או, עכשיו שומעים!

כשהתחלתי עם קרן מלגת המחיה שלי, הבטחתי שכל אימת שירכש עבורי ספר מרשימת המשאלות שלי באמאזון, אפרסם סקירה של הספר תוך פרק זמן בלתי סביר בעליל. לפני זמן מה רכשה עבורי קוראת וידידה את ספרו של פרנסיס פוקויאמה "The Origins of Political Order". לכן, כאשר דפנה שיזף פנתה אלי כדי לערוך ראיון על ספר לבחירתי עבור הפודקאסט המצויין שלה, "הכוורת – רדיו רעיונות", קפצתי על ההזדמנות והצעתי את הספר הזה כנשוא הראיון.

אז אתם מוזמנים להאזין לראיון איתי כאן. ואם אתם כבר שם, אני ממליץ להאזין גם לראיונות הקודמים בסדרה – כולם מעניינים ומחכימים, מעניקים זוויות מבט חדשות ומעוררים את בלוטות החשיבה. ותודה לדפנה על ההזדמנות ועל החוויה. האזנה נעימה!

(ואם אתם רוצים עוד, יש עוד ספר שמחכה שארכוש אותו, אז תרגישו חופשיים לתרום.)

 

 

מר אבא

פוסט שלי שהתפרסם במקור באון-לייף.

***

בוקר. אשתי בלימודים, אני בבית עם הקטן, הגדול בגן. אבא שלי מתקשר.

–        אז אתה בייביסיטר היום?

–        לא, אני אבא.

–        כן, אבל אבא בתפקיד אמא.

ד"ר פגי דרקסלר פרסמה טור חצי נפעם וחצי נחרד על התופעה ה"חדשה" של אבות במשרה מלאה: אבות שנשארים בבית עם הילדים בזמן שבת-זוגם יוצאת לעבודה. מה שמכונה לעיתים "משפחה הפוכה". הטור הזה הוא תערובת מעצבנת של נתונים מעוותים ושמרנות חברתית משעממת שמצליחה להתעלם לחלוטין מעשרות שנים של חשיבה פמיניסטית ולפספס את ההתרחשות המרגשת מחד והיומיומית כל-כך מאידך שאנחנו מהווים חלק ממנה בעידן הנוכחי.

דרקסלר מציינת שכ-154,000 אלף אבות הם אבות במשרה מלאה כיום בארה"ב. משם, כמעט בלי לעצור, היא ממשיכה לסטטיסטיקה לפיה נשים עדיין נושאות בנטל של 70 אחוז מעבודות הבית. יש לי שתי בעיות עם הקישור שנעשה בין שני הנתונים הללו. הראשונה היא ש-154 אלף אבות זה יפה, אבל זה עדיין פחות מאחוז אחד מכלל האבות עם ילדים בני 18 ומטה. גם אם כל אחד ואחד מהאבות הללו עושה את כל עבודות הבית לגמרי לבדו, זה לא ישפיע באופן משמעותי על הסטטיסטיקה.

הבעיה השניה היא שהסטטיסטיקה הזו היא מ-1998. כן. וגם אז, מדובר היה בסטטיסטיקה שהצביעה לא על קבעון – לא שגברים "עדיין" עושים רק שליש מעבודות הבית – אלא על שינוי מתמשך, שהוריד בחצי את מספר שעות העבודה שהקדישו נשים לעבודות הבית משנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90, מחד, והכפיל את כמות השעות שהקדישו לכך גברים. מובן שאי השיוויון עדיין בולט, אבל הכיוון הוא הכיוון הנכון, ואין סיבה לא להאמין שהמצב המשיך להשתפר מאז סוף שנות ה-90. הדור שהקים משפחות חדשות בעשור וחצי מאז נבחנה הסטטיסטיקה, הוא דור שרבים מתוכו גדלו במשפחות בהן אין שום דבר מוזר בגבר שמשתתף בעבודות הבית, ונקודת המוצא אצל רבים היא הנחה של שיוויון, גם אם לא בהכרח מגיעים אליו.

 

גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא

כי השינוי המשמעותי ביותר הוא לאו דווקא עלייתו של מודל הפוך למשפחה הבלתי-שיוויונית הקלאסית, אלא דווקא עלייתו של מודל שיוויוני חדש, כזה שבו שני ההורים הם שותפים מלאים בגידול הילדים ובעבודות הבית. לא שהגבר "עוזר", אלא ששני בני הזוג מחלקים ביניהם את העבודה.

