משטרת מדינה

עידו קינן כתב בבלוג (הזמני) שלו על שני מקרים של ניצול כלי התקשורת לרעה על ידי כוחות הבטחון. האחד היה גילוי של השנורר רפי איתן ששני עיתונאים, ישעיהו בן-פורת ואורי דן, היו בעברם סוכני מוסד, בעת ששימשו כעיתונאים. איתן, כנראה, מאמין שלאחר מותם, אין כל נזק בגילוי הזה. זה שהדבר פוגע בצורה משמעותית באמינות התקשורת בישראל – זה לא מפריע לו. (כלומר, מה שפוגע באמינות התקשורת זה עצם העובדה שעיתונאים עבדו בשירות המוסד. אבל אם כבר קרה הדבר, מוטב שאיש לא ידע על זה).

הארוע השני היא הגילוי ששוטרים ממשטרת ישראל התחזו לכתב הפלילים של חדשות ערוץ 2 ארז רותם, כדי לפתות עבריין להפגש איתם כדי לעוצרו. על פי הדיווח שעידו מצטט מהארץ, במשטרה אפילו לא הבינו מה הבעיה (ועל הדרך גם עשו את השימוש המקורי ביותר שנתקלתי בו במונח "גילוי נאות").

פה המצב עוד יותר בעייתי: לא מדובר על עיתונאי שסרח (ואז, מה לעשות, התקשורת אשמה) – מדובר על מעשה שלאף אחד מהעיתונאים וגופי התקשורת הקשורים לא הייתה שליטה עליו, והפגיעה בשמם הטוב וביכולתם לבצע את תפקידם נאמנה נעשתה על לא עוול בכפם. אפילו אם המשטרה לא הייתה מספרת לעיתונאי על כך, הנזק היה נגרם: מן הסתם השמועה הייתה עושה כנפיים בעולם התחתון ששוטרים מתחזים לעיתונאים. וענף שלם של עיתונאות נגדע. לצורך העניין, אין הבדל בין התחזות של שוטר לעיתונאי לבין התחזות של חייל לעיתונאי או לנהג אמבולנס כדי לתפוס מבוקש: כדי להשיג מטרה נקודתית, חשובה ככל שתהיה, הם פוגעים ביכולתם של אנשי מקצוע לבצע את תפקידם להבא ובכך מונעים השגת הרבה מטרות עתידיות – ועל הדרך מסכנים את חייהם של אותם אנשי מקצוע שעכשיו יחָשדו אוטומטית כקשורים לכוחות הבטחון.

המעשה המטומטם הזה של המשטרה מתקשר ישירות לדרישה אחרת של המשטרה – אותה הצעת חוק שלמרבה הזוועה עושה את צעדיה לעבר אישור הכנסת בקריאה שניה ושלישית, המבקשת לאפשר למשטרה נגישות למאגר מידע שיכיל את כל מספרי הטלפון שחייגנו אליהם, כל מספרי הטלפון שחייגו אלינו, מיקומנו על פי איכון הרשת הסלולרית ולאיזה אתרים גלשנו באינטרנט הביתי שלנו – וכל זה, אפילו בלי צו שופט אם איזה קצין דמיקולו מרמת סגן-כלום ומעלה החליט שיש צורך בכך. וכל זאת בשביל מה? בשביל שהמשטרה תוכל להלחם בפשע המאורגן בלי ממש, אתם יודעים, לזוז מהכסא או משהו כזה. פגיעה כל כך משמעותית, רחבה וארוכת טווח בעקרונות יסוד של המשטר שלנו, בשביל מטרה נקודתית שאפשר היה להשיג באופן אחר.

המשטרה עיוורת לפואנטה של עצם קיומה: הגנה על האזרחים. אם הם לא יכולים למלא את תפקידם בלי להפוך לאח הצולע והקצת מפגר של השטאזי, עדיף שלא יעשו כלום (בסופו של דבר, הסתדרנו די טוב כבר כמה שנים טובות בלי משטרה מתפקדת). המגוחך הוא שבמקום לדרוש את הדרישות ההגיוניות – תוספת תקציב, תוספת תקנים, תוספת הכשרה לשוטרים, וכו', המשטרה פשוט מאמצת את הגישה הצה"לית: חישוף כללי של השטח. אבל מה שעובד (סוג של) כשמדובר בפלסטינים נטולי זכויות אסור שיעבוד כשמדובר באזרחים של המדינה*. אי אפשר להפוך את אזרחי המדינה לעבדים של מי שאמור להגן עליהם.

