משליכה על כולם…

את הבעיה הזו ניתן לנטרל באמצעות בחירת מועמדים על ידי ציבור רחב (פריימריז).

יש היום בשוק הדעות הישראלי מספר רב של ארגונים המטיפים לשינוי שיטת ממשל: ישראלים להצלת הדמוקרטיהיש סיכויעורוהמחנה המשותף. אף אחד מהם לא מציע שינוי חוק המפלגות כך שההחלטה על מינוי נציגים לכנסת לא תרוכז בידיו של אדם אחד. דרך ההתמודות היחידה כיום עם המצב, היא פשוט לא להצביע למפלגות-שלטון-האדם-האחד. לא להצביע ליש עתיד, לא להצביע לישראל ביתנו, לא להצביע לש"ס וגם לא לעצמאות (במידה וברק יהיה זה שירכיב את הרשימה) וכולי.

הרעיון הזה, לשנות את חוק המפלגות כך שמפלגות תחוייבנה לקיים פריימריס (או, למצער, לתת תמריצים שליליים או חיוביים למפלגות כדי שתקיימנה פריימריס — הצעה אחת ששמעתי, למשל, הייתה להוסיף את הכיתוב "מפלגה לא דמוקרטית" על פתקי ההצבעה בבחירות לכנסת של מפלגות שלא תערוכנה פריימריס) עולה שוב ושוב בכל מיני פורומים שאני מעורב בהם. הוא עלה גם, למשל, בועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה.

יש שתי סיבות בגינן אני מתנגד לרעיון הזה. הראשונה היא שהוא קצת פרדוקסלי. הרעיון של לעוות את תוצאות הבחירות (או לפחות לנסות לשנות אותן) כביכול כדי לקדם את הדמוקרטיה טומן בחובו סתירה עצמית לא קטנה.

אבל הסיבה השניה היא המהותית יותר, ובניגוד לסיבה הראשונה, היא פוסלת לא רק את הפתרון הראשון שמציעה שניידר, אלא גם את השני, ובכלל את כל הטענה שהחוסר בפריימריס הוא בעיה. מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני לא אוהב את רעיון הפריימריס, ושלדעתי (ולדעת גדולים ממני) יש בו חסרונות משמעותיים. אבל מה שכתבתי בעבר נגע לבעיות הפרקטיות של השיטה. היום אני רוצה לטעון שיש משהו בסיסי, תיאורטי, שלקוי ברעיון הפריימריס.

דמוקרטיה היא שיטת שלטון המבוססת על הרעיון ששליט צריך לזכות ללגיטימציה מתמשכת מצד הנשלטים שלו. היא נולדה מתוך המחשבה ששליט שאינו אחראי כלפי ציבור הנשלטים עלול בסבירות גבוהה לפעול בצורה שלא תשרת את אותו הציבור. לכן גובשה שיטת הבחירות שמאפשרת החלפת השליט אחת לזמן מה, ולא רק זאת אלא החלפתו על סמך שיקול הדעת של הנשלטים ולא על סמך נוסחת ירושה כזו או אחרת, או החלטה של אליטה אוליגרכית מצומצמת. כלומר, השיטה הדמוקרטית נתפסת כטובה לא משום שהיא מגלמת ערך נעלה כלשהו, אלא משום שהיא מכילה בתוכה מנגנונים פרקטיים שנמצאו כיעילים ביותר לצמצם את הסכנות מעריצות, מחד, מבלי לוותר על יותר מדי מהיתרונות של שלטון מרכזי חזק, מאידך. וזהו.

השיטה הזו שודכה עד מהרה גם לסדרה של ערכים ליברליים כגון זכויות אדם ואזרח וחירות, שגם נחשבים כבעלי ערך נורמטיבי חיובי בפני עצמם – כלומר, הם "ערכים" בפני עצמם – וגם הם משתלבים בצורה מיטבית עם השיטה הדמוקרטית, שיתרונותיה רק מרוויחים מאימוצם על-ידי החברה ועל-ידי המדינה.1 כשאנחנו חושבים על דמוקרטיה כערך, אנחנו מתכוונים לא לפרוצדורה של מינוי השליטים וקבלת ההחלטות באמצעות הצבעה והכרעת הרוב, אלא על הדמוקרטיה הליברלית כמכלול.

אך בעוד שהערכים הליברליים, מעצם היותם ערכים, אמורים להיות נכונים וטובים בכל מצב, הרי שהדמוקרטיה הפרוצדורלית מעולם לא הייתה מיועדת לכל סיטואציה חברתית. דמוקרטיה לא הולכת עם כל דבר. כדי להבין את הסיטואציות בהן אנו נדרשים לפרוצדורה הדמוקרטית אנחנו צריכים, שוב, ללכת לאלברט הירשמן. הירשמן, בספרו Exit, Voice, and Loyalty, תיאר שתי סיטואציות טיפוסיות שאנשים צריכים להתמודד איתן בחיי היום-יום שלהם. הסיטואציה הראשונה היא זו שבה האדם צריך להחליט האם לצרוך מוצר כלשהו. בסיטואציה הזו, לאדם יש אפשרות לבחור בין המוצר הספציפי, מוצר מתחרה כלשהו, או ויתור מוחלט על צריכת המוצר. למשל, אני יכול להחליט לנסוע מרחובות לתל-אביב ברכבת, באוטובוס, או לא לנסוע בכלל ולוותר על מה שהיה לי לעשות בתל-אביב. כל אפשרות, כמובן, מכילה יתרונות וחסרונות משלה, אבל זו בחירה שאני יכול לעשות. ההחלטה לעבור למוצר מתחרה או לוותר על צריכת המוצר כליל נקראת "יציאה" (exit).

