דרוש: כלכלן

יש איזה כלכלן בקהל שיכול לתת לי הערכה מה הסיכוי לירידה של הדולר הקנדי בעתיד הנראה לעין? שביב תקווה? משהו?

היו בלתי מנומסים – וכך תצילו חיים!

כשישראלי עולה על מדרגות נעות, הוא נעמד איפה שהוא נמצא, ומחכה שם. אלא אם הוא ממהר, ואז הוא עושה סלאלום בין האנשים שעומדים איפה שבא להם על המדרגות. במדינות מתורבתות יותר מקובל הכלל שעומדים בצד ימין, והולכים בצד שמאל. כך מי שממהר יכול למהר להנאתו, ומי שאינו ממהר, לא מפריע לאף אחד.

מסתבר שחוסר הנימוס שלנו היה מוצדק. עכשיו הרשויות הרלוונטיות בקנדה (יש לקנדה רשויות רלוונטיות לסוגיית הבטיחות במדרגות נעות. אלוהים אדירים…) החליטו להסיר את השלטים שהמליצו להולכי הרגל לעמוד בימין ולצעוד בשמאל, כי מסתבר שעדיף לא לצעוד בכלל. זה הכי בטוח. אז מעכשיו, אם יוצא לכם לעמוד על המדרגות הנעות ומישהו מתרגז כי הוא מנסה לעקוף 20 אנשים בזיג-זג בדרכו למעלה או למטה, אמרו לו שאתם בסך הכל שומרים על בריאותו ודואגים למנוע ממנו לעשות משהו מסוכן.

Dubi is the new Master

(אני מבטיח שזו הפעם האחרונה שאני משתמש בתבנית הזו לכותרת של פוסט).

אתמול הייתה ההגנה על התזה שלי, ואני יכול לדווח בגאווה לא מעטה שהציון הכולל שלי על התזה הוא 95. אפשר למצוא גרסת PDF שלה באתר הבית שלי: על ההחלפה. למעשה, הבודקים של התזה הציעו לי להכניס עוד כמה תיקונים קטנים, וגם מאמר אחד שמצוטט שם כ"טרם פורסם" התקבל לפרסום, אז אני אעדכן גם את זה לפני שאני אעביר העתק לספריית האוניברסיטה כנדרש. אני אחליף את מה שיש באתר שלי בגרסה המתוקנת ברגע שאבצע את התיקונים. בכל מקרה, עם השלמת התזה וההגנה עליה, אני עכשיו שליט האמנויות, או משהו כזה. במינוח העברי זה נשמע הרבה פחות שווה: מוסמך. בעע. נשמע כמו טכנאי.

מכיוון שהמנחה שלי הזמין אותי גם להרצות על התזה שלי בפני תלמידי חוץ שהוא מעביר להם קורס, מכיוון שההרצאה הייתה בערבו של אותו יום, אני ואשתי הפכנו את היום ליום טיול בירושלים עם הילד. הרשו לי להגיד לכם משהו: י-ם הולכת ונעלמת לנו מול העיניים. לפני שנתיים, כשעזבנו את העיר, היו לנו כמה וכמה מקומות שאהבנו לצאת אליהם לפרקים. לא מעט מהם היו באזור חצר פיינגולד, ועכשיו לא נשאר כמעט כלום. שונקה נסגרה והמקום נראה נטוש, הקוריאה האוס עבר מהפינה הנעימה שלו לקומה השניה שמעל לאיזו פיצריה בגרוש, החליף בעלים (מהקוריאנים החביבים לבעלים של אותה פיצריה, עושה רושם), ואיבד את כל הקסם והסיבה לבקר בו. ויתרנו על התענוג והלכנו לחפש מקום אחר. אלדד וזהו כיסו את כל הכניסה שלהם בשילוט שמדגיש שהם כשרים — לא ראיתי מעולם מסעדה שתלתה את תעודת הכשרות שלה בחוץ ליד הדלת. ויתרנו גם על זה והמשכנו לסאקורה, למרות שלא התכוונו לאכול סושי. לפחות סאקורה לא השתנו לרעה. המסעדה התרחבה על חשבון הפאב שהיה סמוך לה. בפעמים האחרונות שהיינו בה די התאכזבנו, ואני שמח לספר שהם חזרו להכין את הסושי הטוב ביותר בישראל. קצת עצוב לי שכל המקומות שהכי אהבתי נסגרו או נהרסו. כשמוסיפים לזה את התפלצת שהולכת ונבנית בממילא ועוד בניינים באזור שנמצאים בתהליכי הריסה לטובת (כן!) עוד בית מלון, מרכז העיר פשוט הולך ונמחק כמקום כיף ונעים.

לפחות עדיין יש את גן העצמאות. אחרי האוכל הלכנו לשבת עם כרמל על הדשא. בזמן ששהינו שם ראינו משאית עוצרת לצד הדרך. על צידה הופיעו המילים "עבודה עברית". זמן קצר לאחר מכן כמה עשרות חרדים נראו צועדים לעברה, ואיתם עוד כמה שוטרים. מיד החלה התגודדות סביב המשאית. אני מניח שבתוכה היו מספר חיות משק שנועדו ל"מצעד הבהמות" – אותה תועבה שתכננו קבוצות חרדים מסויימות כפרובוקציה לקראת מצעד הגאווה שנערך היום.

עבודה עברית - המשאית שהכילה כנראה את חיות המשק

עבודה עברית – המשאית שהכילה (כנראה) את חיות המשק

 

מסביב למשאית - הבהמות

מסביב למשאית – הבהמות

 כמה מהחרדים רדפו אחרי הקצין שהסתובב שם. אחד מהם החזיק מצלמה וצילם את מה שהוא כנראה חשב שהוא אלימות משטרתית (לא הייתה כזו), ואחד אחר זעק כל הזמן "למה הם כן ואנחנו לא?!" – מצחיק, הוא כנראה לא היה מקבל טיעון דומה בכיוון ההפוך.

בסופו של דבר המשאית יצאה מהמקום אחר כבוד בליווי שני שוטרים חמושים ב-M-16(!) ורכובים על אופנועים. לא ראינו לאן הם נסעו.

אחר כך גם הרצאתי בפני חמישה סטודנטים מחו"ל (באנגלית). המסקנה העיקרית שלי היא שאני צריך להתאמן על לדבר לאורך זמן בקול רם. יצאתי משם אחרי כשעה וחצי של הרצאה עם גרון ניחר. אני גם צריך לעבוד על הנטייה שלי לקלל הרבה יותר כשאני מדבר אנגלית. לקללות באנגלית יש הרבה פחות משמעות עבורי מאשר קללות בעברית. להגיד "שיט" לא נושא את אותו כובד משמעות שיש למילה "חרא". וכך קרה שהשתמשתי בקללה (אחת, תודה לאל) במהלך ההרצאה, ומיד התנצלתי. שימש גם כאתנחתא קומית, שזה די חשוב לאור העובדה שהם נראו משועממים לאללה. צודקים. בערך חמישית מהזמן שדיברתי אמרתי "אהה…". עוד דבר שצריך לעבוד עליו.

נו, שוין. עכשיו מחכים שגלגלי הביורוקרטיה יטחנו עוד קצת כדי שאוכל לקבל את האישור הנכסף על השלמת התואר, שיאפשר לי לקבל סוף סוף את הויזה, שתאפשר לי לקבל את המעונות, שיאפשרו לי לנסוע לקנדה בראש שקט בלי להצטרך לישון במקומות זמניים עד שנצליח לשכור דירה. חד גדיא, חד גדיא.

עוד סיבה טובה לעזוב לקנדה

עכשיו כשברק בראשות מפלגת העבודה, פסו תקוותי להצביע למפלגה הזו בבחירות הבאות. תודה, אבל לא תודה. מה שמשאיר אותי עם כמה אופציות מאוד לא מוצלחות. אפשר להצביע, שוב, למרצ, כסוג של ברירת מחדל שכזו. אבל מרצ הם מבחינתי קול חסר משמעות. הם לא עושים כלום, וכשכבר שומעים מהם משהו, זה בדרך כלל זהבה גלאון אומרת משהו אדיוטי. שמאלה מהם, לחד"ש, זה פשוט לא רלוונטי עבורי. לקדימה אני אצביע על גופתי המתה וימינה מהם, שוב, זה לא ממש רלוונטי.

מה שמשאיר אותי עם מפלגות מחאה למיניהן, כמו עלה ירוק. אני לא איש של הצבעת מחאה. אני לא אוהב את זה, ואני לא מבין מה הטעם בזה. אני חושב שהאנשים שהצביעו לגמלאים בבחירות האחרונות מבינים את זה כיום.

אז בבחירות הבאות לא יהיה לי למי להצביע. ממש לא יהיה לי למי להצביע. למזלי, אני לא אהיה כאן בבחירות הבאות, ואולי גם לא באלו שאחריהן (ואולי בבחירות הבאות שאצביע בהן אדרש לבחור בין הליברלים לשמרנים). רק בשביל זה שווה לעבור לקנדה.

שבוע הספר הדובי

כמובטח, לרגל הנסיעה לקנדה, אני מוכר חלק נכבד מהספריה שלי.

זוהי רשימת הספרים למכירה. אחרי שאני אתאושש נפשית, אני אפרסם גם רשימת סרטי די.וי.די ומשחקי מחשב למכירה. אנחנו גרים בגבעתיים והקונים מוזמנים לסור לביתנו לקבלת הספרים. אלא אם מצויין אחרת הספרים במצב מצויין, רבים מהם מעולם אפילו לא נפתחו. כשכתוב "מעט בלוי" הכוונה היא באמת למעט – קצת שפשוף בקצוות של הכריכה, דברים כאלו. בלאי משמעותי יותר צויין ככזה.

ספרי הקלאסיקות ב-5 ש"ח הם ספרי פינגווין קלאסיקס.

יש מקום להתמקח על המחיר. אם אתם רואים ספר שאתם רוצים אבל המחיר לא לטעמכם, שלחו דוא"ל ונראה אם יש על מה לדבר.

זהו. מי שמוצא ספרים שהוא מעוניין בהם מוזמן לשלוח לי דוא"ל ל-dubi at forum2 dot org ונתאם את העברת הספרים. אשמח אם תוכלו להעביר את הרשימה הזו הלאה לחברים שעשויים להתעניין ברכישת הספרים.

במקום בו מוכרים ספרים

(לא, זה עדיין לא הפוסט עם רשימת הספרים למכירה, חבורת אוכלי נבלות שכמותכם! תנו לבן אדם להתאבל קצת קודם!)

היום החל התהליך המעציב של מיון הספרים שלי לספרים שאני מוכן להפרד מהם וספרים שבשום פנים ואופן לא. התהליך הוא אכזרי: ספר שהתחלתי ועזבתי באמצע, ימכר. ספר שקראתי ולא מספיק נהניתי ממנו, הולך. ספר שעדיין לא פתחתי מאז שנקנה ולא סביר שאעשה זאת בעתיד הנראה לעין – הולך. ספר שקניתי בתרגום לעברית ואעדיף כבר לקרוא אותו בשפת המקור – הולך. ספר שיהיה יותר זול לקנות מחדש בקנדה מאשר לשלוח לשם מהארץ – הולך. יש כבר ספרים עם ערך סנטימנטלי מספיק גבוה כדי לשרוד גם את הכללים הללו. הספרים של פלאניוק, למשל, לא עומדים בכלל האחרון, אבל אין לי שום כוונה למכור אותם. לעומת זאת, שורת ספרי הפינגווין קלאסיקס הארוכה שלי הולכת לאבדון מבלי שהספקתי לקרוא אפילו חצי מהם. אולי אשמור את הגיבן מנוטר-דם, פשוט משום שזה כזה ספר נפלא.

התוצאות העגומות והמעציבות לפניכם.

ערימת היתומים לעתיד על רקע הספריה המנושלת

כל ספר שמצא את דרכו מהספריה אל הרצפה הוא אצבע שנקטעה, כל מדף שהתפנה – זרוע שנגדעה. כל כרך מעורר התלבטות חדשה. רגע אחד אני מחזיר אותו למדף, רגע אחר אני מחליף אותו באחר מהערימה שזכה להנצל מהטבח, לבינתיים.

ומקרוב:

תראו את המבט העצוב בכותרות שלהם. הם יודעים שבקרוב לא יהיה להם בית.

הערימה הזו אינה סוף פסוק. בסוף השבוע אבקר בבית הורי ואנקה גם את הספריה שלי אצלם. זה אומר שאולי חלק מהספרים שפה ינצלו וימצאו מקום על המדפים שם, אבל מצד שני, ספרים רבים אחרים ימצאו את דרכם אל הרשימה ההולכת ומתהווה של ספרים למכירה.

אתם לא תאמינו לי, אבל זה הדבר הכואב ביותר בעזיבת הארץ, מבחינתי.

אני מניח שבחודשיים שנשארו לי אני אכנס למרתון של קריאת הספרים שאני מתכוון למכור – לפחות אלו שהייתי רוצה לקרוא – כדי לפחות להרגיש שניצלתי אותם כראוי. לחלופין, אולי אני אקרא ספרים שנשארו על המדפים והם יצטרפו לרשימת המכירה. נראה.

הוף.

שתי קרניים

הו, הנה דילמה. בקנדה מדברים על שינוי חוקי ההגירה כך שאזרחים לא יורשו להחזיק באזרחות כפולה. כמי שמתכנן להגר לשם, זה מציב בפני קושי חדש שלא היה קיים קודם לכן. אני לא בטוח שאני מוכן לוותר על האזרחות הישראלית שלי. זה מצחיק, כי אני מניח שלהרבה אנשים שמחזיקים באזרחות כפולה הדילמה תהיה הפוכה: הם גרים במדינות שלהם, ומחזיקים באזרחות קנדית, והם ידרשו על-ידי השלטונות הקנדיים לוותר על האזרחות הזו, שנקנתה, אני בטוח, במאמצים רבים. פתאום תעודת הביטוח הזו תלקח מהם.

המצחיק הוא ששוב אנחנו אשמים. הכל התחיל כאשר 15,000 מחזיקי אזרחות קנדים ששהו בלבנון בקיץ האחרון ביקשו לברוח משם בעקבות התקיפה הישראלית. מבצע החילוץ עלה למשלם המיסים הקנדים, מסתבר, מאה מיליון דולר. תהרגו אותי איך, אבל ככה זה. משלם המיסים הקנדי, כמובן, לא ממש התלהב מזה שהוא צריך לממן מסלול בריחה לריבוא וחצי איש שרובם, סביר להניח, לא היו בביירות במקרה בחופשת שופינג באותו הזמן. לימין הקנדי, כמובן, זו הזדמנות מצויינת להחזיר קצת את הגלגל בכל האמור למדיניות ההגירה של קנדה. מי שרוצה להיות אזרח קנדי, הם אומרים, צריך גם להיות מוכן להיות קנדי, ולא בלוביסטני עם אזרחות קנדית, ולא ישראלי או לבנוני עם אזרחות קנדי. רק קנדי. קנדה היא לא תעודת ביטוח, היא מדינה, והיא גם שואפת, בצורה כזו או אחרת, להיות לאום. סוג של. חלקית. לפעמים.

אז מה אני אעשה אם אני אדרש להחלטה כזו? שאלה טובה. למזלי, יש לי כמה שנים טובות לפני שאגיע לשלב קבלת האזרחות. עד אז אני מקווה שאוכל לקבל רעיון טוב יותר לגבי סיכויי ההצלחה שלי שם, היכולת שלי להשיג שם את רמת החיים שבקלות אוכל להשיג כאן, עד כמה, בעצם, באמת טוב לי בקנדה, או שזה סתם היה חלום נעורים נטול בסיס. ישראל, במקרה הזה, היא תעודת הביטוח שלי, מקום שאני אוכל לחזור אליו אם הדברים לא יסתדרו כמו שקיוויתי.

אבל נניח שהכל ילך יופי, שיהיה לי טוב שם, שאני לא ארצה לחזור, ושאני ארצה להתאזרח. האם אסכים לוותר על האזרחות הישראלית? אני לא בטוח שתהיה לי דרך חזרה מרגע שוויתרתי על האזרחות, ואני לא בטוח שאני רוצה להשאר בלי האופציה "לחזור הביתה" בסופו של דבר. עוד משהו לחשוב עליו בכמה שנים הקרובות.