וכן, דרקסלר צודקת, כנראה, כשהיא אומרת שגברים עשויים בסבירות יותר גבוהה להכריע שאוכל שנפל על הרצפה אבל הורם מיד עדיין כשיר לאכילה (כי ראבק, אף אחד לא מת מקצת לכלוך). ובהחלט, אני עדיין צריך לשאול את אשתי על איזה תוכנית להפעיל את מכונת הכביסה בכל פעם (למרות שניסיתי תקופה ארוכה ללמוד את הרציונל). גברים, כפי שאיבחן פעם דייב בארי, פשוט לא מודעים לסטנדרטים דומסטיים, באותו אופן שדגים אינם מודעים למסחר בבורסה. זה לא שאין לנו שום עניין בנקיון, אלא שאנחנו מגדירים "נקי" בצורה שונה. ואכן, בימים בהם אני מופקד על שטיפת הרצפה, אני עומל במשך שעות רבות על משימה שזוגתי מקדישה לה חצי שעה, כי פשוט אין לי מושג מתי הגעתי למצב "נקי" בעיניה. מבחינתי זה היה נקי עוד לפני שהתחלתי.

אבל ההתרכזות של דרקסלר באבות שנשארים בבית עם הילדים גורמת לתחושה כאילו אבות מעורבים הם תוצאה של חוסר ברירה – רק כשאב איבד את מקור פרנסתו, הוא הופך בלית ברירה למטפל הראשי בילדים. והתיאור הזה הוא פשוט לא נכון. הוא לא נכון עבור חלק גדול מהאבות שנשארים בבית מבחירה ולא בלית ברירה, והוא בטח לא נכון עבור אבות כמוני שרוצים ופועלים כדי לאפשר לעצמם להיות בבית ולחלוק בצורה שווה את הטיפול בילדים. לשמחתי הרבה העיסוק שלי מאפשר לי לבלות שעות רבות בבית, ובמשך תקופה מסויימת הייתי המטפל העיקרי של בני הגדול. אין לי ספק שהשעות הרבות שבילינו ביחד לא רק חיזקו אותו והפכו את הקשר בינינו להרבה יותר אמיץ מקשרים שראיתי בין בני גילי לבין אבותיהם, אלא גם הפכו אותי לאדם טוב ומאושר יותר.

כי זאת יש לזכור: כאשר מתלוננים על שעות העבודה המטורפות של מקומות עבודה מסויימים, ועל הקושי שהדבר גורם לנשים להצליח שם, בתוך האמירה הזו טמונה ההנחה שעבור גברים זה לא בעיה, שזה מובן מאליו שגברים לא צריכים לחזור הביתה כדי להיות עם הילדים. אם הגבר מספיק לתת לילד נשיקה לפני שהוא הולך לישון – הוא צריך להגיד תודה.

אבל כשם שהקריירה המקצועית של נשים נפגעת בגלל הציפייה מהן לטפל בילדים, כך הקריירה ההורית של גברים נפגעת בגלל הציפייה מהם שלא לטפל בילדים. או, כפי שניסחה זאת אחת הקוראות בבלוג שלי, גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא.

מובן שהמגדר הגברי מקנה שורה של פריבילגיות, והפגיעה של אי השיוויון בנשים הרבה יותר משמעותית מאשר הפגיעה בגברים. אבל כאשר אישה מתייחסת בזלזול לכישוריו של גבר לדאוג לעבודות הבית, כאשר אישה נרתעת מלאפשר לגבר להיות שותף מלא בטיפול בילדים, וכאשר אישה מדרבנת את בן-זוגה להרוויח כמה שיותר כסף על חשבון המעורבות שלו בחיי המשפחה, היא בעצם משרתת שלא מדעת את אותו שיח שוביניסטי שמייצר את אי השיוויון הזה. כאשר גבר שמטפל בילד מכונה "אמא", כאילו יש משהו שהוא לא רק "נשי" בהכרח אלא גם "נחות" ו"מסרס" בטיפול בילדים, אנחנו לא מעליבים את הגבר הספציפי הזה, כמו שאנחנו מטילים ערימת בוץ מטונפת על כל אשה ואשה בעולם. רק ההבנה ששבירת חלוקת התפקידים המגדרית על שני צדדיה היא אינטרס משותף גם של גברים וגם של נשים תוכל להוביל לשיוויון מלא בחיי המשפחה, בשוק העבודה, ובכל תחומי החיים.

***

הערה אדמיניסטרטיבית: בעת האחרונה התקבלו שלוש תרומות בקרן מלגת המחיה שלי שטרם הספקתי להודות למעניקיהן. אז תודה!

***

תוספת מאוחרת: גם ללואי סי.קיי. יש מה להגיד בנושא: