מה בין היסטוריה לנרטיב

בעקבות הפוסט האחרון שלי, חשבתי שאולי כדאי להרחיב על ההבדל בין היסטוריה לבין נרטיב, ומקומם של שניהם במחקר חברתי ובחינוך.

כפוזיטיביסט, אני מאמין שיש בנמצא אמת מוחלטת – שארועים קרו באופן מסויים ומסיבות מסוימות. גם אם לעולם לא נצליח לפענח את האמת על סמך המידע שניתן להשיג, עצם קיומה של אמת, לדידי, אינו ניתן לערעור. בכך, כמובן, אני מתנגד לעמדות פוסט-מודרניסטיות ששוללות את עצם קיומה של אמת אחת – לא רק את היכולת שלנו לגלות אותה, אלא את עצם הרעיון שיש מה לגלות. המציאות, בגישה הזו (ואינני מתיימר להיות מומחה גדול בהגות פוסט-מודרניסטית, אז תקנו אותי אם אני טועה) אינה אלא הבניה חברתית. איננו יכולים להבין את העולם אלא באמצעות שפה וקוגניציה שהם תוצאה של הבניה חברתית, ולכן איננו יכולים לדבר על "מציאות" בלי לדבר על הפריזמה החברתית דרכה אנחנו משקיפים על העולם. במידה לא מועטה, הפריזמה הופכת להיות המציאות עצמה, בעוד מה שאנחנו חושבים עליו כ"מציאות" כלל אינו קיים שם: במקום להביט דרך עדשת המצלמה על המתרחש מולה, אנחנו צופים בתמונה שמופיעה רק על העדשה הזו ולא בשום מקום אחר.

מכאן נובע שלכל אחד, או לפחות לכל קבוצה חברתית, יש תפיסה משלה של המציאות, ואין אפשרות לתעדף אחת על פני השניה. תפיסת המציאות של קבוצה חברתית היא ה"נרטיב" הידוע לשמצה. עבור הפוסט-מודרניסט, כל נרטיב עומד בפני עצמו, לצד הנרטיבים האחרים, וכולם שווי ערך, לפחות מבחינת ערך האמת שלהם (פוסטמודרניסטים רבים נוטים לתעדף את הנרטיב של המושתקים, מסיבות אסתטיות יותר מאשר מכל סיבה אחרת).

אך בהיפוך אירוני משהו, המחקר הפוזיטיביסטי נטל את מושג הנרטיב ושילב אותו לתוך עולם המושגים שלו כעובדה: אכן, לכל קבוצה חברתית יש את ההיסטוריוגרפיה שלה, את התפיסה ההיסטורית שלה. אפשר להתווכח עם הנכונות של נרטיבים שונים, אבל אי אפשר להתווכח עם עצם זה שהנרטיב קיים. אלא שמה שמהווה את סוף הדרך עבור הפוסטמודרניסט מהווה רק את תחילתה עבור הפוזיטיביסט. זה יכול ליטול את הנרטיב של קבוצה מסויימת ולהפוך אותו עצמו לאובייקט מחקר: מדוע עוצב הנרטיב באופן זה? מה מנציח את הנרטיב בצורתו הזו? (שתי השאלות הללו, כמובן, מעסיקות גם פוסטמודרניסטים) וכיצד ניתן לשנותו אם הוא אינו תואם את המציאות ההיסטורית? הנרטיב של כל קבוצה הופך לעוד פרט במערך הגורמים שמשפיעים על תהליכים היסטוריים ופוליטיים.

לכן, הדרישה ללמד את הנרטיב הפלסטיני לצד הנרטיב הציוני בבתי הספר היא פרדוקסלית: מרגע שאנחנו מלמדים נרטיב חלופי כלשהו (בהנחה שאיננו מלמדים אותו רק כדי לפסול אותו מכל וכל), אנחנו בהכרח פוסלים את הנרטיב ה"מרכזי" כ"אמת": או שיש אמת כלשהי בנרטיב החלופי (שאחרת, מדוע נלמד אותו כלל?), ואז הנרטיב המרכזי פגום; או שאין שום יתרון לנרטיב אחד על פני אחר, ובכך אנו חושפים את ערוותו של הנרטיב המרכזי כלא יותר מעוד סיפור שאפשר לספר. בדרישה לספר גם את הנרטיב הפלסטיני, אם כן, הדורשים מבקשים בעצם לערער את הנרטיב הציוני. ואם המטרה היא לערער את הנרטיב הציוני, מדוע לתת מקום של כבוד דווקא לנרטיב הפלסטיני? במקום זאת, עדיף לנסות להתעלם מהנרטיב של כל צד, וללמד את העובדות הידועות לגבי ההיסטוריה, תוך הצגת פרשנויות שונות לעובדות הללו – חלק מהפרשנויות הללו, מן הסתם, תתאמנה לכל אחד משני הנרטיבים היריבים, וחלק תהיינה מנוגדות לשניהם.

אך המציאות (!) היא שלא ניתן להשיג את המטרה הזו במסגרת בית הספר. אם הפוסטמודרניסטים צודקים במשהו, הרי הוא שלא ניתן לתפוס את המציאות מבלי שקודם תהיה פריזמה לתפוס אותה דרכה. ילדים אינם יכולים לבנות לעצמם נרטיב מתוך בליל עובדות ופרשנויות סותרות. אי אפשר באמת ללמד היסטוריה לתיכוניסטים. כל שאפשר לעשות הוא ללמד אותם נרטיב.