העצוב הוא שלא ממש נשאר מי שינענע את המשטרה שלנו כדי לגרום להם להבין שהם שם כדי להגן על הזכויות שלנו, לא כדי לחסל אותן בעצמם. הכנסת, שכבר רגילה לירות לעצמה במגוון איברים ולא להבין איך זה שהיא מדממת כוח וסמכויות, נכשלת גם הפעם בעמידה על המשמר להגנה על מי שהכניס אותה למשכן. כרגיל, היא שוכחת שתפקידה הראשון והעליון הוא לייצג את האינטרס של הציבור הישראלי.

* אסור שהוא יעבוד גם במקרה של הפלסטינים, אבל זה כבר סיפור אחר.

משטרע?

בקצה הרחוב בו גרתי כל ילדותי ונערותי הייתה תחנה של מד"א. אחת לכמה ימים הייתי שומע ניידת חולפת משם ליעד לא ידוע, דרך הרחובות הסמוכים. אני מניח שיצאו עוד ניידות לכיוונים אחרים, או שמצבם הבריאותי של תושבי הרצליה טוב להפתיע.

איפשהו לא רחוק מהדירה הנוכחית שלנו יש תחנת משטרה. אחת לכמה שעות (במקרה הטוב), גם באמצע הלילה, אנחנו שומעים ניידות פורצות ביללות מחרידות ונוסעות במהירות ליעד לא ידוע. זה מעצבן בעיקר כי יש להם חיבה מיוחדת לעשות זאת בזמן שכרמל ישן.

אבל התהיה שלי היא כזו: האם אני צריך לשמוח על כך שהמשטרה כאן פעילה ומבצעת את תפקידה ורודפת אחרי עבריינים (יום אחרי שהגענו החדשות התמלאו בדיווחים על שוטר מצטיין שנהרג במהלך מרדף אחרי גנב מכוניות), או שמא אני צריך להיות עצוב על כך שיש פשיעה ויש אחרי מי לרדוף? אני מניח שבהנתן שיש פשיעה, כצפוי מכל עיר גדולה, אני צריך להיות שמח. זה הרבה יותר טוב, למשל, מהמצב בישראל, שם אפשר להתקשר למשטרה כדי לדווח על פשע שמתבצע והם יבקשו ממך לשלוח דיווח בפקס.

הפעם היחידה שניסיתי להעזר בבחורינו הטובים מרצוני החופשי (ולא, נגיד, בגלל שהם עצרו איתי לצד הכביש) הייתה כשמישהו פרץ לאוטו שלי בעת שזה היה בחניון וגנב משם תיק של ידידה, שהייתי עימי במועדון בסביבה. האנשים הנחמדים אמרו לנו שאין מה לעשות, ושנסור לתחנת המשטרה שבכתובת כזו וכזו ביום ראשון כדי למסור תלונה שתתוייק אחר כבוד במגרסה. שאלתי אם אפשר להגיש את התלונה בהרצליה, במקום לנסוע שוב לתל-אביב, ואמרו לי שלא, כי הפריצה בוצעה בתחומי התחנה האמורה ושם צריך להתלונן.

איש נחמד שגם רכבו נפרץ הציע לנו לחפש בחצרות שבסביבה, כי הפורצים בדרך כלל מחפשים רק מזומן ופריטים בעלי ערך וזורקים את השאר. אכן מצאנו את התיק, sans כמה שטרות שהיו בארנק ומכשיר סלולרי. את התלונה כבר לא הגשנו, כי זה לא ממש הצדיק את הטרחה – התשלום עבור החלפת החלון השבור בכל מקרה היה בתחומי ההשתתפות העצמית, אז לא היה טעם להגיש תביעה נגד הביטוח.

אז נראה לי שאני מעדיף שירעישו בשתיים לפנות בוקר כדי לתפוס פושעים בשעת מעשה, ולא שיגידו לי לבוא להתלונן מחרתיים, ואם אפשר לא בזמן הפסקת הקפה שלהם, תודה.

Dubi is the new Master

(אני מבטיח שזו הפעם האחרונה שאני משתמש בתבנית הזו לכותרת של פוסט).

