אירן, אולמרט

1. אתמול הלכתי לבניין השכן לקנות ארון משומש שמישהו מכר. האיש שמכר לי אותו עזר לי לסחוב אותו חזרה לדירה שלנו. בזמן שהמתנו למעלית התחלנו לשוחח. מאיפה אתה? ישראל. אתה? אירן.

ככה, סתם, בלי שום דבר מיוחד, אני והשכן האירני שלי שוחחנו קצת בנעימים ונפרדנו בלחיצת יד. כמה פשוט, כמה בלתי מובן מאליו.

לשכן בדירה לידי קוראים מוחמד, אבל לא שאלתי אותו מאיפה הוא. סביר להניח שגם הוא מ"מדינת אוייב".

2. אחד הקורסים שאני לומד הסמסטר עוסק בפוליטיקה של אירן. המרצה, ראמין ג'הנבגלו, הוא אירני (לפני כשנתיים הוא חזר לאירן אחרי כמה שנים בקנדה, ונאסר על פעילות אינטלקטואלית. רק קמפיין נרחב של עמיתים ממדינות המערב הביא לשחרורו מהכלא), והרבה מהסטודנטים מתחילים כל מיני הערות שהם מעירים במהלך השיעור במשפטים כמו "כשהייתי בטהרן בשנה שעברה," או "כשהייתי ילד בכפר בדרום אירן" או דברים כאלה. בשיעור האחרון אחד הסטודנטים, יהודי דתי, העביר פרזנטציה (גרועה) על יהדות אירן. במהלך השיחה שהתפתחה בעקבות זאת, מן הסתם, מקומה של ישראל עלה לדיון, ואז גם אני הגבתי. כשהמרצה אמר משהו על זה שאפילו היה לנו נשיא ורמטכ"ל פרסים, אני ציינתי שזה "לא בדיוק הנשיא הכי מוצלח שהיה לנו", ובכך, מן הסתם, נחשפה סופית זהותי הלאומית. לא שהסתרתי אותה יותר מדי לפני כן. כשהמרצה שאל אותי על הזמרת הפרסית הפופולרית שיש בישראל ("ריטה?" "כן! היא גם שרה בפרסית, נכון?"), נעשיתי מאוד משועשע.

הנה חוויה שלא הייתי זוכה לה בארץ.

עכשיו אני צריך, אלוהים יודע מאיפה, להקריץ 15 עמודים על המעבר מלאומיות אירנית למסורתיות-לאומית. כיף גדול. אבל זה לא קשור.

3. לא אמרתי שום דבר על וינוגרד. חלק מזה, אני מניח, הוא משום שאני לא יכול להבטיח שהדעה שלי לא נובעת מאותם מניעים שציין יחזקאל דרור. לא נראה לי שזה המצב, אבל אי אפשר לדעת.

ובכל זאת, אולמרט לא צריך להתפטר. לזכותי יאמר שאני אמרתי שהוא לא צריך להתפטר כבר מההתחלה. אין שום סיבה הגיונית שיתפטר. כפי שציין יאיר, הרעיון הזה שכשל חייב להוביל להתפטרות, שהמשמעות של "נטילת אחריות" משמעה התזת ראשים, הוא רעיון עוועים, המודרך על ידי תפיסה צינית ושלילית בעיקרה של הפוליטיקה. פוליטיקה משמעה לכלוך, פוליטיקאים הם אנשים מקולקלים, ולכן עם הסימן הראשון של אי שביעות רצון צריך להעיף את הפוליטיקאי ולהביא מישהו אחר – ומוטב מישהו מבחוץ, שעוד לא הספיק להיות פוליטיקאי.

יש אירוניה מסויימת, כמובן, שאלו שקוראים להעפת הפוליטיקאי הכושל מתעלמים מהברירה הנפלאה שתעמוד בפני הציבור בישראל (לא בפני, תודה לאל) בבחירות הבאות: ראש הממשלה הכושל האחרון, ראש הממשלה הכושל של לפני שתי קדנציות או ראש הממשלה הכושל של לפני שלוש קדנציות. נפלא. שני האחרונים, יש לציין, "נטלו אחריות אישית" על ה"כשלון" בבחירות, ו"הסיקו מסקנות אישיות", אבל רק עד ששכחו להם את הכשלונות הקודמים שלהם ואפשרו להם לחזור לעמדת ההנהגה.

אבל זה לא באמת משנה מה האלטרנטיבה. אולמרט, באופן אובייקטיבי ובלי קשר לנסיבות הפוליטיות, לא צריך להתפטר. נטילת אחריות משמעה התנהגות אחראית, תיקון הדרוש תיקון ודאגה לשיפור המצב הקיים. נטילת אחריות אינה הטלת המדינה לתוך עוד מערכת בחירות.

נכון עשה אולמרט כשסרב להתחייב להתפטר, ושגה אהוד ברק כשהתחייב להתפטר בלי תלות במסקנות הוועדה. וטועים כל אותם אזרחים שמקווים פעם (ברק) אחר פעם (מצנע) אחר פעם (גמלאים) כשהם מקווים שהישועה תבוא מידיו של מי שבא מבחוץ, שאיכשהו מישהו "טהור" ינקה את הפוליטיקה. הגיע הזמן לאפשר למישהו לגמור קדנציה אחת מסכנה במדינה הזו, ולתת לפוליטיקאים שלנו אופק ארועים של יותר משנתיים.