מכאן, שעלינו לשנות את הנרטיב הציוני, לתקן אותו, לכלול בתוכו גם את העוולות של הציונות, וזאת מבלי לפגוע בעצם הלגיטימיות של העמדה הציונית הבסיסית. הכרה בטעויות אינה סימן לחולשה, אלא דווקא לחוזק. אידאולוגיה שאינה מסוגלת להביט נכוחה ולהכיר בשגיאות ובעוולות שבוצעו בשמה, לא תוכל לשרוד לאורך זמן, שכן היא תאלץ לבצע עוד ועוד עוולות כדי שתוכל להמשיך ולהתעלם מהעוולות הקודמות, עד שתקרוס תחת העול המוסרי של עצמה.

רק אחרי שהנרטיב הציוני יכלול בתוכו את אותן עובדות היסטוריות שהושמטו ממנו אך נכללו בנרטיב הפלסטיני, יוכל המחנך הציוני להעמיד את השניים זה מול זה, להצביע על נקודות ההשקה והחפיפה, להסביר את הליקויים בנרטיב הפלסטיני, ולהצדיק את העדפת הנרטיב הציוני על בסיס עדיפות היסטוריוגרפית, ולא על בסיס עדיפות "מוסרית" התלויה בנקודת המבט של הדובר. ואם בכלל יתמזל מזלנו, יעבור הנרטיב הפלסטיני תהליך דומה בתגובה.

יום אולדת

A great many people think they are thinking when they are really rearranging their prejudices. — William James

שלשום היה יום ההולדת של הבלוג שלי. כשהתלוננתי בטוויטר שאין לי רעיון לפוסט בלוגולדת, הציג בפני שחר טיעון שאין לעמוד בפניו: דו לאומית זו אנאגרמה של יום אולדת, ולפיכך אין זמן טוב יותר לדון בשאלה שעלתה בעקבות הפוסט האחרון שלי בישמאל, בו טענתי בזכות מדינה דו-לאומית בישראל ופלסטין – איך קרה שהפכתי לתומך במדינה דו-לאומית?

האמת היא שזה באמת נושא טוב לדון בו בפוסט (פוסט)יומולדת של הבלוג, משום שמדובר בתהליך מחשבתי שעברתי, במידה לא קטנה, על גבי הבלוג עצמו. ההחלטה שלי לתמוך במדינה דו-לאומית היא שיאם של שני תהליכים אינטלקטואליים נפרדים ובמידה מסויימת אף סותרים שעברתי בשנה האחרונה – ואולי "תהליכים אינטלקטואליים" זו צורת ביטוי חזקה מדי. בהחלט אפשר לטעון שמה שעשיתי לא היה מחשבה, אלא פשוט ארגון מחדש של הדעות הקדומות שלי.

את נקודת הפתיחה שלי אפשר למצוא בפוסט "צי(ו)ניות" בו ניסיתי להתחבט עם הגדרת התנועה הלאומית היהודית, הלא היא הציונות. בפוסט הזה הבעתי תמיכה ברעיון הציוני ובמדינת הלאום היהודית (כמו גם במדינת לאום פלסטינית), אך מכיוון שסלדתי מהלאומיות האתנית, הצעתי, בפוסט המשך, לשנות את הגדרת הלאום היהודי להגדרה אזרחית יותר. דרומי, באבחנה שבמידה לא קטנה שלחה אותי למסע שעברתי בשנה האחרונה, הגיב בטענה שאני מציע "ציונות נטולת ציונות".

מהנקודה הזו, התפתחו אצלי שני מסלולים מחשבתיים נפרדים ((אינני טוען למקוריות גדולה, בדיעבד הסתבר לי שהרבה מהטיעונים שאני אעלה כאן כבר נכתבו כמשנה סדורה בספרו של חיים גנץ, "A Just Zionism" – ספר שאני קורא בימים אלו, וטרם הגעתי למסקנה הסופית שלו, אבל נראה לי שהיא לא שונה מהותית מזו שלי.)). במסלול אחד התחלתי להטיל ספק ברעיון ובהצדקה של מדינת הלאום. הרעיון הזה מנוגד באופן מהותי לעקרונות האינדיבידואליסטיים של הליברליזם, ומכיוון שהעקרונות הליברליים הם עליונים במערכת המוסרית שלי, הרי שמדינת הלאום חייבת להתכופף בפניהם. כל מדינה חייבת להיות מדינת כל אזרחיה, וההעדפות הלאומיות של האזרח לא צריכות לשנות את מערכת היחסים בינו לבין המדינה. המסקנות הללו מטילות דופי לא רק בקיומה של מדינת הלאום היהודית, אלא גם בלגיטימיות של מדינת לאום פלסטינית.

המסלול השני עסק בשאלת מקום הלאום במערכת הזהויות של האדם. הנטייה הטבעית שלי, כליברל אוניברסליסט ובעל שאיפות קוסמופוליטיות, הייתה לטעון בזכות תפיסה פוסט-לאומית – הלאומיות היא אידאולוגיה מוגבלת בזמן, ויומה הגיע זה מכבר. מה שנשאר עכשיו זה רק לנקות את השאריות ולעבור למערכת זהויות אחרת, שאינה נסמכת על זהות לאומית. אבל ככל שחקרתי והתעמקתי בסוגיה, כך התחוור לי שגם אם מבחינה נורמטיבית זהו המסלול המועדף, מבחינה פרקטית הוא בלתי אפשרי. הרצון לשלטון עצמי של בני תרבות משותפת הוא לא רק חזק מכדי להעלים אותו במחי יד – הוא גם לגיטימי לחלוטין. אין טיעון נורמטיבי שיכול לחייב את העלמותה של הזהות הלאומית באשר היא.