אתמול הייתה ההגנה על התזה שלי, ואני יכול לדווח בגאווה לא מעטה שהציון הכולל שלי על התזה הוא 95. אפשר למצוא גרסת PDF שלה באתר הבית שלי: על ההחלפה. למעשה, הבודקים של התזה הציעו לי להכניס עוד כמה תיקונים קטנים, וגם מאמר אחד שמצוטט שם כ"טרם פורסם" התקבל לפרסום, אז אני אעדכן גם את זה לפני שאני אעביר העתק לספריית האוניברסיטה כנדרש. אני אחליף את מה שיש באתר שלי בגרסה המתוקנת ברגע שאבצע את התיקונים. בכל מקרה, עם השלמת התזה וההגנה עליה, אני עכשיו שליט האמנויות, או משהו כזה. במינוח העברי זה נשמע הרבה פחות שווה: מוסמך. בעע. נשמע כמו טכנאי.

מכיוון שהמנחה שלי הזמין אותי גם להרצות על התזה שלי בפני תלמידי חוץ שהוא מעביר להם קורס, מכיוון שההרצאה הייתה בערבו של אותו יום, אני ואשתי הפכנו את היום ליום טיול בירושלים עם הילד. הרשו לי להגיד לכם משהו: י-ם הולכת ונעלמת לנו מול העיניים. לפני שנתיים, כשעזבנו את העיר, היו לנו כמה וכמה מקומות שאהבנו לצאת אליהם לפרקים. לא מעט מהם היו באזור חצר פיינגולד, ועכשיו לא נשאר כמעט כלום. שונקה נסגרה והמקום נראה נטוש, הקוריאה האוס עבר מהפינה הנעימה שלו לקומה השניה שמעל לאיזו פיצריה בגרוש, החליף בעלים (מהקוריאנים החביבים לבעלים של אותה פיצריה, עושה רושם), ואיבד את כל הקסם והסיבה לבקר בו. ויתרנו על התענוג והלכנו לחפש מקום אחר. אלדד וזהו כיסו את כל הכניסה שלהם בשילוט שמדגיש שהם כשרים — לא ראיתי מעולם מסעדה שתלתה את תעודת הכשרות שלה בחוץ ליד הדלת. ויתרנו גם על זה והמשכנו לסאקורה, למרות שלא התכוונו לאכול סושי. לפחות סאקורה לא השתנו לרעה. המסעדה התרחבה על חשבון הפאב שהיה סמוך לה. בפעמים האחרונות שהיינו בה די התאכזבנו, ואני שמח לספר שהם חזרו להכין את הסושי הטוב ביותר בישראל. קצת עצוב לי שכל המקומות שהכי אהבתי נסגרו או נהרסו. כשמוסיפים לזה את התפלצת שהולכת ונבנית בממילא ועוד בניינים באזור שנמצאים בתהליכי הריסה לטובת (כן!) עוד בית מלון, מרכז העיר פשוט הולך ונמחק כמקום כיף ונעים.

לפחות עדיין יש את גן העצמאות. אחרי האוכל הלכנו לשבת עם כרמל על הדשא. בזמן ששהינו שם ראינו משאית עוצרת לצד הדרך. על צידה הופיעו המילים "עבודה עברית". זמן קצר לאחר מכן כמה עשרות חרדים נראו צועדים לעברה, ואיתם עוד כמה שוטרים. מיד החלה התגודדות סביב המשאית. אני מניח שבתוכה היו מספר חיות משק שנועדו ל"מצעד הבהמות" – אותה תועבה שתכננו קבוצות חרדים מסויימות כפרובוקציה לקראת מצעד הגאווה שנערך היום.

עבודה עברית - המשאית שהכילה כנראה את חיות המשק

עבודה עברית – המשאית שהכילה (כנראה) את חיות המשק

 

מסביב למשאית - הבהמות

מסביב למשאית – הבהמות

 כמה מהחרדים רדפו אחרי הקצין שהסתובב שם. אחד מהם החזיק מצלמה וצילם את מה שהוא כנראה חשב שהוא אלימות משטרתית (לא הייתה כזו), ואחד אחר זעק כל הזמן "למה הם כן ואנחנו לא?!" – מצחיק, הוא כנראה לא היה מקבל טיעון דומה בכיוון ההפוך.

בסופו של דבר המשאית יצאה מהמקום אחר כבוד בליווי שני שוטרים חמושים ב-M-16(!) ורכובים על אופנועים. לא ראינו לאן הם נסעו.