הסיטואציה השניה היא זו שבה יש מוצר כלשהו שאני חייב לצרוך אותו, ואין מתחרים למוצר הזה. למשל, אם המעסיק שלי הפר חוזה איתי, אין לי ברירה אלא לפנות לבית המשפט לענייני עבודה. המשמעות של ויתור על צריכת המוצר, בהקשר הזה, משמעה ויתור על מערכת המשפט הישראלית – בחירה שלא ממש נתונה לי. מערכת המשפט תופסת לגבי בין אם ארצה ובין אם לא ארצה. הדרך היחידה שלי "לצאת" ממערכת המשפט הישראלית היא להגר לחו"ל – כלומר, יש חסמים משמעותיים על יציאה. בסיטואציה כזו, עומדות לי שתי אופציות: "הבעה" (voice) או "נאמנות" (loyalty). הבעה משמעה ניסיון להשפיע על התפקוד של המערכת באמצעות תלונות, פניות, דיבור, פרסום וכיו"ב. פוליטיקה, בקיצור. נאמנות, לעומת זאת, משמעה פשוט כניעה וקבלת המוצר כפי שהוא.

הכלי הכי קל עבור הצרכן הוא היציאה. זהו הכלי היחיד שבו לצרכן יש שליטה מלאה על התוחלת של הבחירה שלו: הוא יכול לשקול בעצמו מה היתרונות ומה החסרונות של כל אפשרות, ולבחור באפשרות הכי טובה עבורו. ההנחה המובלעת כאן היא של קיומו של שוק חופשי משוכלל: אם ניתן יהיה לספק את אותו שירות במחיר טוב יותר, יגיע בסופו של דבר מי שירצה להנות מנתח השוק הזה ויציע את המוצר במחיר תחרותי, ולכן לפחות בטווח הארוך, שווקים שבהם מתקיים כלי היציאה הם היעילים ביותר.

כלי ההבעה, לעומת זאת, הוא כלי מאוד לקוי: הוא דורש השקעה משמעותית מהצרכן, אבל קשה עד בלתי אפשרי להעריך את התועלת שתניב ההשקעה הזו בסופו של דבר, משום שהיא אינה תלויה בצרכן אלא בספק, מחד, ובצרכנים אחרים מאידך. הירשמן טוען שישנם ארגונים שאינם רגישים ליציאה – למשל ארגונים ממשלתיים שאינם מוכווני רווח – ולכן הם לא יגיבו נכון לכלי הזה, אבל מצד שני לא יהיה אינטרס לצרכנים להשתמש בכלי של הבעה משום שתהיינה להם חלופות סבירות למוצר. הדוגמא הקלאסית היא מערכת רכבות ציבורית, שהציבור מביע את חוסר האמון שלו בה ברגליים, ועובר לחלופות כמו אוטובוסים או כלי רכב פרטיים. הרכבת אינה רגישה ל"יציאה" הזו, ולכן במקום שקברניטיה יקבלו את המסר וישפרו את השירות, השירות ממשיך להתדרדר עד לקריסת מערכות טוטאלית.

מן העבר השני, מצב של מונופול פרטי הוא מצב שבו לצרכן אין אפשרות ריאלית ליציאה, מצד אחד, אבל הספק אינו רגיש כלל להבעה – כל עוד השורה התחתונה ממשיכה לעלות, המונופול מרוצה. התוצאה היא מחירים שממשיכים להאמיר בעוד שהצרכנים משוועים להוושע, אך מבעיהם נופלים על אוזניים ערלות.

כלומר, קיימות רק שתי סיטואציות שבהן גם הצרכן יבחר בהבעה, וגם הספק יהיה רגיש לכלי הזה: כאשר קיים איום פנימי באלימות, וכשקיים איום קיומי חיצוני באלימות. כאשר להחלפת הספק יש עלויות לא ריאליות, מצד אחד, ומצד שני המוצר כל כך חשוב שאם הוא לא יסופק באיכות מספקת, הדבר יצדיק שימוש באלימות. וכאן נכנסת הדמוקרטיה: כאשר צרכים יסודיים של בני אדם ושל החברה אינם מסופקים, החברה תתפרק וחבריה ינקטו באלימות כדי להבטיח לעצמם את הצרכים הבסיסיים שלהם. מכיוון שהצרכים הללו הם מונופולים טבעיים (לא יכולות להיות שתי משטרות מקבילות, או שתי מערכות משפט מקבילות וחופפות), הרי של"צרכנים" יש ארבע חלופות בלבד: להגר, לקבל הכל בהכנעה, להביע מחאה, או להשתמש באלימות. משטרים אוטוריטריים מתנדנדים כל הזמן בין שני הקצוות של "כניעה" ו"אלימות".2 דמוקרטיה פותרת את הבעיה הזו על-ידי יצירת מנגנון שרגיש באופן מובנה להבעה.

לחלופין, כאשר קיים איום קיומי חיצוני באלימות, החברה תסבול מרגישות-יתר ליציאה. במילים אחרות: אם אנשים יעזבו אותה, היא תחלש במידה כזו שהיא תפסיק להתקיים. זו הייתה הסיטואציה, למשל, בימי הישוב לפני קום המדינה. גם כאן, האפשרויות הן או כפיית נאמנות באמצעות אלימות, או שימוש בדמוקרטיה ככלי שיצמצם למינימום נטישה של חברים בקהילה. מכאן גם הפתיחות הניכרת של התנועה הציונית לזרמים שונים שכיום נחשבים מוקצים מחמת המיאוס, כמו הדו-לאומיים. האינטרס העליון של הישוב היה שימור האחדות של הישוב העברי. הרוב לא היה יכול לכפות את דעתו על המיעוט, כי המיעוט היה יכול פשוט לנטוש את התנועה בכל עת. אבל נטישת התנועה על-ידי המיעוט הייתה גורמת להחרבת מאמציו של הרוב גם כן, ומכאן שהוא נאלץ בלית ברירה להיות קשוב גם לרצון המיעוט.

ומכאן אנחנו חוזרים למפלגות. המפלגות פועלות בתוך שדה פוליטי שאפשר להתייחס אליו כשוק משוכלל. החסמים על כניסת מפלגות חדשות בשיטה היחסית בישראל הם נמוכים (להבדיל, כמובן, משיטות רובניות כמו בבריטניה וארה"ב). כלומר, האזרח שאינו מרוצה מהחלטותיה של מפלגה מסויימת, בין אם לאורך הקדנציה ובין אם בהרכבת הרשימה לקראת הבחירות, יכול לעבור למפלגה סמוכה. כמובן שכל מפלגה רוצה להגדיל את נתח השוק שלה בבחירות, ולכן היא תהיה קשובה לציבור הבוחרים שלה ותנסה להתאים את עצמה אליו, אבל המפלגה חייבת לשקלל מספר גדול של גורמים שאינו בהכרח נהיר או רלוונטי עבור המצביע הבודד, והיא בהחלט עשויה להסכים לוותר על מצביע מסוים כדי להרוויח שני מצביעים אחרים.