5. נשימה, להרגע, קצת שלג בשביל הנשמה:

מזרקה בשלג

הנוף מחלון חדר הקריאה בספריה

6. אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בבלבניזם זה שקשה לי להוציא אותו מהראש – כל דבר פוליטי שאני רואה עובר קודם כל דרך השאלה "איך זה משליך על הבלבניזם?". זה מחרפן אותי, כי אני לא כל כך אוהב בלבניזם. מה שכן, אני חייב להודות שחלק מהרעיונות של הבלבניזם מוצדקים. למשל, זה שלא הגיוני שאנשים טועים כל כך הרבה. אז אני לא הולך לקיצוניות שאסור אף פעם להסביר התנהגות כ"שגיאה", אבל יש דברים שההשלכות שלהם צריכות להיות כל כך ברורות לעיניו של כל אדם בר דעת, שלא סביר לטעון שמי שביצע אותם לא ידע שזה מה שיקרה.

"הוא היה ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, פרופסור בכיר לניתוחי מדיניות במכון האירופי למינהל ציבורי, יועץ לשיפור תהליכי קביעת מדיניות לראשי ממשלה, נשיא מכונן של המכון לתכנון מדיניות העם יהודי וחתן פרס ישראל לשנת תשס"ה – ולמרות כל תאריו והשכלתו, פרופ' יחזקאל דרור פשוט עשה טעות של טירונים." (מקור)

אמירה כזו צריכה להדליק לכל אחד כמה נורות אדומות. טעות של טירונים? מישהו באמת מאמין שדרור לא ידע מה יקרה עם אמירה כל כך מפורשת כמו זו שצוטטה מפיו? עם הקשר או בלי הקשר, להזכיר את "נתניהו" בהקשר של "אולמרט" ו"ועדת וינוגרד", זו פעולה שהשלכותיה צריכות להיות ברורות לכל מי שחי במדינה הזו. עצם ההחלטה של דרור ללכת ולדבר עם התקשורת זמן כה קצר לאחר פרסום הדו"ח, גם היא צריכה לעורר סימני שאלה.

אבל זה לא נגמר פה. דרור, כך פורסם זמן מה לפני פרסום הדו"ח, רצה לכלול דעת מיעוט בדו"ח שהייתה אמורה להיות חריפה הרבה יותר כלפי אולמרט. חוו"ד חריפה שכזו, יש לשער, הייתה יכולה לערער את הבסיס עליו עומד אולמרט. והנה, לפתע, אותו אדם שרצה לנער את אולמרט פתאום מדבר על לאתרג אותו. יש בפנינו שתי אפשרויות: א. פרופ' דרור טמבל לאללה. ב. פרופ' דרור הבין טוב מאוד מה הוא עשה, וניסה לערער את אמון הציבור בוועדת וינוגרד כדי להשיג את מה שהוא חושב שצריך להעשות, כלומר שאולמרט יאבד את מקום עבודתו.

(טוב, נו, לפחות אני לא מנסה לטעון שדרור הוא בדלן…)

למה בריאתנות יכולה להיות תחום מחקר שימושי

בריאתנות מגדירה את עצמה כתאוריה מתחרה לתורת האבולוציה, ומחליפה את הרעיון של ברירה טבעית מבין מוטציות מקריות ברעיון של "תכנון תבוני". למעשה, בריאתנות היא שם מכובס לדתיות. טקסט היסוד של הבריאתנים הוא התנ"ך, וכל מטרתם היא להוכיח שתורת האבולוציה שגויה ושבעלי החיים, כמו שאר העולם, נבראו על-ידי אלוהים.

העצוב בעניין הוא שלמרות שהם מגדירים את עצמם כענף מדעי, הם אפילו לא מנסים לבצע מחקר שיאשש את התאוריות שלהם או יניב ניבויים שונים. כאמור, הם רק רוצים להפריך את תורת האבולוציה והרעיון שהכל מקרי.

זה לא מפתיע, כמובן, אבל זה בכל זאת עצוב. לא משום שאני חושב שיש משהו ברעיונות שלהם בתחום האבולוציה, אלא בגלל שהמודלים שהיו יכולים לנבוע מהתאוריה שלהם היו שמישים להפליא בתחומים אחרים – ספציפית, במדעי החברה. מודלים רבים במדעי החברה מתבססים על מטאפורה ביולוגית של אבולוציה, מוטציה, רקומבינציה וברירה טבעית. הבעיה איתם היא שרעיונות, מוסדות, עקרונות מוסריים, תרבויות וכל מה שקשור בבני אדם אינו מתפתח עצמאית, אלא מתפתח באמצעות התבונה האנושית. מדובר פה, ללא ספק, במקרה של "תכנון תבוני".

ריצ'ארד דוקינס השתמש בזמנו במטאפורה הביולוגית כדי להעלות סברה מעניינת: שרעיונות, אבני היסוד של התרבות האנושית, מתנהגים כמו בעלי חיים (או חיידקים). הם מתקיימים על גבי המצע של התבונה האנושית, והברירה הטבעית שלהם מתבססת על התאמתם ל"אקלים" התרבותי שבו הם התפתחו או שאליו נדדו. זה רעיון נפלא שכל בן-עשרה סקרן שנתקל בו מתייחס אליו לתקופה קצרה כאל הרעיון המבריק ביותר בעולם, ואחרי כמה זמן זונח אותו. חוץ מאיזה ספר וחצי ושניים שלושה מאמרים בכתבי עת דרג ז', הרעיון הזה לא קיבל שום התייחסות מדעית. לדעתי, זה חבל. הרעיון הוא קביל. המטאפורה היא יותר מדימוי מוצלח, ואין סיבה שאני מצליח לחשוב שלא לנסות לתאר התפתחות והתפשטות של רעיונות בצורה הזו.

המגבלה היחידה שקיימת היא העניין הפעוט הזה, שרעיונות אינם עוברים מוטציות מקריות, אלא הם מפותחים למטרה מסויימת על ידי ישויות תבוניות. כלומר, רעיונות נשפטים לחיים או למוות לא רק על סמך התאמתם ל"אקלים", אלא גם על סמך יכולתם לפתור בעיות אמיתיות בעולם האמיתי, או לפחות על ידי יכולתם ליצור נראטיב מסויים שיהפוך ערימה של עובדות אובייקטיביות למשהו שבני אדם יכולים להבין ולעשות איתו משהו.