אחר כך גם הרצאתי בפני חמישה סטודנטים מחו"ל (באנגלית). המסקנה העיקרית שלי היא שאני צריך להתאמן על לדבר לאורך זמן בקול רם. יצאתי משם אחרי כשעה וחצי של הרצאה עם גרון ניחר. אני גם צריך לעבוד על הנטייה שלי לקלל הרבה יותר כשאני מדבר אנגלית. לקללות באנגלית יש הרבה פחות משמעות עבורי מאשר קללות בעברית. להגיד "שיט" לא נושא את אותו כובד משמעות שיש למילה "חרא". וכך קרה שהשתמשתי בקללה (אחת, תודה לאל) במהלך ההרצאה, ומיד התנצלתי. שימש גם כאתנחתא קומית, שזה די חשוב לאור העובדה שהם נראו משועממים לאללה. צודקים. בערך חמישית מהזמן שדיברתי אמרתי "אהה…". עוד דבר שצריך לעבוד עליו.

נו, שוין. עכשיו מחכים שגלגלי הביורוקרטיה יטחנו עוד קצת כדי שאוכל לקבל את האישור הנכסף על השלמת התואר, שיאפשר לי לקבל סוף סוף את הויזה, שתאפשר לי לקבל את המעונות, שיאפשרו לי לנסוע לקנדה בראש שקט בלי להצטרך לישון במקומות זמניים עד שנצליח לשכור דירה. חד גדיא, חד גדיא.

סוג של חברה אזרחית

כשפקידי האוצר חושבים על מדינה שבה שירותי הרווחה יועברו לידי ארגוני חברה אזרחית, הם מדמיינים את ארה"ב. ולא בכדי. זוכרים את הנידון למוות שביקש שסעודתו האחרונה תהיה פיצה שתמסר לחסר בית בנאשוויל?

קבוצת אמריקאים לא אהבו את ההחלטה של השב"ס האמריקאי שלא לקיים את בקשתו האחרונה של האסיר, אז הם תרמו ביחד 1,200 דולר וקנו באמצעותם פיצות למאות חסרי בית בעיר. אנשים אחרים גם הם תרמו באופן פרטי פיצות באותה הדרך.

לכאורה, סיפור יפה על מעשה טוב. למעשה, עוד דוגמא לבעיתיות של מדיניות "רווחה" כזו. חסרי הבית קיבלו יחס חם ואוהב לרגע אחד, אבל כל האנשים הללו ששילמו כל כך הרבה כסף בשביל הפיצות ישכחו מחסרי הבית תוך כמה ימים, וכל מה שישאר להם זו ההרגשה שהם עשו מעשה טוב. לחסרי הבית זה לא יעזור כשהם יחזרו להיות רעבים כשתגמרנה הפיצות.

האסיר, פיליפ וורקמן, ניסה לעשות מעשה טוב במעט האמצעים שהיו לו. הוא ניסה למשוך תשומת לב לנושא חשוב (והצליח). הארוע שהביא למאסרו והוצאתו להורג ארע ב-1981, כשהוא עצמו היה חסר בית ומכור לסמים. הוא טוען שלא הוא הרג את השוטר שמת בתקרית, אלא "אש ידידותית". אף אחד לא ממש טרח לבדוק את העדויות החדשות שביקש להציג. אז בשארית כוחותיו הוא ניסה לעשות משהו כדי לעזור לאחרים במצבו. אפשר לקרוא לזה פעלול תקשורתי, אפשר לקרוא לזה מעשה תמים. אבל זה משך תשומת לב, וזה גרם לאנשים לפעול. היום, לפחות.

אבל אם הארועים הללו לא מביאים לטיפול מעמיק ומתמשך בבעית העוני, הרי שהם עוזרים רק להשקטת המצפון של המעורבים.

וורקמן, אגב, הוצא להורג שעות ספורות לפני שהפיצות נמסרו לארגון הסיוע לחסרי הבית בנאשוויל.

יעקב טרנר מציל את הכבוד של מדינת ישראל

הפליטים מסודן עדיין מטורטרים ומטולטלים ע"י הרשויות בישראל. אחרי שנעצרו בבתי כלא צבאיים, צה"ל הודיע שהם בכלל לא באחריותו והעביר את בני האדם האומללים הללו למשטרה. המשטרה הייתה אמורה להעביר אותם לידי משטרת ההגירה (ואנחנו יודעים מה משטרת ההגירה יודעת לעשות), אבל הם החליטו במקום פשוט להחזיר אותם לאוטובוסים ולתת להם להתייבש שם. הגודווינים זועקים מכל עבר.

