הצבעה נשית והעדפת סיכון

טל שניידר סקרה בבלוג שלה כנס שנערך לאחרונה במכון ון-ליר בנושא השתתפות נשים במערכת הפוליטית. אחד המחקרים שהיא סוקרת שם נערך על ידי מיכל שמיר ובחן הצבעה נשית בבחירות, ומנסה להסביר אותו באמצעות בחינת העדפות מדיניות של נשים לעומת גברים בתחומי כלכלה ובטחון. ((פרופ' שמיר שלחה לי לבקשתי עותק של המחקר הצפוי להתפרסם בקרוב, ואף הפנתה אותי לנתונים המקוריים באתר מחקר הבחירות הישראלי. תודתי נתונה לה.))

כפי שמדווחת שניידר, שמיר טענה שנשים הן ניציות יותר בענייני בטחון, אבל סוציאליסטיות יותר בענייני כלכלה. לכאורה, במדינת ישראל בה ענייני חוץ ובטחון נחשבים חשובים יותר עבור המצביעים לעומת נושאים כלכליים (אפילו במערכת הבחירות האחרונה), המשמעות של ההעדפה הזו צריכה להיות העדפה רבתי של הימין על פני השמאל – במיוחד כשגם בימין יש כוחות "חברתיים" יותר מבחינה כלכלית (לדוג', אורלי לוי אבקסיס בישראל ביתנו). תחת זו, המחקר מצא העדפה דווקא של מפלגות המרכז והשמאל (במחקר עצמו שתי הקבוצות גובשו יחדיו לקבוצה אחת של "שמאל מרכז". אני לא רואה סיבה לעשות כן. תכף נחזור לזה): בעוד שבשמאל ובמרכז יש פער לזכות הנשים, שחמש אחוז יותר מהן הצביעו עבורו לעומת הגברים, בימין יש העדפה גברית בולטת – 9% יותר גברים הצביעו למפלגות הימין לעומת נשים. (יתר ההפרשים בין נשים לגברים נמצאים במפלגות החרדיות והערביות. אין בידי את הנתונים המקוריים, אבל על פניו הדבר מצביע על הפרשים ניכרים באחוז ההצבעה בין גברים לנשים. למעשה, אם אכן קיימים הפרשים באחוזי ההצבעה במגזרים הללו, הדבר מעלה שאלה לגבי משמעות שאר הנתונים – על פניו, צריך לבחון לא את הפער בין אחוז ההצבעה של נשים לעומת גברים למפלגות השונות, אלא את חלקן של הנשים בהצבעה לכל מפלגה מתוך חלקן של הנשים מתוך כלל המצביעים. עם זאת, עצם קיומם של פערים בין הימין לשמאל צריך להשאר בין כה וכה.)

(אוקי, זה השלב שבו פניתי לפרופ' שמיר וביקשתי את הנתונים המקוריים. אחרי שקיבלתי אותם התחלתי להשוות את החישובים שלי לחישובים עליהם דיווחה שניידר, ויש לי כמה הערות חשובות: א. לא מדובר על סקר יציאה, כפי שכתבה שניידר, אלא על סקרים שנערכו בחודש האחרון לפני הבחירות. ראוי לציין שלמעלה מרבע מכלל המשיבים בסקר בחרו באפשרויות "לא החלטתי" או "לא אצביע" — כדאי גם לציין שאם להאמין לסקר, אחוז ההצבעה בבחירות היה צריך להיות למעלה מ-90… — ויש הטייה מגדרית ברורה בקרב הקטגוריה הזו: בעוד שבקרב הגברים פחות מ-25% אחוז נכנסים לקטגוריה הזו, הרי שבקרב הנשים השיעור קרוב יותר לשליש. בסך הכל, למרות שנשים מהוות כמעט בדיוק חצי מהמדגם, הן מהוות רק כ-48% מקרב המשיבים שנקבו בשמה של מפלגה כלשהי – כנראה שכאן נמצאים ארבעת האחוזים החסרים, אבל אני לא בטוח, כי ראו ג' להלן; ב. הסקר ממש לא מייצג את תוצאות האמת. רק כדי לסבר את האוזן, יש עתיד זכתה בסקר לכ-6% מכלל המשיבים שבחרו בתשובה מהותית, פחות מ"התנועה" (8%). גם אם נסתכל רק על קבוצת המצביעים שבחרו במפלגות ספציפיות שעברו את אחוז החסימה (ולא, נגיד, "מפלגת שמאל כלשהי"), עדיין מגיעים רק לכ-8%. המפלגות החרדיות בכלל נמצאות בתת-ייצוג, עם כ-5% לש"ס וכ-3% ליהדות התורה. במצב כזה, ניסיון להפיק מידע פר מפלגה הוא מאוד בעייתי, כמובן; ג. לא הצלחתי לשחזר במדויק את הנתונים שהציגה פרופ' חזן ע"פ הדיווח של שניידר – יתכן שהיא הסתמכה על סקר שונה לגמרי – מספיק להסתכל על התוצאות של יש עתיד שם כדי לראות פער ניכר בין מה שהיא הציגה לבין הנתונים שבידי, אבל יתכן שהיא עשתה חישוב שונה של קבוצת הייחוס; ד. לאור זאת, לא ביצעתי ניתוח משלי של הנתונים, ואני מסתמך על הנתונים במחקר שהעבירה לי פרופ' שמיר ובדיווח של שניידר.)

כאמור, מבחינת מדיניות יש פערים בהעדפות שני המגדרים. בנושאי כלכלה, כפי שניתן היה לצפות לאור ההצבעה, נשים נוטות יותר לטובת מדיניות סוציאליסטית: יותר קצבאות אבטלה, יותר תקציב לחינוך, יותר תקציב לבריאות. עם זאת, נשים הביעו הרבה פחות נכונות להעלאת מיסים (רק 21% מהנשים לעומת 40% מהגברים). כלומר, נשים באופן כללי רוצות לקבל יותר מהמדינה אבל לא מוכנות לממן את זה. כפי שנראה בהמשך, נשים גם תמכו בהגדלת תקציב הבטחון הרבה יותר מאשר גברים, מה שאומר שגם המסלול הזה חסום לתקצוב מדיניות הרווחה המועדפת עליהן. ((ראוי להעיר, לפחות בהערת שוליים, שאני מבצע כאן הכללה בעייתית מאוד מבחינה סטטיסטית – יתכן מאוד שכל אשה ספציפית דוגלת בהעדפות קוהרנטיות, ורק הריכוז שלהן יחדיו יוצר תמונה מעוותת כאילו נשים רוצות יותר אבל לא מוכנות לשלם על זה. עם זאת, יש בכך כדי להצביע על האתגר הניצב בפני מי שמבקש לפנות ספציפית לקול הנשי – באופן כולל, זהו קול לא קוהרנטי.))

לעומת זאת, ובניגוד למה שהיינו מצפים מההצבעה בבחירות, נשים לכאורה ניציות יותר בהעדפות שלהן: הן הרבה פחות מוכנות להקמת מדינה פלסטינית, פינוי ישובים וחלוקת ירושלים, יותר חוששות מטרור, וכאמור, יותר מעוניינות להגדיל את תקציב הבטחון (למעלה ממחצית הנשים, לעומת 38% מהגברים). אבל מאידך, ובפערים משמעותיים, נשים מציבות את השלום כערך מרכזי, על פני ערכים אחרים כגון ארץ ישראל השלמה, רוב יהודי או דמוקרטי, מתנגדות להפצצת הכור הגרעיני באיראן, ולבסוף, חרף רצונן להגדיל את תקציב הבטחון, שמות יותר דגש על תהליך השלום לעומת הגברת העוצמה הצבאית (49% לעומת 43% בקרב הגברים. כעקרון, מכיוון ש-51% מהנשים תמכו בהגדלת תקציב הבטחון, אפשרי שאין שום חפיפה בין שתי הקבוצות, אבל זה לא סביר).

שמיר מסבירה את ההעדפה הנשית לשמאל-מרכז חרף ההעדפות הבטחוניות (לכאורה) בייצוג הגבוה יותר של נשים בשמאל ובמרכז, כולל שלוש מפלגות שבראשן עמדו נשים בבחירות האחרונות.

מה שאני אומר עכשיו הוא בגדר ניחוש, אבל אני חושב שיש כאן יותר מאשר "נשים מצביעות לנשים נקודה". יש מספר סיבות לכך. הראשונה היא שאפשר באותה מידה לתת הסבר הפוך לגמרי: זה לא שנשים העדיפו מפלגות עם אשה בראשן, אלא שגברים נרתעים מלהצביע למפלגה כזאת. המשמעות הטקטית של כל אחד מההסברים הללו היא הפוכה – ההסבר הראשון יעודד מפלגות להציב בראשן נשים כדי למשוך את הקול הנשי, בעוד שההסבר השני עלול להרתיע מפלגות מלעשות כן. השאלה, אם כן, היא האם הצבת אישה גורמת להגדלת כמות המצביעים (באמצעות משיכת נשים) או הקטנתה (באמצעות הרחקת גברים). אפשר להעלות על הדעת ניסויים שיבחנו זאת (למשל: לתת לשלוש קבוצות "מצע" מפלגתי מפוברק ולשאול אותם אם הם עשויים לשקול לחיוב הצבעה למפלגה כזו. קבוצה אחת תקבל את המצע כשיאוזכר בו שם נשי כעומדת בראש המפלגה, קבוצה שניה תקבל אותו מצע עם שם גברי בראשותה, וקבוצה שלישית תקבל מצע בלי אזכור שם כלשהו), וכמובן שאין סיבה ששני ההסברים לא יפעלו במקביל.

סיבה שניה היא המקום היחסי של קדימה, יש עתיד והתנועה בחלוקה המגדרית. כאמור, שמיר חילקה את המפלגות ל"ימין" ו"שמאל-מרכז", כאשר היא טוענת שעד 2009 כמעט לא היה פער מגדרי, אבל ב-2009 נוצר פער מגדרי מובהק. הפער המגדרי ב-2009 מונע כל כולו על ידי קדימה, שזכתה לשבעה אחוז יותר תמיכה בקרב נשים לעומת גברים. העבודה קיבלה בבחירות הללו העדפה של ארבעה אחוז בקרב הגברים, ומרצ, בהנהגת חיים אורון, זכתה בתמיכה עודפת של נשים, אבל רק באחוז בודד אחד. לכאורה, הנתון הזה מחזק את הטענה של שמיר, מה גם שאפילו בראייה היסטורית, המועמדות של גולדה מאיר יצרה העדפה חריגה של נשים למפלגת העבודה לעומת בחירות אחרות באותה תקופה. אבל מצד שני, בבחירות האחרונות המפלגה עם הפער המגדרי החיובי הכי גדול היא דווקא יש עתיד (3%), בעוד שיחימוביץ בראשות העבודה הצליחה להשיג העדפה של 2% בלבד, ומרצ עם גלאון גם כן 2%. לעומת זאת, התנועה של לבני השיגה תמיכה זהה בקרב נשים וגברים. קדימה עצמה, עם מופז, שקעה להעדפה גברית של אחוז אחד. כלומר, אם מפרקים את החבילה של "שמאל-מרכז", מקבלים מרכז עם +7 ב-2009 ו-+2 ב-2013 (אך ורק בזכות לפיד), ושמאל עם מינוס שלוש ופלוס ארבע, בהתאמה. יתר על כן – עיקר השינוי במפלגת העבודה הוא דווקא קריסה בהצבעה הגברית שנפלה מ-14% ל-9% בלבד, בעוד שההצבעה הנשית כמעט ולא השתנתה (עליה של אחוז אחד מ-10 ל-11), חרף יחימוביץ והתפנות הנוכחות הדומיננטית של קדימה בהובלת לבני, וחרף הדגש על נושאים חברתיים והצנעת הנושא המדיני בקמפיין של העבודה. ((במקביל, יש לציין שעיקר השינוי השלילי בצד הימין, לפחות על פי הטבלה שפרסמה שניידר, נגרם מהכללת "הבית היהודי" במפלגות הימין ב-2013 בעוד שהמפד"ל הושמטה ממנו ב-2009.))

נחזור, אם כן, להעדפות המדיניות. האם אכן אנו רואים כאן דפוס של "ניציות וסוציאליסטיות, אבל תומכות בשלום"? אני ממש לא בטוח. אני חושב שהרמז מתחבא בפריט אחד מעניין: הפער המגדרי הבולט ביותר בסוגיות מדיניות עולה דווקא בשאלה לגבי חשש מפיגועי טרור. 17% יותר נשים ציינו חשש שכזה לעומת גברים. מה שהעלה בי תהיה – האם החוט המקשר בין ההעדפות הסותרות לכאורה של נשים הוא, אולי, רתיעה מסיכון? רתיעה מסיכון יכולה להסביר את שלל העדפות המדיניות של נשים, כמו גם את העדפתן למפלגות מרכזיות יותר, ואולי גם את הרתיעה התמוהה לכאורה ממפלגות כמו "ישראל ביתנו". לעומת זאת, העדפת סיכון תסביר את הדפוס ההפוך אצל גברים – גם אם הם לא כל כך ניציים בהעדפות שלהם, הם מעדיפים להעמיד פנים שכן כאסטרטגיה של הרתעה. כלומר, הם לוקחים סיכון.

מחקרים מצביעים על כך שנשים נוטות יותר לרתיעה מסיכון מגברים, וכן שאנשים בעלי העדפת סיכון נוטים יותר להעדיף מדיניות כלכלית ימנית (והצבעה למפלגות ימין, במדינות נורמליות בהן הנושא הכלכלי הוא מרכז הפוליטיקה), וטיעון כזה יכול לתת הסבר כולל לתופעה המוזרה שראינו: נשים מעדיפות לא לקחת סיכונים מבחינת מדיניות, ולכן גם מתנגדות לויתורים לפלסטינים, אבל גם דורשות להשיג הסכם שלום, גם רוצות יותר השקעה ציבורית ברווחה וגם לא מוכנות לקחת את הסיכון שבהעלאת מיסים, ובסופו של דבר הולכות על האופציות הבטוחות יותר – מפלגות מרכז פופולריות (ופופוליסטיות), פלוס העדפה לייצוג נשי פיזי. (שוב – הכללה, כמובן. לא כל הנשים נוהגות כך, ואף לא רוב הנשים, אלא רק יותר נשים מאשר גברים. וגם אז, מדובר על קבוצת הנשים בכללה. אין הכרח שתהיה אפילו אישה אחת ספציפית שנוהגת כפי שמתואר כאן, אבל בהחלט יתכן שאותה רתיעה מסיכון היא שמובילה יותר נשים להעדפות סותרות, בעת שהן מנסות לזהות את הדרך הכי פחות מסוכנת עבורן). ((בהערת שוליים נציין גם שעל פי הסקר של שמיר, נשים גם נוטות הרבה פחות להצביע למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה, אבל מדובר על N כל כך קטן שלהסיק מסקנות כלשהן בנושא הזה יהיה בגדר חוסר אחריות.))

לא הצלחתי למצוא מחקר שבודק את הקשר בין שלושת הגורמים הללו – מגדר, הצבעה והעדפת סיכון. על פניו, נראה לי שזה יכול להיות כיוון מעניין כדי להסביר פערים בהצבעה מגדרית.

 

Croson, Rachel and Uri Gneezy. 2009. "Gender Differences in Preferences." Journal of Economic Literature 47(2): 448-474.

Kam, Cindy D. 2012. "Risk Attitudes and Political Participation." American Journal of Political Science 56: 817–836.

Nadeau, Richard, Martial Foucault, and Michael Lewis-beck. 2011. "Assets and Risk: A Neglected Dimension of Economic Voting." French Politics 9 (2): 97-119.

 

מצביעים 50-50

יומיים לפני הפריימריז אפשר היה לצפות שאנסה לדרבן אתכם, אלו מקוראי שהתפקדו למפלגת העבודה, להצביע עבורי. אני, כמובן, מאוד אשמח אם תצביעו עבורי, אבל לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע.

בחודשים שקדמו לועידת מפלגת העבודה הייתי שותף בהתארגנות שביקשה להכניס לחוקת המפלגה שהבטחת הייצוג לנשים, העומדת על 40% במוסדות המפלגה, תחול גם ברשימה. לצערנו, לא הצלחנו להעביר החלטה כזו, והבטחת היצוג עומדת כיום על 20% בלבד – כלומר, רק ארבע נשים ב-20 המקומות הראשונים (לא כולל שלי יחימוביץ').

מה שאומר שהנטל עובר אלינו, כלל המצביעים בפריימריס. כל מצביע יכול לבחור בין 8-12 מועמדים בפריימריס. למעלה מ-20 נשים מתמודדות – מועמדות מצויינות אחת אחת. הייתי יכול למלא רשימת מועמדים מלאה רק בנשים שהייתי רוצה לראות בכנסת, בין אם חדשות כמו אסתי קירמאייר ולילי בן-עמי, מוכרות כמו סתיו שפיר ומרב מיכאלי, פעילות ותיקות כמו לאה פדידה ואליס גולדמן, וחברות כנסת בהווה ובעבר כמו נינו אבסדזה, מלי פולישוק בלוך ונאדיה חילו – ועוד רבות אחרות. אין שום סיבה שבין כל המתמודדות המצויינות הללו לא תוכלו למצוא 4-6 שתוכלו להכניס בראש שקט ובשמחה לרשימה שלכם בפריימריס.

אז מה שאני מבקש מכם עכשיו הוא שלצד השמות שלי ושל יהונתן קלינגר, ושל עוד 2-4 מועמדים גברים אחרים, תצביעו גם למספר שווה של נשים. רק כך נוכל להבטיח רשימה שיוויונית, ונהפוך את מפלגת העבודה לדוגמא ומופת למערכת הפוליטית כולה.

ב-29.11 מצביעים 50-50.

(על רשימת הליכוד הזוועתית אני אגיב כשירגע קצת.)

לשכנע, לא רק את המשוכנעים

And these children that you spit on as they try to change their world / are immune to your consulations, they're quite aware of what they're going through.

-David Bowie (Changes)

Public deliberation reforms the uninformed, incomplete, intransitive, and unjustified pre-political preferences of the individual citizens. Political argumentation is not logic, it does not proceed from true premises to a true conclusion. Argumentation assumes premises generally accepted by the addressed public, and need not proceed by deduction. Arguments offered are neither true nor false, but stronger or weaker, and the conclusion of argumentation is not true or false, but more or less supported by argument. Conclusions are not demonstrated, they can only be justified. Competition among candidates for representative office motivates them to offer the more general viewpoint. The deliberative process is brought to a close by a majority vote, which reflects the greater strength of one set of reasons over another. The major- ity view is not true, and the minority view is not false. The minority also has good reasons, just not reasons judged as strong as those of the majority. The result is legitimate because everyone was able to take part, all views were taken into con- sideration, and each was free to accept or reject arguments and conclusions.

– Gerry Mackie (2006)

דילמת השמאלני

מזה זמן מה, וביתר שאת מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, מתחולל ויכוח איתנים בקרב השמאל בישראל לגבי הסיכוי לשנות את זהות ראש הממשלה אחרי הבחירות. ראשית אציין שאני מאמין שאפשר לשנות, אבל כמובן מכיר בכך שיש סיכוי לא רע שנתניהו יחזור להיות ראש הממשלה. מה שאני מאוד לא אוהב, בכל אופן, היא התפיסה שרואה בליכוד מפלגת השלטון באופן קבוע. מפלגה שלא מזמן מנתה 12 מנדטים, ולא הרבה לפני זה מנתה 19 מנדטים, היא לא מפלגה בלתי מנוצחת.

בכל אופן, הבון-טון בימים האחרונים הוא לתלות את יהבנו באחוז ההצבעה. אם רק נצליח לשכנע יותר אנשים להגיע לקלפי, אומרים התומכים, יש לנו סיכוי לנצח. שלא תבינו אותי לא נכון – אני לגמרי בעד שכמה שיותר אנשים יגיעו לקלפי. יש לזה חשיבות אדירה, ויש לזה השפעה משמעותית על תוצאות הבחירות. אבל אני בספק אם זה מספיק בפני עצמו.

הסוקרים לא מספרים לנו כמה אנשים מתכוונים להצביע, ומה ההתפלגות הפנימית של אלו שלא מתכוונים להצביע, אבל אני לא לגמרי בטוח שהנחת המוצא של הדוגלים בפתרון הזה לגמרי מבוססת. יש לנו נטייה לחשוב על השמאלני התל-אביבי שמתלבט בין מרצ לתנועה הירוקה ומחליט ללכת לים במקום להצביע, אבל זה כנראה לא הפרופיל האמיתי של הלא-מצביע הממוצע. בין השאר, הנתונים מראים כי הירידה באחוז ההצבעה גדולה יותר דווקא בקרב מצביעים מהשכבות החלשות ובעלי השכלה נמוכה – כלומר, קהלים שנוטים יותר להצביע לימין. ((ומאידך, גם ערבים, אבל יצויין שהירידה אצלם אינה שונה מאשר בקרב היהודים הלא חרדים, כאשר מחזיקים קבוע את המאפיינים הסוציו-אקונומיים.)) אפשר להעריך שמדובר על מצביעים שאיבדו אמון בימין, מצד אחד, אבל סולדים מהשמאל מצד שני. אם רק נסתפק בלעודד אותם ללכת לקלפי, סביר להניח שהם יצביעו לימין. כפי שכבר אמרתי – אני תמיד בעד הגדלת אחוז ההצבעה, וכדאי להשקיע בכך משאבים, אבל לא מכאן תבוא ישועתו של השמאל.

אבל הסיבה שמלכתחילה אנשים מחפשים את הפתרון באחוז ההצבעה היא היא הבעיה האמיתית שלנו. ולא רק שלנו – זהו חלק ממשבר דמוקרטי עולמי. הדמוקרטיה מתבססת על ההנחה שאם אנשים מדברים אחד עם השני, הם יכולים לשנות זה את דעתו של זה באמצעות טיעונים. כל מוסד הפרלמנט (מלשון parler – לדבר) קיים בדיוק לשם כך: כדי שהנציגים ידברו, ינאמו, יעלו טיעונים, ובסוף יצביעו איש איש על פי העמדה שגיבש בעקבות הדיון. אבל אנחנו כיום יותר ציניים, ויותר ריאליים, ואנחנו יודעים שחברי כנסת מצביעים לפי הקו המפלגתי שלהם, או לפי המשמעת הקואליציונית, ובכל מקרה אף אחד לא נוכח בדיונים במליאה או בועדה, אז גם אין בדיוק מי לשכנע. אבל גרוע מכך: התחלנו להאמין שגם סתם בני אדם לא משנים את דעתם אף פעם. אין טעם לנסות לשכנע מצביעי ליכוד לשנות את הצבעתם, כי הם לעולם לא ישנו אותה ושום טיעון לא ישכנע אותם לנהוג אחרת. ((העובדה שישראל חווה כבר קרוב לשני עשורים תנודתיות ברמה שמתאימה בדרך-כלל רק לדמוקרטיות בראשית דרכן, לפני התייצבות המערכת הפוליטית, לא מרשימה את האנשים הללו. העובדה שכפי שכבר צויין, מפלגת הליכוד הספיקה בעת האחרונה לרדת לתריסר מנדטים בלבד – בדיוק כמספר המנדטים שהעבודה קיבלו בבחירות האחרונות – ולחזור לראשות הממשלה, גם כן לא משכנעת אותם שמשהו לא מסתדר עם ניתוח המציאות שלהם.)) או, בוריאציה אחרת (שדווקא מגיעה לרוב דווקא מכיוון אנשי הימין עצמם) – הם שונאים את השמאל כי הוא שמאל, ושום דבר לא ישכנע אותם להצביע לשמאל המתנשא, האשכנזי, האליטיסטי וכיו"ב.