השילוב בין שני המסלולים הללו – המדינה הבלתי-לאומית והלגיטימיות של הדרישה לשלטון עצמי של הקבוצה הלאומית – הוא שהביא אותי לגיבוש עמדה הדוגלת במדינה דו (או רב) לאומית "רזה", המשלבת אוטונומיה תרבותית של הקבוצות הלאומיות השונות בה, כך שאלו תוכלנה לשלוט באותם צדדים של המערכת הציבורית שקריטיים להשרדותה של התרבות היחודית שלהם. קוממיות לאומית תתקיים לא דרך מדינת הלאום, אלא דרך שלטון עצמי במסגרת המדינה האזרחית שתמשיך לתפקד כיחידה אדמיניסטרטיבית בעתיד הנראה לעין. אך עם הסרת התפקיד הלאומי של המדינה, תפתח הדרך בטווח הארוך לקונפדרציות בסגנון האיחוד האירופי שיעלימו לאט לאט את החלוקה המדינתית הקיימת כיום.

הדרך למדינה דו-לאומית בת קיימה היא ארוכה ולא קלה כלל, כפי שניסיתי להבהיר ברשומה שלי בישמאל. יתר על כן, קיומו של שיוויון פוליטי לאורך טווח של כמה עשרות שנים לפחות הוא קריטי לייצובה של מדינה כזו ולביסוס השיטה הדמוקרטית בקרב הפלסטינים. הצעות לקונפדרציה עם ירדן, למשל, שכבר נתקלתי בהן, תערערנה את היסוד לשיוויון בין שני הלאומים, ותגרומנה לחרדה לגיטימית בקרב בני הלאום היהודי בתוך כל הסדר כזה. אינני רואה סבירות כלשהי לקונפדרציה אזורית ביובל הקרוב, אפילו בהנתן חזון אחרית הימים של דמוקרטיזציה וסקולריזציה של החברה הערבית במדינות השכנות לישראל.

אך אין בכך כדי להפחית מהתועלת שבמדיניות שתפעל להגברת שיתוף הפעולה עם ערביי ישראל, ובטווח הארוך יותר, ליצירת שותפות מלאה עם הפלסטינים במסגרת מדינה שמכירה ומאפשרת את קיומן של השאיפות הלאומיות של שתי הקבוצות גם יחד.

בוררים עובדות

זאב גלילי פרסם בבלוגו רשומה תחת הכותרת המבטיחה "ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים". ברשומה הוא מספר באריכות על ספרה של פיטרס, "מאז ומקדם" ועל מעלליו של גלילי בניסיון להביא את הספר, שהתפרסם לראשונה ב-1984, לתודעתם של הישראלים.

לא קראתי את הספר, אז אני יכול לספר רק מה טוען גלילי שיש בו:

הדבר שעורר את תשומת לבה של פיטרס שמשהו לקוי בתפיסות הרווחות לגבי הסיכסוך היה מיסמך של או"ם שמצאה, בו הוחלט לשנות את ההגדרה של פליטי 48.

ההגדרה המקובלת של פליט לפי או"ם היתה כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גרוש נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם.

הדגש היה על "מאז ומקדם". דהיינו פליט הוא מי שהתגורר במקום כל שהו מאז ומתמיד ולא נמצא במקרה במקום בעת שגורשו ממנו אנשים.

ההגדרה החדשה של האו"ם שחלה אך ורק על הפליטים הפלסטינים קבעה כי פליט הוא כל מי שהתגורר משך שנתיים בשטחה של ישראל לפני קום המדינה. מטרת השינוי בהגדרה היתה ברורה. מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית שלחצו על שינוי ההגדרה ידעו את האמת . והיא: שחלק גדול מאלה שכינו עצמם "פלסטינים" היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט, בעידוד השלטונות הבריטיים. חלקם הובאו לארץ במהלך מלחמת העולם השניה לעבודה במחנות הצבא הבריטי ונשארו כאן.

גלילי טועה, או מטעה. הרי התגובה ששלחתי בבלוג (במקור היא הייתה מפוצלת לשתיים, אבל זה לא משנה):

קשקוש מקושקש. הרי ההגדרה של פליט לפי ה-UNHCR:

A person who owing to a well-founded fear of being persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country; or who, not having a nationality and being outside the country of his former habitual residence as a result of such events, is unable or, owing to such fear, is unwilling to return to it..

שום מאז ושום מקדם. לא קראתי את הספר של פיטרס, אבל אם זה אכן הבסיס לכל הטענה שלה, אז הנה הרגע ממש שמטתי את כולו ואפשר להמשיך הלאה. אני מקווה עבור הגברת פיטרס שיכולות הבנת הנקרא והסיכום שלך גרועות עוד יותר מאלו של אנשי משרד החינוך.

אה, ורצוי גם לציין שההגדרה לא "שונתה בלחץ הליגה הערבית" ולא "במיוחד" בשביל הפלסטינים, ובטח שלא בנוסח שמובא בפוסט הקודם שלך שאתה מקשר אליו ("כל ערבי שעזב את פלסטינה-א"י בשנת 1948 ושהה בה שנתיים ייחשב גם הוא לפליט") – ולו משום שההגדרה של פליט פלסטיני היא נפרדת לחלוטין מהגדרת הפליט הרגילה. זו האחרונה כפופה ל-UNHCR, בעוד שהגדרת הפליטים הפלסטינים היא עניינו של ה-UNRWA. ההגדרה של UNHCR בכלל הייתה מוגבלת לגבולות אירופה בלבד עד שנות ה-60, בעוד שההגדרה של אונר"א נכתבה בראשית שנות ה-50 – ומכאן מובן מאליו שאי אפשר לדבר על "שינוי" ההגדרה הגלובלית עבור המקרה הפלסטיני. לא הייתה הגדרה גלובלית כשאונר"א הגדירו את הפליט הפלסטיני כפי שהגדירו.