אם המטאפורה הביולוגים נהנית מקורפוס עצום של מחקר על אפידמיולוגיה והתפתחות אבולוציונית, הרי שהמטאפורה הבריאתנית נופלת על קרקע עקרה. אין ממה לבנות את המטאפורה הזו, ולכן המטאפורה מאבדת את קסמה העיקרי עבור חוקרים פוטנציאלים: היכולת להתסמך על מודלים קיימים במקום לבנות חדשים מאפס. בקיצור, המטאפורה הזו לא משרתת את העצלנות הטבעית של חוקרים (במדעי החברה?).

וחבל.

למה לא רפובליקת ישראל?

משהו שנאמר כלאחר יד היום בקורס שלי על איראן[1] גרם לי לחשוב פתאום על "מדינת ישראל". תחשבו על המדינות שאתם מכירים ברחבי העולם. יש רפובליקות, ממלכות, פדרציות, דמוקרטיות עממיות, רפובליקות איסלמיות – לכל מדינה בעולם יש, בשם הרשמי שלה, הגדרה (לפעמים שקרית, אבל לא חשוב) של שיטת המשטר שלה. רק שלוש מדינות לא כוללות הגדרה כזו: מדינת הותיקן, מדינת קטאר (דאוולאת קאט'ר) ומדינת ישראל.

מה זה אומר עלינו, שלא טרחנו בכלל להגדיר איזה מין משטר אנחנו? ההגדרה הסבירה ביותר עבור ישראל היא רפובליקה. אבל משום מה בחרו מייסדי המדינה לא לקרוא למדינה רפובליקה באופן רשמי. שתי תאוריות עלו לי בראש לסיבה על כך. הסיבה הראשונה היא פוליטית, אבל יתכן שהיא אנאכרוניסטית: השאיפה של זרמים דתיים מסויימים למלוכה בארץ ישראל גרמה למייסדי המדינה לא לשלול באופן מוחלט את האפשרות שהמדינה תהיה מלוכנית, ולכן לא הגדירו אותה כרפובליקה. הסיבה השניה היא סימבולית יותר: השאיפה של הציונים הייתה למדינה, לבית לאומי – הדגשת האלמנט הריבוני הגלום ברעיון של מדינה היה חשוב הרבה יותר למייסדי המדינה מאשר הגדרת הריבון עצמו (העם לעומת המלך).

באירלנד התרחש תהליך דומה, כאשר עם הקמתה כמדינה עצמאית היא נקראת "המדינה החופשית של אירלנד", אך כעבור זמן מה גם האירים שינו את ההגדרה הפורמלית של מדינתם לרפובליקה, אולי כניגוד למלוכה הבריטית.

אני מניח שכיום יהיה מי שיטען שההגדרות הללו פשוט לא משנות שום דבר, וגם אם אנשים יודעים מה ההבדל הפורמלי בין רפובליקה למלוכה, הרי ברור לכל שיש הרבה יותר מן המשותף בין הממלכה הבריטית לרפובליקה הפדרלית של ארצות הברית[2] מאשר בין זו האחרונה לרפובליקה הערבית של סוריה. אז מה זה כבר משנה? ובכל זאת, הבחירה להיות שונים מכל השאר מעלה תהיות.

יש לכם תאוריות אחרות?

[1] זה מאוד מוזר ללמוד קורס על איראן כשהמרצה הוא באמת איראני, שאפילו ישב בכלא על הפעילות האינטלקטואלית שלו, ורבים מהסטודנטים פותחים את ההערות שלהם במהלך השיעור במשפטים כמו "כשהייתי שנה שעברה בטהראן…"

[2] בעצם, גם ארה"ב לא מגדירה עצמה כרפובליקה בשמה הפורמלי, אלא פשוט כ"מדינות מאוחדות"…

מורה רע מורה לחיים

בשנה א' שלי בתואר הראשון למדתי קורס מבוא למדיניות ציבורית. המרצה בקורס הזה, מ', הוא טיפוס די יחודי. למרות שהיה מדובר בקורס מבוא, כל מה שלמדנו בקורס הוא את התאוריות של אותו מ', ומחקרים שהוא עבד עליהם באותו הזמן. זה לא שזה לא היה מעניין – הוא אדם מספיק כריזמטי כדי להפוך גם שיעור על ייבוש צבע למשהו מעניין – אבל זה גם לא בדיוק עורר בי רצון להעמיק בתחום. ואכן, בשנים שלאחר מכן די נמנעתי מכל התחום הזה של מדיניות ציבורית.

אחד הדברים הבודדים שאני זוכר מהקורס הזה הוא מודל פח הזבל. כל כך אהבתי את המודל הזה, עד שנהגתי להציג אותו מדי פעם בשיחות ובדיונים בענייני מדיניות, כשזה נראה לי רלוונטי. מודל פח הזבל, כפי שתיאר אותו מ', מתאר התנהגות של מנגנונים לקבלת החלטות, שבה כאשר עומדים בפני מצב חדש ולא יודעים איך לפתור אותו, הארגון מסתכל ב"פח הזבל" של המדיניות שלו, ומיישם על המצב החדש משהו שיושם בעבר על משהו אחר, בין אם הוא הצליח ובין אם לא. מחזור של רעיונות.

זה יופי של מודל, והוא מאוד שימושי ומסביר הרבה מאוד התנהגויות ארגוניות. הבעיה היחידה איתו היא שזה לא מודל פח הזבל.

במסגרת אחד מקורסי החובה שלי נדרשתי לכתוב עבודה על ספר מרכזי בתחום המדיניות הציבורית (Agendas, Alternatives, and Public Policies של קינגדון). המודל שמציע הספר מתבסס על מודל פח הזבל של כהן, מארץ' ואולסן. מכיוון שלא ממש ידעתי מה לכתוב לאורך שמונה עמודים על הספר הזה (הדי משכנע, בסופו של דבר), החלטתי ללכת לקרוא את המאמר המקורי, ולראות אם אפשר לשאוב משם ביקורת על היישום של המודל אצל קינגדון.