כלומר, יציאה היא הכלי הכי זמין עבור האזרח הממוצע. מה קורה כאשר זורקים דמוקרטיה לתוך הקלחת הזו? הופכים את המפלגות לרגישות מאוד להבעה, והרבה פחות רגישות ליציאה. אבל מכיוון שרוב האזרחים יעדיפו יציאה (או, אם אין להם לאן לצאת, נאמנות), המשמעות היא רגישות גבוהה לקבוצה בלתי מייצגת בעליל. למעשה, המצב בישראל, שמאפשר התפקדות למפלגה אחת והצבעה למפלגה אחרת, מאפשר לאזרחים לעשות גם וגם – גם יציאה וגם הבעה, באותו המחיר בדיוק.

ומכאן אנחנו מתחברים חזרה לביקורת הפרקטית שלי. דמוקרטיה פרוצדורלית פנימית הופכת את המפלגות לרגישות מדי לתת-קבוצה של הציבור שאינו משקף את ציבור הבוחרים האמיתי של המפלגה, וגם לא את האינטרסים של המפלגה כגוף שמטרתו למקסם קולות. התוספת שמתקבלת מהניתוח התיאורטי היא חוסר הסבירות הקיצוני של השגת הפתרון האופטימלי: שיותר אנשים יתפקדו. אנשים לא יתפקדו, כפי שאמרתי בעבר, כל עוד התועלת היחידה שתצמח להם מזה היא קבלת האפשרות להבעה. כי זה פשוט לא שווה את המאמץ.

אין זאת אומרת שמפלגות יכולות לוותר על שלל הערכים הליברלים שאנחנו קושרים בדרך-כלל ברעיון הדמוקרטי. שקיפות, חירות וזכויות עדיין צריכים להיות מגולמים בכל פעולותיה של המפלגה. אך מבחינה פרוצדורלית, הסיטואציה של מפלגה דומה יותר לסיטואציה של חברה פרטית בשוק, וההחלטות בה צריכות להתקבל על-ידי חבר המנהלים ובעלי האינטרסים בה, ולא על-ידי ציבור הצרכנים שיביע את העדפותיו. הציבור יכול וצריך, כמובן, לנסות לתקשר עם המפלגה ולשכנע אותה להחליט כך ולא אחרת, אבל ההחלטה כיצד לנהוג חייבת להשאר בידי הנהגת המפלגה שתפעיל את שיקוליה שלה. את מידת הסכמתו עם ההחלטות הללו יביע הציבור ביום הבחירות.

פוסט זה גם משמש הדגמה נאה של זה:

  1. רוברט דאהל כתב רבות על הנושא, ואף טבע את המונח "פוליארכיה" כדי לתאר את הדמוקרטיה הליברלית הריאלית, להבדיל מהאידאל הדמוקרטי הבלתי מושג, מחד, והדמוקרטיה האלקטורלית גרידא מאידך. ראו ספריו After the Revolution ו-Polyarchy. בעברית יצא זה מכבר ספרו "על הדמוקרטיה", הנגיש יותר לקורא הכללי. []
  2. כמובן, שליטים אוטוריטריים טובים יכולים להקשיב לרחשי ליבם של בני העם, אבל אין שום דבר מובנה בתוך השיטה האוטוריטרית שיבטיח הקשבה שכזו. []

דואופסון

תרומתי הצנועה לפולמוס צומטסקי.

כידוע ברבים, אני קרציה. לכן מפריע לי כשהדיון סביב הבעיתיות של שליטתם הבלתי מעורערת של הצמד צומטסקי בשוק הספרים משתמש במילים הלא נכונות כדי לתאר את התפלץ. צומטסקי הם דואופול, זה נכון, אבל זו לא הבעיה איתם. הבעיה עם דואופול, בדומה למונופול או אוליגופול, היא שהוא קובע את המחיר בשוק כפי רצונו, והתוצאה היא מחירים גבוהים באופן משמעותי ממחיר השוק האמיתי שלהם במצב של תחרות חופשית משוכללת. זו, כמובן, אינה הבעיה שהמתווכחים מתארים במקרה של צומטסקי. הבעיה היא הפוכה: המחירים בהם נמכרים ספרים נמוכים מדי. מכיוון שכך עולה התהיה: נו, אז מה הבעיה? הבו לנו עוד מונופולים עם מחירים נמוכים מדי!

הבעיה האמיתית עם צומטסקי היא שהם דואופסון (duopsony): שוק שבו יש רק שני קונים גדולים. בשוק כזה (כמו באחיו המונופסון והאוליגופסון), הבעיה היא לא בצד של הלקוחות, אלא בצד של המוכרים: באין שוק של קונים, לקונים הגדולים יש כוח בלתי פרופורציונלי לכפות את הרצונות שלהם על המוכרים, ולהוריד את המחיר. המונופסון המוכר ביותר בעולם הוא וול-מארט, שמפעלים שלמים בסין מייצרים אך ורק עבורו. מכיוון שהוא היחיד שקונה את הזבל שהם מייצרים, הם חייבים למכור אותו לוול-מארט במחיר רצפה, מה שמאפשר לוול-מארט לעשות רווחים נאים בו בזמן שהוא מצטייר כרשת הזולה ביותר.

אם בשוק משוכלל הקמעונאים יורידו מחירים בעיקר על חשבונם, בשוק דואופסוני כמו שוק הספרים הישראלי, הורדת המחיר של הספרים היא בעיקר על חשבון הוצאות הספרים (ובעקיפין – על חשבון הסופרים). רשתות הספרים עצמם, כפי שהסביר שחר, ממשיכות להרוויח יפה. התוצאה היא שחיקה מתמשכת של צד המוכרים, עד שהם יתייאשו סופית ופשוט יעברו לעסוק במשהו אחר, כי זה כבר לא כדאי להם להמשיך. זה לא איום, זו פשוט מציאות פשוטה. זה לא שאנשים יפסיקו לכתוב – מעטים הסופרים שכותבים כדי לעשות את המכה – אבל הם יתחילו להפיץ את הספרים שלהם בחינם. שזה אחלה מצד אחד, אבל זה אומר שאנחנו נפסיד את כל המערך של לקטורים ועורכים שעוזרים לנו לברור את הבר מהתבן ולהפוך אותו למשהו אכיל.