דעות משתנות

הטענה הזו נשמעת לנו סבירה, כי היא תואמת את הניסיון האישי שלנו. לפני זמן מה השתתפתי בערב שיח בלוד במסגרתו הנחיתי שולחן שעסק בדיוק בנושא זה: מה גורם לאנשים לשנות דעה? שאלתי את המשתתפים סביב השולחן אם אי פעם הם שינו את דעתם בצורה משמעותית על נושא פוליטי. אלו שהסכימו להודות שאכן חוו שינוי כזה הסבירו אותו בארוע טראומטי: חוויה מזעזעת בשירות הצבאי, משבר כלכלי אישי. אבל כשניסיתי לחפור טיפה יותר לעומק, מסתבר שמה שהם תיארו כלל לא היה שינוי דעה, אלא יצירת דעה. למשל, האשה שתיארה חוויה רבת משמעות שעברה במהלך שירותה הצבאי שבעקבותיה התחילה לתמוך במהלכים לסיום הכיבוש, הסבירה שלפני אותו ארוע היא "פשוט לא חשבה על זה". כלומר, זה לא שהיא התנגדה לסיום הכיבוש ובעקבות אותה החוויה שינתה את דעתה, אלא שלא הייתה לה דעה מגובשת, או שהייתה לה דעה רדומה שהתבססה על רעיונות שספגה באקראי מסביבתה, והארוע רק הפעיל את האזור הזה וגרם להתגבשותה של דעה מודעת. בנקודה אחרת בשיחה מישהו סיפר על הורים לבנות ש"התחילו להסתובב עם ערבים", שבעקבות זאת הפכו לאנשי ימין קיצוני. כשהעליתי את הסברה שהורה שמפריע לו עד כדי כך שבתו יוצאת עם ערבים בין כה וכה היו בימין, ולכן לכל היותר מדובר על הקצנה של דעה קיימת, הוא נאלץ להודות שהוא לא מכיר סיפורים כאלו על אנשים שלא היו אנשי ימין מלכתחילה. ואכן, יש בסיס לסברה שארועים חריגים בדרך-כלל אינם גורמים לשינוי דעות – בדיוק משום שהם חריגים. כל מערך דעות יכול להכיל "יוצאי דופן", ואף יש שיגדילו ויטענו שמדובר ב"יוצא מן הכלל המעיד על הכלל". ההטיה הבסיסית שלנו תהיה לפסול את המקרה החריג כהוכחה לטעותנו (ובצדק – אנקדוטות אינן בסיס טוב לניסוח הכללות). רק אם אין לנו דעה מגובשת מלכתחילה, יתכן שלארוע חריג תהיה השפעה משמעותית עלינו בבחירת צד ראשונית.

אבל אף אחד באותו דיון לא אמר שהוא שינה דעה אי פעם בעקבות שיחה עם אנשים. אף אחד גם לא הכיר מישהו ששינה את דעותיו בעקבות שיחה איתם. כלומר, אף אחד למעט אני עצמי. בסוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 הצבעתי לשינוי. הצבעתי לה לא משום ששנאתי חרדים, אלא בגלל שהסכמתי עם הדעות הכלכליות של המפלגה. במילים אחרות, הייתי ליברל כלכלי (וגם חברתי – כלומר, הייתי ליברטריאן). מי שיחפש דיונים בנושא באייל יגלה שבשנותיו הראשונות אני הייתי תמיד בצד השוקחופשיסטי של הדיון. אבל אפשר לזהות לאורך השנים תנודה איטית. תחילה הרחקתי את עצמי מהאיין-ראנדיסטים שנראו לי קיצונים מדי, בהמשך התחלתי לאמץ חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על האלמנטים האוטופיסטיים יותר של הליברטריאניזם, ולבסוף, בנקודה כלשהי שמאוד קשה לי להצביע עליה במדויק, עברתי צד סופית והפכתי לסוציאל-דמוקרט שאתם מכירים היום. ((תהליך דומה אך מזורז יותר עברתי גם בנושא הדו-לאומי, אגב.)) אין דיון מסוים שאפשר למצוא שבו אני משתכנע. אני לא חושב שאפשר למצוא תגובה ספציפית שלי באיזה דיון שבה אני אומר "וואלה, צודקים", ומאמץ טיעון של הצד השני. למעשה, אילולא התיעוד הקיצוני של חיי האינטלקטואליים ברשת, היה קשה מאוד להראות שבכלל עברתי תהליך, ולא סתם "המרה" פתאומית. אבל התהליך בהחלט התרחש, ואי אפשר שלא לזהות את המקור לשינוי באותם הדיונים ממש.

הדוגמא האישית שלי, על התיעוד הנרחב שלה, היא מקרה קיצוני של התהליך שבדרך-כלל עובר על כל מי שמשנה דעה. כפי שמציע מקי (Mackie), כאשר אדם נמצא במהלך דיון, יש חשיבות גבוהה, פסיכולוגית וחברתית, לשמירה על עקביות. אנחנו נוטים לזלזל במי שאינו עקבי בדעותיו (לדוג': יאיר לפיד), בה בעת שאנחנו מצפים מבני שיחתנו להיות נכונים לקבל את טיעונינו ולאמץ אותם. כתוצאה מהלחץ הזה לשמור על עקביות במהלך השיחה, הדיון הופך לשדה קרב. המטרה היא לא ללמוד (ואולי להשתכנע), אלא לנצח. אבל, אחרי הדיון, כשכל אדם נמצא עם עצמו ומעבד את המידע החדש שנקלט, אז מתבצע תהליך של שינוי.

מקי מציע שרעיונות מסודרים ברשתות, כך שכל רעיון שקיים אצלנו במוח נתמך על ידי שורה של רעיונות אחרים שתואמים לו או סותרים אותו. סך הקשרים הללו בין הרעיונות הללו – עוצמת וכיוון הקשרים, ומידת האמינות שאנחנו מייחסים לרעיונות המקושרים השונים ((קצת כמו המערכת שמאחורי ה"פייג'רנק" של גוגל…)) – הוא שקובע את האמינות שאנחנו מייחסים לכל רעיון מסוים. מתקפה על רעיון אחד, שזה מה שקורה בדרך כלל בדיון, אינה יכולה לזעזע בבת אחת את כל הרשת, ולכן הרעיונות הללו נראים לנו יציבים ואנשים מרגישים עמידים בפני שכנוע. אבל המחקרים שמקי מצטט מראים שאם מסתכלים על הרשת כולה לטווחי זמן ארוכים יותר מהמחקר הפסיכולוגי הממוצע, אפשר לזהות את השינויים שהתחוללו. עוצמת המתקפה על הרעיון גורמת לגלים ברשת הרעיונות: רעיונות מסויימים נחלשים ואחרים מתחזקים, קשרים מתחזקים או מתערערים, ולעיתים קשרים חדשים לגמרי נוצרים. רק אחרי שהתבצע תהליך מורכב ולא לגמרי מודע של עיבוד המתקפה הזו דרך רשת הרעיונות, מתייצבת הרשת על שיווי משקל חדש. שורה ארוכה של מתקפות כאלו, שתוקפות לא רק את הרעיון המרכזי אלא גם רעיונות סובבים, שמצליחה לחזק קשרים חיוביים (מנקודת מבטו של המתקיף) ולהחליש קשרים שליליים, יכולה להוביל בסופו של דבר לשינוי משמעותי בדעות, ובלאו הכי תגרום לשינויים חיוביים קטנים יותר לאורך הדרך גם אם הרעיון המרכזי עצמו עדיין יראה איתן ויציב.

איך לשנות

לנפק מתוך התיאוריה הזו יישומים מעשיים שיובילו לשינוי דעה, כמובן, זה הרבה יותר קשה. אין לי כוונה לנסות לתת כאן מתכון פשוט וברור לגרום לאנשים לשנות את דעתם. אבל יש כמה מסקנות שאפשר להסיק לגבי מה יהיה ומה לא יהיה במתכון שכזה. אנסה להצביע על כמה מסקנות כאלו כעת.

שינוי לוקח זמן. העובדה שאף אדם שדיברת איתו במהלך קמפיין שינוי הדעות שלך לא השתכנע באופן מיידי לא צריכה לרפות את ידיך: השינוי יתרחש, אם יתרחש, בימים שאחרי השיחה, לא במהלכה.

שינוי דורש מגע מתמשך. לשלוח מנשר אחד, לקיים שיחה אחת, להריץ קמפיין אחד – אלו לא יעבדו. שינוי דעה דורש מגע מתמשך עם האנשים שאת דעתם אנחנו רוצים לשנות. עדיף גם שפעולת השכנוע תתבצע על-ידי מספר אנשים ולא על-ידי אותו אדם כל פעם – הנטייה של אנשי ימין לנסות לשייך כל שמאלני לקרן החדשה לישראל היא אסטרטגיה להפוך את כל האנשים השונים הללו לגוף אחד (למען הסר ספק: אותו הדבר קורה גם בכיוון ההפוך. כל מי שמביע דעה נגד המחאה מוכרז אחר כבוד כ"טוקבקיסט בתשלום", למשל).

כדי לשנות צריך לתקוף מכיוונים שונים. זוכרים כמה הועילו לשמאל צעקות ה"כיבוש! כיבוש!" שלנו? עכשיו שינינו מטרה, אבל הטקטיקה נשארה אותה טקטיקה: לירות שוב ושוב ושוב על אותה הנקודה בתקווה שכל הקיר יקרוס. לא יקרה. רוצים להוביל שינוי? תדברו עם אנשי ימין על כל מיני דברים, תראו להם איך הם מתקשרים אחד לשני. נסו להצביע על דברים שחשובים להם ותראו להם איך המדיניות של הממשלה פוגעת בהם. תראו להם איך דברים שהם לכאורה תומכים בהם בעצם פוגעים בדברים אחרים שהם היו רוצים. ערערו קשרים קיימים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלהם, וצרו קשרים חיוביים חדשים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלכם. אם תצליחו לשכנע אותם ששיוויון לערבים הוא טוב ליהודים תעשו הרבה יותר למען שיוויון בין העמים בחברה הישראלית מאשר עשרת-אלפים קמפיינים מהוקצעים למען מודעות ציבורית למגילת זכויות האדם הבינלאומית.

אנשים לא אוהבים להרגיש לא עקביים. שינוי דעה זו חוויה אישית קשה. היא דורשת מאדם להגיד שמה שחשב עד כה היה טעות, ולא ברמה של "היי, הנה עובדה שלא ידעתי. מצחיק," אלא יותר בכיוון של "משהו שהאמנתי בו הוא אולי לא נכון, למרות שאי אפשר להוכיח את זה באופן מובהק, אבל זה כן נשמע יותר הגיוני כשמסתכלים על זה בצורה מסוימת". אנשים ילחמו בציפורניים כדי לא להודות בזה. ככל שהצד השני יותר קרוב לשינוי, כך הוא יאבק יותר חזק נגד ההשלכות הפסיכולוגיות שלו. אנחנו מכירים את זה מדיונים שכולנו חווינו: כשלצד השני (או לנו) אין איך לענות, אנחנו מתעצבנים. זו תגובה טבעית שנועדה להגן עלינו מפני תחושת חוסר האונים הגלומה בהכרה בחוסר העקביות שלנו. אל תדרכו לאנשים על היבלות. אם הגעתם לשלב בדיון שבו נראה לכם שהאדם נסגר בפניכם, תנו לו לסיים בכבוד את השיחה. השינוי יתחולל אחרי שתלכו.

לא את כולם אפשר לשנות. אחת הטעויות הנפוצות ביותר שעושים המתייאשים משכנוע היא לבלבל בין ה"גרעין הקשה" לבין רוב התומכים של הימין. כן, יש כאלו שלעולם לא יפסיקו להצביע ליכוד. אבל הם מעטים. למרבה הצער, הם גם אלו שהכי סביר שיכנסו איתכם לויכוח, כי הם רוצים להשיג בדיוק מה שאתם רוצים להשיג: לשכנע את הצד השני. אנשים שאינם משוכנעים במאה אחוז ירתעו יותר מכניסה לדיונים (ראו סעיף קודם). אבל הם עדיין יאזינו לשיחה שלכם ויושפעו ממנה. אולי אפילו יושפעו ממנה יותר מאשר משיחה ישירה איתכם, כי הם ירגישו פחות מחוייבים לעקביות אם הם לא הביעו עמדה מפורשת. זה במיוחד נכון לדיונים בפורומים מקוונים. בין עשרות לאלפי אנשים (תלוי בפורום) יקראו את הדיון שלכם, ויש לכם סיכוי לא קטן להשפיע משמעותית על חלק גדול מהם. אל תוותרו על העברת המסר שלכם בצורה המשכנעת ביותר שאפשר, אפילו אם בר הפלוגתא שלכם לא מרגיש שווה את זה.