אז ככה. מודל פח הזבל לא באמת קשור לפחי זבל. זו מטאפורה קצת תמוהה, בהתחשב במה שהיא באה לייצג. שלושת החוקרים תיארו סיטואציות בהן מקבלי החלטות נדרשים לקבל החלטה – למשל, כשפוקע חוזה שצריך לחדש, או כשהוראת שעה כלשהי פגה וצריך להחליט אם לקבוע הוראת שעה חדשה או לא. כל נקודת החלטה כזו תוארה על ידי החוקרים כ"פח זבל". אל תוך פח הזבל הזה נזרקים על ידי מגוון גורמים כל מיני רעיונות: בעיות, פתרונות, תמיכה פוליטית. העיקרון המעניין במודל הזה הוא שהפתרונות לא נתפרים עבור בעיות ספציפיות – הם מתפתחים בנפרד, והאנשים שתומכים בהם מחפשים בעיות שאותן הפתרון שלהם יכול לפתור, והזדמנויות החלטה שיכולות ליישם את הפתרון שלהם. מדיניות מיושמת כאשר פח זבל מוצג בזמן הנכון כדי לקלוט לתוכו מדיניות מסויימת, בעיה מתאימה ותמיכה פוליטית מתאימה, כדי לשכנע את מקבל ההחלטות ("איש הזבל"?) לקחת את החבילה הזו וליישם אותה.

אני כותב את הרשומה הזו בעיקר כדי להתנצל בפני כל האנשים שהטעיתי בעבר כשתיארתי להם את מודל פח הזבל כפי שתואר באוזני על ידי מ', ואולי לתקן במעט את הנזק שנגרם.

אה, וכן, בהחלט אפשר לשאוב מהמאמר המקורי ביקורת על הספר של קינגדון. אם זה מעניין אתכם – קינגדון מתעלם כמעט לגמרי משלוש אפשרויות קבלת ההחלטה שמציגים כהן מארץ' ואולסן: פתרון, התחמקות והתעלמות (לא משהו התרגומים, תסלחו לי. זה resolution, flight and oversight בהתאמה). קינגדון מתייחס באופן כמעט בלעדי לאפשרות הראשונה: שהחלטה שמתקבלת פותרת בעיה כלשהי (או מספר בעיות). כמ"א, לעומת זאת, טוענים שהאפשרות הזו היא דווקא הנדירה מבין השלוש, ורוב הזמן מקבלי החלטות מעדיפים לקבל את ההחלטות שלהם כשאין שום בעיה או פתרון בתוך פח הזבל. כלומר: הם מעדיפים לשמר את הסטטוס קוו, לא לנקוט במדיניות חדשה.

אני חושב שיצאה לי עבודה די מעניינת על בסיס הביקורת הזו, אבל לאור הציונים שלי בסמסטר הקודם, אני כבר לא יודע למה לצפות.

לא לגמרי קשור, אבל קצת כן: אנתוני דאונס הוא אחד החוקרים המרכזיים במדע המדינה, ומחקריו עוסקים במגוון רחב של תחומים. הוא צריך להיות אדם די זקן – אזור ה-80 או יותר (ספרו הראשון, ואחד הטקסטים המרכזיים עד היום בחקר התנהגות של מפלגות, התפרסם ב-1957) – אבל הוא עדיין פעיל, חוקר ומרצה. בחיפוש אחר פריט מידע כלשהו בשביל העבודה שלי הגעתי לאתר הבית שלו, ולא יכולתי שלא להבחין בקישור ל"בדיחות".

מדובר, צריך להודות, באוסף של בדיחות עבשות למדי. העצוב הוא שדאונס חושב שבעמוד הזה יש אלמנט שיווקי. כך הוא כותב בסוף העמוד:

 

This is a sample of the kind of stories you will hear if you engage me to speak to your organization. I usually tell a joke about every 3-4 minutes to keep the audience alert and interested – and it works!

אהם…

השוואת השוואתיות (+מיצוי)

בתואר הראשון הייתי צריך לבחור שני תחומים. תואר ראשון במדעי החברה תמיד מתחיל כדו-תחומי. אפשר לעבור אחרי זה לחד-תחומי, אבל עדיף שלא. תמיד היה ברור לי שאני רוצה ללמוד תקשורת. הרי אני רוצה להיות עיתונאי, וזה נראה כמו המקום הנכון ללמוד איך להיות עיתונאי. אבל צריך תחום נוסף. רק בשביל זה הלכתי ליום הפתוח של האוניברסיטה העברית (אפילו נתנו לי אפטר בשביל זה! הידד!). עברתי בין הרצאות – סוציולוגיה, כלכלה, מדע המדינה. מדע המדינה וכלכלה למדתי בתיכון. בכלכלה הייתי מצויין, במדע המדינה נכשלתי (ובגלל זה לא עשיתי באף אחד מהם בגרות). אבל פוליטיקה עניינה אותי יותר מאשר כלכלה, ואם כבר כתב, אני מעדיף להיות כתב מדיני על פני כלכלי. אז הלכתי על מדע המדינה.

