הליברמן הפלסטיני

נפל דבר היום בישראל (ופלסטין). יאסר עבד רבו, מזכ”ל הוועד הפועל של אש”ף, הצהיר כי מבחינת הפלסטינים, אין להם בעיה להכיר בישראל כמדינה יהודית בתנאי ש”לא תכלול את אדמתנו וביתנו ובכלל זה מזרח ירושלים”, כלומר, בתנאי שתוקם מדינה פלסטינית בגבולות 67’. יוסי גורביץ רואה באמירה הזו מהלך טקטי מחוכם של הפלסטינים שלכאורה יחשפו את פרצופה של ממשלת ישראל, אבל הוא מתעלם מההשלכות ארוכות הטווח של הצהרה זו, שמהווה ניצחון חשוב של נתניהו.

חשוב לשים לב שהצהרתו של עבד רבו אינה מוגבלת בזמן – לא נאמר שאם ישראל תיסוג עכשיו מהשטחים במלואם, יסכימו הפלסטינים להכיר בה כמדינה יהודית, אלא שמדובר על הסכמה כללית: אם וכאשר תיסוג ישראל מכל השטחים הכבושים, היא תוכר על ידי העם הפלסטיני כמדינה יהודית.

לכאורה, כאשר מסתכלים על הטווח המיידי ודרך המשקפיים של “פרס יחלק את ירושלים”, נראה כאילו נתניהו הכניס עצמו למלכוד, ואולי זה נכון עבור נתניהו באופן ספציפי. אבל עבור מי שמתסכל על היום שאחרי הסדר עם הפלסטינים – אנשים כמו ליברמן מחד וציפי לבני מאידך, ואולי גם נתניהו עצמו – יש כאן הכרזה רבת משמעות שמנטרלת את אחד האיומים המרכזיים על הפרוייקט הציוני בעת האחרונה: התגברות כוחם של ערביי ישראל והמוביליזציה שלהם לקבלת זכויות קבוצתיות. יאסר עבד רבו, למעשה, הכריז שהם אינם מעניינים אותו, ומצטרף לליברמן וללבני (וגדי טאוב, ו”השמאל הלאומי” – לא מדובר כאן בגישה ימנית בהכרח) שאומרים לפלסטינים בישראל שאת הזכויות הקבוצתיות שלהם הם יכולים לקבל מעבר לגבול (ולצורך העניין, לא כל כך משנה אם הגבול יעבור ממערב או ממזרח לאום אל פאחם). הפלסטינים רוצים להיות עם ככל העמים, ולצורך זה הם מוכנים להגדיר מחדש את הטריטוריה שלהם ולהודיע לבני העם שנמצאים מחוץ לטריטוריה הזו שהם מוזמנים להצטרף אליהם, אבל מדינת הלאום החדשה שלהם אינה אחראית לגורלם. אני בטוח שלא תתקשו לחשוב את מי זה מזכיר לכם בצד שלנו.

תגובתו הקוצפת של ח”כ ג’מאל זחאלקה, לפיכך, אינה מפתיעה כלל. עבד רבו חותר תחת הפרוייקט שהובילה בל”ד והתפשט בכל רחבי המגזר הערבי (למעט הקבוצות האיסלאמיסטיות), לכינונה של ישראל כמדינה שיוויונית ודו-לאומית. אם דבריו של עבד רבו לא ידחו על ידי נציגי הרשות הפלסטינית, יסתמן כאן קו שבר חשוב בין שני חלקי העם הפלסטיני. בין כה וכה ערביי ישראל החלו בשנים האחרונות להעלות סימני שאלה באשר למחויבות רבת השנים שלהם לקידום פתרון שתי המדינות וסיוע לאחיהם בשטחים הכבושים, ולתהות האם המאבק הזה, כפי שמוסגר עד כה, אינו בעצם חותר תחת האינטרסים שלהם עצמם.

הימין רשם לעצמו היום הישג חשוב במלחמה עבור מדינה יהודית. השמאל, לעומת זאת, קיבל חיזוק לאשליה כאילו פתרון שתי המדינות יוביל לנורמליזציה של ישראל – כאילו אכן יווצר מצב של שתי מדינות לאום החיות זו לצד זו; כאילו ישראל יכולה להיות מדינה דמוקרטית ליברלית גם בלי לדאוג לזכויותיהם של הפלסטינים בתוכה. הנה – אפילו הפלסטינים אומרים.

כדאי לעקוב בתקופה הקרובה אחרי התגובות בשני הצדדים של העם הפלסטיני לאמירה הזו. ההתפתחויות הללו בהכרח תהיינה בעלות השפעה מכרעת על האפשרויות הפתוחות בפני ישראל להשגת הסדר שלום ולהסדרת יחסיה עם המיעוט הערבי בתוככה.

רק ליברמן דוגל בפתרון שתי המדינות

אני רוצה להודות לאריה עמיחי ששלח אותי, לראשונה, לקרוא את הטקסט המלא של נאום ליברמן באו"ם. קודם לקריאת הדברים שמעתי עליהם רק מכלים שניים שונים, וחשבתי שהבנתי פחות או יותר מה הוא אמר. אבל קריאה של הטקסט המלא בקונטקסט הנכון הוכיחה לי שטעיתי. גם זו תזכורת חשובה.

במאמר שכתבתי בשנה שעברה (ועושה את דרכו האיטית בצינורות האקדמיים לקראת מה שיום אחד אני מקווה שיהפוך לפרסום) חילקתי את הטיעונים למען מדינה דו-לאומית לשלושה סוגים: אלו שטוענים שמדינה דו-לאומית היא בלתי-נמנעת, אלו שטוענים שהיא רצויה ((שני הטיעונים, כמובן, אינם סותרים.)) ואלו שטוענים שהיא בלתי נסבלת. הסוג האחרון, כמובן, דורש הסבר. אלו שטוענים למען מדינה דו-לאומית כי הם חושבים שהיא בלתי נסבלת למעשה רוצים בפתרון שתי המדינות, אבל הם מאמינים שהדרך היחידה להגיע למטרה הזו היא על-ידי הפחדתם של היהודים בישראל, והדבר המפחיד ביותר עבור יהודי ישראלי הוא המדינה הדו-לאומית. ואכן, האיום במדינה דו-לאומית הוא הצלחה אדירה, ויותר ויותר אנשי שמאל ומרכז מנפנפים באיום הזה כדי לדחוק את הממשלה לויתורים.

כדוגמא אקראית לשימוש הכמעט אגבי שנעשה באיום הזה אפשר להביא את הפוסט האחרון של שלום בוגוסלבסקי:

תיק 1967 עוד לא נפתח מחדש. השלכות המלחמה אמנם מעולם לא היו חיות יותר בדיון הציבורי, אבל גם הם יצאו מגבולות השמאל לכלל הציבור רק ב-1987, ורק בשנה האחרונה הדיבור עליהן הגיע, סוף סוף, לעיקר: בחירה הכרחית בין שתי מדינות לאומיות למדינה אחת דו לאומית.

אבל האמת היא שהצבת הברירה העומדת בפני ישראל כבחירה בין שתי מדינות לאום למדינה דו-לאומית אחת היא ברירה שקרית. או, בכל אופן, לא זו הברירה שמציע המרכז-שמאל של ישראל. ליברמן הציב את המראה הזו מול תומכי פתרון שתי המדינות, והעברת הדיון לפסים של כן-או-לא לפטר את ליברמן היא הדרך של השמאל להתחמק מהבעיה. ההצעה של ליברמן היא היחידה שמציעה שתי מדינות לאום במסגרת כזו שתאפשר לישראל להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אצל כל השאר אופיה של ישראל כאתנוקרטיה כבר הוסכם, ועכשיו רק מתמקחים על המחיר. או, אם לפרט את הנמשל: הדיון הוא על מה גודלו המקסימלי של מיעוט שאפשר לדכא אותו בצורה לגיטימית.

"רוב יהודי" הוא ביטוי המפתח, וסביבו נסוב הדיון. האם אפשר לקיים רוב יהודי בישראל או לא. ויש לזכור: למעט קבוצה מאוד קטנה בשולי השמאל הראדיקלי, קבוצה עליה אני נמנה, הדיון הזה הוא נחלתו של כלל הציבור היהודי בישראל, כולל תומכי המדינה הדו-לאומית מימין ומשמאל שנסמכים על המשך קיומו של רוב יהודי במדינה המשותפת (או, לחלופין, על ההנחה שאפשר לדכא שאיפות לאומיות אפילו של "מיעוט" בן יותר מחמישים אחוז) כבסיס להתכנותה של מדינה כזו. הנחת היסוד היא תמיד אותה "מסקנת השואה" – שאם היהודים לא ישלטו באופן בלעדי בגורלם של היהודים, הגורל הזה יהיה מר. ומה שמבטיח שליטה שכזו הוא רוב יהודי במדינת ישראל, באיזה גבולות שלא יהיו.

הימין הליברמני (ואני מרשה לעצמי להניח שגם נתניהו נמצא באותו ימין) מוצא עצמו פתאום דחוק בין שתי אלטרנטיבות עם אותה תוצאה בדיוק, מבחינתו: השארת מדינת ישראל עם מיעוט, קטן או גדול, של ערבים. טיעון הנגד שלהם מוצג בצורת השאלה שהעמיד אבי טרנגו ("עיתונאי") בטמקא:

האם נבון יהיה להתעלם מהאפשרות שערביי ישראל יהוו מיעוט משמעותי התובע את זכויותיו הלאומיות והתרבותיות? ((יש כל כך הרבה דברים אדיוטיים בטקסט הזה – למשל מתן הדוגמא של חנין זועבי כהוכחה לאיסלאמיזציה של ערביי ישראל. מה שהוא רצה להדגים זו הפלסטיניזציה של ערביי ישראל. אבל עבור מי שרגיל לראות בדת ולאום כאותו דבר, לא מדובר בטעות מפתיעה יותר מדי. יש לציין שהוא חוזר על אותה טעות בדיוק מאוחר יותר בטור, כשהוא משווה בין רצונו של היהודי האמריקאי במימוש "שאיפותיו הדתיות-תרבותיות" לבין רצונו של הפלסטיני אזרח ישראל בזכויות "לאומיות-דתיות".))

הימין הליברמני הוא הוא ממשיך דרכו האמיתי של בן-גוריון. צודק יוסי גורביץ כשהוא כותב שליברמן "רוצה להשלים את הטיהור האתני שלא בוצע ב-1948" – הוא רוצה מדינת לאום יהודית, כמו הציונות המדינית שהקימה את מדינת ישראל ונתקעה, ולא שהיא לא ניסתה להמנע מכך, עם מיעוט משמעותי של בני לאום אחר בקרבה. אבל השמאל-מרכז בישראל אינו מוכן לפתרון אמיתי של שתי מדינות לשני עמים – הפלסטינים אזרחי ישראל, על פי הפתרון של השמאל, ישארו בגבולות ישראל. ומה אז? האם בגלל שהם מיעוט של 20 אחוז ולא 45 אחוז יהיה בסדר להמשיך לדכא אותם ולשלול מהם זכויות? האם בגלל שתהיה להם מדינת לאום מעבר לגבול נוכל להגיד להם שאין להם שום זכויות תרבותיות פה וישראל תוכל להפוך לאתנוקרטיה במלוא מובן המילה?

