חנויות

אתמול הייתה לי שעה לשרוף בראשל"צ בזמן שאשתי אצל האמא שלה. מכיוון שהייתי כבר במערב העיר החלטתי ללכת לקניון הזהב ולהכנס למושי. מושי היא חנות של משחקי מחשב שהייחוד שלה, מבחינתי, הוא שיש לה עמדה קבועה של Guitar Hero – משחק ששקלתי לקנות PS2 רק בשבילו. בפעמים הקודמות שהייתי שם, זה היה עם אשתי, והיא לא אפשרה לי לשחק כמה סיבובים כמו שרציתי, אז חשבתי שזו הזדמנות טובה.

אך, אבוי! החנות נסגרה. לשווא סרקתי את הקניון בתקווה שאולי הם פשוט עברו דירה, אבל לא. אין יותר Guitar Hero עבורי. עד שהוא יצא עבור הווי, לפחות. הוף.

בחיפושי מצאתי חנות משחקים אחרת, בדיוק מעל המצבה של מושי. קוראים לה "מגאסון", והיא נראית כמו מוזיאון יותר מאשר כמו חנות. היא גם מאוד לא מסבירת פנים. וכשנכנסתי לשאול אם יש להם משחקים של ווי (סתם מתוך עניין), המוכר ענה לי תשובה מדהימה: הם מוכרים משחקים רק למי שקונה מהם את המכשיר.

מישהו יכול להסביר לי את ההגיון הכלכלי שבלחסום את החנות שלך בפני כל מי שלא הסכים לשלם את המחיר המופרך שהם דורשים עבור המכשיר?

ששששש!

כבר הרבה זמן לא נכנסתי למגזין The Escapist, שעוסק במשחקי מחשב מנקודת מבט חברתית (של גיימרים), ולא סתם בביקורות וחדשות על המשחקים החדשים. אני מניח שהפסקתי כי היה רצף של כמה גליונות שלא כל כך עניינו אותי, וגם הרבה זמן לא נשאר לי, וכך הוא נשתכח לו. היום במקרה נתקלתי בסימניה ששמרתי אליו, וראיתי שהגליון האחרון עוסק במשחקים בחינוך. כיאות למגזין הבאמת מצוין הזה, הם לא מדברים על "לומדות", או אפילו על "משחקים חינוכיים" (כולנו יודעים שאם משחק אינו מוצלח כמשחק, הוא גם לא יהיה מוצלח כעזר חינוכי). אחת הכתבות שתפסה לי שם את העין דנה באיך שהכנסת משחקי מחשב לספריות ציבוריות יכולה לחשוף קהל חדש למוסד החשוב הזה, ולשמש כ"סם כניסה" לעולם הקריאה.

מה שהעלה בי את התהיה מה קורה עם ספריות ציבוריות בימינו. אני זוכר את הספריה בהרצליה, עוד בימים שבהם השתמשתי בשירותיה באופן פחות או יותר קבוע, כמקום די עבש, עם הרבה ספרים ישנים ומרוטים ולא הרבה יותר מזה. אהבתי להיות בספריה, שלא תבינו אותי לא נכון, הייתה איזו חרדת קודש לגבי המקום הזה, אבל העובדה היא שברגע שיכולתי להרשות לעצמי לקנות את הספרים שלי בעצמי, זנחתי אותה לגמרי ומעולם לא חזרתי. אני חושב שגם הנוהג שלי לקנות ספרים ולהשאיר אותם על המדף למשך שנים(!) לפני שאני קורא אותם, הוא סוג של מרד כנגד מגבלת החודש האחד שכל כך הרבה פעמים לא עמדתי בה. (מצד שני, עכשיו זה מתנקם בי כי לקראת הנסיעה אני צריך להפטר מכל כך הרבה ספרים שאפילו לא הספקתי לעיין בהם למרות שרכשתי אותם אי שם במהלך השירות הצבאי שלי).