העניין הוא כזה: כל חנויות הספרים מוכרות את אותו המוצר בדיוק, בסופו של דבר. אין הבדל בין ספר שנקנה בצומת ספרים לספר שנרכש בחנות הספרים השכונתית. אותו עיצוב, אותה איכות, אותו תוכן. בניגוד לחנויות בגדים, למשל, חנות ספרים לא יכולה להתהדר בכך שאצלה יש ספרים יותר טובים מאשר אצל המתחרים. חנויות ספרים יכולות להתחרות באמצעות שלושה מאפיינים בדיוק: מגוון, מחיר, ויחס אישי. בשני הראשונים יש יתרון לגודל (economies of scale), ואילו השלישי הוא גורם חמקמק ולא מדיד, והגרוע מכל: הוא לא מספיק כדי לגרום לאנשים לקנות בחנות שלך. כלומר, לא כאשר השיקול היחיד שלהם הוא שיקול כלכלי מיידי. שהרי אני יכול לבוא לחנות ספרים שכונתית, לשוחח עם המוכר/ת, לשמוע המלצות ולהנות מארועי תרבות שהם מציעים, ואז ללכת לחנות ספרים אחרת ולקנות את כל הספרים שבחרתי במבצע. כך, לכאורה, אמור לפעול קונה הספרים ה"רציונלי". במצב כזה, לחנויות הספרים הקטנות אין סיכוי, ואילו יצרני הספרים – המו"לים – נותרים עם דואופסון.

הקריאה לקונים, לפיכך, להעדיף את חנויות הספרים הקטנות היא קריאה להכיר בערך הכספי של השירות המיוחד שנותנת חנות הספרים הקטנה, ואגב כך לפרוץ את הדואופסון ולאפשר למו"לים שלא להכנע לתכתיביו. זו קריאה ל-fair trade בספרים, אם תרצו – גם אם אפשר להשיג את הספרים בזול יותר, אנחנו כקונים מתבקשים להכיר בחוסר ההגינות הבסיסי של המחיר הזול שנגרם בשל כשל שוק, ולהסכים לשלם מחיר גבוה יותר (גם שוק הקפה נתון להשפעתו של אוליגופסונים מקומיים, ומכאן חשיבותו של קמפיין הפייר טרייד בתחום הזה).

כאן גם חשיבותה של התערבותו של המחוקק. התבססות רק על רצונו הטוב של הצרכן כדי להפיל את הדואופסון, כנראה, היא אסטרטגיה שדינה להכשל. על המדינה להגן על יצרני הספרים מפני כשל השוק שנוצר, ולאפשר להם להתנגד לדרישותיהם מבלי שהדבר יביא לקריסתם הכלכלית בשל פעולות תגמול של הקמעונאים הגדולים. אני לא לגמרי בטוח שהחקיקה המוצעת היא אכן הפתרון הטוב ביותר, ויתכן שתתכנה גם חלופות אחרות שאינן באמצעות חקיקה. אבל כל פתרון שכזה חייב לקחת בחשבון את ה"נזק הפסיכולוגי" שכבר נגרם כתוצאה מכך שהציבור התרגל לרכוש ספרים ב-25 שקלים החתיכה. לצפות מהשוק להעלות את המחיר בחזרה בכוחות עצמו, כנראה, זו תקוות שווא.

אני במקום אחר

אבנר קשתן, הבעל אקלקטיקה אהובתי, פתח בלוג חדש בשם "שקרים יפים" שבו הוא מרכז את הקיטורים שלו על אינפוגרפיקות קלוקלות בתקשורת. אני תרמתי פוסט שלא עוסק באינפוגרפיקות, אלא בתהליך איסוף המידע שמקדים אותן – במקרה הזה, סקר מעאפן במיוחד. קריאה מהנה: "למה לא הפסקת להכות את אשתך?"

ואם אנחנו כבר בפוסט מנהלי, רציתי להודות על שתי התרומות שנכנסו לאחרונה למלגת המחיה שלי, וכן לשני התורמים (האחרים, אני מניח) שעקבו אחרי הקישור שלי ותרמו לסיוע למחאת המאהלים. אנשים טובים זה תמיד כיף.

האם כל מקרי האונס בנורווגיה בוצעו על-ידי מוסלמים?

רציתי לתת לפוסט הזה את הכותרת "האוטופיה הנורווגית", אבל מטעמי SEO שיוסברו להלן, העדפתי לבחור כותרת אינפורמטיבית יותר. אז תדמיינו שקוראים לו "האוטופיה הנורווגית".

בדיון באייל הקורא הפנה אפופידס לרשומה בבלוג של יהודה בלו, רשימות מן התיבה הלבנה, תחת הכותרת המבטיחה "המוסלמים ממשיכים לאנוס בתולות נורבגיות ללא הפוגה". בפוסט מספר בלו על דו"ח של משטרת נורווגיה, שלטענתו קובע כי כל מקרי האונס של נערות נורווגיות אתנית בנורווגיה בחמש השנים האחרונות בוצעו על-ידי מוסלמים (תחת מילת הקוד "לא-מערביים" – כאן בלו מתעלם מהעובדה שהקבוצה הזו כוללת גם אפריקאים ואסיאתים, כמובן). בדיון באייל נטען שהפוסט טוען שכל מקרי האונס בנורווגיה בוצעו על-ידי מוסלמים, אך זו טעות בקריאה – בלו מייחס את הנתון רק לנערות מתחת לגיל 16.