כשסיימתי את התואר ידעתי שלמדתי משהו אחד חשוב מלימודי התקשורת שלי: לא ללמוד תקשורת. דרעק של תחום ללמוד באוניברסיטה. אולי במכללות, איפה ששמים יותר דגש מעשי, זה שווה משהו. באוניברסיטה? דרעק. מדע המדינה, לעומת זאת… וואו. בתיכון לימדו אותנו רק פילוסופיה פוליטית. אפלטון, לוק, הובס, רוסו, ברק, מקיאוולי. שנאתי את זה. כלומר, אני אוהב את הובס, ברק ומקיאוולי, אבל אני שונא את העיסוק בפילוסופיה פוליטית. או פילוסופיה בכלל. כמו שאמר לי דוקטורנט ישראלי פה במחלקה, תיאוריה פוליטית זה משהו שאו שאוהבים, או שלא מבינים. אין באמצע. אני נוטה להסכים. אבל בתואר הראשון תיאוריה פוליטית היה רק חלק אחד מהתחום, וחוץ משני קורסי מבוא (מוקדמת ובת זמננו), אפשר לעבור תואר בלי להתעסק בזה בכלל.

כך, בגיל ובשמחה גיליתי את הפוליטיקה ההשוואתית. זה לא שאין תאוריה בפוליטיקה השוואתית – אין מדע בלי תאוריה – אבל בעוד שפילוסופיה פוליטית עוסקת בעניינים שברומו של עולם, פוליטיקה השוואתית עוסקת בעולם עצמו. הכל אמפירי, הכל מבוסס על עדויות ומחקרים מעשיים. אני לא אכנס פה לויכוחים על מתודולוגיות טובות יותר או פחות. העיקר הוא שיש מתודולוגיה, שחוקרים משהו, שצריך ממש לקום מהכורסא כדי לכתוב מחקר. את זה אני מבין.

כשהגעתי לתואר השני, לא היה לי ספק: מדע המדינה זה התחום בשבילי. חשוב מכך: אני רוצה להמשיך באקדמיה. אני לא רוצה להיות עיתונאי (אלוהים, אני אהיה גרוע בזה). אני רוצה להיות חוקר. לא רק שאני הולך לעשות תואר שני במדה"מ, אני גם אמשיך לדוקטורט.

בתואר השני לא הייתי צריך לבחור שום דבר, רק לקחת קורסים במה שבא לי. המחלקה באוניברסיטה העברית מציעה מגוון מצויין של תחומים, עם מבחר מרצים שהייתי אומר שהם מהמשובחים שיש, אבל אני פשוט לא מכיר מרצים אחרים בארץ, אז זו לא חוכמה. לקחתי מכל הבא ליד. תורת המשחקים, מאפייני אומות, מערכות פרלמנטריות, פדרליזם, פזורות אתנולאומיות – מישמש שלם של קורסים בכל מה שנראה לי מעניין או שאהבתי את המרצה.

את התזה שלי כתבתי על משהו שלא ממש היה קשור לשום דבר שלמדתי בקורסים. כדי לכתוב אותה הייתי צריך ללמוד תחום שלם בעצמי. אפילו המנחה שלי, איש טוב ונהדר שהסכים לקחת מקרה בעייתי כמוני אחרי ששני מרצים אחרים זרקו אותי מכל המדרגות, לא באמת היה רלוונטי לתחום. הוא תרם המון למחקר שלי – למעשה, הוא כיוון אותי לטקסט המרכזי שעליו ביססתי את התזה שלי, אבל זה פשוט לא מה שהוא עוסק בו ביום יום. הייתי צריך לקרוא בפעם הראשונה טקסטים סמינליים בתחום של התנהגות בוחרים, פשוט כי מעולם לא למדתי את זה באף קורס. זה היה נפלא ונורא בבת אחת. והעובדה שיצא מזה משהו ראוי (פחות או יותר) היא משהו שמעורר בי גאווה, ומעודד אותי כשאני מרגיש שאולי אני לא באמת מתאים להיות אקדמאי, כי תראו כמה אני טמבל אל מול האנשים האחרים האלו שלומדים איתי.

עכשיו אני בדוקטורט. כשהתחלתי נדרשתי לבחירה שלא נתקלתי בה מעולם: התמחות. אני לא יכול פשוט לבחור איזה קורסים שנראים לי מעניינים מכל מה שהמחלקה מציעה (ואין הרבה, למרבה ההפתעה והעצב), אני צריך להכריז מראש מה תחומי העניין שלי, ולבחור קורסים מתוך זה. לא שהיו לי הרבה אופציות. תאוריה פוליטית נזרק אוטומטית. יחסים בינלאומיים עשוי להיות מעניין, אבל מכיוון שבהוג'י זה מחלקה נפרדת לגמרי, כדאי שאני לא אתחיל ללמוד את התחום בדוקטורט, ואחרי זה עוד להכריז על עצמי מומחה בזה. נשארו שלושת ההשוואתיים: מדינות מתועשות, מדינות מתפתחות, וממשל קנדי. מתוך זה אני צריך לבחור ראשי ומשני. הראשי זה קל: מתועשות. אם אני מתעניין בעיקר בדמוקרטיות, אין לי כל כך מה להתלבט. אבל מה עם המשני?

בהתחלה חשבתי ללכת על הממשל הקנדי. אם אני כבר פה, למה שאני לא אנצל את זה כדי להכיר לעומק מדינה חדשה? זה גם מה שהודעתי ליועצת שלנו. אבל בעת האחרונה אני מתחיל לתהות אם מה שעשיתי היה נכון. רשימת הקורסים שמוצעים בתחום מראה שזה ממש לא מה שחשבתי. אף קורס לא עוסק במשפט החוקתי של קנדה, או בסוגיות שקשורות ליחסים בין רמות הממשל השונות. כמובן ששום דבר לא קשור למפלגות או להתנהגות בוחרים בקנדה: במדינה עם שיטת בחירות רובנית, כנראה, זה לא נחשב מעניין במיוחד. מה כן יש שם? מדיניות סביבתית, מדיניות של בריאות, מדיניות ומדיניות ומדיניות. בלאכס.