כי החלופה היחידה במסגרת הפתרון שמציע השמאל-מרכז היא פתרון של שתי מדינות: מדינה פלסטינית, ומדינה דו-לאומית. שכן, יש לזכור, הפלסטינים אזרחי ישראל אמנם רוצים להשאר אזרחי ישראל ולא להפוך לאזרחי מדינה פלסטינית נחשלת ובלתי-יציבה, אבל הם אינם רוצים, ובין כה אינם יכולים, להפוך לבני הלאום של מדינת ישראל, הוא הלאום היהודי. הדרך היחידה להפוך את ישראל למדינת לאום דמוקרטית היא על-ידי הפיכתה למדינת הלאום הישראלי – לאום שיכלול הן את היהודים והן את הפלסטינים בישראל. ואם אפשר לקיים מדינה כזו, למה לעזאזל צריך מדינה פלסטינית? ושוב הטיעון הימני חוזר ועולה: אלו שדורשים זכות להגדרה עצמית לפלסטינים שוללים אותה מהיהודים.

הפתרון ההגון וההוגן היחיד הוא זה שאומר שהגדרה עצמית אינה חייבת להתבצע במדינה בריבונות בלעדית של הלאום שמגדיר את עצמו, אלא יכולה להתקיים גם במסגרת משותפת עם לאומים אחרים, ובתנאי שכל אחד מהלאומים מקבל הגנות מסויימות.

אינני בטוח אם ליברמן רוצה באמת ובתמים בהקמת מדינה פלסטינית אחרי חילופי אזרחים, או שהוא מעדיף את הסטטוס קוו. בכל מקרה, מה שהוא מצליח לעשות זה להראות שהברירה כפי שמציג אותה המרכז-שמאל כיום היא פיקטיבית. היא אינה ברירה כלל, פרט, אולי, מנקודת מבטם של הפלסטינים בשטחים. אם אנחנו מוכנים לדכא מיעוט, גודלו של המיעוט הזה לא צריך לשנות לנו. אם איננו מוכנים לדכא מיעוט – גם אז גודלו לא צריך לשנות כלל. הברירה אינה בין מדינה פלסטינית ללא מדינה פלסטינית. בסופו של דבר, המדינה הפלסטינית היא שולית לדיון. הברירה חייבת להיות בין מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, לבין מדינת ישראל כמדינה ששייכת באופן שיוויוני לשני הלאומים שחיים בה.

באופן אירוני, אולי, הפתרון של ליברמן והפתרון שלי (ושל אחרים כמוני) כולל נקודת דמיון משמעותית בנוגע לתחילתו של התהליך: בתקופה לא קצרה של בניית אמון בין שני העמים. אצל ליברמן התקופה הזו מתאפיינת בהפרדה מקסימלית, שתאפשר לשנאות הישנות לדעוך. אצלי התקופה הזו מתאפיינת דווקא בהגברת המגע באופן שייצור תלות הדדית ותייצר יותר סיטואציות של מגע חיובי בין בני שני הלאומים. בשאלה הזו צריך הדיון הציבורי בישראל להתמקד: איתם, או בלעדיהם?

שלושה בני אדם וערבי נהרגו

הארץ: ארבעה נהרגו, בהם שלושה ילדים

טמקא: שלושה ילדים נהרגו

הכיצד? הרביעי הוא ערבי, אז (ממש מילולית) לא סופרים אותו.

על מה נאבקים?

היומיים האחרונים היו די מעניינים עבורי – קיבלתי כמות נכבדת מאוד של תגובות על הרשומה האחרונה שלי, גם ישירות בבלוג וגם בבלוגים אחרים, ובאופן כללי הטקסט שלי נחשף בפני כמות חריגה של אנשים. ((מספר הכניסות ביומיים האחרונים לבדם מהווה כ-25% מסך הכניסות לבלוג בחודש האחרון.)) התגובות, כולל השליליות שבהן, היו רובן ככולן מעוררות מחשבה וענייניות, וזה תמיד כיף להשתתף בדיון שבו כולם מסכימים לכבד את כל הצדדים. פעמים רבות דווקא הבלקניזציה של השמאל גורמת לנו להקלע לויכוחים כה סוערים עד שאנחנו שוכחים שכולנו באותו צד של המתרס.

בחלק מהתגובות עלו הערות שגרמו לי לחשוב שלא הייתי בהיר מספיק בניסוח המקורי שלי, אז אני רוצה לתקן מה שאפשר כעת. (אני מתנצל שאני לא זוכר למי לשייך איזו הערה, ובין כה וכה חלקן עלו מספר פעמים, אז אני פשוט אתייחס באופן כללי.)

ראשית, אני רוצה להבהיר חזור והבהר שהפעילות של המפגינים בשייח ג'ראח היא חשובה ומבורכת בעיני. אינני יכול אפילו להגיד בכנות מלאה שאילו הייתי בארץ היה לי האומץ להצטרף אליהם להפגנות, ובוודאי שלא הייתי עושה זאת לעיתים תכופות, כך שבמידה לא קטנה אני רואה אותם כטובים ממני. מטרת הרשומה שלי לא הייתה להטיל בהם דופי, וצר לי אם כך התפרשו הדברים. בראשית דברי אמרתי שהם נתקלו במצב שממנו, כנראה, לא היו יכולים לצאת ללא שום פגע. הם בחרו בחירה מסוימת. אני חושב שזו לא הבחירה הטובה ביותר, אבל גם הבחירה שאני הייתי בוחר לא הייתה מושלמת. בסופו של דבר, כמו שאמרו רבים, יש פה שאלה של איזון, ומהו האיזון הנכון זו במידה מסוימת שאלה של טעם. הרשומה שלי לא באה להכות על חזם של הפעילים ולהטיל בהם דופי. לכל היותר, ביקשתי להפנות את תשומת הלב לאופן שבו חלק מהפעילים שהשתתפו בדיון הצדיקו את הבחירה באופן שלדידי חורג הרבה מעבר לתחום הלגיטימי עבור מאבק שהוא בבסיסו ליברלי. הטרוניה שלי הייתה פחות כנגד עצם הבקשה להצניע לכת, ויותר כנגד ההצדקה שחלק מהמגיבים בדיון המקורי נתנו לה, בדמות מוסר רלטיוויסטי או יצירת היררכיה של זכויות שבה הזכות הלאומית עליונה על זכותה של האשה (כמו גם זכותו של הגבר) על גופה שלה ועל האופן בו תציג אותו בציבור.

כמו כן, ראוי להדגיש, כמובן, שלא כל הפעילים תמכו בבקשה – התגובות שציטטתי ברשומה המקורית שלי, כמובן, הגיעו מתוך דיון פנימי בקרב הפעילים, ומן הסתם היו שם גם כאלו שאחזו בדעה הקרובה יותר אלי.

במיוחד הצטערתי לראות אנשים שפירשו את דברי כקריאה שלא להשתתף בהפגנות. להפך – הקריאה שלי הייתה כן להשתתף בהפגנות, אך להתעלם מהבקשה הבעייתית ולבוא בלבוש הנוח ביותר עבור הפעיל/ה. הקריאה שלי היא ליצור הפרדה מוחלטת בין המאבקים ולא להכפיף אחד לאחר. אלי גרייצר קישר באחת התגובות לכתבה על ניסיון אונס של פעילת שלום אמריקאית שהושתק כדי שלא לפגוע במאבק הלאומי הפלסטיני. אחרים דיברו על הטרדות מיניות להן זוכות הפעילות היהודיות שמגיעות לשכונה, ו"חוסר הבנה" מצד הגברים הפלסטינים שחושבים שאשה "משוחררת" היא גם "זורמת". לכך אין להסכין. זאת יש להציב כדרישה ברורה לפלסטינים, בלי קשר בכלל למאבק המשותף: רסנו את עצמכם. הכירו בזכותן של נשים על גופן. אין לוותר על עקרונות בסיסיים כאלו בשם אף מאבק. לא מדובר פה בהיררכיה. אין זאת שהגופיה חשובה מסיום הכיבוש, אלא שהם כרוכים אלו באלו. סיום הכיבוש יהיה בכייה לדורות אם משמעותו היא שקבוצה אחת בתוך האוכלוסיה הפלסטינית תזכה לחופש, בעוד שאחרת תדחק עמוק יותר לתוך הדיכוי.

לשאלה התרבותית – אינני מעמיד פנים שהלבוש המערבי הוא "נורמלי" בעוד שהלבוש הערבי הוא "סוטה" או "חריג". כל סגנון לבוש, כמובן, הוא תוצר תרבותי. יתרה על כן, אני לא אספר לכם שום דבר חדש כשאגיד שפריטים רבים בארון הבגדים הנשי המערבי הם לא פחות חלק מדיכוי נשי מאשר החיג'אב. נעלי עקב משברות-רגליים וחצאיות מיני מצרות-צעדים אינן יותר פמיניסטיות מאשר הרעלה או החצאית הארוכה. מה שחשוב כאן הוא פחות מה תלבש כל אחת, ויותר מי אומר לה מה ללבוש. ישנן נשים שמרגישות מועצמות בנעלי עקב, וישנן נשים שמרגישות מועצמות ברעלה. לא לי לשפוט אם מי מהן לוקה ב"תודעה כוזבת" או לא. השאלה היחידה שאני חושב שחייבת להשאל בכל עת היא "האם מותר לה להפסיק?" ומה הסנקציות על כך. בכל חברה תהיינה סנקציות מסויימות על לבוש חריג. כל החברות המודרניות כולן אוסרות על עירום מלא פרט למקרים ספציפיים. ((למעשה, באנגליה אין איסור על עירום, אלא רק על "חשיפה מגונה", כאשר זו מוגדרת בד"כ כחשיפה שמטרתה גירוי מיני, הטרדה או משהו ממין זה. גם בקנדה החוקים פחות מגבילים מאשר מה שאנחנו רגילים לחשוב כ"נורמלי". אני מניח שגם בגרמניה וסקנדינביה ההגדרות של מה נחשב בלתי חוקי מצומצמות יותר.)) יש, על כן, מידה של חוסר הגינות בדרישה שהם, הפלסטינים, יתקדמו עד לנקודה שאנחנו הגענו אליה, אבל לא לדרוש מעצמנו להתקדם עד לנקודה שהיא, מבחינה תיאורטית, האידאל – כלומר, אף מגבלה על לבוש, כולל עירום מוחלט. מבחינה תיאורטית, אני חושב שהחוק לא צריך לאסור על עירום. מבחינה מעשית, לא תראו אותי מוחה על קיומו של האיסור בחוק, וסביר להניח שאם מישהו יעצר על כך שהסתובב ברחוב בעירום, אני לא ארים קול זעקה.

אז האם אני צבוע? כנראה, במידה כזו או אחרת. ובכל זאת, הנסיגה לאחור נראית לי הרבה יותר גרועה מאשר אי-ההתקדמות.