הערה ביקורתית: נקודת המבט הפמיניסטית

במהלך קריאת מאמרו של מקי תהיתי מה יכולה להיות הביקורת הפמיניסטית על הטענות שלו. קיימת טענה לפיה סגנון הדיון הנשי הוא שונה במובהק מסגנון הדיון הגברי. ((לא נכנס כאן לשאלת המהותנות הגלומה בטענה הזו.)) סגנון הדיון שתיארתי לעיל, זה שבו המטרה היא "לנצח", לפי הטענה הזו, הוא סגנון דיון גברי. זו גם הטענה שעומדת מאחורי ביקורת פמיניסטית על השיטה המדעית כשיטה גברית. גם היא, הרי, מבוססת על דיון שבו כל אחד מנסה להוכיח את הטענות שלו, והמנצח הוא זה שמצליח להפריך הכי טוב את טענות הצד השני תוך הגנה על טענותיו שלו. ((מדענים אוהבים להציג תמונה קצת יותר שלווה של דיון מדעי מקצועי, אבל אל תאמינו להם.)) לעומתו, הנשים מעדיפות סגנון דיון שבונה קונצנזוס, ובמסגרתו עדיף לדחוק למטה חילוקי דעות ולהדגיש את המשותף והדומה.

אם אכן קיימים הבדליים מגדריים שכאלו, מה המשמעות שלהם על הדרך לשכנע? האם ניתן לשכנע במצב שבו עצם קיומם של חילוקי דעות נדחף מתחת לשולחן? ואולי דווקא הדרך ה"נשית" מתאימה הרבה יותר ליצירת קואליציות רחבות ומכילות, שאינן נדרשות לשדות קרב דיוניים בין טוב ורע. דפני ליף, למשל, יכולה לייצג אסטרטגיה כזו. יש הרבה מאוד מה להגיד בזכות גישה כזו (שנתמכה גם על ידי לקלאו ומוף, למשל) שבמקום לנסות להעביר אנשים מצד אחד לצד השני, מציעה פשוט למחוק את הגבולות עצמם וליצור שיתופי פעולה בין הצדדים ה"יריבים".

יש פה, כמובן, מקום לעוד הרבה מחשבה וניתוח.

לקלאו, ארנסטו ושנטל מוף. הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית: לקראת פוליטיקה דמוקרטית רדיקלית. רסלינג: 2004.

Mackie, Gerry. “Does Democratic Deliberation Change Minds?Politics, Philosophy & Economics 5, no. 3 (2006): 279–303.

הזכות לפריבילגיות

פוסט זה נכתב על האוטובוס בדרך לירושלים. כי זו הפריבילגיה שלי.

לפני למעלה משנה הוציא הוידאו-בלוג Feminist Frequency צמד סרטונים שעסקו בשיווק המיזוגני לכאורה של לגו. אחרי שצפיתי בסרטונים, לא הסכמתי עם אחת הטענות הקריטיות בו. חשבתי שהביקורת של FF התעלמה מגורמים מסחריים רלוונטיים, שהאירו באור אחר את ההחלטות השיווקיות של לגו, על אף הבעיתיות שבהן. כתבתי תגובה ביוטיוב מתחת לסרטון – תגובה מהוגנת לחלוטין שהביעה ספק לגבי הנקודה הזו בצורה עניינית ומכבדת, בדיוק כמו תגובות תומכות שפרסמתי שם קודם. כשחזרתי זמן מה לאחר מכן, ראיתי שהתגובה הוסרה (או לא פורסמה, אינני זוכר אם התגובות שם מסוננות מראש). כתבתי תגובת מחאה על כך, וגם היא הוסרה. אז הקלטתי סרטון וידאו (באיכות מחורבנת בעליל, כי זה מה יש) וקישרתי אותו כתגובה לסרטון המקורי. גם הקישור הזה הוסר. אודה: זעמתי. הכיצד ערוץ שכל עיסוקו בביקורת (עניינית ומכבדת) אינו מוכן לקבל ביקורת (עניינית ומכבדת) על שנאמר בו? בעקבות זאת, ביטלתי את המעקב שלי אחרי הערוץ ונמנעתי ממנו להבא. אני אדם שאוהב להגיב על מה שהוא רואה, ומי שלא מוכן שאני אגיב לו (אלא אם אני תומך), הוא לא מישהו שאני רוצה להקשיב לו.

אי אלו חודשים לאחר מכן נתקלתי בבלוג אחר ברשומה על אודות הוידאו-בלוג. מסתבר ש-FF יצאה בסדרה של סרטונים על המיזוגניה (שקשה לערער על קיומה הרחב) במשחקי וידאו. בכך, היא עוררה עליה את זעמם של נערים חובבי גיימינג מרחבי העולם, שהציפו את יוטיוב במתקפות על אניטה סרקיסיאן, האשה שמאחורי הערוץ (ולפני המצלמה). מה שאפיין רבות מהמתקפות הללו הייתה שנאת הנשים הבוטה שהשתקפה בהן. ראיתי כמה מהסרטונים הבולטים במתקפה הזו, והתחלחלתי. ואז ירד לי האסימון: בעיני סרקיסיאן, ככה אני נראיתי. לא בגלל שבאמת דיברתי כמו שהנערים הללו דיברו, אלא פשוט משום שהיא כל כך התרגלה למתקפות הבוטות והדוחות הללו, עד שכך ביקורת עליה נדמית בעיניה לכיסוי דק על מיזוגניה בהמית. מי שנכוויתה ברותחין וגו'.

אז עכשיו אני יותר מבין, אבל עדיין לא מסכים. FF פונה לגברים כמו גם לנשים. המטרה של הבלוג אינה רק לשכנע נשים בקיומה של מיזוגניה, אלא גם לשכנע גברים שמתכחשים לכך, לאפשר להם לזהות ולראות את המיזוגניה שסביבם, ובשאיפה גם לפעול נגדה. כאשר זו המטרה, וחרף הקושי הרב, אין זה נכון לפסול כל ביקורת מצד גבר כמיזוגניה. וכשאני אומר "אין זה נכון", אני מתכוון שזה לא ממש אפקטיבי לקידום המטרה הסופית.

הפסקה האחרונה מוגדרת על ידי אנשים מסוימים כ"הסגברה" (mansplaining): ניסיון מצד גבר להסביר לאישה איך היא צריכה לנהוג כפמיניסטית. אלו הבוחרות להשתמש במושג הזה קובעות כי פמיניזם הוא פרויקט נשי בלבד. לגברים אין מקום בהגדרת הפרויקט. לכל היותר, מותר להם להביע תמיכה עיוורת בו. הן קוראות לזה "להיות בעל ברית". כמובן, אין קשר בין הדרישה הזו לבין קיום ברית נשית-גברית פמיניסטית. להיות בעל ברית משמעו להיות שותף אמיתי, להיות נכון לשנות עמדות שנתפסות עבורי כבסיסיות, להקשיב ולנסות לאמץ, או לפחות להבין, את נקודת המבט הנשית. אבל אף אחד מאלה לא יכול להתקיים מבלי לקיים שיחה כנה בין הצדדים. ((אגב, הטקסט אליו מקשרות המילים "סתום את הפה ותתנהג כמו בעל ברית" בפוסט הנ"ל רחוק מלתאר את מערכת היחסים המגולמת במילים הללו. סעיף 4, לדוגמא, ממש אומר לאנשים שזה בסדר להציע הצעות, כל עוד הוא מוכנים לקבל שההצעות שלהם לא בהכרח תתקבלנה. למעשה, אני מסכים עם פחות או יותר כל ההגדרה של בעל ברית בטקסט הזה, ואין בו שום דבר לגבי לסתום את הפה.))

מאיפה הגיעה סתימת הפיות הזו לתוך השיח הרדיקלי שלכאורה כולו מכוון לפתיחות לכל מגוון הקולות הקיימים? דרך אחת להסתכל על זה היא באמצעות המטאפורה של "אפליה מתקנת". מכיוון שבין כה וכה מקומם של הגברים בשיח הציבורי גדול באופן כל כך דיספרופורציונלי, הרי שיש בהדרתם שלגברים מסויימים מהשיח משום איזון. ומכיוון שאין לנשים את הכוח להדיר מהשיח את השוביניסטים המתלהמים, הן מבקשות להדיר ממנו את אלו שמוכנים להקשיב להן – הפמיניסטים. קולם של אלו יכול להשמע אך ורק כשגרירים של הנשים בשיחות עם גברים אחרים, שם הם יכולים להציג את העמדה הנשית כמיטב יכולתם. אך אם קיים קול נשי בשיחה, חובה עליהם להגביל עצמם להנהונים נמרצים ולתת כמה שיותר מקום לקול הזה.

יש שתי בעיות עם הגישה הזו: האחת, היא שהיא יוצרת שיח של קיצוניות, שמותיר בעצם רק את הקצוות לנהל מלחמה עקרה ביניהם. מכיוון שנשים מגיעות למלחמה הזו מוחלשות מלכתחילה, סיכוייהן לנצח בה נמוכים, ובאין שיחה בינן לבין גברים מתונים, שנמצאים "על הגדר", לא תתקיים המרה של גברים מתונים לצד שלהן, מה שמנציח את חולשתן בשיח הציבורי. (גם על הדברים הללו, כמובן, אואשם בהסגברה. אבהיר רק שאינני מדבר כאן על התחשבות ברגשותיהם של הגברים – לא שיש משהו רע בזה, לדעתי – אלא פשוט קיומו של שיח ישיר, כן, בוטה ופשוט. אבל שיח, ולא קריאה "לסתום את הפה").

הבעיה השניה היא שהגישה הזו מניחה שיכולתו של הגבר השוביניסט לתפוס את המקום שהתפנה על ידי הגברים הפמיניסטים בשיח היא מוגבלת. אני מטיל ספק בכך. כל גבר ש"יסתום את הפה ויהיה בעל ברית" לא יפנה את המקום לאשה שתציג את עמדת הפמיניזם, אלא להפך, יפנה את מקומו לגבר שיטען באופן בוטה את הטיעון השוביניסטי. אז אולי אפשר לראות כאן תסריט של "גאולה דרך הביבים", אבל אני לא חובב של הסצנריו הזה, במיוחד אחרי שנשים הקדישו איזה מאה שנה לזחילה החוצה מהביבים הללו.

המקור השני לסתימת הפיות הוא התפתחותו של "שיח הפריבילגיות", שהגיע במקור מהסוציולוגיה הפמיניסטית (או הפמיניזם הסוציולוגי, או איזה כותרת אחרת שתרצו לתת לזה). ה"פריבילגיות" הן רשימות של דברים שבן הקבוצה ה"מועדפת" יכול לעשות מבלי שהדבר יפגע בו בשום צורה, להבדיל מבני הקבוצות המוחלשות, שאו שאינם יכולים לעשות זאת כלל, או שיתקלו בסנקציות חברתיות אם יעשו זאת.

אך מהי פריבילגיה ברמה הבסיסית? מאיפה הגיעה המילה הזו? בדיונים בנושא בישראל הנטיה היא להשתמש במילה הלועזית, אך איך היינו יכולים לתרגם את המילה לעברית? התרגום הטוב ביותר שאני יכול להעלות על דעתי הוא "זכות-יתר". והתרגום הזה חושף את הכשל המרכזי של שיח הפריבילגיות כפי שבא לידי ביטוי בדיון הציבורי (או לפחות האינטרנטי) בתקופה האחרונה, בפוסטים כמו זה שקושר לעיל, או כמו בפוסט הזה בחלונות: מה שהוא מתאר כפריבילגיות אינו אלא היפוך של מושג ה"זכות". אמירה כמו "בד"כ יעדיפו לקבל אותו לעבודה על פני אשה עם אותם נתונים" אינה משקפת מצב של זכות יתר של הגבר, אלא מצב של פגיעה בזכות לשיוויון של האשה. אמירה כמו "יש לי נגישות למים נקיים וראויים לשתיה בלי מגבלה" אינה מעידה על זכות היתר שלי כאדם שחי במדינה מערבית, אלא על העדר זכויות של אדם שחי במדינה ללא מערכת תשתית תברואתית בסיסית.