האם יש סיכוי כלשהו שבמדינת ישראל יאמצו את ההמלצות של ג'ני לוין או אלי נויברגר בנושא? (שאלת אגב: רק יהודים עובדים בספריות בארה"ב?) ההרגשה שלי היא שלא. אבל אין לי מושג, כי לא הייתי בספריה עירונית כבר יותר מעשור. יכול להיות שדברים השתנו. הניחוש שלי, איך שאני מכיר את ישראל, הוא שרק לרעה. אבל לך תדע. יש ספרנים בקהל?

אני יודע שהציבור הרוסי מחזיק "ספריות פיראטיות" של ספרים ברוסית. לאו דווקא הקלאסיקות, כמובן. לא חסר זבל גם ברוסית. עבור הציבור הזה, זה עסק שמחזיק את עצמו כלכלית. האם גם ספריות עבריות יכולות לעמוד במעמסה הכלכלית? האם הן מתפקדות אפילו כגופים מסובסדים?

משחקים זה רע, ממ-קיי?

ויינט מדווחים על (כן!) מחקר חדש שמראה שאנשים שמשחקים במשחקי נהיגה יקחו יותר סיכונים בנהיגה בכביש.

שימו לב למתודולוגיה:

הנבדקים שהשתתפו במחקר התבקשו למלא שאלון אודות הרגלי הנהיגה שלהם ומעורבותם בתאונות דרכים ולאחר מכן הם שיחקו במשחקי מחשב. חלק מהנסיינים שיחקו במירוצים וחלקם במשחקים אחרים שאינם כרוכים בפעילות אינטנסיבית כמו משחקי ספורט ולבסוף נבדקו התגובות שלהם בסימולטורי נהיגה תחת מצבי לחץ.

הבנתם? נתנו להם לשחק במשחקי נהיגה, ומיד אחר כך, בדקו את ההשפעה של זה על הנהיגה שלהם — במשחק נהיגה אחר! והם גילו שההתנהגות שלהם הייתה דומה! מבריק. אני מאוד אוהב את ההנחה המרומזת של המחקרים הללו, שאנשים שמשחקים במשחקי מחשב הם מפגרים.

סליחה שהעמקנו

נענע מפרסמים היום טור (שפורסם במקור ב"גיימר") תחת הכותרת "משחק פוסט מודרני" העוסק במשחקי מחשב בראייה פילוסופית. כותרת המשנה מתארת את נושא הטור, ומספרת שהכותב מנסה להסביר מדוע משחקי מחשב הם ה"מדיה" (במקום מדיום, אבל לא נורא) המשמעותית ביותר של המאה ה-21. את התיאור הם חותמים במשפט "זה יותר מעניין ממה שזה נשמע".

תמיד מעציב לראות לאן התדרדרנו מבחינת ההגדרות של "מעניין". איך זה שכל מאמר רבע-אקדמי שמכיל מילים כמו "פוסטמודרני" או "פילוסופיה" צריך להתנצל על עצם קיומו ולהבטיח שתשארו, תשארו, יש קוסם בסוף? האם באמת הקוראים של נענע כל-כך רדודים? האם מי שמתעניין במשחקי מחשב באמת לא ייחס כל חשיבות למשחקי מחשב כמדיום אמנותי?

יתכן שזהו המצב, אך ההכרה של העורך בכך שהטור שהוא מפרסם מעניין את האחוריים המחוצ'קנים של הקוראים הפוטנציאליים שלו, והאפולוגטיקה שהוא מוצא לנכון לשלב בכותרת המשנה שלו במקום לקבל על עצמו את התפקיד החינוכי שצריך להיות לו – זה מדכא.


אפרופו מדכא, יש גם את הפוסט החדש הזה של זוליש, במסגרת הסוג-של-פרוייקט שלו, "ים של טיפשות".

Wii!