אבל האם זו נסיגה לאחור? כאן אנחנו מגיעים לנקודה שרק רמזתי אליה ברשומה שלי, והיא השאלה מהי המטרה הסופית של המאבק בשייח ג'ראח. לכולנו ברור ומקובל שהמתנחלים בשייח ג'ראח מנסים להשתלט על אזור שמאוכלס כרגע בפלסטינים ולהפוך אותו לשלהם. הם לא מבקשים להשתלב בחברה המקומית, אלא להחליפה. לאור זאת, כולנו מסכימים שהמהלך הכוחני הזה חייב להפסק והפלסטינים צריכים לקבל את בתיהם בחזרה. אך מה היה קורה אם סתם זוג יהודי היה מבקש לרכוש דירה בשכונה ולעבור אליה בלי לגרש איש מביתו ובלי להקים אף דרישה מהסביבה החדשה שלהם? האם במקרה כזה ידרשו הפעילים מאותו זוג להתפנות גם הוא? או שמא יחשבו שאין שום בעיה בכך כל עוד הכל נעשה בדרכי שלום? או, אולי, הם יחשבו שהיהודים יכולים להשאר אבל רק בתנאי שיתאימו עצמם לתרבות המקומית ויקבלו את תכתיביה?

אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, הרי שמדובר פה על פעילות לשם הפרדה – תפיסה לפיה אנחנו פועלים כדי להשיג איזשהו "אנחנו כאן והם שם". אין לי מושג אם יש כאלו בין הפעילים, אך תיאורטית הדבר יתכן, שהרי יש רבים בשמאל הישראלי שחושבים שיש לסיים את הכיבוש מיד ולאלתר, ושניתן, עם סיום הכיבוש, להתנתק לגמרי מהפלסטינים. ישנם רבים בשמאל שחושבים שאין לנו מה לחפש בכלל בקרב הפלסטינים, והשאיפה צריכה להיות רק צמצום נקודות החיכוך הפוטנציאליות בין שני העמים.

כפי שיודעים קוראים הבלוג הוותיקים, אני מתנגד לגישה הזו. אני חושב שהיא בלתי-ריאלית ובלתי-מוסרית כאחד. שתי האלטרנטיבות הנותרות, אם כן, הן חיים משותפים מתוך כבוד הדדי והכרה הדדית זה בתרבותו של זה, מבלי שנשית דרישות האחד על השני; או חיים משותפים כאשר האחד נאלץ להכפיף עצמו לדרישות האחר. במילים אחרות, הברירה היא בין חברה ליברלית כפי שהיינו רוצים שתהיה כאן, לבין יצירת חזית נוספת של מלחמת תרבות, בנוסף לזו שאנו מקיימים מול הדתיים. אם אנחנו חושבים שזה בסדר שהפלסטינים יקבעו מה מותר ומה אסור לנו, היהודים החילונים (וגם הפלסטינים החילונים, כמובן) בשטח "שלהם", אז אנחנו חייבים גם לחשוב שזה בסדר שהחרדים יקבעו לנו מה מותר ומה אסור בשטח "שלהם". אם אנחנו חושבים שזה לגיטימי לדרוש מאשה שתתלבש צנוע כדי שצעירים פלסטינים לא יטרידו אותה מינית, אנחנו צריכים לחשוב שזה לגיטימי לדרוש מאותה אשה להתלבש צנוע כשהיא עוברת בשכונה דתית כדי שלא יזרקו עליה חיתול מלוכלך.

בקצרה, השאלה היא האם אנחנו נלחמים למען עתיד משותף או לא. אם לא, אז אני אינני שותף למאבק הזה. אם כן, אז המאבק הנוכחי גם בונה את העתיד המשותף הזה, וכדאי שכבר עכשיו העתיד המשותף הזה יהיה כזה שכולנו רוצים לחיות בו. אם כל המאבק השמאלני יסתיים בכך שייצרנו לעצמנו חברה עוד יותר מסורתית, עוד יותר בלתי-ליברלית, אז יצאנו ושכרנו בהפסדנו.

אברהם בורג פרסם אתמול טור ב"הארץ" בו הוא קורא – חכו לזה, הנה זה בא – להקמת מפלגת שמאל חדשה. כן. אבל האמת היא שאני לא רוצה ללעוג לו. כי בעוד שרוב הקריאות בסגנון הזה מבקשות איזו מפלגת שמאל אמורפית שלא ברור במה היה תהיה שונה ממרצ חוץ מזה שתהיה לה תדמית יותר צעירה וגם, איכשהו, פחות אשכנזית, המפלגה שבורג מבקש שונה:

הגיעה שעתה של מפלגה ישראלית, יהודית-ערבית, שתחרוט על דגלה מחויבות מלאה לשוויון, בלא שמץ של אפליה וגזענות. בלי התסבוכים של מרצ ובלי המטען של חד"ש. מפלגה שתפליג הרחק מעבר לפרדיגמות הציוניות הקלסיות, המתעלמות עדיין מקיומם של ערביי ישראל. מפלגה שתדרוש שוויון מלא לכל אזרחי ישראל, לפחות כמו השוויון שאנחנו תובעים ליהודי התפוצות בכל מקומות מגוריהם.

מפלגת "שוויון ישראל", שסימנה "שי", תיאבק למען מדינה שתהיה דמוקרטית מוחלטת, וכל היתר ייהפך לאישי או קהילתי. המפלגה תתמודד עם הסתירה הפנימית, המתחסדת, של "מדינה יהודית דמוקרטית", שמשמעה הרבה דמוקרטיה ליהודים ויותר מדי לאומנות יהודית לערבים.

זאת תהיה מפלגתם של אלה המחויבים לערכי התרבות האוניוורסליים והישראליים העליונים: כבוד האדם, אהבת השלום, שאיפת החירות, צדק ושוויון.

מצביעיה ונבחריה יקבלו עליהם את הגדרת ישראל כ"מדינה שמשטרה דמוקרטי ושוויוני, והיא שייכת לכל אזרחיה וקהילותיה. מדינה שבה בחר העם היהודי לחדש את ריבונותו ובה הוא מממש את זכותו להגדרה עצמית".

בורג עדיין לא נוקט במילים הללו בדיוק, אלא מסתובב סביבן בזהירות, אבל הוא מבקש מפלגה "ציונית" שתדגול במדינת כל-אזרחיה. אני לא מחסידיו של בורג. יש משהו… מעצבן… באיש הזה. אבל הסנטימנט שהוא מביע כאן הוא כזה שאני מזדהה איתו. גם אני רוצה מפלגה כזו (אני הצעתי לקרוא לה 'צל"ש' – המפלגה הציונית לשיוויון). אין לה סיכוי, כמובן, אבל מותר לחלום. אפילו לאברום בורג מותר, ותמיד לשמח לשמוע על עוד אנשים שחולמים את אותו החלום.

חובה אחת קטנה אני חייב, ורציתי לתקן את המעוות. את הקישור המקורי לדיון של פעילי שייח ג'ראח קראתי בבלוג הקישורים "מה אני קוראת" של אפרת וייל. מומלץ למי שרוצה להחשף לעוד מעגל של מקורות מעניינים לקריאה.

על נשים וערבים

פעילים שמסייעים לארגון החלק הישראלי של ההפגנות בשייח ג'ראח פרסמו לאחרונה קריאה לחבריהם למאבק להגיע להפגנות בלבוש צנוע. הפעילים, שמודעים לנפיצותה של הבקשה הזו, לא רק טרחו להבהיר ש"אף אחד לא מבקש מנשים לעטות חיג'אב" אלא אף הציגו את הבקשה כנושא בעל משמעות חשובה דווקא לקידום הפמיניזם: "רבות משותפותינו הפלסטיניות, וגם כמה משותפינו הפלסטינים הביעו חוסר נוחות בעניין הלבוש החשוף. חלקן אף נמנעות במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזו […] נוכחותן של הפעילות הפלסטיניות בהפגנות היא דבר שאיננו מוכנות לוותר עליו". משמע: הדרישה באה מהנשים הפלסיטיניות (ולכן, לכאורה, אין מדובר בדיכוי האשה), והמטרה היא דווקא קידום ההשתתפות הפוליטית של הנשים הפלסטיניות, ולכן היא מצדיקה את הגבלת חרותן של הנשים היהודיות.

מדובר בתופעה נפוצה למדי במאבקים של השמאל: קשה להלחם למען כל המטרות הנעלות בבת אחת, וקשה לקדם את השיוויון של כולם בו בזמן. התוצאה זכתה לכינוי "קניבליזם בלקניזציה שמאלנית" ((משום מה זכרתי שהשתמשו במונח קניבליזם. חיפוש בגוגל, לעומת זאת, העלה שהמונח שהתכוונתי אליו היה בלקניזציה שמאלנית. אני לא בטוח שקניבליזם שמאלני אינו מונח מוצלח יותר. נו, שויין.)) – המאבק לקידום מטרה שמאלנית אחת נעשה על חשבון מטרות שמאלניות אחרות, לעיתים תוך רמיסתן ממש. הדוגמא הקיצונית ביותר לתופעה הזו היא פית"ה, ארגון זכויות בעלי החיים, שהכלי הכמעט בלעדי שלו להשגת תשומת לב ציבורית היא חיפצונן של נשים ושימוש בפורנוגרפיה רכה. חברת ההלבשה ה"אתית" והירוקה אמריקן אפארל נוקטת באותה הגישה ממש. אבל לא תמיד נמצא המאבק הפמיניסטי בצד המפסיד – הפמיניזם עצמו הואשם פעמים רבות בהתנהגות דומה. כך, למשל, הואשם הפמיניזם הליברלי של הגל השני בכך שהוא דאג לזכויותיהן של נשים לבנות בנות המעמד הבינוני הגבוה בלבד, ושאת חרותן של אלו הן קנו על גבן של נשים לא-לבנות ובנות המעמדות הנמוכים יותר. המאבק בין זרמים שונים של פמיניזם בעשורים האחרונים לעיתים קרובות נסוב בדיוק סביב השאלה כיצד ניתן לקדם את שיוויון האשה כאשר אין הסכמה בין הנשים לגבי משמעותו של שיוויון כזה, שכן מה שחלקן רואות כהשפלה ודיכוי (שלא לומר "תודעה כוזבת"), אחרות רואות כחלק מעיקרי אמונתן, תרבותן והגדרתן העצמית כנשים.

כעת פעילי ופעילות שייח ג'ראח עומדים בדיוק על קו השבר הזה ומנסים לנווט את דרכם בשלום, אך אני אופתע מאוד אם הם יצאו מהקרב הזה ללא פגע.  השאלה היא האם אפשר לא לבחור – האם אפשר לפעול גם לקידום עניינם של הפלסטינים (שעל פי הדיווח לפחות חלקם אינם מקבלים את הדרישה הליברלית לחרות מלאה לנשים) וגם לקידום ושמירת חירותן של הנשים? או שמא חייבים לבחור? ואם חייבים לבחור, איך בוחרים?