יש לי הרבה ביקורת על "שיח הזכויות" (ביקורת שנעמה כרמי בדרך כלל מבטאת טוב יותר ממני, אבל אפשר לתקצר אותה לאמירה ששיח הזכויות הופך את כל היחסים בין בני אדם ליחסים משפטיים תוך התעלמות מקיומם של יחסים קהילתיים/חברתיים גמישים ונזילים יותר). אבל לזכותו לפחות יאמר שזה שיח שכיוונו כלפי מעלה: הוא מצביע על אנשים שנגזלה מהם זכות וקורא להעניק להם אותה. שיח הפריבילגיות, לעומת זאת, בהתייחסו לזכויות כאל "זכויות יתר" מושך אותנו כלפי מטה. הוא עושה זאת בשני מובנים: במובן אחד, הפתרון הקל ביותר לקיומה של פריבילגיה אצל אדם אחד ולא אצל אדם אחר הוא לשלול אותה ממי שיש לו, ולא להעניק אותה למי שאין לו. מכיוון שעל פי שיח הפריבילגיות שתי האפשרויות הללו שקולות (בשני המקרים לא נוכל לדבר על כך שלאדם אחד יש פריבילגיה לעומת האדם השני), הרי שהכיוון אליו גורר אותנו שיח הפריבילגיות ברור.

במובן השני, שיח הפריבילגיות בעצם אינו רואה בעיה בעצם קיומה של פריבילגיה. אדם שיש לו פריבילגיה לא נדרש לוותר עליה, לא נדרש לפעול בשום צורה כדי לבטל את אי השיוויון. אדם שיש לו פריבילגיה נדרש רק להיות מודע לפריבילגיה שלו, ולסתום את הפה. "תגיד תודה ותשתוק" סטייל. ומכיוון שאין בעיה בעצם קיומה של הפריבילגיה, אין גם שום בעיה שאלו שאין להם יפעלו להיפוכה של הפריבילגיה – כלומר, שלהם תהיינה פריבילגיות שלשני אין.

והנה חזרנו לאלמנט ההשתקה: שיח הפריבילגיות קובע שמכיוון שלי יש פריבלגיה ולך אין, מותר לך לתבוע את הפריבילגיה לדבר ושאני אשתוק. זו הפריבילגיה שלך כ"אנדרדוג". מסתבר שהמילה "פריבילגיה" אינה אלא תחליף אקדמי יותר, נקי יותר, לשימוש הפופולרי במילה "אותנטי". לך יש פריבילגיה, לכן אתה צריך לשתוק. אתה לא "אותנטי", לכן אין לך זכות דיבור. "אותנטי", כזכור, היא מילה שמשמעה בשיח הישראלי הפוליטי "אדם שחי בעוני באמת" (כלומר, היא קיצור של "נציג אותנטי"). מי שאינו "אותנטי" אינו מכיר מגוף ראשון את הבעיות של האוכלוסיה המוחלשת המדוברת, ולכן אינו יכול לדבר כלל על הצרכים שלה, לייצג אותה בדיונים בנושאי מדיניות וכן הלאה. הטענה של פוליטיקת הזהויות היא שייצוג חייב להיות גם פיזי, כלומר שהנציג יהיה חבר הקבוצה המיוצגת, ((איך מייצגים את קבוצת הלא מייצגים?)) ושיש לתת עדיפות (to priviledge) לדעותיהם ולקולם של "נציגים אותנטיים" בעת קיום דיונים. יש, כמובן, המערערים על צדקת ההעדפה הזו. קל וחומר כאשר ההעדפה הזו הופכת למוחלטת, עד כדי השתקה מוחלטת של כל מי שאינו "נציג אותנטי" של הקבוצה האמורה. כך, פרקטיקה שנועדה לתת קול לאלו שקולם אינו נשמע, הופכת לפרקטיקה של השתקה וכתוצאה מכך מסיטה את הדיון מהנושאים החשובים באמת לנושאים משניים.

אז מה עושים? לדידי, חשוב לחזור לחשיבה שמכוונת למעלה, ולא למטה. כלומר, לדיון על זכויות ועל זכויותיו של מי מופרות, ולא על פריבילגיות ולמי יש איזה. תאמרו – קל לך לדבר, לך יש פריבילגיות. וזה נכון, ואין לי מה לעשות נגד זה. אבל נראה לי הרבה יותר הגיוני שבמקום לנסות לשכנע אותי לוותר על הפריבילגיות שלי, כולנו נרוויח יותר אם נפעל ביחד כדי לבטל את הפער ב"פריבילגיות", כלומר, נפעל להשוואת זכויות לכולם. שיח הזכויות, על כל מגבלותיו, הרבה יותר מתאים לקידום פעולה חברתית פרוגרסיבית מאשר שיח הפריבילגיות הרגרסיבי. אז אני שוב מסגביר? כן, כי אני בוחל בטענה שבגלל שאני לא משתייך לקבוצה שאת האינטרס שלה אני רוצה לקדם, אין לי שום זכות לערער על מה שמי שכן משתייכת אליה אומרת. תחת לקריאה לכל גבר שאינו "סותם את הפה ונוהג כבעל ברית" בכינוי הגנאי מסגביר, עדיף להכנס לשיח איתו ((לא בכל תנאי ולא בכל מצב. מקובל עלי שצריכים להתקיים "מרחבים מוגנים" של שיח תוך-פמיניסטי ובין-נשי שבו לגברים לא תהיה דריסת רגל. מעצם הגדרתו, מרחב כזה אינו יכול להתקיים בספירה הציבורית, אלא במקומות (או "מקומות") סגורים.)) ולהראות לו היכן הוא טועה. ההבדלה לא צריכה להיות בין "בעלי ברית" ל"מסגבירים", אלא בין "מקשיבים" ל"לא מקשיבים". עם האחרונים אכן אין טעם לנסות לדבר, אבל זה לא בגלל מה שיוצא להם מהפה, אלא בגלל מה שלא נכנס להם לאוזניים. ((כן, הרגע הסגברתי לנשים איך נכון יותר, לדעתי, לנהוג עם מסגבירים. I heard you like mansplaining, so I mansplained you about mansplaining.))

אני סקפטי (and so should you)

ברוכים הבאים לפינתנו "דובי שורף גשרים". והפעם: אוןלייף.

אתמול קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מוכר. בצד השני הייתה עורכת כלשהי באתר "אוןלייף" שלא נחשוף כאן את שמה. בעבר פרסמו אוןלייף את הפוסט שלי על "גל האונס". ((אפרופו, שמתם לב שהגל חלף עבר לו ואין יותר אזכורים בעיתונות לגבי מקרי אונס, שלא לדבר על גרפיקה מיוחדת וכותרות בעמוד הראשון? אני בטח לא אגלה לכם סוד אם אגיד לכם שזה לא שנשות ישראל יכולות פתאום להרגיש בטוחות ברחוב. זה פשוט שהתקשורת עברה להתעסק בסנאי חדש.)) בעקבות זאת נכנסתי אצלם כנראה למגירה של "גבר פמיניסט", והם כבר הזמינו ממני טור אחד על הורות. אז אתמול העורכת הציעה לי נושא חדש לכתוב עליו: לטענתה, נערך מחקר חדש שטוען שלחפצון נשים יש בסיס אבולוציוני. נחרתי בבוז. זו נשמעת טענה דבילית ובלתי ניתנת להוכחה. הסכמתי לבחון את הנושא, והעורכת חיש קל שלחה לי קישור לאיזה אתר חדשות אוסטרלי (כן) שככל הנראה מרכז כל מיני פרסומים של סוכנויות ידיעות. רפרפתי על הכתבה הקצרה וחזרתי לעורכת: הם לא אומרים שום דבר על אבולוציה, קבלתי. ואני בטח לא מתכנן לכתוב טור ביקורת על מחקר בלי שהמחקר יהיה לפני ובהסתמך על מקור רזה כל-כך. העורכת עוד ניסתה להפציר בי ולהסביר לי שהמחקר הזה הוא רק מקפצה לדיון רחב יותר על חפצון נשים. אבל מה אני יודע על חפצון נשים שלא נאמר כבר מיליון פעם על ידי אנשים שחשבו על הנושא קצת יותר ממני. "אני לא חושב שיש לי יותר מדי דברים חכמים להגיד על זה." כתבתי לעורכת, וויתרתי על התענוג.

ובכן, מסתבר שיש אנשים שזה שאין להם שום דבר חכם להגיד על משהו לא ממש מפריע להם להגיד את זה בכל זאת.

טל לוין, מבקרת מחול וסטודנטית לתואר שני בפילוסופיה, מכנה את המחקר "גזעני", וזה מה שיש לה להגיד עליו (להזכירכם, אחרי קריאה מדוקדקת של תיאור קצר של המחקר באתר חדשות אוסטרלי. לא שיש לי משהו נגד אוסטרלים):

אבל המחקר לא מוכיח שום דבר, חוץ מאת מצב העניינים הקיים. איך הגענו הנה? למה הגענו הנה? האם טוב לנו כאן? ואיך אפשר לשנות את המצב? אלה כבר כנראה שאלות למחקר אחר. אבל החוקרים לא מסתפקים בטענה הזאת, אלא רוצים לבסס אותה כעובדה פסיכולוגית, משהו שקשור לדרך הבסיסית שבה המוח שלנו עובד. ואם המוח שלנו עובד ככה, אז כנראה שאי אפשר לעשות משהו בנדון.

"ככה זה במוח"? אהה, אז למה לא אמרתם?

למה הדבר דומה? למחקרים בהם מראים לקבוצת מיקוד תמונות של מזרחיים ואשכנזים, ושואלים מי יותר מסוכן. הרי לא היה עולה על דעתו של אף חוקר להעמיד שאלה כזאת במבחן, ולא היה עולה בדעתו של אדם שפוי לקבל כעובדה את תוצאות המחקר.

 ה"ככה זה במוח" הוא נשק יום הדין של המדע בימינו, והוא נשלף לא פעם כשעושים מחקרים מגדריים. זהו ניסיון, תמים לכאורה (לכאורה מאוד), להצדיק מיני אפליות וסטטוס קוו חמור שבו העולם מתחלק לסובייקטים בעלי יכולת להביט, וכל אלה שאפשר להביט בהם – ושזוהי גם מטרתם. אגב, עוד לא התחלנו לדבר על כל הקבוצות באוכלוסייה שהמבט המחפיץ אפילו לא רואה אותן, ושהיותן "בלתי נראות" מאפשרת לגרש, לרמוס וגם להרוג אותן בלי שאף אחד ידבר.

טל לוין, ככל הנראה, לא טרחה אפילו לקרוא את האבסטרקט של המאמר, שלא לדבר על המאמר עצמו (כסטודנטית לתואר שני אני בטוח שיש לה גישה לכתבי עת דרך ספריית האוניברסיטה שלה, ואם לא אסור היה לה לכתוב טור כה נחרץ על מאמר שלא קראה). אבל גם אם עוד איכשהו הייתי יכול לסלוח על זה, הרי שבטח שאי אפשר לסלוח על כך שטל לא קראה אפילו את התיאור הקצר באותו אתר חדשות אוסטרלי, כי רזה ככל שהתיאור יהיה שם, לפחות הוא לא מוסיף דברים שלא קיימים. כאמור, המחקר אינו רומז אפילו על הסבר אבולוציוני, כמו גם התיאור שלו באתר החדשות. למעשה, כשקוראים את המאמר עצמו ברור לחלוטין שגם החוקרים חושבים שמקור החפצון הוא חברתי ולא ביולוגי. ולא רק זאת שהם לא חושבים ש"אי אפשר לעשות משהו בנדון", הרי שהם ביצעו את המחקר בין השאר כדי לתת כלים לחברה להתמודד עם החפצון הנשי ולצמצם את מימדיו. למרבה האירוניה, לאור המשפט האחרון בקטע המצוטט לעיל, החוקרים אפילו מקדישים מקום בדיון לשאלה של החפצת קבוצות מיעוט מוגזעות.