Any intelligent fool can make things bigger, more complex, and more violent. It takes a touch of genius — and a lot of courage — to move in the opposite direction.
– EF Schumacher

את ה-Wii שלי קיבלתי אחרי המתנה של כמה שבועות, וכל העת הזאת פינטזתי על איך זה יהיה לשחק בו. אחרי שקיבלתי אותו, בגלל קשיים טכניים מסויימים, לקח עוד מספר שבועות עד שיכולתי לחבר אותו לטלוויזיה ולהפעיל אותו. כל הזמן הזה דמיינתי כמה כיף זה יהיה לשחק ב-Wii. הייתי רוצה להגיד שהוא עלה על כל הציפיות שלי, שהוא היה ומעל ומעבר למה שיכולתי לדמיין, אבל הציפיות היו כל כך גבוהות, והדמיון כל כך התפרע, עד שגם לעמוד סתם כך בכל מה שתליתי בו, גם זה די מכובד. להמשיך לקרוא Wii!

רציתי לכתוב את התגובה הבאה בתגובה לפוסט הזה בגלוב, אבל מישהו פירסם לפני תגובה עם קישור ושכח לסגור את התג HTML שלו, אז כל התבנית נדפקה. אני כותב את זה פה בעיקר כי זו הדרך היחידה שאני מצליח להעלות על דעתי כדי ליידע את החבר'ה שם בגלוב על כך, וגם כי אני אוהב להתלונן: "לפי מה שהבנתי, הפרימיום כולל גם בקר (שניים?) אלחוטי, ועוד כמה פיצעפקעס כמו אוזניות עם מיקרופון ובלה בלה. אבל כן, המחיר מופרז. כמו המחיר של כל קונסולה בארץ. וזה שאת הוויי מוכרים פה (אמנם ביבוא אישי, אבל בכל זאת) ב-2500 ש"ח במקום ב-1200, זה לא ראוי לציין? וזה שעל משחקים הם לוקחים פרמיה של איזה 150 שקל עודפים? הוף. למה אמאזון לא עושים משלוחים של משחקי וויי לישראל?

אני תוהה אם יש חנות אינטרנטית אמריקאית שכן תסכים… מישהו מכיר?"

עד שפרסמתי כבר תיקנו. תשכחו מזה.

עיקר שכחתי!

כשכתבתי את הפוסט על סופר טבח בקולומביין, שכחתי את החלק הכי חשוב, שהוא, כמובן, פרסומת עצמית חסרת בושה.

מה שרציתי לכתוב הוא שהרבה מהרתיעה ממשחק כמו SCM היא שמדובר בנושא מאוד קשה, והרעיון שאפשר לחוות אותו בצורה רצינית באמצעות משחק הוא קשה לעיכול. משחקים, מעצם הגדרתם, אמורים להיות "כיף" – גם אם הכיף כולל, נגיד, אימה, זה עדיין כיף. אז האם אפשר להמציא משחק על נושא רציני שימנע מסוגיית ה"כיף"?

אחד המקרים המעניינים שבהם הניגוד הזה בין נושא רציני לבין רעיון המשחק בא לידי ביטוי הוא בחבילת ההרחבה Charnel Houses of Europe של משחק התפקידים (הלא ממוחשב) Wraith: The Oblivion. עוד יותר מכך, הוא זוקק לכדי התנגשות מפעימה כאשר אחד הפעילים המרכזיים בסצינת משחקי התפקידים בישראל הריץ משחק המבוסס (באופן רופף) על עולם המשחק הזה בכנס של העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל, תחת הכותרת "אושוויץ". בזמנו ראיינתי את הרשקו, מנחה המשחק וכמה מהשחקנים שהשתתפו בו, וכתבתי על בסיס זה עבודה לאוניברסיטה בשם "לשחק בשואה". עד היום זו אחת העבודות המוצלחות ביותר שלי, לדעתי, ולו בשל הנושא היחודי.