נכון לעכשיו, הפעילים בחרו להגביל (גם אם במידה מצומצמת) את חירותן של הנשים היהודיות הבאות להפגין למען המטרה המשותפת של כולם. אמנם בהודעה המקורית, המנוסחת בקפידה, לא נאמר כך, אך בתגובות עלה די מהר הטיעון של "אפשר לחשוב" ו"איך אפשר להשוות" בין הפגיעה המהותית והמתמשכת בפלסטינים לבין הפגיעה השטחית וחסרת המשמעות לכאורה בנשים. "זכות ערביי ירושליים לשיוויון בפני החוק, ולאי גרוש מבתיהם, חשובה בעיני מונים רבים על זכותי ללבוש מכנסיים קצרים," כותבת שירה, לדוגמא. אבל אם שירה מנסה להציג כאילו הפגיעה כאן היא רק בה עצמה (ולכן זכותה למחול על כבודה), הגדיל לעשות מני ונגע בנקודה הבעייתית ביותר: "צריך לבחור את המאבקים החשובים כרגע. והמאבק נגד ההתנחלות בשייח ג'ראח עומד במקום גבוה יותר מבחינתי בסדר העדיפויות מאשר הדאגה לזכויות נשים בחברה הפלסטינית." נכון אמר מני – הכניעה לתכתיב כאן משמעה ויתור על המאבק למען שיוויון בתוך הקבוצה הפלסטינית, ולא רק ויתור רגעי של הנשים היהודיות על איזו נוחיות כלשהי. וגם על זה הוא מוכן לוותר. ואיך אפשר בלי מילת ה-ק' — "התפישה שבאנו לעזור או שהלבוש או ההתנהלות שלנו נאורה או נכונה יותר היא קולוניאליסטית מיסודה. אני לא הגורם המחנך" (אלונה). עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

ולמה, בעצם, שלא נהיה גורם מחנך? השמאל מנסה לחנך את כולם, מדוע לא את אותם פלסטינים שנהנים מסיועם? הרי דווקא אותם פלסטינים נמצאים כעת בעמדה הטובה ביותר כדי להכיר בצדק שבערכים השמאלניים. אם נחכה עד שתושג המטרה ורק אז נסתובב ונתחיל לנסות להרצות להם על שיוויון מגדרי, זה יהיה מאוחר מדי – החירות שהושגה במאבק תזרום כולה לידי הגברים בקבוצה, והנשים תוותרנה מחוסרות קול להאבק על שיוויונן. דווקא סיטואציות כמו זו הנוכחית יוצרות הזדמנות פז להשוואת תנאיהן של הנשים לגברים. מאז ומתמיד רגעים של מאבק היו רגעים שבהן הנשים הורשו לתפוס עמדות כוח שלא ניתנו להן בזמנים שלווים יותר, ואם הן לא ניצלו את הרגעים הללו כדי למסד את מקומן החדש בחברה, הן איבדו אותו. כך היה במלחמת העולם הראשונה כאשר נשים נקראו אל הדגל, ובעקבות זאת הצליחו להשיג זכויות פוליטיות וחברתיות במקומות רבים שנשארו עימן גם אחרי המלחמה. (אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שהדמוקרטיה האחרונה בעולם שנתנה זכות הצבעה לנשים הייתה שוויץ…) אפילו הכתומים שנאבקו כנגד ההתנתקות נאלצו לתת עדיפות למאבק הפוליטי שלהם על פני רצונם בדיכוי בנותיהם, והן הורשו להשתתף בהפגנות חרף האפשרות למה בעיניהם הוא מגע בלתי צנוע בינן לבין חיילים ושוטרים. אינני מכיר את הציבור הדתי-לאומי כדי לדעת איזה השלכות ארוכות טווח, אם בכלל, היו למאבק הזה על מעמדן של נשים בחברה הזו, אך לא אופתע אם מתחת לפני השטח רותחת שם מנהיגות נשית.

זהו רגע בו אפשר לבוא אל הפלסטינים עם אמירה ברורה: אנחנו נהיה לצידכם, כי אנחנו רוצים להפסיק את הדיכוי, אך לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא. אם אתם רוצים את הסיכוי הנוכחי להשיג את חרותכם, אתם חייבים לתת גם לנשותיכם את חירותן. אי אפשר להלחם באמת בדיכוי אחד על-ידי חיזוקו של דיכוי אחר. התנגדותו של השמאל לדיכוי נובעת מתוך ראיית עולם כוללת, וכל דבר בה קשור בכל דבר אחר. לא ניתן להשתמש בלשון ליברלית בעבור הסרת עול הדיכוי מהעם הפלסטיני, אך להמנע מהלשון הזו בבואנו לתאר את דיכויה של האשה הפלסטינית (או היהודית, למעשה – זה לא כאילו המאבק הפמיניסטי בקרב יהודי ישראל הושלם זה מכבר).

הרציונל של אנשים דוגמת יצחק לאור או אותה אלונה שצוטטה לעיל, שיכולים מצד אחד להתנגד נחרצות לדיכויו של העם הפלסטיני ומאידך לא לראות כל בעיה בדיכויין של נשים כאלו או אחרות, אינו ברור לי כלל. אינני מבין איזו השקפת עולם קוהרנטית יכולה ליצור שילוב מוזר שכזה. צורת החשיבה היחידה שיכולה להוביל לכך, עד כמה שאני רואה, היא פעילות פוליטית לשם מירוק המצפון, על ידי אלו שקונים את התאוריה שהכיבוש ורק הכיבוש הוא מקורו של כל הרוע, ואין בילתו.

אך מירוק המצפון אינו אידאולוגיה. המלחמה בכיבוש ובדיכוי צריכה לנבוע מתוך ניתוח המציאות ומתוך השקפת עולם קוהרנטית. נכון לעכשיו, וחרף העבודה החשובה והכוונות הבאמת טובות של מארגני ופעילי שייח ג'ראח, ההחלטה שלהם בנוגע לדרישת הלבוש הצנוע מהמפגינים מצביעה על כך ששני האלמנטים הללו לוקים אצלם בחסר.

אין קורבנות תמימים בעזה

אני מסיים כעת את קריאתו של הספר Security as Practice של לין הנסן (Lene Hansen). הספר מציג מסגרת מתודולוגית לחקר שיח פוסט-סטרוקטורליסטי. ((אני תאורטיקן קטן מאוד, ואם תשאלו אותי מה זה פוסט-סטרוקטורליזם, לא הייתי יכול לענות לכם. למעשה, לא הייתי יודע שהגישה שלה היא פוסט-סטרוקטורליסטית אם היא לא הייתה אומרת בעצמה. הספר עצמו ממעט מאוד בז'רגון וכמעט שלא מרפרר לכל מיני צרפתים כמו דרידה ופוקו ואנשים אחרים שכתבו ספרים שאני לא מסוגל לקרוא, וגם כשהנסן מרפררת אליהם, היא מסבירה בדיוק למה היא מתכוונת כך שגם אהבלים כמוני מבינים.)) אני חייב להודות שהספר הזה גרם לי להתרגשות ניכרת, עד כמה שאפשר לדבר על מתודולוגיה במונחים כמו "ריגוש", ואני שוקל ברצינות לערוך שינויים (מינוריים, יש להודות על האמת) במטרות המוצהרות של המחקר שלי כדי שאני אוכל להסתמך על וריאציה על השיטה שהיא מציעה.

בכל אופן, כדי שהמתודולוגיה לא תרחף לגמרי באוויר, כל החצי השני של הספר הוא יישום של מערך המחקר שהיא תיארה על המקרה של השיח המערבי סביב המלחמה בבוסניה בחצי הראשון של שנות ה-90'. בסיכומו של הניתוח הזה, שגם סוקר שום את יתרונות ומגבלות שיטת המחקר, הופיע משפט שסימנתי לעצמי כמעניין במיוחד, לא משום שהוא רלוונטי למחקר שלי, אלא משום שהייתה לי תחושה שהוא אומר משהו משמעותי מאוד לגבי המצב כיום בעזה, המשט, וכל השיח ושיח-הנגד סביב שאלת המצור. הבעיה היא שאני לא לגמרי מצליח לנסח לעצמי מהו הדבר הזה. הפוסט הזה לא הולך להיות קוהרנטי במיוחד.

The Discourse of 'humanitarian responsibility' "constituted a 'civilian victim' to whom humanitarian responsibility was extended, but this subject was only ethically privileged insofar as it maintained a separation from the realm of political and military agency. 'Innocence' in turn was depoliticized and dehistoricized". ((Lene Hansen, Security as Practice: Discourse Analysis and the Bosnian War (New-York: Routledge, 2006), 212.))

אני חושב שאפשר לראות הקבלה בין המצב שמתארת הנסן לבין המצב בעזה, לפחות בכל הנוגע להתנגדות מצד השיח הישראלי המרכזי לרעיון של סיוע הומניטרי לעזה. ראוי, בהקשר זה, לחשוב על הקריאות כנגד המשט על כך שהם לא באמת רוצים להביא סיוע הומניטרי לעזה, אלא שזו פעולה פוליטית. שוב, כמו בבוסניה, ההומניטריות נתפסת כרלוונטית רק אם היא מנותקת מהפוליטיקה, והשתיים לא יכולים לדור בכפיפה אחת. לא יכולה להיות פעולה פוליטית של מתן סיוע הומניטרי, מכיוון ששני הדברים מנוגדים זה לזה.

באופן דומה, כאשר באו לדון בשאלת ההצדקה למתן סיוע הומניטרי לתושבי עזה, השוללים הזכירו מיד כי הפלסטינים בעזה הצביעו לחמאס, (ומכאן שאיבדו את זכותם לתנאי קיום בסיסיים, אם כך מחליטה ישראל שעליה לנהוג כדי לשמור על האינטרסים שלה). עצם הפיכתם של הפלסטינאים לאובייקט פוליטי, לסוכנים ((סוכן (agent) הוא מי שביכולתו לפעול באופן עצמאי ולא דטרמיניסטי או הסתברותי, או באופן אחר תלוי בלעדית בגורמים חיצוניים. מי שיש לו רצון חופשי ויכולת לפעול על פיו.)) פוליטיים, שוללת מהם את הזכות לתנאי קיום בסיסיים. אפשר לראות בשיח הזה תפיסה כמעט הובסיאנית של פעולת ההצבעה – בכך שבחרו בחמאס, הפלסטינים לא רק נתנו את קולם למפלגה הזו בבחירות תחומות בזמן ובמקום, אלא הם הפקידו את עצמיותם ממש בידי החמאס כך שכל פעולה של החמאס היא בגדר פעולתם שלהם עצמם. מעניין גם לזכור, כמובן, שהישראלים, אפילו תומכי הממשלה ביניהם, לא מייחסים לפעולת ההצבעה שלהם אותה תכונה מיסטית כמעט של הפקדת כל עצמיותם בידי הממשלה הנבחרת, ומספיק לחשוב, בעניין זה, על התגובות לביטולי ההופעות בישראל בעת האחרונה, שאפשר לקרוא אותן לפעמים כמעין פארסה על הביקורת כנגד המצור על עזה.