אז מה קרה? לוין ככל הנראה לא שמעה על כלל האצבע של הטענות הפמיניסטיות: כשפמיניסטית אומרת משהו שנשמע לא אמין, היא כנראה טועה. לוין שמעה את מה שאמרה לה העורכת, וזה נשמע לה כל כך מוצלח כטיעון כנגד השוביניזם המובנה של המדעים, שהיא שכחה שסקפטיות בריאה מופנית לא רק כלפי מחקר מדעי, אלא גם (ובעיקר) כלפי טענות שאינן מגובות ב–נו–עובדות. יש משהו אנטי-אינטלקטואלי, אפילו, הייתי אומר, בטור של לוין. "על זה אימא שלי הייתה אומרת בוקר טוב אליהו! באמת היינו צריכים פרופסור באוניברסיטה כדי לדעת שחוקי היופי משועבדים כולם לנקודת המבט הגברית," כותבת לוין בזחיחות שבמבט לאחור נראית יותר ויותר פאתטית. אילו לוין לפחות הייתה עושה מה שהעורכת המליצה לי לעשות, ומשתמשת במחקר שהיא לא קראה רק כמקפצה כללית לדיון על החפצת נשים. אבל במקום זאת בחרה לוין דווקא בנתיב הגרוע ביותר: היא לקחה מחקר שהיא לא קראה והשתמשה בו כבסיס להאשמה כללית כנגד כלל המחקר המדעי בסוגיות של זהות:

השאלות המדעיסטיות לכאורה (ושוב – מאוד לכאורה) צריכות לפנות את מקומן לשאלות אתיות ופוליטיות. זהו השיח היחיד שמן הראוי לקיים על שוויון בין המינים, מבלי ליפול ולהתבלבל עם טענות על איך המוח שלנו עובד.

בכך היא חושפת שוב את בורותה, בדיוק כפי שעשתה כמה פסקאות למעלה כשטענה נחרצות שאיש לא יציג בפני נבדקים תמונות של מזרחיים ואשכנזיים וישאל מי יותר מסוכן. בודאי שעושים מחקרים כאלו (אם כי, בכל זאת, טיפה יותר מעודנים). אבל המטרה, כמובן, היא לא לבדוק איזו עדה יותר מסוכנת (אם היינו רוצים לבדוק את זה, היינו אוספים נתונים על פשיעה, לא שואלים אנשים מה הם חושבים. איזה מין מתודולוגיה זו?), אלא כדי לגלות את הגזענות הסמויה שלנו ולהבין כיצד היא עובדת ואילו תהליכים מניעים אותה.

הטענה כאילו לדעת מה המכניזם הנוירולוגי שמאפשר חפצון של נשים זה איכשהו "רע", דורש חוסר הבנה טוטאלי של השיטה המדעית בפרט ושל חשיבה רציונלית בכלל. בודאי שאפשר להעביר ביקורת על מחקר שיטען שמשהו הוא "ככה" כי "ככה", ולכן מעטים הם המחקרים שיטענו זאת. אבל להעביר ביקורת על עצם הרעיון של מחקר שיבדוק האם משהו הוא כפי שאנחנו טוענים שהוא או לא ויתן לנו עוד מידע על מאחורי הקלעים של המשהו הזה? וכל זאת, כאמור, מבלי אפילו לטרוח לקרוא את המאמר הלא ממש מסובך הזה.

יש עכשיו קמפיין פרסומי כלשהו שמשתמש במילה "סקפטי" כמשהו שלילי. סקפטיות היא סם החיים של העולם שלנו, משום שהיא המאפשרת את כל ההתפתחות המדעית והטכנולוגית מאז… ובכן, מאז המהפכה המדעית. סקפטיות מובנית לתוך השיטה המדעית עצמה. אבל חייבים להפעיל אותה על כל טענה, ורק באופן מושכל. אי אפשר להיות סקפטי לגבי מאמר מדעי בלי לקרוא אותו, ומצד שני לקבל קביעה של עורכת (שגם לא קראה את המאמר) כתורה מסיני בלי לבדוק אם היא, כאילו, טועה.

 —

חשוב לי להבהיר: אין לי שום דבר נגד אוןלייף. לא מדובר פה בבעיה ייחודית להם, אלא במשהו שפושה בכל הכתיבה בתקשורת על נושאים מדעיים, שנעה בין סנסציוניות חסרת פרופורציות לביטול אנטי-אינטלקטואלי, כאשר שני הסוגים מאופיינים באי הבנת (ולעיתים אי קריאת) המחקר המקורי או אפילו מקור בר סמכה שיכול לתקצר אותו לשפת אנוש. במקרה יצא לי להחשף לתהליך מבפנים במקרה הזה. אבל הוא קורה, בווריאציות שונות, בכל רחבי עולם התקשורת.

אין אנסים, אין אונסים

מיני-שערוריה פרצה לאחרונה סביב טקסט שפרסם דניאל עוז בבלוג שלו. הטקסט המקורי הוסר והוחלף ברשומה אחרת (שכוללת את הטקסט המקורי, בתוספת דברי הקדמה), אבל עושה רושם שהתוספת לא ממש עוזרת לעוז. הוא אולי חושב שהסיבה שאנשים יצאו כנגדו כי לא הבינו מה הוא ניסה לעשות, אבל האמת היא שכולם הבינו היטב מה הוא ניסה לעשות, וזה היה אווילי לחלוטין.

יתכן שהטריגר להתפרצות של עוז היה הגרף הזה, שמסתובב בימינו בפייסבוקיה העברית. מדובר על וריאציה על גרף ישן יותר באנגלית, ובין כה וכה הרעיון שמגולם בו ותיק, אבל אין לי הסבר אחר להופעת הפוסט הזה דווקא בעת הזו. הרעיון, בפשטות, הוא שמי שאשם באונס, הוא האנס, ורק האנס. הקורבן של האונס אינה אשמה באונס, ואין לבוא אליה בתלונות אם נהגה באופן כזה או אחר (השתכרה, התלבשה באופן מסוים, וכן הלאה), משום שהדבר לא הופך אותה לאשמה באינוסה שלה עצמה.

מה שעוז רצה לעשות בדרכו הלא כל כך אלגנטית, זה לטעון שישנם גורמים שמגדילים את הסיכון לאינוס, והציע לנשים לפעול כדי לצמצם את הסיכויים הללו על ידי המנעות מאותם גורמים. יש, כמובן, כמה בעיות עם התזה הזו. הבעיה הראשונה היא סימבולית. עבור רבים, עצם ההכרה בכך שפעולה היא כזו שכדאי להמנע ממנה הופכת אותה לפעולה שחובה להמנע ממנה, ובעצם מתרגמים את היחס "X גורם ל(סיכוי גבוה יותר ל)אונס" ל"מי שעושה X אשם באונס". ועל כך אולי ראוי שנגיד שאם "ייחוס קשר בין מעשים מסויימים להאנסות גורם לכך שנשים מואשמות באונס של עצמן", אז הפעולה הזו של ייחוס קשר היא פעולה שכדאי ולכן חובה שנמנע ממנה…

הבעיה השניה היא הבעיה הפרקטית. היות אישה בגילופין, לבוש "מיני", הליכה לבד ברחובות חשוכים – כל הדברים הללו אינם גורמים מספיקים ואינם גורמים הכרחיים כדי להאנס. נשים עושות כל אחד מאלו ואפילו את שלושתם ביחד בלי להאנס כלל. וחשוב מכך: נשים שלא עושות אף אחד מהדברים ה"רעים" הללו נאנסות. כל הזמן. למעשה, אם אנחנו רוצים לקחת את רשימת כל הדברים שעלולים להגביר את הסיכון של אשה להאנס, נגיע די מהר למחוזות האבסורד. והזוועה? יש אנשים שכבר הגיעו לשם. ברצינות, הכנסו לקישור הזה. הוא מתאר מכתב שהופץ לפני מספר שנים עם כל מיני "עצות" שהגיעו, לכאורה, מפיהם של אנסים אמיתיים, מה לא כדאי לעשות. כמו למשל: להסתובב עם שיער ארוך. כן. מסתבר ששיער ארוך מקל על אנסים לתפוס ולהכניע נשים. ויש עוד כאלו שם. השורה התחתונה: אל תצאי מהבית, וגם אז, חיי בפחד מצמית ומתמיד פן תאנסי. ואם נצרף זאת לבעיה הראשונה: כי אם לא, זו אשמתך שנאנסת.

אבל יש רק גורם אחד הכרחי לקיומו של אונס. ויש רק גורם אחד מספיק לקיומו של אונס. ושניהם הם אותו גורם עצמו. האנס. ומכל הגורמים שמגדילים את הסיכוי לאונס, הגורם היחיד שהוא מכוון לביצוע האונס, שיש בו מה שמשפטנים מכנים "יסוד נפשי", הוא האנס עצמו. ולכך מכוונים כל אלו שאומרות ואומרים שהיחיד שאשם באונס הוא האנס עצמו. ואסור לשכוח זאת לעולם, ואסור להאשים את הקורבן לעולם. כן, ראוי להעצים נשים, לתת להם כלים ובטחון עצמי עד כמה שאפשר. אבל התפיסה שמקדם עוז היא בדיוק ההפך מכך. לא להעצים אלא להפחיד. לא לתת כלים אלא לאסור עליהן דברים. לא לתת להן בטחון עצמי, אלא לנטוע בהן חרדה תמידית.

ואשמתם הטוטאלית והמוחלטת של האנסים אינה משנה כהוא זה מהאחריות שקיימת עלינו כחברה לפעול כנגד תרבות האונס הפושה בכל. אבל גם בתוככי תרבות האונס הזאת, עדיין כל אחד ואחד מאיתנו נושא באחריות מלאה למעשינו, ומי שפוגע באדם אחר אינו יכול לאמר להגנתו "אבל החברה אשמה". הוא עצמו אשם. החברה נושאת באחריות, אבל הוא נושא באשמה. ומי שאומר אחרת הוא חלק מתרבות האונס עצמה.

קצרצר: לילה מטריד

הפוסט הזה נכתב כדי להתריע ולפעול לגיבוש תוכנית פעולה כנגד מה שמתסמן כמתקפת הטרדות מיניות מאורגנת בארועי "לילה לבן" ש(אולי) יתקיימו בתל-אביב. כמובן, קיימת ההתארגנות להחרמת "לילה לבן" מסיבות ידועות אחרות, אבל אם בכל זאת אתם (ובעיקר אתן) מתכוונות ללכת, שימו לב לכך שתומר קורון מתכנן מה שהוא מכנה "אימון שטח מתקדם" (כי תקשורת עם נשים היא מבצע צבאי, כמובן):

דמיין לעצמך את רחובות ת"א מלאות באלפי נשים צעירות, סקסיות ופנויות.

וכעת דמיין איך אתה פורץ את הגבולות האישיים שלך – ניגש, יוזם, פונה, מדבר,
מפלרטט, נוגע, מתקרב, מתחבק, וממשיך צפונה כרצונך – לטלפון, אינסטנט-דייט, נשיקה..

[הדגשות, ועילגות, במקור, ד.ק.]

כך מזמין קורון את שותפיו הפוטנציאליים להטרדת רחוב המונית. שימו לב במיוחד למילה "כרצונך" – כי רצונה של האשה אינו משחק תפקיד ב"שפת החיזור" של קורון.

יש סממנים מוכרים לחזירי החיזור הללו – ראשית כל קיומם של צופים בנסיון יצירת הקשר, אבל גם השימוש בעלבונות קטנים (נגים, בז'רגון שלהם), ה"חתירה למגע" מהרגע הראשון (מבצע צבאי כבר אמרנו, לא?), ולפחות עבור החדשים שבלקוחות, תחושה מובהקת שהאיש שמולך לא מרגיש בנוח עם מה שהוא מנסה לעשות, וכתוצאה מכך עודף אגרסיביות ואפילו סוג של כעס שמופנה כלפיך על כך שאת גורמת לו להרגיש כל כך לא בנוח כשהוא בסך הכל מנסה להשיג את מה ש"מגיע לו".

אם נתקלת במישהו כזה, תבהירי לו שאת יודעת מה הוא עושה. אפשר אולי אפילו לנסות להשיג את פרטיו כדי להתלונן נגדו אם הוא ניסה לעשות משהו מעבר ללדבר איתך. אם יש לכן או לכם רעיונות נוספים איך אפשר לפעול באופן קבוצתי כנגד ההטרדה ההמונית הזו, שתפו בתגובות. בנוסף – הפיצו את המידע הזה הלאה, כדי שכמה שיותר נשים שמגיעות לארוע תהיינה מודעות מראש למה שעומד ליפול עליהן ולא תרגשנה לא בנוח להיות אסרטיביות בהתנגדות שלהן להטרדה המינית המכוונת הזו.