בלו נתן קישור לדו"ח אחד, שעוסק אך ורק באוסלו. הדו"ח, כמובן, כתוב בנורווגית. למזלי, יש לי ידידה נורווגית ושאלתי אותה מה נאמר בדו"ח בסוגיה. כפי שהיא הסבירה לי, הדו"ח מצביע על כך שבשנת 2010 כל מקרי ה"אונס בתקיפה" (כלומר, אונס על-ידי זר – לא כולל "אונס דייט", אונס של קבוצות סיכון כמו זונות, אונס במשפחה וכן הלאה) באוסלו אכן בוצעו על-ידי לא-מערביים, אלא שמדובר בשישה מקרי אונס שבוצעו על ידי חמישה פרטים, בעוד שבסוגי האונס האחרים נורווגים, כמו גם לבנים אחרים, מהווים את רוב האנסים.1

בלו, שכמובן עומד מאחורי דבריו, אינו מאפשר תגובות בבלוג שלו. לכן נאלצתי לפנות אליו דרך טופס יצירת הקשר בבלוג שלו, והוא הגיב לדברי והדגיש שהוא דיבר על כלל מקרי האונס במדינה, אבל רק של נערות ממוצא נורווגי, ושכולם בוצעו על-ידי לא-מערביים. כשביקשתי ממנו להפנות אותי לעמוד בדו"ח שמציג את הנתון הזה, בלו טען שהוא אינו מוכן לדבר עם מי שאינו דובר נורווגית, ודרש לשוחח ישירות עם ידידתי הנורווגית. הסברתי לו שאני בר הפלוגתא שלו, ושהיא סתם סייעה לי כמתורגמנית ואין לה כל רצון או צורך לדבר איתו על הנושא, אך הוא סירב. הסברתי לו שאין כל הגיון לסרב לדבר עם דוברי עברית כאשר את הפוסט המקורי שלו הוא עצמו פרסם לקהל קוראי העברית – שברובו הגדול, אני יכול רק לשער, אינו דובר נורווגית, אך ללא הועיל. הוא גם סירב לבקשתי לפרסם את דבריו בפומבי. כשביקשתי ממנו תגובה רשמית לשאלה איפה הדו"ח אומר את מה שהוא אומר שהוא אומר, הוא מסר את הדברים הבאים:

אני שומר לעצמי את הזכות לפרסם את המקור בתרגום משובח לעברית אחרי שתטען כי אין מקור כזה. לדעתי, הדבר עשוי להיות משעשע, אם כי אשתדל לא להיראות נלהב מדי. בכל זאת, מדובר במעשי אונס חמורים.

כמובן, אני מעולם לא טענתי שאין מקור כזה, רק שאני לא יכול לבקש מהידידה שלי לקרוא את כל הדו"ח בשביל הויכוח הקטן שלי, וביקשתי הפניה לעמוד הרלוונטי. אבל בלו מסרב להתדיין עם אנשים בזויים שאינם דוברים נורווגית.

שמתי את הסיפור הזה כאן בגלל שכאמור, בלו אינו מאפשר פרסום תגובות בבלוג שלו, ורציתי שיהיה לפחות מקום אחד באינטרנט שגוגל יוביל אליו אנשים שיחפשו מידע שידגיש את הפרטים הבעיתיים בפוסט של בלו, כמו גם את חוסר נכונותו לתת מידע מלא תוך כדי ניצול יתרונו בהכרת השפה הנורווגית.

המעניין בנושא הזה הוא שבלו לא ממש מתעניין במנהגיהם המיניים של המוסלמים – מבחינתו זה שהם כולם חיות אדם ופדופילים זה כנראה הנחת יסוד ולא משהו שצריך להוכיח באותות ובמופתים. הסיבה שבלו פרסם את הרשומה שלו היא דווקא כדי להלעיז על הנורווגים עצמם. לטענתו, הנורווגים (שהם, לטענתו, נאצים ברובם — לא ניאו-נאצים, נאצים ממשאנטישמים שרואים בכל היהודים עלי אדמות סחי רע ותו לא!)2 כל כך אכולים שנאה ליהודים, עד כי ממשלתם הסתירה מהציבור הנורווגי מידע שלילי על מוסלמים רק כדי שלא יעצרו רגע לחשוב שאולי המוסלמים הרעים, ומכאן עוד יגיעו למסקנה שאם המוסלמים הם הרעים, סימן שהיהודים הם דווקא בסדר, ועוד יהפכו, רחמנא ליצלן, לציונים.

כי כל המוסלמים (ובטח שכל הערבים) הם אותו הדבר. כי כל העולם סובב אך ורק סביב שאלת היהודים, ואין לממשלת נורווגיה שום דבר לעשות חוץ מלדאוג שאזרחיה ישנאו יהודים – והיא אף תקריב את בטיחותם ואת טובתם כדי לשמור על השנאה הזו. אין לי מושג מה עשו הנורווגים לבלו, מה מקור הפסיכוזה הנוירוטית הזו שלו. אני מקווה שזה היה משהו ממש נורא, שיצדיק את השנאה היוקדת הזו.3

אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, התחלתי לתהות איך זה שבקריאה הראשונה לא הבחנתי בעניין ה"נערות עד גיל 16" הזה. ובכן, מסתבר שלמרות שמר בלו האשים אותי בליקוי בהבנת הנקרא, האשם לא לגמרי בי. מר בלו שינה את הרשומה שלו בעקבות התכתובת עימי. חלילה לי מלהתלונן על אדם שמקבל ביקורת ומתקן את הראוי תיקון, אך בלו לא ציין בשום הזדמנות במהלך התכתובת עימי שהוא תיקן את הרשומה, אלא ניסה לתת את הרושם שהכל היה בסדר מלכתחילה ורק אני לא קראתי נכון את הדברים.

אבל בדיקה של המטמון של גוגל העלתה שינויים משמעותיים בין הנוסח המקורי לנוכחי. לעיונכם, הנה שתי הגרסאות, זו לצד זו. הדגשתי את הביטויים שנוספו או נעלמו בין שתי הגרסאות:

גרסה מקורית:

לפני ימים אחדים פרסמה משטרת נורבגיה דו"ח העוסק בפשיעה המינית (קובץ PDF בן 88 עמודים, ולנחפזים – כתבה אחת מיני רבות העוסקת בו) ובו נחשפו הפרטים המלאים אודות מעשי האונס שבוצעו במדינה בחמש השנים האחרונות, וביניהם רבים המהווים עדות לתאווה החולנית כלפי נערות צעירות (ניתן לשער כי אלפי מעשי אונס נוספים לא דווחו כלל לרשויות, כדרכן של קרבנות התקיפה המינית לנצור בליבן הקרוע את הסוד הכואב). כל מאות מעשי האונס שנכפו על הנערות הנורבגיות – כולם [הדגשה במקור] – בוצעו על ידי ערבים ושאר מוסלמים מאפריקה ומאסיה. במילים מכובסות הם קרויים בפי הממשלה הנורבגית "לא-מערביים", "בני דת אחרת", "גברים עם חזות כהה", "בעלי רקע מזרח-תיכוני", "דוברי שפה לא אירופית", ושאר כינויים משונים, אך הכוונה אליהם היא ברורה, מפני שהם רוב רובם המכריע של המהגרים – וכל האנסים יצאו מתוכם. כותרת ההפגנות בכיכרות היא אחת: ערבים החוצה!