הטענה שלי, אני רוצה להדגיש, אינה דומה לטענות כנגד ענישה קולקטיבית, או הצהרות על כך שהמצור אינו מבדיל בין תומכי החמאס למתנגדיו (והמהדרין יוסיפו שהוא מחזק את הראשונים ומחליש את האחרונים ולא להפך) – אף כי אני נוהג להשתמש בטיעונים כאלו בדיוק בעצמי, בדיון הנוכחי צריך להבהיר שהטענות הללו נופלות בדיוק באותו השיח של הסיוע ההומניטרי שהגדירה הנסן: מגיע להם סיוע הומניטרי, כי הם לא כולם סוכנים פוליטיים, כי הם קורבנות תמימים, ולא חלק מהגורם הפוליטי, האלים.

יש לי תחושה, שאין לה גיבוי בספר של הנסן ולכן אני אשאיר אותה בגדר תחושה בלבד בשלב זה, שיש קשר בין השיח הזה של סיוע הומניטרי נטול-פוליטיקה, לבין הרעיון של "טרור". אמנות ז'נבה לדורותיהן עסקו, בעיקר, בשאלה כיצד יש לנהוג באופן הומניטרי בחיילי האויב. למעשה, כל הרעיון של "הומניטריות" התחיל מהרעיון המופרע לפיו גם לחיילים בשדה הקרב מגיע לקבל טיפול רפואי, ולא רק על ידי רופאיו של הצד שלהם. השיח ההומניטרי, אם כן, לא עשה בראשיתו הבדלה בין ההומניטריזם לבין הפוליטיקה. מי אם לא החייל מייצג את המדינה בשדה הקרב? אבל אפילו הוא ראוי לסיוע רפואי ולזכויות בסיסיות ברגע שמתעורר הצורך בכך. אם נשליך את העקרון הזה על עזה, לישראל יש זכות מלאה להטיל מצור על עזה אם היא תופסת את כל השוהים בה כחיילי אויב (ולא אדון כעת בשאלה אם התפיסה הזו מוצדקת או לא), אבל היא מחוייבת לספק לאותם "חיילים שבויים" את כל צרכיהם.

השיח ההומניטרי החדש, זה שהנסן זיהתה בבוסניה ואני טוען שקיים גם במקרה של עזה, שולל את האפשרות של שני המושגים לדור בכפיפה אחת – מי שהוא סוכן פוליטי אינו יכול להיות זכאי לסיוע הומניטרי. אפשר לשער שני מסלולים לא-סותרים שהובילו לשינוי הזה. האחד, כאמור, הוא הטרור. הפיכת הלחימה לא-סימטרית בעשורים האחרונים נטלה את העוקץ מאמנות ז'נבה – ואם הצד השני אינו מחוייב להן, מובן שגם הצד שלנו אינו מחוייב להן. אם החמאס אינו מחוייב לתת לצלב האדום לפגוש את גלעד שליט, ישראל לא מחוייבת לאפשר לצלב האדום, או כל ארגון הומניטרי אחר – לא כל שכן ארגונים פוליטיים! – להכנס לעזה. כל הסכמה של ישראל להעביר סיוע הומניטרי לתוך עזה היא, לפיכך, לפנים משורת הדין, ולכן ישראל רשאית להטיל אלו מגבלות שתחפוץ על הסיוע הזה מבלי לפגוע בעקרון ההומניטרי בנוסחו החדש.

המסלול השני נוגע להרחבה של רעיון ההומניטריות הרחק מעבר לסיוע לחיילים בשדה הקרב. באופן אירוני, הרחבת הרעיון של סיוע הומניטרי ליותר ויותר קבוצות אוכלוסיה שזקוקות לעזרה (להבדיל, למשל, מפיתוח עקרון אחר, נפרד מההומניטריזם, שיצדיק סיוע כזה – למשל פיתוח של עקרון הצדקה), הביא בסופו של דבר להוצאת קבוצת הלוחמים מגדר הרעיון ההומניטרי. איך אפשר, הרי, לכלול ילדים מזי רעב באותה קבוצה עם לוחמים חמושים מכף רגל ועד ראש, ולדרוש עבור שניהם עקרון שווה?

איזו מסקנה אפשר להסיק מכך? אחת המגבלות האינהרנטיות של המסגרת של הנסן, שהיא מכירה בה (ואף טוענת שהיא בלתי נמנעת, משום שהיא נגזרת מתוך עצם התפיסה הפוסט-סטרוקטורליסטית, שכאמור אין לי מושג מהי), היא שאי אפשר להסיק מסקנות אופרטיביות מתוך ניתוח שיח. הניתוח הזה מאפשר לנו להבין מצבים, אבל לא לנתח השתלשלות ארועים כשרשרת סיבתית. מכאן שאין אפשרות לנסח מדיניות או הצעות לפעולה באופן ישיר מתוך הניתוח הזה.

אני מרגיש עצמי פחות מחויב לתפיסת המציאות של הנסן, ולכן אני אניח שדווקא כן אפשר להסיק מסקנות – לגבי האמצעים הנכונים לערעור השיח הקיים, לגבי הדרכים הטובות ביותר להתנגד למדיניות שנגזרת מתוך השיח הזה, ולגבי המדיניות העדיפה בהנתן המצב הקיים. אני מאמין שאפשר להסיק מסקנות, אבל אני עדיין לא יודע מה הן.

כמה שאתה רוצה זה יותר מדי, תן כמה שבא לך

זאב גלילי (חבר ותיק של הבלוג) פרסם בבלוג שלו מאמר של בן-דרור ימיני שפורסם במקור במעריב, בו מצטט ימיני מתוך פוסט ישן של גלילי אודות מספר הפלסטינים שחיו בארץ ישראל לקראת סוף המאה ה-19. אינני היסטוריון, כך שקשה היה לי להתמודד עם הטענות של ימיני, אבל החלטתי בכל זאת ללכת לפוסט המקורי של גלילי — בכל זאת, יש לי ניסיון רע עם האופן שבו גלילי מפרש נתונים.

מדובר בפוסט מ-2004 שעוסק בגילוי של "אוצר" אצל "אספן מפות מרמת-גן". מה במפה? רישום מדוקדק מסוף המאה ה-19 של כל הישובים בפלסטינה וגודלם. מדובר ללא ספק בממצא מעניין (אם כי, בכל זאת, יש לקרן לחקר פלסטינה אתר אינטרנט מזה שנים רבות – להציג את זה כגילוי חדשני זה קצת מגוחך), אבל צריך לשים לב לכמה פרטים חשובים בפוסט הזה שימיני קצת מסמס, ואם לומר את האמת, מוסמסו גם על-ידי גלילי עצמו. כי הפוסט, זאת צריך לדעת ולזכור, הוא חלק מהמערכה המתמשכת של גלילי להוכיח שהפלסטינים מעולם לא היו, ולכן גם לא נושלו מדבר על-ידי הקמת מדינת ישראל. מטרתו המרכזית היא להוכיח שכמעט שלא היו ערבים בישראל בעת ההיא, ומכאן שרובם היגרו לארץ בשנים שקדמו להקמת המדינה. בכך, הוא מאמין, הוא יוכל להפריך את טענת הפליטות של הפלסטינים ולפתור את הבעיה הפלסטינית בלי שישראל תאלץ לנקוף אצבע.

אז בואו נתחיל מהקשר בין המפה למספר הפליטים שגלילי נוקב בו (במספר עצמו נעסוק מיד): אין כזה. יתר על כן, גלילי אפילו לא טוען בשום מקום באופן ישיר שיש קשר שכזה. המפה, למרות שהיא לכאורה מרכזו של הפוסט, אינה אלא אילוסטרציה לטענה הכללית של גלילי ש"ארץ הייתה שוממה". איך המפה עושה את זה? על-ידי הצגת הפיזור הגדול של הישובים הערבים המעטים (לכאורה) בתקופה ההיא, כמו גם גודלם המצומצם של הישובים המרכזיים. גלילי ספציפית מציין את חיפה כישוב שכל גודלו 440 מטר על 190 מטר, ויפו כישוב שגודלו 540 מטר על 240. ((הערה לגבי הדקדוק של גלילי בפרטים: בסוף המאמר של ימיני הוא מספר על מכתב ששלח אליו ימיני ובו סיפר לו על ויכוח שהיה לו עם אחד מקוראיו שטען שלא יתכן שיפו הייתה ישוב בגודל של 400 מטר על 190 מטר — זאת, למרות שגם גלילי וגם ימיני כתבו שהיא הייתה ישוב בגודל 540 על 240. ימיני כלל לא מבחין בשגיאה שלו, ומספר בסיפוק שמצא קטע מתוך המפה שבו מסומנת העיר יפו שמוכיח את טענתו. בעין בלתי מזויינת, אפשר להעריך בקלות את גודל העיר כמשהו שבהחלט תואם לכ-500 מטר על 250 מטר. אבל ימיני מתעקש דווקא ש"מתברר שלא רק שהיית מדויק, אולי קצת הגדלת את השטח." גלילי עצמו, מיותר לציין, גם הוא לא הבחין בשגיאה הגסה. עוד פרט מעניין לגבי המפה שסיפק ימיני הוא שהיא מציינת את גודל העיר ב-1841, בעוד שהמפה שגלילי מדבר עליה הוכנה לאורך שנות ה-70 של המאה ה-19. לא ברור מה הקשר בין המפה שהביא ימיני למפה של גלילי.)) אולי אפשר לקבל מפה מושג לגבי מספר האנשים שחיו בארץ בזמן ההוא, אך חשוב לזכור שמשרטטי המפה לא ערכו מפקד ולא כללו כל מידע דמוגרפי בתוכה, וכן שגלילי עצמו לא ביצע כל עבודה שממנה ניתן להסיק במידה כזו או אחרת של בטחון את מספר התושבים על בסיס המידע שבמפה.

אבל, כאמור, גלילי בכלל לא מנסה לטעון שהוא הפיק מספר מתוך המפה. המפה אינה אלא אילוסטרציה בתחפושת של מרכז הפוסט. ובכל זאת, גלילי נוקב במספר – מספר שלאחר מכן ימיני נטל ושייך למפה עצמה. מהו המספר הזה? 100,000 איש. בואו נבחן כיצד הגיע גלילי למספר הזה:

ראשית, הוא מתחיל בכך שיש טווח רחב של הערכות לגבי מספר התושבים בעת ההיא, ומייחס את הטווח הזה ל"דמיון המזרחי ולפסבדו מדענים, המשרתים את בעלי הדמיון הזה." אני אחסוך מכם את ההערה המובנת מאליה בהקשר של הציטוט הזה. ובכל זאת, אלו הערכות ישנן? בני מוריס, מספר גלילי, נוקב במספר ארבע-מאות אלף, בעקבות הגיאוגרף אלכסנדר שולץ. עוד הוא מזכיר את החוקר ג'סטין מקארתי שנקט במספרים 411 אלף ב-1860 ו-553 אלף ב-1890, ומעיר שלשני החוקרים גם יחד לא היו שום הוכחות לטענותיהם.

הוא ממשיך ומצטט גם ג'ואן פיטרס, עליה כבר דיברנו בהתקלות האחרונה שלנו עם מר גלילי, שנוקבת במספר 141 אלף ב-1882. על סמך מה? זה דווקא לא מפריע לגלילי. כשהמספר תואם את האידאולוגיה, אין סיבה להתווכח על מהימנותו. אבל זה לא מספיק לו – הוא ממשיך ומציין גם את משה מעוז, שהעריך את מספר תושבי הארץ הלא-יהודים כלא עולה על 100,000.