(ותודה ליוסי גורביץ שצייץ על הנושא והביא אותו לידיעתי).

עדכון: העמוד הוסר מהאתר של קורון. להלן תמונת מסך של העמוד המקורי:

(קליק להגדלה)

מר אבא

פוסט שלי שהתפרסם במקור באון-לייף.

***

בוקר. אשתי בלימודים, אני בבית עם הקטן, הגדול בגן. אבא שלי מתקשר.

–        אז אתה בייביסיטר היום?

–        לא, אני אבא.

–        כן, אבל אבא בתפקיד אמא.

ד"ר פגי דרקסלר פרסמה טור חצי נפעם וחצי נחרד על התופעה ה"חדשה" של אבות במשרה מלאה: אבות שנשארים בבית עם הילדים בזמן שבת-זוגם יוצאת לעבודה. מה שמכונה לעיתים "משפחה הפוכה". הטור הזה הוא תערובת מעצבנת של נתונים מעוותים ושמרנות חברתית משעממת שמצליחה להתעלם לחלוטין מעשרות שנים של חשיבה פמיניסטית ולפספס את ההתרחשות המרגשת מחד והיומיומית כל-כך מאידך שאנחנו מהווים חלק ממנה בעידן הנוכחי.

דרקסלר מציינת שכ-154,000 אלף אבות הם אבות במשרה מלאה כיום בארה"ב. משם, כמעט בלי לעצור, היא ממשיכה לסטטיסטיקה לפיה נשים עדיין נושאות בנטל של 70 אחוז מעבודות הבית. יש לי שתי בעיות עם הקישור שנעשה בין שני הנתונים הללו. הראשונה היא ש-154 אלף אבות זה יפה, אבל זה עדיין פחות מאחוז אחד מכלל האבות עם ילדים בני 18 ומטה. גם אם כל אחד ואחד מהאבות הללו עושה את כל עבודות הבית לגמרי לבדו, זה לא ישפיע באופן משמעותי על הסטטיסטיקה.

הבעיה השניה היא שהסטטיסטיקה הזו היא מ-1998. כן. וגם אז, מדובר היה בסטטיסטיקה שהצביעה לא על קבעון – לא שגברים "עדיין" עושים רק שליש מעבודות הבית – אלא על שינוי מתמשך, שהוריד בחצי את מספר שעות העבודה שהקדישו נשים לעבודות הבית משנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90, מחד, והכפיל את כמות השעות שהקדישו לכך גברים. מובן שאי השיוויון עדיין בולט, אבל הכיוון הוא הכיוון הנכון, ואין סיבה לא להאמין שהמצב המשיך להשתפר מאז סוף שנות ה-90. הדור שהקים משפחות חדשות בעשור וחצי מאז נבחנה הסטטיסטיקה, הוא דור שרבים מתוכו גדלו במשפחות בהן אין שום דבר מוזר בגבר שמשתתף בעבודות הבית, ונקודת המוצא אצל רבים היא הנחה של שיוויון, גם אם לא בהכרח מגיעים אליו.

 

גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא

כי השינוי המשמעותי ביותר הוא לאו דווקא עלייתו של מודל הפוך למשפחה הבלתי-שיוויונית הקלאסית, אלא דווקא עלייתו של מודל שיוויוני חדש, כזה שבו שני ההורים הם שותפים מלאים בגידול הילדים ובעבודות הבית. לא שהגבר "עוזר", אלא ששני בני הזוג מחלקים ביניהם את העבודה.

וכן, דרקסלר צודקת, כנראה, כשהיא אומרת שגברים עשויים בסבירות יותר גבוהה להכריע שאוכל שנפל על הרצפה אבל הורם מיד עדיין כשיר לאכילה (כי ראבק, אף אחד לא מת מקצת לכלוך). ובהחלט, אני עדיין צריך לשאול את אשתי על איזה תוכנית להפעיל את מכונת הכביסה בכל פעם (למרות שניסיתי תקופה ארוכה ללמוד את הרציונל). גברים, כפי שאיבחן פעם דייב בארי, פשוט לא מודעים לסטנדרטים דומסטיים, באותו אופן שדגים אינם מודעים למסחר בבורסה. זה לא שאין לנו שום עניין בנקיון, אלא שאנחנו מגדירים "נקי" בצורה שונה. ואכן, בימים בהם אני מופקד על שטיפת הרצפה, אני עומל במשך שעות רבות על משימה שזוגתי מקדישה לה חצי שעה, כי פשוט אין לי מושג מתי הגעתי למצב "נקי" בעיניה. מבחינתי זה היה נקי עוד לפני שהתחלתי.

אבל ההתרכזות של דרקסלר באבות שנשארים בבית עם הילדים גורמת לתחושה כאילו אבות מעורבים הם תוצאה של חוסר ברירה – רק כשאב איבד את מקור פרנסתו, הוא הופך בלית ברירה למטפל הראשי בילדים. והתיאור הזה הוא פשוט לא נכון. הוא לא נכון עבור חלק גדול מהאבות שנשארים בבית מבחירה ולא בלית ברירה, והוא בטח לא נכון עבור אבות כמוני שרוצים ופועלים כדי לאפשר לעצמם להיות בבית ולחלוק בצורה שווה את הטיפול בילדים. לשמחתי הרבה העיסוק שלי מאפשר לי לבלות שעות רבות בבית, ובמשך תקופה מסויימת הייתי המטפל העיקרי של בני הגדול. אין לי ספק שהשעות הרבות שבילינו ביחד לא רק חיזקו אותו והפכו את הקשר בינינו להרבה יותר אמיץ מקשרים שראיתי בין בני גילי לבין אבותיהם, אלא גם הפכו אותי לאדם טוב ומאושר יותר.

כי זאת יש לזכור: כאשר מתלוננים על שעות העבודה המטורפות של מקומות עבודה מסויימים, ועל הקושי שהדבר גורם לנשים להצליח שם, בתוך האמירה הזו טמונה ההנחה שעבור גברים זה לא בעיה, שזה מובן מאליו שגברים לא צריכים לחזור הביתה כדי להיות עם הילדים. אם הגבר מספיק לתת לילד נשיקה לפני שהוא הולך לישון – הוא צריך להגיד תודה.

אבל כשם שהקריירה המקצועית של נשים נפגעת בגלל הציפייה מהן לטפל בילדים, כך הקריירה ההורית של גברים נפגעת בגלל הציפייה מהם שלא לטפל בילדים. או, כפי שניסחה זאת אחת הקוראות בבלוג שלי, גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא.

מובן שהמגדר הגברי מקנה שורה של פריבילגיות, והפגיעה של אי השיוויון בנשים הרבה יותר משמעותית מאשר הפגיעה בגברים. אבל כאשר אישה מתייחסת בזלזול לכישוריו של גבר לדאוג לעבודות הבית, כאשר אישה נרתעת מלאפשר לגבר להיות שותף מלא בטיפול בילדים, וכאשר אישה מדרבנת את בן-זוגה להרוויח כמה שיותר כסף על חשבון המעורבות שלו בחיי המשפחה, היא בעצם משרתת שלא מדעת את אותו שיח שוביניסטי שמייצר את אי השיוויון הזה. כאשר גבר שמטפל בילד מכונה "אמא", כאילו יש משהו שהוא לא רק "נשי" בהכרח אלא גם "נחות" ו"מסרס" בטיפול בילדים, אנחנו לא מעליבים את הגבר הספציפי הזה, כמו שאנחנו מטילים ערימת בוץ מטונפת על כל אשה ואשה בעולם. רק ההבנה ששבירת חלוקת התפקידים המגדרית על שני צדדיה היא אינטרס משותף גם של גברים וגם של נשים תוכל להוביל לשיוויון מלא בחיי המשפחה, בשוק העבודה, ובכל תחומי החיים.

***

הערה אדמיניסטרטיבית: בעת האחרונה התקבלו שלוש תרומות בקרן מלגת המחיה שלי שטרם הספקתי להודות למעניקיהן. אז תודה!

***

תוספת מאוחרת: גם ללואי סי.קיי. יש מה להגיד בנושא:

ג'ורג' ברנרד הו? (וגם: מצוקי הזכוכית)

באמת שאני לא רוצה להפוך את הבלוג הזה לפאקט צ'קר של פוליטיקאים ופוליטיקאים בכאילו, וזה לא כאילו שמלאכתי לא נעשית בידי אחרים, אבל לא יכולתי שלא להגיב.

יוסי גורביץ קישר לקטע מנאום של יאיר לפיד בפני כנסת הרבנים, ארגון בינלאומי של רבנים קונסרבטיבים. בקטעון לפיד מצטט כלאחר יד את ג'ורג' ברנרד שאו כמי שאמר ש"אם לא היית קומוניסט בגיל 17, אין לך לב; אם אתה עדיין קומוניסט בגיל 30, אין לך שכל". משהו לא הסתדר לי עם הציטוט הזה. קודם כל, יאיר לפיד אמר את זה, שזו חתיכת אינדיקציה לכך שכנראה יש כאן טעות. אבל חוץ מזה זה לא הסתדר לי עם מה שידעתי על הדעות הפוליטיות של שאו. בדיקה זריזה בוויקיפדיה אישרה את חשדותי: שאו היה סוציאליסט, ואף תמך במשטרו של סטאלין בשנות ה-30, כששאו עצמו היה כבר בשלהי שנות ה-70 לחייו.

חפירה מעמיקה יותר העלתה את המקור. האמירה מיוחסת פעמים רבות לוינסטון צ'רצ'יל, אבל גם זה, ככל הנראה, לא ממש נכון. מי שאמר את הדברים (הוא דיבר על גיל 20, לא 17, ועל סוציאליסטים, לא על קומוניסטים, אבל זו באמת קטנוניות) היה אחד ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלה צרפתי. לזכות לפיד יאמר ש"ז'ורז' קלמנסו" נשמע נורא דומה ל"ג'ורג' ברנרד שאו".

גם קלמנסו, אגב, עשה פראפראזה על אמירה מוקדמת יותר של פרנסואה גיסו, שדיבר על רפובליקנים במקום על סוציאליסטים. סתם, שתדעו.

אבל כדי שלא תגידו שאני סתם נטפל ללפיד כל הזמן, הנה גם משהו להגיד להגנתו. לפני זמן מה התפרסם התקנון של מפלגת "יש עתיד" וכולם התחילו לצחוק על לפיד בגלל שהתקנון שלו דיקטטורי וכל הסמכויות ניתנו ללפיד ואי אפשר להדיח אותו עד 2020 ויאדה יאדה יאדה. בולשיט. הרעיון שמפלגה חדשה צריכה לקיים דמוקרטיה פנימית הוא חסר כל הגיון. ללפיד אין מתפקדים. אם הוא יודיע היום על התפקדות שבסופה פריימריס לרשימת המפלגה, הוא יסתכן באופן מאוד מהותי בהתפקדות מאורגנת של כל מיני קבוצות אינטרס שבינן לבין לפיד אין דבר וחצי דבר, שיהרסו לו את המפלגה ויכניסו פנימה כל מיני אנשים שבסופו של דבר יזכו לכינוי "גמדים", אם אכן לפיד יזכה להצלחה שמנבאים לו הסקרים כיום. הרבה יותר הגיוני שלפיד, שהוא לא סתם הפנים של המפלגה אלא כל מהותה, יבחר עם פינצטה את האנשים המתאימים ביותר לדעתו עבור המפלגה שלו. גם אז, כמובן, הוא יכול לטעות (בכל זאת, יאיר לפיד), אבל לפחות אז הטעויות הללו יזקפו בצדק לגנותו. אם הוא יפתח את המפלגה שלו לבחירות פנימיות, הוא יאבד כל שליטה על יציר כפיו עוד לפני שהמפלגה הספיקה להתגבש.

מה שלא מצדיק, כמובן, את העובדה ש"ועדת הבחירות" של המפלגה תדרש להסכים על הכל פה אחד, ואם יהיו חילוקי דעות אז קולו של לפיד יכריע. לזה לא קוראים "פה אחד". לזה קוראים "לפיד מחליט". שזה בסדר, כאמור, אבל לא ברור בשביל מה העמדת הפנים הזו.