כמובן, כל העסק הזה לא צריך לעניין אתכם בכלל. העניין הוא שתגובות שנשלחות לבלוג של גלילי מעוכבות לפני הפרסום, ומתפרסמות רק אחרי שהן מקבלות את אישורו של גלילי עצמו. שתי התגובות שלי נמחקו. רק במקרה מותקן אצלי תוסף ששומר עותק של כל טקסט שאני מכניס לתיבת טקסט (TextArea Cache – תוסף מומלץ בחום!). אילולא התוסף הזה, מה שכתבתי לגלילי היה הולך לאיבוד.

העניין הוא שיש חסך משמעותי באינטגריטי של מישהו שטוען בעד הכתבת תוכנית לימודים מסויימת לילדי ישראל (וחייליה), אבל אינו מוכן לתת במה לביקורת אלמנטרית לחלוטין על הדברים שהוא כותב. שלא תבינו אותי לא נכון – זה שהוא כותב בלוג לא אומר שהוא חייב לתת במה לכל מגיב. זה האתר שלו והוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה. אבל יש טעם משמעותי לפגם במי שרוצה להשפיע על הדיון הציבורי אבל לא מסכים לאפשר קיומו של דיון ציבורי שכזה מעל הבמה הציבורית שלו. בכלל, לו הייתי מתעניין בתכנים של גלילי, הייתה לי בעיה משמעותית להמשיך לעשות כן כעת משאני יודע שהתגובות לבלוג שלו מסוננות לא רק על סמך אי אלו שיקולים לגיטימיים כלשהם, אלא גם על סמך אי הסכמה עם דעתו של הכותב.

לאחרונה בישמאל התפרסמו תגובות של מגיב אחד שכללו הכחשת שואה ושאר ביטויים של אנטישמיות. חברי הבלוג כולם הסכימו מיד שמדובר בחציית גבול שלא נסכים לתת לה יד, והתגובות הוסרו. באייל הקורא הוגדרו תנאים פחות או יותר ברורים להסרת תגובות, תחת המטריה הכללית של ההצהרה שהמטרה של האתר היא לקדם דיון ציבורי פתוח ורציני. זה לא שאני מתנגד באופן כולל ומוחלט להסרת תגובות, וברור לי כי צריך וראוי לפעמים לסנן דברים שחוצים קווים אדומים. אבל מי שמסנן תגובות פשוט בגלל שהוא לא מסכים עם כותבן, לדעתי האישית, לא שווה את תשומת הלב שלי.

(טמבל שכמותי, שכחתי את הסיומת שתכננתי!) האירוניה פה היא שגלילי אשם בדיוק במה שפיטרס הואשמה בו: העדפה מופרזת לעובדות שתואמות את התזה שלה תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שסותר אותה. אי אפשר לנהל ככה דיון.

לשחק כדורגל עם האויב

הרבה המולה התעוררה לאחרונה סביב הפרסומת החדשה של סלקום, בה משחקים חיילים מעין מחניים עם פלסטינים משני עברי חומת ההפרדה. אפילו ברשימת הדיוור של תלמידי המחקר במחלקה פה מישהו קישר לכתבה בהארץ בנושא.

אפשר למצוא דברים חיוביים בפרסומת, בינות לכל הזוועה הברורה לעין כל. אני מניח שאפשר למצוא נקודת אור בכך שאף אחד לא עשה הנחות לאיך שנראית החומה. להיפך: הצילום מלמטה גורם לה להראות אפילו יותר גדולה, ואחד החיילים מתקשה לבעוט את הכדור גבוה מספיק כדי לעבור אותה. כשכל השיח סביב ה"מכשול" מדבר על גדר, אולי הנכחת החומה כפי שהיא בתודעה הציבורית תעשה מה שאלפי שמאלנים לא הצליחו עד כה.

אבל מובן שהרע מטביע את הטוב. כל כך הרבה חוסר טעם יש פה, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. כנראה מכך שלפלסטינים אין פנים פה. אנחנו לא יודעים מי בצד השני – ילדים? מבוגרים? גברים? נשים? – ולאף אחד לא כל כך אכפת. בכלל, לאנשים מהצד השני של החומה (אם הייתי כותב באנגלית זה היה עם תחיליות גדולות: The People On The Other Side) אין שום פונקציה פרט להחזרת הכדור לחיילים. אפשר לראות את החיילים מתמסרים בכדור, משחקים ביניהם, מחזיקים בו לא מעט זמן, אבל כשהכדור עובר לצד השני ולא חוזר מיד, הם זועקים באכזבה על המאנייקים בצד השני שהפסיקו את המשחק. ויש כמובן את המסר הדפוק, את ההתעלמות מההשלכות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות של החומה, את המשמעות של "חייל צה"ל" או מג"בניק לפלסטיני הממוצע, אפילו קצת שוביניזם הצליחו לדחוף פנימה, כדי שלא להזניח אף אחד.

שחר צייץ קישור לקליפ Pipes of Peace של פול מקקארתני. "לידיעת האנשים שם בסלקום: ככה עושים את זה", הוא כתב.

לפול מקקארתני, כמובן, היה יתרון על פני הפרסומאים של סלקום: הקליפ שלו מבוסס על ארועים שקרו באמת. בערב חג המולד, 1914, חיילים בריטיים וגרמנים משני צידי השוחות באחת החזיתות יצאו אלו לקראת אלו, החליפו מתנות, אפילו כתובות, ובמקרים מסויימים שיחקו כדורגל ביניהם, במעין הפסקת אש בלתי מוכרזת – למעשה היא אף הייתה מנוגדת להוראות מגבוה, ונעשו מאמצים בהמשך המלחמה למנוע השנותם של מקרים כאלו. אפילו נקבעה מדיניות של העברת חיילים בין גזרות בדיוק כדי למנוע היווצרות קשרים בין חיילים משני הצדדים.

