בחן את עצמך: האם גם אתה במעמד הביניים?

מעמד הביניים שוב בכותרות, וכמו מאליה עולה שאלה מוכרת: מה זה בעצם מעמד הביניים? האם נהג המונית שרואה את האוברדרפט שלו תופח מדי חודש הוא מעמד ביניים? ומה עם ההייטקיסט במשרה הנוחה שיכול להרשות לעצמו חופשות בחו"ל בלי לנגוס בחסכונות? ומה עם המנהל הבכיר שמרוויח בחודש מה שהקודם מרוויח בשנה? האם יתכן שכולם מעמד בינוני?

אם אתם חושבים שהמונח "מעמד הביניים" הוא מבלבל, אתם בחברה טובה. גם מדעני החברה לא ממש סגורים על המשמעות של המושג הזה. ויש לכך סיבה טובה: מדובר במושג ארכאי שמוחזק בהנשמה בערך מאז מלחמת העולם השניה, וגם לפני כן הוא חרחר כמה עשרות שנים לפחות. מעשית, אין לו משמעות אמיתית, וזה מאפשר לאנשים לצקת לתוכו איזו משמעות שמתאימה למסר שהם מנסים להכתיב.

פעם היו שני מעמדות. היו להם כל מיני שמות לאורך ההיסטוריה, אבל בגדול קראו להם "המעמד העליון" ו"המעמד התחתון". לפעמים המעמד העליון היו האריסטוקרטיה, האצולה, או בעלי האדמות. לפעמים המעמד התחתון היה הצמיתים, מעמד העובדים או הפרולטריון. חדי העין הבחינו בחסרונה של קטגוריה אחת ברשימה הזו: בעלי ההון. בעלי ההון, מבחינה היסטורית, לא היו "המעמד העליון", אלא להפך, הם הם המעמד הבינוני. מעמד הביניים נוצר כאשר שכבה של "פשוטי העם" הצליחו לצבור ממון באמצעות מסחר והרפתקנות. ((פעם שני הדברים היו קשורים אחד בשני, למרות שבעצם גם היום מסחר, בעיקר בבורסה, מתבסס במידה לא קטנה על יצר הרפתקנות מפותח.)) עם השנים נוצרה מערכת של תלות של המעמד העליון בממונם של בני מעמד הביניים, ואלו האחרונים הצליחו לנצל את המצב הזה כדי להשיג לעצמם זכויות שהיו שמורות קודם לכן רק לבני מעמד האצולה. המהפכה המהוללת האנגלית (1668), אף שנסובה סביב סוגיה דתית, למעשה היא זו שגיבשה את המעמד הבינוני ככח המרכזי בפוליטיקה האנגלית ובעקבותיה נוסחו זכויותיהם של בני המעמד הזה ועוגנו בחוק.

כלומר, המעמדות נסבו לא רק סביב רכוש, אלא גם סביב זכויות. המעמד העליון נהנה מהכי הרבה זכויות, המעמד התחתון לא נהנה מאף זכות, והמעמד הבינוני נהנה מסט מסוים של זכויות. אבל בעוד שההבדל בין המעמד העליון למעמדות האחרים היה הבדל של סוג (אצולה לעומת פשוטי העם), ההבדל בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך היה הבדל של כמות: אם בן המעמד העליון ירד מנכסיו, הוא עדיין שמר על התואר. אם בן המעמד הבינוני איבד את כל רכושו, הוא חזר להיות בן המעמד הנמוך. ההבדל בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך, לפיכך, הוא שלמעמד הבינוני היה רכוש (ומכאן זכויות), ואילו למעמד הנמוך לא היה כלום ((אין לכם דבר להפסיד פרט לשלשלאות שלרגליכם, כתב מרקס.)) (ומכאן גם לא זכויות).