סופר טבח בקולומביין

גרג קוסטיקיין, מעצב משחקים בעברו וכיום בעיקר פעיל למען משחקי מחשב כצורת אמנות (ומייסד Manifesto Games – אתר למשחקים עצמאיים) כותב מאמר ארוך ומעניין על אחד המשחקים העצמאיים השנויים ביותר במחלוקת בשנים האחרונות – משחק התפקידים Super Colombine Massacre. מדובר במשחק בגרפיקה שמזכירה יותר מכל משחקים כמו האחים מאריו, עם משחקיות שדומה למשחקי תפקידים רבים (דיאבלו, Baldur's Gate). אבל מה שמיוחד בו הוא הסיפור שהוא מספר: השחקן מגלם את שני הרוצחים שטבחו בחבריהם ללימודים בבית הספר קולומביין בארה"ב.

אין כאן נסיון ליפות את הסיפור (למעשה, המשחק כולל גם תמונות אמיתיות מזירת הרצח), והסיפור מסופר, כאמור, מנקודת מבטם של הרוצחים עצמם, מה שמעמיד את השחקן במצב בלתי נעים בעליל.

גרג טוען שבניגוד למה שטענו כנגד המשחק – שהוא גלוריפיקציה של הרצח, או זילות שלו – מדובר כאן בביקורת אמיתית על חברת הנוער האמריקאית מחד, ועל שחקני משחקי המחשב מאידך.

Once the massacre begins, the game becomes, for an experienced player, almost routine; encounter opponent, enter combat, select weapon, collect experience and items. Yet rather than being a trivialization of the event, this in itself is a critique of the conventions of the game qua game–the way in which slaughter becomes an end in itself and a means to advancement. No Conan, nor yet any real-world adventurer (save perhaps Tamburlane) ever personally slaughtered so many foes as a typical RPG requires, and yet we do so without thinking. In Super Columbine Massacre, you can't do so without thinking, precisely because of its connection to a real-world event. Though these are still pixels you are killing, you know they are stand-ins for the real-world victims–and it's hard to avoid a feeling of nausea after a time. Indeed, it is only the low-res, retro nature of the graphics that make it possible to continue playing: the game-ness of it helps to cloak the horror.

It's an interesting tension, in fact–between evocation of the brutality of the event, and enough distance to continue playing, between the banality of the conventions of the RPG and the anything but banal nature of the material under study.

גרג ממשיך וטוען שמדובר ביצירת אמנות – לא במשמעות של משהו מפואר, מדהים ומרהיב (אלו המשמעויות שבדרך כלל מייחסים למונח כשמדברים על משהו כמו משחק מחשב) – אלא במשמעות ה"קלאסית" מדובר פה לא בסתם "בידור" אלא בסוג של אמנות, עם אמירה, עם משמעות, לא פחות מאשר ספרות יפה, מוזיקה, ארכיטקטורה או כל צורה אחרת של אמנות.

האם משחקים יכולים להיות אמנות? שחקנים כמוני וכמו גרג מאמינים שכן. התחום קצת תקוע עדיין, משום שמשחקי מחשב עדיין נתפסים ע"י המיינסטרים כמשהו של ילדים – בישראל יותר מאשר במקומות אחרים, אבל בכל זאת. אפילו ראשי התעשייה עדיין תופסים את שחקן המחשב כנער מתבגר שרוצה דם וציצים מרומזים, ולא הרבה יותר מזה. אבל ככל שגיימרים שבגרו יכנסו יותר ויותר לתוך התעשייה, וככל שהתעשייה עצמה תתבגר, כך יתבגרו גם התכנים. לא "יתבגרו" במובן של יהפכו יותר אלימים או סקסיים. זו לא בגרות, זה גיל ההתבגרות. בוגרים במובן של מעמיקים, של רגישים ומורכבים – ועם יותר דגש על משחקיות מתוחכמת וחדשנית ופחות על סתם גרפיקה יותר ויותר מוצלחת.

ועד שזה יקרה, אני מתכנן להעביר את הזמן עם המשחקיות החדשנית (והגרפיקה הפחות מוצלחת) של ה-wii. הידד!