אבל מלחמת העולם הראשונה הייתה ארוע יחודי בהיסטוריה של המלחמות. לראשונה רוב החיילים היו בלתי מקצועיים בעליל, שגויסו מתוך מעמד הפועלים ועברו הכשרה מזורזת. לרובם המוחץ לא היה שום דבר נגד הגרמנים, סביר יותר להניח שהם שנאו את עמיתיהם הצרפתים יותר מאשר את האוייב מהשוחה שממול, וכל המלחמה הרגישה (והייתה) שטות נטולת כל הגיון, תוצאה אווילית של מערכת של הסכמים צבאיים שאינם מבוססים על כלום. בקיצור, תוצר קלאסי של המערכת המדינית כפי שנוצקה בהסכמי ווסטפאליה. החיילים הללו, שלא עברו את תהליך החברות הצבאי הסטנדרטי, שאפילו לא הוצגה להם סיבה הגיונית להלחם כנגד האויב, היו מחוסנים מפני הדמוניזציה של האויב שנפוצה כל כך במלחמות. מלחמת השוחות עצמה, בת-כלאיים של הלחימה פנים אל פנים בסטנדרט העתיק ושל הלחימה בשלט רחוק של ימינו, הייתה מצע מצויין להיווצרות מעין-קשרים בין החיילים בשני הצדדים.

במלחמת העולם הראשונה היה מצב חריג של אמון בין שני הצדדים, שהקצונה הגבוהה הייתה צריכה להרוג בכוח. לא כזה המצב בישראל, כמובן. כאן נלחמים אלו באלו שני צדדים שחונכו על-גבי השנאה ההדדית – אפשר לראות כיצד התנהגותם של חיילי צה"ל הצעירים הולכת ומתדרדרת ככל שחוויות הילדות שלהם היו מגואלות יותר בדם ואוטובוסים עשנים – כאשר לכולם יש הרבה סיבות טובות למה צריך להלחם. אפילו לחומה עצמה יש סיבות טובות מאוד. למעשה, קשה להתווכח עם העובדה שאת מטרותיה הבטחוניות היא השיגה במידה מרשימה. (הבעיה היא שככל הנראה יש לחומה עוד כמה מטרות, קצת פחות בטחוניות).

מזה כמה שנים נעשה פופולארי בתחום שלי לחקור את הקשר בין כדורגל ומשחקי ספורט אחרים לבין יחסים בינלאומיים. המחקר בתחום סובל מכמה מגבלות א-פריורי, בראשן העובדה שרוב החוקרים הם גם חובבי כדורגל בעצמם, מה שנותן למחקר שלהם את אותה האמינות ממנה נהנים גיקים של טכנולוגיה כשהם כותבים על החשיבות האדירה של טוויטר בכל אספקט של חיינו. הסיפור הקלאסי, כמובן, הוא זה של דיפלומטיית הפינג-פונג ביחסי ארה"ב-סין תחת ניקסון. אבל, שוב, מדובר במצב שבו עבור האזרח הפשוט לא הייתה שום סיבה לחוש איבה כלפי האזרחים של הצד השני. היריבות הפוליטית בין ארה"ב לסין, הרי, מעולם לא הגיעה לכדי חלופת מהלומות ישירה. חוסר האמון היה ברמת הדרג הפוליטי. לשחקן הפינג-פונג האמריקאי לא הייתה שום סיבה לחשוש לעלות לאוטובוס של מדינת האוייב, אבל למאו צה-דונג הייתה סיבה טובה לחשוש מביקור של הנשיא האמריקאי בארצו.

עכשיו נסו אותו דבר עם ישראלים ופלסטינים.

הבעיה עם הרבה פרוייקטים ישראליים-פלסטיניים של "בניית אמון" היא שאמון אי אפשר לבנות. אמון אפשר להרחיב. איפה שאין שבריר של אמון, אי אפשר לייצר אותו. לכן כדי לקדם "בניית אמון" צריך להתחיל מאיפה שהאמון כבר קיים. אם אין אמון בין הציבור הרחב של קבוצה אחת לזה של הקבוצה השניה, אבל יש מידה של אמון ברמת המנהיגות, אזי שם יתחיל תהליך הרחבת האמון, עד שיכלול גם את הציבור הרחב. אם יש אמון בין האדם הפשוט משני הצדדים, אבל לא בין המנהיגים – כמו במקרה סין-ארה"ב – שם ניתן להתחיל בפרוייקט. ישראל ופלסטין נמצאות במצב האומלל, ששתי האוכלוסיות יצרו בעצמן, שאין אמון בשום דרג ובשום חלק מהאוכלוסיה. כן, יש מפגשים בין קבוצות שמאל ישראליות ופלסטיניות, אבל מדובר על משהו מצומצם מאוד שלא יכול לחרוג מהתובנות הבנאליות ש"כולנו בני אדם". גם בוגר קייטנת כדורגל ישראלית-פלסטינית יחשוש להכנס לדיר-אל-באלח. אמון, כדי להיות בסיס אמיתי להרחבה, לא יכול להתבסס על היכרות אישית. אם אני סומך על נביל כי אני מכיר אותו כל החיים שלי, זה עדיין לא אומר כלום לגבי היכולת שלי לתת אמון בפלסטינים אחרים. אני יכול בקלות לחשוב שנביל פשוט שונה משאר הפלסטינים, שהוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. האמון שאני מדבר עליו כאן צריך להיות אמון כוללני, "אמון חינם", מלשון "אהבת חינם". אמון שהוא הנחת היסוד, שנשלל רק על בסיס ראיות כנגדו, ולא להפך, אמון שנרכש במאמץ ובהיכרות.