הוא מסכם את הקטע ואומר שאין אומדן מבוסס למספר תושבי הארץ בעת ההיא, ואז מפציץ אותנו באמירה המדהימה הבאה:

אם ההערכה הממעיטה נכונה, דהיינו שהיו בארץ בסביבות 100 אלף ערבים ב-1878 ( השנה בה נסתיים הסקר של המשלחת הבריטית) פרוש הדבר שבשבעים השנים שחלפו עד 1948 גדלה אוכלוסיית הערבים פי 12. אי אפשר להסביר עליה זו אלא בהגירה מאסיבית מן הארצות השכנות.

שוב פעם, עכשיו לאט – גלילי בוחר בכוונה את ההערכה הכי נמוכה שהוא יכל למצוא, ומגלה שאי אפשר ליישב את ההערכה הזו עם מספר הפלסטינים שחיו בארץ עם הקמת המדינה, ומכאן הוא מסיק, שימו לב, לא שההערכה היא כנראה הערכת חסר, אלא — ראו זה פלא! — שהנחת המוצא האידאולוגית שלו, לפיה הפלסטינים היגרו לארץ בראשית המאה ה-20 ולא ישבו בה לפני כן, היא בהכרח נכונה.

מחיאות כפיים.

פליק-פלאקים לוגיים כאלה לא ראיתי כבר הרבה זמן. חוסר הגינות מינימלי בכתיבת טקסט, כפי שאפשר לראות במהלך של גלילי כאן, הוא באמת יוצא דופן. מה שהוא עושה, אם לעשות פראפרזה על הגשש, זה להגיד ש"כמה שאתם רוצים" זה יותר מדי, אז הוא נותן "כמה שבא לו".

אבל רגע, זה לא הכל. האם באמת אין שום דרך להעריך את מספר התושבים בפלסטינה בעת ההיא? התקשיתי להאמין. מכיוון שכבר ידעתי שה"אוצר הבלום" של גלילי היה מוכר וידוע לחוקרים בתחום מזה שנים רבות, החלטתי לחפש בגוגל מאמרים אקדמיים שמציינים את המפה הזו. אחת התוצאות הראשונות היא מאמר פרי עטו של פרד גוטהיל, תחת הכותרת "אוכלוסיית פלסטין, סביב שנת 1875". בינגו.

גוטהיל אסף מספר נאה של מקורות מהתקופה הרלוונטית, כולל המפה המדוברת, והרכיב מהם מעשה פסיפס שנתן לו, בסופו של דבר, הערכה סבירה של מספר התושבים בעת ההיא. בואו נתחיל מניתוץ ההערכה של גלילי, ונעבור להערכה המלאה של גוטהיל.

בשנת 1886 ערכה הממשלה התורכית מפקד בשטחי ארץ ישראל כדי להטיל מס על תושבי השטח, לצורך שיפור תשתית הכבישים. אחד ג' שומאכר הופקד על מחוז עכו, אבל הגדיל ראש וספר לא רק את הגברים בגיל העבודה אלא את כולם כולל כולם, נשים, זקנים וטף. המסמכים שהותיר אחריו לא משאירים מקום לספק: בגזרת עכו לבדה חיו כ-150,000 איש, כשליש מתוכם מרוכזים בשש ערים בנות 3,000 איש או יותר, והיתר מפוזרים בכפרים קטנים יותר, או נמנים על האוכלוסיה הבדואית. הנה נגוזה לה תזת ה-100,000 של גלילי. מסמך פשוט וברור מזה, דומני, הוא יתקשה למצוא.

השאר, כמובן, פחות ברור. ובכל זאת, גוטהיל, בתום עבודת חישוב ששיקללה מספר מקורות, הגיע להערכה לפיה חיו בארץ ישראל קצת למטה מחצי מיליון איש בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-19. מספר זה, יש לציין, כולל גם את האוכלוסיה היהודית, שמנתה, אם נהיה נדיבים, כמה עשרות אלפים.

ולעשות את הדרך מכחצי מיליון לקצת יותר ממיליון בשלושת-רבעי המאה, זה כבר קצת פחות בלתי נתפס. אבל, מצד שני, זה לא ממש מסתדר עם האידאולוגיה של גלילי (ושל ימיני), אז לעזאזל העובדות.

ניבוי: גם גלילי וגם ימיני לא יודו בשגיאתם ו/או יתנצלו על פרסום הנתונים המטעים והשגויים.

לך לעזה (וגם: תזכורת לעצמי: דברים נדירים הם נדירים)

ידיד הבלוג יהונתן דחוח-הלוי, עורך העיתון הישראלי-קנדי "שלום טורונטו", פרסם טור (PDF, עמוד 9. בעוד מספר ימים העותק הזה יפסיק להיות שם, אז שמרתי עותק כאן) שבו הוא מצטט מתוך אחד הפוסטים שלי על דו-לאומיות (בלי לתת לינק! מה, הוא לא יודע שלא חשוב מה כתבו עליך, העיקר שאייתו את ה-URL שלך נכון?!). בעבר ביקרתי את דחוח-הלוי על מה שנראה לי כנטיות ימניות מעבר לגבול הסביר של העיתון בעריכתו, ולזכותו יאמר שנראית מגמת התמתנות בעיתון: הוא עדיין ימני, אבל זה לגיטימי לגמרי. כיום, עם זאת, רואים פחות השתלחויות כנגד השמאל ונדמה לי שגם המקום שמוקצה לדיווחים על פועלה של הליגה להגנה יהודית ((ארגון שהוקם על-ידי מאיר כהנא.)) צומצם בעת האחרונה. כיום, אם כן, דחוח-הלוי מקפיד לדגול בחופש הביטוי ובסובלנות כלפי מגוון רחב של דעות. למרבה הצער, הוא עושה זאת בעיקר על-ידי אזכור ידידים שלו שאוחזים בעמדות קיצוניות. כך, למשל, הוא מצטט השבוע דוא"ל שקיבל שתוקף את הקרן החדשה לישראל ש"חצתה את הקווים" וש"צעדים חמורים צריכים להינקט נגדה".

אם הייתי איש ציני וחסר אמון באחי בני האדם, הייתי אומר שהידיד הזה אינו אלא אמצעי רטורי שמטרתו להוציא את דחוח-הלוי כגדול נפש. אבל אני לא. אני דווקא מעריך את הנכונות של דחוח-הלוי לנהל דיון נעים וענייני עם מי שבבירור אוחז בעמדה שהיא נתעבת בעיניו. לצערי, במקום להתמודד עם הטענות באופן רציני הוא פוטר אותן בלא כלום, ונותן להן יחס לא כאל טענות שראויות לבירור, אלא את אותו ניד ראש שנותנים לילד קטן שאומר איזו שטות משעשעת:

אלה המאמינים בכל ליבם ברעיון של מדינה אחת יכולים למלא את תפקיד החלוצים של ראשית הציונות, לרדת עזתה, להתיישב בפלסטין של חמאס ולהוכיח, כי דו הקיום עם האסלאם הפונדמטליסטי [כך] מבית האחים המוסלמים, חמאס ואל-קאעידה אכן אפשרי. הצלחה, אני משוכנע, תעלה את שיעור התמיכה בציבור הישראלי ברעיון.

בבית הספר היסודי היינו אומרים אחד לשני "לך לעזה". רק שנים מאוחר יותר עלה בדעתי כמה משמעות פוליטית יש בכך ש"עזה" שימשה אותנו כתחליף נאות ל"עזאזל". בכל מקרה, זה מה שדחוח-הלוי אומר לי, פחות או יותר. אני אתן לו להנות מהספק ואניח שהוא לא התמוגג יותר מדי מההתחכמות הנפלאה הזו. מה שכן, אני חושב שהיא חושפת בדיוק את הבעיה של רבים מאזרחי ישראל היהודים: דחוח-הלוי עוסק בדמוניזציה של הפלסטינים. כולם חיות תאוות דם שלא יצליחו לעמוד בפני ההזדמנות לרצוח יהודי שנקלע ברוב תמימותו לקרבם. הוא שוכח שיש אנשים, עמירה הס, ספציפית, שדווקא מתגוררים בתוככי שטחי A בלי יותר מדי בעיות. ב-2008 הס אפילו הצליחה להסתנן לעזה, והספיקה לפרסם כתבה ביקורתית על שלטון החמאס לפני ש(… חכו לזה:) נתפסה על-ידי החמאס וגורשה מהרצועה. מזעזע.

זה לא שאני לא חושב שיש הרבה שנאה לישראל וליהודים בעזה, אבל התפיסה כאילו (א) כל פלסטין היא החמאס, (ב) החמאס אינם מסוגלים לדבר פרט לאלימות, ו-(ג) שום דבר לא ישנה את זה אף פעם כי ככה זה ערבים, היא כל כך פשטנית שמפתיע לשמוע אותה מצד עמית מחקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדיניות, ומשליכה על האמון שניתן לתת במחקרים שיוצאים מהמכון הזה. אני אעיז ואומר שאני מאמין שאוכל, בתנאים מתאימים, להכנס לחברון או לרמאללה ולהתקיים במידה סבירה של בטחון שם, חרף היותי יהודי (זה שאני לא דובר ערבית יכול להוות בעיה. לעזה, אגב, כנראה לא ממש יתנו לי להכנס גם אם הייתי רוצה). ((יום אחד אני אספר פה על הביקור שלי לפני כעשור באום אל-פאחם ואיך הוא שינה את התפיסה שלי את ערביי ישראל.))

אבל כל זה לא משנה. הרי איש מתומכי הפתרון הדו-לאומי (ואין זה נכון לכנותו סתם "פתרון המדינה האחת" כי זה בכל זאת קצת יותר מורכב מזה) לא חושב שמחר נוכל, אנחנו והפלסטינים, ליפול זה על צווארו של זה כאחים. דווקא החשיבה הדו-לאומית היא זו שמודעת לחשיבותו של תהליך ארוך ומורכב של פיוס בין העמים כדי לאפשר חיים פה – זו, הרי, בדיוק הביקורת שלנו על פתרון שתי המדינות, שהוא פשטני מדי ומתבסס על שינוי מוסדי בלבד בלי להתייחס לעניינים העקרוניים באמת. ((שימו לב שאפילו נושאים שהוגדרו כ"נושאי הליבה" של תהליך השלום הם טכניים ומוסדיים בעיקרם, ואינם מתייחסים כלל למקורות הסכסוך האמיתיים.))