ומצד שני אני מסתכל על מדינות "מתפתחות", ורואה שם דברים מדהימים. אני רואה מה קורא בטוגו, שם בנו של העריץ ששלט בה עשרות שנים עשה תוך שנים ספורות מעלייתו לשלטון תחת אביו מהפכה דמוקרטית אמיתית, וזכה על כך לכל כך הרבה הערכה מבני עמו שהם אפילו בחרו בו לנשיאות בבחירות חופשיות (באמת!), ונתנו למפלגתו רוב בפרלמנט. אני רואה איך באמריקה הלטינית דמוקרטיות צעירות (למדי) הולכות לכיוונים שונים כל כך זה מזה, מוונצואלה שבה צ'אבז מנסה להחזיר מידה של אוטוקרטיות לשלטון, ועד  ארגנטינה שם כריסטינה קירשנר, אשתו של הנשיא היוצא, נבחרה לנשיאות והבטיחה לעשות מעשה שעומד בניגוד מוחלט לתאוריות שקשורות בדמוקרטיזציה: היא הולכת להעמיד למשפט אנשי צבא על פשעים כנגד העם הארגנטינאי בזמן השלטון הצבאי במדינה בשנות ה-70. בכך היא ממשיכה מהלך שהתחילה בו יחד עם בעלה כשהוא היה נשיא והיא הייתה סנטורית. האם הדמוקרטיה הארגנטינאית חזקה מספיק כדי להכניע את הצבא? השנים הקרובות יהיו קריטיות לכך.

ולזה צריך להוסיף שגם העניין שלי בתנודתיות של קולות הרבה יותר רלוונטי למדינות מתפתחות מאשר לקנדה. כן, בקנדה היו כמה שנים טובות של תנודתיות חזקה. אבל בפני עצמה היא לא מקרה מעניין במיוחד. הרבה יותר מעניין יהיה לנסות, למשל, ללמוד את ההבדלים בהתמודדות עם תקופות של וולטיליות גבוהה בין מדינות עם דמוקרטיה יציבה ובוגרת לעומת דמוקרטיות צעירות יותר.

כך שנראה לי שאני רוצה לעבור תחום. אני מחכה עכשיו לתשובה מהיועצת שלנו אם זה בכלל אפשרי. אני מאוד מקווה שכן.

כרמל ויסמן, בלוגרית וחוקרת של בלוגים, פרסמה פוסט מוזר ומפתיע קצת בבלוג שלה ב"רשימות", תחת הכותרת "מיצוי". אני לא ממש יודע איך להגיב לדברים – יש שם כמה משפטים שקשה לי קצת לעכל. אבל משהו אחד נתפס לי בעין:

ראיתי שזה קשור גם לעבודה שלי מול תגובות ושהפוסטים שלי הם מאד בתגובתיות, שבבי מחשבה בלתי מעובדים שנפלטים בתגובה להתרחשויות ולא באים ממקום פנימי מודע.

זה מוזר לי כי אני חושב על הבלוג שלי, על למה אני כותב אותו, ותגובתיות היא פחות או יותר הסיבה היחידה לקיום שלו. בצד ימין למעלה (או באמצע, אם אתם באקספלורר, מסיבה לא ברורה), מופיע המנדט של הבלוג:

 תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי… אתם מבינים את הקונספט.

תגובות זה כל מה שיש לי. כן, זה בא מ"מקום פנימי" כלשהו, אלא אם המוח שלי הוא חיצוני במובן כלשהו, אבל אין שום דבר שאני יכול להגיד שהוא לא "תגובה" בצורה כלשהי. אולי זה קשור לבעיה שלי עם תאוריה פוליטית: אני צריך גירוי חיצוני כדי להתחיל לחשוב על משהו, ותיאוריה פוליטית לעיתים קרובות מדי נראית כאילו היא לא נובעת מגירוי חיצוני שכזה.

גם ההומור שלי הוא תגובתי. תבקשו ממני לספר בדיחה סתם ככה בלי שום הקשר, ואם אני בכלל אצליח להגיד משהו, זה יפול על הרצפה ויפרפר כמה שניות בזמן שכל הנוכחים ינסו לא להסתכל ישירות על זה בינועו באי נוחות. ההומור שלי עובד כשאני יכול להקשיב למישהו אחר מדבר, ומדי פעם לזרוק פנימה איזו הערה, איזו תובנה משעשעת, איזה ציטוט שמציב את הדברים באור שונה. זה עובד אפילו אם מי שמדבר הוא אני עצמי – אני יכול להגיב לעצמי בצורה משעשעת. אבל לספר משהו מצחיק בלי הקשר? אין לי את היכולת הזו. אני מספר בדיחות גרוע.

אז כשכרמל אומרת שיש לה בעיה עם זה שהבלוג שלה הוא תגובתי, זה די עצר אותי פתאום. בלוג יכול להיות לא תגובתי?

חבל לי שהיא מפסיקה לכתוב, במיוחד מכיוון שקשה לי להבין את הסיבות. אני מקווה שהיא תסלח לי אם אני אגיד ש"שיחה עם הנשמה שלי" לא נשמעת לי סיבה משכנעת במיוחד. אולי אני סתם ציני מדי, אבל ככה זה. בכל מקרה, תודה לך כרמל, על מה שכן כתבת, וסליחה שאני כותב תגובה לפוסט שלך למרות שביקשת שלא. ככה זה בלוגים (לפחות בארץ, כמו שאת תמיד מתקנת) – תגובות זה חלק מהעניין.

המשטרה הגרמנית פיצחה את ההצפנה של Skype

איך אפשר להסביר אחרת את יציאתה של משטרת גרמניה בקריאה נרגשת לפושעים וטרוריסטים לעשות שימוש ברשת הטלפוניה מבוססת האינטרנט?

בלי קשר, יקיר הבלוג הוגו צ'אבס מוכיח שוב שהוא בהחלט מוכן להוביל את העולם אל תוך הגל השלישי של דה-דמוקרטיזציה.