גם בקרב המנהיגות אין גרם של אמון. כל פשרה שכל צד עושה חייבת להיות מגובה בעשרות אמצעי בטחון, פשוט משום שאף אחד לא סומך על אף אחד. פעולות "בונות אמון" שנעשו בעבר הובילו לתוצאות הפוכות, בעיקר משום שבאף צד לא היה אמון באמת. הפעולה הרציונלית, במקרה כזה, היא ניצול ההקלות כדי לשפר עמדות בצד השני לפני שהאוייב (שאנחנו לא סומכים עליו) יבטל אותן, ובכך בעצם להוכיח שהם לא היו ראויים לאמון שבכל מקרה לא באמת ניתן להם. כדי לעשות צעדים בוני אמון באמת, ישראל צריכה להיות מוכנה למותם של אזרחים רבים כתוצאה מההקלות, מבלי לחזור בה מהן. רק כך היא תוכל לשכנע מישהו בצד השני שהיא באמת מוכנה לתת אמון בהם. מובן לכל שדבר כזה לא יתכן, לא במציאות שלנו ולא בשום מציאות אחרת.

כזה הוא משחק הכדורגל של החיילים בפרסומת: משחק שמבוסס על חוסר אמון מוחלט בצד השני. משחק שלא היה מתקיים אם לא הייתה חומה בגובה שמונה מטרים בין הצדדים. אולי בשל כך נעשה שימוש דווקא בחומה ולא בגדר – כי אם הייתה שם רק גדר, היה חשש לחיי החיילים בסיטואציה המתוארת. המשחק לעולם לא היה יכול להתפתח לפתיחת צהר בחומה והיכרות בין הצדדים, משום שאין שום יסוד לאמון ביניהם. ופה כושל גם הניסיון הנאיבי של יוצרי הפרסומת ליצירת מסר חיובי של דו-קיום: שהם לא תיארו קבוצה של אנשים משני הצדדים משחקים כדורגל כמו אותם חיילים במלחמת העולם הראשונה. הם תיארו שתי קבוצות שמשחקות כדורגל עם עצמן (למעשה, הם תיארו רק קבוצה אחת), כי הם כל כך לא סומכים אחד על השני שהם אפילו לא מסוגלים לשחק ביחד.

עוקפים את טורקיה בסיבוב

בקצב הנוכחי, עד שאני אסיים את התזה שלי על ההתמודדות של ישראל עם הניגודים שבין אזרחות ליברלית ללאומיות אתנית, זו כבר לא תהיה תזה במדע המדינה, אלא בהיסטוריה.

מקובל בימינו להשוות את הצעות החוק החדשות שזכו לתמיכת הממשלה – זו של אלכס מילר לאסור על ציון הנכבה, וזו של זבולון אורלב האוסרת פרסומים השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ((הצעת החוק הזו היא כל כך פרדוקסלית, עד כי יש לחשוש שאם וכאשר תעבור, ספר החוקים הישראלי יקרוס לתוך עצמו ויהפוך לחור שחור שיבלע את המדינה כולה)) – לחקיקה ברייך השלישי. אני חושש שההשוואה הזו קצת לא הוגנת. כלפי הגרמנים, כמובן. אלו טרחו, לאחר שהתעוררו מהסיוט שהעבירו את העולם כולו, לחוקק חוק האוסר על הכחשת רצח העם שביצעו, והקדישו ועדיין מקדישים משאבים רבים להנצחת עשרות המיליונים שנרצחו בידיהם.

אז הגרמנים חוקקו חוק שמגביל את חופש הדיבור, ועכשיו אנחנו רוצים להגביל את חופש הדיבור. אז להתקטנן על זה שהם אוסרים על הכחשת השואה שהמיטו, וח"כ מילר רוצה לאסור על אזכור העוולות שאנחנו עשינו? עזבו אתכם.

אבל האמת היא שאם כבר, ישראל של מילר מזכירה יותר את טורקיה. לטורקים יש סעיף נחמד בחוקה שאוסר עלבון ל"טורקיוּת". מסתבר שלהזכיר לטורקים שהם רצחו כמו ארמנים, ככה, שניים, שלושה, מ-קסי-מום מיליון וחצי, זה מעליב את הלאום הטורקי. על כן, כבר כמה וכמה פעמים הועמדו למשפט אינטלקטואלים טורקים שהעזו לטעון שהיה שם משהו. דה-פקטו, אפשר להגיד שהחוק הטורקי אוסר על הכרה בקיומה של שואת הארמנים.

אז בטורקיה זה דה-פקטו. אצלנו זה יהיה דה-יורה. ביג דיל.

תשאלו – למה הם יכולים ואנחנו לא? ובכן, חלק מזה זה שישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה מתוקנת, בעוד הטורקים לא ממש לחוצים על הקטע. אבל בעוד שאצל הטורקים נעשים צעדים לשיפור המצב – האיחוד האירופי זה יופי של תמריץ – אצלנו עושה רושם שהמצב רק הולך ומחמיר.

אם וכאשר יעבור החוק הזה, אני מציע לציין את יום כניסתו לספר החוקים הישראלי כיום הנכבה הלאומי – יום בו נְלמד ונִלמד גם על העוולות שנעשו לפלסטינים בעת הקמת המדינה, וגם על האסון שקרה למדינה הזו, זו שאהבנו, כשמנהיגיה איבדו את הבושה והחלו להשתין על החירות והשיוויון הישר מהמקפצה.

הנבואה

אם נביא צודק, הוא עדיין שוטה?