צודק דחוח-הלוי כשהוא כותב שהיסודות הדתיים הקיצוניים מזינים את המאבק נגד המערב. הוא צודק כשהוא מתאר כיצד מנהיגים פונדמנטליסטים מביאים אסמכתאות מתוך הקוראן והמסורת האסלאמית לצדקת דרך הטרור. אבל הוא צריך היה רק לדפדף לעמוד 34 בעיתונו כדי לראות תמונה של קבוצת נטורי קרתא (בכתבה על מותו של אחד ממנהיגיהם, משה הירש), כשהם נושאים שלט שקובע כי ההלכה היהודית אוסרת על קיומה של מדינה יהודית. הדת היא דבר גמיש למדי, וכשם שיש הוכחות לכך שהמדינה היהודית היא תועבה בעיני יהוה, כך ניתן למצוא הוכחות שהטרור מקודש בעיני אללה. אבל פרשני הדת יכולים למצוא גם פרשנויות אחרות, והם אכן מצאו כאלו. השאלה היא רק איך דואגים שיותר מוסלמים יקבלו את הפרשנות המתונה על פני זו הקיצונית. ישראל, לדידי, אינה תורמת לקידום המטרה הזו, ואילו תהליך הפיוס שמקדמים הדו-לאומיים, דווקא יכול לעשות כן.

"צריך להקשיב להם היטב, ללמוד את שפתם, דרך חשיבתם ועמדותיהם. זה הצעד הראשון המתחייב כדי להטיב להתמודד עימם כדי לסכל פיגועי תופת." זוהי חשיבה שבהחלט מתאימה לקצין מודיעין. אבל זוהי חשיבה גרועה למי שמתיימר להשפיע על הפוליטיקה. זוהי חשיבה שמניחה שהצד השני הוא נתון והמקסימום שאפשר לעשות הוא "להתמודד" איתו. הפוליטיקאי, לעומת זאת, יודע שהכל נתון לדיון, ואפשר, באמצעות מהלכים של הצד שלך, להשפיע על עמדותיו של הצד השני. אפשר להתמודד עם הבעיה שגורמת לאיבה, במקום להתמודד עם האויב עצמו. אפשר – צריך – להקשיב לצד השני היטב, ללמוד את שפתו, את דרך חשיבתו ואת עמדותיו. ואז צריך לדבר איתו, ולנסות להניע תהליך של פיוס. וזאת יש לזכור: תהליך אוסלו לא היה תהליך של פיוס. לא הייתה שיחה, אלא משא ומתן, מקח וממכר. משחק סכום אפס. החשיבה הדו-לאומית רוצה להגיע למשחק עם סכום חיובי: לא חלוקה של הארץ, אלא ריבונות של שני הצדדים גם יחד עם כל השטח. יש, ללא ספק, מידה של אוטופיזם בשאיפה הזו, אבל לא הטמטום האינפנטילי שדחוח-הלוי מייחס לי ולשכמותי, אלא אוטופיזם קונסטרוקטיבי ופרקטי, כזה שמסמן מטרה גבוהה אבל מודע בכל עת למה שנמצא ממש מולו ומתמודד איתו באופן ישיר.

פתרון דו-לאומי לא יחסל סופית ולחלוטין את האלימות הקיצונית. הוא לא מתיימר לעשות כן – בוודאי ובוודאי שאיש לא חושב שפתרון דו-לאומי בישראל יפתור את בעיית הטרור העולמי. קיצוניים הם קיצוניים וישארו כאלה, ובוודאי שקיצוניים דתיים שמאמינים שצדקת האל עימם יכולים לנקוט בצעדים אלימים. אבל אלו יהיו בשוליים. הדרך הטובה ביותר עבורנו להלחם כנגדם היא על-ידי הגדלת מספר המתונים ורודפי השלום בשני הצדדים, על-ידי יצירת אינטרסים משותפים ומערכת שיתופית ושיוויונית.

מדי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שדברים נדירים הם נדירים. כאיש מדעי החברה אני כל הזמן מחפש את הארועים הנדירים, כי הם בודקים את הגבולות של ההבנה שלנו את החברה. אבל הארועים הללו, כאמור, הם נדירים. הסיבה שחוק דיברז'ה נקרא "חוק", היא שמקרים שאינם מתאימים לו הם נדירים מאוד. הגורמים השיטתיים שמאחוריו פעלו את פעולתם גם במערכת הבחירות הנוכחית בבריטניה, והשמרנים זכו בלמעלה מ-300 מושבים בפרלמנט. לא מספיק כדי להוות רוב, אבל עדיין הרבה. חשוב מכך, חרף כל הסקרים שקדמו לבחירות ונבאו לליברלים הדמוקרטים זינוק משמעותי ואולי אף את המקום השני במניין הקולות, בתוצאה הסופית הם זכו לעלייה קלה של אחוז בודד ומיותם באחוז הבוחרים שלהם – זאת לעומת נפילה של כשישה אחוזים אצל הלייבור ועלייה של כמעט ארבעה אחוזים של השמרנים. כלומר, רוב אלו שנטשו של הלייבור דילגו מעל הליברלים הישר את השמרנים (שמצידם הפסידו שני אחוזים לטובת מפלגות הימין הקיצוני UKIP ו-BNP).

מה שמעלה את התהייה כמה מערכות בחירות כאלו היו בעבר – שהסקרים בהם ניבאו הצלחה חריגה למפלגה השלישית, אבל התוצאה הסופית הייתה הרבה פחות דרמטית. אין לי נגישות לנתונים בנושא, אבל דווקא יהיה מעניין לראות מחקר שיבחן את הנושא לאורך זמן. האם בחירות נוטות להראות דרמטיות יותר בימים שקודמים להצבעה כי אנחנו משווים את תוצאות הסקרים לתוצאות הבחירות הקודמות, בלי לזכור את תוצאות הסקרים שקדמו לבחירות הקודמות, ומופתעים כל פעם מחדש כששום דבר מעניין לא קורה?

כן, אבל בל"ד?!

לאחרונה גיליתי דבר-מה מטריד. אני עמל בימינו על פייפר שאני אציג בכנס של ה-AIS כאן בטורונטו בנושא השיח סביב רעיון הדו-לאומיות בישראל. בשיטוטי בחיפוש אחר עוד נקודות מבט על דו-לאומיות בכלי תקשורת ישראליים הגעתי לראיון ב"הארץ" עם ג'מאל זחאלקה, זמן קצר לפני בחירתו לראשונה לכנסת. אני חייב להודות שקצת נדהמתי לקרוא את הדברים. זחאלקה, מי שהיה אז מספר שתיים של עזמי בשארה וכיום עומד בראש המפלגה, מדבר באופן גלוי על הצורך להקים מדינה דו-לאומית על כל השטח שבין הירדן לים, על הכרה הדדית מלאה בזכויות לאומיות ועל אוטונומיה תרבותית מלאה לשני הלאומים תחת מסגרת פדרטיבית או קונפדרטיבית. בקיצור, הוא מתאר פחות או יותר מה שאני דוגל בו כיום.

הדברים הללו, יש לציין, אינם לגמרי בהתאם לקו של המפלגה – על פי מצעה, בל"ד דוגלת בהקמת שתי מדינות לשני עמים, ובו בזמן דוגלת להקמת מדינת כל אזרחיה בגבולות הקו הירוק. זו גם העמדה בה נקטה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל כשניסחה את "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל": שתי מדינות, אחת פלסטינית ואחת דו-לאומית. במילים אחרות, מדובר פה על נוסחא של מדינה וחצי לפלסטינים, וחצי מדינה ליהודים. מבין כל הפתרונות שראיתי עד כה לסכסוך (אם נוציא מהרשימה פתרונות שכוללים טיהור אתני של צד זה או אחר בסכסוך, כמו גם את שימור הסטטוס קוו), זוהי ההצעה הכי פחות הוגנת. חשוב מכך – זוהי ההצעה הכי פחות הגונה מבחינה אינטלקטואלית גרידא. אינני רואה כל דרך להצדיק אותה באמצעות שיטה מוסרית עקבית.

אבל במסגרת השיח של בל"ד, ממה שקראתי ממנו בימים האחרונים, רעיון שתי המדינות לשני עמים מרגיש כמו נטע זר. כך כותבת גם אריז' סבאע'-ח'ורי במאמר באתר בל"ד שקורא ליהודים להצביע לבל"ד:

דבקות של בל"ד ברעיון של שתי המדינות היא מוזרה, וניתן לפרשה אלא רק משום שהמצע של מדינה דו-לאומית לא יכול לעמוד במבחן ועדת הבחירות של הכנסת ובמבחן בג"ץ.

אם ההסבר הזה נכון, יש כאן תוצאה אירונית משהו.

כל הגילויים הללו מטרידים אותי מאוד. התדמית של בל"ד, כפי ששאבתי אותה מהדיווחים בתקשורת, היא של מפלגה לאומנית – כך גם כתבתי בטיוטא מוקדמת של אותו הטקסט, שם התייחסתי בספק לתיוג של בל"ד כ"מפלגת שמאל", והסברתי שהיא שמאלנית רק אם מגדירים שמאלניות ככזו שגוברת ככל שמוכנים לוותר על יותר שטחים לפלסטינאים. גם השם של בל"ד – הברית הלאומית הדמוקרטית – לא מבשר טובות. גם החשדות כנגד בשארה לא תרמו, כמובן, לתדמית של בל"ד כמפלגה שוחרת שלום ((כמובן, בשארה עצמו מכחיש את החשדות הללו, ולא ידוע לי על הוכחות כלשהן שהוצגו לטענות כנגדו. זה לא שאי אפשר להאמין שגופי הבטחון בישראל ישקרו בנושא כזה…)). בל"ד, בתפיסה שהונחלה לי, היא לא סתם "שמאל", לא סתם "עוכרי ישראל" משועשע. בל"ד היא הדבר האמיתי – אנשים ששונאים אותנו, שמייחלים לסופה של מדינת ישראל ולהעלמותם של כל יהודיה. יש לי רתיעה ממשית מהרעיון שאני ובל"ד יושבים על אותם משבצת אידאולוגית – האם באמת נדדתי כל כך רחוק מהקונצנזוס, אל המקום בו אף מפלגה יהודית לא תעז להציב בו את דגלה? הרי עדיין מעצבן אותי לשמוע את הרדיקלים השמאלניים האלה, אוהבי הערבים ושונאי עצמם. איך יכול להיות שמעצבן אותי לשמוע אותם אם אני אחד מהם?

אני לא תמים – בהחלט יתכן שבל"ד מציגים צד אחד לציבור דובר העברית והאנגלית, וצד אחר לגמרי, אפל הרבה יותר, לציבור דובר הערבית. אם חד"ש עשו את זה (והם עשו את זה), אין שום סיבה שבל"ד לא תעשה את זה. אבל עד כמה שהצלחתי לקרוא, בסיוע תרגום גוגל, אין באתר שלהם בערבית דברים שחורגים ממה שכתוב באתר שלהם בעברית. וכמובן, אי אפשר להרשיע אותם בלי שום עדויות. אז אני עדיין על הגדר בשאלה עד כמה אפשר לסמוך עליהם, עד שמישהו דובר ערבית יספר לי שבל"ד בעברית ובל"ד בערבית חד הם. בואו נגיד את זה ככה: אם הבחירות היו כיום, לא הייתי מצביע לבל"ד.