צדיק אחד בסדום לפחות יש. יעקב טרנר, ראש עיריית באר-שבע, הסכים לקחת תחת חסותו את 30 פליטים ולספק להם מגורים ומחיה לתקופת ביניים, עד שהמדינה תחליט מה היא עושה איתם.

אלוהים אדירים, כמה קשה יכול להיות לעשות את המובן מאליו?

טמטום וחוצפה

טמטום

להוצאת כנרת-זמורה-ביתן-עוד-כמה-שאני-לא-זוכר יש בלוג. בבלוג מפרסמת ההוצאה כל מיני פוסטים שקשורים לעולם הספרות בכלל, ולספרים שלה בפרט. לבלוג יש מאפיין אחד בולט: הוא מלא בשגיאות. שגיאות כתיב, שגיאות עובדתיות, שגיאות מכל מיני סוגים. אבל הכי יפה כשההוצאה לא מסוגלת אפילו לברר איך תורגם Knight Bus בגרסה העברית (שהיא עצמה מוציאה ([אנחה…] ד.ק.)) של הספר הכי פופולרי ביקום כרגע (התשובה, אגב, היא אוטונוס לילה. לא "אוטובוס אבירי").

חוצפה

הנה בלוג די משעמם שאינו מביא שום תובנות חשובות, אבל הוא חשוב ומרגיז: נתפסתם הוא בלוג שכל עיסוקו בפרסום תמונות של מכוניות שחונות בחניית נכים. הבלוג נכתב בשיתוף עם "היום שהיה" של ערוץ 10. חבל שלא בשיתוף עם משטרת ישראל, שאמורה לאכוף את החוק על כל החוליגנים האלה ששמים זין על הנכים.

אבל יותר מרגיז מסתם איזה מנהל עם ג'יפ שלא נאה לו ללכת שתי דקות ברגל ומחנה אותו בחניית הנכים הקרובה למקום חפצו, הם מי שאמורים להבין יותר את המצוקה. למשל, אנשים שמשאילים את תו הנכה שלהם לשתי צעירות כדי שלא יצטרכו ללכת עוד 20 מטר בדרכן לקניון.

הבעיה, כמו תמיד, היא באכיפה. בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה עשו ג'סטה ללקוחות שבאים עם ילדים, וסימנו את השורה השניה של החניה (אחרי חניות הנכים) כחנייה לאנשים עם עגלות תינוק. הבעיה היא שאף אחד שם לא אוכף את ההגבלה שהם עצמם יזמו. מאוד קל לאכוף את זה, כי לא צריך באמת לתפוס את הבן אדם כשהוא נכנס או יוצא. אפשר לעבור ליד המכוניות ולבדוק אם יש כסא לתינוק איפשהו. אם אין – טראח! מדבקה על החלון שהרכב חונה במקום שאינו מיועד לו. בפעם הבאה אפשר גם לגרור. (ומה עם אנשים שיש להם עגלות תינוק אבל אין כסא באוטו? שיבואו להתלונן, ואז נוכל לשלוח אותם למשטרת התנועה להסביר למה הם עוברים על החוק ומסכנים את חיי ילדיהם).

אבל, גם כאן, הכי מעצבנים הם אלו שאמורים להבין. פעמים רבות ראיתי אנשים (טוב, נשים) מגיעים לרכב שחונה בחנייה שכזו, שיש בו מושב לילד, אבל הם בלי הילד. בשביל הנוחות המפוקפקת של ללכת כמה מטרים פחות, או לא לרדת עוד קומה עם האוטו, הם תוקעים אותי ואת בני לטייל ברחבי החניון ולהסתכן ללא סיבה.

מכעיס.

פקחי חניה נגד המאפיה

בזמן שאנחנו כאן מתבוססים עם משטרה שמסתחבקת בגלוי עם משפחות פשע, אסף שפריר מספר איך ברובע ברונקאבוקיצ’ו של טוקיו המשטרה מצליחה לפגוע בעסקים של היאקוזה ולעורר מלחמות פנימיות במאפיה היפאנית העתיקה באמצעות פקחי חניה.

היפנים האלה וגו'.