גרסה מעודכנת:

בחודש האחרון פרסמה משטרת נורבגיה מספר דו"חות העוסקים בפשיעה המינית שבשטח פיקוחה (לדוגמא, קובץ PDF בן 88 עמודים הדן באוסלו בלבד מתוך 11 קבצים הדנים גם בשאר המחוזות, ולנחפזים – כתבה אחת מיני רבות העוסקת בו). בדו"חות נחשפו הפרטים המלאים אודות מאות מעשי האונס שבוצעו במדינה בחמש השנים האחרונות, בכללם מעשים שבוצעו בנשים בוגרות, אך ביניהם גם רבים המהווים עדות לתאווה החולנית כלפי נערות צעירות (ניתן לשער כי אלפי מעשי אונס נוספים לא דווחו כלל לרשויות, כדרכן של קרבנות התקיפה המינית לנצור בליבן הקרוע את הסוד הכואב). כל מעשי האונס שנכפו על הנערות הנורבגיות הנוצריות (מתחת לגיל 16) – כולם [הדגשה במקור] – בוצעו על ידי ערבים ושאר מוסלמים מאפריקה ומאסיה, ומיעוט שבמיעוט שזהותו טרם נתבררה. במילים מכובסות הם קרויים בפי הממשלה הנורבגית "לא-מערביים", "בני דת אחרת", "גברים עם חזות כהה", "בעלי רקע מזרח-תיכוני", "דוברי שפה לא אירופית", ושאר כינויים משונים, אך הכוונה אליהם היא ברורה, מפני שהם רוב רובם המכריע של המהגרים – וכל האנסים יצאו מתוכם. כותרת ההפגנות בכיכרות היא אחת: ערבים החוצה!

שימו לב במיוחד לנשירת המילה "מאות" בין הגרסה המקורית לחדשה. להכרעתכם כמה אמון אתם רוצים לתת באדם שכזה. ומר בלו, אם אתה קורא: הייתי מסתפק בהתנצלות, באמת.

(יצויין גם שהדו"ח על אוסלו, לכל הפחות, אינו מדבר כלל על דת אלא על מדינת/אזור מוצא, כך שקשה לטעון שמדובר על "מוסלמי מאפריקה ומאסיה" – יש מספיק אסיאתים ואפריקאים בנורווגיה שאינם מוסלמים.)

  1. לקבוצת ה"לא-מערביים" יש ייצוג יתר, ללא ספק, בנתונים הללו. []
  2. את הטענה שהם נאצים ממש ולא סתם ניאו נאצים שמר בלו לשוודים דווקא. סליחה על הטעות, תודה לבלה לה על התיקון. []
  3. בלו נראה בעיני כתמונת ראי של דינה ביכל שונרא, למי שמכיר את הרטוריקה האנטי-ישראלית שלה. []

אטומים גאים

להתלונן על ארץ האמורי זה הכי פברואר 2011, אני יודע, ובכל זאת, הפוסט האחרון שם, שעוסק בהתברגנותם של ההומוסקסואלים, או אולי במיינסטרימיזציה של ההומוסקסואליות, או בעצם בסחיזציה של הקוויריות, העלה לי מחדש את הנרווים שתמיד מלווים כל דיון על הבלוג הזה, שתמיד נמצא שלושה צעדים שמאלה ממך.

בפוסט יוצא עפרי אילני כנגד הסירוב של הקהילה ההומוסקסואלית להגיד משהו מהותי על הומוסקסואלים, על מה הם רוצים. במקום זאת, השיח הקווירי לפי אילני מתרכז כל כולו בזכויות, בדיכויין של הזכויות, ובקטלוג עוד ועוד זהויות ותת-זהויות מסוגים שונים. אילני מתלונן שההומואים שנלחמו כנגד המהותנות של ההומוסקסואליות למעשה נטרלו את היכולת לדבר על ההומוסקסואל, ובכך עיקרו את התשוקה שבהומוסקסואליות.

כי אילני אינו רואה בהומוסקסואליות נטייה מינית. הומוסקסואליות עבורו היא אידאולוגיה. הוא מצטט את יותם ראובני מתוך ראיון שקיים איתו: "לא זו בלבד שאתם צריכים להניח לנו, אלא גם לנסות כמה שאפשר להיות כמונו. כי אם לא תעשו את זה מרצון לא יהיה כאן עוד מעט מה לאכול, ולא יהיה אוויר." הומוסקסואליות כפתרון ירוק לבעיה המלתוסיאנית.

"ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה" קובע אילני, משום שבלי ההמהפכנות שלכאורה נטועה בהומוסקסואליות (אם לא בהומוסקסואלים עצמם), אין לה קיום. בכך הופך אילני סיבה ומסובב. כמו אינספור מהפכנים-פרפטואליים שקדמו לו – כמו הקומוניסטים ברוסיה הסובייטית, כמו המפלגה המהפכנית הממוסדת במקסיקו – אילני המשיך לשאת את נס המרד הרבה אחרי שהושגה המטרה, ולפתע הביט סביבו וגילה שכל אחיו לנשק כבר מזמן פשטו מדים וחזרו לחייהם הנוחים יותר. כי ההומוסקסואלים נלחמו לא על הכרה במהות שלהם, אלא על התעלמות ממנה, והנשק הטוב ביותר למלחמה כזו הוא הכחשת המהות הזו. זו הסיבה להתרבות המתמשכת של הזהויות – כי ככל שמבהירים שבעצם אי אפשר לדבר על "סטרייט" מול "גיי", כשם שאי אפשר לדבר על "גבר" מול "אשה", במילים אחרות, ככל שמבטלים את התפיסה המהותנית של ההומוסקסואליות, כך מצטמצם המקום לאפליה ולדיכוי.