אך מתן הזכויות לבני המעמד הבינוני התחיל תהליך מתגלגל של הרחבת הזכויות הללו, משום שהוא עיקר את הבסיס המוסרי של זכויות היתר של המעמד העליון, מצד אחד, ואת חוסר השיוויון של המעמד הנמוך מצד שני. כשם שהמעמד הבינוני הצליח למנף את מאזן הכוח המשתנה כדי להשיג לעצמו זכויות, כך גם המעמד הנמוך הצליח למנף את החשיבות העולה שלו להצלחתו הכלכלית של המעמד הבינוני (וגם, אין לשכוח, להצלחה הצבאית בעידן של מלחמת שוחות וצבאות המוניים) כדי להשיג לעצמו זכויות. לכך תרם, ללא ספק, האיום המתמשך במהפכה של הפרולטריון. המהלך המבריק של הקפיטליזם, מהלך שהראשון להתחיל אותו היה ביסמארק בגרמניה ושמרקס היה מראשי מתנגדיו, הוא מה שאנחנו מכירים כיום בשם סוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה. משמעותו האמיתית של המהלך הזה הוא שהמעמד הבינוני מוותר על חלק מהונו ומעביר אותו למעמד הנמוך, ובכך הוא הופך בעצם את המעמד הנמוך לחלק מהמעמד הבינוני, על כל המשתמע מכך.

במקביל לכך, כמובן, גווע לו לאיטו המעמד העליון והפך לבלתי רלוונטי. תארי אצולה, אם המשיכו להתקיים, הפכו לחסרי משמעות פרקטית.

התוצאה היא חברה חד מעמדית: כולם (כמעט) הם בני המעמד הבינוני. משמע: לכולם (כמעט) יש רכוש, ולכולם יש זכויות שוות. ה"פינוקים" האלו, שמבקרי המאבק הנוכחי מאשימים אותנו בכך שאנחנו רוצים בהם? זה בדיוק מה שעושה אותנו למעמד בינוני. זה חלק מהפשרה שמאפשרת לקפיטליזם העולמי להמשיך לתפקד. לחם ושעשועים, החלום האמריקאי, החלום הבורגני – תקראו לזה איך שתרצו, זה מה שהמעמד הבינוני ההיסטורי הבטיח לכולם בתמורה לשימור השיטה שאפשרה להם לצבור ולהחזיק בהון שלהם. ובמשך הרבה שנים זה עבד יפה מאוד. העשירים המשיכו להיות עשירים, אבל קצת פחות, והעניים יכלו לחיות חיי רווחה, וכן, גם קצת מותרות, ואפילו לחלום להפוך לעשירים בעצמם, ולכולם היה שקט תעשייתי.

אבל בשנים האחרונות אחד הצדדים כבר לא ממש מקיים את החלק שלו בעסקה. מעמד הביניים הולך וחוזר להיות שכבה דקה בראש החברה, ובעצם הופך להיות המעמד העליון בשיטה דו-מעמדית חדשה – כזה שאינו יכול לאבד את מעמדו, כי מי שמפסיד כשהוא נכשל הוא הציבור כולו, בעוד שהאציל החדש שומר על הונו האישי לעצמו. אם הייתי מרקסיסט הייתי שמח, כי זה שם את המהפכה בחזרה על השולחן. אבל אני לא מרקסיסט, ואני לא רוצה מהפכה. אני רוצה, אם יורשה לי, את החלום הבורגני שלי חזרה.

כפי שחלקכם זוכרים, יש לי ידידה נורווגית פה, וכך יצא שחוויתי את הארועים האחרונים בנורווגיה בזמן אמת ודרך פריזמה מאוד אישית. אני לא יודע למה היא חזרה ופנתה אלי ביומיים האחרונים האלו שוב ושוב. אולי בגלל שהייתי זמין, אולי בגלל שהיא יודעת שיש לי נסיון מקרוב עם ארועים כאלו, להבדיל מרוב האנשים האחרים שהיא מכירה. ההזדהות שלי איתה עברה שינויים ניכרים ביומיים האלה. בתחילה, כשהאפשרות הסבירה ביותר עוד נראתה כעוד מקרה של טרור מוסלמי, ((אם כי, בניגוד לטוקבקיסטים, לי היה ברור שגם אם זו אפשרות סבירה, אנחנו רחוקים מוודאות באשר לזהות המפגעים ועילת הפיגוע.)) חזרתי בזכרוני לפיגועי האוטובוסים של ראשית תקופת אוסלו. אבל ככל שהתבהר שהמפגע הוא בכלל נורווגי אתני ((מעניין היה לראות כמה זמן לקח לטמקא לוותר סופית על הסיפור הנוח ההוא של "ארגון מסייעי הג'יהאד הגלובלי" – שעות רבות אחרי שהנורווגים כבר הכריזו בוודאות על זהות המפגע, בטמקא עוד הציבו סימני שאלה וניסו לטעון שיכול להיות שזה בכל זאת מוסלמים, כי איך אפשר אחרת?!)) כך עברתי לחשוב יותר על רצח רבין, על התחושה מוחצת הלב שהייתה לי בלילה שאחרי הרצח שמשהו מהותי השתנה, אובדן של תמימות כלשהי, וחשש תהומי מפני אויב שאי אפשר להבדיל בינו לבין כל אחד אחר. לא יכולתי לחלוק עימה יותר מאשר את התחושות הלא נעימות שעדיין מלוות אותי כל אימת שאני נזכר בימים ההם, ולראות איך הלב שלה נקרע, ולהזכר איך נקרע הלב שלי.