יוסי מכה על חטא משום שתמך במבצע עופרת יצוקה בתחילתו. לא שהוא חושב שלא היה צריך לצאת למבצע, אלא שהוא חושב שמכיוון שהצבא והממשלה הם מה שהם, הוא היה צריך לדעת מראש שהמבצע לא יתבצע כפי שראוי שיתבצע, ולכן מוטב שלא יתבצע בכלל.

אני לא יודע אם אני מסכים עם הטענה הזו. מלכתחילה טענתי שהמבצע צריך להמשך רק ימים בודדים, ועברתי במפורש לצד של המתנגדים עם תחילת הפעולה הקרקעית (הייתי עושה כן לפני כן, אבל הייתי טרוד בעניינים אחרים באותו הזמן). לו הייתי בישראל, סביר להניח שהייתי מצטרף גם להפגנות כנגד הפעולה בערך בשלב הזה. האם הייתי צריך להתנגד לפעולה משום שיש סיכוי סביר שיחרבנו אותה, או שהייתי צריך לנהוג כפי שנהגתי – לתמוך בצורה מסוייגת, מוגבלת? לתמוך באופציה הנכונה או בלתי-סבירה, או ברע במיעוטו?

בסופו של דבר, לא התמיכה או ההתנגדות שלי השפיעו, מה שלפחות אומר שאני לא צריך לנקות את הדם מהמקלדת. אני חושב שצריך להציב בכל עת את האלטרנטיבה המרכזית, זו שטוענת שאפשר להשתמש בכוח, אבל חובה לעשות זאת בשום-שכל. שהממשלה צריכה לפעול על פי מה שנכון, לא על פי מה שירצה את הקולות הקוראים לנקמה. שצריך לפרוש בשיא, לא כשמגיעים לשפל – אבל שצריך להגיע לשיא הזה.

מועצת הבטחון מוכנה להכריז על החלטתה בדבר הפסקת האש. ישראל מנסה למשוך זמן ולדחות את ההצבעה כדי — אללי, אין לי מושג בשביל מה. אני מתחיל לחשוש שהממשלה תחליט לצפצף על החלטת האו"ם ולהמשיך במבצע. טענתי כבר שפלישה קרקעית משמעה שישראל מוכנה להמשיך במבצע הזה בלי קשר להתדרדרות מצבה בעולם, בלי קשר למוסריות מעשי צה"ל ברצועה, בלי שום נכונות להפסיק עד שאחרון תומכי החמאס יפול לארץ חסר חיים. זו משמעות הפלישה, משום שכל נסיגה מוקדמת יותר משמעה שמוטב היה לא להכנס מלכתחילה.

אני לא אוכל לתמוך בישראל שכזו. לא אוכל להזדהות עם ישראל שכזו. לא אוכל לחשוב לחזור לישראל שכזו. אני יכול רק לקוות שישראל תעשה את המעט הזה – מעט מדי ומאוחר מדי, אבל לפחות זה – ותקבל את תנאי הפסקת האש שיקבע האו"ם בלי לנסות את השטיקים הרגילים שלה.

פוסט מהעתיד: מלחמת עזה

הדוקטורנט הצעיר שהתכתב איתי פעם הזדקן והפך לפרופסור מכובד. הוא שלח לי קטע שחשב שיעניין אותי מספר שיצא לאחרונה, עבורו, ב-2034, הספר, שמתבסס על מסמכי ארכיון שנחשפו לראשונה, נקרא "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה". הדברים, כולל הערת הסיום של ידידי הפרופסור, מובאים לפניכם כפי שנשלחו אלי.

בין ההסטוריונים קיים ויכוח האם המאה ה-21 של ישראל תהיה "ארוכה" – החל מהסכמי אוסלו – או שמא קצרה יותר, החל מקריסת ההסכמים ופרוץ האינטיפאדה השניה. מחבר "מלחמות אולמרט: מלבנון לעזה", יקיר צבי, מציג תזה לפיה העידן הנוכחי של ישראל החל מאוחר עוד יותר: הוא ממקם את תחילתו בין שתי המלחמות שנוהלו תחת ממשלת אולמרט, מלחמת לבנון השניה ב-2006, ומלחמת עזה ("מבצע עופרת יצוקה", בשמה הרשמי) ב-2008-2009. שתי המלחמות הללו, טוען צבי, עיצבו באופן מובהק, וטרגי, את העשורים הבאים במדינת ישראל. אך מלחמת לבנון השניה היוותה, למעשה, לא יותר מאשר "פרולוג" למלחמת עזה. כמו בסיפור פנטזיה קלאסי, הייתה זו טראומת הילדות שליוותה את גיבור הסיפור והובילה אותו למעשים שמהווים את עיקר הסיפור. מלחמת לבנון השניה צרבה בתודעתו של אולמרט את הכשלון, ואת התחושה שהוא יודע כיצד להמנע ממנו שוב. לא במקרה הכריז אולמרט בעקבות הביקורת שקראה להתפטרותו, כי אין טוב ממי שכשל כדי לתקן את הדרוש תיקון. הוא פעל מתוך אמונה כמעט מיסטית שהכשלון שחווה הקנה לו הבנה חריגה של הקונפליקט הישראלי-ערבי ושל הדרוש להבאתו לכדי פתרון.