לא רק בישראל

כפי שסיפרתי בפוסט קודם, אני אתחיל בקרוב ללמוד באוניברסיטת טורונטו. לקראת הנסיעה ביררתי אפשרויות להעסקה במסגרת האוניברסיטה. במסגרת חבילת המימון שהאוניברסיטה הבטיחה לי, אני אדרש לקבל משרה של עוזר הוראה, אז בדקתי אפשרות לקבל יותר ממשרה אחת כזו. התשובה קצת הפתיעה אותי ב…ישראליות שבה. התשובה היא לא. ההסבר הוא שהחוזה של האוניברסיטה עם איגוד הסטודנטים לתארים מתקדמים קובע שהאוניברסיטה מתחייבת לתת לכל סטודנט בשנתו השנייה עד הרביעית לפחות אותו מספר שעות כעוזר הוראה שהוא קיבל בשנתו הראשונה.

מכיוון שהאוניברסיטה לא רוצה להתחייב לאף אחד על יותר ממשרה אחת בשנים השנייה עד הרביעית, המדיניות היא פשוט לא לתת לאף אחד יותר ממשרה אחת בשנה הראשונה, ובשנה השנייה והלאה לתת בהתאם לצרכים. בקיצור, בגלל החוזה של האיגוד שאמור לכאורה להגן על הסטודנטים, נדפקו כל הסטודנטים בשנה הראשונה שלהם. אבל מי אמר שבשנה השניה שלי אני ארצה יותר ממשרה אחת? אולי מתאים לי דווקא בשנה הראשונה להיות מועסק יותר באוניברסיטה, ובשנים שאחר כך למצוא פרנסה ממקורות אחרים? למה להגביל אותי ככה? למה? ככה.

הוף.

הלאה, אל המרחק

מי שמכיר אותי יותר מהיכרות שטחית יודע שהחלום הגדול ביותר שלי הוא לנסוע לקנדה. אני מדבר על זה פחות או יותר בשבע השנים האחרונות – מאז שחזרתי מטיול קצר באונטריו והחלטתי שאני מאוהב עד מעל לראש במדינה הזו.

זה לא שרע לי בישראל, או שאני לא אוהב את ישראל. אני לא מאלה שאומרים שזו חרא של מדינה ושאני רוצה לברוח מכאן. זה בכלל לא קשור לישראל – זה קשור לקנדה, וכמה שאני כן רוצה לחיות שם.

לפני מספר ימים קיבלתי את הדוא"ל שמבשר לי שהתקבלתי ללימודי דוקטורט במדע המדינה באוניברסיטת טורונטו, מה שאומר שבקיץ הקרוב אני אגשים סוף סוף את החלום שלי ואעבור על משפחתי הקטנה לארץ חלומותי.

האמת היא שהייתי על גבול הויתור עד לא מזמן. ההרשמה לדוקטורט הייתה ניסיון אחרון לפני שאנחנו מוותרים, קונים דירה איפשהו באזור מודיעין ומשתקעים סופית בארץ. אני אפילו לא האמנתי שאתקבל. רציתי להתקדם בחיים, להפסיק לחיות על מזוודות עם כל ה"או-טו-טו אנחנו נוסעים, אנחנו רק מחכים לויזה". כבר ארבע שנים אנחנו ככה, ודי נמאס. אם לא הייתי מתקבל לשם, הייתי נרשם לעברית וגומר עניין.

אפילו כבר חשבתי להתחיל לפלס את דרכי לפוליטיקה הישראלית (חרף מחאותיה של אשתי). נראה היה לי שזו תהייה קריירה פוטנציאלית טובה עבורי. מי יודע, אולי אני אמצא את דרכי לפוליטיקה הקנדית. למרות שקשה לי להאמין – יחסרו לי האמוציות שקשורות בפוליטיקה הישראלית. יותר סביר שאני אשאר, בהתאם לתוכניות, בגבולות האקדמיה וזהו. גם טוב. אולי אפילו הכי טוב.

ואולי אנחנו נחזור לארץ. סך הכל – אנחנו נוסעים לדוקטורט. אמנם יש לנו בקשה לויזת הגירה בצינורות, וסביר שהיא תאושר במהלך השהות שלנו שם, וגם סביר שעד שאני אסיים את הדוקטורט אני אוכל כבר לקבל אזרחות קנדית, אבל אף אחד לא מתחייב שאני לא אחליט בסוף התקופה הזו שבעצם ישראל יותר טובה עבורי. אני לא סוגר דלתות ולא שורף גשרים. לא במקרה הזה.

אז עוד כמה חודשים אני עובר לקנדה. לך תדע, אולי שם שומעים טוב יותר.