מדהים היה לראות איך הטבח בנורווגיה העלה אצל כל כך הרבה אנשים את אותם הסטריאוטיפים, אותה השנאה ואותו הפחד, שהניע, כפי שהסתבר, את הרוצח עצמו לבצע את המעשים הללו. זו, אם תרצו, האירוניה במיטבה. אם הייתי איש אופטימי הייתי אומר שאולי אנשים ילמדו לקח מהאופן שבו קפצו למסקנות ברגע ששמעו על פיגוע. אבל אני לא, ובמקרה הזה, אין ספק, הפסימיות הזו מוצדקת לגמרי.

הכל או כלום

כבר הרבה זמן שלא הצטערתי שאני לא בארץ. להפך. אבל היום עקבתי אחרי ההכנות לעצרת, והחלטתי להשעות את הציניות שלי, והרשיתי להתלהבות ולהתרגשות לשטוף אותי מתל-אביב ועד טורונטו, ואפילו מבעד לציוצים הצלחתי לראות את העיניים המנצנצות. ואני מאמין – כי אני רוצה להאמין – שקרה היום משהו; שזה לא יגמר בזה.

קצת לא נעים לתת עצות מרחוק כשאני לא יכול להיות אתכם, לשמוע את הקולות, לדבר עם האנשים ברחוב, אז אני אגיד את מה שאני חושב, אבל בהרבה פחות בטחון מבדרך כלל.

העצרת הלילה הייתה המבחן הראשון, והמחאה עברה אותו בהצלחה יתרה. אבל עומדים לפניה כמה מבחנים נוספים. בעתיד הנראה לעין, שניים מרכזיים: ראשית, להמשיך את המחאה ולמשוך אנשים לבוא שוב ושוב. הבנתי שמתוכננת עצרת נוספת בשבוע הבא – תחריר-סטייל – וזה מצויין. אם זה יצליח, זה יהיה נפלא.

הדבר השני הוא להתחיל לגבש את המחאה הזו לתנועה פוליטית אמיתית. הרבה אנשים העירו שאחד הדברים היפים במחאה הזו היא כמה שהיא הטרוגנית, כמה שהיא ממש לא "עצרת שמאל" אלא משהו הרבה יותר גדול מזה. וזה נכון במובן הזה שהמחאה חורגת הרבה מעבר לקהל הטבעי של העבודה-מרצ-חדש. אבל זה לא נכון במובן העמוק יותר, והמבחן החשוב ביותר של המחאה הזו יהיה סביב השאלה אם הם יצליחו למחות את הטינופת מעל המילה "שמאל", ולשכנע אנשים שלא יגעו בשמאלני עם מקל שמה שהם רוצים זה בעצם אג'נדה שמאלנית. שמדינת רווחה זה משהו שאי אפשר לעשות דרך הליכוד וישראל ביתנו. אסור שהמחאה הזו תגמר כדרישה מהממשלה "לעשות משהו". זה לא עובד. אנחנו צריכים לעשות את המשהו בעצמנו. המבחן יהיה סביב השאלה אם הם יצליחו לשכנע את כל האנשים שנמשכו לתוך המחאה הזו שהכל קשור בהכל; שזה הכל או כלום. שאי אפשר לפתור את בעיית הדיור בלי לפתור את בעיית התחבורה, ואי אפשר לפתור את בעיית התחבורה בלי לפתור את בעיית הבריאות, ואי אפשר לפתור את בעיית הבריאות בלי לפתור את בעיית התעסוקה, ואי אפשר לפתור את בעיית התעסוקה בלי לפתור את בעיית הפנסיונרים, ואי אפשר לפתור את בעיית הפנסיונרים בלי לפתור את בעיית האפליה כנגד ערבים, ואי אפשר לפתור את בעיית האפליה כנגד ערבים בלי לפתור את בעיית האפליה כנגד הומוסקסואלים, ואי אפשר לפתור את בעיית האפליה כנגד הומוסקסואלים בלי לפתור בעיית תנאי ההעסקה, ואי אפשר לפתור את בעיית תנאי ההעסקה בלי לפתור את בעיית הדחיקה משוק העבודה של החרדים וכן הלאה וכן הלאה. המבחן יהיה סביב השאלה אם המוחים יצליחו להבין שהנושא האחד הזה שמטריד אותם עכשיו הוא חלק מהשקפת עולם רחבה יותר, ושכשם שהשקפת העולם של נתניהו מביאה גם למשבר בדיור וגם למשבר בדמוקרטיה וגם למשבר בבריאות וכו' וכו', כך השקפת העולם שתוכל לתקן את משבר הדיור תהיה רק זו שתוכל גם לתקן את שאר המשברים.