קץ ההיסטוריה

אני אמור לכתוב עכשיו עבודה על המוסדתנות החדשה (New Institutionalism), אז במקום לכתוב טיוטות ולזרוק, אני הולך לקשקש קצת פה על משהו שנמצא קצת בסביבה, בתקווה שזה יעזור לי לארגן את המחשבות. בונוס למיטיבי לכת: כמה מילים על הבחירות שנערכו היום באונטריו ולמה הן מעניינות לכם את התחת.

המשנה למנכ"ל פלאפון הכריז היום הכרזה מעניינת: מי שלא היה לו טוב בחברת הסלולר שלו, כבר עבר, ולכן לא תהיה שום השפעה לחוק הניידות. נתעלם לרגע מהתגובה הצינית המתבקשת – רוב מי שרוצה לעבור תקוע בתוכניות לשלוש שנים עם קנסות מפה עד הודעה חדשה, ולכן ההשפעה בכל מקרה תתפרס על פני התקופה הזו. אבל יש כאן משהו מהותי יותר. ניר שטרן טוען שמדובר פה בשוק כל כך משוכלל, עד שכל פעולה שמישהו רצה לעשות (שאינה מנוגדת לחוזה קיים) נעשית כמעט מיידית. במונחים של כלכלה פוליטית זה מכונה "אפס עלויות פעולה" (zero transaction cost). הוא מאמין שהמגבלה הקיימת כיום (ה"מוסד" של מספרי טלפון יחודיים לכל רשת) אינו משפיע על התהליכים הכלכליים, ומכאן שגם ביטולו לא ישפיע עליהם.

מה שמעלה את השאלה אם שטרן מאמין שאנחנו חוזים ב"קץ ההיסטוריה" איפשהו בסביבה. במצב של אפס עלויות פעולה, כאשר גורמים חדשים אינם יכולים להכנס לשוק ובהנחה שאין התקדמות טכנולוגית (ואין כזו כרגע), אנחנו היינו צריכים להיות במצב של איזון (equilibrium). למעשה, זה בדיוק מה שהוא טוען שקורה: "שיעור הנטישה השנתי עומד על 15% בממוצע ובכל שנה עוברים מעל מיליון לקוחות בין החברות. אני לא רואה את המספר הזה גדל ל-3 מיליון". כלומר, יש תזוזה מסויימת של לקוחות, אבל אפשר לראות את זה כטעויות סטטיסטיות שמבטלות את עצמן. "רעש סטטי".

אבל האם המצב הזה הוא האיזון האופטימלי של השוק המשוכלל, או שמא זהו שיווי משקל מקומי שמוחזק במקומו על-ידי ההשפעות המוסדיות (עלויות הפעולה) הקיימות? כלומר, האם שינוי מהותי ב"עלות" ללקוח של מעבר לחברה אחרת (והעלות הזו כוללת את הטרחה שבעדכון כל העולם ואשתו לגבי המספר החדש, ולפעמים גם המשך אחזקת הקו הישן באופן זמני עם הודעה בתא הקולי לגבי המספר החדש), לדעת שטרן, לא צפוי להזיז את שיווי המשקל למקום אחר?

אם זוהי אכן דעתו, זה מעלה תהיות לגבי יכולותיו כמנהל להבין את השוק שבו הוא מתפקד. כמובן, ניתן לשער כי הדברים נאמרו כיח"ץ ולא כאמירה עסקית כנה. אחרי הכל – פלאפון מתכננת לצאת בקמפיין לשימור לקוחות, וזה מראה על חשש מסויים מפני השינוי.

מצד שני — קמפיין לשימור לקוחות? בעוד ששטרן מתגאה ב"חשיבה מחוץ לקופסא" של החברה שלו, המהלך הזה מצביע דווקא על שמרנות קיצונית. השוק הולך לקראת מהלך מהפכני. המהלך הזה צפוי, ככל הנראה, לפגוע בבסיס הלקוחות של חברת פלאפון. והתשובה של החברה הוא קמפיין לשימור לקוחות? כלומר, פלאפון מקווה לתקוע אצבע בסכר ולמנוע מהשינוי שמתחולל סביבה להשפיע עליה. זאת, במקום לנסות לעלות על הגל המתגבר ולנסות לבנות לעצמה שוק חדש באמצעות מינוף המבנה המוסדי החדש בשוק הסלולר.

אם התגובה היחידה של פלאפון למהלך של משרד התקשורת תהיה קמפיין לשימור לקוחות, היא עושה את החיים קלים למתחרות שלה. מצד שני, אין סימנים שהמתחרות שלה חושבות יותר מדי בגדול בכל מקרה. גם זו השפעה מוסדית: הסטגנציה הניהולית שמשרה שוק עם תחרותיות כל כך מוגבלת כמו שוק הסלולר בארץ מונעת מחברות שנמצאות בעמדה לקפוץ לכאן או לכאן – להפסד או לנצחון – לקחת סיכון כלשהו, ובסופו של דבר הן נשארות תקועות באותו המקום, כשה"מנצחת" היא מי שנרטבה הכי פחות מגלי ההיסטוריה.

נו, עזר? לא נראה לי… נו, שוין.