אבל אולי, רק אולי, בכל זאת יש עם מי לדבר. אולי לא נכונה הטענה שתמיד נשמעת כנגד הדו-לאומיות שפשוט אין אף אחד שמעוניין בה. אולי יש מקום לחדש את "ברית השיוויון" – הארגון שהקים זחאלקה יחד עם בשארה אחרי שפרשו ממק"י, כארגון יהודי-ערבי לקידום רעיון המדינה הדו-לאומית. אולי יש מקום להקים מפלגה שתייצג את הצד היהודי של המשוואה של מדינה דו-לאומית (אני חושב שלפחות מסיבות אלקטורליות גרידא, מפלגה כזו תוכל למשוך אליה יותר קולות יהודיים משבל"ד תוכל למשוך – לא שאני משלה את עצמי לחשוב שהיא תעבור את אחוז החסימה בזמן הקרוב) ((צל"ש – המפלגה הציונית לשיוויון?)).

התמיכה שלי בעקרון המדינה הדו-לאומית נבנה על שתי רגליים – רגל אחת מוסרית ורגל אחת פרקטית. שתי הרגליים הללו נתונות למתקפה מתמדת על ידי הציונות המיינסטרימית. שתיהן, אני חושב, תוכלנה להרוויח יציבות מגילויו של כוח פוליטי בצד הפלסטיני שמסכים איתן.

אבל בל"ד?!

אגב, אם עוד לא שמעתם, האייל הקורא נסגר. כתבתי על זה כבר שני טורי פרידה – אחד באייל עצמו ואחד בטמקא – אז אני אחסוך לכם התגוללות שלישית, מה גם שכבר עצבנתי מספיק אנשים עם ההתנסחויות הקודמות שלי, וחבל להוסיף. אולי פוסט תובנות יתפרסם בעתיד. אולי.

זכרון, עצמאות, נאכבה – על הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס

כפי שרבים מכם יודעים, בעת האחרונה הופיעו סדקים בלתי-מוסברים במרקם היקום. אחד מהם הופיע גם בביתי, וגיליתי כי הוא מוביל ליקום מקביל לשלנו. למרבה פליאתי גיליתי שהמחשב שלי מסוגל להתחבר לרשת הווי-פיי שמעבר לסדק, וכך הצלחתי לגלות מספר דברים מעניינים על המקום המעניין הזה. בין השאר, ביקום המקביל נבחרו בזו אחר זו סדרה של ממשלות שמאל בשנות ה-90. ממשלות אלו קידמו, במקביל לתהליך השלום המקרטע מול הפלסטינים שמעבר לקו הירוק, גם תהליך של פיוס וקירוב עם ערביי ישראל. לשמחתי גיליתי שהדובי המקביל פרסם בבלוג שלו (שם קוראים לו "למה לא?") פוסט לרגל פרסום הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס שהוקמה במסגרת התהליך הזה. מצאתי לנכון להביא כאן את הפוסט הזה, בתוספת הסברים שהשלמתי דרך אתרים אחרים ברשת המקבילה.

היום, שבוע לפני הרצף השנתי של יום הזכרון-יום העצמאות-יום הנאכבה, פרסמה "הוועדה לחקר היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים ולפיוס בין העמים" (המוכרת יותר כוועדת הפיוס) את הדו"ח המסכם שלה. כשהוקמה הוועדה, ב-1999, היא הונחתה להגיש דו"ח מלא כולל המלצות לקידום הפיוס בין העם היהודי לבין הערבים אזרחי ישראל עד לסוף 2004. כידוע, הוועדה הגישה דו"ח לנשיא וליו"ר הכנסת בראשית 2005, אך הגדירה את הדו"ח כחלקי וצירפה אליו בקשה להרחבת המנדט של הוועדה כך שיכלול מחקר מעמיק יותר של שאלת הפליטים הפלסטיניים, כמו גם התייחסות לשאלת הקשר בין הערבים אזרחי ישראל לפלסטינים שמעבר לקו הירוק. [תהליך השלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית הגיע למבוי סתום כבר בראשית 1998. מלחמת אזרחים זוטא שפרצה בין פת"ח לחמאס הביאה לעצירה מוחלטת של התהליך ב-1999 ולבסוף להתערבות צבאית של ישראל. בסופו של דבר חזרו השטחים להיות תחת שלטון צבאי של ישראל כאשר הרשות הפלסטינית מתפקדת כלא יותר מממשלת בובות ישראלית. מתקפות טרור הן כנגד הממשל העצמי הפלסטיני והן ישירות כלפי ישראל נמשכו במידה כזו או אחרת מאז ועד היום, חרף נסיונות מצד ערביי ישראל לקדם שלטון עצמי דמוקרטי יציב בשטחים. ד"ק.] הכנסת נתנה לועדה ארכה של חמש שנים והרחיבה את המנדט כך שיכלול "חקר של כל פן של היחסים בין מדינת ישראל לבין הערבים אזרחי ישראל וקרוביהם" – ניסוח עמום מספיק כדי לאפשר לוועדה לחקור, פחות או יותר, כל מה שמתחשק לה.

לאורך השנים פרסומה הוועדה כמות מרשימה של מחקרים, מעבר לאותו דו"ח חלקי, שכבר הוגדרו כמאגר הנרחב והאמין ביותר של עדויות בנושא היחסים בין ישראל לאזרחיה הערבים. בין השאר עודדה הוועדה פריחה מחודשת של מחקר אקדמי עצמאי בתחום. למרבית פליאתם של רבים, על אף הביקורתיות הצפויה של רוב המחקר בתחום, עולה מן הספרות הזו גם תמיכה רבה בעצם הלגיטימיות של הקמתה של מדינת ישראל. יש שיאמרו שישראל לא זכתה ללגיטימציה בינלאומית כזו מאז ימי הזוהר של סוף שנות ה-60.

ספרי הלימוד לבתי הספר שפורסמו על-ידי הוועדה גם הם זוכים לשבחים רבים על הטיפול העדין בסוגיות הסבוכות הקשורות בהקמת מדינת ישראל, ומצליחים מצד אחד לעורר רגשי פטריוטיות וגאווה בקרב הנוער בישראל, ומצד שני לתאר את השגיאות שנעשו ולעורר אמפתיה לכאבם של הערבים אזרחי ישראל לאורך שוב שנות קיומה של המדינה. אולי גולת הכותרת של פועלה של הוועדה (לפחות עד לפרסום הדו"ח המסכם) הייתה קידום "היום לציון קורבנם של ערביי ישראל עם הקמת המדינה" (אחד השמות הפחות מוצלחים ששמעתי ליום זכרון, אם כי רוב ההצעות המתחרות, יזכרו רבים מהקוראים, היו גרועות הרבה יותר), או בשמו העממי, יום הנאכבה. עצם העובדה שהיום הזה נקבע ליום שאחרי יום העצמאות, ועוד על-ידי ממשלת ימין, הוא דבר שעד היום מפתיע אותי. הוועדה, ובצדק לדעתי, טענה כי לא ניתן לבנות תהליך אמיתי של פיוס רק על בסיס חינוכו של הדור הצעיר, וכי דרוש אמצעי ממלכתי להעברת המסרים שעלו מפרוייקט המחקר שלה גם לאזרחי ישראל המבוגרים. יש לציין שנוסף לכך גם האפקט החשוב של הדגשת המחויבות של מדינת ישראל לתיקונו של הטעון תיקון גם בעיני ערביי ישראל עצמם: תהליך פיוס לא יכול להיות רק בין הערבים לבין המדינה – הוא צריך להיות גם בין הערבים לבין היהודים כעם.

מן הסתם לא הספקתי לקרוא את הדו"ח המסכם, אם כי כבר טרחתי להדפיס עותק מלא – כל 764 העמודים – לקריאה בימים הקרובים. מקריאת התקציר ומן הפרסומים בעיתונות, עם זאת, כבר ניתן היה ללמוד לא מעט על מסקנות הוועדה (שלא הפתיעו את מי שעוקב אחרי הפרסומים שלה בשנים האחרונות). ללא ספק ההמלצה שתעורר הכי הרבה תרעומת היא זו הנוגעת לביסוס נוהל לשיבה לפליטים. צריך יהיה לחזור ולהדגיש בימים הקרובים בויכוחים שיתעוררו ללא ספק, כי המדובר אמנם בהחזרה של בין חמישים למאה אלף פלסטינים, אך מדובר בתהליך שימשך עשר שנים, וכי ישראל תשמור בכל עת על הסמכות המכריעה באשר לזהותם של השבים על סמך שילוב של קריטריונים אישיים של המועמדים (השכלה ומקצוע), קריטריונים הומניטריים (קשרי משפחה עם אזרחים ישראלים, מצב בריאותי או כלכלי) וקריטריונים בטחוניים. עיקר ההמלצה, ומה שיידחק לקרן זווית בדיון הציבורי (כפי שכבר התחיל לקרות) נוגעת לפיצוי הכספי לפליטים ולקידום הסדרים בשיתוף עם אירופה, ארה"ב, קנדה ומדינות האזור להשתקעות סופית של הפליטים במקום מושבם הנוכחי וביטול מעמד הפליטות התורשתי שמייחד את הפליטים הפלסטינים.

מדינת ישראל לא נולדה בחטא, קובעת הוועדה, אך חטאים רבים, ובעיקר טעויות רבות, אפיינו את העשורים הראשונים לקיומה. הוועדה הדגישה את ההוקרה של אזרחי ישראל לקורבנם של אנשי המחתרות של חיילי צה"ל שנפלו במלחמות ישראל, אך בד בבד הדגישה את הקורבן שנכפה על תושבי ארץ ישראל הערבים כדי לאפשר את הקמת הבית היהודי בתוכה. אין אשמים ב"אסון" הפלסטיני, על פי הוועדה, אלא אם אפשר להעמיד את ההיסטוריה עצמה על דוכן הנאשמים. אין גם טעם כעת לנסות ולאתר את אותם אי אלו שניצלו את מעמדם כלפי הפלסטינים כדי לבצע פשעים בהם. הוועדה קוראת לעמים בישראל להישיר מבט לעתיד ולבנות חברה משותפת על בסיס כבוד הדדי ושותפות אמיתית. לא לחינם היא מצטטת בהרחבה מתוך מגילת העצמאות — במידה מסויימת, אפשר לומר שדו"ח זה הוא מגילת העצמאות החדשה של מדינת ישראל, גרסא 2.0.

כל אדם מוסרי ורודף שלום חייב להצטרף לקריאתם של חברי הוועדה. מדובר כאן במאמץ משותף ואדיר שהביא להסכמה רחבה בקרב נציגים של מספר קבוצות משני העמים. הדו"ח הזה מייצג את הסיכוי הטוב ביותר שהיה אי פעם לפיוס והשלמה, ולחיי שלום במדינת ישראל. אימוץ של עיקרי המלצות הוועדה (גם אם בתיקונים קטנים) יהווה את פריצת הדרך אותה חיפשנו כבר למעלה מעשור להשלמת תהליך השלום מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל. זמן קצר אחרי יציאת הדו"ח כבר הופיעו סנוניות ראשונות של עניין מצד מדינות המפרץ, ואין לי ספק שהטפטוף הזה רק יגבר בימים הקרובים.

היום ישראל סוגרת את המעגל אותו פתח יצחק רבין ז"ל לפני למעלה מ-15 שנה. מחר, אם נרצה, יוצאים לדרך חדשה.

אגב, ראוי לציין שגם ביקום המקביל העונה החדשה של דוקטור הו מגניבה לאללה.