אז לא, בניגוד למה שיש מי שטוען, אסור להפריד בין המאבקים. אסור "לברור מאבקים", כי המשמעות של זה היא פילוג ופירוד השורות. כי אם תהיה לשמאל הזדמנות לבנות את עצמו מחדש, הרי היא פה, עכשיו: הזדמנות לבנות גשרים חדשים, לבנות קואליציה חדשה. הזדמנות להסביר למעטים שיסכימו להקשיב שאי אפשר לדרוש דיור בר השגה לזוגות צעירים אחרי צבא אבל לא להתנגד לפינוי תושבי שייח ג'ראח מבתיהם. וחשוב מכך: שאפשר להשיג מטרות משותפות ביחד; שכל הקבוצות השונות הללו, כל הקואליציה המוזרה הזו, יכולה לעשות משהו שיהיה טוב לכולנו. והמעטים הללו ילכו וישכנעו אחרים מתוך ה"מחנה" שלהם, כי לעזאזל, זה נכון. כי אי אפשר לבנות חברה על שנאה לאורך זמן.

בעלי הבתים הם לא האויב כאן. הם עושים מה שהם חושבים שנכון לעשות. הם דואגים לעצמם כי הם גילו שאף אחד לא ידאג להם. הם גדלו בשנים שמדינת הרווחה הלכה והתפרקה מנכסיה. הם גילו שאם הם לא ידאגו שיהיה לילדים שלהם, אף אחד אחר לא ידאג להם. והם כל כך דאגו לנו, שהם לא שמו לב שהם שותים את אותו הרעל שהכניס אותם לצרה הזו מלכתחילה. הם לא שמו לב שמרוב החלטות בודדות בשוק החופשי, הילדים שלהם כיום כבר לא יכולים לממן לעצמם קורת גג בלי עזרתם. הם שכחו שאפשר לעשות גם החלטות משותפות, ביחד, כחברה. ומה שנפלא כל כך במחאה הזו, היא שאנחנו, הילדים שלהם, יכולים להזכיר להם.

ואולי אני נאיבי, אבל אני מאמין שלא ייקח להם הרבה זמן להתעשת. כן, יש להם מה להפסיד, אבל זה לא הרבה, והם הרבה יותר קרובים אלינו מאשר אל אילי ההון שבאמת נהנים מהשיטה הזו. וככל שנצליח לשכנע אותם בכך מהר יותר, ככל שנעביר אותם לצד שלנו, כן ייטב.

כי הם טועים, החמדנות שלהם היא טעות, אבל אסור לנו לבקש נקמה – קוסמת ככל שתהיה. הרבה יותר חשוב להעביר אותנו לצד שלנו, לעזור להם להכיר בטעותם. לגייס אותם למען שינוי השיטה, למעננו – הילדים שלהם. אצלם נמצא המפתח, אותם שארים אחרונים של מעמד הביניים הישראלי. ברגע שהם יהיו איתנו, ניצחנו.

יש לי קטגוריה של פוסטים בנושא "יאוש". הפוסט הזה הוא הראשון אי פעם שמצאתי לנכון לסווג תחת הקטגוריה "תקווה".