ולבסוף, משהו שבאמת היה מגיע לו פוסט משלו אבל לא מצליח לי, אז נדחוף משהו קצרצר פה. יניב כתב על תקרת הזכוכית שניצבת בפני שלי יחימוביץ. אבל אני תוהה האם מה שמסכן את יחימוביץ הוא פחות תקרת הזכוכית ויותר מה שמכונה "מצוקי הזכוכית". מצוקי הזכוכית הם אותו מכשול בלתי נראה בו נתקלות נשים אחרי שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית. ראיין, החוקרת שניסחה את המושג לראשונה, טוענת שקיימת דינאמיקה לפיה נשים ממונות לתפקידים בכירים בדיוק באותם רגעים בהיסטוריה של הארגון בהם הוא נמצא בסכנת קריסה. כשרבים מהארגונים הללו קורסים, זה מחזק את התדמית לפיה נשים הן מנהלות גרועות, ומכאן גורם לחיזוק תקרת הזכוכית.

ישנם מספר הסברים לדינאמיקה הזו. מבחינה ארגונית, ארגונית שעומדים בפני קריסה עשויים לרצות לנסות "משהו נועז", ולראות במינוי אשה לתפקיד בכיר כסוג של אופציה אחרונה — כמו שאדם שגוסס מסרטן ינסה כל טיפול אלטנרטיבי שיוצע לו, כי מה כבר יש לו להפסיד. מכיוון ההיצע, אפשר לשער שכאשר ארגונים עומדים בפני קריסה, גברים איכותיים פחות ישושו להציע עצמם כמועמדים, וכך יגדלו סיכויהן של נשים להשיג את המשרה הלא-כל-כך נחשקת.

כמובן, לא נאמר כאן שכל ארגון לקראת קריסה יעסיק נשים (או אפילו רק ארגון לקראת קריסה), אלא שיש יותר סיכוי שארגון לפני קריסה יעסיק נשים מאשר ארגון שאינו בסכנת קריסה, ויש יותר סיכוי שמינוי של אשה לתפקיד בכיר יהיה בארגון בסכנת קריסה מאשר בארגון שאינו בסכנת קריסה.

ומעניין לראות שהרנסנס הנשי בפוליטיקה הישראלית קרה בדיוק באותם מקומות מועדי פורענות: מרצ על ערש דווי, העבודה שנראתה, עד לא מזמן, חסרת רלוונטיות לחלוטין. אפילו קדימה מינתה אשה לראשותה כאשר נראה היה (בצדק, בדיעבד) שהיא הולכת לאבד את הסיבה היחידה לקיומה. מצוקי הזכוכית.

(זהו אין פואנטה. עכשיו אתם מבינים למה לא הצלחתי לכתוב את זה כפוסט עצמאי?)

מזל טוב, בהמה! (וגם: למה עכשיו?)

קצת פסק זמן מענייני המחאה.

בטמקא פרסמו טור מאת הוגת הדעות מורן אייזנשטיין. הטור סיפר את הסיפור על ההעצמה הנשית שמורן חוותה כאשר בן-זוגה תמך בה אחרי לידת בנה והניח את דעתה שאין לה מה לדאוג מכל מיני סטנדרטי יופי שנועדו לילדות בנות 16 שסובלות מאנורקסיה, ושמה שחשוב עכשיו, שבועות בודדים אחרי הלידה, זה שתנוח כמה שאפשר בין התעוררויות להנקה, ואיך שהוא מעורב באופן שיוויוני בטיפול בצאצא הקטנטן כדי שלא כל המעמסה תיפול על כתפיה.

סתם! נראה לכם? מה פתאום. הטור מספר איך בעלה החלאה קנה לה שמלה מידה 36 פחות מחודשיים אחרי הלידה. תגובתה, במילותיה שלה – '"וואו, איזו מדהימה", אמרתי ונישקתי אותו. אבל בפנים בא לי למות'. כן, בעלה גרם לה לרצות למות.

מיד תפסה את בעלה לשיחה והבהירה לו שאין שום סיבה הגיונית לצפות מאשה זמן כה קצר אחרי לידה להכנס לשמלה כל כך קטנטנה. בעקבות השיחה הבעל התנצל והסביר שהוא לא טוב במידות של נשים, והוא ממש לא התכוון להגיד שהיא שמנה, ושהוא אוהב אותה לא פחות עכשיו משהוא אהב אותה ביום החתונה שלהם.

לא, לא… רגע, זה לא היה ככה. הרשו לי לדייק: בעקבות קבלת השמלה ונסיונות נואשים ללבוש אותה בצורה שתסתיר את העובדה שיש לה גזרה של אשה כמה שבועות אחרי לידה ולא של בר רפאלי אחרי כריתת קיבה, היא הגיעה למסקנה שהבעיה היא בה עצמה, ולכן פצחה בדיאטה נטולת פרופורציות ובמשטר אימונים מפרך בחדר כושר אליו גררה את הילד (כי אין לו אבא, כאמור). והיא עוד הצליחה לשכנע את עצמה שהיא עושה את זה לטובת הילד – "שלא ייבהל וימצא פתאום אמא עם עודף משקל, שיער נושר ופיגמנטציה על הפנים", כי זה מה שאכפת לו.

אבל כמובן כל המאמץ הזה אינו מספיק, כי עדיין צריך לשקר לבן הזוג המתחשב כדי שלא יחשוב בטעות שאשתו עושה איזשהו מאמץ כלשהו כדי לרצות אותו – הרי היא צריכה להראות כמו בת 12 באופן טבעי, לא? ולכן, כאשר הבעל מבחין שהריצ'רץ' של השמלה שהיא נדחסה אליה בכח נהרס, היא עוד המציאה סיפור על איך שהוא נתפס בעגלה כשהם חזרו מהמסעדה, ובחיוך ממתיק סוד הבטיחה שעוד כמה חודשים היא תיקח אותה לתיקון.

אז מה היה לנו? בן זוג שאינו מסוגל לאמפתיה ולדאגה כנה לבת זוגו אלא רק רוצה את הכוסית שלו בחזרה אחרי שהיא סיימה לייצר עבורו צאצא; זוג שאינו מסוגל לקיים שיחה אחת נורמלית על משהו שמטריד את האשה, כי למה להרוס לו את הפנטזיות; בת זוג שמוכנה להקריב את הבריאות שלה ואת הנוחות של בנה כדי לרצות את אותן פנטזיות אינפנטיליות של בן הזוג; ומערכת יחסים שבנויה על שקרים כדי להסתיר את העובדה שהיא בת אנוש ולא תמונת מגזין שעברה ריטוש מאסיבי.

עכשיו, באמת שלא מעניין אותי מה עושה מורן אייזנשטיין בחייה הפרטיים. אבל איפה השיקול המערכתי כאן? איך מי שאחראי על עריכת מדור שכל כולו מיועד לנשים הרות ומיד אחרי לידה יכול שלא לבצע את השיקול העריכתי הפשוט של להגיד "תודה, אבל לא" – יש לנו אחריות מסויימת, ואנחנו לא נציב סטנדרטים מסוכנים כל כך לקוראות שלנו בצורה בלתי ביקורתית כל כך.

כאשר הטוקבקים הם קול ההגיון, זה סימן שמשהו התקלקל משמעותית ברמת המערכת.

ובכל זאת מילה בנוגע למחאה: גורביץ הפנה לטור של קרני אלדד בהארץ שבו מועלית טענה שמופיעה תדיר בקרב מבקרי המחאה: למה דווקא עכשיו? למה לא תחת הממשלה הקודמת? למה לא לפני עשור? למה לא תחת רבין? מה נשתנה?

יש כמות אדירה של ציניות בשאלה הזו. התשובה, הרי, היא "במקרה". לא, המחאה הזו לא הייתה חייבת ליפול במשמרת של נתניהו. זה לא שאולמרט היה יותר טוב. והתהליכים שהובילו למצב שכולם מצביעים עליו כיום ואומרים שהוא בלתי אפשרי לא התחילו אצל ביבי. יש שיאמרו שהם אפילו לא התחילו אצל הליכוד אלא עוד לפני המהפך הראשון. מדובר בתהליכי עומק, ובדיוק בגלל זה המחאה דורשת שינוי עמוק ולא רפורמות קטנות או תיקוני מדיניות.

אבל בגלל זה השאלה "למה עכשיו" היא חסרת משמעות. אי אפשר לנבא ארועים כאלו. מדען מדינה או סוציולוג שיגיד לכם שהוא ניבא שהמחאה הזו תעלה ותצליח מתי שזה קרה משקר לכם, בדיוק כשם שפיזיקאי שיגיד לכם שהוא יכול לנבא מתי אטום רדיואקטיבי ידעך משקר לכם. יש כל כך הרבה גורמים, רבים מהם אינם חשופים לאיש, שאי אפשר לנבא ויש מידה לא קטנה של אקראיות (או, לכל הפחות, "בחירה חופשית") בהתרחשות שלהם. כן, יש גורמים שאפשר להצביע עליהם ככאלו שהגדילו את הסיכוי לכך. המחאות ההמוניות בעולם הערבי סיפקו מודל, המחאות בספרד וביוון גם הן יכלו לתת כמה רעיונות. ישנם גם תהליכים ארוכים יותר שהגבירו את הסבירות למחאה כזו – אחד מהם הוא הנושא של הדוקטורט שלי ((בקצרה: יצירת קואליציה של ה"יהודיות" וה"בטחון" כנגד ה"דמוקרטיה", החלישה מאוד את יכולתה של האחרונה להשפיע על הבניית המדיניות בישראל. במצבים כאלו, אפשר לצפות שרעיון ה"דמוקרטיה" יעבור שינויים בניסיון להטות חזרה את המאזניים. להגיד לכם שציפיתי שזה יקרה כל כך מהר, או שזה יצליח אי פעם? ממש לא. המאורעות עכשיו מסתדרים עם התאוריה, אבל אי אפשר לחזות אותם.)), וכמובן שיש גם תהליכים כלכליים שתלויים בגורמים מגורמים שונים, כולל מצב הכלכלה העולמית.

אבל זה לא נכון להגיד שהייתה כאן "סערה מושלמת". היה כאן מצב נוח יחסית להתרוממות של מחאה כזו, אבל לא משהו שלא היה כדוגמתו בעבר. הרכיב הסודי הוא משהו שאף חוקר ואף עיתונאי לא יכול היה לזהות אותו מראש: מדובר על בחורה צעירה שנכנס לה ג'וק לראש ברגע הנכון, והחליטה לפעול, והצליחה לסחוף סביבה גרעין קטן, שהצליח להגיד בדיוק את הדברים שגרמו לעוד ועוד אנשים להצטרף אליהם. בקיצור, מכל בחינה אובייקטיבית, מדובר פה על מקריות.

אפשר, הרי, לשאול לא רק למה תחת הממשלה הזו, אלא למה דווקא הקיץ הזה? אם כל הסטודנטים השמאלנים רק חיכו לחופשת הקיץ כדי לנסות ולהפיל את ממשלת נתניהו, מה מנע מהם לעשות בדיוק אותו הדבר בקיץ שעבר? כלום, כלום לא מנע מהם. אבל היה חסר אותו זיק ראשוני מקרי – מה שבמדעי החברה מכנים "agency", סוכנות, בחירה חופשית – שהצית את האש הגדולה שאנחנו רואים עכשיו.

בגלל זה זו לא מחאה נגד נתניהו אישית, אבל הוא בהחלט חלק מהבעיה. זו מחאה נגד משהו הרבה יותר גדול מנתניהו, ובעד משהו הרבה יותר גדול ממה שהוא יהיה מוכן לעשות.

אז בפעם הבאה ששואלים אתכם "למה עכשיו?", אתם יכולים לענות "למה לא?".

עדכון: אם אתם יכולים לסייע גם כלכלית למחאה, אפשר לתרום באמצעות פייפל או כרטיס אשראי כאן. אני כבר רוקנתי את כל מה שהיה לי בפייפל לשם, אז אם תרמתם לי בעבר, אתם יכולים לדמיין שהעברתם כמה שקלים גם למטרה הזו. (אבל לא כל מה שתרמתם, כי בכל זאת בזבזתי חלק מהכסף על כל מיני שטויות באינטרנט…)

אגב, להזכירכם – אתם תמיד יכולים לתרום לדוקטורנט למדע המדינה האהוב עליכם באמצעות כפתורי התרומה שלמעלה בטור האמצעי.