עד היום הייתה זו תקופה מאוד מרגשת, כמדען מדינה, להיות בקנדה. שני תהליכים מרתקים התרחשו כאן לאחרונה, והיום הסתיים השני שבהם בקול ענות חלושה (הראשון מחכה לקולות הימאים).שתי פרובינציות קנדיות, קולומביה הבריטית ואונטריו, הקימו "אסיפות אזרחים" שקיבלו, כל אחת בנפרד, סמכות נכבדה: לבחור ולתכנן שיטת בחירות חדשה עבור כל אחת מהפרובינציות, שתעמוד למבחן משאל עם של כלל המצביעים. ראשונה הייתה האסיפה בבי.סי.. אחרי דיונים מעמיקים לאורך שנה, הם הכריעו באופן שהפתיע רבים. השיטה שבחרו בה היא שיטה אזוטרית למדי הנקראת STV – שיטת הקול היחיד הניתן להעברה. השיטה קיימת במקומות בודדים בעולם, המרכזי שבהם הוא אירלנד. היא נחשבת מאוד בעיני מדעני מדינה, אבל יש לה מגרעה אחת בולטת: היא מורכבת מאוד. מרבית האזרחים והגופים שהביעו עמדה בפני האסיפה תמכו בשיטה אחרת – MMP (שיטה יחסית מעורבת) – שהיא נפוצה הרבה יותר (גרמניה היא הראשונה שהנהיגה אותה, וכיום היא פועלת במדינות רבות ברחבי העולם), וקלה יותר להסבר.אבל נציגי האסיפה הכריעו בעד השיטה שהם חשבו לטובה יותר, תוך שנטלו סיכון שהיא תדחה על-ידי הציבור בגלל שהאזרחים יתקשו להבין אותה. המימון המזערי שהוקצב לחינוך הציבור לקראת משאל העם לא תרם הרבה, והסף שנקבע לקבלת השיטה החדשה – 60% מהמצביעים – הוא גבוה במיוחד. למרבה ההפתעה, למרות כל הקשיים, ההצעה זכתה לרוב בציבור, אבל לא מספיק. 58 אחוז מאזרחי קולומביה הבריטית תמכו בשיטה שרובם לא הבינו, לפי עדותם.

באונטריו למדו את הלקח. גם פה התלבטו חברי האסיפה בין שתי שיטות – MMP ושיטה אחרת, גם היא מסובכת יותר ופחות נפוצה. לבסוף החליטו לא לקחת סיכון, ויצאו אל הציבור עם השיטה האהודה יותר. אלא שעכשיו מסתבר לנציגי הציבור באסיפה מה שכל פוליטיקאי לומד מוקדם בקריירה שלו: מה שהיה פופולארי כשהצעת אותו, עשוי להעיף אותך ממשרתך עד לבחירות. נכון לרגע זה ממש השיטה החדשה זוכה לתמיכה עלובה של פחות מ-37 אחוז. כדי להדגיש עד כמה זה גרוע, אם הסף היה הפוך, והיה נדרש רוב של 60 אחוז כדי לשמור על השיטה הקיימת – עדיין השיטה הקיימת הייתה זוכה. אל מול הכמעט ניצחון של השיטה שהוצעה בבי.סי., ולאור האמונה של חברי האסיפה באונטריו שהם משפרים את הסיכוי לשינוי הסטטוס קוו על ידי הבחירה בשיטה הפשוטה יותר, ההפסד הנוכחי הוא צורב ומעורר שאלות.

סקרים לקראת הבחירות הצביעו כבר על אובדן המומנטום הציבורי של השיטה המוצעת, במיוחד בקרב מצביעים מבוגרים. יותר מכך: עלה כי ככל שאנשים הבינו את השיטה המוצעת טוב יותר, הם העדיפו את השיטה הקיימת. כלומר, בניגוד למה שהאמינו בבי.סי., הבעיה לא הייתה בחוסר דיון ציבורי ובמימון לקוי להשכלת הציבור, אלא דווקא להפך: יותר מדי אנשים הבינו מה מציעים להם, ודחו את זה בשתי ידיים.

התיאור הזה גם פוסל פרשנויות נוסח "better the devil you know": אזרחי אונטריו לא העדיפו את הסטטוס קוו כי הם פחדו ממשהו לא מוכר והעדיפו את החרא שהם כבר מכירים. הם שקלו לעומק את מה שהוצע להם והחליטו שזה לא מתאים להם.

אמרתי שרק עד היום הייתה תקופה מרגשת? עכשיו אנחנו למעשה רק מתחילים. עם שני מקרים כל כך שונים, המון שאלות עולות מעצמן. מדוע דחו אזרחי אונטריו את השיטה המוצעת, בעוד שאזרחי בי.סי. נטו להעדיף את השיטה החדשה? מה המשמעות של הנתון לגבי המצביעים באונטריו שהבינו את השיטה המוצעת ודחו אותה בשל כך, לגבי הרעיון של אסיפת האזרחים? האם האסיפה הייתה עד כדי כך לא מייצגת את רוב האזרחים שמשהו כאן התפספס מהיסוד? או שמא חרף ההבנה הפשוטה את השיטה המוצעת, היה חסר לאזרחים שלא השתתפו בדיוני האסיפה מימד דליברטיבי מסויים שיגבש תמיכה בשיטה המוצעת?

הסיפור עוד לא לגמרי הסתיים. לאור התוצאות הגבוליות בקולומביה הבריטית עלו טרוניות על כך שמן הראוי לערוך את המשאל מחדש, ולהקדיש יותר משאבים להסברה של השיטה המוצעת – אחרי הכל, הייתה תמיכה של רוב גדול מהציבור בשיטה, ורק מספר שרירותי שנקבע כסף תחתון מנע את קבלתה, ולכן ראוי לתת לה סיכוי נוסף. ההנחה מאחורי הקריאות הללו הייתה שאם יותר אזרחים יבינו את השיטה, ניתן יהיה לעבור את סף 60 האחוז. התוצאות של הבחירות היום באונטריו מעלות שאלות לגבי נכונותה של הנחה זו.

המשאל החוזר שיערך בבי.סי. ב-2009 יאפשר לנו לבחון מקרה שלישי, וכך יווצר רצף מרתק של ארועים שהוא אולי הדבר הכי קרוב לאידיאל של מבחן מעבדה של תאוריות בדמוקרטיה ומדע המדינה.

אז אם דאגתם לי שהפוליטיקה פה משעממת ואני מתגעגע לשטויות של כן שטחים לא שטחים שאתם חוגגים עליהן, שוב, בימינו – אתם יכולים להסיר לפחות את הדאגה הזו מלבכם.