במילים אחרות, המאבק ההומוסקסואלי היה מאבק ליברלי קלאסי. ככזה, מעניין להשוות אותו למאבק הפמיניסטי, שגם הוא השיג את מטרותיו (וכמו המאבק ההומוסקסואלי, גם הוא השיג את המטרות שלו בעיקר עבור האליטות מהמעמד הבינוני-גבוה, ועל הזין של כולם השחורים/מזרחיים/היספנים/ערבים/עניים/דתיים שעדיין סובלים דיכוי אלים ומשפיל. אם הם לא חיים ב-LA או בת"א, הם לא מעניינים אותנו). וכאשר המהפכניות הפמיניסטיות גילו שעיקר הגייסות שלהן פרשו לעסוק בעריכת דין או ברפואה כי מספיק, הן הפכו את הכיוון של המהפכה והמשיכו בעיניים עצומות חזרה למקום ממנו ברחו – אל הרדיקליזציה של המהותנות. כך פתאום יש זרמים פמיניסטיים שמסבירים לנו שהמהות של האשה זה הרחם. וכך יש לנו עכשיו את עפרי אילני שמסביר לנו שהמהות של ההומוסקסואל היא התשוקה – כן, בדיוק הסטריאוטיפ ממנו מנסים ההומוסקסואלים לברוח כל כך הרבה שנים. כמו כל כך הרבה מהפכנים לפניו, אילני הופך בשם המהפכה התמידית לריאקציונר שמרן.

אך אילני אינו מסתפק בקביעה שהומוסקסואליות היא אידאולוגיה – גם ההטרוסקסואליות לשיטתו היא אידאולוגיה, והשתיים נתונות בקרב איתנים. לכן, אחרי שכולנו(?) קיבלנו כבר את ההנחה שהומוסקסואלים פשוט נולדו ככה, שזו לא בחירה, שזה נובע ממשהו שאין להם שליטה עליו ולא ניתן לשנות אותו, "השלב הבא הוא השלב המעשי, שבו יתחילו להשתמש בידע הזה כדי למחוק את ההומוסקסואליות מעל פני האדמה." באותו אופן שבו השתמשנו בידע שלנו על הגנטיקה של הג'ינג'ים כדי למחוק אותם מעל פני האדמה, אני מניח.

אילני הופך סיבה ומסובב, משום שאין זאת שההומוסקסואלים נאבקו כדי ליצור קהילה – הם יצרו קהילה כדי להאבק. וכאשר בסופו של דבר באמת ינצחו בקרב, כאשר זהותו המינית של אדם כבר באמת לא תעניין אף אחד, הקהילה תתפרק לאטומים שהרכיבו אותה. ולא – הם לא "נוטשים את המחנה", כפי שמתאר זאת אילני באופן מתמיה משהו1 – הם עשו את מה שהם נלחמו כדי שיוכלו לעשות. הם הופכים לאטומים גאים.

ואין משמעות הדבר שהם הפכו לזהים לסטרייטים, בדיוק כשם שמאבקן של הנשים לא הושלם בכך שהן הפכו להיות "כמו גברים". המאבק הוא לשיוויון, וכדי להשיג שיוויון אי אפשר רק לקרב צד אחד לצד השני, אלא שני הצדדים צריכים להתקרב. שיוויון כלכלי לא יושג על ידי הפיכת כולם לעשירים, אלא על ידי הפיכת כולם למעמד בינוני. שיוויון מגדרי לא יושג על ידי הפיכת כל הנשים לגברים, אלא על ידי התרת הרסן על נשים ועל גברים כאחד להיות מה שהם רוצים. ושיוויון מיני לא יושג2 על ידי הפיכת ההומואים ל"סטרייטים ששוכבים עם בני מינם", אלא על ידי הפיכת הנטייה המינית של כל אדם לבלתי רלוונטית לכל דבר שאינו מערכת יחסים רומנטית. כך יוכל כל אדם, גיי, סטרייט או משהו אחר, להגדיר את המהות שלו בעצמו, בלי להיות תלוי באיזו הגדרה מכלילה שתסיק מהעדפותיו במיטה על שאר הווייתו.

ואילני יאלץ לחפש חיילים חדשים בשביל המהפכה שלו.

  1. הקורא הבלתי ערני עוד עשוי לחשוב שאילני טוען שעכשיו שהומוסקסואליות כבר לא מעניינת, כל מיני אנשים מפסיקים להיות הומואים… []
  2. וכמובן אסור לשכוח שהקרב הזה עוד רחוק מלהסתיים, למרבה הצער. []

תנו לכתוב בשקט

כפי שרבים מכם יודעים, הוגשה לאחרונה תביעת דיבה נגד תומר פרסיקו על-ידי "הבודהה מאוריון", הידוע גם כשי טובלי. דיווחים בצינורות המקובלים מספרים לנו כעת שתביעתו של טובלי לצו זמני נדחתה היום, ואולי טובלי יבין את הרמז הגס של בית המשפט ויסוג מתביעתו. אלו, כמובן, חדשות משמחות, אבל לא הייתי רוצה להיות בנעליו של פרסיקו בימים האחרונים.

פרסיקו זכה לתמיכה מרשימה מצד קהילת הגולשים: בתגובה לבקשתו לסיוע כלכלי רבים רבים נרתמו למאמץ, ורבים אף הבטיחו להשתתף בתשלום הפיצויים שיגזרו על תומר אם יפסיד. משמח לראות הרתמות כזו למטרה חשובה, אבל המודל הזה אינו בר קיימא. לא לכולנו יש מטרות כל כך מעוררות אמפתיה כמו הבסתו של איש כמו טובלי. בלוגרים רבים, ואני ביניהם, עוסקים בנושאים יותר מעוררי מחלוקת או סתם אפורים, או שאינם זוכים לחשיפה רחבה, ושלא יסחפו רבים לסייע להם. בין כה וכה, עם הגידול בשימוש בתביעות דיבה כאמצעי להשתקה (SLAPP), גם התורמים הנלהבים ביותר ישחקו ויאבדו עניין.