בניגוד לפרשנותם של רבים, מלחמת עזה לא פרצה בעקבות ההחלטה על בחירות והסקרים הלא מחמיאים הן למפלגתו של אולמרט, קדימה, והן לשותפתה הבכירה בקואליציה, העבודה. למעשה, הבחירות המוקדמות רק היקשו על ביצוע תוכניות קיימות. התוכנית למבצע בעזה תוכננה כבר ביוני, במהלך השיחות להשגת ה"רגיעה" המתוחה ששררה לאורך חציה השני של שנת 2008 בין ישראל לשלטון החמאס בעזה. ישראל ניצלה את ששת החודשים הללו לתכנון מפורט של המבצע ואימונים מתוחכמים של כוחותיה, שהתבססו על מודיעין איכותי ומפורט באשר לפעולות החמאס ברצועת עזה. עם התקרב תאריך סיום הרגיעה, ישראל פעלה במכוון כדי למנוע מהחמאס להסכים להמשכה. המצור המתמשך על עזה, כמו גם פעולות צבאיות בתוך עזה בחודשיה האחרונים של הרגיעה, הביאו לתגובה מצד החמאס והתנגדות נחרצת לחידוש הרגיעה ללא הסרת המצור ופתיחת המעברים. אולמרט ושר הבטחון החדש שלו, אהוד ברק, לא יכלו לקוות לתגובה טובה יותר מצד החמאס. בגיבוי ציבורי נרחב והסכמה שבשתיקה מצד הקהילה הבינלאומית, ישראל פתחה במבצע צבאי רחב היקף. במהלך השבוע הראשון שלו פגע חיל האוויר במטרות רבות בתוך הרצועה, תוך שישראל שומרת על עמימות באשר לפלישה קרקעית לרצועה. בשבוע השני למבצע, שיגרה ישראל אלפי חיילים ועשרות טנקים לתוך הרצועה. במשך שלושה ימים התקדם המבצע לפי התוכנית שהוכנו בחודשים הקודמים, בעוד הדרג המדיני מספק גיבוי נמרץ לכוחותיו חרף הגינויים ההולכים ומתגברים מצד הקהילה הבינלאומית, כולל הודעה מפתיעה בנחרצותה של נשיא ארה"ב הנבחר, ברק אובמה, ששמר על שתיקה קודם לכן מתוך כבוד לנשיא המכהן. אך ביומו הרביעי של המבצע הקרקעי התרחשה הטעות שכולם חששו ממנה.

כולם, כמובן, פרט לאולמרט, ברק, לבני וראשי צה"ל – הטעות הייתה מתוכננת.

עד כאן הציטוט מהספר. מסיבות מובנות איני יכול לחשוף עוד פרטים אודות הצפוי לכם בימים הקרובים. מספיק לציין שחרף הטון הדרמטי של פתיחת הדברים, ישראל עדיין עומדת על כנה חצי יובל מזמנכם אתם. התקופה הקשה שעברה עלינו, ותעבור עוד עליכם, בשנים הקרובות, חלפה, וגם אם אי אפשר לדבר עוד על גאולה – כן, הסכסוך עודנו עימנו – הרי שלפחות אפשר להגיד שיצאנו מחוזקים. וכן, אני יודע עד כמה קלישאתי ובלתי אמין זה נשמע.

חלאס

גרסא מוקדמת של הפוסט הזה הייתה אמורה להכתב אתמול, אבל נרדמתי מוקדם. מאז קרו כמה דברים, והפוסט השתנה בהתאם, אבל המסר העקרוני נשאר כשהיה.

אני באמת לא מבין למה מבצע "עופרת יצוקה" עדיין נמשך. אני, בניגוד לרבים וטובים, תמכתי במבצע הזה בתחילת דרכו. ראיתי את התועלת שבו, וחשבתי שהוא נעשה בזמן הנכון ובצורה חכמה. אבל המבצע הזה היה צריך להסתיים לפני חמישה ימים, פחות או יותר. לצה"ל הייתה כמות לא מבוטלת של מזל על עכשיו, בכל הנוגע לצמצום הפגיעה באזרחים, אבל המזל הזה לא ימשך, ועם הכניסה הרגלית לעזה הסיכויים להמשך ההמנעות מקטסטרופה רק קטנים.

אני לא רואה תועלות שניתן להפיק מהמשך המבצע. אין שינוי בשטח שניתן להשיג ושלא הושג במספר ימים הראשונים של הפגזות מהאוויר. הכניסה הרגלית לעזה מתפרשת כאילו ישראל חושבת באמת ובתמים שתצליח לרסק את החמאס בכח צבאי, ולא הוא.

אבל זה יותר גרוע מזה. גם אם נתעלם מהטרגדיה האנושית האדירה שב"פאשלות" דוגמת כפר כנא, המשמעות האופרטיבית של הרג המוני של אזרחים היא הפסקת התמיכה המזערית שאנחנו עוד זוכים לה מהעולם המערבי. אין דבר גרוע יותר שישראל יכולה לעשות עכשיו, מבחינה אסטרטגית ((לא מבחינה מוסרית, מבחינה מוסרית יש הרבה דברים הרבה יותר גרועים שהיא יכולה לעשות.)) מאשר לסגת בגלל לחץ בינלאומי בעקבות "תאונה" שכזו. המשמעות של כניסה של כוח רגלי לתוך עזה היא אחת: שישראל מוכנה להמשיך במבצע הזה גם אחרי שכל שביב של הסכמה בינלאומית נעלם לחלוטין. שישראל מוכנה להפוך לשרץ מוקצה בקהילה הבינלאומית, ובלבד שתסיים את המבצע כפי שתוכנן – וכיום, ממש לא ברור לי מה המטרות של המבצע, ואם הן מה שאני חושב שהן, אני די בטוח שהן לחלוטין לא ריאליות בלי כמה פשעים נאים נגד האנושות.

כניסת כוחות הקרקע לתוך עזה היא טעות, והיא כמעט בוודאות אסון. הסירוב של ישראל לכל אותם גורמים שהסכימו "להחזיק אותה" היה שגיאה, אבל חוסר הנכונות של ישראל להפסיק את המבצע לפני שיהיה מאוחר עשוי להפוך לקטסטרופה לאומית. חלאס, גמרנו.