אבל אי אפשר להשאיר עניינים כאלו ל"כוחות השוק". חופש הדיבור שלנו, זה שהאינטרנט הפך סוף סוף לאפקטיבי ומשמעותי באמת, מאויים על-ידי אנשים שהפרוטה בכיסם (או תואר העו"ד). חובה עלינו לפעול כדי להגן עליו בצורה מאורגנת. לשם כך יש להקים קרן שיתופית לסיוע משפטי להגנה על חופש הדיבור. קרן כזו, שתרכז תרומות לסיוע משפטי למי שמאויים על ידי תביעת דיבה אסטרטגית תתן לבלוגרים את החירות לכתוב באופן חופשי גם על בעלי ממון, בידיעה שעתידם הכלכלי לא יהיה נתון לאיום משמעותי רק מעצם התביעה עצמה.

האם אין מקום לחוקים למניעת הוצאת דיבה?

יש מקום לחקיקה שנותנת סעד למי שדיבתו הוצאה לרעה. חופש הדיבור אין משמעו שאפשר לומר כל דבר על כך אחד. הבעיה היא שהחקיקה הקיימת והמצב המשפטי הופכת את הגשת התביעה לקלה מידי, ועצם הגשתה הופכת לעונש על הנתבע, שנדרש לשלם שכר עורך-דין ולשחת את זמנו בדיונים בבית משפט. גם אם תדחה התביעה לגמרי, הפיצויים שיפסקו לנתבע בדרך-כלל רחוקים מלכסות על ההוצאות האמיתיות בהגנה על המשפט. המדינה צריכה לתקן את החקיקה באופן שיציב מחסומים על הגשת תביעות דיבה. למשל: מתן סמכות לבית המשפט לפסוק פיצויים עד כדי מלוא הסכום הנתבע כנגד התובע עצמו, אם יתגלה בבית המשפט שהתלונה הוגשה שלא בתום לב, מתוך כוונה לסתום את פיו של הנתבע על לא עוול בכפו.

עד שזה יקרה, המקסימום שאנחנו יכולים לעשות הוא להבהיר לתובעים פוטנציאלים שלבלוגרים יש גב והם לא יאלצו להתקפל בפני כל תביעה כדי להמנע מההוצאה הכלכלית הכרוכה בהגנה על עצמם בבית המשפט. לידיעה הזו, אולי, יהיה אפקט מצנן נגדי כנגד תובעים פוטנציאלים שמקווים להשיג את מטרותיהם בלי להגיע בכלל לבית המשפט.

עם זאת, הקרן השיתופית לא תסייע באופן אוטומטי לכל נתבע, אלא תקיים הליך בירור שבו יבחן תום הלב שבפרסום הדברים על ידי הבלוגר: האם הוא דבר אמת (או לפחות האמין באופן סביר שהוא דובר אמת) בזמן פרסום הרשומות? האם הוא פעל מתוך כוונה לפגוע במושא הפרסום, או מתוך דאגה כנה לעניין הציבורי בפרסום?

הקרן אינה בית משפט, ולכן היא גם תקשיב להחלטת בית המשפט. אם קבע בית המשפט באופן קטגורי שהנתבע פעל בחוסר תום לב ובמטרה לפגוע בתובע, תוכל הקרן לדרוש את הכסף שניתן לנתבע בחזרה. המטרה היא לעודד שיח פתוח ואמיתי, לא שילוח רסן.

למה שמישהו יתרום לקרן כזו?

בכל מאמץ שיתופי יש סכנה של טרמפיסטים (freeriders), או בתפיסה הישראלית – יש סכנה להיות פראייר. ניתן, לפיכך, להפוך את ההטבות של הקרן לתלויות בתרומה, אך דומני שבמקרה הנידון, הדבר אינו מומלץ: הוא יחתור תחת המטרות של הקרן לעידוד שיח ציבורי חופשי, ומצד שני לא ממש יעודד תרומות, שכן הוא יתפס כ"תעודת ביטוח" לדבר מה שהסיכויים להתרחשותו נמוכים מאוד וקיימת אפשרות פשוטה להמנע מנזק (הסרת הרשומות הבעיתיות). תרומות לקרן צריכות להיות בדיוק זה: תרומות, לא ביטוח נגד תביעות.

ובכל זאת, קיימת בעיה. מאגר התורמים הפוטנציאליים, בסופו של דבר, מורכב בעיקר מאנשים שיכולתם הכלכלית נמוכה למדי. גם עם הענות מרשימה, אפשר לתהות מה הסיכוי של קרן כזאת לאסוף מספיק תרומות כדי להפוך לגורם משמעותי. לפיכך, אפשר להציב מספר כללים שיהפכו את הקרן ליותר אטרקטיבית.

סיוע כלכלי ינתן על תנאי: נתבע שנפסקו לו החזרי הוצאות משפט שחרגו מעבר להוצאה האישית שלו על מימון הוצאות המשפט ידרש להחזיר את הכסף שניתן לו על ידי הקרן. כלומר, אם הקרן מימנה את מלוא ההוצאות המשפטיות של נתבע מסויים, היא תוכל לקבל לפחות חלק מהכסף חזרה במקרה שיפסק לו החזר הוצאות משפט.

ניתן להתנות תרומות ב"מדד שיתופיות": הקרן תתקיים בשקיפות מלאה לגבי סך הכנסותיה והוצאותיה. תורם יוכל להתנות את תרומתו בכך שהקרן תגייס סכום מסויים במהלך שנת פעילות. כך, למשל, אם אני אתרום אלף שקלים לקרן, אני אוכל לוודא שאני לא הפראייר היחיד על ידי הצבת תנאי של "רף מינימלי" של, נגיד, עשרת-אלפים ש"ח תרומות. כך, אם תוך שנה מיום התרומה שלי לא נאסף הסכום המינימלי מתורמים אחרים, הכסף יוחזר לי. אני מאמין שמנגנון כזה יעודד תרומות על-ידי ספקנים ויגדיל, בסך הכל, את סך ההכנסות של הקרן.

נשמע טוב. איך מרימים קרן כזו?

אין לי מושג. וגם אם היה לי, המיקום הנוכחי שלי לא בדיוק מאפשר לי לקדם דבר כזה. מכאן זה אתם. מישהו מרים את הכפפה? אני, מצידי, מתחייב לתרום, בלי התניה, מאה שקלים עם הקמת הקרן.